תולדות רומניה מראשיתה ועד מלחמת העולם הראשונה

כתב: גילי חסקין; ‏23/08/2024

ראה גם באתר: הגיאוגרפיה של רומניה ;   מסלול טיול ברומניה ;   דרקולה הערפד, טיול בעקבות דרקולה;     גיאוגרפיה והיסטוריה של הבלקן ; טיול לרומניה-המלצות לקריאה

רומניה משכה בעבר בעיקר את יוצאיה, שבאו לבקר את מחוזות ילדותם וישראלים שחיפשו "אירופה בזול". לאחר התמוטטות הגוש הקומוניסטי, גילו מטיילים רבים את קסמו של טיול ברומניה, החל בנופי הפרא שלה וכלה בפולקלור שנותר מסורתי. עד כדי כך שתרמילאים רבים, הנוהרים אליה בכמויות גדלות והולכות, מכנים אותה: "דרום אמריקה של אירופה". למרות שהמוטיבציה העיקרית לטיול ברומניה היא נופית ופולקלוריסטית, עיון בתולדותיה יעשה את הטיול בה לעשיר יותר.

ההיסטוריה של רומניה כישות מדינית מתחילה במאה ה-19 עם יצירתה של אוּנְיָה פרסונלית של נסיכות מולדובה וולאכיה. להלן תוצג תחילה ההיסטוריה של העמים שישבו בשטח המוכר כיום כמדינת רומניה.

באזור שבו נמצאת רומניה של ימינו, התגלתה בשנת 2002 במאורת דובים (Peștera cu Oase ), נמצאה לסתו של אדם, המתוארכת מלפני כ־34,000–36,000 שנים,  זהו המאובן האנושי הקדום ביותר שנמצא על אדמת אירופה, והוא הוכחה לכך שבני אדם חיו כבר באירופה בתקופות קדומות יותר ממה שחשבו עד אז.

בנוסף, נתגלו שרידים של גולגולות בעלות תווי פנים מעורבים של הומו סאפיינס (אדם מודרני) ושל האדם הניאנדרטלי, מה שמצביע על האפשרות שעם כניסת האדם המודרני לאירופה, שני המינים חיו במקביל ויתכן שאף קיימו ביניהם יחסי מין.

הארץ, שנודעה לפנים כ"דקיה", וכיום כ"רומניה", כבר יושבה בתקופות קדומות. נתגלו שרידים מן התקופה הנאוליתית.

בעקבותיהם תרבות ברונזה מפותחת. על תרבות זו השתלטו פולשים סקיתים (800 לפנה"ס).

החל מהמאה השמינית לפני הספירה, החלו היוונים, כחלק מהקולוניזציה הגדולה, להקים מושבות סחר לחופי הים השחור. במאה השביעית לפני הספירה  הגיעו לחופי רומניה של ימנו והקימו מושבות בקאלאטיס (Callatis) – כיום מאנגאליה (Mangalia)  ובטומיס (Tomis) – כיום קונסטנצה (Constanța). אלו סחרו עם תושבי פנים הארץ, שהייתה עשירה מבחינה חקלאית וכן הפיקה ברזל, נחושת וזהב.

מידע מפורט ראשון בדבר תושבי רומניה הקדומה, נמצא בכתבי ההיסטוריונים הרודוטוס ותוקידידס. ששאבו את המידע מפי המתיישבים היוונים. תושבי הארץ נקראו בכתביהם  "גֶטים" (Getae), ובפי ההיסטוריונים הרומאיים, כגון פליניוס "הזקן" וטקיטוס, הם נקראו "דָקים" (Daci). ייתכן שהדקים התגוררו בטרנסילבניה של היום. שכניהם הגטים, שישבו על הגדה הדרומית של הדנובה התחתית, היו קרובים להם מאד. הגטים הוכנעו על ידי דריווש ה-I , במסעו כנגד הסקיתים.

ראו באתר זה: הסקיתים.

דקיה

זה השם העתיק של כל האזור שמצפון לדנובה התחתית. הדאקים היו עם ממשפחת העמים התראקית-אילירית;  הדאקים היו מצוידים למלחמה בחרב מעוגלת שנקראה: "פאלש דקיה" (  Falx Dacica) ובקיצור "דאקה" ( Daca ) ויש שסבורים ששמם נגזר ממנה.

דאקיה השתרעה על פני אזור גדול במזרח אירופה שגבולותיו: הרי הקרפטים בצפון, הדנובה בדרום, נהר הטיסה (הונגריה המודרנית) במערב ובמזרח הנהר טיראס (דניסטר במזרח מולדובה). באופן גס חופף שטחה של דאקיה ההיסטורית לשטחיהן של רומניה ורפובליקת מולדובה של ימינו.

החברה הדאקית התחלקה לשני מעמדות: מעמד אריסטוקרטי שכונה "טאראבוסטס" (tarabostes) והעם הפשוט שכונה "קומאטי" (comati). רק לאריסטוקרטיה הותר לכסות את ראשם והם לבשו כובע לבד לכן כונו על ידי הרומאים "פּילֵאָטי" (Pileati). מלטינית: "חובשי הלבד". האריסטוקרטים היו מעמד של בעלי זכויות יתר, ומשערים כי היו אבותיהם הקדמונים של הבויארים (אצילים) הרומנים.

המעמד השני, שחבריו היוו את עיקר הצבא, איכרים ובעלי מלאכה, היו קרויים על ידי הרומאים "קאפילאטי" (Capillati), מילה שפירושה: "ארוכי השיער". ניתן לחזות בהופעתם ובלבושם בעמוד טריאנוס (Columna Traiana).

הגטים היו רועים, שיישבו את הרמה הטרנסילבנית, ושבטים סקיתים התערבבו בהם. הרודוטוס הזכיר אותם וטען שהיו "האמיצים והישרים שבתראקים", ומכנה אותם "בני אלמוות". הגטים היו ידועים כפרשים-קשתים והדקים כשולפי חרב. במאות השלישית והרביעית לפני הספירה,  כבשו את הארץ שבטים קלטים. ותושבי הארץ הושפעו מהם.

המלך הגטי בוּרְוִויסְטָה ( Burevista) היה הגדול במלכי דאקיה והנהיג אותה בין השנים 70 לפני הספירה עד 44 לפני הספירה. השם האמתי של המלך אבד במהלך העיתים והוא מוזכר על ידי סופרים יווניים בשם Bu-ere-bu-ist-as שמשמעותו היא: "זה שאיננו".

בוּרְוִויסְטָה  איחד בשנים 44-65 לפנה"ס את הגטים והדקים לממלכה אחת, שנקראה על שם האחרונים. הוא בחר לו כבירה ישוב בשם ארג'דאבה (Argedava) או סארג'דאבה (Sargedava) שנמצא באזור קוסטשטי, בהרי אורשטיה (Orastie). המקום הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. המרכז הרוחני של הממלכה נקרא על ידי הגיאוגרף הרומאי סטראבון, בשם "קאגאיון" (Kagaion). שהוראתו "ההר הקדוש" ומקומו היה כנראה אי שם באזור הרי בוצ'ג'י (Bucegi). הוא ניצח את הבואים (שבטים גאלים) שבפנוניה ואת האילירים, שהגיעו מדלמטיה. לפי ההיסטוריון היווני  הרודוטוס, הגטים האמינו בנצחיות הנשמה, ועבורם המוות היה החלפת ארץ בלבד. לכוהן הגדול היה מעמד מיוחד בחברה של הגטים כנציג האלוהות העילאית, זלמוקסיס (Zalmoxis). היה זה נביא גטי שייסד דת-מסתורין הטיף לאמונה בהישארות הנפש, ולאחר מותו הפך לאל. בנוסף, הכהן הגדול היה גם יועצו הראשי של המלך.  בורוויסטה חיזק את ממלכתו על ידי תיקונים ברוחו של זלמוקסיס.

כמו כן הנהיג משטר מסודר ועקר את הגפנים, כדי להילחם בשכרות. בורְוִויסְטָה שחרר את הגטים והדקים מהלחץ של אותם שבטים קלטים מהמערב והצפון ואחר כך פנה נגד המושבות היווניות שעל החוף המערבי של הים השחור, שדד והחריב אותן.

בשנת 48 לפני הספירה, התערב בורביסטה בפוליטיקה הפנימית של האימפריה הרומית והתייצב כבן ברית של פומפיוס במחלוקת עם יוליוס קיסר. לאחר שלוש שנים ניצח קיסר את יריבו ושלח לגיונות להעניש את בורביסטה. ב-15 במרץ 44 לפנה"ס, לפני הקרב המכריע, נרצח קיסר בסנאט. זמן לא רב לאחר מכן מת גם בורביסטה בנסיבות לא ידועות. אחרי מותו של בורוויסטה התפוררה ממלכתו.

הדאקים פיתחו שיטה ייחודית לבניית חומות, שכונתה על ידי הרומאים Murus Dacicus (חומה דאקית), והייתה אופיינית למערכת המורכבת של עריהם המבוצרות, כדוגמת בירתם סרמיזגטוזה (קרוב לחונדוארה ברומניה). ניתן לראות את רמת העיור אליה הגיעו בתבליטים שעל עמוד טריאנוס, ובתיאור נפילתה בידי הרומאים. הרומאים איתרו והשמידו את הצנרת שהובילה מים לתוך בירת הדאקים, ורק כך הצליחו לסיים את המצור הממושך של סרמיזגטוזה.

Iשהרומאים פגשו את הדאקים לראשונה, כבר הייתה לאחרונים תרבות מפותחת שהושפעה מהסקיתים שהיו שכניהם ומהפולשים הקלטים של המאה הרביעית לפני הספירה.

אוגוסטוס קיסר מתפאר בכתובת אנקירה (באנקרה), שצבאו חצה את הדנובה והכריח את הדקים לקבל את מרות רומא. בתקופת אוגוסטוס הוגלה המשורר הלטיני אובידיוס, לקונסטנצה שלחוף הים השחור, בשל תעלולי האהבה שלו עם יוליה, נכדתו של הקיסר.

בסוף המאה ה-I לספירה, הגיעו הדקים שוב לעוצמה גדולה. הם התאחדו עם הגטים בהנהגתו של דֶקֶבְלוס (Dekeblus) או דֶצֶ'בָאל ברומנית, שממלכתו השתרעה בין הדנובה לאלפים הצפוניים. מן הטיסה במערב לדנייפר במזרח. דומיטיאנוס קיסר (קיסר רומא בין השנים 81–96.) העלה לו תשלום שנתי, כדי למנוע מהם לפלוש לתחומי הקיסרות הרומית. טריינוס קיסר הכריע את הדקים בשתי מערכות קשות (102-101 ו – 105-107). הוא כבש את דקיה והפך אותה לפרובינציה רומית.

טריינוס הביא עמו לרומא הרבה שלל; זהב שכרו הדקים במכרות ובנהרות טראנסילבניה. בעמוד טריינוס שברומא מתוארים היטב לבושם, בנייתם ודרך לחימתם של הדקים. מונומנט ניצחון נוסף שהקים טריינוס לציון אותו ניצחון, הוא 'טרופאום טראיאני' (Tropaeum Traiani), בדוברוז'ה (Dobrogea).

הפרובינציה הרומית דקיה במאה השנייה והשלישית לספירה הייתה בתחום הונגריה-רומניה של ימינו.  כללה בעיקר את ואלאכיה ואת רמת טראנסילבניה, והובאו אליה מתיישבים מרחבי הקיסרות, כולל מסוריה וארץ ישראל. הרומאים שהגיעו לכאן על עבדיהם, נטמעו בשבטים הכובשים ויצרו עם דאקי-רומי ששפתו לטינית. בימי הדריינוס קיסר חולקה דקיה לשתי פרובינציות. הדריינוס חשב לוותר עליה, בגלל איום הברברים משלושת צדיה, אך חזר בו בגלל האזרחים הרומיים המרובים שחיו בה. בימי הקיסר מַרְקוּס אוֹרֶלְיוּס (שלט בשנים 161-180), חולקה דקיה לשלוש פרובינציות, אך הייתה להן מועצה משותפת ובראשן הועמד נציב אחד שכונה "נציב שלוש הדקיות". השבטים הגותים תקפו את דקיה, ורומא של המאה השלישית התקשתה להגן על הפרובינציות המרוחקות. בימי אורלינוס קיסר, בשנת 271, פונו האזרחים הרומיים אל מדרום לדנובה, כדי לעבות את מערך ההגנה הרומי שם. הלגיונות והמנגנון המנהלי הרומי פונו, אך האוכלוסייה הדקו-לטינית נשארה. זו הייתה למעשה הפרובינציה הרומית הראשונה שפונתה, אך הרומניזציה של הארץ הייתה יסודית ובסופו של דבר נקראה הארץ "רומניה". השפה הרומנית היא תולדה של השפה הלטינית ,יחידה במינה במזרח אירופה.

רומניה בימי הביניים

במשך 1,100 השנים שאחר כך, פלשו לדקיה, או עברו דרכה, סרמטים (Sarmatian) , גותים, ונדלים, הונים, גפידים (Gepidae), לנגומברדים, אווארים, שבטים סלביים שונים, ושבטים שמקורם אסייתי, כמו הבולגרים, המָדְיָארִים (הונגרים), פֶּצֶ'נֶגִים וקומאנים. הקומנים (בהונגרית: kun; בטורקית: kuman) חשובים במיוחד. הם היו עם אסיאתי טורקי, מקבוצת הקיפצ'ק (Kipchak). במאה ה-9 הקומנים שכנו ליד הנהרות אורל ווולגה, סמוך לקרובי משפחתם, הפצ'נגים. לאחר שהפצ'נגים נעו בסוף המאה לכיוון הדניסטר והרי הקרפטים, תפסו הקומנים את מקומם בין הדון ובין הדניפר.

במחצית השנייה של המאה ה-11 עברו הפצ'נגים את הדנובה והקומנים השתלטו בשנת 1057 על ארץ הפצ'נגים שבין הדנייסטר ובין הרי הקרפטים, כששארית הפצ'נגים נבלעת בתוכם. הקומנים פשטו גם על טרנסילבניה, אך עיקר כוחם נשאר בין הדון ובין הדניפר, מקום שכונה באותה תקופה בשם "קומניה הלבנה". בתקופה זו היו מאבקי כוח ומלחמות רבות בין הקומנים לבין רוס של קייב.

לחץ האימפריה המונגולית, לאחר הקרב על נהר קלקה בשנת 1223, אילץ אותם לעבור מערבה. בין השנים 1239–1240 מספרים גדולים של קומנים התיישבו מערבה לדניפר, עד הדנובה, במחוזות שנקראו אז "קומניה השחורה". המלך הקומני האחרון, קותן (Cuthen), נלחם במונגולים ואף ניצח בשני קרבות, אך בפעם השלישית הותקף במפתיע ונאלץ להימלט ולבקש מקלט אצל בלה הרביעי, מלך הונגריה. המלך ההונגרי קיבל את המלך הקומני ואת אציליו, שבאו עם המוני סוסים והקצה להם אזור התיישבות בפוסטה. ההונגרים שסבלו קשה מהפלישה המונגולית לאירופה, האשימו את הקומנים שעשו יד אחת נגדם עם המונגולים והרגו את מלכם. כתוצאה מכך התקוממו הקומנים והתאחדו עם המונגולים. חלק מהקומנים עברו את הדנובה אל בולגריה וחלק אחר נשאר בפוסטה. עד המאה ה-18 עוד היו דוברי קומנית בפוסטה.

כמעט ואין עדויות על תולדותיה של דקיה במשך רוב ימי הביניים, כי הארץ שקעה באנרכיה. הפולשים הסלביים היו היחידים שהטביעו את רישומם על האוכלוסייה המקומית, ועם זאת באו תחת השפעת הלטינית, שהלכה והפכה לניב רומני (=רומי) מיוחד. במשך 600 שנה, היו החבלים המרכיבים את מזרח אירופה ודרומה, זירת מאבק בין ההונגרים (ולעתים גם הפולנים), בית הבסבורג ולפעמים גם הרוסים והעות'מאנים. במאה העשירית כבר התנהלה באזור מערכת פיאודלית מבוזרת, שנשלטה על ידי המעמד הצבאי. בתקופה זו, התפשטו המדיארים לתוך טראנסילבניה, מצפון להרי הקרפטים וממערב להם והמלך אישטואן הראשון (István) ה"קדוש", סיפח אותה לממלכתו. במאה ה-12 הביא המלך גֶזָה השני לטרנסילבניה, מתיישבים גרמנים (סאכסונים). את הערים שבטרנסילבניה בנו מתיישבים גרמנים אלה. ב-1241 ו-ב1242 החריבו פלישות טאטריות את האזור, זו הייתה אחת הסיבות שבמהלך המאה ה-13, הוזמנו אנשי המסדר הטבטוני להתיישב בארץ, כדי שיבטיחו את גבולותיה. גם המלך בלָה הרביעי מהונגריה הציע לסכסונים (שבטים גרמניים) קרקע חינם ופטור ממס, כדי שיתיישבו ויגנו על הממלכה בחלק הדרומי שלה. בתקופה זו הייתה כל טרנסילבניה ישות אוטונומית תחת הכתר ההונגרי (למרות שהרומנים היו עדיין רוב האוכלוסייה). במאה ה-14 קמו שתי נסיכויות, שעתידות היו להיות גרעינה של רומניה המודרנית: וולכיה ומולדביה. בוולכיה הקים בסראב (Basarab; משל: 1352-1310), ממשל עצמאי למעשה, שעמד בפני ההונגרים. נסיכות זו שילמה מס לעות'מאנים הכובשים, אף ששמרה על אוטונומיה פנימית. שלטונו סימן את שחרורה של "ארץ רומניה" (ולאכיה).

במולדבה הקים בוגדן (Bogdan; משל: 1365-1359) נסיכות, שבראשית המאה ה-15 נכנסה לתחום ההשפעה הפולנית וב-1513  נפלה בידי העות'מנים. שליטים אלו  שלטו בכל "נסיכויות הדנובה", שלטון ללא מצרים, בעזרת מושלים (וויוודים) ממשפחות אצולה (בויארים), שהתחרו ביניהם ואף הצליחו להעניק להן תקופות של פריחה. החל מסוף המאה ה-14, היו תושבי ולאכיה נתונים במאבק פנימי בין המצדדים לכניעה לעות'מאנים, בעיקר הסוחרים והעשירים, לבין הדוגלים בעצמאות.

ההיסטוריוגרפיה הרומנית מעלה על נס את פועלם של הלוחמים כנגד העות'מאנים, שהרימו ראש, לא בגלל תחושות לאומיות במתכונת המודרנית, אלא כנגד המיסוי ובעיקר כנגד הדֶוְושירמֶה (שיטת הגיוס הכפוי). במאבק זה תמכו מירצ'ה צ'ל באטרו (מירצ'ה הזקן), ולאד צפש (Tepes) ושטפאן  צֶ'ל מארֶה (שטפאן הגדול) הפכו לדמויות אגדיות. הדמות הססגונית ביותר היא של ולאד צפש, הנסיך השליט בוולאכיה בשנים 1456-1462. [הוא מקור ההשראה ל"דרקולה", יציר דמיונו של בראם סטוקֶר, הסופר האירי, בן המאה ה-19].

ראו באתר זה: דרקולה – גיבור תרבות רומני.

כאשר העות'מנים כבשו את רומניה במאה ה-16, סופחה טרנסילבניה לאימפריה העות'מנית, כשהיא מעלה מס לשולטן אך שומרת על האוטונומיה שלה. מולדביה וולאכיה היו לאזורי חסות של האימפריה העותמאנית, אבל זכו למידה רבה של אוטונומיה שלטונית. נסיכים מקומיים המשיכו לשלוט ולהעלות מס לאימפריה. מידת האוטונומיה גרמה להם לא פעם למרוד. הם חברו לא פעם לאויבי האימפריה כמו רוסיה ואוסטריה במטרה לקבל עצמאות או לפחות אוטונומיה תחת אימפריה נוצרית. בעקבות כך החליטה האימפריה למנות על מולדביה וולאכיה שליטים משלה. יחד האימפריה החליטה להשאיר את מולדביה וולאכיה כאוטונומיות ולא למנות להן מושלים מוסלמים.

מכיוון שהעות'אמנים לא שלטו ישירות במרבית שטחי רומניה, לא מוצאים בה בניינים עות'מאניים, למעט אזור דוברוג'ה, שבין הדנובה לים השחור. ב-1600 אוחדו שלוש המדינות הרומניות (מולדובה, וולכיה וטרנסילבניה), לזמן קצר, תחת שלטונו של מיכאי ויטֶאָזול Mihai Viteazul)) – המכונה "מיכאל הגיבור" באלבה יוליה (Alba Iulia).

המשמעות של עצמאות חלקית זו הייתה, שלהונגרים ולסכסונים שבטרנסילבניה הייתה אפשרות לעבור מהקתוליות לפרוטסטנטיות, דבר שהביא לניתוקם מהשליטים הקתולים לבית האבסבורג. התקווה לעצמאות טרנסילבניה נגוזה, לאחר שהטורקים נהדפו משערי וינה ב-1683,.

בשנת 1687 עברה טרנסילבניה לשלטון ההבסבורגים ובשנים 1711-1703 פרץ מרד בטרנסילבניה בראשות הנסיך המקומי פרנץ ראקושי (Francis Rákóczi) השני. ב-1711, ,בעקבות עליית הכוח המתחרה של רוסיה, שינו העות'מאנים את האסטרטגיה, ובמקום שליטים מקומיים מינו את הפנריוטים (Phanariots), בני משפחות האליטה היוונית, מתושבי רובע פנר (Phener, Fener) שבאיסטנבול. היו אלו בני מעמד גבוה, שמילאו קודם לכן תפקידים חשובים באימפריה העות'מנית, ועתה, לאחר שקנו את משרותיהם, מונו למושלי וולכיה ומולדבה.

המשפחות העשירות של רובע פנר ממש התחרו אחת עם השניה על השלטון במולדביה וולאכיה. פעמים רבות העבירו סכומי כסף גדולים כדי לקבל את הג'וב הנחשק. רבים מהנסיכים התעשרו מאוד מניצול אזורי השליטה שלהם. לעיתים האימפריה העבירה שליט של מולדביה לשלוט בולאכיה וההיפך. לעתים משפחות אצולה רומניות עברו תהליך של התיוונות במטרה לקבל את המשרה. בין המשפחות החשובות של פנריוטים ששלטו בנסיכויות רומניה ניתן למנות את משפחת מברוקודטוס, קלימכיס, רוזטיס, סוצוס, קרצס, אפסילנטי ואחרות.

.

הם שלטו בנסיכויות רומניה עד 1821, עת פרץ שם המרד היווני, בראשות הפנריוט איפסלנטי (משפחה ביזנטית אצילה). אחר כך מונו שוב מושלים מילידי רומניה.

מלחמת העצמאות של יוון הייתה גורם מרכזי להפסקת מינוי פנריוטים לתפקיד נסיכים בנסיכויות רומניה. במהלך המאה ה-18,  כוחם של העות'מאנים הלך וירד. ב-1718 הם ויתרו על מחוז בנט (Banat), שבמערב וולאכיה, לטובת בית האבסבורג. בשנת 1769 הם ויתרו להבסבורגים על בוקובינה (Bocovina), שהייתה חלק של מולדבה. החל מ-1768 ובמשך 100 שנה, ניהלו הצארים שש מלחמות כנגד השולטנים וברוב המאבקים האלו שימשו מולדבה וולאכיה, כזירת לחימה, או כנתיב למעבר הצבאות. חוזה קוצ'וק קינרג'ה (Treaty of Küçük Kaynarca), שנחתם ב-1774, הפך את הנסיכויות הללו לשטחי חסות רוסיים, אם כי נותרו בתחומי השולטנות העות'מאנית.

בשנים 1806-1812, התנהלה מלחמה בין רוסיה לעות'מאנים ובסופה סופחה בסרביה (Basarabia) לרוסיה.

מקונגרס וינה למלחמת העולם הראשונה

בשנת 1814 התווה קונגרס וינה גבולות חדשים באירופה שלאחר המלחמות הנפוליוניות. בשנים 1848-1815 נשארה האימפריה האוסטרית, בהנהגתו של קלמנס ונצל לותאר פון מטרניך (Klemens Wenzel Lothar von Metternich), המעצמה השלטת באירופה התיכונה. באותם שנים היו מולדביה וולאכיה אוטונומיות וטרנסילבניה הייתה חלק מאוסטריה.

במאה ה-19 הופעלו 2,000 פנדורים (חיילים לא סדירים שניהלו מלחמות גרילה בשירות האימפריה ההבסבורגית) בנסיכות ולאכיה במסגרת המלחמה העות'מאנית-רוסית (1806–1812), בעיקר בחבל אולטניה (Oltenia), שבדרום – מערב רומניה, כנגד האימפריה העות'מאנית – אלף מתוכם הונהגו על ידי טודור ולדימירסקו.

שנים לאחר מכן, בהתבסס על נאמנות הפנדורים, הנהיג ולדימירסקו ניסיון הפיכה צבאי בשנת 1821. מטרתו הייתה השגת עצמאות מלאה לנסיכויות ולאכיה ומולדובה, אז כפופות לאימפריה העות'מאנית, והשגת שוויון זכויות לאוכלוסייה הרומנית בטרנסילבניה, שהייתה אז חלק מהאימפריה האוסטרית.

מנהיג הצבא היווני של "פיליקי אטריה" (ארגון לאומני מחתרתי שפעל בדרום-מזרח אירופה, בראשית המאה ה-19, במטרה להפיל את השלטון העות'מאני ביוון ולייסד מדינה יוונית עצמאית.), אלכסנדר איפסילנטי, ששהה בבוקרשט, תבע מוולדימירסקו לפעול יחד איתו, תחת פיקודו. ולדימירסקו דחה את הצעת איפסילנטי ונימק זאת באינטרסים שונים של הרומנים ושל היוונים – לדברי ולדימירסקו הרומנים רצו להנהיג את עצמם, לא להיות מונהגים על ידי שליטים פנריוטים (ממוצא יווני). איפסילנטי עזב עם צבאו ועבר לטרגובישטה ומשם שלח שליחים, שחטפו את ולדימירסקו מקרב צבאו והביאו אותו לטרגובישטה, שם נרצח בידי אנשיו של איפסילנטי. צבאו של ולדימירסקו, שנשאר ללא מנהיג התפרק והתפזר.

ניסיון ההפיכה של ולדימירסקו נכשל, אך היווה, במידה מסוימת, את הבסיס לדרישות לאומיות של הרומנים בעתיד, ועורר את רגשי הלאומיות הרומנית בתושבים הרומניים של האזור.

לפי הסכם אדריאנופול משנת 1829 (שנחתם לאחר מלחמת העצמאות היוונית), שלטה רוסיה במחוזות מולדביה וולאכיה, שבהם השיגה כבר קודם מספר זכויות, כערובה שהאימפריה העות'מנית תשלם את פיצויי המלחמה. בתקופת הכיבוש הקימה רוסיה בכל אחד מהמחוזות האלה אסיפה שייצגה את בעלי הקרקע ("בויארים"), ובשנות ה-30 של המאה ה-19,  נעשו שם תיקונים מוגבלים, כלכליים וחברתיים. הוקמו בתי ספר וסולקו חומות המכס בין שני המחוזות. מ1830- ואילך התפתחה בשני המחוזות האלו שאיפה עזה לאיחוד, לא רק זה עם זה, אלא גם עם טרנסילבניה שעל המורדות המערביים של הקרפטים, שהייתה מאוכלסת ברומנים בני אותו גזע ודוברי אותה שפה. ב-1834- פורסם, בחסות הרוסים, "התקנון האורגני" – מעין חוקה שהעניקה זכויות יתר ל"בויארים" (Boier) – האצילים ובעלי האחוזות.

תקנון זה שהיה שמרני ושנוא על רוב האוכלוסייה, היה צעד ראשון בהקמת רומניה המאוחדת. השאיפה לאיחוד דורבנה על ידי הדת: תושבי הנסיכויות היו שייכים לכנסייה האורתודוכסית, ונאלצו להילחם, הן בלחץ הטורקים המוסלמים מהדרום והן בלחץ הקתולים ממערב. כיוון שהיה אי שקט כה רב בטריטוריות ההבסבורגיות, מן הנמנע היה ששכניהם המסורתיים של ההבסבורגים, הטורקים העות'מאניים, לא יחושו בתסיסה דומה. השולטן הרפורמיסט עבדול מג'יד נתן ב-1839  צ'רטר, שהכריז על שוויון בפני החוק לכל הנתינים העות'מאניים וערב לחייהם ולקניינם. מדיניות נאורה זאת נתקלה בהתנגדות מקומית עצומה. המחוזות שהושפעו ביותר מהתנועות המהפכניות היו מולדביה וולאכיה, שהיו באותה עת תחת שלטון רוסי. יש לציין כי באותם שנים חיו רומנים רבים בתחומי הקיסרות האוסטרו-הונגרית והיו שם גורם מתקומם ותוסס.

"אביב העמים" של 1848 באירופה וההתנגדות הטרנסילבאנית לשלטון מגיארי, הפיחו התלהבות לאומית במולדביה וולאכיה. בעקבות כך פרצו שם מהומות מקומיות. בחודש יוני הוקמה בבוקרשט, העיר הראשית בוולאכיה, ממשלה זמנית במתכונת האירופאית. הייתה זו בעיקר יצירתו של אינטלקטואל מקומי, ההיסטוריון ניקולי בלצ'סקו (Nicolae Bălcescu), מנהיג של אגודת סתרים. בעצת הצאר ניקולי הראשון, שלחו העות'מנים צבא אל וולאכיה ופיזרה את הממשלה הזמנית. עד סוף השנה היו שני המחוזות נתונים לשלטון משותף רוסי-תורכי. הצבא הרוסי ישב שם עד 1851 – דבר שהותיר חשדות באירופה. הצאר טען כי האמפריה העות'מאנית היא "איש חולה מאד" ויש לחלק את ירושתה, בעוד שבריטניה וצרפת היו מעוניינים להבטיח את שלמותה. בינתיים, המדיניות ההבסבורגית בטרנסילבניה, של שיסוי הרומנים בהונגרים, הניבה פירות. גם בטריטוריה זו התמוטטו התביעות הלאומיות. במארס 1848 שיגרה אגודת הסטודנטים הרומנים בפאריס, משלחת אל הממשלה הזמנית הצרפתית. משלחת זו הביעה את התביעה אשר הדהדה – בצורות אחרות רבות כל כך – בכל רחבי היבשת, באותה שנה: "בני וולאכיה, מולדביה וטרנסילבניה מצהירים כולם, כי הם רומנים, וכי ארצם – שזה זמן כה רב הייתה עדה למצוקתם – נקראת רוּמניה". אך תביעותיהם באו על סיפוקם רק ב-1919, כמו תביעותיהם של הצ'כים, הפולנים והסלובנים, ובשישים השנים שחלפו בינתיים, תססו והחמיצו הרבה שאיפות לאומיות. ב-1853 חדרו הרוסים שוב למולדביה וולאכיה, לאותם מחוזות מהם נסוגו שנתיים קודם לכן. העילה הייתה תביעתם של הרוסים לזכויות הגנה על האינטרסים האורתודוכסיים בארץ הקודש, כשם שהצרפתים זכו באחריות על הקתולים. השולטן הסכים לוותר על המקומות הקדושים, אך לא הסכים לפרוטקטורט רוסי בבלקנים.

ההסדר הטריטוריאלי לאחר המלחמה, היה כרוך בוויתורים, הן מצד טורקיה והן מצד רוסיה. רוסיה ויתרה על מחוז בסראביה, אשר סופח למולדביה, כדי להרחיק את הרוסים משפך הדנובה. נסיכות מולדביה וואלכיה נועדו "להמשיך ליהנות – תחת ריבונות השער העליון וערובותיהן של המעצמות". השולטן התחייב להעניק לשטח זה מידה גדולה של עצמאות. אך בינתיים גבר הלחץ לאיחוד שתי הנסיכויות – תכנית שתמכו בה צרפת, רוסיה ובריטניה.

בשנים 1850 ו-1870,  השיגו הרומנים – כמו היוונים והסרבים – הישגים נוספים, שערערו את הכוח העות'מאני בבלקנים. בשנת 1821, יוון זכתה בעצמאות; ב-1829, נהייתה גם סרביה לנסיכות עצמאית למחצה ובעקבות מלחמת קרים, התגברה הלאומנות הרומנית, והתגבשה מדינה חדשה, מצפון לדנובה, לימים רומניה. ב-1859 אוחדו ולאכיה עם מולדביה המורחבת (כולל בסרביה). בשנה זו עלה לשלטון בממלכה המאוחדת הנסיך אלכסנדר יואה קוזה (Cuza), אחד האצילים הרומנים הכישרוניים ביותר, מוותיקי התקוממות 1848, שזכה לתמיכת הצרפתים, וקיבל את השם 'אלכסנדר יואן ה-I'. הוא ביצע את התיקונים האופייניים לשנים אלה – ביטל את הצמיתות, פיזר את המנזרים וטיפח את החינוך. החל מ-1846, נקראה המדינה "רוּמניה" ובוקרשט הייתה לבירה. ב-1866,  הדיחו את קוזה יריביו השמרניים ובמקומו עלה הנסיך קרול, שהיה קשור בקשרי דם עם שושלת הוֹהֶנְצוֹלֶרְן ( Hohenzollern) מפרוסיה ואף עם משפחת נפוליון. אוסטריה ורוסיה התנגדו להמלכתו, אך הקנצלר הגרמני אוטו פון ביסמרק (Otto von Bismarck ) תמך בו, ובמצב ששרר באירופה ב1866- השיג ביסמרק את מבוקשו. קרול, שקיבל את הכינוי "קרול ה-I", היה שליט ליברלי, אך לא דמוקרטי. הוא  עשה רבות לפיתוח המדינה ולשלבה בין ארצות אירופה.

להבדיל משכנותיה הבלקניות, הייתה רומניה ארץ עשירה בחקלאות, והיה ביכולתה להתפתח במהירות רבה יותר. ב-1870- היא סבלה עדיין מן המגרעות השכיחות בארצות הבלקן: לא היו בה מסילות ברזל, היו בה כבישים מעטים והיו בה איכרים אביונים ואנדרלמוסיה כספית. אבל מאחר שעמד בראשה איש מנהל כישרוני, היה בכוחה לבסס את עצמאותה לאחר זמן לא רב. שני העשורים הגדולים של "הקמת מדינות", בין 1850 ל-1870, היו עדים אפוא ליצירתן או לגיבושן של שלוש מדינות בלקניות חדשות (סרביה, בולגריה ורומניה), שנועדו להישאר מאז ואילך, ברציפות, במפת אירופה, להרחיב את גבולותיהן ואף להשיג מידה גדולה יותר של עצמאות, עד סוף המאה.

מלחמת רוסיה – טורקיה באפריל 1877, סחפה במהירות מדינות בלקניות אחרות. רומניה הצטרפה אל רוסיה במאי, ותרמה רבות לניצחון הרוסי. העות'מאנים ביקשו שביתת נשק ובהסכם סן סטפן הבטיחו להכיר בעצמאות גדולה הרבה יותר של רומניה (גם של סרביה, מונטנגרו ובולגריה). הם מסרו לידי רומניה את אזור דוברוג'ה, שמדרום לדלתה של הדנובה. [כמו כן מסרו לידי הרוסים כמה ערים בקווקז, הרסו את הביצורים על הדנובה והתחייבו לשלם פיצויי מלחמה]. ההסכם עורר כמובן קנאות ואכזבות. רומניה, סרביה ויוון התמרמרו על עלייתה של בולגריה. אוסטריה ובריטניה חששו שמא תשלוט רוסיה במדינה הסלאבית החדשה, בולגריה, בלב הבלקנים. הן לחצו על רוסיה שתסכים להסדר בקונגרס של המעצמות. ושוב היה זה ביסמרק, המועמד המובן מאליו בתפקיד המתווך. הקונגרס התכנס בברלין ביוני 1878 והשתתפו בו רוסיה, האמפריה העות'מנית, אוסטריה, בריטניה, צרפת, איטליה וגרמניה.

בחוזה ברלין מ- 1878 הוכרה עצמאות רומניה, אך היא נאלצה למסור את בסרביה לרוסיה, שרצתה שליטה על מוצא הדנובה ובתמורה קיבלה את חבל דוברוג'ה. המלך קרול החל לחשוש מכוחה המתעצם של רוסיה וכרת ברית חשאית עם אוסטריה, אליה הצטרפו גם גרמניה ואיטליה. למרות הברית, נותרו מתחים בין רומניה לבין הקיסרות ההאבסבורגית, בגלל טרנסילבניה, שאוכלוסייתה הרומנית נשארה בשלטון הונגרי. גם בחזית הפנימית העניינים לא היו פשוטים. מרד איכרים שפרץ ב-1907,  כנגד המשטר השמרני, הוביל לשלטון של המפלגות הליברלית ומפלגת בעלי האחוזות, לסירוגין. אולם שתי המפלגות הללו היו מושחתות והדמוקרטיה התקיימה להלכה בלבד.

להמשך קריאה: ראו תולדות רומניה, במאה העשרים.