תולדות בוסניה מראשיתה ועד להקמת יוגוסלביה

כתב: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר על הערותיו

ראו קודם: גיאוגרפיה של סרביה;  גיאוגרפיה והיסטוריה של הבלקן, תולדות סרביה הקדומה, תולדות סרביה בתקופה העות'מנית; תולדות יוגוסלביה.

להרצאה על יוגוסלביה לשעבר.

בוסניה לא נתפשה בעבר כיעד תיירותי בפני עצמה. המונומנטים העות'מניים כמו הגשר שעל הדרינה, הגשר של מוסטר והאווירה הטורקית משהו של סרייבו, העניקו ניחוח אקזוטי לטיולים המקיפים ביוגוסלביה של פעם.

מדריך התיירים הוותיק ליוגוסלביה של Baedeker’s ,  שיצא לאור שנים מעטות לפני פיצולה העקוב מדם של יוגוסלביה בשנת 1989, ניסה העורך להציג לקוראיו את ייחודה של יוגוסלביה, בכך שהיא מהווה מיקרוקוסמוס של הבלקן. יוגוסלביה הוצגה כפסיפס נופי, אתני ותרבותי. סלובניה תרמה למגוון את הנופים האלפיניים וכנסיות הבסבורגיות; קרואטיה, את עיירות החוף הוונציאניות ובוסניה, את הפן ה"טורקי". בתמונת השער של המדריך הוצגה תמונה גדולה של העיירה פוצ'יטלייה (Počitelj) דשכנה אז ברפובליקה היוגוסלבית של בוסניה-הרצגובינה.

העורך ביקש להדגיש את ייחודה של יוגוסלביה על ידי תמונה של  העיר פוצ'יטלייה עם המסגד העות'מאני של אבראהים פאשא, מהמאה השבע-עשרה, על רקע מי הנהר הירוקים של הנהר נרטווה (Neretva), כרי הדשא הרחבים וההרים המיוערים המקיפים את העיירה הקטנה מכל צדדיה[1]. לאחר פירוקה של יוגוסלביה, העדיפו המטיילים להתרכז בסלובניה, קרואטיה ומונטנגרו. מה גם שמלחמת בוסניה, לא היתה, בלשון המעטה, גורם מעודד. עם הזמן מגלים הישראלים את היופי והראשוניות של בוסניה.

קובץ זה עשוי לעזור להם להבין אותה טוב יותר.

בוסניה זו מתקיימת בצורה ה"מזוקקת" והמורכבת ביותר בבלקן, התופעה המכונה "בלקניזציה" – חבל ארץ משוסע ומפולג, שבו אין כמעט אזורים "טהורים" מבחינה לאומית ודתית, מה שהביא במהלך ההיסטוריה לתביעות טריטוריאליות ולאומיות ולמאבקים חוזרים ונשנים בין הקבוצות השונות. האוכלוסייה בבוסניה מפוצלת לשלוש חטיבות דתיות: הכנסייה הקתולית, הכנסייה האורתודוכסית והאסלאם, המתכתשות ומסוכסכות ביניהן מזה מאות בשנים.

החל מימי הביניים, המחוזות בוסניה והרצגובינה, השוכנים בחלק המרכזי-מערבי של חצי האי הבלקני, נחשבים ליחידה גאופוליטית אחת. מקור שמה של הרצגובינה, בדוכס סטייפן ווקצ'יץ' שכינה עצמו "הרצוג" (Herzog) – "דוכס" בגרמנית ומכאן נודע האזור כ"ארצו של הרצוג" או "הרצגובינה". מקור השם "בוסניה" ביוונית של המאה העשירית, הוא "ארץ קטנה".

בוסניה -הרצגובינה הייתה ממוקמת על קו התפשטותן של אימפריות אדירות וכך עברה מיד ליד, לפי ההיסטוריה של אותן אימפריות. בתוך הארץ עבר גם גבולן של שלוש דתות גדולות שנאבקו ביניהן על האחיזה בנשמות התושבים, האסלאם, הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוקסית. המאבקים בין הדתות ובין האימפריות עיצבו את ההיסטוריה של המקום.

תקופת השבטים ונדידת העמים

המחוזות בהן שוכנת כיום המדינה בוסניה הרצגובינה, יושבו בסוף תקופת האבן החדשה ובראשית תקופת הברונזה. אנשי תקופת האבן הוחלפו על יד שבטים תרקים (Thraci) [2], שיישבו חלקים גדולים מהבלקן של היום, כולל תראקיה, שנקראת על שמם. בסוף האלף השני לפני הספירה ותחילת האלף הראשון, חדרו לארץ שבטים הודו-אירופיים שנקראו אילירים., שצאצאיהם הם האלבנים.

הקלטים החלו להגר לאזור מהמערב במאה ה-3 לפנה"ס ובמאה ה-4 לפנה"ס תוך כדי גירוש השבטים האילירים. לא כל האילירים גורשו – מספר שבטים קלטים ואילירים התמזגו. השוני בין השבטים היה בעיקר בשפות שדיברו.

בתחילת שנת 229 לפנה"ס פרץ סכסוך בין השבטים האילירים לרומאים, סכסוך שהתפתח לסדרה של מלחמות, שנקראו "המלחמות האיליריות". בשנת 168 לפנה"ס הפכה ארצם של האילירים לפרובינקיה הרומית איליריקום. אולם הרומאים הצליחו לספח את כל האזור רק בשנת 9 לספירה, אחרי מאבק נגד מורדים אילירים. בשנת 10 לספירה הפרובינקיה איליריקום חולקה לשתי פרובינקיות שהגבול ביניהן עבר בנהר הסאווה. רובה של הארץ נכלל בתחומי דלמטיה (Dalmatja) ורק צפונה, נכלל בפאנוניה (Panonia). שני המחוזות הללו היו חלק מהפרובינציה אילירקום (Illircum) האזור הדרומי הפך לחלק מפרובינקיית פאנוניה. חלקים משטחי מונטנגרו, הרצגובינה, דאלמטיה, בוסניה וחלק ממערב סרביה הפכו בחלוקה החדשה לפרובינקיית דלמטיה. בתקופה הרומית נוספו מתיישבים רבים שהגיעו מכל רחבי האימפריה כדי להתיישב בבוסניה והרצגובינה.

ראו באתר זה: תולדות אלבניה בעת העתיקה

עיר הבירה של הארץ בתקופת השלטון הרומאי היתה סאלונה (Salonea), בסרביה של ימינו. הנצרות הגיעה לאזור במאה הראשונה. לאחר הפיצול הסופי של האימפריה הרומית ב-395, סופחו האזורים דלמטיה ופאנוניה, שהיו בבוסניה של היום, לאימפריה הרומית המערבית. האזור נכבש על ידי האוסטרוגותים בשנת 455, ומאוחר יותר על ידי האלאנים וההונים. ממלכת האסטרוגותים הובסה על ידי האימפריה הביזנטית במהלך מלחמת הגותים 535 – 552 והאזור נכבש וסופח לאימפריה הביזנטית, על ידי הקיסר יוסטיניאנוס הראשון.

הסלאבים, שמקורם באוקראינה של היום, פלשו לאימפריה הביזנטית יחד עם האווארים ובתחילת המאה הששית חצו את הסאווה. מתחילת המאה השביעית היתה הארץ סלבית והיתה מחולקת למדינות: בוסניה הום או זאהומיה (כך נקראה הרצגובינה של היום, עד למאה ה-15) וטראבוניה. כול אחת ממדינות אלו היתה מחולקת ל'ז'ופות". בראש כול ז'ופה, עמד ז'ופאן, שבתחילה היה ראש משפחה ובהמשך ובמרוצת הזמן נעשה פאודל, שה"קמטים", כפי שכונו האיכרים, היו משועבדים אליו. ראש הז'ופים היה הבאן.

הקרואטים = עם סלבי אחר- התיישבו במערב האזור בקרבת הים. כשהאימפריה הביזנטית סיפחה את האזור והפכה אותו לאזור מנהלי, השבטים הסלאבים פלשו, גם מאזור התיישבותם בבוסניה, לאימפריה הרומית המערבית.

הנצרות החלה לחדור לבוסניה-הרצגובינה משני כיוונים: הנצרות האורתודוכסית חדרה מביזנטיון ומסרביה והנצרות הקתולית הנצרות הקתולית חדרה מקרואטיה. עם התנצרותה של הונגריה בשנת 1000, החלה הנצרות הקתולית לחדור גם משם.

היווצרות המדינה הפיאודלית והקרע בכנסיה

לקראת סוף האלף הראשון לספירה הוזכר לראשונה בכתובים חבל ארץ קטן בשם "בוסונה" (Βοσωνα) ובו הערים קוטור ודסניק.

במאה ה-10, עם היווצרותן של המדינות הפאודליות סרביה וקרואטיה, האזור של בוסניה הרצגובינה הפך לסלע מחלוקת ביניהן. לאחר הכללת קרואטיה בממלכת הונגריה, בשנת 1102, החלה הונגריה לתבוע לעצמה את שטחי בוסניה והרצגובינה.

במקביל להתרחשויות המדיניות, בשנת 1054 התרחש פילוג הכנסייה הנוצרית. בוסניה והרצגובינה, הממוקמות על ציר הקרע שבין הכנסייה הקתולית ובין הכנסייה האורתודוקסית, הצמיחה בתקופה זו כנסייה מיוחדת לה. הידיעות על הכנסייה הבוסנית מועטות ומקורן ברובו מכתבים קתוליים, שאינם אובייקטיבים. הכנסייה הקתולית האשימה את הכנסייה הבוסנית בכפירה בוגומילית, סוג של נצרות גנוסטית שהיה נפוץ בקרב העמים הסלביים בין המאה ה-10 והמאה ה-14, אך ממקורות אחרים נראה שהכנסייה הבוסנית פעלה על פי הטקסים הקתולים המקובלים, אולם לא קיבלה את הסמכות האפיפיורית. לפי ממצאים בשטח היו תושבים רבים שבחרו בבוגומיליזם, אך לפי מסמכי התקופה האצולה נהגה על פי כללי הטקס הקתולי.

ראו באתר זה: בוגומילים.

במהלך המאה ה-11 עבר השלטון בחבלי ארץ אלה לסירוגין מידי האימפריה הביזנטית לאימפריה הבולגרית, ובין לבין הצליח המלך הקרואטי פטאר קרזימיר הרביעי להשליט בהם את השפעתו בשנת 1060. בין השנים 1082 – 1085 כבש קונסטנטין בודין, הצאר של בולגריה, את המחוזות והשליט עליהם את באן שטפאן, אחד מאנשי חצרו. בתקופה זו היתה בוסניה כפופה לביזנטיון. בשנת 1102, לאחר מות בודין והסתפחות קרואטיה להונגריה, הפכה גם בוסניה, לוואסלית של הונגריה והתנתקה מסרביה ומבולגריה. בבוסניה שלט הבאן בוריץ', בנו הבלתי חוקי, של המלך ההונגרי קאלמאן. משנת 1137 המלך ההונגרי קרא לעצמו גם "דוכס של ראמה" (הכוונה היא לאזור ראמה שבצפון הרצגובינה). בשנת 1160 הביסה האימפריה הביזנטית את ההונגרים והשיבה את בוסניה להשפעת המזרח.

הממלכה הבוסנית

בשנת 1180 השתלט הבאן קולין על חלק מבוסניה. הוא התייחס לשושלת הסרבית של סטפן נמאניה (מייסד המדינה הסרבית בימי הביניים) ולא הכיר בשלטונם של מלכי הונגריה, יורשיהם של מלכי קרואטיה. קולין , ששלט עד 1204 ובנו סטפן (1204-1234) היו בוגומילים[3]. יתכן מאד שבאן קולין עשה זאת, לאור המאבק

שבין הכנסייה הקתולית, שתמכה בממלכה ההונגרית והכנסייה האורתודוקסית שתמכה באימפריה הביזנטית ובימיהם התפשטה כת זאת, כביטוי לעצמאות הרוחני של בוסניה.

בתחרות על לבם של הבוסנים, העלתה האימפריה הביזנטית את קולין, לדרגת מלך ב-1180. המלך הטרי כרת ברית דווקא עם הונגריה ויחד ניהלו מלחמה מוצלחת (מבחינתם) ב-1183 נגד ביזנטיון, מלחמה שניתקה את תלותה של בוסניה בביזנטיון, אך יצרה תלות חדשה בהונגריה. המלך קולין נכנע ללחץ ההונגרי ועבר לקתוליות, אך רק למראית עין ומכאן ואילך מרבית שליטי בוסניה היו חסידי הכנסייה הבוסנית, פלג באמונה הבוגומילית. הממלכה כרתה ב-1189 הסכמים מסחריים עם רפובליקת ונציה ועם רפובליקת דוברובניק והסכם זה, שהגדיר את הגבולות של בוסניה והרצגובינה על פי תווי הנחלים אונה, סאווה ודרינה (דומים מאוד לגבולות הנוכחיים), נחשב לתעודת הלידה של הממלכה. עם מותו של קולין ב-1204 ירש אותו בנו, סטייפאן קוליניץ' שהיה השליט האחרון בשושלת קוליניץ', שייסד אביו ונפתחה תקופה של מאבקים פנימיים בין משפחות האצולה.

ההונגרים לא השלימו עם אבדן שלטונם בבוסניה והאפיפיורים לא השלימו עם אבדן שלטונם הדתי, מחמת התפשטותה של האמונה הבוגומילית.

בהשפעת האפיפיור גרגוריוס התשיעי[4], ערך המלך ההונגרי-קרואטי, בלה הרביעי[5], מסע צלב נגד בוסניה-הרצגובינה. ב-1280 ערך המלך ההונגרי לסלו הרביעי [6], מסע צלב נוסף ורק המבנה מבותר של הארץ המיוערת, הציל את הבוגומילים מגורלם של האלביגונזים[7].

נוסף על המלחמות הדתיות, התנהלו מלחמות בין הבאנים, שאפו לשלטון צנטרליסטי לבין הז'ופאנים, שרצו אוטונומיה מקומית. הבאן סטפן קוטרומאניץ' השני (Stjepan II Kotromanić), ביקש סיוע מהונגריה ומהכנסיה הקתולית, נגד הצאר הסרבי הגדול, סטפן דושאן.

ראו באתר זה: סרביה בעת העתיקה.

סטפן השני הרחיב את גבולות ארצו עד סמוך לשפכו של נהר נרטבא אל הים האדריאטי וקשר קשרים אמיצים עם ונציה ועם דוברובניק. בן אחיו של קוטרומאניץ' היה טוורטקו (Tvrtko), שניצל את הסכסוכים הפיאודליים שפרצו בסרביה, אחרי מות סטפן דושאן. בימיו היתה בוסניה-הרצגובינה, המעצמה החזקה ביותר בבלקנים. שטחי הממלכה גדלו מצפון וממערב (טריטוריות סרביות) וסופחו זאכומייה, חלקים מדלמטיה וכמה איים בים האדריאטי. ב-1363 היכה טורטקו את ההונגרים ב-1377 הוכרז כמלך סרביה, בוסניה, דלמטיה, קרואטיה ופרימורה. בים האדריאטי הוא חלש על כל השטח שמקוטור ועד ספליט. טורטקו עמד על הסכנה העות'מנית ושיגר צבא לעזרת המלך לזר, שניגף בשדה הקרב של קוסובו. אחרי מפלה זו, הפנה את מרצו מערבה , כבש את ספליט ואת טרוגיר ועוד ערים דלמטיות.  טוורטקו הוכר כמלך ב-1377, אולם לאחר מותו, ב-1391, בוסניה החלה נחלשת.

התקופה העות'מאנית

האימפריה העות'מאנית, שהחלה בכיבוש אירופה, היוותה איום גדול על אזור חבל הבלקן באמצע המאה ה-15. הניגודים בין הבאנים לבין הז'ופאנים סייעו לטורקים לכבוש את בוסניה-הרצגובינה. הבאן האחרון של בוסניה, סטפן השביעי תומשוביץ, נפל בשבי העות'מניים והוצא להורג עם עוד כמה עשרות נכבדים בוסנים. לאחר עשור של אי יציבות בבוסניה נפלה בוסניה ב-1463, הרצגובינה נפלה בשנת 1482. האזורים המערביים של בוסניה, שכונו "ממלכת בוסניה", החזיקו מעמד עוד כמה עשרות שנים אל מול לחץ עות'מאני גובר והולך, בתמיכה של הונגריה, עד לנפילתם בשנת 1527. השליטים החדשים התקבלו בשמחה על ידי חלק מאוכלוסיית בוסניה-הרצגובינה, במיוחד על ידי הבוגומילים. התושבים שמרו על לשונם הסלבית, אבל התאסלמו בהמוניהם. ראשונים התאסלמו הבוגומילים ואחר כך מרבית הבויארים (האצולה), שעל ידי כך הצליחו לשמור על זכויותיהם.

במהלך המאה ה-15 הגיעו לשטחי בוסניה והרצגובינה יהודים עות'מאניים, מצאצאי מגורשי ספרד, שהתקבלו בברכה על ידי השולטן בייזיד השני וייסדו קהילה יהודית משמעותית, בעיקר בערים סראייבו וטראווניק.

להבדיל מהמצב באלבניה, שם השלטונות העות'מאניים עודדו את ההתאסלמות, בבוסניה התהליך היה ספונטני והתחיל עם הצמרת הפאודלית שרצתה לשמור על קרקעותיה. להסברת התופעה, מציינים את הנוכחות החלשה יחסית של הזרמים הגדולים של הנצרות, את המעמד הנחות של הנוצרי בתחום המדינה העות'מאנית ואת הרצון להימנע מה"דוושירמה" – מס הנערים (נפסק במאה ה-17) שהיו חייבים בו הלא מוסלמים. לפי החוק העות'מאני , לנוצרים (כמו ליהודים), לא הייתה זכות בעלות על הקרקע, לא היו זכאים לרכוב על סוס או על גמל ועדותם (כשהורשו להעיד) הייתה שווה פחות מעדותו של מוסלמי. לא כל האוכלוסייה התאסלמה, המתאסלמים היו בעיקר חסידיה לשעבר של הכנסייה הבוסנית בעוד שהקתולים והאורתודוקסים נשארו נאמנים לדתם ויצרו מיעוטים של נוצרים, בתוך האוכלוסייה המוסלמית. במהלך שנות הכיבוש העות'מאני התרכזה האוכלוסייה המוסלמית בערים והנוצרים חיו בכפרים, בעיקר כעובדים בנחלות מוסלמיות. הפלית הנוצרים באה לידי ביטוי גם בכל מיני סמלי סטטוס. בהתאם לתקנות עומר, נאסר על בנית כנסיות גבוהות מהמסגדים, נאסר השימוש בפעמוני הכנסיות.

צאצאי הבאנים שהתאסלמו הפכו לבגים ואגאים, שנהנו מעצמאות ניכרת, בשל ריחוקם מהשלטון העות'מני המרכזי. רובה של בוסניה-הרצגובינה התנהלה על ידי קפטאנים, ששלטונם היה עובר בירושה. בסרייבו ישב חייל מצב עות'מני. הספאליים, בעלי האחוזות המוסלמים, גבו מסים מהאוכלוסייה, בשמו של השולטן והיו מחויבים לסור לקריאתם של הקאפטאנים, אל הדגל.

המאבק העות'מאני לכיבוש מרכז אירופה ותהפוכות המלחמה השפיעו על בוסניה ואוכלוסייתה. שנים רבות התייצב הגבול בין האימפריה העות'מאנית ובין אוסטריה על גבולה של בוסניה והפך אותה למחוז גבול על כל המשתמע מכך. כשהעות'מאנים כבשו את הונגריה, בוסנים רבים עברו אליה, כפקידי רשות עות'מאניים וכשנסוג הצבא העות'מאני, מוסלמים רבים, שיצאו מהמחוזות שפונו, באו להתיישב בבוסניה.

ב-26 בינואר 1699, בהסכם קרלוביץ, שסיים את המלחמה הטורקית הגדולה, נקבעה פעם נוספת בוסניה, כמחוז הצפוני ביותר של האימפריה העות'מאנית, מחוז גבול. בשנת 1718, על פי הסכם השלום של פוז'ארוואץ עברה צפון בוסניה לשלטון אוסטרי.

עם התרופפותו של השלטון העות'מני, מן המאה ה-18 ואילך, נעשו הבאנים עצמאיים בפועל. הם היו מוסלמים קנאים בדתם ושמרנים מבחינה חברתית. הם התנגדו להתערבות של איסטנבול בענייני בוסניה הרצגובינה

האורתודוקסים של בוסניה חיפשו את המשענת שלהם ברוסיה והקתולים באוסטריה. הנוצרים קיבלו עידוד מהמרד הסרבי שהביא להקמת המדינה (נסיכות) הסרבית העצמאית בשנת 1815, מדינה שקיבלה הכרה עות'מאנית. הנוצרים, מכל הזרמים, והיהודים היו חייבים במס נוסף למסים ששילמו התושבים המוסלמים.

בתקופת השלטון העות'מאני היו מפעם לפעם מרידות. ב-1821, כשהשער העליון היה עסוק במרד היווני, מרדו הבגים בשלטון העות'מני. בשנת 1828 פרץ מרד מוסטפא סקודרה פאשה, שמושבו היה בסקוטארי (שקודרה, אלבניה).  ב-1831 מרד  של חוסיין גראדאשצ'ביץ (גיבור לאומי בוסני) שכונה "הדרקון של בוסניה" , שהתנגד לתיקונים חברתיים של השולטן והטיף למלחמת מצווה בשולטן. הוא הצטרף למוסטפא ויחד השתלטו על כל בוסניה-הרצגובינה, רובה של מקדוניה, צפון אלבניה וחלק מבולגריה. השולטן שיגר לבוסניה-הרצגובינה, צבא של 60,000 חיילים. חוסיין ברח לקרואטיה, משם לאנטוליה  ומת מסיבות לא ברורות בטרבזון.

ביטול הקאפטאניות ב-1837 היה גם הוא סיבה למהומות. הבגים איימו בטבח כללי של האוכלוסייה הנוצרית ועל המדינה השתלט עלי פאשה ריזוואנבגוביץ (Rizvabbegovic). ב-1850 חיסל את המרד קרואטי שהתאסלם בשם עומר פשה. הוא חיסל את הפאודליות, מסר לעות'מניים את הניהול המרכזי והנהיג שיטת מיסוי מודרנית.

בשנת 1875, פרצו מרידות בבוסניה, שהחלו עם מרד איכרים נוצרים קתולים, בהרצגובינה, בחודש יולי, נגד המסים הגבוהים שהוטלו עליהם. המרד התפשט גם בין האיכרים הנוצרים אורתודוקסים ופרץ בבוסניה בשלהי אותה שנה. מרידות אלה, כולל מרידה שפרצה במקדוניה, בספטמבר אותה שנה, היו חלק מתהליך כלל בלקני שבו התקוממו העמים הנתינים כנגד האימפריה העות'מנית ואלה קיבלו עידוד מהמעצמות היריבות, רוסיה ואוסטריה. התעניינות ההבסבורגים בבלקנים, שהיתה קיימת זמן רב, התחזקה בשל רצונם לזכות בדרום-מזרח אירופה, ביוקרה שאבדה להם באיטליה ובגרמניה. התעניינות הרוסים, שאף היא היתה ותיקה, הוחרפה על ידי סימני ההתעניינות שגילתה רוסיה. לפיכך ההתקוממויות נגד טורקיה עוררו כולן את תשומת הלב, הן של אוסטריה והן של רוסיה. השולטן הכריז על הקטנת מסים וחופש דת, אך אלו כבר לא פייסו את המורדים. .המושל העות'מאני החדש נקט באמצעי דיכוי חריפים שהביאו בין היתר להימלטותם של 150,000 בוסנים לקרואטיה. הדיכוי הקשה עורר תחושות אנטי-טורקיות קשות במונטנגרו, בסרביה, ברומניה וברוסיה.

ב-30 ביוני 1876 הכריזו סרביה ומונטנגרו, מלחמה על טורקיה והמורדים של בוסניה-הרצגובינה הצטרפו אליהן. ניצחונה המהיר של טורקיה על סרביה ותומכיה, המריץ את רוסיה להתערב בענייני הבלקן ב-6 ביולי 1876 נחתם חוזה סודי בין רוסיה ואוסטריה, לפיו רוסיה הסכימה לסיפוחה של בוסניה-הרצגובינה לאוסטריה, במחיר ניטרליות מצד אוסטריה, במלחמה בין רוסיה לטורקיה.  המלחמה הסתיימה עם הסכם ברלין 1878, שבו נקבע שבוסניה והרצגובינה יישארו חלק מהאימפריה העות'מאנית אך ינוהלו על ידי האימפריה האוסטרו-הונגרית.

על התהליכי שהביאו לקונגרס ברלין, ראה בהרחבה: תולדות סרביה בעת החדשה.

שלטון אוסטריה – הונגריה

כניסת הצבא האוסטרו-הונגרי לתוך בוסניה והרצגובינה נתקלה בהתנגדות מוסלמית. כדי להשתלט על השטח, גייסה אוסטריה-הונגריה כ-200,000 חיילים. המוסלמים מרדו ונוצחו סופית רק בשנת 1883. מ-1880 ואילך, היתה הנהלתה העליונה של בוסניה-הרצגובינה, בידי מיניסטריון הכספים האוסטרו –הונגרי, שבשמו פעל בסרייבו מושל שתוארו היה Civilidlatus.

ב-1882-1903, היה קלאי (Kallay), המיניסטריון לענייני כספים, אחראי לבוסניה-הרצגובינה. הוא ניהל מדיניות של "הפרד ומשול" בין הסרבים והקרואטים וכן בין האורתודוקסים, הקתולים והמוסלמים. יחד עם זאת, פעל ביעילות בתחומי המנהל והכלכלה. בין השאר, נסללו מסילות ברזל ונפתחו בתי ספר.

הנוצרים, שפיתחו ציפיות, התאכזבו במהרה מהשלטון החדש. גם אוסטריה וגם הונגריה, גבלו עם בוסניה, לכן השלטון החדש החליט לנהל אותה על ידי שיתוף של שתי הבירוקרטיות, כדי לא לגרום להפרת שיווי המשקל בין שני מרכיבי אוסטרו-הונגריה. הממשל החדש שמר על הסדרים הישנים, כולל המסים המיוחדים המוטלים על הנוצרים. הוחלט לשמור על מאזן קבוע בין ההוצאות וההכנסות של המחוז וכך הוגבלו אפשרויות הפיתוח.

באוסטריה ובהונגריה היו שיטות משפטיות שונות ובבוסניה הוחלט להפעיל את השיפוט הצבאי ולמעשה המשיכו להסתמך על המשפט העות'מאני. מבחינה לאומית, נוצר תהליך, שהביא להזדהות הקתולים עם העם הקרואטי והאורתודוקסים עם העם הסרבי, שני עמים ששכנו על גבולות בוסניה. הבוסנים המוסלמים, ששפתם הייתה סרבו-קרואטית, ניצבו בפני בעיה של זהות לאומית. במהלך השלטון העות'מאני הם ראו עצמם טורקים בוסניים, חלקם למדו טורקית, המשכילים השתמשו בטורקית, פרסית וערבית. הסרבים והקרואטים השתדלו לשכנע את הבוסנים המוסלמיםלראות בעצמם סרבים או קרואטים, בני דת האסלאם ומעטים השתכנעו והצטרפו למפלגות לאומיות סרביות או קרואטיות. באזור קמה תנועה חזקה ששאפה להקמת מדינה של הסלאבים הדרומיים. מרבית הבוסנים המוסלמיים תמכו בתנועה/מפלגה ששאפה להבטיח אוטונומיה תרבותית-דתית.

ההפיכה של "הטורקים הצעירים" ב-1908 עוררה שוב את בעיית "ירושת האדם החולה שעל הבוספורוס". הרוסים והאוסטרים הסכימו ביניהם שבוסניה-הרצגובינה תסופח לאוסטריה, תמורת תמיכה אוסטרית בשאיפות הרוסיות בדרדנלים.

הממלכה הסרבית ראתה בבוסניה הרצגובינה מטרה להתפשטותה, לכן גדלה מאוד התמרמרות הסרבים בבוסניה, כשאוסטרו-הונגריה סיפחה אותה רשמית בשנת 1908. הסיפוח כמעט ולא שינה את המצב של הבוסנים, אך המעשה הביא לרדיקליזציה של החוגים הלאומיים, שהקימו קבוצות מחתרתיות כדוגמת: "בוסניה הצעירה", "המוות", "האיחוד" ו"היד השחורה". חלק מהמחתרות האלה נתמכו בחשאי על ידי הצבא הסרבי. סרביה, שיצאה מחוזקת ובעלת הישגים טריטוריאליים ממלחמות הבלקן, המשיכה לעודד את התנועה הלאומית הפרו-סרבית.

בשנת 1914, קבוצה של שישה צעירים לאומנים (5 סרבים ואחד בוסני מוסלמי) זממו לרצוח את יורש העצר האוסטרו-הונגרי, הארכידוכס פרנץ פרדיננד. ביום 28 ביוני, בסראייבו, הצעירים תקפו את שיירת המכוניות בה נסע הארכידוכס, אך החטיאו אותו ופצעו נוסעים אחרים. אחרי ההתנקשות נסע הארכידוכס אל בית החולים כדי לבקר את הפצועים ובדרך זוהתה במקרה מכוניתו על ידי אחד המתנקשים, גברילו פרינציפ, בעת שעברה בקרבתו. גברילו פרינציפ ניגש אליה והרג ביריות אקדח את הארכידוכס ואת אשתו. התנקשות זו היוותה יריית הפתיחה של מלחמת העולם הראשונה.

לאחר שנפתחה המלחמה, כוחות של ממלכת מונטנגרו תקפו בשנת 1915 את הכוחות האוסטרו-הונגרים בבוסניה, אך נהדפו. במהלך המלחמה כוחות סרבו-קרואטים מקומיים נלחמו לצד סרביה ובוסנים מוסלמים גויסו לצד האוסטרו-הונגרי. המלחמות הפנימיות בין הבוסנים יצרו מציאות שהשפיע לאורך זמן על היחסים בין העדות בתוך בוסניה והרצגובינה. בשנת 1918, בסיום מלחמת העולם הראשונה פורקה האימפריה האוסטרו-הונגרית והוקמה ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים, שכללה את בוסניה והרצגובינה ומאוחר יותר שינתה את שמה ל"יוגוסלביה".

הערות 

[1] Baedeker’s Yugoslavia, n.d

[2] הרודוטוס תיאר את התרקים, כעם רב ובעל עוצמה, אך הדגיש כי היו מפולגים ביניהם לקבוצות ושבטים. לפי המיתולוגיה היוונית הם היו צאצאיו של תראקס, בנו של אל המלחמה ארס שהתגורר לפי האמונה בתראקיה. הומרוס תיחם את תראקיה באופן מעורפל בין הים השחור במזרח לנהר אקסיוס באזור סלוניקי של היום.

שבטים הודו – אירופאים אלו, שנחשבו ברברים וכפריים על ידי שכניהם היוונים, פיתחו צורות מתקדמות של מוזיקה, שירה, תעשייה, ומלאכת יד. הם התאחדו לממלכות ושבטים, אך לא הגיעו למצב של אחדות לאומית, מעבר לשלטון קצר של שושלות בשיאה של התקופה הקלאסית היוונית. בדומה לגאלים ולשאר השבטים הקלטיים, רובם חיו בפשטות בכפרים מבוצרים קטנים, בדרך כלל על הגבעות. אף על פי שהמושג של מרכז עירוני לא פותח עד התקופה הרומית, מספר ביצורים גדולים שונים שימשו גם בתור מרכזי מסחר. עם זאת, באופן כללי, למרות הקולוניזציה היוונית באזורים כגון ביזנטיון, אפולוניה וערים נוספות, התראקים נמנעו מחיים עירוניים.

[3] ראה בוגומילים באתר זה

[4] גרגוריוס התשיעי (Gregorius IX; היה אפיפיור מיום 19 במרץ 1227 עד ליום מותו – 22 באוגוסט 1241.

נצר למשפחת אנשי כמורה בכירים ובהם האפיפיור גרגוריוס השביעי (1073-1085), פעל גרגוריוס מתוך מטרה לבסס את השפעת הכס הגדול מעל לכל הגורמים הפוליטיים באירופה הנוצרית, שאיפה זו הציבה אותו מול הקיסרות הרומית הקדושה ושליטה פרידריך השני. מאבק בקיסרות, מסעי הצלב, והקמת האינקוויזיציה הם המוטיבים העיקריים של תקופת כהונתו. בעידן של תמורות ועימותים תרבותיים ולצד אפיפיורים בעלי שם, בולטת דמותו של גרגוריוס התשיעי כרפורמטור ומגן הכנסייה.

[5] בלה הרביעי (IV. Béla או Negyedik Béla, ‏) היה מלך הונגריה,. מלכותו נמשכה מ-25 בספטמבר 1235 ועד 3 במאי 1270. בנם הבכור של המלך אנדראש השני ושל המלכה ממוצא גרמני גרטרוד (בת לבית אנדכס) המוכרת כ"גרטרוד ממראניה". היה אחיה של אליזבת הקדושה של הונגריה, Szent Erzsébet הידועה כאליזבת מתורינגיה. שמו של בלה הרביעי נקשר לשיקום הונגריה אחרי החורבן שבימי פלישת המונגולים (טטרים). כונה משום כך גם "המייסד מחדש של הונגריה" (A második honalapitó) מילא גם את תפקיד של מלך קרואטיה (כחלק מהונגריה) (1235-1270) ושל דוכס של שטיריה (כחלק מ"האימפריה הרומית הקדושה"), בין 1254–1258.

[6] לסלו הרביעי או לאסלו הקומני (בהונגרית: Kún László kiràly או Negyedik László, ‏

היה מלך הונגריה. עלה על כס המלוכה בגיל 10 ושלטונו נמשך 18 שנים בין 6 באוגוסט 1272 ל-10 ביולי 1290. לסלו הרביעי נקרא "הקומני", מכיוון שאמו ארז'בט הייתה נסיכה קומנית ובמיוחד מכיוון שהוא עצמו נמשך לתרבות ולמנהגי הקומנים ובילה את זמנו בקרבם. בגיל 8 השיאו אותו לאליזבט או איזבלה, בתו של קרלו הראשון, מלך סיציליה. בהיותו בן 10 נחטף ונכלא לסלו זמנית על ידי פאודל מורד בשם יואכים גוטקלד שביקש לסחוט את המלך. במות המלך אישטוואן החמישי ב-6 באוגוסט 1272 הוכתר הילד כמלך בעודו שבוי. ה"ברונים" – הפאודלים הגדולים בממלכה – בעיקר ממשפחות אבא, קסגי וגוטקלד, ניצלו את תקופת הקטינות של המלך על מנת לנכס לעצמם שטחים גדולים נוספים ולנהל ביניהם מלחמות פרטיות על ההגמוניה במדינה.

בגיל 15, בשנת 1277 הוכרז לסלו בוגר על ידי אספה של כמרים, ברונים, הונגרים וקומנים. הוא כרת ברית עם רודולף הראשון, מלך גרמניה נגד אוטוקר השני, מלך בוהמיה. צבאו שיחק תפקיד מכריע בניצחון רודולף על אוטוקר בקרב מארכפלד ב-26 באוגוסט 1278.

לסלו לא הצליח להחזיר לידיו את הכוח השלטוני. לגאט של האפיפיור שהגיע להונגריה על מנת לעזור לו לחזק את שלטונו, הוכה בהלם בראות את המלך מוקף בהמונים של קומנים פאגנאים. לסלו הבטיח שיאלץ אותם להתנצר. עם זאת כשסירבו הקומנים להישמע לדרישות הלגאט הוא החליט לעמוד לצדם ונציג האפיפיור הטיל עליו נידוי.. האפיפיור ניקולאוס הרביעי התכוון לארגן מסע צלב נגדו, אך המלך נרצח בינתיים על ידי שלושה קומנים.

[7] אלביגנזים, היו כת דתית בעלת מאפיינים גנוסטיים, שפעלה באזורים שונים באירופה במאות ה-11 עד ה-13. ייתכן כי להיה להם קשר עם התנועה הפאוליקנית בארמניה וגם הושפעה מהאמונה הבוגומילית שהתפתחה בחצי האי הבלקני ובקונסטנטינופול. הם קשורים מאד לקתרים . כמו תנועות רבות בימי הביניים, הכת הייתה מורכבת מאסכולות שונות של הגות ומעשה; חלקן היו דואליסטיות, חלקן גנוסטיות, ואחרות היו קרובות יותר לאורתודוקסיה תוך הימנעות מקבלתן של הדוקטרינות של הכנסייה הקתולית. אולם התאולוגיה הבולטת ביותר הייתה הדואליסטית, שטענה כי העולם הפיזי הוא רע ונוצר בידי השטן, שזוהה עם האל של הברית הישנה. על פי תאולוגיה זו, בני האדם עוברים סדרה של גלגולי נשמות לפני שהם מגיעים לעולם הטהור של הנשמה, בפני אל האהבה המתואר בברית החדשה ובפני ישו שליחו.

הכנסייה הקתולית, ובעיקר מסדר הדומיניקנים ראתה בהם כת מינות, וכדי להתמודד עם התפשטותה בחבל לנגדוק, בשנת 1209 הכריז האפיפיור אינוקנטיוס השלישי על מסע הצלב האלביגנזי במטרה להשמיד את הכת.