גילי חסקין
קולומביה במאה ה-20
כתב: גילי חסקין; 17/12/2018
ראו קודם, באתר זה: תולדות קולומביה מראשיתה ועד למלחמות העצמאות.
האירוע הדומיננטי ביותר בקולומביה בפרוס המאה ה-20, היה תפישת מחוז פנמה על ידי האמריקאים, לטובת חפירת התעלה. אירוע שמבחינת ארצות הברית , היה בהתאם לדוקטרינת מונרו[1]. אלא שבמקרה זה, עמדו הדרכים בהן השתמשו האמריקאים, בניגוד לכול הנורמות המקובלות ביחסים, שבין מדינות ריבוניות. השימוש במצר פנמה, כנתיב מעבר יבשתי בין הים הקריבי לאוקיינוס השקט, התפתח בעיקר בשנות ה-50 של המאה ה-19, כשחברה אמריקאית, הניחה שם מסילת ברזל, בהסכמת ממשלת קולומביה. באופן זה, ניתן היה להפליג מניו יורק למצר לחצות את המצר בעזרת המסילה שהובילה עד לאוקיינוס השקט ומשם להמשיך לסן פרנסיצקו, זאת, טרם שהושלמה מסילת הברזל הישירה, בין שתי הערים. לאחר שפרדיננד לספס (Ferdinand de Lesseps), היזם של כריית תעלת סואץ, ניסה להגשים מבצע ענקים נוסף, בחפירת תעלה שתחבר בין שני האוקיינוסים, האטלנטי והשקט, דרך מצר פנמה ונכשל, נקנתה החברה שלו בידי קבוצת משקיעים בינלאומית ובראשה מהנדס צרפתי בשם פיליפ בינו-וריליה (Phillipe Bunau-Varilla).
זה ניסה תחילה לעניין את אנגליה ורוסיה בפעולות שיסיימו את כרייתה של התעלה. לבסוף מצא אוזן קשבת בארצות הברית. ב-1902, רכשה ארצות הברית, בהנהגת תאודור רוזוולט, את הזיכיון לכריית התעלה, תמורת 40 מיליון דולר. בשלב זה פתח רוזוולט במשא ומתן עם ממשלת קולומביה, כדי לקבל את הסכמתה לשליטה אמריקאית בתעלה, תמורת 10 מיליון דולר ועוד דמי שכירות שנתיים בסך רבע מיליון דולר. ההסכם הובא לאישור בקונגרס הקולומביאני, בינואר אותה שנה, אך נדחה, בטענה שהסכום שהציעו האמריקאים נמוך מדי. רוזוולט לא הסכין לקבל סירוב. האמריקאים איבדו את סבלנותם ובצעד תוקפני, תיאמו עם רופא מקומי בפנמה, בשם מנואל אמדור גררו (Manuel Amador Guerrero), תנועת מרד, שהכריזה על עצמאות הפרובינציה ב-4 בנובמבר ועל פרישתה מקולומביה. לקולומביה לא היו את האמצעים הדרושים לדיכוי המרידה, אבל ממילא לא היה לכך סיכוי, כי האמריקאים הציבו אניות מלחמה משני צדי המצר, כדי למנוע גישה לאזור. כבר ב-7 בנובמבר, הכירה ארצות הברית בעצמאותה של פנמה, בראשות מנואל אמדור ומינתה את בינו וריליה כשגריר בוושינגטון, מטעמה של פנמה. פנמה קיבלה את אותם התשלומים שקודם הוצעו לקולומביה. החברה המשיכה בחפירת התעלה והיא נפתחה לתנועת אניות רק סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1922 התפייסה קולומביה עם ארצות הברית וקיבלה פיצוי של 25 מיליון דולר[2].
בעשור השני ובעשור השלישי של המאה ה-20, עדיין שלטה בקולומביה האוליגרכיה. זו הקפידה להגביל את מספר המשתתפים בחיים הפוליטיים, אבל התושבים נהנו מעיתונות חופשית יחסית, מסדר יחסי ומשגשוג כלכלי. עם ההתפייסות עם האמריקאים בעניין מחטף פנמה, הושקעו במדינה עשרות מיליונים של חברות אמריקאיות בהפקת נפט ובנקים אמריקאים העמידו לרשות קולומביה מלוות עצומים בהיקפם. הכסף הביא לשגשוג כלכלי ולהופעת "עשירים חדשים". בקולומביה, כמו בגואטמלה, הקימו הסטודנטים, מפלגות קומוניסטיות. בבוגוטה התארגנה ב-1924 "הקבוצה הקומוניסטית", גוף שהורכב מאינטלקטואלים, סטודנטים ופועלים. שנתיים לאחר מכן הוסב שמה ל"מפלגה הסוציאליסטית המהפכנית" וב-1928 התקבלה ל"קומניטרן"[3]. באותה שנה הגיעה המפלגה לשיא פעילותה, כאשר תמכה במאבקם ובשביתתם של הפועלים במטעי הבננות שבסביבות ברנקייה (Baranquilla). אך דיכוי השביתה באמצעות ירי של יחידות הצבא, צינן את התלהבותם של הפעילים הצעירים.
בתקופת המשבר הכלכלי העולמי של 1929-1932 דומה היה כי כלכלת המדינות באמריקה הלטינית עומדת בפני קריסה מוחלטת. כמעט בכול הארצות נרשמה במשך שלוש שנים, ירידה של ממש ביצור התעשייתי, בתוצר הלאומי הגולמי ומפולת בהכנסות מייצוא. שווי היצוא הכולל של קולומביה נפל באותן שלוש שנים מ-123 מיליון דולר בשנה, -ל-67 בלבד. נוכח מה שהתחולל בשאר ארצות אמריקה הלטינית באותה תקופה, נחשבו הבחירות של 1930 להישג גדול משום שניצח בהם מועמד הליברלים אנריקה אוליה אררה (Enrique Olaya Herrera) . בכך הגיעו לסיומן 46 שנות שלטון השמרני במדינה זו. רבים מהפעילים הקומוניסטים נטשו את המפלגה המהפכנית והעבירו את תמיכת לממשלתו של אררה. הרדיקליזם שאימצו, נקשר בדילמה יסודית: מצד אחד האמינו שיש בקומוניזם תשובה מהפכנית לבעיות שבפניהן ניצבת אמריקה הלטינית. מצד שני נרתעו מקבלת תכנים של הקומינטרן במוסקבה[4].
עלייתם של קציני צבא לשלטון באקוודור ובפרו התבטאה בהקצאת ייתר של משאבים לרכישת נשק. המנהיגות החדשה נטתה לצחצוחי מילים, שהובילו לצחצוחי חרבות. בתקופתו של אררה היו סכסוכי גבול עם פרו , שנגעו לריבונות על העיירה לטיסיה (Leticia), שבמעבה האמזונס. אלו הסתיימו עם ניצחון קולומביאני. לאחר קרבות אישר חבר הלאומים ב-1934 את זכויות קולומביה על השטח[5].
ב-1934 אלפונסו לופס פומרחו (Alfonso López Pumarejo) הליברלי נבחר לנשיא. בתקופתו (1934-1938) קודם מעמד הפועלים. נוסדה מערכת הסתדרות העובדים במדינה, הוכרז על זכות לשביתה וניתנו זכויות אזרח לנשים. יחד עם זאת, הוחרפו הניגודים החברתיים, המוני כפריים עזבו את פנים הארץ ובמפלגה הליברלית קם פלג שמאלי בראשות חוסה אליאסר גאיטן (Jorge Eliécer Gaitán), בעל נטייה מרקסיסטית, שהיה מאוד פופולרי בקרב השכבות החלשות של האוכלוסייה[6].
בשנים 1935-1938 הגדילה הממשלה הפדראלית את תקציביה לחינוך, פי ארבעה. בנוסף לגידול ניכר במספר התלמידים בבתי הספר היסודיים, הוקמו כעשרים מוסדות להכשרת מורים, שונו תכניות הלימודים ושיטות ההוראה והוחל בהקמת קמפוס אוניברסיטאי מודרני בעיר בוגוטה.בשנות ה-30 התעצם המסחר עם גרמניה הנאצית. במלחמת העולם השנייה הייתה קולומביה ניטרלית, אך כשהסתמנה תבוסתם של מדינות הציר, הכריזה קולומביה מלחמה עליהם באופן סמלי.
תקופת היציבות בקולומביה הסתיימה ב-9 באפריל 1948 כאשר גיטאן, שהיה מועמד לנשיא מטעם הליברלים, נורה למוות בידי מתנקש בבוגוטה. המתנקש נהרג על ידי המונים ברחוב ומהר מאוד המהומות פרצו ברחבי הבירה. הליברלים הזועמים אחזו בנשק בכל מקום. אירוע זה נודע כ"בוגוטאסוֹ" (Bogotazo). המהומות התפשטו ברחבי המדינה וכך התחילה תקופה של מלחמת אזרחים חדשה בין הממשלה השמרנית לגרילות הליברליות. המלחמה ש שנמשכה עשר שנים , קיבלה את השם "לה ויולנסיה" (La Violencia) , היינו, "[תקופת] האלימות".
היתה זו מלחמת האזרחים העקובה מדם שידעה קולומביה. במלחמה, שהיתה מהמרות ביותר שידע חצי הכדור המערבי נהרגו 300,000 בני אדם (אמנם במלחמת האזרחים של ארצותהברית נהרגו יותר מכפול, ועדיין…) והמוני פליטים, בעיקר מאזורים כפריים, שגורשו מאדמותיהם בידי כוחות הממשלה. מנהיגי לייבור, ליברלים וקומוניסטים, יצרו חונטה מהפכנית בברנקברמחה Barrancabermeja)) שבמחוז סנטאנדר (Santander), בעוד מפקד המשטרה יצא בראש אנשיו להרים והקים שם קבוצת גרילה. הפרעות כללו שריפת כנסיות ורצח של כמרים, כולל התנגשויות מזויינות עם כוחות הצבא, שהיו ברובם שמרנים, וכן הרס של כפרים וערים, בהם האוכלוסייה היתה שמרנית. יש להבין שכל קולומביאני הוא הוא או שמרן או ליברל, עם חוסר אמון כלפי הצד היריב. בשנות ה-40 וה-50, השנאה התורשתית גברה על כל הבדל אידיאולוגי או פוליטי וכללה מספר אינסופי של מעשי רצח ואונס, במיוחד באזורים הכפריים. בתוך זמן קצר עלה מספר חברי המליציות ל-20,000, אשר בזזו והרסו כל סמל של השמרנים.
הגרילה – מילולית "המלחמה הקטנה"[7]; מלחמת של החלש הנעזר באוכלוסייה אוהדת ופועל ממקומות מסתור נגד כוחות צבא סדירים – היא גם דרך מאבק פוליטי העוברת כחוט השני בתולדותיה של אמריקה הלטינית. במקרה של קולומביה, קמו ארגוני גרילה שמאלנים וארגוני גרילה ימנים, שלחמו נגד הממשלה וגם זה נגד זה. מאות אלפי אנשים יצאו להרים וירו בכל מי שהשתייך למפלגה היריבה. המנהיגים הפוליטיים, משני הצדדים, התבצרו בערים, תמכו בפעילויות של תומכיהם, וסיפקו הצדקה אידיאולוגית, תחמושת, נשק וציוד. כנופיות של מתקוממים ליברלים תקפו עיירות, ישובים חקלאיים ואחוזות של השמרנים, שהשיבו מידה כנגד מידה (הואיל והחזיקו בשלטון מאז 1946). לשם כך הם נעזרו בכוחות צבא ומשטרה. מספר ההרוגים בחמש השנים הראשונות, הגיע כנראה ל-100,000. אזורים חקלאיים שלמים נהרסו ותושביהם נמלטו אל הערים הגדולות. ב-1949 ניצלו השמרנים פעם נוספת את הפיצול בשורות הליברלים (שאף לא טרחו להשתתף) ובחרו לנשיא את לאוראנו גומס (Laureano Eleuterio Gómez Castro), קתולי קנאי, שהעריץ את משטרו של פרנסיצקו פרנקו בספרד. אמנם גומס תמך בארצות הברית, אבל בשלטונו הוא חסם את פי העיתונות, שלט באמצעות צווי חירום וגרם להחרפת האלימות במדינה.
בשנת 1950 עלה בוושינגטון הרעיון לסייע בחמושה של אמריקה הלטינית. ארצות הברית היתה מעורבת במלחמת קוריאה וביקשה להראות לעולם שיש לה בנות ברית פעילות. אבל במארס 1951, כאשר מזכיר המדינה דין אצ'יסון, זימן מפגש של שרי החוץ של ארגון מדינות אמריקה, התברר לו כי התמיכה בארה"ב היא רטורית בלבד. רק קולומביה, שבה כיהן אז נשיא שמרן כמו גומז, הסכימה לשלוח לקוריאה יחידת מתנדבים סמלית.
ראו באתר זה: מלחמת קוריאה
באותם שנים, נרדפו בקולומביה פרוטסטנטים בידי קתולים. כך נהרסו בשנים 1948-1959 עשרות מבנים ששימשו לצרכי דת, כמאתיים בתי ספר נסגרו, מחציתם בצוו ממשלתי ונרצחו יותר ממאה בני הקהילות החדשות. מרבית האירועים היו קשורים לאלימות הכללית של "לה ויולנסיה".ב-1953 נראה היה כי ה-Comandantes, המנהיגים המקומיים של קבוצות הגרילה הליברלית, מראים מידה מסוכנת של עצמאות. הם הכניסו שפה מהפכנית לתוך הפרסומים שלהם, ובכמה מקרים כרתו בריתות עם מנהיגים קומוניסטיים. כאשר ברור היה שהקונפליקט הפרטיזני מקבל טון וצבע יותר מדי מהפכני, הגיעו מנהיגי הליברלים שיש להביא להפיכה צבאית. ביולי 1953 התבצעה ההפיכה הצבאית על ידי הגנראל השמרן, ראש המטה הכללי, גוסטאבו רוח'אס פיניה (Gustavo Rojas Pinilla) והייתה היחידה שידעה קולומביה במאה הנוכחית. השלטון הצבאי יצא לדרך שהיתה אמורה להביא מפנה. לממשלתו של רוחאס התמנו אזרחים שמרנים וליברלים; הוצעה חנינה לכנופיות הלוחמים משני המחנות. אסירים פוליטיים שוחררו והצנזורה על העיתונות מותנה. אולם לא עברה שנה והשלטון נעשה קשוח יותר. מצד אחד ניסה להתקרב לכנסיה ומצד שני פעל להשיג את תמיכת האיכרים והפועלים, פליטי "לה ויולנסיה", ביצירת תכניות סעד וארגון מחדש של האיגודים המקצועיים. התמרונים אפשרו לרוחאס להאריך את שלטונו עד 1957. כאשר התברר שהוא עומד להציג את מועמדותו בבחירות לנשיאות, פרצו הפגנות בקאלי ובבוגוטה. ראשי הכנסייה נטשו אותו ועמם כמה ממפקדי הצבא. ב-10 במאי הוא התפטר ועזב את הארץ[8].
התברר ששנות הדיכוי הועילו במידה מסוימת. שמרנים וליברלים הבינו שהמשך העימות החריף ביניהם יעלה לשלטון איש צבא נוסף. התוצאה היתה ניסיון מיוחד במינו. הוסכם שמשך שתים עשרה השנים הבאות, תיוצגנה שתי המפלגות בצורה שווה, בממשלה, בקונגרס, בבתי המחוקקים של המחוזות ובמועצות הערים. ההסכם הבטיח רוטציה בין נשיא שמרני לליברלי מדי ארבע שנים. היתה זו גם ובעיקר פשרה תחוקתית: הליברלים קיבלו את הקתוליות כדת מדינה והשמרנים הסכימו להתערבות המדינה בכלכלה. משאל עם שנערך בדצמבר 1957 (בו לראשונה השתתפו נשים), אישר את ההסכם ברוב עצום. למרות ההסכם, לא כל ארגוני הגרילה התפרקו מנשקם וחלק ממנהיגיהם הפכו למעשה לראשי כנופיות של שודדים. רובם חוסלו בידי הצבא והמשטרה, אך אחד מהם, מנואל מרולנדה ולס (Manuel Marulanda Vélez), שרד והקים ב-1964 גרילה בעלת אידאולוגיה קומוניסטית בשם "הכוחות המזוינים המהפכניים של קולומביה" (Fuerzas Armadas Revolucionarias de Colombia—Ejército del Pueblo), הידוע בראשי תיבות: FARC. המחתרת קמה על ידי גורמים קומוניסטים וליברלים, שחברו יחד למחתרת, בעקבות דיכוי של קומוניסטים באזורי הכפר של קולומביה, בתמיכת ארצות הברית. היה זה ארגון הגרילה הגדול ביותר במדינה. למעשה ניתן להגדיר את ה- FARC כצבא לכל דבר: לא מדובר באנשי פלנגות ספורים אלא ב- 25 אלף חיילים לובשי מדים המצוידים, בין השאר, גם בנשק כבד. הם פעלו בכל רחבי המדינה, והיו כפופים להנהגה ריכוזית אחת. ה- FARC נולד כארגון מרקסיסטי למען זכויות האיכרים, אך ניתן לומר שכעבור שנים רבות כל־כך, הוא זנח את האידיאולוגיה שלו וכיום הוא כוח צבאי ופוליטי "רגיל", שלא רק שלא הגן על האיכר, אלא לעיתים קרובות נלחם בו, כפי שעשה הצבא. אנשי ה- FARC מימנו את פעילותם על־ידי חטיפות למען כופר, "דמי חסות" מאיכרים, וגידול של מטעי קוקה. במהלך השנים, ארגון זה הקצין את פעילותיו ולא בחל ברצח של ילדים ונשים חפים מפשע[9]. נכון לכתיבת שורות אלו, הארגון חדל מלפעול, בעקבות הסכם השלום שנחתם ב-2016 (ראה לעייל).
ב-1965 נוסדה גרילה קומוניסטית נוספת בשם "צבא החרות העממי" (Ejército de Liberación Nacional)) המוכר יותר בראשי התיבות ELN.. זהו ארגון גוואריסטי (כלומר אחד מהארגונים הרבים שנולדו לאחר מותו של צ'ה גווארה ופועלים בהשראתו). שפעל תחת השפעה קובנית חזקה ומטרתו היתה (ועדיין) להפוך את קולומביה למדינה סוציאליסטית. בשורותיו כ- 8000 לוחמים וכן אנשי רוח רבים. למרות שגם לארגון זה יש קופת שרצים לא קטנה, ניתן לומר שעד היום הוא לא בגד בעקרונותיו , למשל, האיסור המוחלט של עיסוק בסמים – ה- ELN מימן את פעילותו על־ידי חטיפה לצרכי כופר של אנשים הידועים בשחיתותם). אידיאולוגית, ה- ELN התנגד ל- FARC, אך בלחימה היום־יומית התקיים ביניהם שיתוף פעולה צבאי במבצעים מסוימים. תקופה זו של סכסוך מתמשך בין ממשלת קולומביה לבין מיליציות צבאיות למחצה, ארגוני פשע וארגוני טרור וגרילה שמאליים כגון FARC, M-19 ו-ELN הנלחמים על הגדלת שטחי השפעתם במדינה, מכונה "מלחמת האזרחים הקולומביאנית" (Conflicto armado interno en Colombia) .
אחת הפעולות הראשונות של הממשלה הצבאית, שזה היה להעניק חנינה לגרילה הליברלית. זמן קצר אחר כך, למעלה מ-6000 לוחמים כפריים, רובם מאזור היאנוס (Los Llanos), מסרו את נשקם לרשויות החוק. המודל הזה של חנינה ודיכוי חזר על עצמו בשלושים השנים שבאו אחר כך. בראשית שנות ה-60 החל לפרוח באמריקה הלטינית "השמאל החדש", אשר הוצג על ידי דובריו כמהפכני ולאומי. עיקר ההשראה בא מקובה, עד כדי כך שמבקרי השמאל כינו את המגמות החדשות במונח "קסטרואיזם". במידה רבה, הזכירה התופעה, התפתחויות פוליטיות ואידיאולוגיות, שהתרחשו באמריקה הלטינית, ארבעים שנה קודם לכן, בעקבות מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית. התמיכה העיקרית באה לאו דווקא מצד הפועלים, אלא מצד הסטודנטים באוניברסיטאות. הם נרתמו למשימות כמו הוראת קרוא וכתוב למבוגרים וסיוע למפלגות להפיץ את מסריהם בשכונות העוני. המתיחות והמחאה גאו, למרות שב-1962 אושר בקונגרס חוק לרפורמה אגררית, שהפעלתו באמצעות גוף שנקרא "אינקורה" (INCORA). בראש הפרויקט עמד קרלוס רסטרפו (Carlos Lleras Restrepo), מנהיג המפלגה הליברלית. החוק אפשר, במהלך השנים הבאות, העברת בעלות על האדמה ומתן אשראי לעשרות אלפי איכרים.
במארס 1965, פרסם קמילו טורס (Camilo Torres Restrepo) כומר קתולי, בן למשפחה מיוחסת ומרצה לסוציולוגיה באוניברסיטה של בוגוטה, קול קורא להיחלץ לפעילות מהפכנית. הוא טען שלסטודנטים יש מחויבות מוסרית כלפי הבורים והעניים שהם רוב העם. לכן עליהם להיכנס למאבק פעיל. הוא לא היה היחידי. היו עוד כמרים צעירים שהתקשו להכריע בין חובתם לכללי המשמעת הכנסייתית לבין מחויבותם לחברה צודקת יותר. קמילו טורס עצמו הצטרף לכוחות גרילה שפעלו מצפון לבוגוטה ונהרג, כשרובה בידו, בראשית 1966. הוא הפך לגיבור השמאל הלא קומוניסטי בקולומביה ובאמריקה הלטינית כולה[10].
פעילותן של שתי קבוצות גרילה שמאלניות, שנחלקו ביניהן בשאלות בייחס לקובה ולקומוניזם ה"מסורתי", תרמה להחייאתה של "לה ויולנסיה", נחשול של אלימות והפקרת אזורים שלמים לשלטונן של כנופיות. הממשלה נאלצה לתגבר את יחידות הצבא בניסיון להכניע את הגרילה. התוצאה לא היתה חד משמעית. קבוצות הגרילה שרדו, למרות אובדן כמה מנהיגים. אך התקוממות מהפכנית מקפת לא פרצה. למעשה, קולומביה המשיכה לשמור על דפוסיה הפוליטיים המסורתיים – נאמנות מקומית לאחת משתי המפלגות הגדולות[11].
ב-1967 יצא לאור "מאה שנים של בדידות", ספרו החמישי של גבריאל גרסיה מרקס, שהעניק לו פרסום עולמי. על ספר זה אמר המשורר הצ'ילני פבלו נרודה, שהוא האירוע החשוב ביותר בספרות, מאז "דון קיחוטה" של מיגל דה סרוונטס. הספר מתאר בו זמנית, מציאות דרום אמריקאית, לווא דווקא קולומביאנית. בעקבותיו ובעקבות ספרים נוספים שכתב, היה גרסיה לחתן פרס נובל בשנת 1982. גרסיה מרקס, כמו קרלוס פואנטס (Carlos Fuentes) המקסיקני ומריו ורגס יוסה הפרואני, מילא בדור האחרון, תפקיד של מוכיח בשער, החרד לאופי החברה וערכיה. גרסיה מרקס הביע את דעותיו במאמרים ובספרים, כמו למשל הרומן שפרסם ב-1989, על החודשים האחרונים, בחיי משחרר אמריקה הדרומית, סימון בוליבר. ברומן ניסה מרקס לנפץ את המיתוס סביב דמותו של בוליבר ולהציג את חולשותיו ומעלותיו. כך גם ספרו "ידיעה על חטיפה" שבו תיאר את גורלם של חמש נשים וחמישה גברים, שנחטפו באוגוסט 1990, בהוראת ראש קרטל הסמים של מדאין, פבלו אסקובר, כדי להפעיל לחץ על ממשלת קולומביה[12].
בשנות ה-70 התחדשה התסיסה החברתית בקרב סטודנטים ופועלים. איכרים חסרי אדמה החלו לתפוס משטחי האחוזות הגדולות. ארגוני הגרילה, שסבלו בשנות ה-60 מנחת זרועו של הצבא, חזרו וצברו כוח כעבור עשור. עם זאת לא הגיעו למצב שאפשר להם לתפוש את השלטון. במידה רבה הם הפכו למבטאי מאבק האיכרות, שהתאמצה להחזיק בקרקע, במקומות בהם המדינה לא הצליחה להטיל את מרותה. באזורים שלמים המדינה ויתרה על נוכחות והניחה לקבוצות גרילה שלמות, לגבות שם "מיסים" מבעלי אחוזות ואף מחברות זרות.
באפריל 1970 ניסה הרודן לשעבר, הגנרל רוחס פיניה (Rojas Piña), להתמודד מול מועמד "החזית" מטעם השמרנים – מיסאל פסטרנה בוררו (Misael Eduardo Pastrana Borrero) ונכשל[13]. חסידיו של הגנרל, שבאו בעיקר משכונות העוני העירוניות, טענו שהניצחון נמנע מהם במרמה. הקיצוניים שבהם, הקימו בשנת 1972, את ארגון הגרילה M-19 , שהצטרף אל ארגוני הגרילה שכבר פעלו בקולומביה[14]. ממשלת האחדות, "החזית הלאומית", הסתיימה ב-1974, כאשר נבחר לנשיא, אלפונסו לופז מיצ'לסן (Alfonso López Michelsen), מנהיג שהשתייך לאגף השמאלי של המפלגה הליברלית. גם הוא לא הצליח לשנות את פני הדברים. קולומביה הכפרית, זו של מגדלי הקפה ויבולים אחרים, במשקים משפחתיים, עדיין שמרה על כוחה. המפלגות לא רצו לעזוב את מוקדי הכוח שלהן. והקימו מודל שונה במקצת של "אחדות לאומית", ל-17 שנים נוספות. קולומביה שמרה לאורך שנות ה-70 על משטר חוקתי. יכולת האזרחים למנוע מקציני הצבא להתערב בחיים הפוליטיים, נבעה כאן בראש ובראשונה, מהמשך שיתוף הפעולה בין שתי המפלגות המסורתיות – הליברלים והשמרנים. בקולומביה שלטה מאז 1958, קואליציה דו מפלגתית ושמה "החזית הלאומית". שיתוף הפעולה, שנמשך שש עשרה שנים, היה כה יעיל, עד כי כל הניסיונות של פוליטיקאים עצמאיים לצאת נגדו, נכשלו.
נשיאי קולומביה נבחרים לקדנציה אחת של ארבע שנים, מבלי יכולת להיבחר מחדש. לופז הוחלף ב-1978 בידי הנשיא הליברלי טורביי איילה (Julio Cesar Turbay Ayala). בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 נכנסה קולומביה לעידן אחרת, בו תהדהד תקופת "לה ויולנסיה". בתקופה זו התחזקו ארגוני הגרילה והגבירו את פעילותם וכך גם קרטלי הסמים, שלעתים שיתפו פעולה, נגד המשטרה, המבנים החברתיים וההנהגה, לפחות זו המהוגנת.
להמשך קריאה – קולומביה בתקופת מלחמת האזרחים.
הערות
[1] דוקטרינת מונרו (באנגלית: Monroe Doctrine) הייתה מדיניות חוץ אמריקאית שהוכרזה ב־1823 בידי נשיא ארצות הברית ג'יימס מונרו. בה נאמר כי ארצות הברית תמנע מהתערבות במלחמות אירופאיות. החלק החדש והחשוב בדוקטרינת מונרו היה כי ארצות הברית לא תסכים לסבול קולוניאליזם אירופאי ביבשת אמריקה (הדוקטרינה הזו כונתה "אמריקה לאמריקאים"). הקמת קולוניות אירופאיות חדשות וכן כי פגיעה בעצמאות מדינות באמריקה תחשב כפעילות עוינת כנגד ארצות הברית. הרקע לדוקטרינות היה המאבק לעצמאות שניהלו מושבותיה של ספרד בדרום אמריקה (ארגנטינה, מקסיקו, צ'ילה, וונצואלה) שביקשו הכרה מהאמריקאים.
[2] רענן ריין, תת-יבשת בטלטלה 2000-1900, כרמל, ירושלים, 2003 (להלן: תת יבשת בטלטלה), עמ' 64.
[3] קוֹמִינְטֶרְן האינטרנציונל הקומוניסטי או האינטרנציונל השלישי (1943-1919) היה האיגוד הבינלאומי של המפלגות הקומוניסטיות. בחודש מארס של שנת 1919, החליט לנין להקים אינטרנציונל קומוניסטי "שלישי", שהיה אמור לרשת את הסמכות המהפכנית של "האינטרנציונל הראשון" ו"האינטרנציונל השני" של קרל מרקס. המטרה המוצהרת הייתה להילחם "בכל האמצעים, כולל בכוח מזוין, במטרה למגר את הבורגנות הבינלאומית ולהקים רפובליקה סובייטית בינלאומית כשלב מעבר לביטול מוחלט של המדינה."
הנחת היסוד של לנין ושל ההנהגה הבולשוויקית בעת ביצוע המהפכה ברוסיה, הייתה כי לא ישרוד משטר קומוניסטי ברוסיה ללא התפשטות המהפכה לרחבי אירופה. לנין הסתמך על הסיוע שיקבל מהמשטרים הסוציאליסטיים המהפכניים של מערב אירופה. על בסיס הנחה זו ביצעה בשנת 1917 המפלגה הבולשווקית את המהפכה הסוציאליסטית ברוסיה, וציפתה למהפכה דומה בשאר ארצות אירופה. המהפכה המתמדת לא יצאה לפועל. תופעה זו, שמכונה על ידי הקומוניסטים הרוסיים "ייצוב של קפיטליזם", הותירה את משטר הבולשוויקים מבודד ומכותר בסביבה פוליטית בינלאומית עוינת. בשנת 1943 פירק סטלין את הקומינטרן כצעד פיוס עם בעלות הברית. לאורך כל שנות קיומו הייתה הדומיננטיות הרוסית בקומינטרן מוחלטת.
[4] תת יבשת בטלטלה, עמ' 103.
[5] שם, עמ' 131
[6] שם, עמ' 144.
[7] המונח הספרדי "גרילה" (Gerilla), מקורו במאבק שניהלו הספרדים, נגד הצבא של נפוליון בשנים 1808-1814. מספרדית חדר המושג לשפות אחרות. לימים, קרא קסטרו למהפכה מיידית וצ'ה גווארה הפיץ יותר מכול אחד את הרעיון של הגרילה כמכשיר. ראו באתר זה: גרילה, טרור ומוסר.
[8] תת יבשת בטלטלה, עמ' 166.
[9] מלחמת העצמאות הנצחית של קולומביה, האייל הקורא: http://www.haayal.co.il/story_1199
[10] תת יבשת בטלטלה, עמ' 216-217
[11] שם, עמ' 220.
[12] שם , עמ' 421.
[13] שם, י, עמ' 249.
[14] האות M היא קיצור של המילה Movimiento, שהוראתה "תנועה". המספר 19 מציין את התאריך 19 באפריל 1970[; לגרסתם גזלו מהם את הניצחון בקלפיי.