תולדות רוסיה בתקופת השלטון הטטרי

הכיבוש המונגולי של רוסיה

כתב: גילי חסקין

ראו קודם, באתר זה: תולדות רוסיה עד לכיבוש המונגולי

הערה: מדובר בכיבוש מונגולי. אלא שהרוסים כינו אותם פעמים רבות "טטרים", מונח שהפך לשם גנרי לעמי הערבות". מה גם שעם הזמן תפשו טטרים רבים עמדות מפתח במדינת המונגולים ברוסיה – אורדת הזהב.

בשיאה השתרעה האימפריה המונגולית על פני יותר מ-20% משטח כדור הארץ, כ-33 מיליון קמ"ר. בין אמצע המאה ה-13 למחצית המאה ה-14, מעט יותר ממאה שנה, נפרשה האימפריה הבלתי נתפשת הזאת מחצי האי הקוריאני ועד למזרח אירופה, כשהיא כונסת בזרועותיה, בין היתר, את סיביר, דרום מזרח אסיה, תת-היבשת ההודית והמזרח התיכון של היום; עד עין חרוד שלנו, אם נדייק. שם הגיעה לקצה גבול התפשטותה. לשם ההשוואה: רוסיה של היום מחזיקה כ-17 מיליון קמ"ר; קנדה, ארצות הברית וסין – קצת פחות מ-10 מיליון קמ"ר כל אחת[1].

ראו באתר זה: הכיבוש המונגולי

עקבותיהם של פרסות הסוסים המונגוליים, עדיין ניכרות ברוסיה. בבלינות (השירה הקדומה), בסיפורי העם, בכרוניקה של נובוגרד, ואפילו בקלסתריהם של התושבים. המונגולים השפיעו משמעותית על תולדות רוסיה. רבים הטוענים שההשפעה היתה בעיקר שלילית ואילו אחרים טוענים את ההיפך. מכול מקום, הכרת הפרק ההיסטורי החשוב הזה, חיונית מאד לטיול ברוסיה.

עלייתו לשלטון של אוגדיי ח'אן

בשנת 1229 קיבל אוגדיי, בנו של ג'ינגיס חאן, את התואר "הח'אן הגדול"[2]. בתחום הפנים הוא הנהיג מהפכה זוטא בסדרי החיים המונגולים. עד לתקופה זו ,המונגולים חיו חיי נוודות, אשר התבטאו בנדידה בלתי פוסקת ברחבי הערבה האירו-אסייתית העצומה. עם עלייתו לשלטון, ביקש אוגודיי לפעול להקמת מוקד ריכוזי אחד לשם שליטה באימפריה כולה – הקמת בירה חדשה. בעוד מדובר במהלך אשר מבחינות רבות נגד את אורח החיים המונגולי באותה תקופה, נדמה כי אוגודיי ביקש להתמודד עם השינויים העצומים שחלו בעקבות פועליו של אביו. בעוד שהאימפריה צמחה לממדים עצומים, וסחורות מוחרמות זרמו מכל רחבי האימפריה, היה צורך בהקמת מנגנון מנהלי אשר יאפשר שליטה אפקטיבית ברחבי האימפריה.

לאחר שהשלים, על פי צוואת אביו, את כיבושה של סין, כינס ב-1934 קורטולאי (מועצה), שהיה אחד המכריעים בתולדות האימפריה המונגולית. בעצה אחת עם יועציו, הוא החליט לבצר את העיר קרקורום (שנבנתה כבר בהוראת ג'ינגיס ח'אן) שבעמק אולחון – שהיה אזור מקודש עבור השאמניסטים המונגולים – ולקבוע בה את בירת האימפריה המונגולית[3]. פירוש שמה העתיק הוא "אבנים שחורות" או "חומות שחורות"[4]. המלאכה התחילה ב-1235 והעיר שימשה כמקום מגורים לסוחרים פרסים ובעלי מלאכה סינים. העיר שימשה כעיר הבירה של האימפריה המונגולית במשך כ-30 שנה[5].

באותו קורטולאי הוחלט להקים תחנות מעבר במרחקים קבועים ברחבי האימפריה, כדי לספק לחיילים ולשליחים מקום לנוח, להחליף סוסים ולהצטייד. וכך לייעל את הקשר בין חלקי האימפריה המרוחקים. נערך מפקד אוכלוסין, שישמש לגביית מס ולגיוס לוחמים וכן לזיהוי אנשי מקצוע מעולים ואומנים בקרב הארצות שנכבשו. אולם הקורטולאי הזה נודע בעיקר בשל ההחלטה לצאת למסע מלחמה שאפתני. לאחר התלבטות, הוחלט לצאת למסע לכיבוש בולגריה הגדולה, שהיתה ממלכה טורקית לגדת הוולגה[6]. בראש כוח המשימה, הוצבו המצביא באטו, נכדו של ג'ינגיס ח'אן וסובודיי (סובוטאי), שהיה המפקד המונגולי החי היחידי, שביקר באירופה. הוא טען שאירופה, בדומה לסין, הודו והארצות המוסלמיות, מבטיחה לכובשיה, עושר רב. הוא כבר נתקל בצבאות האירופאים וידע באיזו קלות ניתן להביסם[7]. הם התכוננו היטב וב-1236 חידשו את המתקפה והובילו צבא שמנה בין 150,000 ל-200,000 פרשים[8].

בצד הפולש השתתפו גם גדודים המורכבים מבני העמים המשועבדים. שליח מוסלמי שהגיע אל מלך צרפת, סיפר לו על "גזע מפלצתי" שחדר מצפון וטבח באוכלוסיית השטחים שבין הוולגה לנהר להרי אוראל. אותו שליח נשלח כדי להזהיר את מלך צרפת ולגייס לעזרה את מלכי אירופה, אך את דבריו קטע הבישוף של וינצ'סטר, שאמר למלך: "הבה ניתן לכלבים הללו לטרוף זה את זה"… הצבא המונגולי נע כשלפניו קבוצה של כמאה גששים ועם משמר עורפי של מאתיים לוחמים נוספים. ברגע שהגיעו לוולגה החלה הפלישה האמתית. בשלב זה הפעילו המונגולים את האסטרטגיה המתוחכמת שלהם – חלוקת הכוח ופלישה בשתי חזיתות, בעת ובעונה אחת. בדרך זו לא יכול האויב לדעת איזו עיר או איזה נסיך יהיו מטרת התקיפה העיקרית. לכן, מתוך חוסר וודאות ומתוך הסכנה לעריהם, החזיקו הנסיכים את צבאותיהם בבית, כדי להגן על שטחם ואיש לא נחלץ לעזרת שכניו.

לאחר כיבוש אדמות הבולגרים, שעל גדות הנהר וולגה, והרס בירתם בולגר[9], ניצבו המונגולים, בראשית 1237, בשערי רוסיה. נסיכי רוסיה, שהכירו את עמי הנוודים שישבו בערבות, סברו שכמותם, המונגולים, שמתורגלים במלחמה בשטח פתוח, לא יסתכנו בלחימה בערים המבוצרות. בדצמבר 1237 נפתחה המתקפה המונגולית על רוסיה. הם מצאו ערי מדינה ונסיכויות, שהיו מפולגות ואויבות זו לזו, כפי שהיה בפלישתם הראשונה, עשרים שנה קודם לכן. המונגולים פעלו בצורה אחידה: בכול טריטוריה שאליה פלשו, החלו את המערכה בשליחת נציגים שהציעו כמה דרישות: כניעה, הצטרפות למשפחה המונגולית, הפיכת התושבים לווסאלים של הח'אן הגדול. לערים שקיבלו את ההצעה, ניתנה הגנה ואפשרות לשמור על דתם. אולם רק מעטים קיבלו את ההצעה. הכרוניקה של נובוגרד לשנת 1238 מספרת כי "הטאטארים באו בהמון שאין לו סוף,, כארבה ממש"[10]. כל הקשור למונגולים הטיל אימה על הרוסים.  הם תוארו כ"קשים וחסונים". "הם משתמשים בחצים, אלות, גרזיני קרב וחרבות.. ונלחמים באומץ לב מבלי לוותר. אך יתרונם הגדול הוא השימוש בקשת". הם כבשו והחריבו כמה ערים ונעצרו על גדות הדנייפר עם הפשרת השלגים של אביב 1238, אשר הפכה את האדמה לבוצית ומנעה את התקדמות הסוסים.

בשנת 1240, לאחר שהצבא נח והתארגן, חדרו הפולשים ללבה של רוסיה, צלחו את הדנייפר, כבשו את נסיכויות הצפון, אחר כך פנו דרומה וכבשו את פריסלאב וצ'רינגוב. משם המשיכו אל קייב, "אם הערים ברוסיה", שהכיפות המוזהבות של שלושים הכנסיות שבעיר, הפכו אותה, בפי המונגולים, ל"חצר הראשים המוזהבים". בניגוד לתדמית הרצחנית של המונגולים, הם ניסו לכובש את העיר מבלי להחריבה. הם שלחו שליחים אל פרנסי העיר כדי לשכנע אותם להיכנע ללא לחימה. תושבי העיר דחו את ההצעה בבוז ואף הרגו את השליחים ובמחווה שחצנית נעצו את הגוויות על שער העיר. בכך הם חרצו את גורל עירם. ב-6 בדצמבר שעטו הפרשים המונגולים לעיר כרוח סערה. הכמרים הרוסים תיארו את העיר, אותה אפפו "ענני טטרים". לתושבים לא היה לאן להימלט. רבים חיפשו מקלט בכנסיית הבתולה הקדושה, שקרסה מעומס האנשים שטיפסו אל הגג, בבקשם מחסה. המונגולים בזזו את הרכוש ושרפו את העיר. מפקד העיר, דימיטרי, המשיך להילחם בעוז, גם לאחר שרבים מאצילי העיר נטשו אותו ובאטו, מתוך הערכה לכישרונו הצבאי ולעקשנותו, שחרר אותו[11]. קצת יותר משנה לאחר מכן, בפרוס שנת 1241 החלה "הכרוניקה של נובוגרוד" (הכרוניקה הרוסית הישנה ביותר שנותרה מרפובליקת נובגורוד.) לכנות את השליט החדש "הצאר באטו" ופירושו החדש: יש שלטון חדש שאיחד תחתיו רבות ממשפחות הנסיכים היריבות של רוסיה. כפי שאמר לו הנסיך מיכאיל : "בפניך הצאר, אשתחווה, כי האל העניק לך את השלטון בעולם הזה"[12].

משם המשכו המונגולים מערבה עד גבול פולין של ימינו, בדרכם כבשו או הכניעו ערים רבות ללא קרב. באטו הקים כאן מחנה חורף, ממנו פיקח על גביית המיסים בערים הנכבשות. במהלך החורף נמלו נסיכים רוסיים רבים לפולין ולהונגריה ובכך משכו את תשומת לבים של המונגולים לערים אלו. בעיקר להונגריה. באטו חאן שיגר למלך בלה הרביעי אולטימטום בזו הלשון: "שמעתי שלקחת את הקומאנים, שהם נתיני, תחת חסותך. אני מצווה עליך שתגרש אותם, שכן לאחר שלקחת אותם ממני, נעשית לאויבי"[13]. משסירב בלה הרביעי לקיים את האולטימטום, הפכה גם הונגריה מטרה עבור המונגולים. התבוסות למונגולים הביאו לחשד בקרב ההונגרים, שהקומאנים בוגדים בהם וקוטון ח'אן נרצח. בעקבות כך עברו הקומאנים, לצד הפולשים המונגולים[14].

בשנת 1241 התפלגו המונגולים הפולשים לשני ראשים ופנו להונגריה ולפולין. לאחר שהחריבו את פולין ואת שלזיה, הביסו את הצבאות המאוחדים של גרמניה ופולין (קרב ליגניצ'ה)[15]. הכיבושים עוררו בהלה באירופה. פחד אחז גם באנגליה ובצרפת. אולם הקרבות הממושכים החלישו את המונגולים והם לא התקדמו לכיוון איטליה, אוסטריה, או צ'כיה. את מרכז אירופה הצילה בשורת מותו של החאן אוגדיי בקארא-קורום ב-11 בדצמבר 1241. במאי 1242, ללא כול סימן מקדים, קיפלו המונגולים את אוהליהם ופנו מזרחה. באטו חאן ומפקדים מונגולים אחרים נאלצו לסגת מזרחה על מנת להשתתף בקרילטאי בבחירת היורש לאוגדיי המנוח. אנחת רווחה נשמעה באירופה, מקצה עד קצה. המונגולים נסוגו אל מעוזם שברוסיה. הערים האירופאיות לא הניבו שלל רב. הנכס היקר ביותר שהמונגולים לקחו עמם היה האוהל והציוד שמצאו במחנה המלך ההונגרי, שבהם השתמש באטו להקמת מחנה הבית שלו על נהר הוולגה. הקצינים המונגולים מכרו את השבויים האירופאים שלהם לסוחרים איטלקיים שמצאו בקרים ואלו נמכרו כעבדים בשווקי הים התיכון. רובם נמכרו לשולטן מצרים והוא השתמש בהם לצבא העבדים שלו. תוך עשרים שנה יפגשו המונגולים את הצבא הזה, הממלוכי, שהיה מורכב מחיילים עתירי ניסיון, שתניב תוצאות שונות מאד מהפגישה הראשונה במישורי רוסיה.

פלישת המונגולים המיטה על העם הרוסי פגעים רבים: מספר גדול של הרוגים, שוד והרס של רכוש ונכסי תרבות ובלימת ההתפתחות הכלכלית והרוחנית של הארץ. ההיסטוריונים הרוסיים מדגישים כי עד אז, קייב, נובוגרוד, מוסקבה קיימו חיי מסחר, בעיקר בפרוות, ערים אלה מבחינת התפתחותן, לא נפלו ואף עלו על מרבית הערים במערב אירופה (מאות 11-12). לפי טענה זו, אם היו ממשיכים בדרך זאת לא היה נוצר הפיגור בין רוסיה למערב.

במקביל, בעיצומן של השנים הקשות של פלישת המונגולים, נאלצו הרוסים לעמוד בלחץ של הפיאודלים השוודים והגרמנים, בגבולם המערבי. נסיך נובוגרד, אלכסנדר, הביס את השוודים על גדות הנהר ניווה בשנת 1240 וכונה מאז "אלכסנדר ניווסקי". כעבור שנתיים הוא הצליח להדוף את אבירי המסדר הליבוני, על אגם פייפוס הקפוא[16]. דבר שעצר את השאיפה של שליטי גרמניה להתפשטות מזרחה[17]. של אלכסנדר נבסקי עם הפולשים השבדי, ומאוחר יותר עם אבירי המסדר הליבוני עזר לשמור על המורשת לא רק התרבותית של רוסיה, אלא גם את האמונה האורתודוקסית, שאינו מאפשר להטיל על פני האדמה הזאת הכנסייה הקתולית בראשותו של האפיפי. לא כמו מדיניותו הלוחמנית נגד השוודים והמסדר הליבוני, היה פייסני מאוד ביחס לטטרים. הוא כרת עמם מספר הסכמים שמנעו את כניסת הטטרים למרחב[18].

בשנים 1245-1243 פלשו כוחות ליטאיים לשטחי נובוגרוד ותושביה, שכוחותיהם הותשו במלחמות הבלתי פוסקות נאלצו להכיר בחסות המונגולים על נסיכותם.

אורדת הזהב

מכול מקום, באמצע המאה ה-13, הגיעו הטטרים לשיא התפשטותם הטריטוריאלי. אולם הם לא הצליחו להחזיק זמן רב באזורים אלו ונסוגו לתוך אזורים בדרום רוסיה ובסיביר, שם הקימו ב-1243 את ממלכת "אורדת הזהב" שבירתה סאראי. משמעות המילה "אורדה" היא מחנה והזהב מתייחס לאוהלים המפוארים של מנהיגי הטטרים. היתה זו יחידת צבאית- מדינית אדירה שכונת הגם "האורדה הגדולה" ושהשתרעה ברחבי אירופה המזרחית, סיביר המערבית ואסיה התיכונה. סוכם כי גבולותיה הזמניים של ממלכת באטו יהיו הרי הקרפטים, האלפים הטרנסילבנים והבלקנים. הוולגה הפכה לנהר התווך של הממלכה. באטו בחר בעיר התעיקה סאראי שבמוצא הוולגה, כבירתו. הוא ציויוה לבנותה מחדש, והקם בה ארמונות ומחסנים. הוא עצמו לא נטש את אורח חייו המסורתי ונדד במחוזות הפוריים של הוולגה התחתית. באטו ופמלייתו לבשו מלבושים עשויים ממשי ומרקמה, עליהם עטו אדרות מונגוליות עבות, עשויות עור זאב, שועל או תחש. כלי השולחן היו מכסף וזהב , אך המשקה שהוגש בהם היה הקומיס[19]. אחד הטטארים ישב בקרים ומשם פיקח על ענייני המדינה.

ב-1253 יצא והנזיר הפרנציסקני ויליאם מרוברוק (William of Rubruck) , לחצרו של הח'אן המונגולי. הוא חש ששליחותו הקדושה היא להביא מזור לשבויים האירופאים שבידי המונגולים ולגלות למונגולים את בשורת הנצרות האמיתית, שתחליף את המינות הנסטוריינית הטבועה בהם. הוא יצא לדרכו בלוויית הנזיר הפרנציסקני ברתולומיאו מקרמונה ומזכיר מלכותי שנשא עמו מתנות לח'אן. אל המשלחת הצטרף מדריך סורי כמתורגמן. באותו קיץ הגיע למחנהו של באטו ח'אן וזה הפנה אותו למחנהו של הח'אן הגדול מנקגה, שם נפגש עמו ב-4 בינואר 1954. לאחר ששב, הביא עמו דיווח על מסעו ותרם ליידע הגיאוגרפי האירופאי על אסיה תיכונה ועל המונגולים ומנהיגיהם. פגישתו עם באטו, שליט אורדת הזהב, באמצע ספטמבר 1953, היתה מפגש ראשון, פנים אל פנים, בין בן אירופה לבין המצביא המונגולי שהנהיג את הפלישה של 1241.

ב-1257 הקימו הכובשים המונגולים, שכונו "באסאקים", מנגנון שלטון קבוע בכול ארצות כיבושיהם ברוס. המונגולים לא עשו כל ניסיון להדיח את שושלת הנסיכים הרוסיים, או לגזול את הטריטוריות שלהם. הם פרשו את שלטונם על הערים ונהגו בסובלנות דתית. מונגולים מעטים בלבד נשארו ממערב לאוראל אחרי הכיבוש. שליטתם נעשתה באמצעות הנסיכים המקומיים או נציגי "אורדת הזהב". אלה היו מנהיגי שבטים תורכיים מקומיים, או סוחרים מוסלמיים, שפעלו שנים רבות באזור זה. השליטה הטטארית התבטאה בעיקר בפיקוח על הנסיכים המקומיים ועל גביית מיסים.. מסים הוטלו גם על מלח, מחרשות, גשרים ומעבר בקר ממקום למקום. באטו ח'אן הנהיג שעבוד פורמאלי של שליטי הנסיכויות הרוסיות. אלו היו למעשה ווסלים שלו[20]. נאלצו לבוא למושבו בבחצ'י סראי (ארמון הגן) שבחצי האי קרים להביע לו אמונים ולשלם מס שעבוד שנקרא בתורכית "האראץ" (harach), שמקורו במילה הערבית "חראג'". למטרה זו נערך מפקד התושבים המבוגרים ולפיו נקבעו מסי הגולגולת. הרוסים העלו לו מדי שנה גם, פרוות, סחורות ובתולות סלאביות יפות. השליטים הטטרים היו מעוניינים יותר בפיתוח הסחר מאשר בניצול נתיניהם. הם ביקשו להחיות את נתיב הסחר באסיה התיכונה, במסגרת מדינית מאוחדת וכך להחיות את כלכלת העמים הנוודים.

נסיכי רוס נאלצו לאשר בכתב את הכרתם בשלטון העליון של ממלכת האורדה. השעבוד הטטרי הגביר את הסכסוכים הפנימיים בקרב נסיכי רוס. לא פעם לא פעם תבעו המנהיגים הסלביים זה את, לבירור בפני אדוניהם המונגולים בסאראי או בקארקורום. כדי להחזיק את הנסיכים הרוסים בשעבודם, כרת באטו בריתות עם שליטים אירופאים, ובמיוחד עם הליטאים וכן סכסך בין הנסיכים הרוסיים ויצר בקרבם פירוד. בהשתתפותם המכרעת התנהל מאבק הנסיכים על תואר הנסיך הגדול של ולדימיר. במדיניות זו מילאה מוסקבה תפקיד גדל והולך. אלכסנדר נייווסקי (Alexander Nevsky), אשר הוכתר בתואר "הנסיך הגדול" (1252-1263), שניהל מדיניות זהירה. הוא קיים יחסי שלום עם ממלכת "האורדה של הזהב" ובעת ובעונה אחת, פעל למען איחודה של רוס.  דמותו חיפתה במקצת על ההתפראות ושנאת האחים, שהיתה מתפרצת לעתים קרובות בקרב השליטים הרוסים. במידה מסויימת היה שלטו המונגולים ברכה לרוסיה, בהחזירו את הסדר שהתערער בין הנסיכים. ההיסטוריון קליוצ'בסקי טוען, כי אילו נעזבו אלה לנפשם כליל, היו משסעים את רוס לקרעי קרעים של נחלות, חסרי קשר ועוינים זה את זה.[21]  הנסיכים נקראו עבדי "המלך החופשי" – כך כונה הח'אן הטאטארי. בחסדו של הח'אן, או בשרירות רוחו, נמנעה או נבלמה לא אחת, מלחמת אחים הרסנית. בלשון ציורית ניתן לתאר את שלטונו של הח'אן, כסכין טאטארית גסה, שחתכה את קשרי הסבכים המפותלים, שהנסיכים הרוסים ידעו לסבך בהם את עסקי ארצם. סופרי הקורות הרוסיים מכנים את הטטרים, עובדי האלילים, כ"מקל חובלים שנשלח מן השמים, להשכיל את החוטאים". במקל חובלים זה השתמשו בהצלחה הנסיכים הגדולים של מוסקבה, כלפי אחיהם.

לדעת היסטוריונים אירופאים, פלישת המונגולים לא היתה אסון, כפי שמתארים אותה סיפורי העם. הערים הכבושות שוקמו במהירה וסיגלו את עצמן לתנאים החדשים. אמנם, היו ערים כמו קייב, שלא התאוששו לחלוטין מימי המונגולים, אבל הערים באזור ולאדימיר סוזדאל שבו לפרוח. מרכזים חדשים, כגון מוסקבה וטור, שלא היו ידועים טרם הכיבוש המונגולי, צמחו ושגשגו. חשו בלהדגיש כי קייב החלה לשקוע לפני פלישת המונגולים; הפלישה רק החישה את שקיעתה. קרבת קייב לעיירה הגבירה את פגיעותה להתקפות מצד הנוודים. עקב כך, גבר זרם ההגירה מאזור הדנייפר אל המרכזים החדשים במערב ובצפון מערב. רוסיה היתה עשירה ושקטה יותר מאשר במאתיים השנים שלפני פלישת המונגולים. אולם, במקביל, חלה נסיגה בחיי הרוח, באמנות, באדריכלות בספרות וביצירה הדתית. אחת התוצאות המכריעות לעתיד רוסיה, שנבעו מהכיבוש המונגולי, היו התפתחות מרכז חדש סביב מוסקבה. עיר זו, שקמה במאה ה12, עלתה במאה ה-14 למעמד של מנהיגת הנסיכויות הרוסיות בצפון מזרח. לאחר הכיבוש המונגולי היתה מוסקבה בירתו של דניאל, בנו הצעיר של אלכסנדר ניווסקי. גידולה והתקדמותה נבעו בעיקר ממקומה הגיאוגרפי, שהיה קשור לנתיבי המים הראשיים וקרובה יחסית לאזורי הפרוות ולאדמות החקלאיות, שהיו מיושבות בצפיפות יחסית. זמן רב נהנתה מוסקבה גם משלטון נסיכים שהשכילו לנצל את הנסיבות המדיניות כדי להרחיב את שטחה, להבטיח הגמוניה בין הנסיכויות ולפקח על נתיבי המים. הנסיך איוון הראשון, ששלט במוסקבה בשנים 1325-1341 השיג הודות לעושרו, את תמיכת הח'אנים המונגולים. הוא קיבל מהם את הזכות לארגן את גביית המיסים לאורדה מכל הנסיכויות הצפון-מזרחיות כולל רפובליקת נובגורוד. וכן הבטחה שלא יתקפו את מוסקבה. בתקופה זו כל ניסיון התקוממות של הנסיכים דוכאה על ידי נסיכי מוסקבה ובמידת הצורך זה נעשה בעזרת כוחות של אורדת הזהב. תנאי ביטחון אלו משכו מתיישבים חדשים לנסיכותו וזו התרחבה מקניית שטחים חשובים להגנתה ולכלכתה.

התפשטותם המהירה של המונגולים נעזרה, בין הייתר, בשילוב גורמים מקומיים המיומנים במלאכות ובאדמיניסטרציה. בלעדיהם קשה היה לקיים שליטה מינימלית בשטחי הכיבוש וקשה היה עוד יותר להחזיק בהם לאחר שנבזזו. לאחר שתמו הרצח והביזה, היתה ההשתלטות הם ככל שגדלה, לעוד ועוד כוח אדם מיומן. המונגולים, שתמיד היו בנחיתות מספרית קשה מול אוכלוסיות נכבשות, היו חייבים לשלב מקומיים בתחזוק טריטוריות חדשות. את נאמנותה של זו אפשר היה לקנות על ידי הבטחה לקידום אישי.במערב רוסיה ואוקראינה, שם לא הגיעו הטטארים, התנחלה המדינה האלילית האחרונה באירופה – ליטא. היא שולטת על כל מערב אוקראינה עד למבואות הים השחור והים הבלטי, מדינה אדירה של עם קטן ועובד אלילים.

בתחילת המאה ה-14 נסיכי טבר, ניסו להשתחרר משליטת אורדת הזהב. למרות הצלחות מקומיות, התוצאה הישירה הייתה הריסת טבר בשנת 1328 על ידי כוחות של אורדת הזהב, בתמיכת כוחות מנסיכות מוסקבה ונסיכות ריאזן. יחד עם זאת, זה הייתה הפעם האחרונה כאשר אורדת הזהב הדיחה נסיך רוסי באמצעות כוח צבאי. במחצית המאה ה-14 הורגשה החלשות של אורדת הזהב. זאת בעיקר בגלל מאבקים פנימיים. נסיך מוסקבה דמיטרי דונסקוי[22] ניצל זאת, הוביל צבא מאוחד של הנסיכויות הרוסיות ובקרב קוליקובו שנערך ב-8 בספטמבר 1380, בשדה ליד נהר דון במחוז טולה, ניצחו הכוחות הרוסיים את כוחות אורדת הזהב. הכוח הרוסי לחם נגד צבא טטרי, שאנשיו היו רבים באופן משמעותי מצבאו. לטטרים היו תומכים גם בין הרוסים (נסיכות ריאזן) והליטאים, אך הם איחרו לקרב[23]. היסטוריונים בני המאה ה-19, ציינו כי הרוסים הגיעו לקרב, כנציגים של הנסיכויות השונות ועזבו אותו כאומה מאוחדת.

אומנם לאחר סיום מאבק פנימי באורדת הזהב וכניסת טוכטמיש לשלטון, המונגולים נקמו את תבוסתם ודמיטרי דונסקוי נאלץ לשלם מסים מוגדלים ואף להשאיר את בנו בבירת אורדת הזהב בתור בן ערובה. בנו וסילי הראשון, שעלה לשלטון ב-1389 המשיך, בסיוע המונגולים, לחזק את מעמד הדוכס הגדול במדינה המוסקבאית ולהניח את היסודות למשטר ריכוזי אבסלוטי. בימי ואסילי הראשון, חל שינוי במערך הכוחות ברוסיה. טוכטמיש הובס על ידי טימור לנג ב-1395, דבר שהתיש את כוחה של אורדת הזהב ואף עצר את תשלומי המיסים למספר שנים. עד לשנת 1408. בשנה זו ידיגיי חאן פלש לנסיכות מוסקבה, אך לא הצליח לכבוש את העיר. יתרה מכך, חלק מהנסיכים סירבו לעזור לו במצור. הטטרים פלשו שוב לנסיכות מוסקבה בשנים 1410, 1414 ו-1424, אך הסכנה מצדם קטנה והלכה.

לעומת זאת גדלה והלכה הסכנה מצד ליטא, שהיתה אז בשיא גדולתה ושלטה על רוב מערב רוסיה ודרומה.

במהלך המחצית השנייה של המאה ה-14, הנסיכויות הדרומיות הועברו בהדרגה לשליטת ליטא ופולין – תהליך זה הואץ לאחר הפסד של אורדת הזהב בקרב נגדם בשנת 1362. בחירת שליטי ליטא בקתוליות יצרה חיץ בינם ובין המוני הנשלטים, הרוסים האורתודוכסים. חיץ זה עתיד היה להבטיח את ניצחון מוסקבה, במאבק על מנהיגות רוסיה. במהלך המחצית של המאה ה-15 כוחות אורדת הזהב בוצעו מספר מערכות צבאיות מוצלחות, אך לא חזרו לשליטה מוחלטת על הנסיכויות הרוסיות. ואסיליוס השני נאלץ להתמודד עם טוענים אחרים לכתר. הוא ניצח את יורדיו בעזרת הכניסה ובעזרת טטרים רבים שעברו לשירותו וסייעו לו לנקום באויביו ולכונן משטר תיאוקרטי מושתת על טרור. הוא נתן לטטרים אחוזות ומשרות רמות ואלו נטמעו במעמד העליון. נכונות טטרים רבים לעבור למוסקבה נבע מהצטמצמותה אפשרויות במסגרת האורדה, עקב היחלשותה. בשליש השני של המאה ה-15 התפוררה אורדת הזהב ואת מקומה תפשו הח'אנאטים של קרים, אסטרחן ואקאזאן. במהלך פעילות גומלין ממושכת התמזגו המונגולים ובעלי בריתם הטורקים והפכו לכמה קבוצות אתניות של טורקו-מונגולים, שהקפידו לשמור על זהותן הנפרדת מהחברה הסלאבית. העובדה שהטטרים היו מוסלמים והליטאים תחילה עובדי אלילים ואחר כך קתולים, נתנה למלחמה בהם צביון דתי. בשנת 1476 איוואן השלישי הכריז על הפסקת התשלומים לאורדת הזהב. לאחר ההתקוממות הגדולה על נהר האוגרה בשנת 1480, כאשר הח'אן אחמד נכשל בניסיונו להחזיר את מוסקבה למרות האורדה, תקופת שליטת המונגולים הסתיימה סופית[24]. אייון השלישי, שב-1472 נשא לאשה את סופיה פלאולוגוס, אחיינית הקיסר האחרון בביזנטיון, לאשתו השניה, נטל את הסמל הביזנטי – העיט כפול הראש – ועשהו לסמל שליטי מוסקבה.

עד המאה ה-16 נכבשו רוב שטחי הטטרים על ידי העות'מאנים והצאר הרוסי.

מה נותר ממורשתם של המונגולים אחרי שהכל נגמר? התשובה היא: מעט מאוד. להבדיל מהמוסלמים, מהם נותר הרבה, במדעים, בספרות, בארכיטקטורה, בחקלאות ועוד, אחר שכיבושיהם הלכו ודעכו לקראת סוף המאה ה-15,  אצל המונגולים נותרו בעיקר אגדות שהרוחות בערבות העצומות של מרכז אסיה מוסיפות לשאת אל ארבע קצוות הארץ. ג'ק ותרפורד, בספרו "ג'ינגיס ח'אן", מבקש לשפר ואפילו לייפות את תדמית הנוודים ששבו אל מישורי המרעה . לדעתו, את תורת מלחמת הבזק למדו הנאצים של היטלר ממסעות המלחמה של ג'ינגיס חאן. לטעמי, דווקא הרוסים הם אלו שלמדו את התורה במלכודות המוות שהטמינו לצבא הגרמני.

משך דורות ג'ינגיס חאן ויורשיו תוארו כמכה מידי שמים – תוצאה של חטאי האדם. באופן דומה להפליא תוארו ההונים של אטילה שחדרו לאירופה, מעבר לנהר הוולגה כ-900 שנה לפני כן. אלו כמו אלו הגיעו מארץ הערבות, שמעבר לגבול המזרע והישימון. בדמיון המבועת של האנשים הופיעו המונגולים מעבר להררי החושך ושבו לשם, בהותירם אחריהם חורבן וסבל. הם תוארו כמכה משמים, כמו אחת ממכות מצרים, אפשר שבאו למלא, בשלהי ימי הביניים, את מקום הדבר התנ"כי. ההשוואה במקומה, שהרי את המונגולים האשימו בהפצת "הדבר השחור", שבשיאה, בשנים 1348-1351, כילתה יותר משליש מתושבי אירופה והחישה אגב כך את התפוררותה של האימפריה המונגולית.

מקור המגיפה, סבורים חוקרים, בסין שתחת המגף המונגולי והמשכה בדרך המשי לאירופה. באופן זה, חברו חיידק הדבר והרומח המונגולי, כדי לזרוע אימה על פני מרבית אוכלוסיית אירואסיה, ויחד צרבו התודעה הקולקטיבית, את סיפור זוועותיהם עד דור אחרון. לימים, נקמה רוסיה, נקמה איומה, בצאצאי ג'ינגיס, אוגדיי ובאטו ח'אן. כפי שכתב פרופ' ג'ק ותרפורד, שפתח את ספרו מן הסוף: "בשנת 1937 נעלמה רוחו של ג'ינגיס חאן ממקום משכנה במנזר הבודהיסטי שבמרכז מונגוליה, על גדות נהר הירח ולמרגלות הרי שאנח' השחורים. שם סגדו לה הלמות מאות שנים ושמרו עליה מכל משמר. בשנות ה-30 של המאה ה-20 הוצאו להורג כ-30 אלף מונגולים בידי עושי דברו של סטלין, בשורה של מבצעים, שנועדו לחסל את תרבותם ודתם". שליחיו של התליין ממוסקבה פעלו בחוסר סובלנות קיצוני לקיומן של דתות ותרבויות אחרות. במקרה המונגולי, זו דת ותרבות, שהזכירו לרוסים דברים שהיו רוצים לשכוח. למרות התועלת שגרמו להשקטת המאבקים בין הנסיכים הרוסיים, זוכר העם הרוסיף כי המונגולים בשיאם כבשו את ארץ רוס ובזזו את קייב (ב-1240) ואת מוסקבה (ב-1382). הזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי הרוסי, לא החסיר אף, וניער אותו מאבק, אחרי 700 שנה[25].

 הערות

[1] ראו גם: יצחק נוי, " "ג'ינגיס ח'אן" מאת ג'ק ותרפורד, הוא דווקא היה נאור", הארץ, 15-02-2010

[2] עוד טרם מותו של ג'ינגיס חאן, היו בקרב משפחתו שני אחים כטוענים הראשיים לכתר החאן הגדול, ג'ושי וצ'גאתאי. חילוקי הדעות ביניהם, אשר הובילו אף לנגיעה בנקודה הכואבת בהיסטוריה המונגולית – הטענה לפיה ג'ושי הוא ממזר קראידי, איימה לפרק את המשפחה. במצב זה, החליט ג'ינגיס ח'אן כי הפתרון הטוב ביותר הוא שלא לצדד באחד משני בניו המתגוששים, אלא לבחור בשלישי, השלו וטוב המזג אשר מבחינות רבות היווה מועמד פשרה מוסכם על הכול – אוגודיי. בעקבות זאת, לאחר מותו של ג'ינגיס ח'אן כונס קורליטאי בשנת 1229, אשר הכתיר את אוגודיי כח'אן הגדול החדש.

[3] העיר העתיקה נקראת כיום חרחורין (במונגולית: Хархорин, והיא עיר חרבה במחוז אובורחאנגאי במונגוליה.

[4] ג'ק ודרפורד, ג'ינגיס חאן (הוצאת דביר, 2010) עמוד 186

[5] על אף שהייתה רשמית בירת האימפריה, לא הייתה העיר מקום משכנו של החאן שנהג לחיות, כמו שליטים נוודים רבים, במגורים ניידים מחוץ לגבולותיה קארקורום שימשה יותר כבסיס אספקה ולא כעיר בירה של ממש. בתקופת שלטונו של מונגקה חאן הורחבו גבולות העיר והיא תועדה לראשונה בידי מגלי ארצות אירופאים ב-1246. בתקופת שלטונו של קובלאי חאן הועברה ה"בירה" לדאדו (כיום: בייג'ינג), וקראקורום הפכה לבירת פרובינציה בלבד. על אף שהייתה בירתה של שושלת יואן הצפונית למשך כמה שנים, נהרסה העיר בעקבות סכסוך בין פלגי המונגולים, וב-1388 נטבחו תושביה בידי פולשים סיניים.

[6] . בולגריה של הוולגה היתה ישות מדינית ששכנה בטריטוריות של מפגש הקאמה עם הוולגה בין המאה ה-7 ובין המאה ה-13, בשטח הנמצא היום בתחום רוסיה.

בסביבות שנת 660 יצאו הבולגרים, שהיו עם טורקי, בהנהגת קוטראג בנו של קובראט, מבולגריה הישנה, מסביבות ים אזוב והתיישבו בטריטוריות בהן קמה בולגריה של הוולגה. חלק משבטי הבולגרים המשיכו לנוע עד לאזור של בולגריה הבלקנית והתיישבו שם. בולגריה שעל הוולגה הייתה כפופה תקופה ארוכה לממלכת הכוזרים, אך הייתה בעלת אוטונומיה והקימה את בירתה בעיר בולגר, כ־160 קילומטר מדרום לקאזאן. במאבקם נגד הכוזרים ביקש האלטבר אלמיש, שליט הבולגרים את עזרת בגדאד, בכסף ובעלי מקצוע, לבניית מבצר ותמורת התמיכה הזאת שבטי הבולגרים הכריזו ב־11 במאי 922 על הפיכת האסלאם לדת מדינה שלהם.

בשנת 1223 חדרו לראשונה צבאות ג'ינגיס חאן לבולגריה שעל הוולגה, אך נוצחו בקרב ליד סמרה. המונגולים שבו בשנת 1236, אך נזקקו לחמש שנים כדי לכבוש את כל הארץ. בסופו של דבר השטח נכלל בהורדת הזהב. תושבי שתי הרפובליקות הרוסיות, טטרסטן וצ'ובשיה, רואים את עצמם צאצאי בולגריה שעל הוולגה וכממשיכיה, הן מבחינה טריטוריאלית והן מבחינה אתנית.

[7]  ג'ק ותרפורד, ג'ינגיס חאן, תרגמה מאנגלית: ברוריה בן-ברוך. הוצאת דביר, תל אביב, עמ' 190.

[8] דן גולדנברג ,מונגוליה, מג'ינג'יס חאן עד מרקו פולו, הוצאת מפה, תל אביב, 2005,עמ' 34

[9]  בולגר (רוסית Булгар;) הוא אתר היסטורי ברפובליקה של טטרסטן שברוסיה. האתר שוכן על הגדה המערבית של הוולגה, כ-30 ק"מ מזרחית למקום מפגשו עם נהר קאמה. בולגר נוסדה במאה ה-8, ושימשה כבירתן של שתי מדינות: בולגריה של הוולגה בין המאות ה-10 וה12, ואורדת הזהב במאות ה-13 וה-14. היא חרבה בידי נסיכות מוסקבה ב-1431, וירדה מגדולתה. תושבי הרפובליקות הרוסיות, טטרסטן וצ'ובשיה, הרואים עצמם כממשיכי דרכם וצאצאיהם של הבולגרים תושבי בולגריה שעל הוולגה, מתייחסים אל בולגר כאל בירתם ההיסטורית והדתית. המקום הוכרז כאתר מורשת עולמית בשנת 2014.

[10] The Chronicle of Novgrod: 1016-1471, trans. Robert Michel and Nevil, Forbes, London, 1914, Vol. 25, p. 66

[11] ג'ינגיס ח'אן, עמק 204-203.

[12] הכרוניקה של נובוגרוד, עמ' 87-90

[13] רן גולדנברג, מונגוליה, מג'ינגיס ח'אן ועד מרקו פולו, מפה, תל אביב, 2005, עמ' 34-35.

[14] . הקומנים עזבו את המדינה אחרי שחיסלו את כוחותיו של הבישוף מצ'נאד, שביקשו לצאת לקרב נגד המונגולים, אירוע שהחליש מאוד את כוחה הצבאי של הממלכה.

הקרב המכריע עם המונגולים התנהל בעמק מוּהי שעל הנהר שאיו ב-11 באפריל 1241. בחירת המקום בידי בלה לא הייתה טובה ואפשרה לפרשים המונגולים לנצח את 60,000 הלוחמים ההונגרים הלבושים בשריונות כבדים והעומדים מאחורי עגלות מלחמה עם בלמים, שהקשו על תנועותיהם. בעוד המונגולים השתלטו על פשט, המלך בלה המובס מצא לבסוף מקלט בדלמטיה בעיר טרוגיר. במשך שנה ערי הונגריה היו קרבן לכיבוש המונגולי ולמעשה הממלכה הפסיקה להתקיים. שלושת רבעי שטחה נשדד ונחרב וחלק מאוכלוסייתה נהרג. בינואר 1242 כשמי הדנובה קפאו, החאן באטו שיגר חיילים לתפוס את בלה בקרואטיה. הלוחמים המונגולים ובראשם קאדאן חאן חיפשו אותו במבצר קליס ונחלו שם תבוסה במרץ 1242 משלא מצאו אותו המשיכו בדרכם עד לטרוגיר. בלה עלה על ספינה לכיוון האי צ'ובו שעל יד טרוגיר וניצל.

[15] קרב ליגניץ נערך בשלזיה, בסמוך ליישוב ליגניץ (בגרמנית המקום ידוע כ-Wahlstatt שמשמעו "מקום הבחירה" ב-9 באפריל 1241, בין הכוחות של האימפריה המונגולית, שפלשו לפולין, ובין קואליציה אירופאית שכללה כוחות פולניים, צ'כיים וגרמנים, שלחמו תחת פיקודו של הנריק השני החסוד. הקרב, שנערך יומיים לפני קרב מוהי, הסתיים בתבוסת האירופאים והמלך הפולני איבד את ראשו.הכוח המונגולי שנלחם בקרב ליגניץ היה חלק מהצבא של באטו ח'אן והונהג על ידי אחיו של באטו, אורדה ח'אן ושני בני דודיו, באידר וקאדאן (ג'ק ודרפורד, "ג'ינגיס ח'אן, עמוד 206, הוצאת דביר, 2010   ).

[16] הקרב ידוע בשם "טבח הקרח" ובו איבד המסדר הליבוני איבד כ-20 אבירים ו-6 נלקחו בשבי.

[17] מסדר הליבוני היה ארגון של אבירים גרמנים שהתקיים בשטחים לאורך החוף הבלטי בשנים 1237 – 1561. המסדר הוקם בשנת 1237 לאחר תבוסת המסדר של נושאי המגן בקרב סאולה. היות שבקרב זה נהרגו המגיסטר הגדול של המסדר וכשליש מאבירי המסדר, הוא כבר לא היה עצמאי ופעל כשלוחה של המסדר הטבטוני. חברי המסדר היו אחים-אבירים (לוחמים), אחים-כמרים (אנשי דת) ואחים-חברים (נושאי כלים ועובדי המלאכה). הלוחמים לבשו בגד לבן עם צלב אדום ומגן. המסדר כבש שטחים בשטחי לטביה ואסטוניה של היום. ניסיונות להתרחב לכיוון שטחים שהיו בשליטת רפובליקת נובגורוד לא הצליחו, והמסדר נחל מספר תבוסות בקרבות.

[18] אלכסנדר ירוסלביץ' נבסקי היה נסיך רפובליקת נובגורוד וולדימיר. עלה לכס ב-1236, ופעל להגנת שטחי נובוגורוד מפני שוודיה, המסדר הליבוני והדוכסות הגדולה של ליטא. ב-5 באפריל 1242 פיקד על הקרב על הקרח. המלחמה נמשכה עד לשנת 1245. בשנת 1256 השתתף בקרבות נגד השוודים. לאחר מכך, עזב לוולדימיר. שם נקבר. בשנת 1724 הועבר קברו לסנקט פטרבורג.

בשנת 1725 הונהג באימפריה הרוסית "עיטור אלכסנדר נבסקי הקדוש". העיטור היה השני בחשיבותו במערכת העיטורים של האימפריה והוענק אך ורק לבני משפחת הצארים ולקציני צבא בכירים (גנרלים). העיטור בוטל בשנת 1917 לאחר מהפכת אוקטובר. העיטור הוענק שוב במהלך מלחמת העולם השנייה (בקיץ 1942), כחלק מהמדיניות של הנהגת ברית המועצות לעידוד הפטריוטיות בעם והרצון להציג את חיילי הצבא האדום כממשיכי דרכם של הלוחמים הרוסיים מהמאות הקודמות. בשונה מגרסתו הקודמת של העיטור, הפעם הוא הוענק בעיקר לקצינים זוטרים על אומץ לב ומעשי גבורה אישיים במהלך הלחימה. לאחר התפרקות ברית המועצות שוב בוטל העיטור. במארס 1992 הונהג העיטור בפעם השלישית, במרץ 1992 כחלק ממערכת העיטורים של הפדרציה הרוסית.

[19] מיכאל פראבדין, הכיבוש הגדול, עמ' 238.

[20] חיים מסינג, רוסיה ועמי ברית המועצות, , אחיאסף, תל אביב, 1967, עמ' 20-22.

[21] קליוצ'בסקי, דברי ימי רוסיה מראשיתה ועד 1598, עמ' 232.

[22] בהמשך קיבל תואר – דונסקי – "דמיטרי על דון"

[23] קרב קוליקובו, היה נקודת מפנה בעימות בין הרוסים לבין אורדת הזהב. יש לציין כי מניין ההרוגים מצדה של אורדת הזהב מבוסס על מקורות רוסיים וייתכן שהוא מוגזם. ניצחון הרוסים בקרב מסמל נקודה חשובה במאבק הרוסים נגד שליטת אורדת הזהב בנסיכויות הרוסיות. שליטה זו הסתיימה כ-100 שנים לאחר הקרב.

[24] הח'אן אחמד עשה ניסיון זה תוך כריתת ברית עם פולין ועם ליטא. כנגדו כרת איוון ברית עם הח'אן של קרים.

[25] ראו גם, יצחק נוי, שם.