גילי חסקין
כתב: גילי חסקין, ינואר 2017
אחד הפרקים הסוערים ביותר בתולדותיה של קובה הוא המעבר החד שעברה, לאחר מהפיכת ה-26 ביולי, ממפלט מס, ליריבה אידיאולוגית של ארה"ב ויעד להתנגשות בין מזרח למערב. אירועים אלו, נוכחים כמעט בכול מקום בטיול לקובה. אירועי מפרץ החזירים היו תמרור משמעותי, אולי המשמעותי ביותר, בדרכה של קובה מגרורה אמריקאית, למעוז קומוניסטי קורא תיגר.
ראו גם באתר : תולדות קובה מאז משבר הטילים ועד ימינו
אמנם קסטרו ניסה לשמור על מדיניות עצמאית ככל שיכול, אך הוא נשאב במהירה, לתוך מאבק הכוחות בין ארצות הברית לברית המועצות בימי המלחמה הקרה. קסטרו ניסה לא להיות גרורה סובייטית, אבל זה לא החזיק יותר מדי זמן. המהפכה כולה היתה קריאת תיגר נגד ארצות הברית, לאו דווקא מסיבות מרקסיסטיות, אלא משום שהתנועה הלאומית הקובנית היתה נגד השתלטות ארצות הברית על האי.
גם תפישתו הקומוניסטית של קסטרו היתה יותר אילוץ מאשר אידיאולוגיה.
באפריל 1959, כמה חודשים אחרי שכבש את השלטון, ביקר קסטרו בוושינגטון. אבל הנשיא דוויט אייזנהאואר דחה את בקשתו להיפגש עמו – לפי הסיפור שהתקבע, התירוץ היה משחק גולף שנקבע לו מראש – ושלח במקומו את סגנו, ריצ'רד ניקסון. זה היה דו-שיח של חרשים. סגן הנשיא שוכנע על ידי יועציו שיושב מולו קומוניסט ערמומי ודחה את כל הצעותיו לשיתוף פעולה. קסטרו ניסה לנהל מו"מ עם מוסדות כספיים בין לאומיים. המו"מ נכשל כיוון שארצות הברית לא גילתה נכונות ללכת לקראתו, ולאפשר הענקת מלווה לקובה, מבלי להתערב בתכניות הכלכליות של משטר המהפכה. פידל קסטרו חזר הביתה, בהכרה ברורה כי ארה"ב מסתייגת מהמהפכה הקובנית ומנסה להכשילה. אכן, באותה תקופה התגבשה כבר מדיניות ארצות הברית כלפי המהפכה בקובה. הנחת היסוד היתה, כי ממשלת קסטרו, החותרת לרפורמות רדיקליות, פועלת בניגוד לאינטרסים של ההון האמריקאי ולכן יש להכשילה. הערכתם של גורמים בממשל היתה, כי הקשיים הכלכליים ייגרמו לקסטרו לשוב ולפנות לאמריקה, לשם קבלת מלווה או סיוע, אך אז יהיה מעמדו חלש יותר ונכונותו לקבל תכתיבים תהיה גדולה יותר. הנחה שהוכחה עם הזמן כטעות פטאלית.
ממשלת קובה הכריזה על הנחלת צדק חברתי והלאימה את החקלאות, את התעשייה ואת השירותים. בוצעה רפורמה אגררית ואגב כך נפגעו בחברות אמריקאיות, שהיו בבעלותן קרקעות באי.
ב-11 ביוני 1959, נשלחה לקובה איגרת מאת ממשלת ארצות הברית ,המגיבה רשמית על הרפורמה האגררית. באיגרת זו הכירה ממשלת ארצות הברית בזכותה של ממשלת קובה לבצע הלאמת קרקעות. אולם דרשה פיצוי מהיר ויעיל לבעלי האחוזות הניזוקים ולא באגרות חוב נושאות ריבית למשך 20 שנה כמוצע בחוק. בהמשך האיגרת, רמזה ממשלת ארצות הברית, כי אם לא יתקבלו דרישותיה על ידי ממשלת קובה היא תנסה לחפש דרכים לבצע את דרישותיה "באמצעים בין לאומיים ואחרים" (הניסיון של גואטמלה ב-1954 היה בו כדי לרמוז לאיזה אמצעים הכוונה). בתגובה הפגין קסטרו עוינות גדולה כלפי אמריקה.
היו בארצות הברית גם קולות אחרים. כך למשל וולטר ליפמן, הפרשן הנודע של ה"ניו יורק הראלד טריביון", שיצא נגד מדיניות זו "הדוחפת את קובה אל מעבר למסך הברזל". אך המדיניות הרשמית הובילה להתדרדרות. סביר להניח כי היחסים עם ארצות הברית הורעו גם מכיוון שקסטרו תלה בה את האחריות לחולייה של ארצו, האשים אותה שהיא זוממת את החזרת בטיסטה לשלטון וכן דרש שתפנה את הבסיס הצבאי שבגואטאנאמו. היסטוריונים אמריקנים ימניים, טוענים כי הנתק ביחסי קובה-ארצות הברית היה כולו באשמת קסטרו. לדברי פול ג'ונס, בספרו "היסטוריה של הזמן המודרני", המבטא את הקוו השמרני בהיסטוריוגרפיה האמריקאית, קסטרו היה זקוק לאויב ומצא לו את ארצות הברית.
אולם כל כמה שזה נראה היום בלתי נתפש, קסטרו ראה תחילה בארה"ב שותפה טבעית לשלטונו. כפי שהוזכר לעייל, המהפכן המזוקן חיזר אחרי הנשיא דווייט אייזנהאואר, אך זה סירב להיענות, בעיקר בגלל לחץ בעלי חברות גדולות שפעלו בקובה והולאמו על ידי המהפכנים. חברות אלה גרפו עד אז רווחים עצומים בגלל כוח עבודה מקומי זול ותשלום מסי מינימום תמורת שוחד. קסטרו, בחוש הומור שחור, הציע לחברות פיצוי מלא, שיחושב לפי גובה המס ששילמו…
הדברים החמירו והלכו. בתי זיקוק אמריקאים בקובה סירבו לזקק נפט זול שרכשה המדינה מברית המועצות. בתגובה, קסטרו הלאים אותם. ארצות הברית בתגובה משלה, ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם קובה בפברואר 1960. המדיניות האמריקאית צרת האופק, פתחה פתח לדריסת רגל סובייטית בחצי הכדור המערבי.
קשרי קובה עם ברית המועצות
האיומים המוסווים באיגרת ששלחה ארצות הברית בנושא הרפורמה האגררית והרמזים הבוטים בדבר פגיעה בשווקי הסוכר של קובה בארצות הברית (שהיוו 80% מהיקף הייצוא של הסוכר הקובני), הביאו את ממשלת המהפכה לחיפושים קדחתניים אחרי שווקים אחרים בעולם.
כלכלת קובה היא, למען האמת, תלותית. כזאת היתה תמיד ואם נעשתה אמריקה לא מקובלת על קובה כפטרונית, היה צריך לחפש מעצמה גדולה אחרת תחתיה. ייתכן גם שאחת הסיבות להחרפת היחסים היתה, שכמו רודנים אחרים בעולם השלישי, נזקק גם קסטרו לאויב. אחר סילוק בטיסטה באה תחתיו אמריקה, ועם אמריקה כאויב, קובה נזקקה לבעלת-ברית, ותפקיד זה נועד לרוסיה הסובייטית.
בפברואר 1960 נחתמה העסקה המסחרית הראשונה עם ברית המועצות. האחרונה התחייבה לקנות מקובה מיליון טונות של סוכר ולספק לה תמורתם נפט ומוצרי נפט. ביקורו של אנאסטאס מיקויאן סגן ראש ממשלת ברית המועצות בהוואנה, בשנת 1960, עוררו בארצות הברית תגובה היסטרית.
ארצות הברית ראתה בכך ראשית חדירה סובייטית לאזור ואחיזה בו. האמת היא שארצות הברית במו ידיה יצרה אפשרות זו של הסתננות וברית המועצות מיהרה לנצל אותה. בתגובה על העסקה המסחרית עם ברית המועצות, באה החרפה נוספת ביחסי ארצות הברית עם קובה, שהפכה למערכה כלכלית אינטנסיבית שנמשכה שמונה חודשים. באוקטובר 1960 ניתקה ארצות הברית את כל קשריה הכלכליים המסועפים עם קובה והחלה לגבש מדיניות של חרם ומצור כלכלי. התוצאה המיידית היתה החרמת הרכוש האמריקאי באי. החרם הכלכלי שהטילה ארצות הברית על קובה ובריחת מתנגדי משטר, ביניהם בעלי הון לשעבר, רק החמירו את המצב והקצינו את מדיניותו של קסטרו.
רבים מתומכי בטיסטה ורבים בני המעמד הבינוני, שעסקיהם הולאמו, יצאו לגלות בארצות הברית. עם הזמן הצטרפו אליהם גם כמה מתומכי קסטרו, שהתאכזבו משיטותיו ומהחלפת רודנות אחת, מושחתת ובלתי יעילה, ברודנות אחרת, יעילה וברוטלית. גולים אלו היוו גורם מתסיס ביחסי קובה עם ארצות הברית. המהפכה אמנם הצילה את הקובנים מידי האח הגדול אבל סגרה אותם בפני העולם והותירה אותם עם החבר הגנרל.
המדיניות של ממשלת ארצות הברית, אשר בנוקשותה ובאיבתה למהפכה הביאה להחרפת היחסים המדיניים בינה לבין קובה ולרדיקליזציה של המהפכה מבית, לא למדה לקח מניסיון השנה הראשונה למהפכה ולא חיפשה דרכים אחרות להידברות עם הכוחות העולים. בריחתם של בעלי הון ובעלי מפעלים, כמו גם של מהנדסים ובעלי מקצועות חופשיים, יצרה מציאות כלכלית חמורה, אשר איימה לשים לאל את הישגי המהפכה.
הסלמת המאבק עם ארצות הברית
בסוף 1960 אפשר היה עדיין להגביל את ההתנגשות בין קובה לארצות הברית לתחום הכלכלי בלבד. נוצר סטאטוס קוו שממשלת קובה היתה מעוניינת בו מאד. בהיותה נתונה למאמץ כלכלי כביר של קימום כלכלתה, אשר נפגעה קשות מהחרם האמריקאי. הפרת הסטאטוס קוו והעתקת ההתנגשות גם למישור המדיני והצבאי-מלחמתי, נעשו על אחריותה המלאה של ממשלת ארצות הברית ושל סוכנות הידיעות המרכזית שלה, שמילאה בפרשה זו תפקיד פטאלי.
כאשר אי השוכן במרחק שישים וחמישה קילומטר בלבד מחופי ארצות-הברית, הופך באחת מבת-חסות אמריקנית לגרורה סובייטית, הרי זו כשלעצמה תמורה כבירה במאזן-הכוחות העולמי, במיוחד כשקסטרו הצהיר שבכוונתו להפיץ את האידיאולוגיה שלו במרחב. בהצהרה בת ארבעת אלפים מלה שפרסם כבר ב-1957, הוא בישר בגלוי כי כשיעלה לשלטון ינהל מדיניות חוץ פעילה כנגד "דיקטטורים קריביים אחרים", כפי שכינה אותם. שלטונו של פידל קסטרו היווה חידוש גמור זו הפעם הראשונה, מאז ימי סימון בוליבר, שמנהיג לטינו אמריקאי, מגלה שאיפות של השתלטות רעיונית ברחבי היבשת כולה.
לפי התפיסה האמריקאית של אותם ימים, ארצות-הברית היתה פועלת בהתאם לזכויותיה, אילו סיכלה את המהלך בכל האמצעים שלרשותה, כולל כוח צבאי. האנלוגיה הקולעת ביותר בהקשר הזה היתה פינלנד הניטרלית, אשר מדיניות החוץ והביטחון שלה הוכפפה, בגלל הקרבה לרוסיה, לווטו סובייטי. אולם בשלהי 1959 היה דאלס שוכן-עפר ואייזנהואואר נשיא עקר. הוא לא הציג מועמדותו לתקופת כהונה נוספת. שום דבר מוגדר לא נעשה, גם אם נשקלו תכוניות רבות. .
המלחמה הקרה
יש לראות את הקורה בקובה בתקופה זו, על רקע המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות. הגישה האמריקאית הקלאסית הותוותה ב-1821 על ידי מזכיר המדינה ג'ון קווינסי אדאמס, שהכריז: "בכל מקום שמונף נס החירות והעצמאות, שם יהיה לבה של אמריקה, ברכותיה ותפילותיה, אך אין היא הולכת אל מעבר לגבולותיה לחפש מפלצות על מנת להשמידן, היא מאחלת חירות ועצמאות לכל, היא תילחם ותגן על החירות והעצמאות שלה בלבד". בממשלי טרומן ואייזנהואר הורחבה הדוקטרינה בהחלת "שלה עצמה" גם על בעלות ברית, שקיומן חיוני לאינטרסים של אמריקה. ג'ון קנדי הרחיק עוד יותר. הוא הבחין כי המלחמה הקרה בנוסח הישן שניהל סטלין לקידום גבולותיו מבסיס מרכזי, לא היתה המלחמה היחידה. יורשיו פיתחו לוחמה שאפשרה דילוג על מכשולי הגנה של אמריקה. המדיניות החדשה הוגדרה בנאום שנשא ניקיטה חרושצ'וב ב-6 בינואר 1961, ימים ספורים טרם שהחל קנדי לכהן כנשיא. חרושצ'וב הכריז כי הניצחון הקומוניסטי לא יושג במלחמה אלא במלחמות שחרור לאומיות באפריקה, באסיה ובאמריקה הלטינית, אותם כינה "מרכזי המאבק המהפכני באימפריאליזם". הואיל וה"קומוניסטים מהפכנים" הם יפיקו יתרון מן ההזדמנויות האלו. קנדי ראה בכך כמעט הכרזת מלחמה וניצל את נאום הכתרתו להרמת הכפפה. הוא הבטיח לתמוך בחירות בכל מקום בעולם. מחווה מקיפה מדי. הבעיה התעוררה במלוא חריפותה באמריקה הלטינית. על פי דוקטרינת מונרו מ-1923, שמרה ארצות הברית על חצי הכדור המערבי, להלכה כדי להגן על עצמאות עמיה מפני חמדנות אירופאית, למעשה כדי לשמור על האינטרסים שלה. דוקטרינת מונרו התבססה על התפיסה שהקריביים הם ים פנימי של ארצות הברית וחלק מן המערך הכלכלי שלה.
הפלישה למפרץ החזירים
עוד בסוף 1959 החלה סוכנות הביון המרכזית לסייע בארגון הגולים הקובנים לפעילות חתירה וחבלה בקובה. עם התגבש האופי הסוציאליסטי של המשטר, גברה ההגירה מקובה ומספר הגולים הקובנים הגיע ל-200,000. הם רקמו תכניות פלישה לקובה בסיוע כספי אמריקאי ובהדרכת סוכנות הביון. כשהופרכה תקוותה של ארצות הברית לשבור את המהפכה באמצעים כלכליים, לאחר שהתברר כי מדינות הגוש המזרחי נרתמות לסייע כלכלית לקובה, עלתה ארצות הברית על הדרך המסוכנת של התייצבות לימין הגולים הקובנים בהתארגנותם להפלת המשטר בקובה.
אייזנהאואר חתם בחשאי במארס 1960, על צו, המורה לסי-איי-אי, להקים ולאמן כוח פלישה מיוחד שיורכב ממתנגדי קסטרו שגלו לארה"ב (הם קיבלו 187 דולר בחודש בעד שירותם). המבצע זכה לשם הקוד "פלוטו", ובסעיף הראשון של מסמך הכוונות הנשיאותי נאמר: "המטרה:… להביא להחלפת משטר קסטרו, במשטר אשר יהיה נאמן יותר לאינטרסים האמתיים של העם הקובני וקשוב יותר לארה"ב. הדבר חייב להיעשות בדרך שלא תתפרש כהתערבות אמריקאית".
ההכנות החלו. אבל תפוח האדמה הלוהט הזה, שנאפה בתנורו של אייזנהאואר, הונח בסופו של דבר על שולחן נשיא חדש, צעיר וחסר ניסיון, אך פופולרי מאוד. ג'ון כאשר החל קנדי לכהן כנשיא בינואר 1961, התברר לו כי מאז אביב 1960, אימנה וחימשה סוכנות הביון המרכזית, מאות גולים, ממתנגדי קסטרו, בפלורידה ובגואטמלה. הסי.אי.איי (C.I.A.) ויו"ר 'המטות המשולבים' המליצו על הנחתת 12,000 גולים קובניים חמושים ("גייסות שחרור קובנים"), קובה, כדי להצית התקוממות עממית נגד קסטרו.
קשה להעלות על הדעת שאייזהאואר הערום והמנוסה היה סומך את ידיו על תכנית זו, שהצטיינה בכל המגרעות של הסתבכות אמריקנית, מוסרית ופוליטית, ללא היתרונות הממשיים שבסיוע אווירי וימי אמריקני. קנדי, בתמימותו ובחולשתו, נתן אור ירוק לביצועה. חושיו אמרו לו, לקנדי, שהפלישה צריכה לקבל גיבוי אמריקני מלא או לא להתבצע. הוא בוחר, כך אמר לאחיו רוברט, "להיקרא תוקפן ולא בטלן". אבל בפועל לא קמה בו הנחישות הדרושה.
ב-17 באפריל 1961 נערכה הפלישה למפרץ החזירים ((Bahia de Cohinos , שבחוף הביצות הדרומי של קובה. לילה סמיך עטף את הים הקריבי, קצף הגלים שטף את החוף הדרומי של האי קובה, במקום המכונה פלאיה (חוף) חירון במפרץ החזירים. זה היה ב-17 באפריל 1961, כמה דקות אחרי חצות. מתוך החשיכה הגיחו ארבע ספינות נושאות גייסות ועליהן 1,400 גולים קובנים מאומנים, חמושים ומצוידים בטנקים ובמשוריינים. זה היה מבצע צבאי מורכב שהשתתפו בו גם מטוסי הפצצה אמריקאים מדגם דגלאס B-26, שנשאו סימני זיהוי קובניים, וכוח משני שביצע פעולת הסחה, בדמות נחיתת דמה בחוף אחר. את הכוח הובילו קציני הפעלה של הסי-איי-אי האמריקאי. כך החלה, הפעולה הצבאית שהפכה בתוך שעות לאחד הכישלונות הגדולים של מדיניות החוץ האמריקאית – והביאה ללידת מיתוס פידל קסטרו[1].
המפלה היתה אכן כבדה. הכוחות התגלו ויחידות קובניות שחשו למקום ניהלו בקרב בלימה וכיתור. מטוס קובני הצליח לפגוע בשתי ספינות סיוע אמריקאיות ולהטביען. יותר ממאה לוחמי יחידת הגולים נהרגו בקרב. כאשר המפקדים בשטח ביקשו סיוע אווירי מצבא ארה"ב – והנשיא קנדי לא אישר זאת – נחרץ גורלם. מכיוון שנעדרו גורם ההפתעה והסיוע האווירי שהאמריקאים היו אמורים לתת, הפכה הפלישה לאסון עבור הפולשים ולניצחון של קסטרו.
רוב הפולשים נפלו בשבי. לתשעה, שניים מהם אנשי סי-איי-אי, נערכו משפטי בזק בני יומיים בעוון בגידה והם הוצאו להורג. האחרים, כ-1,200 שבויים, הוחזקו בתנאים קשים. היו בהם עשרות בעלי מטעים, בעלי עסקים גדולים ומפעלים מתקופת באטיסטה. חלקם עברו עינויים, אחרים הוצאו להורג. הנותרים בחיים שוחררו בסוף 1962, לאחר שנחתם הסכם בין קסטרו לפרקליט האמריקאי ג'יימס דונובן. לפיו, ארה"ב תעביר לקובה מזון, טרקטורים ותרופות בערך של 53 מיליון דולר. אבדות הקובנים בקרבות היו גדולות יותר: מאות הרוגים ואלפי פצועים, חיילים ואזרחים.
בטעויות השיפוט הפוליטיות והצבאיות, העלה מפרץ החזירים, הדים מביכים להרפתקה הכושלת של אנטוני אידן (ראש ממשלת בריטניה) בתעלת סואץ. טעותם החמורה של מתכנני הפלישה היתה באי-הערכה של התמיכה העממית בקסטרו ובהתנגדות של הקובנים להתערבות מבחוץ. כישלון זה פגע מאד ביוקרתו של קנדי. ארצות הברית גונתה בשל ניסיון להרס מוסדות השלטון של אומה חלשה ממנה. הביזיון שם קץ לתחושת ההתעלות של המשטר החדש. הכישלון הבליט ביתר שאת את מעמדה הרופף של ארצות הברית באמריקה הלטינית, שם נכשלה לראשונה בהפלת ממשלה עוינת לה (כפי שעשתה בגואטמלה ב-1954).
כישלון ההתקפה על קובה המציאה לקסטרו הזדמנות לפתוח במערכת טרור נגד אנשי אופוזיציה. מספר העצורים הגיע אולי ל-100,000 איש. במספר זה נכללו המחתרת הממשית, רוב 2,500 סוכני הסי.אי.איי וכ-20,000 האוהדים של מהפכני הנגד. התייצבותה של ארצות הברית לימין הפולשים היתה מבחינת הכרזת מלחמה גלויה על המהפכה, ובשלב זה, גם על מרבית העם הקובני. להנהגת המהפכה לא היה ספק כי איבתה של ארצות הברית היא יסודית ומקורה בניגוד שבינה ובין אופי המשטר בקובה.
בעקבות הפלישה למפרץ החזירים חצה קסטרו סופית את הקווים אל זרועות ברית המועצות. ב-1 במאי הודיע קסטרו כי מעתה "קובה היא מדינה סוציאליסטית. בחירות לא יהיו עוד: כל יום מתקיימות בקובה בחירות", כדבריו, שהרי "המשטר המהפכני מבטא את רצון העם". בנאום שנמשך שמונה שעות (אחד מאותם מפגני לשון שהפכו אותו לאנדרטה בחייו) הכריז על נאמנותו למארקסיזם-לניניזם.
היתה זו הגושפנקה הרשמית למציאות שהחלה להתוות כבר זמן מה לפני כן.
באוגוסט 1961, בכינוס ארגון מדינות אמריקה באורוגואי, פגש צ'ה גווארה, אז שותפו של פידל קסטרו למהפכה ואחד ממפקדיה, את הנציג האמריקאי לוועידה ושיגר באמצעותו מכתב לנשיא קנדי. "תודה לך על הפלישה לחוף חירון", כתב גווארה, "לפניה, המהפכה היתה חלשה. כעת היא חזקה מתמיד".
קנדי לא השיב לו, אבל כמה חודשים אחרי הפלישה הוא אמר לידידו הטוב, העיתונאי בן בראדלי: "העצה החשובה ביותר שאתן למי שיבוא אחרי היא להשגיח מקרוב על הגנרלים ולא לחשוב שהעובדה שהם לובשים מדים הופכת את דבריהם לשווים יותר מעשרה סנט". למרבה הצער הוא לא זכה לתת את העצה הזאת.
באפריל 2011, צוין, במצעד ענק, יובל שנים לניצחון הגדול על מה שמכונה שם האימפריאליזם האמריקאי – ויובל שנים להכרזה שקובה סוציאליסטית. בשבועות שקדמו לחגיגות עלה קול הלמות פטישים ורעש ציוד מכני מכיכר המהפכה בהוואנה, שמאפילה עליה כרזת ענק – דיוקנו של צ'ה גווארה. כשחלף המצעד הגדול, אזרחי וצבאי, על במת הכבוד בכיכר המהפכה, הצדיעו לו זקופים מפקד החזית דאז ראול קסטרו, ואחיו המנהיג פידל. אויביהם אז, נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי וראש הסי-איי-אי אלן דאלס, שכנו מזמן רק בספרי ההיסטוריה.
יומיים מאוחר יותר, בהתכנס הקונגרס המיוחד של המפלגה הקומוניסטית הקובנית, הופיע פידל בן ה-84 בפני הצירים, ונשא בעצמו נאום נלהב אודות האתגרים הגדולים שממתינים למדינה כיום, "גדולים יותר מאלה אשר עמדו בפנינו כאשר שכירי החרב והמטוסים של היאנקי'ס תקפו אותנו ב-1961". בפנותו אל הצעירים אמר פידל, "אבותיכם סיכנו את חייהם על מנת להגן על המהפכה, עליכם לעשות כמוהם".
בשידור ברדיו הוואנה – בתוכניות ההיסטוריות לקראת היום הגדול – סופר הסיפור באלה המלים: "נחגוג את מפלתם של שכירי החרב אשר אומנו ומומנו על ידי ממשלת ארה"ב ונשלחו לפלוש לקובה… הם היו אמורים ליצור ראש גשר, שעליו יבואו אחרים להפיל את ממשלת המפקד פידל קסטרו. אבל תגובתם המהירה ומלאת הלהט של חיילי צבא המהפכה והמוני העם הביאו למפלת הכוחות האימפריאליסטיים תוך פחות מ-72 שעות".
סול לנדאו, סופר וקולנוען תיעודי ביים סרטים וכתב ספר על יחסי האי הקומוניסטי עם ארה"ב. במלאת 50 שנה לפלישה, אמר בראיון ל"הארץ" דברים ברורים וקשים. "כוחות ארה"ב נוצחו אז בקרב נגד מדינה לטינו-אמריקאית-קאריבית, לראשונה מאז קרב אלאמו של אמצע המאה ה-19", אמר. "האובססיה בכל הקשור לקובה ולפידל קסטרו, כך נראה, הלכה והתפתחה מאז, באירועים כמו משבר הטילים של שנת 1962, רצח ג'ון קנדי והפיכת מיאמי מעיר קטנה למעין רפובליקה לטינית אוטונומית. האובססיה הזאת גם הביאה לכך שטרוריסטים ומלשינים הפכו גיבורים ולוחמי חופש".
דעת הקהל האמריקנית נסערה מהכישלון במפרץ החזירים והיתה מוכנה כנראה לתמוך בהתערבות ישירה. מעצב מדיניות בכיר צ'סטר בולְס (Bols) סבר שאם יחליט קנדי "לשגר כוחות, להטיל פצצות או כל דבר אחר, יזכה בהסכמת 90% מהאוכלוסייה". ריצ'ארד ניקסון, שהנשיא נועץ בו, אמר: "הייתי מוצא עילה חוקית מתאימה ופותח בפעולה".
לדברי לנדאו, שהוזכר לעייל, הכישלון במפרץ החזירים "סימן את תחילת 50 שנות מדיניות כפייתית אנטי קובנית, שהתקיימה עד 2015. כאשר הקונגרס בוושינגטון הצביע כל שנה על הוצאה בזבזנית של כספים בסעיף "הענשת קובה', איש אינו עוצר לרגע לשאול: מה שוב עשו לנו הקובנים?"
שר ההגנה רוברט מקנאמארה הודה: "היינו היסטריים לגבי קסטרו בתקופת מפרץ החזירים וגם אחר-כך". בפרקי זמן שונים הועלו רעיונות להפעיל גנגסטרים לתקיפת פקידים קובניים, או בעוד פגזי כוכבים נורים מצוללת, להפיץ את השמועה שקסטרו הוא האנטי-כריסטוס וש"ההופעה השניה" (של ישו) צפויה מיד. רעיונות אחרים שהועלו, לא יאומן, ברצינות היו: לתקוף בכימיקלים לא קטלניים פועלים במטעי הסוכר הקובניים: לגרום באמצעות מלחי תליום לנשירת זקנו של קסטרו: לערבב בסיגרים שלו כימיקלים טורפי חוש ההתמצאות או להספיגם בבוטולינוס קטלני; להוציא חוזה לרציחת קסטרו בידי גנגסטרים קובנים אמריקניים; להמציא לו חליפת צלילה שהוחדרו בה חיידקי שחפת ופטרת עור ולשתול במקום שהוא נוהג לצלול, קונכייה נדירה ובה מטען נפץ.
ריצ'ארד הֶלְמְס, שנתמנה על ידי קנדי לראש הסי.אי.איי, יעיד לימים: "המדיניות בעת ההיא היתה להיפטר מקסטרו ואם הריגתו היתה אחד הדברים שצריך לעשותם… סבורים היינו שהדבר עולה בהחלט בקנה אחד עם הקווים המנחים… אף אחד אינו רוצה להביך את הנשיא… בדיבורים על התנקשות במנהיגים זרים, בנוכחותו". מאום לא יצא מכל הרעיונות הפרועים האלה. חרושצ'וב סיפק, בסופו של דבר, הזדמנות נוספת לקנדי, ליישב את בעיית קובה.
ההסלמה ביחסים עם ברית המועצות.
ששה שבועות מאוחר יותר, בעימות נוקב עם קנדי בווינה, איים חרושצ'וב לשים קץ לזכויות הגישה של המערב לברלין. בתגובה לפניות של קנדי, אישר הקונגרס גיוס מילואים ותקציבי ביטחון אדירים. קדחת של בניית מקלטים סחפה את הארץ בנקודות גבול בברלין הוצבו טנקים אמריקאים מול טנקים רוסים. באוגוסט הגיע המשבר לשיאו, כאשר גרמניה המזרחית תחמה את גבול ברלין והקימה חומה עשויה בטון ותייל, לבלימת זרימתם של פליטים למערב ברלין. כדי להרגיע את המערב גרמנים, שיגר קנדי גייסות אמריקאים במורד 160 הק"מ של הכביש המהיר שהוביל מגרמניה המערבית, דרך האזור הקומוניסטי, למערב ברלין. כחלק ממלחמת העצבים, פוצצה ברית המועצות, כ-50 מתקנים גרעיניים. קנדי הפגין שם ריסון לצד תקיפות, במיוחד דחה את ההמלצות להבקיע בכוח את חומת ברלין, באשר הכיר בסכנה של חילופי מהלומות גרעיניות.
להמשך קריאה: ראו באתר זה: תולדות קובה: משבר הטילים.
הערות
[1] שלמה פפירבלט בחזרה לפיאסקו של מפרץ החזירים, הארץ, 23.04.2011