תולדות קיסריה מהתקופה הערבית ועד הקמת המדינה

כתב: גילי חסקין.

ראו קודם: תולדות קיסריה בתקופה הרומית-ביזנטית.

תודה לרוני טואג ולכרמית גור על סיועם בהכנת הסיור.

מרבית פארה של קיסריה היה בתקופה הרומית. אולם אין להתעלם מהתקופה הקצרה יחסית של שלטון הצלבנים ולביטוייה בנוף. יש חשיבות גם לתקופה הערבית, שבשנים האחרונות נחשפו ממנה שרידים רבים וגם לתקופת שקיעתה של קיסריה, מהתקופה הממלוכית ואילך.

קיסריה בתקופה הערבית

ערב הכיבוש המוסלמי, הגיעה קיסריה (שנקראה במקורות המוסלמים "קיסאריה"), למרום שגשוגה והיתה בירת הפרובינקיה 'פלסטינה פרימה'. על העיר הגנה חומה, שהקיפה אותה בחצי גורן, בעוד מימיה סופקו על ידי שתי אמות מים. בראשית הכיבוש המוסלמי, בשנת 633, היתה קיסריה אחת מהערים המבוצרות ביותר בארץ ישראל, עובדה שזכתה להדגשה חוזרת ונשנית בפי הסופרים המוסלמים. הדיווחים במקורות המוסלמים על כיבושה של קיסריה, מושפעים באופן בולט מהעובדה שהעיר סימלה בעיניהם את עצמתם של הנוצרים והביזנטים כאחד. המקורות הסותרים על הכיבוש, מצביעים על כך שהיו מספר אישים מוסלמים, אשר התחרו ביניהם בדיעבד על הכבוד להיות כובש העיר. שכן קיסריה שהיתה מבוצרת היטב וקיבלה אספקה בדרך הים, היתה העיר האחרונה ב (מחוז) פלסטין שנפלה לידי הכובשים. המקורות המוסלמים מתייחסים על כן, לפרשת כיבושה, כאל פסגת הצלחתם הצבאית של המוסלמים בארץ ישראל והתיאורים הקדומים הם רבים ומפורטים מאלו המתייחסים לכיבושה של ירושלים. מספר מגיניה של העיר מובא בהגזמה רבה כדי להאדיר את הכיבוש. מסורת אחת אף מרחיקה לכת ונוקבת במספר של 93,000 מגנים, עליהם צרו 17,000 מוסלמים בלבד. העיר נפלה לאחר מצור שנמשך כנראה שבעה חודשים, בעזרת מעבר סתרים, כנראה דרך אחת מאמות המים, בספטמבר 640 (מרבית הסופרים הערבים כתבו שהמצור נמשך שבע שנים, בחשבם את ראשיתו, מתחילת המערכה בסוריה).

במשך כל התקופה המוסלמית, היתה חזית המלחמה העיקרית ב(מחוז) פלסטין, במישור החוף. המוסלמים, שחסרו כוח ימי שיוכל להתמודד עם הכוחות הנוצרים, עשו מאמצים רבים לביצור החוף. ערי החוף היו נתונות להתקפות בלתי פוסקות של הביזנטים במשך כל התקופה האומאית; משום כך עודדו שליטיה את יישוב ערים אלו, בהעניקם למתיישבים בהן אדמות והנחות ממיסים. אף על פי כן, ערי החוף, שכונו בשם "רבאט" או "רבאטאת" (שמשמעותן "ערי חוף מבוצרות"), היו חרבות בחלקן הגדול במשך תקופות ארוכות של השלטון האומאי.

ערי החוף, כולל קיסריה, ניבנו על כן כעמדות הגנה, כדי לעמוד כנגד הפלישות הביזאנטיות. בתקופת המרד של אבן אלזביר[1], ניצלו הביזנטים את חולשת האומאים, כדי לתקוף את קיסריה ואשקלון מצד הים והסבו להן נזקים כבדים. לאחר שהבטיח הח'ליפה עבד אלמלכ את שלטונו, הוא בנה מחדש את קיסריה ואשקלון וביצרן, ביחד עם שאר ערי החוף, ובעיקר את עכו וצור[2].

הח’ליפים האומאים הרבו לרכוש אחוזות באזורים הפוריים של ארץ ישראל. הח'ליף האומאי הראשון – מועוויה, שרכש אדמות בכל חלקי הח’ליפות, ציווה על מזכירו שירכוש עבורו אחוזות במחוז פלסטין. הנחיותיו היו: "אל להן להיות באלדארום [כפר דרום] הצחיחה ולא בקיסריה הטובענית (דהיינו, הביצתית). רכוש אדמות במקום שמעליו מרבים העננים לעבור (מקום פורה)". אז רכש עבורו המזכיר את שטחי האדמה המישוריים הנמוכים באזור אשקלון . ידיעה זו מורה, כי אזור קיסריה היה ביצתי ובלתי ראוי לעיבוד חקלאי.

ההסתייגות והפחד שחשו הכובשים הערבים כלפי הים, היקשו על האומאים לשכנע את הלוחמים הערבים ליישב את ערי החוף. קיסריה עברה תקופה של ירידה תחת שלטון העבאסים, אשר הזניחו את סוריה לטובת הפרובינציות המזרחיות שלהם. אחמד אבן טולון (868-883)[3] ביצר שוב את החוף של מחוז פלסטין אולם אין כל התייחסות מיוחדת במקורות לקיסריה, שנמלה בתקופה זו כבר היה סתום בחול.

בשנת 975 הגיעה המתקפה הביזאנטית, שהחלה שנה קודם לכן, בראשות הקיסר הביזנטי יוחנן הראשון צימיסקס[4] כנגד הטריטוריות המוסלמיות, עד לקיסריה. השלטון הביזאנטי המחודש לא האריך ימים, אולם הסכנה הישנה לעושרה של העיר, באה בזמן ההוא מהבדווים, שהצליחו בסביבות שנת 971, במשך התקופה הבלתי יציבה שאפיינה את סוף השלטון האח'שידי[5] , להתבסס במישור החוף, בעיקר בסביבות רמלה.

המלומדים המוסלמים, שהתיישבו בערי החוף במאות ה-9-10  ובעיקר בעיר החשובה אשקלון, היו אחראים לא במעט להתפתחות המסורות הנוגעות לשבחי סוריה וארץ ישראל בכלל וערי החוף בפרט.  היו אלה מסורות שביקשו לעודד את ההתיישבות בערי החוף, תוך הדגשת מעלותיהן וקדושתן. למתיישבים בהן הובטח גן עדן ויתרונות רבים נוספים [6].

למרות שאין הרבה איזכורים לקיסריה בתקופה הערבית, מעיד הארכיאולוג רוני טואג, שהחפירות חשפו עיר עם כלכלה איתנה, שסחרה עם מקומות רבים באגן המזרחי של הים התיכון. שרידים מתקופה זו נתגלו כמעט בכול האתרים בקיסריה, שנערכו בהם חפירות ומתברר שבתקופה זאת, לא נפלה העיר מגודלה בתקופה הביזנטית. באותה תקופה, התבצע מפעל פיתוח חקלאי, של הכשרת חולות לעיבוד חקלאי, בשיטת ה'מוואצי" (חקלאות המנצלת מי תהום עיליים, בשטחי חולות, בקרבת חוף הים)[7]., שבוצע על פני 3,000 דונם, במאות ה-9 וה-10 לספירה. השרידים נחשפו, בחפירות הצלה, בשנים 1973-1974, מדרום לחורבות קיסריה, במקביל לחוף הים, בשטח שמצפון לנחל חדרה, המכונה "גני קיסרי". שם משתרע רצועה של חוליות ובה רשת סוללות עפר, התוחמות שטחים מלבניים נמוכים[8]. החופר, יוסף פורת, סובר שמפעל זה היה פרי יוזמה ממלכתית. בחלקות אלו גידלו ירקות, עצי פרי ואולי גם קנה סוכר[9].

תיאור ציורי, אופטימי להפליא ומיוחד במינו, מופיע בשנת 975, אצל הגיאוגרף הערבי אל-מֻקדסי[10], בספרו, "אחסן אלתקאסים פי מערפת אלאקאלים" (ניתן לתרגם כ"החלוקות הטובות ביותר להכרת האזורים"): "באשר לקיסריה, הרי שאין על [חוף] הים התיכון עיר מפוארת יותר ורבת טוב ממנה. היא שופעת נועם וטוב, אדמותיה פוריות ופירותיה משובחים. היא מקור חלב – התאו ולחמה לבן. היא נשלטת על ידי מצודה נשגבה ובה פרבר מאוכלס, מוקף חומה. תושביה שותים מי בארות ובורות מים ולה מסגד יום ו' יפה". יש לזכור, כי אלמקדסי נוטה להשתמש בשפה מליצית, שמטרתה לייפות ולשבח את ערי ארץ ישראל וכפריה. עובדה המקבלת משנה תוקף על רקע מעמדה של קיסריה באותה תקופה. יש על כן להתייחס לדבריו בזהירות הראויה. תיאור חשוב נוסף של קיסריה, מובא בכתביו של הנוסע הפרסי נאצר חוסרו ב- 1047: "הגענו לעיר הנקראת קיסריה, בינה ובין עכו שבע פרסאות. קיסריה היא עיר נאה, יש בה מים זורמים, תמרים, עצי תפוז ומיני לימונים. לה חומה חזקה ובה קבועים שערי ברזל ולה מעינות מפכים. מסגד יום ו' שלה יפה למראה ולעיני המתפללים במסגד נשקף הים"[11]. גם הגיאוגרפים הערביים וגם נאצר חוסרו, מתארים את אזורה הפורה של קיסריה ואת שפע מוצריה החקלאיים , אולם אין הם מזכירים את נמלה.

כוחם של הבדווים המשיך לגדול במשך מחצית המאה הראשונה לשלטון הפאטמי. בשנת 1024 מינה הח'ליף הפאטמי אלטיאהר, את מושל קיסריה מנתח'ב אלדולה, כמושל על [מחוז] פלסטין והפקיד בידו את המשימה המיוחדת, לשחרר את הארץ ממורא הבדווים. אף שקיסריה לא התפרסמה מעולם כמרכז לימודים אסלאמיים, אפשר למצוא במקורות, מספר שמות של עלמאא (חכמי דת מוסלמים ) אשר חיו או למדו שם. העיר הערבית היתה מוקפת בחומת אבן ולה שערים עם דלתות ברזל. גודל שטחה של העיר בתקופה זו איננו ידוע בדיוק, אך נראה שהוא לא עלה בהרבה על ממדי העיר הצלבנית[12].

עם כיבוש העיר על ידי המוסלמים במאה השביעית, פחת מספר תושביה בהדרגה וחשיבותה ירדה. אף על פי כן, ערב הכיבוש הצלבני היתה קיסריה ישוב משגשג, מוקף בסביבה חקלאית עשירה, שהצטיינה בגידולי דגנים, תמרים והדרים למיניהם.

קיסריה בתקופה הצלבנית

ראו גם, באתר זה: המבצר הצלבני בעתלית

המחנה הצלבני נכנס לארץ ישראל במאי 1099. הוא עבר במשך שבוע את הדרך מביירות ועד קיסריה, כשהוא נשמר מלהסתבך במצור על ערי החוף, שהיו בשליטה פאטימית. קיסריה נכנעה לצלבנים ב-1099 וכאשר גוטפריד מבויון (Godefroy de Bouillon), ממנהיגי מסע הצלב הראשון (ושליטה הראשון של ממלכת ירושלים הצלבנית), עבר דרך קיסריה, ערכו המוסלמים לכבודו משתה וקבלת פנים מפוארת כמחווה של פיוס. המחנה חנה בקיסריה ארבעה ימים ופנה לרמלה. כיבושה של ירושלים ביולי -1099, פתח פרק של מאתיים שנה לערך, של נוכחות צלבנית בארץ ישראל[13].

ברם, מצב השלום בין קיסריה המוסלמית לצלבנים, לא האריך ימים ולאחר זמן קצר. קיסריה מרדה בצלבנים. במשך עשר שנים, הצליחו הצלבנים, על אף התנגדותם של חילות המצב הפטימים והתגבורות ששוגרו דרך הים אל ערי החוף, לכבוש את מרבית החוף הארץ ישראלי. ב-1101 עלה הצבא הצלבני בראשו של בלדווין (Baldouin) הראשון, מלך ירושלים, על ערי החוף, כשהוא מסתייע לשם כך בצי של גנואה[14]. לאחר כיבושה של ארסוף, תקף הצבא הצלבני את קיסריה, שנפלה לידיו, מקץ מצור שנימשך שבועיים ב-17 במאי באותה שנה. הצלבנים ערכו בתושבי העיר טבח אכזרי. רבים ניסו למצוא מפלט אחרון במסגד הגדול, שהיה במקום שנמצאים כיום שרידי הקתדראלה הצלבנית (בדרום העיר), אך ללא הועיל; המוסלמים נשחטו ללא רחם, למעט מפקד העיר, הקאדי ומספר לא גדול של נשים וילדים שנלקחו בשבי, כדי שניתן יהיה לפדותם תמורת כופר גבוה. לאחר מכן התפנו החיילים לבזוז את העיר. באחד הבניינים מצאו הצלבנים יוצאי גנואה, כלי ירוק משושה, בקוטר של 37 ס"מ, שזוהה על ידם כ"סן גראל" (San graal) הנודע, שהיה לפי המסופר, הכלי בו השתמש ישו בשעת ה"סעודה האחרונה" בירושלים[15]. . הכלי הגנואי המשושה, ידוע בכינוי sacro catino, "האגן הקדוש"  (באופן מסורתי נטען שהוא גולף מאיזמרגד). הכלי נשלח לפריז, לאחר שנפוליאון כבש את איטליה, והוחזר שבור. השבירה זיהתה את ה"איזמרגד" כזכוכית מצרית פשוטה.  לפי מה שכתב וויליאם מטייר בסביבות 1170, הוא נמצא במסגד קיסריה ב-1101: "כד ירוק בוהק מעוצב כקערה".

מאוחר יותר, הכלי נלקח לגנואה וזוהה כגביע הקדוש שממנו שתה ישו (ישוע) בסעודה האחרונה ואליו אסף יוסף הרמתי את דם ישו לאחר הצליבה .שם הוא שמור עד היום בקתדרלת סנט לורנצו.

כפרס על השתתפותם בכיבוש, קבלו הגנואזים שליש מהעיר והרשות לקרוא לקתדרלה השנייה בעיר, על שם סנט לורנצו, פטרונם [16] ) (נהרסה לימים על ידי המתיישבים הבוסנים, בסוף המאה ה-19, ראו להלן). העיר שוקמה והפכה להיות בירת סניוריה (רוזנות עצמאית)[17].

לאחר נפילת העיר בידי הצלבנים, התיישבו בה נוצרים מזרחיים ומעט מוסלמים וכן יהודים. קיסריה בתקופה הצלבנית היתה לא יותר מצלה של העיר בתקופה הרומית. ב-1108, עלה מעמדה של קיסריה שהפכה לסניורה עצמאית, שהיתה אחת מהגדולות והחשובות ביותר בממלכת ירושלים הצלבנית. שטחה השתרע מעתלית בצפון ועד לנחל פולג בדרום, בעוד שבמזרח השתרעו שטחי העיר, עד למרגלות הכרמל והשומרון. העיר הצלבנית המשתרעת על 120 דונמים בלבד, מהווה כשישית מהעיר הרומית. זהו למעשה רק שטח הנמל והאזור הסמוך לו מהתקופה ההרודיאנית. העיר הביזאנטית שהשתרעה מזרחה, הרבה מעבר לתחומי העיר הצלבנית, כוסתה בחולות נודדים ונעלמה, והמקום שימש כשטח חקלאי. ההיפודרום הרומי, שהיה ליד חומת העיר הביזאנטית, הפך לאזור מטעים ופרדסים בימי הביניים.

לעיר הצלבנית צורת טרפז. אורך החומה המזרחית הנו 650 מי, בעוד אורך החומה הצפונית 275 מ'. מהחומה נותרו רק קטעים מעטים ליד השער המזרחי. החפיר, שעומקו כ-8-10 מ', השתמר היטב. דפנותיו הנטויות בנויות אבן. קרקעית החפיר עשויה אדמה מהודקת, ללא ריצוף אבן  וזאת כדי לאפשר את חלחול מי הגשמים. החפיר היה יבש, כמו בייתר הערים הצלבניות ולא נועד להצפה , שכן הים נמצא במפלס נמוך יותר, ובסביבה אין כל מקור מים שיכול היה לשמש לתכלית זו. לחומה שהתרוממה מעל לחפיר, היתה חלקלקה מהודקת בגובה של 8 מי. מעליה התרוממה חומה ישרה בגובה של 10 מ' נוספים, בה שולבו ששה עשר מגדלים: שלשה בצפון, תשעה ממזרח וארבעה בדרום. מגדלים אלו בלטו לגובה של 10-12 מ', מעל לקו החומה. לצדי השער (המזרחי) התנשאו המגדלים אף לגובה רב יותר. לכל אורך החומה, היו אשנבי ירי לקשתים. כיום הרוסה החומה עד לאזור החלקלקה, למעט קטעים קטנים מדרום, ששרדו לגובה רב יותר.

החומה הוקמה מאבנים קטנות מרובעות, עם שולים צרים ושטוחים ומרכז בולט. הן תאמו זו לזו היטב, וחוזקו האחת לרעותה במלט משובח. כמקובל בבנייה הצלבנית, נבנתה החומה מאבנים מסותתות כלפי חוץ וכלפי פנים כאחד, בעוד ליבת החומה בתווך, מולאה באבנים כתותות וסיד. לקיסריה היו שלושה שערים. השער העיקרי היה ממזרח, אך אינו נמצא במרכז החומה, אלא דרומה ממרכזה ונראה שנקבע במקום זה בשל כביש קדום, שהגיע לקיסריה ממזרח. יתכן שהכביש המוליך מן השער אל הנמל, בתוך העיר הצלבנית, הוא המשכו של אותו כביש קדום. והגישה לשער היתה באמצעות גשר שעבר על החפיר. תכנית השער היתה מעוקלת ומנעה כל אפשרות להתקפה חזיתית עליו: הכניסה לשער היתה בנויה בזווית ישרה לקצה הגשר ובית השער נמשך ממנו דרומה. התוקפים שחצו את הגשר, נתקלו במגדל הגנה גבוה שהיה בנוי משלוש קומות. בית השער היה מורכב מאולם גדול ומרשים באורך של 15 מ ' וברוחב של 4 מי, ותקרתו היתה עשויה מקמרונות מצטלבים. על התוקפים שהתפרצו לשער, היה לשנות כיוון ב-90 מעלות ביציאה מהשער בכיוון לעיר (מערבה), שהיה אף הוא סגור בשער נוסף. הכניסות החיצוניות והפנימיות כאחת, היו מוגנות על ידי אמצעים נוספים, כגון שערי ברזל ואשנבי קשתים מורחבים בחלקם התחתון, דרכם ניתן היה לשפוך שמן רותח על התוקפים.

לבית השער, שהתנשא לגובה רב, היתה גם "קומה שניה", שהעניקה למגנים שליטה על בית השער ועל הגשר, שניתן היה להציתו או להרימו בעזרת גלגלות בשעת הצורך.

שער נוסף נמצא במרכז החומה הדרומית. גם כאן היה גשר מעל לחפיר, שהוליך לשער, שהכניסה אליו היתה מכיוון מערב. כדי להיכנס לעיר באזור זה, היה צורך לפנות מבית השער דרומה. בית השער היה עשוי מקמרונות מצטלבים, שהם הרוסים כיום, אך מכותרות האומנות שתמכו בהם, שרדו במקום עיטורים צמחיים – מהיפים ביותר שנעשו על ידי הצלבנים במזרח. קיימים שרידים המעידים על קיומו של שער נוסף בחומה הדרומית. אך מסיבות שלא נתחוורו כל צרכן, בנייתו של שער זה (למעט הכניסה לבית השער) לא הסתיימה מעולם. בחומה הותקנו גם שלושה שערי גיחה (פוטרנות) האחר מהם ניבנה לא רחוק מהשער המזרחי, ושנים אחרים בסמוך למגדלים בצפון מזרח ובדרום מזרח העיר. שני שערי הגיחה הוליכו לתחתית החפיר; מטרתם היתה לאפשר למגינים יציאה מהירה מהעיר והנחתת מכות פתע על התוקפים, וכן לאפשר יציאה סודית מהעיר למרגלים ולשליחים. כניסה נוספת לעיר היתה בפינה המערבית של החומה הצפונית, ,שנועדה ככל הנראה, לאפשר את הכניסה לעיר לעגלות הנושאות מטענים וציוד.

כמו בכל ערי החוף הצלבניות, הוקמה המצודה בחוף. בפינת חומת העיר. המצודה הופרדה מחומת העיר והיוותה יחידת הגנה בפני עצמה. מטרתה היתה להגן על העיר מכיוון הים ולהבטיח את הקשר עם הים בזמן מצור וכן לאפשר פינוי הנצורים בדרך הים, לאחר נפילת העיר. המצודה של קיסריה, הוקמה מגושי אבן כבדים והוקפה בחומה מכל עבריה. במרכז המצודה, התרומם מגדל גבוה, שהתנשא לשלוש קומות, שהכניסה אליו היתה מצפון מזרח. חומות המצודה חוזקו על ידי שורה של עמודי גרניט ושיש מקיסריה ההרודיאנית. העמודים הונחו שתי וערב בתוך גושי האבן. רקמת עמודי הענק, ששולבו בין גושי האבן, מילאה תפקיד דומה לברזל מזוין המשולב בבטון. לא רק שהעמודים מנעו במשקלם העצום את חפירת המנהרות מתחת למגדלי המצודה, אלא שאף חיזקו את הבניין ומנעו את התמוטטותו, לו עלה בידי החופרים, לכרות מנהרות תחתיו[18]. המצודה בנויה על שרידי שובר הגלים הדרומי של הנמל ההרודיאני, והיא מופרדת מייתר העיר על ידי תעלה ברוחב של כ-18 מ'.  תעלה זו היא שגרמה להסתמותו של הנמל בחול, שנסחף לתוכו[19].

מספר תושבי קיסריה בתקופה זו, הגיע ל-5,000 נפש והיא נחשבה לעיר צלבנית גדולה יחסית. למרות זאת, היתה זו תקופה של ירידה לעיר בהשוואה לחשיבותה בתקופה שלפני הכיבוש . אמת המים שסיפקה מי שתיה לקיסריה, חדלה עתה מלתפקד. נמלה המפואר של קיסריה היה כבר הרוס, בעת שהצלבנים השתלטו על העיר. ברור עם זאת, שהצלבנים השתמשו – ולו באופן חלקי בנמל. שובר הגלים הצלבני, הוקם במרחק מה מזרחה משובר הגלים ההרודיאני ועליו נבנה שובר הגלים הנוכחי של נמל קיסריה[20]. כדי להקל על האניות להגיע לחוף, הוקם מזח בחלק הצפוני של המעגן, בעזרת עמודי גרניט שנלקחו ממבנים רומיים. מסחרה הבינלאומי היה חסר חשיבות, וחברות המסחר הימיות במעט ולא גילו בה עניין[21] .

הנוסע בנימין מטודלה (שיצא לדרכו ב-1165 ושב ב-1173)[22] מספר שמצא בקיסריה 200 יהודים ו-200 שומרונים[23].בתקופה הצלבנית, היתה קיסריה חלק בלתי נפרד ממסלול עולי הרגל. מרבית הצליינים שהגיעו בתקופה זו לארץ, באו דרך נמל עכו ומשם – לאורך מישור החוף, עשו את דרכם לירושלים, בעברם דרך קיסריה. מטרת ביקורם בקיסריה היתה אתרים נוצרים ש"התפתחו" במקום, על פי מיטב מסורת ימי הביניים ודמיון עולי הרגל. מחוץ לחומות, סמוך להיפודרום (המזרחי), הצביעו על כנסיה שהוקדשה לעצמות הקנטוריון (שר המאה) הרומי – קורנליוס הקדוש[24]. האובליסק המצרי המרשים שנמצא בהיפודרום, עורר אף הוא את דמיון עולי הרגל; לא אחרה השעה והוא זוהה כ"שולחנו של ישו", בעוד שני עמודים קטנים דמויי חרוט, שניצבו  לידו זוהו כ"נרות האדון ". כן זוהתה בקיסריה כנסיה שהוקדשה לפיליפוס.

לאחר תבוסת הצלבנים בקרני חיטין ב1187, נכבשה העיר ללא קרב כמעט על ידי בדר אלדין דלדירם, וגרס אל-דין קלג'ף,  המצביאים של צלאח א-דין. עם הופעת צבאות מסע הצלב השלישי ב-1190, הורה צלאח א-דין, שהיה מודע לחולשתו (הצבאית) הימית והיה נחוש בדעתו למנוע מהצלבנים נקודת אחיזה בחוף, להרוס את ביצוריה של קיסריה.

ב-1191 נכבשה קיסריה שוב על ידי הצלבנים, במהלך מסעו של ריצ'רד לב הארי , מנהיג מסע הצלב השלישי, מחיפה ליפו, שהיה חלק מה"רקונקיסטה" הצלבנית. תושבי העיר המוסלמים נמלטו על נפשם והצלבנים מצאו את העיר ריקה מתושביה. טרם שנטשו המוסלמים את קיסריה, הם חיבלו במתקניה ועקרו את המטעים מסביבה. לאחר שהצלבנים התמקמו בקיסריה, ב-30 באוגוסט, הם יצאו ממנה למחרת, לכיוון דרום והתנגשו חזיתית בצבא המוסלמי, ב-7 בספטמבר, ביער ארסוף. ריצ'רד לב הארי, הפקיד על קיסריה, חיל מצב חזק.

שטחה של המדינה הצלבנית, שהוקמה על פי חוזה השלום של ספטמבר 1192, הצטמצם לרצועה הצרה שבין צור ליפו. הצלבנים לא הצליחו להשיג את יעדו העיקרי של מסע הצלב השלישי –כיבוש ירושלים, ובירתם נותרה בעכו.

לקראת מסע הצלב החמישי, החל המלך הצלבני ז'אן דה בריאן (Jean de Brienne)[25], לבצר את קיסריה (1218), בעזרת ההוספיטלרים והדוכס ליאופולד מאוסטריה (מי שפקד על הכוחות הגרמניים במסעי הצלב, אחרי מות של פרידריך ברברוסה). עיקר העבודות התרכזו בהקמת המצודה, שהיתה על המזח הדרומי (אך יתכן ועבודות השיקום כללו גם את הקתדראלה). מאחר וחומת העיר נשארה חרבה, היתה המצודה אמורה לשמש כמפלט לאוכלוסייה הנוצרית.

הקרבות שהתחוללו בקיסריה בתקופה הצלבנית, גרמו ודאי נזקים כבדים לעיר וסביבתה והיא איבדה מחשיבותה. הגיאוגרף הערבי יאקוט מעיד בספר שחיבר ב-1225[26], כי היא איננה אלא כפר דל [27].

ב-1220 הותקפה קיסריה שוב על ידי השולטן האיובי אל-מַלֶכּ אלמוּעַזם עיסא שַרַף א-דין, שישב בדמשק (אחיינו של צ'לאח א-דין)[28]. המוסלמים פרצו ללא קושי את החומות ותושבי העיר נמלטו למצודת הנמל. הנמלטים ניצלו הודות לתעלה שניתקה את העיר מהמצודה. כאשר נסוגו ממנה, הם ניתקו את עצמם מהעיר, על ידי הרמת הגשר המיטלטל או שריפתו[29]. הוזעקה תגבורת מעכו. אולם אותה שעה, היה מרבית הכוח הצלבני, טרוד בקרבות בדמאטיה שבמצרים והעזרה לנוצרים הופקדה בידי הצי של גנואה. אך לא היה בידי אלו להושיע את הנוצרים שמספרם היה נחות, ומקץ ארבעה ימי לחימה, הם פונו בדרך הים. המוסלמים שנכנסו למצודה לאחר פינויה, הרסוה, כדי למנוע את שימושה בידי הצלבנים[30].

העיר נשארה בידיים מוסלמיות, עד שנת 1228, כאשר אלמלכ אלמלכ, שליט מצרים[31], ויתר עליה, ללא קרב,  לפרידריך השני,[32] במסע הצלב השישי, יחד עם ירושלים ואזורים אחרים בארץ ישראל.

קיסריה שוקמה על ידי הצלבנים בפעם האחרונה ב- 1251, בניצוחו של המלך הצרפתי לואי התשיעי  מלך צרפת, המכונה "הקדוש" (Saint Louis)[33]. עבודות הביצורים המרשימות הנראות כיום בקיסריה, שהקיפו שטח של כ-120 דונם, הן מעבודות הביצורים המפוארות ביותר מתקופה זו שנעשו בארץ ישראל. הביצורים הוקמו מהמסד ועד לטפחות ונעשו בתכנון אחיד וקפדני, אולי תוך הסתייעות במומחים מקרב הטמפלרים וההוספיטלרים. גם אם שררו במקום אי אלו שרירי ביצורים קודמים, כפי שהדעת נותנת , הם שולבו בביצורים החדשים ואופי העבודה נראה אחיד מבחינת שלמות הביצוע , גודל האבנים והסיתות, לאורך כל 1600 המטרים של החומה התוחמת את העיר. הכרוניקנים הצלבנים מתחרים ביניהם בדברי ההלל לעבודת הביצורים המפוארת ועל חלקו של לואי התשיעי בהשלמת המלאכה: "המלך נשא על גבו את האבנים ודברים אחרים הדרושים לבניית החומות"; "המלך נשא אדמה מהחפיר לסל";  נציג הכנסייה העניק מחילת כפרות לכל אלו שסייעו במפעל[34].

כאשר הושלמה הקמח הביצורים באפריל או במאי 1252, הם נחשבו לאחד ממפעלי הבנייה המפוארים ביותר שבוצעו אי פעם בארץ ישראל. העבודות כללו הפעם את כל העיר. חומה חזקה נבנתה שהגנה עליה מהים ומהיבשה כאחד. חומות קיסריה היו גבוהות ורחבות דיין, עד שאפשר היה להסיע עליהן עגלה (לא מוגזם. רוחב החומות הגיע בכמה מקומות ל-2 מ'). החפיר הישן הועמק , נוקה והורחב – באופן שהעניק לחומת העיר גובה מקסימלי של 22 מ '.

הכיבוש הממלוכי

אך על אף עבודות הביצורים המרשימות, הן עמדו על תילן 14 שנה בלבד ולא יכלו להציל את קיסריה. באוקטובר 1260, לאחר בלימת הצבא המונגולי, רצח האמיר הממלוכי בייברס, את השולטן קוטוז ומינה את עצמו לשולטן. הוא הנהיג בסוריה שינויים מרחיקי לכת, בבקשו ללכד את הארץ המפולגת ולעשותה שוות כוח למדינה הצלבנית השכנה ואף חזקה ממנה. כמוסלמים חדשים קיבלו הממלוכים את ההשקפה כי הצלבנים הם גורם זר, שתרבותו היא תרבות של כופרים, המזלזלת באסלאם  ובערכיו. לטענות האידאולוגיה הוסיפו הממלוכים גם שיקולים צבאיים: הם חשדו שהצלבנים סייעו למונגולים, או יעשו כך בעתיד. זאת ועוד, שליטה נוצרית בסוריה ובארץ ישראל, יכולה לעודד מסעי צלב חדשים ולסכן את השלטון הממלוכי. יתר על כן, מלחמת קודש בצלבנים, היתה הזדמנות נאותה לשולטן, לחשל את צבאו להפגין את תוקפו ולתת הכשר לשלטונו. הפרשים הממלוכים נעו במהירות ממקום למקום ויכלו לפעול בכמה מקומות, בעת ובעונה אחת. חולשתם המדינית של הצלבנים ומהירות הפרשים הממלוכים, הפקירו את מאחזי הצלבנים, לחסדי הצבא הממלוכי[35].

ב-1264 החלו ההתקפות הראשונות של הממלוכים על אזורי קיסריה ועתלית, בראשות האמיר נאצר אלרין אלכימרי, אך המערכה הסופית בראשות בייברס, החלה בליל ה-27 בפברואר 1265. הממלוכים ערכו התקפה חזיתית על העיר[36]. הלוחמים המוסלמים טיפסו על החומה, הארוכה מכל כיווניה כשהם מסתייעים בחיפוי אבני הבליסטראות ובסולמות מאולתרים. הם לא נרתעו מלחצות את החפיר ולחשוף עצמם לחיצי המגנים, שכן אלו האחרונים היו נחותים במספרם ונבצר מהם לגונן על החומה לכל אורכה ולמנוע את חדירת המוסלמים לעיר (במצור הזה נסתמו שערי הגיחה לצמיתות, מסיבות ביטחוניות). מקץ זמן לא רב, הצליחו אמנם החיילים המוסלמים, להיכנס אל קיסריה המבוצרת ולפתוח את שעריה לצבא התוקף, שכבש את העיר[37].

ההיסטוריון המצרי אל- מאקריזי[38] מתאר את כיבוש העיר: "הנסיך [בייברס] הצעיד את צבאו במשך כל הלילה והגיע לרגלי חומותיה של קיסריה עם שחר. הוא הפתיע את המגינים שלא ציפו להתקפה זו והורה לחייליו לעלות על העיר. החיילים המוסלמים מיהרו למלא אחר פקודתו וקפצו מיד לחפיר. הם נטלו את מתגי הסוסים ורגליות האוכפים והתקינו בעזרתם סולמות וטיפסו על החומה מכל כיווניה, בעוד מכונות הקלע מרעישות את החומה ומעניקות להם חיפוי. לאחר שהמוסלמים הציתו את דלתות השערים הם חדרו לעיר והמגנים נמלטו למצודה".

הצלבנים אכן נאלצו לסגת אל המצודה, שהוקמה במיוחד למטרה זו באזור הנמל, ושבוצרה אף היא מחדש ב-1251. בייברס קבע את מפקדתו באזור הכנסייה, שהיתה באחד המקומות הגבוהים בעיר, משם יכול היה להתבונן על המצודה ממול. המוסלמים הנחיתו על הצלבנים מטר של חצים ואבני קלע ובו בזמן עסקו בחפירת מנהרות מתחת למגדלים, כדי לנסות למוטטם. לאחר שבוע של קרבות עקשניים, נוכחו המגינים כי אין להם כל תקווה להחזיק מעמד זמן רב ותחת הפגזה כבדה של אבני הקלע הממלוכיים. הם פתחו במשא ומתן עם בייברס על כניעתם. הם העדיפו לפנות את המצודה בדרך הים – לעכו, במקום לסמוך על הבטחות המוסלמים. ב-5 במארס הם פונו בספינות ובייברס החליט להרוס אח העיר עד היסוד ולצמיתות [39]. היה זה חלק ממדיניות מכוונת שאימץ לעצמו השליט הממלוכי, להחריב בשיטתיות את המצודות וערי הנמל לאורך חופי ארץ ישראל  וזאת כדי למנוע כל אפשרות מהצלבנים לחזור ולכבוש מחדש את ערי החוף , כפי שאירע בעבר (צלאח א-דין, שכבש שבעים שנה לפני בייברס, את ערי החוף מידי הצלבנים, ראה את כיבושן מחדש על ידי הצלבנים, שכן לא היה בידיו צי, כדי להגן על החוף מפני פלישה נוצרית מן הים). בייברס לא הסתפק בפעולת הרס כללית, כפי שנוהג לעתים צבא בעיר אויב; הוא נטל עמו יחידות של סתתים ובנאים על ציודם וציווה עליהם לקעקע את הביצורים והמבנים עד היסוד. בייברס עצמו צעד בראש מחנה המשחיתים ומעדר בידו. הוא הורה למלא באבני החומה המנותצות את החפיר סביב העיר, לסתום את הנמל ולהוציאו מכלל שימוש.

היתה לפעולה זו של בייברס, השפעה מרחיקת לכת על עתידה של ארץ ישראל: היא שיבשה את הקשר הימי עם אירופה הנוצרית, העתיקה את מרבית האוכלוסייה אל השפלה הפנימית והפכה את מישור החוף לחבל ארץ נטוש ושומם ברובו. רק יסודות חדשים מבין רועי הצאן הטורקמנים ומאוחר יותר, גם פליטי חרב שנסו מפני המונגולים, ניאותו להתגורר שם. תושבים חדשים אלו, שלא היו עובדי אדמה, הוסיפו להשחתת קרקעות האזור[40]. יש לציין כי קיסריה היתה העיר הראשונה שהיתה קרבן לפעולת הרס של בייברס  ובעקבותיה נהרסו גם ביצורי ערי החוף האחרות, ארסוף, יפו ואשקלון.

כיבושה של קיסריה אפשר לממלוכים להמשיך דרומה, הן ליפו והן לארסוף וצפונה לכיוון עתלית ועכו. תחת קו ביצורי החוף, שנהרסו עד היסוד אחת ולתמיד, החליט בייברס לייצב קו הגנה חדש למרגלות ההרים, עמוק בפנים הארץ, שניתן להגנה בקלות רבה יותר על ידי צבא, המבוסס באופן בלעדי על חיל רגלים ופרשים. המצודה של קאקון בעמק חפר, נבנתה על כן מחדש, כדי להחליף את קיסריה וארסוף. לאחר התקופה הצלבנית ועד לזמן החדש היתה קיסריה מקום שכוח אל, הרחק מנתיב עולי הרגל. הנוסע יוהאנס פולונר (Johannes Poloner), שביקר בארץ ישראל בשנת 1421, מעיד ,כמו כול אלו שביקרו במקום אחריו, כי העיר הרוסה לחלוטין. הצליינים האירופאים שבאו לארץ ישראל, משלהי ימי הביניים ואילך, הגיעו ברובם דרך נמל יפו ומשם המשיכו את דרכם לירושלים וסביבתה ורק מתי מעט מביניהם, הטריחו עצמם לבקר בקיסריה, שהיתה מרוחקת מהדרכים הראשיות והרחק מאתרים היסטוריים מקודשים ואחרים, אליהם יכול היה הצליין להמשיך במסעו.

קיסריה בתקופה העות'מנית.

ב-1586 ביקר בקיסריה הנוסע הפלמי הנודע ג' זואלרט (Jean Zuallart)[41]. לאחר תיאור מפורט של תולדות העיר, הוא מציין: "בין החורבות הבלתי מרשימות מתגוררים עתה רק כמה נפשות עלובות וערבים החיים על שוד". הנוסע הפרנציסקאני אוּזֶ'ן (אבגניוס) רוֹזֶ'ה (Eugene Roger)[42], ששהה בארץ בשנים 1629 – 1634, ביקר בקיסריה ב- 1630, מספר על ישוב יהודי במקום: "כיום זהו ישוב דל המשמש קרבן למעשי שוד תכופים … במקום רק כמאה משפחות של מוירים [מוסלמים] ושבע עד שמונה משפחות של יהודים, המתגוררים בבתים דלים בקצה המזרחי של קיסריה. הם הרחיקו את מגוריהם מפחד אבירי מלטה, העולים מאניותיהם למטרות שוד ותפיסת עבדים . מסחר היהודים הוא בצמר גפן , שמן זית – שמן שומשומין וחיטה. הסחורה באה מבפנים הארץ והקונים הם יוונים המגיעים מקושטא בדרך הים".

בשנת 1660 מוסר לורן ד'אַרבֿיֶה (Laurent d'Arvieux), סוחר ודיפלומט צרפתי, שנודע במסעותיו בלבנט ובחיבוריו על האזורים שבהם ביקר, כי המקום מיושב על ידי דייגים (מוסלמים), הנתונים לסכנת פלישות שודדי הים מקורסיקה. הם נאלצו לעזבו לאחר זמן קצר, עקב תנאי המקום הגרועים.

מישור החוף בכללו היה שומם במאות השנים האחרונות והאוכלוסייה התרכזה באזור ההר. אף על פי כן, ערים אחדות במישור החוף נושבו בהדרגה והתפתחה בהן אוכלוסייה שהיוותה מרכז לכפרים מסביבה. כך היה הדבר באשקלון, ביפו, בעכו ובחיפה, אך לא כן קיסריה, שהיתה מקום חרב בלב סביבה שוממה. נראה שתרמו לכך ריחוקה היחסי מאזורי ישוב אחרים ושטחי הביצות והחולות הנודדים, שהקשו על יישוב סביבתה. בתיאורי עולי הרגל שביקרו במקום במאות ה–19 ואלה היו מעטים יחסית, מצטיירת קיסריה כמקום חרב ונידח, דוחה ומסוכן, בשל השודדים התוקפים את המבקרים, מבלי שיד החוק תוכל להשיגם".

מרבית הנוסעים, מסתפקים בציון העובדה, כי שרידי העיר הקדומים הנם גבב של חורבות וכי הרס ושממון שוררים בכל. אין בה עתיקות מרשימות, שכן אלו נשדדו לצורך בנייה משנית. הגדיל לעשות  ג'זאר פחה, שליט עכו במאה ה-18, שהסיע אניות שלמות מלאות בעמודים, מקיסריה לעכו, כדי לפאר את בניניה. העמודים של ח'אן אל עומדן ומרבית העמודים, המעטרים את המסגד הגדול של העיר ואת החצר שסביבו,נלקחו מקיסריה. כאשר אבו נאבוט, מושלה של יפו, קומם את עירו מהריסותיה, לאחר מצור נפוליון, הוא השתמש באבניה של קיסריה, להקמת חומת העיר וחלק מהמבנים האחרים. בין השאר הורם המסגד הגדול הנושא את שמו (מחמודיה), בעזרת עמודים וחלקים ארכיטקטונים אחרים, שהובאו מקיסריה, בדרך הים.

קיסריה היתה מכוסה שיחים עבותים וקוצים שהיקשו את הגישה לשרידי הבניינים. יותר משעולי הרגל טורחים לתאר את עתיקות העיר ושרידיה, הם מבכים את מר גורלה העומד בניגוד כה בולט לתפארתה בעבר.

יש וכרכו את חורבנה של קיסריה לקללה הרובצת עליה: "המוסלמים מאמינים כי נגזר על קיסריה מגבוה להיוותר בחורבנה וכי שיקום חורבותיה יביא עליהם את הקץ", אומר אוליפנט. והוא מוסיף, כי קיסריה היא העיר היחידה מבין הערים הקדומות במישור החוף, שנותרה עדיין בחורבנה. המיסיונר האמריקאי ויליאם תומסון (William M Thomson), שביקר בקיסריה בשלהי המאה ה-19, מונה בספרו "ארץ הספר" (The Land of the Book)[43] את הסיבות מדוע נותרה קיסריה בחורבנה: לאחר שנמלה של קיסריה נהרס ונסתם, האניות ואפילו הקטנות ביותר, לא יכלו עוד לעגון במקום. על ידי כך התערער הבסיס הכלכלי של הישוב. אמות המים יצאו מכלל שימוש וכתוצאה מכך, לא היתה אספקת מים מספקת למקום, שהפך לשממה. החולות הנודדים שבאו מהים כיסו את שטחי הקרקע החקלאית. המקום השומם והמוזנח שרץ שודדים ובתנאים אלה איש לא יכול היה לחיות בסביבה זו. תומסון מסיים את דבריו באומרו: "אין גם כל תקוה שבמקום תקום אי פעם עיר חשובה, שכן אין לה שום נתונים טבעיים לכך"[44]. ג'ורג' אדם סמית (George Adam Smith) – אבי הגיאוגרפיה ההיסטורית בארץ ישראל[45]. מיטיב להסביר בספרו "גיאוגרפיה היסטורית של ארץ הקודש"[46], מדוע קיסריה נותרה בחורבנה: "כל עוד המקום היה בשלטונם של אלו שקיום הקשר עם העולם המערבי היה חיוני עבורם, שגשגה העיר, בהתגברה על תנאי הישוב הגרועים באזור זה. אך כאשר א"י עברה לידי המוסלמים שלא היו יורדי ים וגם לא יחסו חשיבות לקשרים עם המערב [ בדרך הים], ירדה העיר מגדולתה וסופה שהפכה על ידם לעיי חורבות"[47].

ב-1852 פנו השלטונות העות'מניים אל המשומד יוחנן משולם[48], המוכר מהתיישבותו בארטס, כדי שייטול על עצמו את מלאכת שיקומה של קיסריה ועיבוד אדמותיה[49]. בשנות ה-70 של המאה ה-19, הועמדו אדמות קיסריה למכירה פומבית וגם היהודים בדקו את האפשרות לרכשן. כך למשל, המליץ י"ד פרומקין, מחלוצי העיתונות העברית בארץ ישראל ,"לקנות במקום אדמות, סמוך למועד עלייתה של פתח תקווה על הקרקע, ב-1878" [50] . כעבור חצי שנה, הופיעה ב"עמוד היראה", עיתונו של ר' עקיבא שְלֶזינגר [51], תביעה, שהיהודים ירכשו את המקום[52].

באותם שנים ניסתה ממשלת גרמניה לרכוש את קיסריה, באמצעות הטמפלרים[53]. ב-1880  חכרה הממשלה הפרוסית את קיסריה, במסווה של פעילות ארכיאולוגית במקום, בעוד כוונתה האמתית היתה להשתלט על אזור זה, שהוא בעל חשיבות רבה בחוף הארץ והמהווה חוליה מקשרת בין המושבות הגרמניות (חיפה ויפו) ברצועת החוף. לא ברור מדוע לא הצליחו הגרמנים לממש את תכניתם, אך יתכן והממשלה העות'מנית עמדה על כוונתם וביטלה את חוזה המכירה[54].  משנותר המקום שמם, הושיבו בו העות'מנים, בוסנים שהגיעו מהבלקן.

הבוסנים בקיסריה

בעקבות קונגרס ברלין ב-1878, עברה בוסניה-הרצגובינה לידי האוסטרים. מאות אלפי מוסלמים מהבלקן, שחששו להימצא תחת שלטון נוצרי , מצאו מקלט תחילה על אדמת אנטוליה ואחר כך ברחבי האימפריה העות'מנית, ללא אבחנה לגבי שפת הדיבור שלהם[55]. השולטן עבדול חמיד השני, חיפש דרך להגדיל את רווחי המיסים והתבואה מן הארץ הדלילה באוכלוסין[56]. מכיוון שמבחינת השלטון העות'מאני, נוצר חלל שלטוני ריק באזור השרון הצפוני, והם נזקקו לגורם נאמן באזור זה. הם אפשרו להם לשבת בחורבות סופסאפי וחדידון, כשישה קילומטר מזרחית לקיסריה.

ראו באתר זה: ח'רבת סופספי

אולם ישיבתם במקום נתקלה בקשיים רבים עקב מחלת הקדחת וגנבות של הבדואים. ארבעים משפחות התיישבו בכפר יאנון מזרחית לשכם [57]. כמאה משפחות התיישבו באזור קיסריה, שהייתה מוקפת חומה ושכנה לחוף הים, וכך זכו ליהנות מקרירות בימי הקיץ ומתנאי ביטחון והגנה. תושבי הכפר היו בחלקם בלונדיניים ובעלי חזות סלאבית. הבוסנים בנו לעצמם בתים מאבני החורבות שבמקום, וייסדו יישוב משלהם. העות'מאנים יישבו את הבוסנים בקיסריה, כדי לשפר את הביטחון באזור, ששרץ שודדים ופורעי חוק למיניהם. הם הקימו שם בתי אבן וניצלו חלקי מבנים קיימים ובארות מים, בנוסף הקימו מספר מסגדים שאחד מהם שרד עד היום, בנמל קיסריה[58].

באותו זמן בערך הגיעו לקיסריה צ'רקסים שעזבו את הכפר מאז (בצ'רקסית יער) שליד גן שמואל של ימינו, כיום ח'רבת צ'רקס.

ראו באתר זה: ע'אבת צ'רקס[59].

לורנס אוליפנט, שביקר במקום בשנת 1882, מביא בספרו "חיפה", תיאור ממצה על התיישבות הבוסנים בקיסריה: "לפני כששה חדשים, הגיעה לכאן קבוצת מהגרים ראשונה מבוסניה והרצגובינה. הממשל הטורקי הקצה עבורם את חורבות קיסריה והאדמות מסביב, כדי שישמשו גרעין ראשון ליישובם. ראיתי עניין רב בביקורי במקום, כדי לעמוד מקרוב על תכניות הישוב הבוסני, שזה מקרוב נוסד בקיסריה. היות והישוב עומד להבנות על שרידי החורבות העתיקות, ברור כי לא תהיה לי הזדמנות אחרת לראות את דמותה המקורית. הבוסנים סוללים רחובות רחבים על גבי העתיקות המעניינות ביותר. הם משתמשים ביסודות עתיקים ונוטלים לצרכי בנייה אבני גזית לבנות ומפוארות ממקדשיו של הורדוס ואבנים חומות מהכנסייה הצלבנית".

ואכן, חלק מפרנסת הישוב הבוסני, היה על מכירת "אבני בנין מן המוכן", בפרוטות. הכפר הבוסני עצמו,שהוקם בקצה הדרומי-מערבי של קיסריה הצלבנית, נבנה כולו מאבנים "מקומיות". אלו הגיעו בעיקר מבנייני העיר הצלבנית, אותם פירקו עד היסוד. בין השאר, כנראה בתקופה זו נעלמה הכנסיה הצלבנית סן לורנצו, שהיתה מול החלק הצפוני של הנמל ושנראתה היטב על ידי חברי משלחת קרן המחקר הבריטית  (Palestine Exploration Fund או PEF), בעת ביקורם במקום, בשנת 1873.

אוליפנט מוסיף ומתאר: "תוך חמישה חדשים הקימו יותר מעשרים בתי אבן גדולים, וביניהם בתים המתנשאים לשלוש קומות ובנייני קמרונות המשמשים במחסני תבואה וסחורות. בתיהם ניבנו לפי השיטה הנהוגה אצלם, המשווה לערי המוסלמים הסלאבים בטורקיה האירופית, מראה קודר וחד גווני. הבתים מוקפים חצרות המופרדות ביניהן בחומות אבן גבוהות, המסתירות בקנאות את מדור הנשים. הם מחמירים בכך הרבה יותר מהמוסלמים המקומיים. בימי שהותי בקיסריה לא ראיתי אף פעם אשה בוסנית; אך נהניתי מהכנסת אורחים לבבית מצר הגברים. המהגרים החדשים שבאו לקיסריה הם סלבים, שמקצתם דוברים מעט טורקית. שפתם היא מן דיאלקט סלאבי; אין הם יודעים ערבית כלל ועתה הם לומדים את השפה. יותר ממחצית הסלבים [בבוסניה] היו מוסלמים שנגשו את קהילת האיכרים הסלאבית המקומית, שהיא נוצרית בעיקרה. משיושב הסכסוך בארצם והפרובינציות הועברו לאוסטריה, נרדפו בני האצולה המוסלמית-הסלאבית על ידי איכריהם לשעבר ועל ידי המעצמה הנוצרית שעמדה מאחוריהם, ולפיכך קמו והיגרו אל מחוזות הנתונים לשלטון הסולטאן. על ידי כך נוצרה התופעה המשונה, שאוכלוסייה סלאבית מהגרת מאירופה, משלטון אוסטרי, ונודדת לאסיה, כדי לחסות בצל כנפיה של ממשלה מוסלמית.

"[…] בארץ מולדתם הם נמנו עם האצולה של האיכרים, ולפיכך הביאו עמם רכוש ועושר רב. הממשלה הטורקית העניקה להם שטחי אדמה גדולים, מן הפוריים שבשפלת השרון, ואין לי ספק כי הארץ תצא נשכרת מהתיישבותם בה. גם במנהגיהם וגם בלבושם שונים הם בתכלית מן הערבים בני-הארץ, הרואים בהתפעלות את עושרם ואצילותם. לדבריהם, מוטב להם בשלטון הטורקים מאשר לשאת את עלבונות הנוצרים. אחד מנכבדיהם, אשר פתח חנות במושבה, הקצה לי למגורים בית לא גמור ואמר כי יש בדעתו להגדילו ולעשות אותו מלון לעוברי-אורח ותיירים"[60].

בשנת 1886 הגיע ליישוב המהנדס והארכאולוג הטמפלרי גוטליב שומאכר (Gottlieb Schumacher). הוא כתב שבמקום נבנו 22 בניינים וגגות הרעפים שלהם הקנו למקום אופי אירופאי. בתחילה, לא נעשה תכנון כולל של היישוב. כעבור שנה הוא נוקב במספר של 35 משפחות בוסניות שהקימו בתים יציבים שגגותיהם מכוסי רעפים שיוו למקום נופך אירופאי[61]. שומאכר מוסיף ומספר, שבתחילה לא נעשה תיכנון כולל של הישוב וכי לעיתים קרובות פורצים סכסוכים בין הבוסנים לבין עצמם, בגין החזקה על החלקות השונות בעיר. אי לכך, בשנת 1888, הטילה הממשלה על המהנדס שלה (שומאכר עצמו), להכין תכנית כוללת לעיר: לחלק את העיר לחלקות שוות, לסלול דרכים ולהקים כיכר שוק, בית-מכס ובניין מועצה.

גם שומכר מתייחס לשוד העתיקות שלקיסריה בידי הבוסנים. הוא מציין כי אחד המקומות החשובים לשוד שיש וכמויות עצומות של אבן, היה ההיפודרום של קיסריה. הם נאספו לאלפיהם על ידי קבלני האבן והוסעו לרחבי הארץ, כדי לשמש כחומר גלם להקמת בתים מפוארים. גם היהודים תרמו את חלקם לבזיזת האתר. חלוצי חדרה נטלו אבני מקיסריה, לצורך בניה, כפי שמעיד הביל"ויי ישראל בלקינד, בספרו "קובץ המאירי" (תרע"ב): אבנים רבות לבניין לקחו בני חדרה מחורבות קיסריה… אולי אבני קירות בית האסורים בהם נענו לפני אלף ושמונה מאות שנה, גיבורי ישראל…"

קיסריה חולקה ל-75 חלקות, מהן 45 ניתנו לתושבים והשאר נועדו למהגרים בוסנים נוספים. בית הממשלה הוקם על שרידי המזח הדרומי הקדום שבמקום, שנחשב בטעות לשריד מגדל שרשון.  שומאכר מציין שלמרות אדיבות הבוסנים. הם חוששים בעיקר מחדירת זרים, המתקבלים במקום בחשדנות. למרות שהבוסנים חויבו להקים פונדק ('מנזול') לתיירים, אין המבקר יכול לשהות במקום אלא זמן קצר, כי אין הוא מתקבל בסבר פנים יפות על ידי האוכלוסייה המקומית. מהתכנית המפורטת שמביא שומאכר במאמרו, מתברר שהשלטונות העות'מנים חשבו לקלוט במקום בוסנים נוספים וכי הם ביקשו להפוך את קיסריה למרכז שלטונם באזור[62].

המושל הראשון בקיסריה וסביבתה מטעם העות'מניים, היה המודיר (מושל) כמאל בק אפנדי[63]. אחד מוותיקי חדרה מספר שמכירת אבטיחים בקיסריה, היתה מסודרת יותר מאשר במקומות אחרים, הודות ל"בק עלי אפנדי". הוא מציין את הבוסנים כאנשים מנומסים[64]. לחדרה היו מראשיתה, יחסים טובים עם הבוסנים שישבו בקיסריה, והללו אף סייעו לאנשי המושבה בראשית דרכם.  לא אחת הם חשו לעזרתם, כשהותקפו על ידי ערבים מהסביבה. שיחק לאנשי חדרה מזלם והם היו כפופים מנהלית לכמאל בק והלה נטה להם חסד. בין האחרון לבין יהושע חנקין, נרקמו יחסי ידידות וחנקין אף רכש ממנו קרקעות בשנת 1893, בגבול שבין שטח קיסריה, לבין הקרקעות שחנקין רכש קודם לכן. יחסו הסובלני לתושבים החדשים, הגיע לידי ביטוי, לדוגמא, בעניין בניית מקומות למגורים בחדרה, אף שטרם נתקבלו הרישיונות לבנייתם. לאחר שערבים התנפלו על חדרה (בעקבות סכסוך כספי שבמהלכו נורה בעל החוב הערבי), הגיע המודיר עם חייליו, שאספו את הערבים מהסביבה, הפליאו בהם מכותיהם, אסרו עשרים מהם והובילום לקיסריה. ידוע שאיכרי חדרה, שהיו במצוקה כספית, לוו כסף מהבוסנים והשיבו להם, במשך שנים, בתבואות. אפשר לומר שלבוסנים בקיסריה, ובראשם המודיר, היה חלק בלתי מבוטל, בהישרדותם של איכרי חדרה, בשנים הראשונות[65].

הבוסנים ראו את עצמם כאירופאים, וביקשו לשמור על ייחודם. הם התחתנו בתוך הקהילה, או עם נשים טורקיות, ולא התחתנו עם ערביי האזור. אף על פי שהם היו מוסלמים אדוקים, הם חשדו וגם זלזלו בבדואים שהתגוררו באזור. הם העדיפו את קרבת היהודים וקיימו יחסי מסחר ושכנות טובה עם ראשוני חדרה. את בניהם, הם שלחו ללמוד בבתי ספר יהודיים בזכרון יעקב, בבנימינה, בחדרה ובמקווה ישראל.

סמוך לשנת 1910, לאחר מותו של כמאל בק, שנקבר במסגד בקיסריה, מינו השלטונות העות'מנים לתפקיד המודיר, את אחד הבוסנים בשם אחמד "בושנאק" (כינוי שהוסיפו לשמם של הבוסנים), שקיבל את התואר "בק" (לפי מסורת צאצאיו, נקראה המשפחה גם "חתודה", אוצר בטורקית, כי אבותיו עסקו בגביית מסים, עבור האוצר העות'מני)[66]. הוא הקים בניין מגורים דו-קומתי ליד בניין המושל בקיסריה[67].

המודיר אחמד בק – שנודע גם בשם "קדקודר", קשור בפרשה עגומה בתולדות הישוב: באחד הימים , בעת שהאכיל את היונים שבחצר ביתו שבקיסריה, ב- 3 בספטמבר 1917, נחתה לפתע בשובך יונה זרה. אחמד הבחין שפתק קשור לרגלה; היה זה אחר הפתקים ששלחה שרה אהרונסון באמצעות ארבע יוני-דואר אל הבריטים, בבקשה לשגר אניה לחוף עתלית. אחמד בק מסר את יונת הריגול לממוניו הטורקים[68]. אף שהצופן לא פוענח על ידיהם, הוליך קצה החוט לאנשי רשת ניל"י . שרה אהרונסון נתפסה ועונתה עינויים קשים שהביאו להתאבדותה, בעוד הרדיפות אחרי אנשי ניל"י נמשכו ביתר שאת.

ראו באתר זה: ארגון הביון: ניל"י; סיור בעקבות ניל"י

בסוף המלחמה עצרו הבריטים את אחמד בק, באשמת שיתוף פעולה עם השלטונות העות'מניים. אולם כעבור זמן הוא שוחרר ועבר להתגורר עם משפחתו בחיפה[69].

תושבי קיסריה סבלו מאד מהמלריה ורבים מהם מתו ממנה[70]. במקביל החלה יק"א ברכישת אדמות ובשנת 1914, קיבלה יק"א זיכיון מהממשלה העות'מנית, על 25,510 דונם, בחולות קיסריה – ביצות כבארה[71]. סיום השלטון העות'מאני וראשית השלטון הבריטי, תרמו אף הם לירידת מעמדה של קיסריה הבוסנית. הבריטים ביטלו את מרכז השלטון שבמקום, עובדה שפגעה בפרנסת התושבים. למרות זאת, בראשית תקופת המנדט היה עדיין במקום ישוב גדול למדי. במשך הזמן חלה ירידה בישוב הבוסני בקיסריה והבוסנים מכרו חלק מקרקעותיהם לפיק"א (אלה שימשו אחר-כך את הישובים העבריים באותו אזור)[72]. גופים יהודיים ערכו ניסיונות להיאחז במקום. יש לציין, כי בעת שיק"א עסקה ברכישת קרקעות סביב קיסריה ובקיסריה עצמה, חדר כבר לאזור, גורם נוסף, שלא ציפו לו, שהקים אותה והתחרה בה. היתה זו הפטריארכיה היוונית-האורתודוכסית, שמרכזה היה בירושלים. מגמתה היתה דומה לזו של כנסיות אחרות, שעסקו ברכישת קרקעות. הם ביקשו לנוע או להקשות על רכישת אדמות בידי יהודים, פרטיים או מוסדיים. הקרקעות הוחכרו לאריסים ערביים, או שעובדו בידי משקים חקלאיים עצמאיים, בהנהלת הנזירים[73]. (לקיסריה היה בישוף שישב באיסטנבול וזו הסיבה שהיוונים ניסו לקנות קרקע במקום)[74].

ואכן, כבר ב-1913, הצליחה הפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית, בסיועו של צאדק פח'ה, מושל עכו, לרכוש מן הבוסנים שטח של כ-800 דונם, על קרקעות קיסריה ובקרבת העיר העתיקה[75].

קיסריה בתקופת המנדט הבריטי

אחרי מלחמת העולם הראשונה, המשיכה  הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית, להתחרות עם פיק"א, על רכישת האדמות באזור. בעיצומה של העסקה, שבצעו פקידי פיק"א  עם הבוסנים, על רכישת אדמות קיסריה, רכשו היוונים עוד כ-2,700 דונם, מהם 400 היו ראויות לעיבוד[76]. ב-1919 התכוונו היזמים, שיסדו מאוחר יותר את חברת "שמן", להקים מפעל בקיסריה. הם רצו לשקם את העיר ונמלה ולהשתמש בה בנמל חפשי. אנשי החברה חכרו בתים מהבוסנים, התיישבו במקום והחלו בהקמת המפעל. ביניהם היה המהנדס הכימאי הנודע משה וִילבּוּשֶביץ [77] שעמד בראש המפעל, יחד עם אחיו גדליה[78]. אלא שהשלטון הבריטי סירב לאשר את התוכנית והחברה הקימה את המפעל בחיפה[79]. גם פיק"א ניסתה להקים במקום מושבה ובמקום התגוררו פועלים יהודים ומשפחות איכרים אחדות[80]. אל הבוסנים הצטרפה אוכלוסייה ערבית, לא בוסנית. במפקד ב-1931 נימנו במקום 686 מוסלמים (כולל בוסנים), 19 נוצרים יוונים, אך לא היה ביניהם אף יהודי אחד. לפי מקורות שונים, עסקו הבוסנים, בנוסף לחקלאות, גם בדייג ובמסחר וכן ביצוא קטניות ואבטיחים, בהשתמשם בנמל הקדום של קיסריה, שלא היה בתקופה זו אלא מעגן דל. באותה תקופה נימנו בקיסריה 15 בתי-אב בוסניים, שכללו 331 נפש. הם ישבו ב-50 בתים וברשותם היו שני מסגדים[81].

הכנסייה היוונית שלחה למקום כומר יווני ממוצא קפריסאי בשם חנא, שעיבד מטעמה את קרקעותיה. הכומר סיקל חלק מן השטח ונטע פרדס בהיפודרום המזרחי. וכן נטע שקדים במדרונותיו המזרחיים. הוא הקים לעצמו בית, על הרכס הצפוני מזרחי של ההיפודרום. בנוסף, נהג הכומר חנא, להתגורר גם באחד מן הבתים, שנרכשו מידי הבוסנים בקיסריה. שם התאכסנו פקידי הכנסייה בביקוריהם במקום. הוא גם שימש את הפטריארך היווני מירושלים, לנופש בימי הקיץ החמים[82]. משניקנו אדמות הבוסנים על ידי פיק"א, ניטל הבסיס החקלאי של הישוב ולא היתה עוד הצדקה לקיומו במקום זה דווקא. ואכן, באמצע שנות ה-30, אנו שומעים על הידלדלות הישוב הבוסני[83]. חלק מאנשיו עברו לחיפה[84], בעוד אחרים עסקו בעבודות-חוץ.

הכומר חנא, שלט ביד רמה על אדמות המנזר. הוא נהג ביד קשה כלפי תושבי המקום, שרבים מהם עבדו אצלו. השמועות טענו שהוא לא הסתפק במשכורתו והועסק על ידי ה'הגנה', הבריטים ואף בידי המליציות הערביות, בעת הצורך[85]. לאחר הירצחו בידי ערבים ב-1938, החל תהליך השתלטות של ערביי קיסריה והכפר הערבי ערב אל ברה, גם על אדמות המנזר. מקומם של הבוסנים נתפס בהדרגה על ידי ערבים מוסלמים ממקומות שונים, שחכרו את אדמות פיק"א, שנרכשו קורם לכן מידי הבוסנים ועיבדו אותם. הערבים שהתגוררו בדירות ששכרו מהבוסנים בקיסריה, השתלטו גם על אדמות הכנסייה היוונית אורתודוכסית שבמקום [86].  ב-1940 עלו על הקרקע, חברי קיבוץ שדות ים, בניגוד לרצונה של פיק"א, שתכננה להקים במקום ישוב עירוני.

ראו באתר זה: סיור לשדות ים.

קיסריה במלחמת הקוממיות

ב-12 בינואר 1948, במהלך מלחמת הקוממיות, החלו תושבי הכפר להתפנות ממנו, מתוך פחד. למרות שמדובר ב-1948, בתקופה שהבריטים כמעט ולא עסקו בנושא העפלה, יש טענה כי ה'הגנה' חששה שהצבא הבריטי יתפוס את הכפר וישתמש בו כבסיס לפעולות נגד ההעפלה. כך מופיע במרבית הספרות העוסקת בנושא. פרופ' יואב גלבר מעיר, לעומת זאת, כי לדעתו, הסיבה  להשתלטות המוקדמת על קיסריה היתה, שהאדמות כבר נרכשו על-ידי הקק"ל ורצו להבטיח את החזקה עליהן, ולא משהו שקשור להעפלה. בתחילת פברואר החליט מטה הארגון לכבוש את הכפר ולהרוס את בתיו. היו שהתנגדו להריסת קיסריה וגירוש תושביה והם העלו על נס את התנהלותם השקטה של הבוסנים ויחסיהם הטובים עם שכניהם. כמו גם תרומתם באספקת תוצרת חקלאית לחדרה ולחיפה[87].

ב-15 בפברואר נכבש הכפר והתושבים שנותרו בו ברחו או נצטווו לעזוב. ב-20 בפברואר כיתרה את הכפר יחידה של הפלמ"ח והרסה את בתיו. נהרסו שלושים בתים ורק ששה נותרו לעמוד על תלם, משום שחומרי הנפץ אזלו. 20 התושבים האחרונים שנותרו בכפר גורשו ממנו והועברו לחיפה[88]. הכפר היה היישוב הראשון שנכבש בידי הצד היהודי במלחמת הקוממיות והיה הכפר הראשון שתושביו גורשו באופן יזום על ידי "ההגנה". יורם קניוק מתאר בספרו 'תש"ח'  את כיבוש הכפר: "שאלתי את אורי [שם בדוי] למי הם מפריעים כאן והוא אמר: הם מפריעים בתחת שלי, פשוט צריך שלא יהיו פה ערבים ולכן מגרשים אותם מכאן"[89]. יורם קניוק כואב את כאבם של ערביי קיסריה שגורשו מכפרם. חלקם הארי היו מוסלמים יוצאי בוסניה, שגם הם גורשו על נשותיהם וטפם: "היוצאים סוחבים את המטלטלים שלהם…מישקה דפק על פח שיהיה יותר רעש ופרימוס (סוג של מטוס קל) של ה"הגנה" חלף מעט מעלינו, הנמיך טוס וניסה להשליך פצצה…הבוסנים היו שקועים בחול…העצב שלהם היה בהליכה שלא הבנתי אז, אבל אני מבין היום"[90].

קיסריה נכבשה ללא קרב ("היו רק שני הרובים, שאחד מהם ירה והשני לא")[91], אבל בתודעה של המנוצחים היה שם קרב. החיים זימנו את יורם קניוק למפגש בארצות הברית, עם אינאר, בוסנית החיה בניו יורק, פליטה מהכפר קיסריה, שהיתה ילדה בת חמש עת גורשו הוריה מכפרם. היא פגשה  את יורם קניוק בארה"ב בתפקידה כמבקרת ספרותית. לה זכור "שבאו היהודים באניות מלחמה ותותחים והיה קרב והיהודים כבשו בעוצמה רבה"[92].

במהלך הפגישה, חש יורם קניוק, שאינו נמצא במפגש ספרותי בארצות הברית, אלא חוזר עשרות שנים לאחור, לחולות קיסריה, לשורות בספר שהוא כותב: "הם לבשו מעילים ונראו כמו נמלים לוחכות בחול. בקצה השיירה ראיתי ילדה שהחזיקה בידה בובה. היא הסתכלה אחורנית ונגררה על ידי הערבי שזיהיתי כבוסני, ידידו של אבי, והתעצבנתי. אבל לא עשיתי דבר. למה שראיתי לא היה עדיין שם ולא היה תואר… היה צריח של מסגד קבור למחצה מתחת לערימת החול והשיירה האנושית שנראתה כבר פחות נוהרת  ויותר אבודה"[93]. יורם קניוק אינו מוצא מנוחה לנפשו, כשהוא רואה לפניו את מי שהיתה ילדה, שהוא היה שותף לגירושה מביתה. כפרה נהרס ועל חורבותיו באו לגור אנשים אחרים[94].

לאחר שנטש הכפר, החלו יחידות הפלמ"ח שהוצבו במקום וכן יחידת הפלי"ם, שבסיסה היה בקיבוץ שדות ים, בפעולת בזק של הריסת יתר בתי הכפר, כדי למנוע את שיבת תושביה הערבים של קיסריה, בעתיד[95].

הערות

[1] עבדאללה אבן זביר ודומיו ביקשו להקים ח'ליפות נוספת בחיג'אז, הם התנגדו לשלטון של מועאוויה. כך פרץ המרד בשושלת האומאית, שדוכא סופית ב-692

[2]   עבד אל-מַלִכּ בן מרואן היה הח'ליף החמישי מבית אומיה, שלט משנת 685 עד מותו.

ייצב את שלטון בית אומיה, דיכא את המרידות שאיימו על שלמות האימפריה מאז ימיו של יזיד הראשון, והרחיב את גבולות האימפריה. בתחום הפנים יזם עבד אל-מלכ רפורמות כלכליות חקלאיות ומנהלתיות חשובות שהפכו את האימפריה לריכוזית ובירוקרטית, צעדים שהועילו לשלטונו של עבד אל-מלכ אך גם היו הזרעים שהביאו לסיום שלטון שושלת בית אומיה כארבעים וחמש שנים לאחר מותו.

בנוסף, השקיע בבניית מבני ציבור ומסגדים, בכללם אל-אקצא וכיפת הסלע שבירושלים. כמה דורות אחריו ניסה ח'ליפה אחר לייחס לעצמו את בנית המסגדים בהר הבית. הוא החליף כמה אריחי קרמיקה שהעידו אודות עבד אל-מלכ באריחים שנשאו את שמו שלו, אבל הותיר במקומם את האריחים שעליהם נכתב התאריך המקורי של הבנייה: سنة اثنين وسبعين "סנת את'נין וסבעין", שנת שתיים ושבעים. בכך חשפו ארכאולוגים את ניסיון הזיוף של הכתובת. הזיוף נותר שם כמות שהוא עד ימינו. שנת 72 להג'רה החלה ב-4 ביוני 691 לספירת הנוצרים והסתימה ב-23 במאי 692. ההיסטוריונים מקבלים את שנת 691 כשנת ראשית בניית המסגדים, ואת שנת 705 לספירת הנוצרים כשנת סיום הבנייה. לאחר מותו של עבד אל-מלכ ירש את מקומו כח'ליף בנו וליד הראשון. (Chase F. Robinson, 'Abd al-Malik, Makers of the Muslim World series, Oneworld Publications, 2005)

[3] אחמד אבן טולון היה בן של עבד תורכי משוחרר שהגיע למצרים כבנו המאומץ של מושל ארץ זו. תוך זמן לא רב הפך הוא לשליט הארץ והתנתק מההח'ליפות העבאסית. בשנת 878 השתלט על ארץ ישראל וסוריה ושלט עליהם עד שנת 905. אז חזרו העבאסים ושלטו על הארץ עד שנת 935.

[4] יוחנן הראשון צימיסקס בן למשפחה ארמנית, היה מגדולי קיסריה של האימפריה הביזנטית. מצביא וכובש, נחשב לחלק מן השושלת המקדונית. התפרסם כמצביא דגול במלחמות עם המוסלמים במזרח, בימיו של הקיסר קונסטנטינוס השביעי. בשנת 963 הוא סייע לידידו ניקפורוס השני לעלות לשלטון, ובתמורה מונה למפקד צבאות המזרח. לאחר מות הקיסר עלה יוחנן לשלטון במקומו (969). לאחר שהיכה את הבולגרים יצא למסע המלחמה השני שלו, הפעם במזרח כנגד חליפות בגדד. הוא התקיף את עיראק, ושנתיים לאחר מכן יצא מאנטיוכיה דרומה וכבש את ערי סוריה וארץ ישראל עד לקיסריה, והגיע אף לפאתי ירושלים. בדרכו חזרה לאסיה הקטנה כבש גם את ביירות וצידון. בשנת 976 הגיע יוחנן לקונסטנטינופול כאשר הוא חולה, ומת כעבור זמן קצר.

[5] השושלת האיח'שידית (935–969), הייתה שושלת שליטים מוסלמים סונים, ממוצא טורקי, ששלטה במצרים ובסוריה. מקים השושלת היה מוחמד אִבּן טוּגג', עבד-חייל, שקודם לדרגת מושל. הוא היה אהוד על הח'ליפה הבגדאדי וזה העניק לו את התואר הפרסי "איח'שיד", שהוראתו נסיך. מאז נקרא מוחמד אל-איח'שיד. האיח'שידים שלטו כ- 35 שנה עד שבשנת 969 השתלטו הפאטמים על מצרים.

[6] עמיקם אלדר ואלי שילר, "קיסריה בספרות הנוסעים ועולי הרגל" , בתוך: אלי שילר (עורך), קרדום: דו ירחון לידיעת הארץ – קיסריה ואתריה, הוצאת ספרים אריאל, 1981,ירושלים, (להלן: קיסריה בספרות הנוסעים), עמ' 52.

[7] מוואצי (נשמע כ"מוואסי"). מערבית: "למצוץ". שיטת עיבוד אדמה, הנהוגה בחולות שלחוף הים, שבצפון סיני, בחבל עזה ובדרום מישור החוף במגזר הערבי. עיקרה סילוק החול וחשיפת אופק נושא מי תהום גבוהים שמתחת לחול. אחריה באה זריעה, שתילה, או נטיעה, לתוך הקרקע הרוויה במים (ספי בן יוסף, מדריך ישראל, כרך מוספים, עמ' 31.

[8] אהרון וגמן, קיסריה, בתוך: אריה יצחקי (עורך), מדריך ישראל, כתר, ירושלים, 1981 (להלן: וגמן, מדריך ישראל), עמ' 53.

[9] יוסף פורת, קדמוניות, 30-31, תשל"ה, עמ' 90-93

[10] מוקדסי (גיאוגרף יליד ירושלים ומכאן שמו),נדד רבות כסוחר ברחבי "א-שאם" (שם כולל לסוריה, לבנון, ארץ ישראל ועבר הירדן של ימינו), חצי האי ערב ומצרים. הוא מקור היסטורי חשוב לחקר תולדות האזור במאה ה-10, ובפרט – המקור העיקרי והחשוב ביותר להכרת החקלאות והכלכלה של ארץ ישראל במאה העשירית. הספר ראה אור ככל הנראה בשנת 985. ספרו מתאר את אזורי נדודיו ומחולק לערכים לפי האתרים השונים. סגנון הכתיבה הוא ענייני, קצר ושיטתי ומשולבים בו מסורות קדושות ודברי נפלאות. כבספרי גאוגרפים רבים בני התקופה, מקורות המידע הם פרי ליקוט ועריכה. אולם, ובכך החשיבות הגדולה והייחודית של ספר זה, מרובות בו העדויות מכלי ראשון של סוחר-נודד הרושם בפנקסו. בכל עיר מפרט הספר על ההרכב הדמוגרפי, היקף המסחר והסחורות והגידולים החקלאיים באזור. כמו כן הוא מפרט בדקדקנות לגבי מבנים שונים, חומות, מסגדים ושווקים ומזכיר מונומנטים ומקומות קדושים לאסלאם. הספר נושא אופי של ספר הדרכה לסוחרים, ובשל כך מרובות בו הרשימות, ביניהן רשימות מיסוי על גידולים חקלאיים, טבלאות המרה של מטבעות, מידות ומשקלות, תקנות מסחר שונות, מחירים, מרחקים בין נקודות ציון וכדומה. לחוקר המודרני מהוות רשימות אלה מקור ראשוני חשוב ביותר לתרבות החומרית של האזור. (Basil Anthony Collins, Al-Muqaddasi: the man and his work. With selected passages translated from the Arabic, Ann Arbor, Dept. of Geography, University of Michigan, 1974

אורי טל (עורך ומתרגם), ארץ-ישראל במקורות ערביים מימי הביניים (1517-634), הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2014)

[11] קיסריה בספרות הנוסעים, עמ' 53

[12] מירון בנבנישתי, "ערי ארץ ישראל ואתריה בתקופה הצלבנית, קרדום, חוברת 35-36, דצמבר 1984,  עמ' 73.

[13] סילביה שיין, "ארץ ישראל בימי הצלבנים (1099-1291), בתוך: יהושע פרוור (עורך), שלטון המוסלמים והצלבנים , ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך ו', עמ' 186-187

[14] מירון בנבנישתי, "קיסריה בתקופה הצלבנית", בתוך: אלי שילר (עורך), קרדום : דו ירחון לידיעת הארץ – קיסריה ואתריה, ירושלים, הוצאת ספרים אריאל  1981 (להלן: בנבנישתי, קרדום), עמ' 41.

[15]  הכלי הגנואי המשושה ידוע בכינוי sacro catino – בעברית: האגן הקדוש. באופן מסורתי נטען שהוא גולף מאיזמרגד, אך לאמתו של דבר החומר ממנו עשוי הגביע הוא זכוכית מצרית ירוקה בקוטר של כ-37 ס"מ

[16] משה שרון, "קיסריה תחת השלטון המוסלמי, בתוך: אלי שילר (עורך), קרדום : דו ירחון לידיעת הארץ – קיסריה ואתריה, ירושלים, הוצאת ספרים אריאל  1981 (להלן: שרון, קרדום),  עמ' עמ' 36-37

[17] מנוריאליזם או סניורליזם הוא שמו של ארגון הכלכלה והחברה האיכרית בתקופת ימי הביניים במערב ובחלקים ממרכז אירופה. השיטה המנוריאלית אופיינה בהאצלת הכוח הכלכלי והמשפטי לאדון, שחי על האדמות שבבעלותו ועל מיסוי שגבה מאוכלוסיית האיכרים והצמיתים שתחתיו. התחייבויות מיסוי אלו שלהם ניתן היה לשלם באמצעות עבודה (קורווה), באמצעות מוצרים ("ברטר") או לעיתים נדירות כסף. המילה "מנור" או "סניור" מבוססת על חלוקת שטחי אירופה לשטחים ששמם היה "סניוריה" (seigneur) (אחוזה), שכל אחד מהם היה כפוף בדרך כלל לסניור, אדון האחוזה. הסניור החזיק בחצר מנוריאלית שבה היו נהגים וחוקים מקומיים. (מרק בלוך, "הפיאודליזם האירופי", מתוך: האנציקלופדיה למדעי החברה (1960),

[18] מירון בנבנישתי, "קיסריה בתקופה הצלבנית", בתוך: אלי שילר (עורך), קרדום : דו ירחון לידיעת הארץ – קיסריה ואתריה, ירושלים, הוצאת ספרים אריאל , 1981 (להלן: בנבנישתי, קרדום), עמ' 41.

[19] אהרון וגמן, מדריך ישראל, כרך ו', עמ' 55.

[20] שם,שם. 55.

[21] קרדום עמ' 48

[22] בנימין בן יונה מִטּוּדֵלָה (מהעיר טודלה שבספרד) היה מגלה ארצות יהודי בן המאה ה-12. קרוב לשנת 1165 יצא למסע ארוך באירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. התחיל את מסעו בעיר סרגוסה, משם פנה לדרום צרפת והמשיך באוניה ממרסיי. לאחר שביקר ברומא ובקונסטנטינופול, יצא למזרח התיכון ועבר דרך סוריה וארץ ישראל עד הגיעו לבגדאד. משם הלך לפרס ולחצי האי ערב וחזר דרך מצרים וצפון אפריקה לספרד בשנת 1173.

את רשמי מסעו כתב בספר מסעותיו "מסעות בנימין" בשפה העברית. ברשמיו מספר בנימין על הארצות שעבר בהן, מונה את אוכלוסיית היהודים בקהילות השונות ומזכיר את שמותיהם של יהודים חשובים שפגש בדרך. הוא מספר גם על מנהגיהם של יושבי הארצות למיניהן ותיאר את אורח החיים בערים בהן ישבו. כמו כן הרבה לתאר את המקומות שניקרו בדרכו וסיפר על המבנים שראה ועל השווקים שביקר בהם. משהגיע לעכו, "תחילת ארץ ישראל", נטש בנימין את מסלולו הקבוע מראשית נסיעתו, הצמוד לחופי הים התיכון, ופנה למסעיו בארץ. ממסעו בארץ הוא הותיר רישום מפורט ומדוקדק, שכולל את זיהוי המקומות התנ"כיים כפי שהבין. ספר המסעות של בנימין מטודלה חשוב לא רק לחקר דברי ימי ישראל, אלא גם כמקור ידיעות לגאוגרפיה ולאתנוגרפיה של ימי הביניים. מן המאה ה-16 ואילך תורגם ספרו של בנימין מטודלה למרבית לשונות אירופה ושמו של הנוסע היהודי היה למפורסם (אברהם יערי (עורך), , מסעות ר' בנימין מטודילה בארץ-ישראל ובסוריה, בתוך מסעות ארץ ישראל, תל אביב: תש"ו-1946, עמ' 31–48).

[23] מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, הוצאת עם עובד ודביר, תל-אביב,  1956 עמ' 96.

[24] שר המאה הרומי, שהתנצר בקיסריה, על ידי פטרוס. על פי הברית החדשה, בעת שהותו בבית שמעון הבורסקאי ביפו, חלם פטרוס חלום ובו ראה יצורים טהורים וטמאים ביחד. קול שמימי קרא לו לאכול מן החיות, וכאשר סירב לאכול דבר פיגולים אמר לו הקול: "לאשר טיהר אלוהים, אתה אל תקרא טמא". פטרוס פירש את החלום כהיתר אלוהי להפיץ את הנצרות, לא רק בקרב היהודים אלא גם בקרב עובדי האלילים הרומים, והסכים להמיר את דתו של קורנליוס שר הצבא הרומי בקיסריה. זוהי נקודת מפנה היסטורית בתהליך הפיכת הנצרות לדת חובקת עולם.

[25] ז'אן דה בריין (Jean de Brienne; ‏1170 – 1237) היה אציל צרפתי שהוכתר כמלך ירושלים בזכות נישואיו למריה ממונפראטו נושאת הזכות לכתר ממלכת ירושלים. לאחר רצח קונרד ממונפראטו ביום ה-28 באפריל 1192 התחתנה אשתו, יורשת העצר איזבל הראשונה, מלכת ירושלים, עם אמלריך דה ליזיניאן מלך קפריסין ועם מותם בשנת 1205 עבר התואר מלכת ירושלים לידי מריה ממונפראטו והיא בת 13. בעיית הכתר – או היעדר מלך בראש ממלכת ירושלים, דרשה פתרון . פיליפ השני מלך צרפת הועיד את התפקיד לז'אן דה בריין שהפליג לארץ הקודש כשבידו מענק כספי נדיב ממלך צרפת בסך 40,000 לירות כסף, סכום שהושווה במענק נוסף על ידי האפיפיור. מלווה בגדוד אבירים נחת ז'אן דה בריין בעכו ביום 13 בספטמבר 1210 ונתקבל על ידי האוכלוסייה המקומית הצלבנית ואף האוכלוסייה היהודית הקטנה של ממלכת ירושלים, שקיבלה את פניו עם ספר תורה בידם בסמוך לשפך נחל נעמן.

ב-14 בספטמבר 1210 התחתנה מריה עם ז'אן מבריין בעכו. וביום 3 באוקטובר הוכתר למלך ירושלים. בתם היחידה של ז'אן דה בריין ומריה ממונפראטרו איזבל השנייה מירושלים נולדה בשנת 1212. מריה נפטרה זמן קצר לאחר הלידה, ככל הנראה מסיבוכים או רעלת הריון. עם מותה איזבל ירשה את הזכות לכיסא המלוכה של ממלכת ירושלים ואביה ז'אן מלך בשמה כעוצר .ז'אן דה בריין נשא בתואר מלך ירושלים עד לשנת 1225. תפיסת כיסא מלכות ירושלים על ידי ז'אן דה בריין הבשילה את התנאים למסע צלב מחודש. ( יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, מוסד ביאליק ודביר, ירושלים 1971. כרך ב. עמוד 115).

מצד אשתו השנייה, סטפני, בתו  של לאו הראשון, מלך ארמניה, לה נישא ב-1214, הוא היה מועמד לכתר ממלכת קיליקיה הארמנית ואף ניסה לממש זכות זאת. עם ויתורו הכפוי על כתר ממלכת ירושלים הוא נקרא לקבל את כתר האימפריה הלטינית שנוסדה לאחר מסע הצלב הרביעי ונשא את הכתר משנת 1129 עד ליום מותו. דמותו של ז'אן דה בריין מתוארת כרבת ניגודים – אציל נודד המחפש את מזלו, לוחם מהולל אך חסר כול (ז'אן דה בריין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)).

[26] יאקוט חיבר לקסיקון גיאוגרפי .ב-1225.  הספר ערוך בסדר אלפבית , מתאר את כל המקומות בארץ ישראל 4

[27] קיסריה בספרות הנוסעים, עמ' 53

[28] אל-עאדל חילק את הממלכה לשניים, ובשנת 1201 מינה את אל-מעט'ם למושלה של דמשק, ואת בנו השני אל-מלכ אל-כאמל למושלה של מצרים. שני אחים נוספים שהיו פחות בולטים באישיותם קיבלו תחת שליטתם אזורים קטנים יותר. בשנת 1218, עם מותו של אל-עאדל, הפך אל-מעט'ם לסולטאן דמשק. האחרון  בנה וביצר את ארץ ישראל, אך גם הרס מבצרים וחומות רבים.

[29] אהרון וגמן, מדריך ישראל, עמ' 55.

[30] יהודה פלג, "קיסריה", בתוך: אריה יצחקי (עורך), מדריך ישראל, כרך ו' עמ' 53-55

[31]אל מלכ אלמלכ היה סולטאן מצרים מהשושלת האיובית. נודע בהבסתם של שני מסעי צלב אך גם במסירתה של ירושלים לידי הצלבנים הנוצרים.. מת בשנת 1238.

[32] פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (1194 – 1250) לבית שטאופן (הוהנשטאופן) היה אחד השליטים הבולטים בימי הביניים. דמותו הייחודית הייתה שנויה במחלוקת בין בני דורו והיא ממשיכה לעורר מחלוקות בקרב חוקרים והיסטוריונים מאז ועד היום. פרידריך נודע כפטרון וכתומך המדעים והאמנויות – איש אשכולות, שהצליח לשלב בין המזרח המוסלמי והמערב הנוצרי. פרידריך השני עמד במרכזה של סדרת עימותים עם הכס הקדוש. הסכסוכים נסובו על אינטרסים מנוגדים באיטליה ועל מאבקי שליטה וכוח בין הרשות החילונית לכנסייה. שיאם של עימותים אלו היה בנידוי שהוטל על הקיסר שלוש פעמים על ידי האפיפיור. האפיפיור גרגוריוס התשיעי אף הרחיק לכת וכינה אותו אנטיכריסט. עימותים אלו הובילו, בסופו של דבר, לקיצו של בית הוהנשטאופן ולהתפוררות האימפריה. (David Abulafia. Frederick II: a Medieval Emperor. Oxford University Press US, 1992).

[33] לואי התשיעי "הקדוש" (1214 –1270) היה מלך צרפת מ-1226 ועד מותו. בנם של לואי השמיני ושל בלאנש מקסטיליה. השתתף בשני מסעי צלב, השביעי (למצרים) והשמיני (לתוניסיה), ולכן זכה לכינוי "קדוש".. ב-25 באוגוסט 1248 הפליג מדרום צרפת למסע הצלב השביעי במצרים. בילה שמונה חודשים באי קפריסין בהכנות ממושכות לפלישה למצרים (ששלטה גם בארץ ישראל). בסוף מאי 1249 הפליג למצרים, וביוני של אותה שנה כבש את דמיאט שבשפך הנילוס. כתוצאה מקרב פארסכור (6 באפריל 1250) נפל בשבי עם כל צבאו ב-13 באפריל של אותה שנה, אך שוחרר ב-6 במאי 1250 תמורת כופר נפש. שרידי צבאו שבו לצרפת, אך הוא הפליג לעכו כדי להגן על הערים שהוחזקו בידי הצלבנים נגד התקפה אפשרית מצד המוסלמים. הוא ביצר מחדש את הערים עכו, עתלית קיסריה, יפו וצידון, נשאר בארץ ישראל ארבע שנים ושב לצרפת ביולי 1254. הוא ראה את כישלונו כעונש על חטאיו והחליט להקדיש את עצמו למעשי צדקה. ב-2 ביולי 1270 הפליג עם צבאו מדרום צרפת למסע הצלב השמיני והגיע אל חופי האי סרדיניה, וב-18 ביולי נחת בחוף תוניסיה וחנה במבצר שהוקם על חורבות קרתגו העתיקה. הוא המתין שם לבואו של אחיו הצעיר, שארל הראשון, מלך נאפולי וסיציליה, אולם אז פרצה מחלת הדבר בקרב צבאו. הוא חלה במחלה ומת  שם ב-25 באוגוסט 1270. (https://www.britannica.com/biography/Louis-IX)

[34] בנבנישתי, קרדום

[35] עמ' 18-19יוסף דרורי, "פני התקופה: ארץ ישראל בתקופה הממלוכית", בתוך: אמנון כהן (עורך), שלטון הממלוכים והעות'מנים (1260-1804), ההיסטוריה של ארץ ישראל, כתר, ירושלים.

[36] שרון, קרדום, עמ' 39

[37] בנבנישתי, קרדום,

[38] שמו המלא בערבית: תקי א-דין אחמד בן עלי בן עבד אל-קאדר בן מוחמד אל-מקריזי; 1364–1442), היה היסטוריון מצרי סוני בתקופה הממלוכית. הוא נודע בעניין הרב שגילה בשושלת הפאטמית האיסמאעילית ותפקידה בהיסטוריה של מצרים ונחשב להיסטוריון פופולרי מאוד בקרב החוקרים, בעיקר בשל התרגומים המוקדמים שלו לשפות מערביות, למרות בעיות האמינות הקשות בכתביו (יוסף דרורי, ההיסטוריוגרפיה הממלוכית ותרומתה לתולדות ארץ ישראל, "קתדרה", חוברת מס' 1, באתר סנונית).

[39] שרון, קרדום, עמ' 39

[40] שלטון הממלוכים והעות'מנים, עמ' 19.

[41] ז'אן זואלארט (Jean Zuallart, 1541–1634) היה שופט וכרוניקן שכיהן כראש העיר אַת (Ath) ברוזנות אנו (Hainaut) (בגבולות בלגיה של היום), בשנים 1584–1634. זואלארט נודע בעיקר בחיבורו על ארץ ישראל בה ביקר כעולה רגל בשנת 1586 ובה הוענק לו תואר אביר של מסדר הקבר הקדוש.  ב-29 ביוני 1586 הפליגיחד עם בן ארצו,  הברון פיליפ דה מרוד (Mérode)  לארץ הקודש, בחברת   שני אנשי כנסייה, ואיתם נוסעים נוספים. אחרי שנחתו בטריפולי, בחוף הלבנט, המשיכו בספינה עד לנמל יפו ומשם, ב-25 באוגוסט 1586, התחילו את ביקורם בארץ ישראל שבה שהו, בין השאר, בירושלים ובבית לחם. ב-9 בספטמבר יצאו את הארץ וב-25 בנובמבר חזרו לאירופה דרך נמל ונציה. מיָד אחרי שובו פרסם זואלארט את חיבורו, "מסע חדור אמונה לירושלים", שראה אור ברומא ב-1587 בשפה האיטלקית. שמו של זואלארט כתוב עליו בגרסתו האיטלקית – ג'ובאני זואלארדו, "אביר הקבר הקדוש של אדוננו", והספר מלווה ב"ציורים ממוסגרים של מקומות מארץ הקודש ומארצות אחרות" (על י ויקיפדיה). ריכב רובין מתעכב על מפת ירושלים של זואלארט (זואלרדו) במחקרו על מפת ירושלים מאת אנטוניו דה אנג'ליס (1578): מפת-אם והמפות שנגזרו ממנה, קתדרה 52, יולי 1989, עמ' 112–119

[42] אוּזֶ'ן (אבגניוס) רוֹזֶ'ה (Eugène Roger    היה נזיר פרנציסקני צרפתי שחי בארץ ישראל בשנים 1629–1634 וכתב על יישוביה ואנשיה ועל האירועים בה בתקופה זו. הידיעות המעטות על אודות רוז'ה שאובות מתוך ספרו היחיד – "ארץ הקודש, או, הארץ המובטחת" מ-1646.בהקדמה לספרו כתב שביקר "במקומות רבים באפריקה, מצרים, ערב, סוריה, בחלקים של יוון, באיי הים התיכון".

ב-1629 הגיע לארץ ישראל כדי להצטרף בה לחבורת הנזירים הריקולטים במסגרת משמורת ארץ הקודש. שהייתו ארכה כחמש שנים, שמתוכן התגורר כשנה בבית לחם וכ-20 חודשים בנצרת. רוז'ה היה רופאו של שליט דרום לבנון וצפון ארץ ישראל, הדרוזי פח'ר א-דין אל-מעני השני. כתוצאה ממפלתו של שליט זה ב-1634 נאלץ רוז'ה לעזוב את הלבנט וככל הנראה המשיך לפעול בשליחות מסדרו בארצות המגרב. ספרו של רוז'ה, שהוקדש לארץ ישראל ולאירועים באזור בשנות ביקורו, ראה אור בפריז ב-1646.. הספר ערוך לפי נושאים, ולא כספר מסע. הספר נחלק לשניים: החלק הראשון מתאר את הארץ ואתריה, את מחוזותיה ואת סדרי הממשל בה. רוב פרקיו יוחדו לנחלות שבטי ישראל המקראיים. הפרקים הראשונים בחלק השני עוסקים בתושבי הארץ המוסלמים וכן בדת האסלאם. פרקים לא מעטים מוקדשים לדרוזים, ובעיקר לקורות פח'ר א-דין השני, והם משמשים כאחד המקורות העיקריים לתולדות שלטונו. שאר פרקי הספר נסבו על היהודים, על העדות הנוצריות השונות וכן על המארונים בהר הלבנון.

רוז'ה מביא בספרו ידיעות משמעותיות על ארץ ישראל, יישוביה ותושביה במחצית הראשונה של המאה ה-17 ועל האירועים הסוערים בעת שהותו באזורנו. החוקרים מרבים להסתמך עליהן. הוא לא העתיק מכִּתבי אחרים, אלא מסר מידע מתצפיותיו שלו, אם כי התייחס ל"גאוגרפיה הקדושה" ולא רק למציאות. רוז'ה לא הסתפק בתיאור מקומות מרכזיים ומוכרים, אלא חדר גם ליישובים נידחים, ביקר בכפרים ערביים ושהה בקרב היהודים.

(י' בן-צבי, "לישובינו בארץ ישראל במאה הי"ז ", ציון ז', חוברת ג', 1941–1942, עמ' 156–171; מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל, עם עובד ודביר, תשכ"ח–1968 עמ' 28, 330–344; נתן שור, ספר העלייה לרגל לארץ ישראל, אריאל 98–99, מארס 1994–אדר תשמ"ד, עמ' 136–137

[43]  William M Thomson, The Land and the Book: Or, Biblical illustrations drawn from the manners and customs, the scenes and scenery of the Holy Land, Published by T. Nelson (1905).

[44] אלי שילר, עמ' 56

[45]  בנימין מזר ; "ג' א'  סמית אבי הגאוגרפיה ההיסטורית של ארץ-ישראל" , בתוך: אלי שילר (עורך),  קרדום : דו ירחון לידיעת הארץ – גאוגרפיה היסטורית של ארץ-ישראל, ירושלים, אריאל, 1983, עמ' 29-30

[46]  George Adam Smith , The Historical Geography of the Holy Land : Especially in Relation to the History of Israel and of the Early Church,  Cambridge, United Kingdom

[47] ג'ורג'  אדם סמית , "גאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל לאזוריה", שם, עמ' 31.

[48] יוחנן משולם נולד בלונדון להורים יהודים שבאו מיוון . כשהתגורר בתוניס הכיר את המיסיונר אוולר . מבאן עבר למלטה , ושם הכיר את הכומר הפרוטסטנטי סמואל גובאט , שנעשה אחר כך בישוף ירושלים . בהשפעתו התנצר משולם ונטבל ב 19 ביולי  1840 . לאחר שנדד בארצות שונות — פעם אף ליווה את לורד ביירון בסיוריו ביוון — עלה לירושלים בראשית  1841. הוא פתח מלון , תחילה על יד שער שכם ואחר כך ברחוב הארמנים . בראשית שנות ה 50 ניסה משולם , בעזרת גופים פרוטסטנטים והקונסול הבריטי , להקים חווה חקלאית בכפר הערבי ארטס שליד בריכות שלמה . כבר בתחילת פעולתה ניסו להצטרף לחווה בני בת אמריקנית פרוטסטנטית מיוחדת . טריסטראם , שביקר כארטס בפברואר , 1863 מציין שיפורים רבים שהוכנסו במקום . בין היתר הוא מזכיר ש'אחד החידושים שלו הוא השימוש במריצה שהיא כנראה הכלי הראשון על גלגלים במחוז הזה מאז ימי הרומאים , והיא מעוררת את התפעלות כל אנשי הסביבה . נראה כי זמן קצר לאחר ביקורו נסגרה החווה. בעתון 'המגיד' משנת 1863 מוסר ד"ר חיים לוריא , מראשוני חובבי ציון בגרמניה , בי הקולוניה בארטס , שהצליחה במשך י"ג שנים , 'נתקלקלה' בסוף על ידי קטטה שנפלה בין מייסדה ובין שרי אנגליה . הכוונה , כנראה , לקונסול הבריטי פיין, שתמך בשעתו במשולם ולבסוף , בנראה , רב עמו . (יהושע בן-אריה, עיר בראי תקופה – ירושלים החדשה בראשיתה, ירושלים, יד יצחק בן-צבי , 1979, עמ' 99-100 ).

[49] JEWISH Chronicle, London 24 . 12 . 1852, p . 94

[50]  חבצלת , שנה ח' , גל'  33;  י"א תמוז תרל"ח , עם ' . 240

[51] הרב עקיבא יוסף שְלֶזינגר 1837, פרשבורג 1922, ירושלים) היה רב הונגרי שעלה לירושלים. לחם באורתודוקסים המתונים ובנאולוגים גם יחד, דגל בהתיישבות בארץ ישראל, בחקלאות, תמך בהקמת בתי חרושת וגדודי שמירה, והיה מהראשונים שפעלו באופן מעשי לרכישת אדמות ולפיתוח החקלאות בארץ. בספרו 'ברית עולם' הוא מזרז את מי ש"עיניהם יהיו בראשיהם ויראו את הנולד", למכור את רכושם אפילו בהפסד ולעבור לארץ ישראל ומציע אפילו למכור לשם כך את כתרי ספרי התורה. עוד מציע שבני הגולה יתנו מעשר מהכנסתם לחיזוק בנין הארץ ולהקמת בתי חרושת. הוא כותב שאם יהיו בארץ ישראל שישים ריבוא יהודים – האומות יתנו לישראל למשול בה. שלזינגר ראה בבניינה של הארץ את קיום מצוות יישוב ארץ ישראל, ואת הקץ המגולה[ ועודד את היהודים לעלות לארץ ולהקים בה חקלאות, תעשייה ואף צבא יהודי. הוא קרא למפעלים הללו בשם "כולל ההתיישבות". בשנת ה'תרמ"ד (1884) ביקר אצל רבני גליציה כדי לפעול ליישוב יהודים בפתח תקווה אולם נתקל בהתנגדות עזה של האדמו"ר מוויזניץ', שהזהירו שיחדל מכך, (אברהם יעקב שחראי, רבי עקיבא יוסף שלזינגר, ירושלים: הוצאת מוסד הרב קוק שעל יד המזרחי העולמי, 1942; פנחס מילר, עולמו של אבא, הוצאת הוד, תשד"מ-1984, עמ' שנח-שס; ישראל פרידין, הרב עקיבא יוסף שלזינגר ו"חברת ישוב הארץ הקדושה" תרל"ו (1876), שלם, הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשנ"ב 1992, עמ' 347–360).

ד"ר י' צבי זהבי, מהחתם סופר ועד הרצל, הוצאת הספרייה הציונית, ירושלים, תשכ"ו (פרק ט, 239 – 252).).

[52] א "ר מלאכי , סורא ב', תשט"ו-תשט"ז , עמ"  232-233

[53] טוביה אשכנזי , דאר , קיסריה וודי חורת , עמ' . 74

[54] צבי אילן שם, עמ' 59 וכן הערה מס' 9

[55]    בחוקה הראשונה של הרפובליקה של אטאטורק, שפורסמה ב-1924, הטורקיות הוגדרה כעניין טריטוריאלי. כל מי שנמצא בתוך גבולות המדינה יהיה טורקי. באותה תקופה טורקיה עדיין ניסתה להגדיר "מיהו טורקי" מכיוון שהמונח כהגדרה לאומית, היה חדש לגמרי. בהסכם לוזאן שנה לפני כן נקבעו גבולותיה של המדינה, אבל רבים ממי שראו את עצמם טורקים נמצאו מחוץ לגבולות, באזרבייג'אן, ארמניה, בבלקן, ובמחוזות הערביים.

ב-1934 פורסם חוק בשם "חוק ההתיישבות" (law on settlement) שבדומה לחוק השבות הישראלי נתן עדיפות בקבלת אזרחות ל"טורקים אתניים" בכוונה לעודד הגירה של טורקים חזרה לטורקיה מהבלקן, הקווקז וכו'. החוק הזה היה מנוגד כמובן להגדרה של הטורקיות כעניין טריטוריאלי.  החוק הזה עדיין תקף אם כי אינו מיושם. בשנות התשעים קלטה טורקיה מאות אלפי אנשים שהגדירו את עצמם "טורקים", שנרדפו בבולגריה וביקשו להתקבל לפי החוק הזה. (תודה לפרופ' דרור זאבי על הבהרתו).

[56] צחק שכטר, ‏רישום הקרקעות בארץ-ישראל במחצית השנייה של המאה הי"ט, קתדרה 45, תשרי תשמ"ח, 1987

[57] יאנון (הוא כפר פלסטיני קטן בנפת שכם, שמונה כ-120 תושבים. יאנון שוכנת מעט צפונית-מערבית לעיירה עקרבה. הכפר ממוקם על שתי גבעות, הגבעה הצפונית המכונה "יאנון אל-פוקא" (יאנון עילית) או "ח'רבת יאנון" והדרומית "יאנון א-תחתא" (יאנון תחתית). יאנון מוקפת במספר מאחזים הקשורים להתנחלות איתמר: גבעות עולם, מצפה שלושת הימים, גבעת ארנון, הר גדעון וגבעת ינוח (ראו: צבי אילן, בקעת הירדן ומדבר שומרון, עם עובד, תל אביב, 1977, עמ'  297, 403

[58] צבי אילן, "התיישבות הבוסנים בקיסריה", בתוך: אלי שילר (עורך), קרדום, חוברת 18, ספטמבר 1981, עמ' 57-62.

[59]  הכפר הצ'רקסי מאז, שנקמצא באזור התעשייה "גרנות", מכונה ח'רבת צ'רקס. חורשת האלונים, בה נמצא בית הקברות הצ'רקסי, נקראת ע'רבת צ'רקס.

[60] L. Oliphant , Haifa , Life in Modem Palestine , 1886 ,  . pp . 182-185

ר' גם לורנס אוליפנט, חיפה, כתבות מארץ ישראל 1885-1882, עמודים 132-128, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1976; שמואל  אביצור , חיי יום-יום בא"י במאה הי"ט, הוצאת עם הספר, 1972, עמ' ;178;  אברהם יעקב ברוור, הארץ: ספר לידיעת הארץ, תל אביב, דביר, תרפ"ט עמ' 315. על שוד העתיקות בידי הבוסנים, ראו אלי שילר, "לתולדות שוד העתיקות של קיסריה", בתוך: אלי שילר (עורך), רדום, חוברת 18, ספטמבר 1981, עמ' 69-71.

[61] א'"מ לונץ, מורה דרך בארץ ישראל וסוריה, ירושלים תרנ"א, עמ' 268 נוקב ב-50 משפחות.

[62] צבי אילן, התיישבות הבוסנים בקיסריה, עמ' 59.

[63] יש מקומות בהם הוא נזכר בטעות כ"עלי בק"

[64] ל' שניאורסון, מני ראשונים, תל אביב, 1963, עמ' 158.

[65] איילה ברודצקי –תמרי, "ראשוני חדרה" ויחסיהם עם הבוסנים, בתוך: אוכלוסיות לא מוכרות, עמ' 69-70

[66] התיישבות הבוסנים בקיסריה, עמ' 63, הערה 14

[67] ראו באתר זה: סיור בקיסריה

[68] מאוחר יותר אישר אחמד בק את הגילוי . ראו: דבר השבוע, 19-11-1965 .

[69] עמרי לש ואלי שילר, "התיישבות הבוסנים בארץ ישראל", בתוך: אלי שילר (עורך), אוכלוסיות לא מוכרות וישובים מיוחדים בישראל", אריאל204-205, פברואר 2014, עמ' 63

[70]– MacMUlan Guide to Egypt and Palestine, 1903. p. 89

[71] א' אבנרי, ההתיישבות היהודית וטענת הנישול, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, עמ' 89.

[72]  ט.ב. אשכנזי, דאר, קיסריה וודי-חורת, הוצאת אברהם יוסף שטיבל, עמודים 76-74, תל אביב, ,1931

[73] עמרי לש,  "היוונים אורתודוכסים בקיסריה וקשריהם עם הבוסנים", בתוך: : אלי שילר (עורך), אוכלוסיות לא מוכרות וישובים מיוחדים בישראל", אריאל,204-205, פברואר 2014, עמ' 68.

[74] תודה לגדעון ביגר על הערתו

[75] אברהם גרנות, בשדרות הבניין, ביאליק, ירושלים, תשי"ב, עמ' 31.

[76] עמרי לש, שם

[77] משה וִילבּוּשֶביץ (1869 –1952) היה ממציא ויזם ציוני סוציאליסט. ממציא התהליך המודרני לייצור מרגרינה ומפתח "לחם חי", לחם העשוי מטחינת גרעיני חיטה מונבטים . במכתב לרבקה אהרונסון מה-20 במרץ 1912 כתב אבשלום פיינברג, שאחותו שושנה נשאה לנחום וילבוש אחי משה וילבושביץ, את דעתו על משה (נכתב: מוזה) ועל כל משפחת וילבושביץ: "אחיו של [נחום] וילבוש – מוּזה וילבּוּשביטש – הלא מכר פאטנט אחד, ומשוגע הנהו כמו כל המשפחה" (אבשלום פיינברג, מכתבים לרבקה אהרונסון).

[78] א . ראש , שביקר בקיסריה ב1921- והתגורר זמן מה בבית ששכר מוילבושיץ , מעיד : "לפי השמועה שהגיעה גם לעיתונות, תוכנן להקים על אדמת קיסריה, ביח"ר ליצור כימי, הוא הוא ברבות הימים ביהח"ר "שמן",  שבראשו עמד המלומד הנודע והתימהוני [כך] המהנדס משה וילבושיץ . בסופו של דבר לא הוקם ביהח"ר בקיסריה אלא הועבר לאלכסנדריה שבמצרים" (' ראש, קיסריה פרקי יומן מאת ד"ר א.ראש, הוצאת צ'ריקובר, 1921 עמ' 11).

[79] דוד תדהר (עורך), "משה וילבושביץ", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1705

[80] 20 טוביה ב. אשכנזי, דאר , קיסריה וואדי חורת, מחקר היסטורי ואתנוגרפי, הוצאת שטיבל, תל אביב, תרצ"א , עם '  74 לפי Luke and Keith-Roach , Handbook of Palestine , 1930 , p . 41.

[81] ברוור, עמ' 315

[82] מאיר ישראל, בין שדות וים, מעשיות ותיקי

[83] z . Vilnay , Steimatzky ' S Palestine Guide , .. 1935, p . 369

[84] .  אריה סמסונוב מסר שאחמד בק קדקודא, גר עם משפחתו ברחוב ההר בחיפה; כמה בוסנים עברו לטול כרם כנ"ל , ואף נמסר שגם בכפר מיסכה שבשרון חיו מספר בוסנים (א' סמסונוב, מכתב לדבר השבוע, 24-12-65.

[85] אהרון וגמן, בריאיון אישי מוקלט לעמרי לש, 1986.

[86] אהרון וגמן ( משדות-ים , הקיבוץ שחבריו התיישבו בקרבת מקום , וקיבלו מפיק"א את אדמותיה לעיבוד) , חוברת קיסריה , בסדרה מדן ועד אילת , ההרצאה לאור של משרר הבטחון מערכות 960 ו .

[87] התיישבות הבוסנים בקיסריה, עמ' 65

[88] בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 82.

[89] יורם קניוק, תש"ח, , ידיעות אחרונות, תל אביב, 2010, עמ' 97.

[90] שם, שם

[91] שם, שם

[92] שם, עמ' 98

[93] איתן קלינסקי, " יורם קניוק – שני הצדדים של תש"ח", News1

[94] איתן קלינסקי, " תש"ח של קניוק עונה לחוק הנכבה", אתר האינטרנט "הגדה השמאלית".

[95] התיישבות הבוסנים בקיסריה, עמ' 65.