תולדות סרילנקה ושורשי הסכסוך הטמילי – סינהלזי

 

 

 

 ראה גם: מאמר של גילי, על ההיסטוריה של סרילנקה, עם דגש על העת החדשה.

 

   1. האנשים הראשונים שהגיעו ללנקה היו כנראה תושבים בעלי מוצא הודי שישבו בדרומה של תת היבשת ההודית של היום. הקרבה הגיאוגרפית לא מאפשרת אחרת. לא מדובר על יושבי דרום הודו של היום (כמו הטמילים), אלא בעיקר שבטים ללא שייכות וזהות לאומית.

    2. הפעם הראשונה שלנקה מתוארת בכתב, הייתה כנראה באפוס (אפוס = שירה בעלת עלילה או סיפור המסופר בצורה לירית) ההודי הפנטסטי שנכתב לפני 3,000 שנים, האפוס על ראמה וסיטה (הראמאיאנה = "מסעותיו של ראמה"). הפעם הבאה שלנקה מוזכרת בכתובים הייתה בתקופתו של ויג'איה (Vijaya), נסיך הודי שהגיע ללנקה לפני יותר מ – 2,500 שנים עם קבוצה של כ – 700 אנשים. הוא הגיע ללנקה, כבש אותה ואת האנשים שגרו אז באי. חייליו ומאמיניו נפוצו ברחבי האי והפכו לשליטים מקומיים. הם וצאצאיהם נחשבים לראשוני הסינהאלזים, תושביו ושליטיו של האי היום.

    3. הסינהאלזים הפכו אט לאומה. נבנו ערים גדולות, מקדשים מפוארים, מאגרי מים. הם חילקו את המדינה למחוזות, חוקקו חוקים ושמרו על הסדר היומיומי. מאוחר יותר חדר הבודהיזם ללנקה והפך לדרך החיים הרשמית של הסינהאלזים. ניתן לומר כי הבודהיזם היה בין הגורמים העיקריים ליצירת אומה ועם סינהאלזי בעל יסודות משותפים. דרך חיים זו הפכה גם למרכז חייהם של השליטים הסינהאלזים עד שאלה הזניחו את הביטחון ואת הצבא. הם בנו יותר מקדשים ופחות מבצרים. הם השקיעו בטקסים דתיים ופחות בצבא. עובדה זו תעזור אח"כ לטמילים ולעמים אחרים לכבוש את לנקה מספר פעמים.

    4. רבים מהמלכים הסינהאלזים נישאו לנסיכות ולנשים טמיליות מדרום הודו. זו כנראה הדרך בה הגיעו ראשוני הטמילים ללנקה. תוך זמן קצר, ובעיקר הודות לחולשה סינהאלזית צבאית שנבעה מהזנחת הצבא לטובת החדרת הבודהיזם, תבעו הטמילים את האי לבעלותם. וכך, מלחמה עקובה מדם, רבת שנים (1,000 שנים) ותמידית התנהלה בין הסינהאלזים והטמילים על הזכות לשלוט באי. לפעמים הטמילים ניצחו ושלטו בחלקים נרחבים באי, בפעמים אחרות ניצחו הסינהאלזים. בסופו של דבר הצליחו הטמילים להתיישב באופן קבוע באזורים מסוימים, בצפון האי ובמזרחו, למעשה עד היום.

    5. לאחר 1,000 שנים ויותר (הרבה יותר) של מלחמה מתמשכת ומתמדת ושל עיתות שלום בין הטמילים לסינהאלזים הגיעו ראשוני האירופאים והפרו את המשוואה. היו אלה הפורטוגזים. הם כבשו חלקים נרחבים באזורי החוף של האי. אגב, בסיסם היה בעיר גואה שלחופי הודו המערבית. הם הגיעו לקולומבו ולגול ולעוד הרבה מקומות וערים אחרות לאורך החופים. הסינהאלזים ברחו לאזורי ההרים במרכז האי (קנדי) ומשם ניהלו את מלחמתם בכובש האירופי. הפורטוגזים לא הצליחו להיכנס ולכבוש את פנים האי. 

    6. הפורטוגזים הביאו איתם את הנצרות הקתולית ושלטו באזורי החוף במשך 123 שנים עד שאלה נדחקו על ידי ההולנדים הפרוטסטנטים. מטרתם הייתה להשתלט על נתיבי שיט ועל המסחר בין המזרח לאירופה שהיה מנת חלקן של הפורטוגזים, והם אכן עשו כן ושלטו באזורי החוף של לנקה (ציילון) במשך 140 שנים.

    7. את ההולנדים החליפו האנגלים בשנת 1796. גם הם שלטו בתחילה רק באזור החוף, אבל כאימפריה אימפריאליסטית המשיכו במלחמתם בסניהאלזים שישבו בקנדי, עד שאלה האחרונים נכנעו סופית בשנת 1815. ציילון הפכה בפעם הראשונה למדינה (אי) כבושה שנשלטת לחלוטין תחת שלטון אירופאי זר.

 

הדברים הבאים תוארו ונכתבו על ידי נזירים בודהיסטים שהחלו לכתוב את "ההיסטוריה הגדולה" של לנקה, המהאוואמסה (Mahavamsa), מתוך שליחות ומתוך צורך לתעד. זהו הספר ההיסטורי החשוב ביותר של הסינהאלזים. תחילתו בסיפורים מתקופת שלטונו של ויג'איה, המלך הסינהאלזי הראשון (543 לפני הספירה) ועד לשנת 361 לספירה, כלומר תיעוד היסטורי של יותר מ – 900 שנים. התיעוד החל במאה ה – 5 לספירה, קודם לעידן הבודהיזם, ויכול להיות שראשוני המתעדים היו ברהמינים או שתחילת הסיפור נכתב בדיעבד. המהאוואמסה מתארת סיפורים על מלכים, שושלות וממלכות. זו היסטוריה שתועדה בצורה יוצאת דופן ומופלאה, כרונולוגית ורציפה. היא נכתבה בחרט על גבי דפי אולה – עיבוד של עלי דקל הקוקוס שהשתמרו מאות שנים, וכמו שעשה התנ"ך עבורנו בארץ ישראל, היא ביססה את זכותם ההיסטורית של הסינהאלזים על לנקה, ציילון ולימים סרי לנקה.

 

כיצד הגיעו הסינהאלזים ללנקה?

   לפני כ – 2,500 שנים חי בצפון הודו מלך ששמו היה סינהא – באהו (Sinha Bahu).  שם זה בא לציין כי אביו היה סינהא, שמשמעו אריה. השם אריות בא לייצג אומץ לב ותעוזה. מספר פירושים לשם, אבל הפירוש שמקובל עליי הוא שאביו היה שייך לשבט של אנשים או לגזע של אנשים שכינו עצמם אריות. אגב, מעניין לציין כי הקופים והדובים ועוד בעלי חיים המוזכרים בכתובים (לדוגמא בסיפור הראמנאייה – על ראמה וסיטה) הם כנראה למעשה שמות של שבטים בעלי שם של בעלי חיים.

 

הבן היורש של המלך סינהא באהו היה הנסיך ויג'איה (Vijaya). ויג'איה היה ההיפך ממה שציפו מיורש עצר. הוא נהג לבצע מעשים רעים, התרועע עם חבורה של אנשים רעים ובכלל עשה לאביו המלך המון כאבי ראש. הוא עמד בראשה של חבורה בעלת 700 אנשים רעים שהטילו חיתתם על האוכלוסייה עליה שלט המלך. אנשי הממלכה התלוננו רבות בפני המלך, וזה התריע בפניו של ויג'איה כי למעשיו יהיו השלכות קשות בעבורו. אבל ויג'איה התעלם מהאזהרות והמשיך במעשיו. לבסוף, מעשיו הקשים גרמו להתארגנות גדולה בקרב אנשי הממלכה ואלה באו למלך בדרישה חד משמעית להוציא את ויג'איה להורג. המלך הבין שאין יותר באפשרותו להבליג, אך מצד שני לא רצה להוציא את בנו להורג. הוא לקח את חבורתו של ויג'איה, גילח חצי משערות ראשם, אות לקלון ובושה, העלה אותם על ספינה גדולה ביחד עם ויג'איה וסילק אותם מהממלכה לעולמים. אגב, אני לא מכיר ספינה בעת העתיקה שיכלה לשאת 700 אנשים. אז או שמדובר בכמה ספינות (ספינות רבות – מאוד יקר), או שכנראה הדבר לא באמת קרה, אלה רק בסיפורי העם או שבדרך יותר צנועה…

 

בכל אופן, במסעו דרומה לאורך החוף של הודו, בעוד הוא מחפש מקום לעגון בו ולחיות את חייו החדשים, הבין ויג'איה את גודל הטעות שהוא עשה ואת הטיפשות של חייו חסרי החוק. הוא פחד לרדת לחופים של הודו בגלל שלא סמך על אנשיו. הוא העריך, בהכירו את אנשיו, שאלה יגרמו רק לצרות ולמלחמות עם האוכלוסייה המקומית. הם המשיכו במסעם דרומה עד שלמעשה, מטבע הדברים, הגיעו לאי לנקה. ויג'איה ואנשיו יהפכו בקרוב מאוד לסינהאלזים הראשונים, אנשי האריות!

 

הם נחתו בחוף ריק מאדם, ולמעשה תקופה ארוכה לא פגשו באנשים מקומיים. אולם, האי כנראה כן היה מיושב, ואפילו במספר לא קטן של תושבים. על פי הטענה, תושבי האי פחדו מהמפגש עם יורדי הים שהגיעו, ולא רצו ליצור איתם קשר עד שאלה יגלו את כוונתם. ולכן, בחרו אלה להסתתר בג'ונגל. יום אחד, אחד מאנשיו של ויג'איה ראה כלב. הוא עקב אחרי הכלב, בחשבו, ובצדק, כי היכן שיש כלבים יש גם בני אדם. למרות הוראותיו של ויג'איה שלא להיכנס לג'ונגל, עשה זאת האיש, ויחד עם הכלב נכנס לג'ונגל. אנחנו כבר מכירים את אנשיו של ויג'איה, מכירים את טיבם, יודעים כי אלה אנשים שלא יהססו לעבור על חוקים והוראות, למעשה לא ממש מצפים מהם לשמור על החוקים ועל ההוראות, וזה אכן מה שקרה. נמשיך בסיפור. האיש עוקב אחרי הכלב ומגיע למאגר מים מלאכותי ושם הוא רואה אישה שיושבת ומגוללת חוט. על פי לבושה ופועלה, חשב האיש כי היא אישה העוסקת בדת, ולכן הסיק שהיא לא תפגע בו. הוא נכנס להתרחץ במאגר המים ואחר כך החל תולש ועוקר שורשי מאכל. בעודו עוסק בתלישה ובעקירה, תפסה אותו האישה, ולמרות צעקותיו ותחינותיו, הצליחה האישה להשתלט עליו ולזרוק אותו למערת סתרים שנמצאה מתחת למאגר. באופן דומה הצליחה האישה לתפוס ולכלוא כל אחד מ – 700 אנשיו של ויג'איה. אמנם אכן הייתה היא אשת דת, אבל היא גם הייתה נסיכה מקומית, שעל פי האמונה הסינהאלזית היו אלה גם שדים מקומיים (רקשסה Rakshasa) שאכלסו את האי. אם נזכר במה שדיברנו עליו לפני זמן קצר, הרי כנראה שהייתה זו קבוצה של אנשים שזכו לכינוי שדים, כמו שיש קבוצות שזכו לכינוי אריות, דובים, קופים וכו'. שמה של האישה היה קובני (Kuveni).  

 

כשגילה ויג'איה כי אנשיו נעלמו, הוא הבין שלא מקרי הדבר. הוא הצטייד בנשק ויצא לחפש אותם. הוא הגיע למאגר, מצא טביעות רגל שהעידו כי אנשיו היו כאן, ראה טביעות רגל בכיוון אחד, בכיוון המערה הנסתרת, אבל לא מצא טביעות רגל בכיוון השני. הוא גם ראה את קובני יושבת שם ומתעסקת במעשיה, כמו שראה אותה כל אחד מאנשיו של ויג'איה. ויג'איה הבין מיד שמדובר ברקשסה, ושהיא זאת שאחראית להיעלמות אנשיו. ויג'איה פנה אל קובני ושאל אותה, "אישה, מה עשית עם אנשיי?" קובני ענתה לו בשאלה גם כן, "מה אני צריכה לעשות עם אנשיך נסיכי?". ויג'איה היה מופתע מכך שהאישה מכירה במעמדו, וכעת היה בטוח שמדובר בשד. הוא תפס את קובני בצווארה ואיים להרוג אותה בעזרת חרבו אם זו לא תשחרר את אנשיו. היא הסכימה לשחררם אם ויג'איה יאות להתחתן איתה ולהפוך אותה למלכתו. ויג'איה הבטיח לעשות כן, וכך למעשה שוחררו 700 אנשיו.

 

כיצד הפך ויג'איה למלך של לנקה?

  ויג'איה הבין שיש לו סיבות טובות להסכים ולהתחתן עם קובני. הוא לא עשה זאת רק למען שחרורם של אנשיו. הוא הבין שעם עזרתה הוא יוכל להשתלט על השבטים המקומיים ואולי אף על האי כולו. הסינהאלזים (ובשלב זה אנחנו כבר מכנים אותם סינהאלזים) מצאו שיש על האי שני שבטים עיקריים, שלהם הם נתנו את השמות Yakkhas, שדים, ו – Nagas, נחשים, שכן לדעתם הם היו לא מתורבתים, ובקושי ניתן היה להחשיבם כבני אדם. השדים שלטו באזורים ההרריים במרכז האי ועירם המרכזית נקראה לנקפורה (Lankapura), עירם של הרקשסה בסיפור הראמנאייה (רמה וסיטה). הנחשים שלטו באזור הצפוני של האי ובאזור המערבי.

 

קובני עזרה לויג'איה מרצונה החופשי, למרות שהוא נלחם כנגד בני עמה. על פי הסיפור, נערכה חתונה גדולה במקום שנקרא Laggala, באזור ההררי. בנו של אחד מראשי שבטי השדים התחתן עם בתו של ראש שבט אחר מקבוצת השדים. זו הייתה הזדמנות פז בעבור ויג'איה להשתלט עליהם די בקלות. המידע הועבר כמובן על ידי קובני. היא הובילה את ויג'איה ואנשיו לחתונה ושם הם הרגו וטבחו במנהיגי השבט ובלוחמיו. מאוחר יותר עוד ועוד כיבושים שכאלה הם שגרמו לויג'איה ולאנשיו להפוך למושלי האי.

 

חלק מאנשיו של ויג'איה נכנסו לעומק האי והתיישבו במחוזות רחוקים בהם הם שלטו. מושל האי כולו היה כמובן ויג'איה, שישב בעיר שנקראה Tammana Nuwara, והם סרו למרותו. הרי היה להם רכוש ומעמד Ü יש להם מה להפסיד, ולכן חוק וסדר הפכו לחשובים בעיניהם. המושלים הסינהאלזים נפגשו והחליטו שהם חזקים מספיק להיקרא ממלכה ומספיק חזקים ומרשימים כדי שבראשם יעמוד מלך. הם הסכימו להמליך את ויג'איה כמלך על לנקה. ויג'איה אמר להם כי אינו יכול לקבל את התואר כל עוד הוא נשוי לקובני. לראייתו, מלכתו צריכה להיות שווה לו במעמדו וברקע שלה מלידה. הסינהאלזים שלחו שליחים עם מתנות יקרות ערך למלך של מדורה (Madura), עיר בירה בדרום הודו של ממלכת Pandya, וביקשו ממנו את ידה של בתו עבור ויג'איה. המלך נענה לבקשתם, וביחד עם ביתו שלח 700 נשים ממעמד גבוה גם כן, כדי שאלה יתחתנו עם אנשיו של ויג'איה (הלצה: נראה שמישהו שמח להיפתר מכל כך הרבה נשים בבת אחת)….

 

כשנודע שהנסיכה ההודית מגיעה, היה על ויג'איה למהר ולהיפתר מקובני. היה בזה מן הרשעות, אבל הוא עשה זאת. הוא תרץ את המעשה בפני קובני באמרו כי הנסיכה ההודית ביישנית וחוששת לגור עם שדה. "לאיפה אני אלך? נלחמתי איתך כנגד עמי, רבים מהם נהרגו, כולם שונאים אותי ורואים בי בוגדת. אם יראו אותי יהרגו אותי". ויג'איה הציע לה לגור בתחומי ממלכתו איפה רק שהיא רוצה והוא יספק לה הגנה. גאוותה לא נתנה לה לקבל את הצעתו. יחד עם ילדיה היא הגיעה בוכייה ללנקפורה. היא השאירה את הילדים מחוץ לחומות העיר ונכנסה לבד. קובני מזוהה מיד וההמון הורג אותה מיידית. ילדיה קיבלו אזהרה ידידותית מבעוד מועד (לא מצוין על ידי מי) והם מסתלקים מהמקום למקום קרוב לפסגת אדמס שבחלקה הדרומי והגבוה של לנקה. ה – Vaddas נחשבים כיום לצאצאיהם.

 

ויג'איה נישא לנסיכה ההודית ברוב פאר והדר והפך למלך של לנקה. ניתן להחשיבו למלך הסינהאלזי הראשון של לנקה. הוא מלך במשך 38 שנים, תקופה של שקט יחסי, ללא הפרעות וללא התנגדויות.  

 

בנייתה והקמתה של אנוראדהאפורה (Anuradhapura):

   אנחנו נכנסים לעידן שלטונו של פאנדוקאבהאייה (Pandukabhaya), המלך השלישי אחרי ויג'איה. אולם, לפני שזה הפך למלך היה עבר לעבור חיים לא פשוטים בכלל, הרבה ניסיונות רצח, הרבה קרבות והרבה סכנות. על פי הסיפור, כמה אנשי דת חכמים, ברהמינים (אנחנו עדיין בעידן של לפני חדירת הבודהיזם ללנקה), חזו כי פאנדוקאבהאייה יהרוג 9 מתוך 10 דודיו ויהפוך למלך על האי. ברור היה לדודיו כי בכדי למנוע מהנבואה להתגשם עליהם היה לדאוג ולהוציאו להורג מיד עם היוולדו. אבל לא רק דודיו שמעו על הנבואה. עם היוולדו הטעתה אימו את הדודים ואמרה להם כי נולדה לה בת. היא שלחה את הרך הנולד רחוק מדודיו, לגדול ולהתחנך אצל רועה זקן באחד מהכפרים, וזה דאג לגדלו כמו בנו.

 

כשגדל הילד הגיעו השמועות כי הילד חי. הדודים שלחו פעמים רבות אנשים כדי להרוג את הילד וכל פעם הם נכשלו במשימה. הנה שני סיפורים: בכפר בו התגורר פאנדוקאבהאייה היה אגם קטן שבו נהגו ילדי הכפר לשחות ולשחק. באגם שבו שיחקו היה עץ שבסיס גזעו היה בתוך המים. הגזע היה חלול והכניסה לתוך חלל הגזע הייתה מתחת לפני המים. פאנדוקאבהאייה גילה את הפתח, אבל לא גילה זאת לאף אחד. בהגיעו לגיל 7, שלחו דודיו אנשים כדי להרוג את הילד. אותם אנשים הקיפו את האגם וטבחו בכל ילדי הכפר בני אותה שכבת הגיל ששיחקו סביב האגם. פאנדוקאבהאייה שחש בסכנה מבעוד מועד קפץ למים עם בגדיו והסתתר בתוך גזע העץ החלול. האנשים/רוצחים שנשלחו לבצע את המעשה חזרו לדודים וסיפרו כי הם הרגו את ילדי הכפר ובטוחים שגם פאנדוקאבהאייה בניהם. הם השוו בין מספר הגופות למספר הבגדים שהיו על גדת האגם ומצאו התאמה. לא הייתה מערכת בגדים מיותרת שהייתה נותנת איזושהי אינדיקציה שאחד מהילדים ברח.

 

הנה הסיפור השני: לאחר זמן מה, הגיעו שמועות לאוזני הדודים כי פאנדוקאבהאייה עדיין חי. הם חשבו שהדבר הטוב ביותר הפעם יהיה להרוג את כל רועי הכפר וכך להבטיח את מותו של הילד. ביום בו הוחלט לבצע את הדבר יצאו כל הרועים לציד מחוץ לכפר. פאנדוקאבהאייה יצא יחד איתם. לאחר הציד, ביקשו הרועים מפאנדוקאבהאייה לחזור לכפר ולהביא איתו אש בעזרתה יצלו הרועים את בשר הציד. כשהגיע פאנדוקאבהאייה לכפר, יש לזכור כי עודו נער צעיר, חש בעייפות וביקש מנער אחר לצאת ולהביא את האש לרועים, בעודו נשאר בכפר. ברגע שנער זה הגיע לרועים, הקיפו אנשי הדודים את הרועים ואת הנער (בחשבם כי הילד הוא פאנדוקאבהאייה) והרגו את כולם. שוב, חיי פאנדוקאבהאייה ניצלו, מה שמחזק את ההנחה כי הנבואה תקום ותתממש.

 

לאחר מות הרועה והוא כבר נער מתבגר, שלחה אותו אימו לברהמין עשיר ומלומד כדי שזה ילמד ויחנך את פאנדוקאבהאייה. הברהמין, שעל פי המסורת היה גם אסטרולוג, ראה והבין כי הנער המחונן הוא נסיך ואמור הוא לשלוט על לנקה, נתן לפאנדוקאבהאייה את החינוך המקצועי והטוב ביותר, כיאה למי שעשוי לשלוט על הסינהאלזים.   

 

הנער גדל והברהמין הבין שהגיע הזמן שזה ילחם ויתבע את כתרו. הוא התחיל לעזור לו בכסף, בעצות ובגיוס חיילים. הוא יוצא בראש צבאו, מביס את אחד הדודים ומתחתן עם בתו של אותו הדוד. כך הוא "יורש" את מקומו של הדוד. המלך עצמו ("הדוד העשירי"), היה חביב אל פאנדוקאבהאייה ואפילו אהב אותו. הוא אף פעם לא הרגיש מאוים כי הוא עמד בראש הפירמידה, והנבואה לא התייחסה אליו. הנבואה לא אמרה שפאנדוקאבהאייה ידיח אותו, אלא ירש את מקומו. בכל אופן, המלך מבין כי פאנדוקאבהאייה חזק מידי והוא מציע לו שיחלקו את השלטון ביחד, כשפאנדוקאבהאייה אחראי על כל השטח מדרום לנהר ה – Mahaveli Ganda. כמובן ששמונת הדודים שנשארו לא הסכימו למהלך שכזה והם המשיכו להילחם בפאנדוקאבהאייה. בשלב הבא מתנהל קרב גדול בין צבאו של פאנדוקאבהאייה לצבאותיהם של שמונת הדודים. הקרב מתנהל באזור הררי שנקרא Ritigala. בעזרת ה – Yakkhas, שבטי השדים המקומיים, מצליח פאנדוקאבהאייה להביס את דודיו ולהרוג את כולם. הנבואה התגשמה. בסוף הקרב צועד פאנדוקאבהאייה לאנוראדהאפורה, כפר קטן שם שלט אחד מקרובי משפחתו. ניצחון זה ביסס את מעמדו של פאנדוקאבהאייה, ואחרי 17 שנים של מלחמה כנגד דודיו וללא התנגדות דודו המלך (Abhaya), הופך פאנדוקאבהאייה למלך השלישי, אחרי ויג'איה, של הממלכה הסינהאלזית.

 

בזמן שלטונו של פאנדוקאבהאייה (400 שנים לפני לידתו של ישו, לפני בערך 2,400 שנים), הופכת אנוראדהאפורה לבירה של הממלכה הסינהאלזית ליותר מ – 1,000 שנים (כלומר, בערך עד שנת 600 לספירה). כמובן שעם הגיעו של פאנדוקאבהאייה אנוראדהאפורה היא לא יותר מכפר קטן. המלך החדש קבע כי אנוראדהאפורה תהפוך לבירתו ושתבנה שם עיר גדולה ומפוארת. הוא ביאר חלק גדול מהיערות שמסביב לכפר, בנה רחובות ופרוורים מסביב לאי. הוא גם הקים כמה מאגרי מים שקיבלו את השם "אגם הניצחון". הקים מערכות שלטון בעיר, מקום בו יערכו טקסים ומקום בו יוטלו עונשים. הוא דאג שהעיר תישאר נקייה (דאג לסניטציה ולהיגיינה). מספר התושבים בעיר הלך וגדל. על פי הסיפורת הועסקו בעיר 700 מנקי רחובות, מה שמוביל להערכה כי מספר תושבי העיר היה בהחלט גבוה. המלך הקודם, דודו Abhaya, מקבל את משרת מושל העיר.

 

בנוסף, פאנדוקאבהאייה אינו שוכח את עזרתם הרבה של ה – Yakkhas, השדים. מספרם היה עדיין גבוה אין ערוך ממספרם של הסינהאלזים והשפעתם עדיין מכרעת. פאנדוקאבהאייה נוהג בהם בכבוד. אחד ממנהיגיהם מושם כאחראי על השער והכניסה הדרומית לעיר. שמם בא להם גם מתוך אמונתם בשדים, והמלך פאנדוקאבהאייה מורה לכבד את אמונתם ולספק להם את כל צרכיהם הדתיים. כך הוא גם נוהג בשבטים האחרים. הוא מורה לכבד את אמונותיהם ודתם. יש לזכור שבתקופתו עדין הסינהאלזים הלכו אחרי הברהמינים. אמונתם היא הברהמניזם ההודי, שכן מקורם הוא מהודו, ודרך חייהם מזכירה רבות את דרך האמונה ההודית, את הוודות, את ההינדואיזם.

 

חדירת הבודהיזם ללנקה:

   אנו ממשיכים למאה השלישית. זוהי בעצם התקופה בה באמת מתעצבת לה הזהות הסינהאלזית בפעם הראשונה, הודות לבודהיזם שיצר זהות לאומית משותפת. החל מסוף המאה ה – 3 לפני הספירה ובתחילת המאה ה – 2 לפני הספירה, דרך החיים הבודהיסטית תופסת את מקומה ומתקבעת בתודעתם של תושבי לנקה הסינהאלזים. התוצאה היא גיבוש מלא של זהות סינהאלזית אחת ויצירת לאום סינהאלזי בעל מאפיינים ייחודים משלו. והרי לנו, בהמשך למה שלמדנו עד עכשיו Ü יצירה של עם חדש!

 

המלך טישה (Tissa), 267 – 307 לפני הספירה, היה חביבם של האלים שאליהם הסינהאלזים סגדו. שימו לב למשפט שאמרתי זה עתה. אין סתירה בין הסגידה לאלים הינדואיסטים לבין דרך החיים הבודהיסטית. נהפוך הוא, ייתכן שיש אפילו השלמה. נבין את זה מאוחר יותר כשנדבר על הבודהיזם. על פי המסורת, ביום שטישה הפך למלך על לנקה, חגגו האלים בצורה יוצאת דופן. האלים גרמו להרבה ניסים ולהרבה תופעות אנורמאליות, הן על האדמה והן בים. העושר שהיה טמון באדמה במשך עידנים, זהב, כסף, ספיר, אבני חן, עלו מתוך האדמה והוענקו למלך טישה לשימושו ולהנאתו. האוצר שנעלם בים מספינות שטבעו במשך שנים לחופי לנקה נשטפו לחופי האי. שמונת הסוגים של פנינים אותן היה על האדם לאסוף מהים בעמל רב עלו לפני הים ונשטפו גם הם לחופי האי. על הר ליד אנוראדהאפורה הבירה קורה נס נוסף: שלשה גזעים של חזרן (במבוק) צומחים ועולים מהקרקע. גזע החזרן הראשון היה עשוי מכסף, ממנו יצאו צמחים ופרחים בגוון של זהב. מגזע החזרן השני יוצאים המוני פרחים, המוני זרים בצבעים מרהיבי. מגזע החזרן השלישי יוצאים צורות מרהיבות של בעלי חיים, ציפורים מרהיבות וחיות אחרות. כשטישה רואה את כל המתנות שהוא מקבל, הוא אומר "ידידי דהארמהאשוקה (אשוקה), ורק הוא, זכאי וראוי לקבל מתנות שכאלה. את המתנות שקיבלתי אני אשלח אליו".     

 

נענה כעת על שתי שאלות: האחת, מדוע טישה היה חביבם של האלים עד כדי כך שיקבל מתנות שכאלה? והשנייה, מי היה דהארמהאשוקה שטישה חשב שרק הוא ראוי לקבל שתי מתנות שכאלה? התשובה לשאלה הראשונה נעוצה בעובדה שטישה היה המלך הבודהיסט – סינהאלזי הראשון. האלים כנראה ידעו שהו יהפוך לבודהיסט ושהוא זה שבזכותו יחדור הבודהיזם ללנקה. בכדי לענות על השאלה השנייה אנחנו צריכים לצאת למסע צפונה, אל עבר הודו. דהארמהאשוקה, או אשוקה, היה מלך גדול ומפורסם ששלט בצפונה של הודו (משם אגב, הגיע הבודהיזם) בין השנים 232 – 273 לפני הספירה. הוא הפך לבודהיסט אדוק וניסה להפיץ את התורה הבודהיסטית לכל עבר. הוא זה שהפגיש בין אנשי הדת ההודים והוא זה שגרם להם למצוא דרך להסכים ולהפיץ את הבודהיזם. הוא שלח מטיפים בודהיסטים לארצות רבות. בזכותו אזורים רבים ואנשים רבים המירו את דתם והפכו לבודהיסטים. כבוד גדול נשמר ללנקה כיוון שהמטיף והממיר שנשלח ללנקה היה לא פחות מאשר מאהינדה (Mahinda), בנו של המלך אשוקה בכבודו ובעצמו. אגב, שימו לב, טישה שולח את המתנות לאשוקה לאחר הכתרתו, טרם הפיכתו לבודהיסט. האם הדבר מרמז על נתיב בוא ילך טישה והוא עדיין לא יודע על כך?

 

אשוקה מקבל את המתנות ובתמורה שולח גם הוא מתנות יקרות ערך לטישה. בנוסף, הוא שולח לחברו את המסר הבא: "מצאתי מקלט בבודהיזם ובדרכו של בודהא. עליך לקבל על עצמך את דרכו של הבודהא ולזכות בישועה". במילים אחרות, הפכתי לבודהיסט, מציע לך לקבל את הבודהיזם כדרך חיים ולהפוך לבודהיסט גם כן.

 

זמן קצר לאחר החלפת המתנות, יוצא טישה עם מספר רב של מלווים למסע ציד על הגבעות מסביב לאנוראדהפורה. הוא עוקב אחרי איל גדול, ובאיזשהו שלב הוא מגיע למקום מאוד מבודד ושם האיל נעלם מעיניו ובמקומו, להפתעתו של טישה, הוא רואה אדם זר ולא מוכר. לידו עמד אדם נוסף אותו טישה לא ראה בתחילה. הזר קרא למלך: "טישה, בוא לכאן". המלך חשב תחילה כי אולי מדובר באחד מראשי השדים הידידותיים, היאקים (Yakkhas), אבל מיד לאחר מכן הבין שטעה. ממשיך הזר ואומר: "אנחנו השרים והתלמידים של אדון גורל האמת. הגענו במיוחד מהודו בשביל לפגוש בך". אדון גורל האמת הוא כמובן הבודהא והזר היה לא אחר מאשר מאהינדה, מפיץ הבודהיזם בלנקה, בנו של אשוקה. טישה זכר את המסר שאשוקה העביר אליו. הוא התיישב ליד מאהינדה, מניח את אשפת החיצים ואת הקשת לידו, והם החלו מדברים על הבודהיזם ועל דרך החיים הבודהיסטית. טישה ומלוויו הרבים, יש הטוענים אלפים, הפכו בו ביום לבודהיסטים וקיבלו על עצמם את עול לימודי והבנת הבודהיזם. מאהינדה חזר לאנוראדהפורה ביחד עם טישה. הוא קיבל בגני המלך מקום שקט והדור שיספק את צרכיו. כל דבר שמאהינדה ביקש הוא קיבל מיידית מהמלך. בתוך זמן קצר, מפיץ מאהינדה את הבודהיזם ברחבי האי והסינהאלזים מקבלים על עצמם את הבודהיזם כדרך חיים. כמו שהזכרנו בהתחלה, בסוף המאה ה – 3 לפני הספירה ובתחילת המאה ה – 2 לפני הספירה, מתגבשת לה זהות סינהאלזית אמיתית שבראשה דרך החיים הבודהיסטית. רבים משבטי הנחשים (Nagas) מקבלים עליהם את הבודהיזם כדרך חיים גם כן.

 

בניית המקדשים והשלכותיה:

   מכאן ואליך הבודהיזם תופס משמעות רבה מאוד בחיי הסינהאלזים ובחיי המלכים הסינהאלזים. טישה ממלא את בקשותיו של מאהינדה ומספק לו ולתלמידיו מקומות שקטים, בגני הארמון ובמקומות אחרים. מתחילה בנייה מאוד אינטנסיבית של מקדשים. מקדש = ויהארה. בתקופתו של טישה ולאחריה מתחילה המרה דתית גדולה לכיוון הבודהיזם. יש צורך ביותר ויותר מקדשים וביותר ויותר נזירים. תנועת הנזירות תופסת תאוצה גם היא. טישה בונה את המקדש הבודהיסטי הראשון באנוראדהפורה, Maha Vihara. עוד ועוד מקדשים צצים כפטריות אחרי הגשם. למאהינדה מצטרפת אחותו, Sanghamitta, שמגיעה מהודו. תפקידה, לאחר דין ודברים, להקים תנועת נזירות נשית, שלא הייתה קיימת עד אז Ü גם הנשים שותפות פעילות להחדרת הבודהיזם בלנקה.

 

המלכים משקיעים יותר ויותר בבניה של מקדשים, יותר ויותר בבודהיזם. יותר ויותר כספים מועברים לטובת החדרת הבודהיזם והאמונה החדשה Ü מזניחים את בניית המצודות והמבצרים, שוכחים ומזניחים את ההגנה על הממלכה, מזניחים את הצבא ואת אימוניו. בממלכה חיים טמילים שהדבר לא נעלם מעיניהם ויש להם קשר עם הטמילים שנמצאים בדרום הודו. ישנם טמילים המבקרים בלנקה והדבר לא נעלם מעניהם. הדבר גם לא נעלם מעיניהם של ראשי הטמילים. הדבר קורץ להם מאוד Ü והנה אנו מגיעים לעידן בו מתחילה מלחמת 1,000 השנים בין הסינהאלזים ובין הטמילים על השליטה באי.

 

היחסים שבין הטמילים לסינהאלזים:

   אנו נמצאים במאה השנייה לפני הספירה. הטמילים מבקרים באופן תדיר בלנקה והם רואים את התעסקות המלך בעניינים הדתיים ובהזנחת הצבא. לאחר תקופת שלטונו של טישה, בעוד יורשיו ממשיכים ומתעסקים בעייני הדת, מגיעים 2 מלכים טמילים ללנקה על גבי ספינות ועל גבי סוסים, כובשים בקלות רבה את אנוראדהפורה ומוציאים להורג את המלך הסינהאלזי. לשליט לנקה אין צבא משמעותי שיודע להלחם. לקח ליורשיו של המלך הסינהאלזי 20 שנים עד שיכלו להקים צבא שיכל היה לסלק את הטמילים. ואז הסיפור חוזר על עצמו. עוברים 10 שנים של שקט יחסי, שנים בהם שולט באנוראדהפורה שליט סינהאלזי.

 

אחרי 10 שנים מגיע נסיך טמילי בשם אלארה ((Elara בראש צבא טמילי גדול. הוא משתלט על אנוראדהפורה והופך לשליטה הבלתי מעורער של לנקה למשך 44 שנים. הוא לא נלחם עם כל נסיכי האי, ובכך הייתה חוכמתו. הוא גרם להם לשלם מיסים שנה אחר שנה והם הכירו בו כמלך לנקה.

 

אלארה בנה מבצרים במקום מקדשים. הוא היה בן דת הברהמינים, וכשליט זר בסביבה זרה הוא ידע שהוא חייב להגן על עצמו ועל משטרו מפני הסינהאלזים. אבל הוא גם ניסה לרצות את הסינהאלזים ונהג בהם בכבוד. הוא נהג בהם בדרך הוא נוהג בטמילים. הוא כיבד את דתם ואת הנזירים הבודהיסטים. הוא המשיך ובנה להם מקדשים כשהיה צריך ואף נתן להם כסף כשהיה צריך. אלארה גם קיבל את העם הסינהאלזי בארמונו ופתר מחלוקות. סך הכול ניתן לומר שאלארה היה מלך טוב לנתיניו הסינהאלזים.

 

אולם, עלינו לזכור שככלות הכול אלארה היה זר ולא היה בודהיסט. אל לנו לשכוח שביטחונו ושלטונו היו נתונים בידיי חיילים וצבא טמילי, שלא היה תמיד ידידותי כמו שאלארה עצמו היה. כנראה שחיכוכים בין הצבא הטמילי וחייליו היו קיימים תמיד. גם בין האוכלוסייה הטמילית שהתבססה באי לבין האוכלוסייה הסינהאלזית היו מן הסתם חיכוכים תמידיים. ניתן לשאר שהסינהאלזים ספגו עלבונות על דתם ואורח חייהם ולו מהסיבה שהם היו עם נשלט. וחוץ מזה, אף עם לא אוהב כשיושב עליו שליט זר, שליט כובש. חלק מהסינהאלזים נשא במשרות גבוהות וכנראה שלהם לא היה אכפת. אולם היה רוב סינהאלזי שכנראה כן חש עלבון, בושה וכעס משליטתם של בני עם אחר בהם. לאנשים אלה המצב לא היה נוח והם היו נחושים לסלק את הטמילים מהאי. רובם ישבו במחוז עצמאי שנקרא Ruhuna והסיפור הבא ממחיש את טיב היחסים הטעונים שבין הסינהאלזים והטמילים – עד עצם היום הזה.    

 

סיפורו של הנסיך גמונו (Gemunu):

   במחוז Ruhuna ישב ושלט מי שהיה אמור לשלוט על לנקה כולה, המלך Kavan Tissa. למרות שהיה לו צבא, ולמרות ששלט באזור גדול בלנקה, הוא לא היה אמיץ מספיק ונועז מספיק או חזק מספיק לחצות את נהר המהאוואלי, גבול נחלתו עם הטמילים, ולהיכנס לעימות עם אלארה. למלך הסינהאלזי היו לו שני בנים שענו לשם גמונו (Gemunu) וטישה (לא לבלבל עם טישה הראשון – זה שהחדיר את הבודהיזם ללנקה). שני הנסיכים חונכו ולמדו אומניות לחימה בד בבד עם לימודי בודהיזם. כבר כילדים חש אביהם כי גמונו וטישה כועסים ונרגזים על עצם המחשבה שהטמילים שולטים על אדמות ששייכים לסינהאלזים. אביהם המלך, Kavan Tissa, חשש לחייהם. הוא פחד שכשאלה יגדלו, הם יעשו מעשה פזיז שיביא למותם.

 

בהגיעו של גמונו לגיל 12 (טישה בן 10), שם אותם אביהם למבחן. המלך Kavan Tissa מילא קערת זהב באורז חם וחילק את הצלחת לשלוש מנות. הוא נתן להם את המנה הראשונה ואמר: "אכלו את זה והישבעו לי שלעולם לא תפגעו לרעה בנזירים". הוא נתן להם את המנה השנייה ואמר: אכלו את זה והישבעו לי שתמיד שניכם תישארו חברים נאמנים". שני הילדים אכלו את שתי המנות בחפץ לב, נשבעים לאביהם למלא את רצונו. הוא נתן להם את המנה השלישית ואמר: אכלו את זה והישבעו לי שלעולם לא תפתחו במלחמה כנגד הטמילים". הבנים, מיותר לציין, סירבו לעשות כן ואף הביעו כעס ומורת רוח מבקשתו של אביהם. שני הילדים זרקו את קערת האורז בהפגנתיות. גמונו הבכור רץ לחדרו ונכנס למיטה כשהוא שוכב בתורת פרקדן. אימו, שהבחינה במעשה, רצה אחריו לחדרו ושאלה אותו: "בני, מדוע אינך שוכב על המיטה בצורה מתוחה ונוחה?" גמונו ענה: "איך אני יכול אמא? הים הגדול לוחץ עליי מצד אחר, והטמילים שמעבר לנהר לוחצים עליי מצד שני". אני חושב שמשפט זה מציין יותר מכול את התחושות והמתיחות ההיסטורית שבין הסינהאלזים לטמילים.

 

בראשו של גמונו גמלה ההחלטה להיפתר ולסלק את הטמילים. במשך השנים הבאות הוא הכין עצמו במסירות רבה למשימה זו. הוא המשיך ללמוד אומניות לחימה ושיטות לחימה כבר מגיל צעיר. הוא למד להשתמש בכלי מלחמה, חרבות, חניתות, חץ וקשת, כידונים ועוד. הוא התאמן ולמד לנהל פילים וסוסים והכול למטרות לחימה. ניתן לומר שהוא למד את "אומנות המלחמה", אם ניתן לומר דבר שכזה. במקביל, הוא גייס מסביבו קבוצה של עשרה לוחמים סינהאלזים עשויים ללא חת, כל אחד מומחה בתחומו שלו. לדוגמא, Nandi-Mita היה קורע וחוצה לשניים כל בן טמיל שהעז להעליב את הבודהיזם בנוכחותו. Sura-Nimila היה מוכן לצעוד עשרות ק"מ ללא הפסקה רק בכדי להעביר מסר חשוב – נחישות וסיבולת יוצאת דופן. Velu-Sumana שלט באומנות הרכיבה על סוסים בצורה מעוררת הערצה. כך גם לגבי כל אחד משבעת הלוחמים הנוספים. לכל אחד מהם יתרון ויכולת שאין לאף אחד אחר. על פי הסיפור, מצוין כי לכל אחד מהלוחמים הללו היה כוח כשל 10 פילים.

 

כך נאסף צבאו של גמונו: כל אחד מעשרת הלוחמים גייס 10 לוחמים נוספים Ü 110 לוחמים. כל אחד ממאה הלוחמים הנוספים גייס 10 לוחמים נוספים Ü 1,110 לוחמים. כל אחד מאלף הלוחמים הנוספים גייס עוד 10 לוחמים Ü וכך הגענו לצבא מרשים של 11,110 לוחמים שנבחרו בקפידה Ü צבא גדול, חזק ומאומן.

 

גמונו חש שצבאו מוכן ללחימה מול הטמילים. הוא בא לאביו וביקש את רשותו לצאת למלחמה. Kavan Tissa לא האמין ביכולתו של בנו לגבור על אלארה ועל הצבא הטמילי וסירב לבקשתו. שלוש פעמים ביקש גמונו, שלוש פעמים המלך סירב. עם הסירוב בפעם השלישית איבד הנסיך הצעיר את סבלנותו ושלח לאביו קישוט נשי שיענוד: "אם אבי היה גבר, הוא לא היה מסרב לבקשתי, אז הוא בטח אישה ועליו לענוד את הקישוט הנשי". גמונו עזב עם צבאו את השטח שהיה בשליטת אביו. מאז היה ידוע בשמו החדש Dutu Gemunu, גמונו שאינו מילא חובותיו (כלפי אביו).

 

תבוסתו של אלארה:

   דוטו גמונו חזר ל – Ruhuna לאחר מות אביו. בינתיים, טישה, האח הצעיר, ממונה למלך המקומי ולו תמיכה רחבה. צבאו היה חזק מספיק כדי לעמוד בלחימה מול הצבא של דוטו גמונו, אבל לא לאורך זמן. בתבוסתו בורח טישה ומחפש מקלט באחד המקדשים. זוכרים את ההבטחה שנתנו האחים לאביהם? בכל אופן, לאחר שזעמו של דוטו גמונו שכח, סלח זה לטישה, הם איחדו כוחות והפכו בחזרה לחברים ובעלי ברית.

 

דוטו גמונו הופך למלך של Ruhuna. צבאו חזק וגדול. יש לו את תמיכת העם, ולא פחות חשוב, של הנזירים הבודהיסטים. אין שום סיבה לדחייה נוספת. הגיע הזמן להילחם בטמילים ולסלקם.

 

דוטו גמונו מתחיל במהלך צבאי שאין חזרה ממנו. הוא מתחיל במתקפה קטנה וכובש מחוז קטן או שטח קטן שהיה בשליטתם של הטמילים. הוא מחליט לצלוח את נהר המהאוואלי, לעבור לעומק שטחם של הטמילים. הטמילים ניהלו מאבק עיקש, ועל פי המהאוואמסה, הזמן שלוקח לצבאו של דוטו גמונו לחצות את הנהר ולפרוץ קדימה הוא 4 חודשים. מרגע זה, מצליח דוטו גמונו להפיל ולהכריע מבצר אחר מבצר. דוטו גמונו מגיע למבחנו הגדול הבא, לעיר המבוצרת הראשונה שעומדת בפניו, ויג'יטאפורה (Vijitapura), לא רחוק מפולונאוורה. זו הייתה עיר מבוצרת מאוד, שנייה לאנוראדהאפורה הבירה. שלוש תעלות מגן רחבות מלאות במים הקיפו את העיר. בנוסף, את העיר הקיפה גם חומה עבה ובצורה עד מאוד ובה 4 שערי ברזל שגובהם 18 אמה. אגב, על האורך המדויק של האמה ישנם חילוקי דעות.

 

גם כאן מספרת לנו המהאוואמסה כי הזמן שלקח לדוטו גמונו להכריע את ויג'יטאפורה היה 4 חודשים. עד כדי כך הייתה עוצמתית ההתנגדות הטמילית. הסינהאלזים תקפו כל הזמן את ארבעת השערים, אבל התמקדו בעיקר בשער הדרומי. הם תקפו שם בעזרת פילים ובשיא הכוח כשהטמילים מטילים עליהם מלמעלה כידונים, יורים בחיצים ושופכים עליהם ברזל מותך כמו גם שרף רותח. מסופר על Kandula, הפיל החביב על המלך, הפיל האמיץ ביותר שנכווה קשה מפעולתם של הטמילים. הוא קפץ למים בתעלת המגן ולאחר מכן טופל על ידי הלוחמים. את זעמו ואת מה שחולל לאחר מכן מתארת המהאוואמסה: "שאגתו כרעם השמיים, נועז ולא יודע סכנה מהי, בחטים (חט) הוא זעזע את השער, ברגליו חבט ובעט בסף (השער). והשער נפל (קרס) בשלמותו בקול נפץ אדיר". הסינהאלזים פרצו לעיר, הרגו את הטמילים וכבשו את העיר.

 

עיר אחרי עיר נופלת ודוטו גמונו מגיע אל המעוז האחרון, אל עיר הבירה אנוראדהאפורה. דוטו גמונו בונה לו בסיס מול העיר ומגן עליה על ידי 32 קווי הגנה. הוא עצמו יושב בקו ההגנה האחרון. אלארה מבין שהמערכה חייבת להסתיים במותו של אחד מהמלכים. אלארה שולח צבא בראשות הלוחם המהולל ביותר שלו, מפקד הצבא בכבודו ובעצמו בכדי להרוג את דוטו גמונו. הוא אכן מצליח לעבור קו בגנה אחד אחרי השני עד שהוא נתקל בקו ההגנה שבראשו עומד גמונו. שם מזלו הטוב מסתיים והוא נהרג על ידי Sura-Nimila (זוכרים – אחד מתוך עשרת הלוחמים הראשוניים שגייס דוטו גמונו לצבאו).

 

בשלב זה יוצא דוטו גמונו בהצהרה הבאה: "אף אחד חוץ ממני לא ילחם באלארה". הכוונה לקרב אישי פנים אל פנים. מחוץ לשער הדרומי עומדים הצבאות זה מול זה, בראש כל צבא עומד המלך רכוב על פיל. זה היה קרב פילים (ואפשר להגיד גם קרב נפילים) בין שני המלכים. בקרב זה אלארה נהרג. אגב, יש לזכור כי בשלב זה המלך אלארה אינו צעיר. סוף תקופת שלטונו שארכה 44 שנים.

 

דוטו גמונו דואג לקבורה מכובדת של אלארה. הוא מעריך אומץ והעריך את יחסו כלפי הסינהאלזים בעבר. קבורתו נערכת בהתאם למסורת בדרך המכובדת ביותר, שריפת גופתו וקבורתו במקום מכובד. על פי הוראתו של דוטו גמונו, על כי מי שעובר ליד קברו של אלארה, גם אם זה המלך בכבודו ובעצמו, עליו להסיר את נעליו ולהיות בשקט. איך ההוראה נשמרה, ניתן ללמוד מהסיפור הבא, שהתרחש בשנת 1818, אלפיים שנים אחרי שניתנה ההוראה. שליט סינהאלזי מקומי, מורד, שישב באזור קנדי, ברח מהצבא הבריטי. להזכירם, 3 שנים קודם, בשנת 1815, השתלטו האנגלים על האי כולו, כאשר המעוז הסינהאלזי האחרון שנפל היה קנדי. על פי הסיפור, השליט המורד היה תשוש ועייף מהבריחה. הוא בקושי יכול היה לנוע בכיסא שעליו הוא נישא. אולם, כשהגיע לאזור מקום קבורתו של אלארה, קרוב לאנוראדהאפורה, הוא ירד מהאפריון, ומכיוון שלא ידע את מקום קבורתו המדויק של אלארה, הוא הלך קברת דרך ארוכה ברגל, עד אשר היה בטוח כי עבר מזמן את מקום קבורתו של אלארה.

דוטו גמונו הפך לשליט הבלעדי על לנקה.

לדעתי, סיפור זה ממחיש ונותן לנו הדגמה כבר מראשית ההיסטוריה על היחסים הטעונים שבין הסינהאלזים לבין הטמילים, יחסים טעונים, יחסי יריבות, מלחמה ושנאה שנמשכים עד היום!

 

 

 

 * חזי שקד הוא חבר, עמית, מדען בפקולטה לחקאות של האוניברסיטה העברית ומטפס הרים