תולדות פרו בעת החדשה

 

 

 

הערה: אין לנתק את בעיותיה המודרניות של פרו משורשיהן, דהיינו, התקופה הקולוניאלית. בעיותיה של פרו מתחילות למעשה בשלטון הספרדי, שסירס את הקריאולים מבחינה פוליטית, כלכלית ותרבותית (הקולוניאליזם הכלכלי המשיך למעשה גם לאחר קבלת העצמאות).

 

 

 

 

עם שחרור המושבות מעול ספרד, היתה פרו האחרונה.  עצמאותה נכפתה עליה מבחוץ על ידי סן מרטין.  רק הניצחונות של בוליבר וסוקרה בחונין ובאייקוצ'ו הביאו לעזיבת הספרדים ב- 1826.  בפרקס שבפרו נפגשו צבאותיהם של סן מרטין ובוליבר מאוחר יותר,נעשה ניסיון נפל של בוליבר לאחד את פרו עם קולומביה (1927) ויותר מאוחר נכשל ניסיונו של הגנרל סנטה קרוז לאחד את פרו עם בוליביה (1839) בשל התנגדותה של צ'ילה.

 

 

האיחוד לא הצליח, לא רק בגלל התנגדות צ'ילה, אלא גם משום שהשכבה הקריאולית לא היתה בשלה לשלטון ריכוזי נאור. החלוקה הטריטוריאלית של מדינות אמריקה הלטינית שומרת, בדרך כלל, על הקווים המנהליים של המושבות לשעבר.  השלטון הופקד, ומוסיף להיות מופקד, בידי נשיא הנעזר בקבינט, בעוד תפקיד הפרלמנט הוא חקיקה בלבד. מאז נשלטה פרו בעיקר על ידי רודנים צבאיים שנקראו קאודיליו (Caudillo) שעלו בהפיכות, התפטרו, גורשו או נהרגו. הקאודיליו היו חייבים את משרתם קודם כל לסביבתם הקרובה, ולכן העדיפו את שליטתם המוחלטת על פני טובת המדינה.

במחצית השנייה של המאה ה-19 חודר הון אירופאי רב לייבשת; הון שהתפנה עם סיום המהפכה התעשייתית וסלילת הרכבת באירופה. את חוד החנית במעורבות האירופאית מהווה אנגליה, שבנקאיה מממנים פרוייקטים רבים של מכרות, רכבות וגידולי בקר, וסוחריה מציפים את היבשת במוצרים זולים. דרום אמריקה השתלבה בשוק הבינ"ל כספקית של חומרי גלם (במקרה של פרו:  גואנו, חנקות, מתכות, גומי), למוצרים התעשייתיים של המדינות המפותחות. כך נוצרה חלוקת עבודה בינ"ל, שבמסגרתה המדינות המפותחות באירופה וארה"ב, מייצרות מוצרים תעשייתיים המשווקים לייבשת הדרום אמריקאית, כאשר הבורגנות המקומית בייבשת זו, אינה מסוגלת להתחרות בזו של המדינות המפותחות. כך מונצחת בדרו אמריקה אוליגרכיה אגררית-לטיפונדיסטית, יצואנית של חומרי גלם ומוצרים חקלאיים. הלטיפונדיה (אסטנסיה, הסיינדה) משתלבת במערכת הקפיטליסטית העולמית, בעוד שכלפי פנים המשיכה לקיים יחסי ייצור פיאודליים למחצה עם פועלים שכירים, שהם פעמים רבות צמיתים.

בשנים הראשונות לעצמאות היתה פריחה כלכלית בעיקר הודות למרבצי הגואנו, והודות להשקעות זרות כגון בנק דרייפוס בפריז והשקעות בריטיות. לאחר סכסוך כספי עם ספרד, שמעולם לא הכירה בעצמאות פרו, פרצה ביניהן מלחמה ב- 1866 והצי הספרדי הפגיז את נמל קייאו. אחד הספחים למלחמה זו הינו ארגון מדינות אמריקה, שהתכנס לראשונה בלימה ב- 1864, ביוזמת פרו, כחלק מחששה מפני התערבות ספרד בענייניה; לאחר שספרד כבשה מספר איים עשירים בגואנו מול חופי פרו. ההחלטות שנתקבלו בקונגרס היו מאד יומרניות ועסקו בחוזים אחידים של מסחר ושייט, האחדת מידות ומשקלות, מטבע משותף, ברית הגנה ועוד. הסכסוך המדיני עם ספרד הסתיים רק לאחר שהסתיימה מלחמת האזרחים בארה"ב וזו התפנתה לעסוק בענייני דרום אמריקה והפעילה את 'דוקטורינת מונרו', שאסרה על מדינות אירופה להתערב בענייני חצי הכדור המערבי.

ב-1877 פרצה מלחמה בין פרו ובוליביה כנגד צ'ילה על מרבצי המלחת. מלחמה שכונתה "מלחמת האוקיינוס השקט" ונמשכה עד 1884. כוחות פרו הובסו ולימה נכבשה למשך שנתיים. חוזה אנקון נחתם ב-1884 ופרו נאלצה להעביר את מחוזות אריקה וטקנה, העשירים בניטרטים, לידי צ'ילה (טקנה הוחזרה ב- 1929). המלחמה בצ'ילה הרסה את פרו מבחינה כלכלית, שהתאוששה לאט מאד.

השיטה החברתית הקולוניאלית, לפיה שולט מיעוט ספרדי, בעל זכויות יתר על המון איכרים, האינדיאנים והמסטיזוס, לא רק שלא נעלמה, אלא אף התחדדה. למעשה הוחלף השלטון הספרדי לקריאולי, והנהנים העיקריים היו דווקא הסוחרים והבנקאים הבריטיים (מאוחר יותר צרפתים ואמריקאים), שמלאו את החלל שנותר אחרי יציאת הספרדים.

בשליש האחרון של המאה ה- 19, דרום אמריקה כולה עולה על מסלול המודרניזציה: הנחת רשת מסילות ברזל, בנייתם של בניינים מפוארים ופיתוחן של הערים המרכזיות. בשנת  1899 נבחר לנשיא אדוארדו רומנייה (Eduardo Romania) שאישר זיכיונות גדולים לחברות אמריקאיות, שהפעילו את מכרות הנחושת הראשונים בסרו דה פאסקו (Cerro de Pesco) במהלך השנים התעוררו סכסוכי גבול גם עם אקוודור, קולומביה, ברזיל ובוליביה. בין שליטי פרו הנודעים היו אוגוסטו לגיה (Leguia) שהיה ראש ממשלה מ- 1904 ונשיא ב- 1908-1912 ושוב ב-1918-1930. הוא נודע בשחיתותו אך הסדיר את יחסי החוץ של פרו עם בוליביה, צ'ילה וקולומביה. לאגייה דאג לפיתוח הקשרים הכלכליים עם מדינות האזור ובעת שלטונו נסללו כבישים, במיוחד הכביש הגדול המחבר את הרמות הגבוהות של האזור הטרופי והנמל איקיטוס, על נהר המראניון, בהבטיחו בכך קשר עם האוקיינוס האטלנטי.

בראשית המאה ה- 20, עם הופעתו של מעמד בינוני, שהתפתח, בין השאר, כדי לשרת את מערכת היצוא והיבוא לאירופה, קורא תיגר על האוליגרכיה הלטיפונדיסטית השולטת. סוחרים, בעלי מפעלי תעשייה זעירים, פרופסורים וסטודנטים החלו להעלות את דרישות הדמוקרטיזציה הפוליטית, על מנת שיוכו להשמיע את קולם ולהגן על האינטרסים שלהם, שנגדו את אלו של האוליגרכיה. מכיוון שההסיינדות השתלטו על אדמות האיכרים, נהרו המונים מן הכפר אל העיר. תוך כמה עשרות שנים נהפכה האוכלוסייה לעירונית ברובה (בפרו רק כחציה), כאשר הפועל העירוני החליף את האיכר כגורם החשוב בכלכלה. כך נוצר מעמד עירוני, בעל תודעה פוליטית מפותחת, שכמה מנהיגים פוליטיים השכילו לנצל את הפוטנציאל הקדום בו, כדי לקדם את האינטרסים שלהם. ימי מלחמת העולם ה I-היו ימים של יצוא מוגבר לאוצרות הטבע והחקלאות בכל המדינות הלטינו אמריקאיות. אף על פי כן, תהליכים אלו לא לוו בתמורות חברתיות או מדיניות בהתאם לגודל הרווח הכספי. ברוב המקומות, ופרו בכלל זה, הוסיף לכהן השלטון השמרני והוא הנציח את עצמו באמצעות ה'קאודיליוס' המקומיים.

התקופה "הטובה" של ימי מלחה"ע ה I-חלפה מהר, והמצב הכלכלי התחיל להיעשות גרוע. הסוכר הפרואני לא הצליח להתחרות בסוכר הקובני שהגיע לאזור האוקיינוס השקט לאחר פתיחת תעלת פנמה, דבר שערער את שלטונו של אוגוסטו לגייה.

באותה תקופה, ב- 1928 הופיע סופר ומבקר, יוסף קרלוס מאריאטגי (Jose Carlos  Mariategui) אשר התריע כנגד ניצול האינדיאנים. בספרו "שבע מסות המפרשות את המציאות הפרואנית", גילה לעין כל את העוני וחוסר הצדק שבמבנה המסורתי של המדינה. הוא מחה נגד הזנחת האוכלוסייה האינדיאנית, נגד האצולה השמרנית, נגד החינוך המפגר ונגד כוחה הפוליטי של הכנסייה.

ב- 1924 קמה בפרו מפלגת 'אפר"א'  Alianza Popular Revulucianaria Americana ,(APRA)  מילולית: הפעולה העממית-המהפכנית האמריקאית" בראשות איה דה לה טורה  (Victor Raul  Haya de la Tore) אחד המנהיגים של העולם האוניברסיטאי הפרואני של התקופה. מפלגה שמורשתו של מאריאטגי השתקפו בתורתה. אירוע זה היה החשוב בתולדותיה של המדינה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. [מפלגה זו עתידה להיאבק על שינוי המסגרות החברתיות במדינה במשך 30 שנה, אך ללא הועיל].

בהיותו של מנהיגה בגולה במכסיקו (1924) נהפכה מפלגתו לתנועה החזקה ביותר בפרו, אם כי לעולם לא נהנתה ממעמד חוקי. היא דגלה בהלאמת הקרקע והתעשייה, באיחוד פדרלי של כל ארצות אמריקה הלטינית ובהעלאת קרנם של האינדיאנים. מנהיגיה העדיפו את הכינוי "אינדו אמריקה" ע"פ הכינוי "לטינו אמריקה". אוגוסטו לאגייה הודח ב- 1930 לאחר שנתן לכנסייה הקתולית להשתלט על המדינה. הוא נעצר, נשפט ונהרג בידי ההמון. בינתיים התחלפו כמה חונטות צבאיות, עד 1933 עת אוסקר בנווידאס  (Oscar Benavides) עלה לשלטון.  בבחירות 1936 התברר כי מועמד אפר"א זכה בבחירות והן בוטלו על ידי בנווידס.  איה דה לה טורה הוגלה עד 1939, עת נבחר עמנואל פראדו אוגראטצ'ה (Manuel Prado Ugrateche)  שנבחר גם בהמלצת בנווידס וגם בקולות אפר"א. מצבם של האינדיאנים החל להשתפר, בוצעה תכנית תיעוש גדולה וארגוני הפועלים התחזקו. מימי מלחה"ע ה II-ואילך גדלה השפעת ארה"ב בפרו וחל פיתוח של אוצרות טבע. אי היציבות המשיכה אחרי 1945.

ב- 1945 נבחר יורשו של פראדו – ד"ר יוסף לואיס בוסטמאנטה (Bustamante), אף הוא בתמיכת אפר"א. שלטון זה לא האריך ימים. ב- 1948 תפס גנרל עמנואל אודריה (Odria) את השלטון בכוח והנהיג משטר של דיכוי התנועות הדמוקרטיות.  גנרל אודריה שלט באופן דיקטטורי עד 1956 הוא ניסה לערוך בחירות חופשיות, אך במקום שיזכה בהן איש מנאמניו, זכה עמנואל פראדו אוגראטצ'ה (Manuel Prado Ugrateche) שכבר היה נשיא. הוא נבחר בקולות אפר"א והכיר במעמד החוקי של תנועתם. ב- 1958 חל משבר ביחסים עם ארה"ב, כאשר האחרונה הטילה הגבלות על ייבוא הבדיל והעופרת הפרואניים לתוך ארץ זו. כאשר בקר בלימה, ריצ'רד ניכסון, סגן נשיא ארה"ב, נערכו נגדו הפגנות סוערות. ב- 1960 נגשה ממשלת פראדו, בהשראת אפר"א, לחלוקת אדמות, להלאמת הנפט. שלטונו של פראדו הסתיים ב- 1962 עמד בסימן התקרבות יתרה לארה"ב, במיוחד לאחר הכרזת "הברית למען הקידמה" של הנשיא קנדי.  לקראת תום תקופת שלטונו של פראדו, תפס הצבא את השלטון, בהאשימו את פראדו בסלילת דרך אל פידיליזם קובני. הכנסייה ומפלגת "הפעולה העממית"  (Accion Popular) של פרננדו בלאונדה טרי (Fernando  Blelaunde Terry) תמכו בשלטון הצבאי שבראשו עמד הרמטכ"ל פרד גודוי (Perez Godoy) כמה מדינות ניתקו את יחסיהן הדיפלומטיים עם ארה"ב, במחאה על ביטול החירויות הדמוקרטיות. עם הזמן, הכירו כולן במשטר הצבאי בשל הנימוק של "אי התערבות בענייניה הפנימיים". המחצית השנייה של  1962 התאפיינה בהפגנות של פועלים ויחסים רעים עם העובדים.

 

 

בסוף השנה פרץ מרד אינדיאני רב ממדים באזור המכרות. המרד דוכא, אך הביא להחרפת היחסים בחונטה הצבאית, עד שנאלצו לבחירות בהן זכה בלאונדה טרי ברוב מינימלי. הוא ניסה לתקן את המבנה החברתי לטובת השכבות הנחשלות ופעל נגד נציגי תנועה פרו קומוניסטית בהרי האנדים. בתקופה זו נעשה הניסיון הראשון לבצע בפרו רפורמה אגררית.

לפי ממצאים סטטיסטיים, שפורסמו בשנת 1963, 63% מן הקרקע המעובדת היתה ברשותם של % 1.4 מן העוסקים בחקלאות בפרו.  למעלה ממחצית שטחה המעובד של המדינה נכלל איפוא באחוזות גדולות – לטיפונדיות – בנות למעלה מ- 2,500 דונם האחת. כ-% 95 מן העוסקים בחקלאות היו בעלי כרבע מן השטח המעובד. בעיה נוספת, הקשורה בכך, היתה כי רוב החקלאות המתקדמת בפרו, היתה מיצוייה דווקא בחוות הגדולות. כך למשל, חוות הסוכר, הגדולות שבמישור החוף כמה חוות לגידול צאן בהר ואחוזות גפנים בנאות המדבר, הן מעובדות ברמה גבוהה מאד. לעומת החקלאות הנחשלת של מרבית התושבים. הדבר גרם לתסיסה גדולה. סיסמת הרפורמה האגררית היתה נחלת הכל. זו אחת הסיבות שבלאונדה זכה בשלטון. ב- 1964 נתקבל חוק הרפורמה האגררית, שכלל העברת קרקע לאריסים המעבדים אותה, בחלוקת קרקעות הממשלה, בהפקעת רכוש קרקעי העולה על הכמות הקבועה בחוק ופיקוח של המדינה על האחוזות. יש לציין כי הרפורמה נעשתה בשיתוף פעולה עם נתנאל לורך, שגריר ישראל דאז.

חשוב לזכור, שגם בתקופה זו, מאוחרת יחסית, המדינה היתה גוף חלש. את המסים היו גובים דרך קמונלס (Camunales), תקיפים מקומיים המקשרים בין השכונה לבין המערכת המקומית. תשלום המסים לא נעשה על ידי המדינה אלא על ידי גופים פרטיים. ב- 1968 נערכה בפרו שוב הפיכה צבאית. החונטה הצבאית השתלטה על פרו, תחת שלטונו של הגנרל חן חואן וולסקו אלוורדו (Gen Juan Velasco Alvarado). הוא הלאים את מקורות הנפט (דבר שפגע בארה"ב), החדיר את השפעת הממשל לכל תחומי הכלכלה ויזם תיקונים חברתיים חשובים. אנשיו ניסו להעלות את רמת חייו של הפועל והחקלאי, על ידי רפורמה אגררית, דבר ששבר את כוח האוליגרכיה השלטת. כמו כן הכניסו בעלות חלקית של הפועלים במפעלים והלאמה של מפעלים אחרים.  הם הנהיגו אידיאולוגיה שכונתה "סוציאליזם צבאי".  בתקופתו של אלוורדו (68-75) נערך ניסיון מעניין: שלטון צבאי שמזכיר מעט, בפופוליזם שלו, את המשטר של פרון בארגנטינה: הם ביתרו את האסיינדות הגדולות וחילקו אותם לתושבים. היה זה משטר צבאי שחיזק את האיגודים המקצועיים. מה שקורה במצבים כאילו הוא שמעמדו של איש הצבא נגזר להישחק משום שבשלב מסוים איננו יכול לתת לתומכיו את מה שרצו. כפי שקרה בארגנטינה, שם נתן פרון לאיגודים (דרך אוויטה), מה שאחר כך לא יכול היה לקחת מהם, כאן הכניס המשטר לאוכלוסייה מושגים של התארגנות מקומית. לאחר שהמדינה נקלעה לגירעונות כספיים גדולים, הוחלף וולסקו ב-1975 על ידי האדם השני בשלטון, חן פרנסיצקו מוראלס ברמודז (Gen Francisco Morales  Bermudez שהיה גם רוה"מ, רמטכ"ל ושר ההגנה. המצב הכלכלי המשיך להתדרדר. ניסו לעשות שרירים מול הבנקים הבין לאומי ונשארו ללא כסף. התחיל לחץ מקרן המטבע הבינ"ל המצב גרם להורדת התל"ג והורדת התעשייה. המנהיגים הפכו להיות מעיין מנהיגים שכונתיים. החלה מערכת של חברה אזרחית מכל מיני כיוונים. לא רק ביקורת נגד השלטון אלא מערכת אלטרנטיבית. ב- 1978 התקיימו – לראשונה מזה עשר שנים – בחירות לגוף שייחבר חוקה חדשה. עם זאת, המתח החברתי נשמר. מתח שיסודו בחוסר שוויון סוציאלי עוני ובקיום שכבת איכרים חסרי קרקע. לבחירות נרשמו 63 מפלגות שונות מהן  34 בעלות גוון קומוניסטי. ב-  18 במאי 1980 נערכו בחירות ונבחר פרננדו בלאונדה טרי  Belaunde Terry) ו- (Ferbnabndלנשיא בפעם השנייה. רוה"מ היה מנואל איליאס (Manuel U. Elias) תקופה זו מצטיינת בעיקר בבעיות כלכליות ובפעילות של ה"סנדרו לומיניסו".

 

 

בתקופה זו החלה התקוממות של האינדיאנים, בעיקר באזור אייקוצ'ו, כנגד הדומיננטיות של לימה. הפעילות של ארגון הטרור "השביל הזוהר" (sendero Luminiso) ושל ארגון הגרילה הקטן יותר – טופאק אמרו החלו לפגוע בעיקר בצירי תחבורה ובתחנות כוח. [ביוני  1992 נעצר Victor Polay מנהיג מרט"א. אבימאל גוזמן מנהיג ה'סנדרו', נתפס בספטמבר 1992. חברים רבים אחרים ניצלו את ההזדמנות של חוקת חנינה שאפשרה להם לחזור למוטב ולהלשין כנגד היתר].

 

 

בבחירות המוניציפליות שנערכו בפרו ב- 1983 חל מהפך במפה הפוליטית של פרו. בבחירות אלו עולה מפלגת "הפעולה העממית-המהפכנית האמריקאית"] (APRA). מפלגה שהוקמה כזכור ב- 1930 היא מנצחת את "מפלגת הימין "הפעולה העממית" ( Accion Popular   AP) ועל "מפלגת העם הנוצרית" (PPC). באפריל  1985 נערכו הבחירות לפרלמנט, בהן זכתה מפלגת א.פ.ר.א ,(APRA) . בשני הבתים.  בבחירות לנשיאות, שנערכו באותו זמן, ניצח מועמד אפר"א אלן גרסייה פרז, יליד 1949, משפטן וסוציולוג. למקום השני בבחירות לפרלמנט הגיעה עתה מפלגה שמאלנית, קיצונית יותר, "השמאל המאוחד" (IU) ואחלו מפלגת   של הנשיא בלאונדה טרי נדחקה לקרן זווית.  מנהיג אפר"א, אלן גרסייה פרז, נאלץ להתמודד במשבר כלכלי קשה ביותר, בחוב חיצוני תופח, בעוני ההולך וגבר ובמחתרת של "הנתיב הזוהר", שרצח עשרות אלפי בני אדם ונלחם גם נגד "התנועה המהפכנית טופאק אמארו" (MRTA).

 

 

הוא ניסה להנהיג שלטון פופוליסטי, אך הדבר לא מנע את אי השקט ואת ההתקוממויות שהלכו וגדלו. בתקופת כהונתו של גרסייה נעשה ניסיון לקבל סיוע מקרן במטבע הבינ"ל. התנאי היה בלימת האינפלציה וגרסייה נאלץ להנהיג מדיניות צנע, דבר שגרר שביתות שוב ושוב. היתה תקופה שגרסייה, בצעד פופוליסטי, ניסה להכריז על מורטוריום, דהיינו, פשיטת רגל ואי החזרת חובות, דבר שגרר סנקציות בינ"ל.  הממשל של אלן גרסייה (1980-1985) בשיתוף עם השמאל, הוא מהגרועים ביותר שהיו לפרו. מכיוון שלגרסייה היה עימות עם העולם הפיננסי הבינ"ל, השמאל איבד מכוחו, בגלל שת"פ עם גרסייה. כך קרה שגרסייה גם איבד את המערכת הפיננסית הבינ"ל וגם את תמיכת השמאל. הצטיירה מגמה מאד ברורה:  השמאל הנורמלי יכול להתפתח עם גורמים ממוסדים, כגון "הסתדרות" ואז קשה להם לפעול בשכונות. כך שהשמאל הקיצוני מתחיל להיות חלק מהתרבות המקומית. בינתיים, השפיעו התהליכים הגלובאליים גם על פרו. ההגמוניה האמריקאית הלכה והתחזקה ועם נפילת 'הדוב הרוסי', הפכה ארה"ב לכתובת היחידה למדינות אמריקה הלטינית.   באין סכנת קומוניזם, הדרישה האמריקאית כעת היא דמוקרטיה וסחר חפשי, תוך ניצול המערכות הכלכליות האירופאיות. ארה"ב מתקדמת לקראת יצירת השוק לסחר חפשי של צפון אמריקה (ומכסיקו), אך גם מהדקת את הקשרים הכלכליים עם מדינות דרום אמריקה, בעידן של כלכלה בינלאומית חדשה, שהדמוקרטיזציה רק תחזק אותה.