תולדות סנט פטרסבורג, מהקמתה ועד לעת החדשה (רצח הצאר אלכסנדר השני).

כתב: גילי חסקין; 27-05-17

מאמר זה חולק לשנים, מסיבות טכניות. ראו גם, באתר זה: תולדות סנט פטרסבורג, מרצח הצאר אלכסנדר השני ועד ימינו.

ראו גם: סנט פטרסבורג – הבירה הקיסרית של רוסיה.

ראו גם, באתר זה: תולדות מוסקבה.

מייסד העיר, פיוטר הראשון אלכסייביץ', שכונה לימים "פטר הגדול", נולד בתקופת המעבר של רוסיה מימי הבינים למדינה מודרנית. לאחר מותו של אביו, אלכסיי מיכאלוביץ'  ב-1676, עמדה ילדותו של פטר בצלן של יריבויות קשות, בין משפחתה של אמו, נראישקין, לבין משפחת מילוסלבסקי , משפחתה של אשתו הראשונה של אביו. בגיל עשר עלה פטר לשלטון, אבל גדודי הסטרלצים (הקלעים), בהשפעת משפחת מילוסלבסקי, פתחו במרד עקוב מדם, כתוצאה מכך הוכתר איוון החמישי, אחיו למחצה, החולני, לצאר משותף יחד עמו וסופיה אלכסנסייבנה, אחותו של איוון מונתה לעוצרת. לימים יתחשבן פטר באכזריות לא פחותה, עם המורדים הסטלרצים. זכרה של משפחתו הנרצחת, הותיר בו תחושות של שנאה כלפי מוסקבה וחוסר אמון כלפי החברה השמרנית התככנית. בילדותו בילה שעות רבות בארמון, באימון חיילי משחק ובנעוריו, כשחי בכפר הנידח פריאובראז'נסקייה, הקים יחידות של נערים, לכאורה לשם שעשוע, שאומנו דבר שהוליד לימים רפורמה אדירה בצבא הרוסי. ב-1689 התגבר על סופיה (אחותו למחצה ), שמעמדה נחלש עקב המערכה בקרים[1] וב-1695 יצא לסדרה של מערכות כנגד האימפריה העותומנית, במהלכן כבש את ים אזוב[2].

עם מותו של איוון, בשנת 1696, גדל פיוטר בן ה-24 לאדם חשוב בעל השפעה. חלומו הגדול היה להקים צי רוסי. ב-1697 יצא לסיור באירופה, לכמה מטרות: אחת מהן, כדי להקים ברית נגד העות'מנים (שלא צלחה). היו אלו ימי המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לליגה הקדושה (1699-1683, שהורכבה מהאימפריה הרומית הקדושה, האיחוד הפולני-ליטאי, הרפובליקה של ונציה ובהמשך גם רוסיה הצארית. המלחמה הסתיימה בתבוסה עות'מאנית וחתימת הסכם קרלוביץ, שסימן את תחילת סופה של ההגמוניה העות'מאנית בדרום-מזרח אירופה, ואת הפיכתו של בית הבסבורג לכוח הדומיננטי באזור. הסכם זה סיים את הסכסוך המזוין בין שתי המדינות במסגרת ההסכם נאלצו העות'מאנים לעשות ויתורים טריטוריאליים נרחבים[3]. היסטוריונים הדוגלים בתזת השקיעה, מציינים מלחמה זו כשלב השלישי[4] והמכונן בעיצובו של תהליך שקיעתה של האימפריה העות'מאנית[5]. מלחמה זו מיצבה את הצארות הרוסית כמעצמה דומיננטית במערכת הבריתות גם במרכז ומערב אירופה.

מטרתו השניה והחשובה יותר, היתה ללמוד את דרך בניית האניות ולהתרשם מהישגים מדעיים וטכנולוגיים נוספים. הוא בילה במספנות והתנסה כמעט בכל מלאכה אפשרית. הוא הגיע במסעותיו לפרוסיה, להולנד, לאוסטריה ולפולין. התפעל מאמנות כמו מטכנולוגיה. באמצעות שכר גבוה פיתה אמנים ובעלי מלאכה לבוא ולעבוד ברוסיה ועם שובו לארצו, הנהיג בה רפורמות מערביות.

לאחר שניצח את השבדים בהנהגת קארל ה-12, זכתה רוסיה, בפעם הראשונה בתולדותיה, במוצא לים הבלטי. שם החליט לבנות מבצר חזק שיגן על שפך הניבה, שזה עתה נכבש. הידוע כיום כמבצר פטרופבלובסקיה קרפוסט (המבצר על שם פטרוס ופאולוס), אשר נשא את השם המקורי SanktPiterburh. שם זה היה למעשה חיקוי להגייה ההולנדית Sint Petersburg . כדי להקים את המבצר על אי בשפך הנהר, היה צורך להגביה את הקרקע, כך שלא יוצף. אלפי עובדים רוסיים מצוידים במקושים ואתי חפירה, ערמו אדמה על האי והצליחו להביאו למצב שניתן יהיה לבנות עליו בבטחה[6]. בניגוד להרבה ערים אחרות, לסנט פטרסבורג יש תאריך ייסוד. ב־27 במאי 1703 התקיים טקס הנחת אבן הפינה למצודת פטר ופאול, שהיתה המבנה הראשון שהוקם על אי ביצתי בשפך הנהר.

רק שליט אבסולוטי, בעל חזון, כמו פיוטר היה מסוגל לבנות עיר על אדמות ביצה מבאישות אלה, כשהוא מתמודד עם מחסור בחומרי בניין ועם הצפות הרסניות. הטקס סימל את תחילת בנייתה המתוכננת היטב של עיר הבירה החדשה של רוסיה במטרה "לקרוע חלון לאירופה" (דהיינו- מוצא לים). המצודה עצמה נבנתה בצורת משושה, כאשר כל אחד מפאותיה נבנה בפיקוחו של אחד מנאמני הצאר. קירותיה הזדקרו לגובה של עשרה מטרים ועל חומותיה הוצבו תותחים. כבר בשנת 1705 הוקמו הארמונות של פטרהוף ואורניינבואום.

בשנת 1708 ניסו השבדים את כוחם שוב, כשהם מתוגברים בכוחות של אוקראינים וקוזקים. פיוטר הוכיח שוב את מיומנותו כטקטיקן צבאי והכה את השבדים בקרב פולטבה, דבר שהוביל לניצחון סוחף במלחמה[7]. שבדיה סיימה את תפקידה כמעצמה גדולה ורוסיה ירשה את מקומה כמעצמה אירופאית. פיוטר גמר אומר להפוך את רוסיה לאירופית. מכיוון שמוסקבה סימנה בעיניו את המוסרת העתיקה של ארצו, הוא פנה להקים בירה חליפית, ברוח מערבית. לראשונה בתולדות האדריכלות הרוסית, שורטטה תכנית לעיר, טרם בנייתה. הודות לכך התקדמה הבניה במהירות. במשך תשע השנים הבאות הנבנו בעיר בתי אבן, בסגנון בארוק הולנדי. הודות לכך התקדמה הבניה במהירות. במשך תשע השני הבאות הנבנו בעיר בתי אבן, בסגנון בארוק הולנדי. פעולות הבניה דרשו אלפי ידיים עובדות. היה צורך לחטוב עצים, להחדיר כלונסאות לקרקע הביצתית לסתת סלעים ולהובילם, לחפור תעלות ולהבנות בתים. לשם כך גייס, ברצון ובכפייה בעלי מלאכה מרחבי הממלכה. פטר השקיע בבניין העיר מיליוני רובלים ואת חייהם של בני אדם רבים. יותר מ-40000 אסירי מלחמה שבדיים ואיכרים גויסו לעבודות כפיה, עד מותם. 

אדמת הביצה שהקיפה את המבצר עברה ייבוש, והעיר נפרסה כלפי חוץ מתוך המבצר, בהשגחתם של מהנדסים גרמנים שהוזמנו לרוסיה על ידי הצאר. פיוטר ייעד את סנט פטרסבורג להיות חלון שדרכו תנשום רוסיה אוויר אירופאי, לרכוש יידע מערבי ולהתחבר אל המעצמות המובילות בעולם. כדי לבנות את הבירה החדשה הביא אנשי מקצוע מאירופה, שנענו ברצון בשל השכר הגבוה שהוצע להם. כמו כן, היו שקיוו שיוכלו להגשים רעיונות לעיצוב ולתכנון, שלא הצליחו ליישם במולדתם. האדריכלים, שהכירו את יצירות המופת של האדריכלות באירופה, נצטווו לבנות עבור פטר עיר מושלמת. גן עדן עירוני שיהווה את סמלה של רוסיה החדשה.

החשוב שבהם היה האיטלקי דומניקו טרזיני (1734-1670), יליד טיצ'ינו שבשוויץ, שלמד בוונציה ועבד בקופנהאגן ובשנת 1703 נענה להזמנת הצאר והגיע לרוסיה. לאחר שפיקח על בניית הביצורים לצורך המלחמה עם שבדיה, העביר פטר לידיו את פעולות הבניה העיקריות בעיר. הבניה התקדמה במהירות. הוא בנה את ארמונות האבן הראשונים והצליח לשלב פשטות ואיפוק מחד, עם פאר ונוחות. כמו כן, הקים מבני ממשל וכנסיות.

במשך כמעט שלושים שנה עסק טרזיני בעיצוב העיר כבירת האימפריה הרוסית. מתקופתו שרדו מבצר פטרופבלובסקיה ושער פטרובסקייה, שנבנה כקשת מונומנטלית שנועדה להנציח את הניצחונות הרוסיים בים הבלטי. בשנת 1710 הוקמו גן הקיץ וארמון הקיץ של פטר הגדול. כמו כן נבנה אז בניין 12 הקולגיות, שהוא המוסד הממשלתי הראשון בבירה. (משמש כיום כאוניברסיטת סנט פטרסבורג). הבניין המפורסם ביותר מבין בנייניו של טרזיני וכנראה שגם המרשים שבהם הוא קתדרלת פטרופבלובסקי (קתדרלת הקדושים פטרוס ופאולוס), הניצבת במרכז החצר של מבצר פטרופלובסקיה, שנקרא על שמה.

פיוטר דרש מבני משפחתו ומאחיותיו למחצה, כמו מגיסותיו, להצטרף אליו לסנט פטרסבורג. גם מאות בני אצולה, סוחרים עשירים ופקידים בכירים התיישבו בעיר, גם אם נגד רצונם. הוקם המנזר החשוב אלכסנדר נבסקי ובזכות חיבתו של פיוטר הגדול לאומנות והיצירות שהביא עמו מאירופה, התחיל להיווצר האוסף שיהיה לימים ההרמיטאז'. פיוטר אסר על בניית מבנים מאבן בכל רוסיה מחוץ לגבולות העיר, על מנת שכל סתתי האבן ברוסיה יבואו לסייע בבניית העיר.

בעקבות בני המעמד הגבוה הגיעו גם הסוחרים ובעלי החנויות. רבים מעובדי הכפייה שסיימו את ימי הגיוס הכפוי, ביכרו להישאר בעיר החדשה ולא לעשות את הדרך המפרכת חזרה לבתיהם. פיוטר קבע גם מי יתיישב היכן ואיך יבנה את ביתו. כך למשל, נדרשו האצילים, לבנות את בתיהם בסגנון אנגלי, לאורך נהר הניבה. מרגע היווסדה, נועדה סנט פטרסבורג לגדולות. ציפו שתנשב ממנה רוח מרעננת של השכלה ונאורות. כך למשל, בסביבתו הקרובה של פטר הגדול היו לא מעט יהודים מומרים. אפשר לייחס זאת להשקפת עולמו של פטר, שנהג לשפוט אנשים על פי כישוריהם[8].

בשנת 1710 נקבע שמה שם העיר החדשה סנט פטרסבורג" על שם פטרוס הקדוש, שהיה גם הפטרון של פטר. בשנת 1712 נקבע מעמדה של העיר כבירתה של רוסיה. הצאר פיוטר, שקיבל השראה מהערים ונציה ואמסטרדם, חזה שסירות ואניות יהיו אמצעי התעבורה הבלעדיים בתעלות העיר, ולכן הורה שלא ייבנה גשר קבוע מעל נהר הנֶבָה. (הוראה זו שונתה בשנת 1850, עת הותרה בנייתם של גשרים נפתחים מעל הנהר). ב-1712 הפכה העיר לבירת האימפריה הרוסית, והעברת משרדי הממשלה אליה נתנה דחיפה גדולה להתפתחותה. ב-1719 הגיע לעיר, בהזמנתו של פיוטר, האדריכל האיטלקי, ששירת בחצרו של לואי ה-14 מלך צרפת, שבא לעיר, יחד עם אביו קרלו. בתחילה עבדו יחדיו אך עד מהרה, החל לעבוד באופן עצמאי ולפתח את כישוריו האמנותיים והמקצועיים. הוא התפרסם חיש קל ולקבל הזמנות רבות מרחבי רוסיה.

אחת הטובות ביצירותיו של פושקין היא הפואמה "פרש הברונזה", שם מתייחס המשורר לפסל המפורסם של פטר הגדול, רכוב על סוסו, שהפך במידה רבה לסמל העיר. בהקדמה לפואמה מהלל פושקין את פטר, אשר הגה את הרעיון להקים לרוסיה בירה חדשה, על גדות הנייבה.

סנט פטרסבורג היתה לבירתה של האימפריה הרוסית למשך כמאתיים שנים, עד אשר חולל לנין, בשנת 1917 את המהפכה הבולשביקית. דווקא בעירו של פטר, הגיעה לקיצה רוסיה הצארית. היא חדלה לשמש עיר הבירה לאחר מהפכת אוקטובר, כאשר הבירה שבה למוסקבה.

בשנת 1725 מת פיוטר ועירו כבר מנתה למעלה מ-40000 תושבים. ממשיכיו של פיוטר, שליטי בית רומנוב, המשיכו לפתח את העיר. אם כי, במהלך שלטונם הקצר של קתרינה הראשונה )1727-1725), אלמנתו של פיוטר (שהיתה האשה הראשונה בכס הקיסרות הרוסי) ושל נכדו פיוטר השני, זנחה החצר את עיר הספר הצפונית, לטובת חיי הנוחות של מוסקבה. אולם כאשר עבר השלטון לידי אנה איוונובה[9]; בתו של איוון, אחיו למחצה של פיוטר שתחילה שלט יחד עמו, החליטה לשוב ולבסס בסנט פטרסבורג, חצר ברמה אירופאית. אנה, שעלתה לשלטון בהיותה בת 37, בילתה את מרבית חייה בגרמניה והדבר בא לידי ביטוי באנשי החצר שסבבו אותה. מרבית הסגל המקצועי היו גרמנים, אך האופנה והסגנון הובאו מצרפת. כמו כן הביאה את האופרה מאיטליה. היא היתה אשה רצינית ואפילו אכזרית, אבל תרמה לשגשוגה התרבותי של חצר המלכות, שדמתה לחצרות הנהנתניות של אירופה. במצוותה הורחבה הורחבה שדרת נבסקי (נבסקי פרוספקט), בשנת 1734. בימי הצארינה ייליזבטה פטרובנה (בתם של פיוטר הגדול ופילגשו קתרינה), הוקם ארמון אניצ'קוב והורחב ארמון הקיץ והארמון בפטרהוף. זוהי תקופת בנייתם של ארמונות האצולה. אז נבנו ארמון סטרוגנוב, ארמון החורף וכנסיית סנט ניקולס. יליזבטה, הפכה את האיטלקי ברתולומאו ראסטלי לאדריכל החצר והוא בנה עבורה את ארמון החורף, בניה שנמשכה כ-18 שנה והסתיימה ב-1762. כמו כן, בנה את הארמון הקייסרי המפואר בצארסקוייה סלו (ממוקם בעיירה פושקין, כ-26 ק"מ דרומית לסנקט פטרבורג) ומנזר סמולני.

ימיה של קתרינה השניה, המוכרת יותר כ"קתרינה הגדולה", היו ימים של התרחבות האימפריה הרוסית ושל פריחת העיר. אז הוקמו ההרמיטאז' הקטן, ארמון גטצ'ינה ובניין האקדמיה לאומנות. אז גם הוצב בכיכר הסנאט "פרש הברונזה" – פסל הברונזה של פטר הגדול, שלימים קיבל את כינויו בשל שירו של פושקין שהוזכר לעייל. כמו כן, הוקם ארמון השיש. בשנת 1797 הקים פבל הראשון את מבצר מיכאלובסקי, שם נרצח[10]. ב-1801 עולה לשלטון אלכסנדר הראשון[11]. בעקבות החקיקה הליברלית שלו, הורשו קבוצות שונות של יהודים להתיישב מחוץ ל"תחום המושב". המעטים שזכו להתיישב בירה היו בעיקר משכילים, בעלי מקצועות חופשיים סוחרים ובעלי מלאכה. ("תור הזהב" הזה היה זמני מאד. בעבור דור אחד בלבד, ב-1826 הוציא הצר ניקולאי הראשון צוו הגליה ליהודי העיר, למעט 29 שהועסקו בחצר המלכות. בשנות ה-30 של המאה ה-19 התרחשו "טיהורים נוספים, אך ב-1855 לאחר מותו של ניקולאי הראשון גדלה מאד האוכלוסייה היהודית, עד שב-1879 אושר מקום להקמתו של בית תפילה קבוע).

אלכסנדר הראשון הקים הרבה כנסיות בעיר, כולל המרשימות המפורסמות בהן, כמו קתדרלת קזאן וכנסיית איסאק הקדוש. הוקם בניין האדמירלות החדש, ארמון מיכאלובסקי ובניין המטה הכללי.

לאחר הניצחון על נפוליון ב-1812 הגיע רוסיה לשיא תהילתה והיתה זקוקה לביטוי ארכיטקטוני שיהלום את מעמדה. את הצורך הזה מילא האדריכל האיטלקי קרלו רוסי (1775-1849)  שב-1815 החל לעבוד בסנט פטרסבורג. הוא היה חבר בוועדה שעסקה בתכנון, בניה ושיפור תנאי החיים בעיר. הוא בנה את ארמון מיכאלובסקי, שמשמש כיום כמוזיאון הרוסי, את הכיכר הסמוכה לו, המכונה "כיכר האומנויות", מכלול תיאטרון אלכסנדרינסקי (כיום – התיאטרון על שם פושקין) ורחוב התיאטרון שנקרא היום על שמו. הוא השלים את כיכר הסינט, שנקראת כיום "כיכר הדקבמבריסטים" ואת כיכר הארמון, לה הקדיש עשר שנים מחייו וזו קבלה פרסום עולמי. רוסי נחשב לאחד האדריכלים האחרונים שטיפחו את הסגנון הנאו קלאסי בסנט פטרסבורג. הוא מצא מסילות ללבו של הצאר אלכסנדר הראשון, שהאמין כמותו, שייעודה העיקרי של הארכיטקטורה, הוא לבטא את כוחו של השלטון. עד מותו תכנן רוסי לפחות 13 ככרות ו-12 רחובות מרשימים בסנט פטררסבורג., בהם ככר הארמון. הלשונות הרעים לחשו כי לא לחינם היה רוסי לאדריכל האהוד על ידי אלכסנדר הראשון. הרכילאים לחשו כי רוסי נולד כתוצאה מפרשיית אהבים בין הצאר פאבל הראשון, לבין אמו של רוסי, שהיתה רקדנית שבאה מאיטליה.

בשנת 1820 הוגלה אלכסנדר פושקין מסנט פטרסבורג. פושקין לא נולד בעיר. אלא עבר אליה עם  סיום לימודיו עם הזמן קשר עם קבוצות ואישים רדיקלים שתמכו ברפורמות סוציאליות, הפך בהדרגה מחויב לרפורמה חברתית והיה דובר הרדיקלים הספרותיים. ב-1820 פרסם את השיר "האודה לחירות", שהיה שיר פוליטי מובהק שהעביר ביקורת על הצאר, אלכסנדר הראשון. כתוצאה, עבר פושקין חקירה שבסופה הוגלה מסנט פטרבורג ליקטרינוסלב (למעשה רצו השלטונות להגלות אותו לסיביר, אך חבריו רבי ההשפעה הצליחו להמתיק מעט את העונש).

בשנת 1835 פרצה מלחמת קרים[12]. בשנת 1837 נפתחה לתנועה מסילת הברזל הראשונה שהונחה ברוסיה, בין סנט פטרסבורג לצארסקויה סילו. בסנט פטרסבורג נבנה תיאטרון אלכסנדרינסקי, בניין הסנאט ועמוד הניצחון. כמו כן הוקמו ארמון מרינסקי וההרמיטאז' החדש. בשנת 1844 נפתחה תחנת הרכבת למוסקבה.

בשנת 1855 עלה לשלטון הצאר אלכסנדר השני[13]. בשנת 1867 נפתחות לתנועה תחנות הרכבת לוורשה ולמדינות הבלטיות. באותה שנה הסתיימה בנייתה של כנסיית איסאק הקדוש ובכיכר שמולה הוצב פסלו של ניקולאי הראשון. כמו כן, בניין הדואר הראשי. ב-1881 עלה לשלטון אלכסנדר השלישי. החלה בנייתה של מסילת הברזל הטרנס סיבירית ובמקביל לה החלה פריחה כלכלית.

ראו באתר זה: הרכבת הטרנס סיבירית.

כנסיית "המושיע על הדם" נבנתה במקום בו נרצח אלכסנדר השני. כמו כן, נבנה בית הכנסת בשדרת לרמונטוב.

במשך מאתיים שנה, יצרו הולנדית וגרמנים, צרפתים ואיטלקים, עיר ייחודית שזכתה לשבחים בחיבורי המאות ה-18 וה-19. במהלך השנים נבנתה שורה ארוכה של ארמונות פאר לאורך הגדה הדרומית של הניבה. העיר השתרעה על פני 19 איים, אותם חיברו 150 גשרים. המבנים התהדרו בעמודי שיש וגרניט, והכנסיות בכפיות של זהב. העיר שכונתה "וונציה של הצפון" או "בבל של השלגים היתה לביתם של סופרים ומלחינים.

בהמשך הפכה פטרבורג למרכז התרבות הרוסית ופרחו בה התיאטרון, הבלט, הפעילות הספרותית, המוזיקלית, והמדעית. כבמשך המאה ה-18 וה-19 בנתה האליטה הרוסית, בצורה פזרנית את העיר, משאירה אחריה ארמונות רבים ששרדו עד היום.

לנמשך קריאה: תולדות סנט פטרסבורג, מאמצע המאה ה-19 ועד ימינו.

הערות

[1]  ב-1698, לאחר שניסתה לחסלו באמצעות הסטלרצים, אילץ אותה לגלות למנזר

[2] . מערכות אזוב – מערכות צבאיות שניהלה רוסיה הצארית בשנים 1696-1695 נגד האימפריה העות'מאנית, הסתיימו בכיבוש מבצר אזוב על ידי הרוסים וקבלת מוצא לחוף ים אזוב.

[3] . אהוד טולידאנו, מבוא לתולדות האימפריה העות'מאנית, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1985, עמ' 88-85.

[4] השלב הראשון היה מותו של סולימאן הראשון, השלב השני היה תקופת סולטנות הנשים.

[5] אוריאל הד, "מוסדות האימפריה העות'מאנית", עריכה: רחל סימון ויהושע פורת, האוניברסיטה העברית – המכון ללימודי אסיה ואפריקה, 1973, עמ' 83-82.

[6] . המבצר מעולם לא תפקד כמעוז להגנת העיר בפעילות צבאית. לעומת זאת כבר בשנת 1718 הוא שימש כלא לעצירים פוליטיים, ובהדרגה הפך לכלא פוליטי ראשי של האימפריה.

המבצר כולל מספר מבנים, ביניהם קתדרלת פטר ופול, ששם נקברו כל הצארים הרוסיים מפטר הגדול עד אלכסנדר השלישי. בנוסף, שאריותיהם של הצאר ניקולאי השני ומשפחתו נקברו שם לאחר שנמצאו. מבנים אחרים הם מטבעה, מצודת טרובטסקוי, אולם תת-קרקעי ומוזיאון.

ביוני 2011 נחנך משמר כבוד במבצר הפטרופאבלי, שיבצע חילופי משמרות קבועים, בדומה לחילופי המשמרות שמשמר הקרמלין מבצע במתחם הקרמלין במוסקבה. משמר הכבוד החדש, הוחזר למבצר, לראשונה מאז פירוק האימפריה הרוסית ב-1917 (מתוך ויקיפדיה).

[7] קרב פולטבה היה קרב שהתרחש ב-8 ביולי 1709 בקרבת העיר פולטבה, כחלק של מלחמת הצפון הגדולה. הניצחון של הרוסים הביא לשינוי מהותי במהלך המלחמה. קרל השנים עשר, מלך שוודיה נמלט ביחד עם מנהיג הקוזאקים (הטמן) איוואן מזפה לאימפריה העות'מאנית, אוקראינה חזרה לצד הרוסי במלחמה.

[8] .עם זאת, יהודים לא נהרו לעיר. הרב אפשטיין מקניגסברג טען: "העיר אינה מתאימה לחיי יהודים. בחודשי הקיץ בעיר הזאת אין לילה! אי אפשר לקבוע את זמני תפילות הבקר והערב".

[9] אנה (1693-1740), הייתה קיסרית האימפריה הרוסית בשנים 1730-1740. הייתה בתו של איוואן החמישי. בשנת 1710 בהתאם לרצונו של פיוטר הגדול לחזק את השפעתו באזור הבלטי הוחלט לחתן אותה עם דוכס קורלנד שהיה קרוב משפחה של מלך פרוסיה. הוזמנה להיות קיסרית על ידי המועצה הסודית העליונה, תוך שקיבלה על עצמה מגבלות קשות. אולם תוך זמן קצר פיזרה את המועצה וביטלה את כל ההגבלות שהוטלו עליה. היא לא התעניינה בענייני המדינה. במקום המועצה הסודית העליונה הוקם קבינט שתחילה אנה הקפידה לבוא לישיבות שלו. לקראת שנת 1732 היא הפסיקה לבוא לישיבות. האנשים הקרובים לאנה היו ברובם גרמנים, כנראה בהשפעת מאהבה ארנסט בירון . הדבר הטריד את האצולה, שהיתה ממוצא רוסי.

אנה שיקמה את המשטרה החשאית בה השתמשה להטיל אימה במתנגדיה בעילית השלטת. אצילים שהתנגדו למדיניות העדפה זאת הוצאו להורג. במדיניות החוץ החלה אנה במספר צעדים שהשפיעו עמוקות על דרכה הדיפלומטית של רוסיה בעתיד: רוסיה התערבה בעת מלחמת הירושה הפולנית 1733-1735 דבר שהגביר את השפעתה של רוסיה על פולין.בשנת 1736 יצאה רוסיה למלחמה באימפריה העות'מאנית. המלחמה מסמלת את תחילת שאיפתה של רוסיה לכבוש שטחים מן האימפריה העות'מאנית על מנת למצוא נמל מוצא למימי הים התיכון, את שאיפותיה אלו של הצארינה אנה ימשיכו רבים ממנהיגי רוסיה הבאים, הבולטת בהם היא יקטרינה הגדולה. בתקופתה של אנה החלה גם התפשטותה של רוסיה לאזורי אסיה המרכזית וחלק מקזחסטן סופח לאימפריה.

[10] . פאבל פטרוביץ' רומנוב נולד ב-1 באוקטובר 1754 לנסיכה יקטרינה, אשת יורש העצר ולימים יקטרינה הגדולה, קיסרית רוסיה. הגרסה הרשמית טענה כי אביו היה בעלה של יקטרינה, פיוטר השלישי, קיסר רוסיה, אך ישנן סברות כי אביו האמיתי של פאבל היה מאהבה של יקתרינה, סרגיי סלטיקוב. כבר מגיל צעיר התגלו בינו לבין אמו מחלוקות ואף שנאה. פאבל מעולם לא סלח על אחריותה לרצח אביו ואף חשש שהיא תרצח אותו – הוא אף האשים אותה בפומבי שהיא ערבבה שברי זכוכית באוכל שהוגש לו.

במשך תקופה ארוכה ניקיטה פנין היה המחנך של פאבל. היחסים ביניהם היו קרובים מאוד גם כאשר פאבל התבגר. בהשפעתו תמך פאבל בהתקרבות רוסיה לפרוסיה. יקטרינה, הייתה נחושה בדעתה להרחיק את בנה הסורר מהבירה ומהפוליטיקה. לאחר מות אביו בשנת 1777, נתנה לו את אחוזת פאבלובסק, מרחק של כמה קילומטרים מהבירה סנט פטרבורג. בשנת 1783 היא הוסיפה עליה את אחוזת גטצ'ינה, שבה הותר לפאבל להחזיק חטיבת חיילים משלו, שאותם הוא אימן לפי השיטה הפרוסית הנוקשה, שהייתה חביבה עליו. ב-5 בנובמבר 1796 יקטרינה לקתה באירוע מוחי ומתה ביום שלמחרת. מעשהו הראשון של פאבל היה השמדת צוואתה, שבה, ככל הנראה, נכתב כי היא מורישה את השלטון לבנו הבכור של פאבל, אלכסנדר (לפי החוק הרוסי דאז, הקיסר היה בוחר לעצמו את היורש). בגיל 42 עלה לשלטון. כמי שהעריץ את פרידריץ השני, החל ליישם את המשמעת הקפדנית שהיתה מקובלת במשטר הפרוסי. לאחר מכן עשה כל דבר שאמו הייתה מתנגדת לו: הגביל את זכותם של האצילים להעביד את הצמיתים שלהם, שחרר מהכלא אסירים פוליטיים, כדוגמת אלכסנדר ראדישצ'ב וניקולאי נוביקוב, ביטל את המסע המתוכנן כנגד פרס והתנגד בתוקף להשפעה צרפתית על רוסיה. במדיניות החוץ שלו, פאבל היה הפכפך מאוד, ונע בין צרפת לבריטניה. מדיניות הפנים של פאבל, אשר כללה מתן זכויות נוספות לצמיתים, מלחמה בכל השפעה צרפתית באשר היא ורפורמה של הצבא לפי השיטה הפרוסית, שבגללה הוא פיטר יותר מ-300 קצינים בכירים, עוררו את חמתם של האצילים. ב-23 במרץ (11 במרץ לפי הלוח היוליאני) 1801 נרצח פאבל בחדר השינה שלו, בטירת מיכאילובסקי שבסנט פטרבורג, על ידי חבורת קושרים. שייתכן שכללה גם את בנו אלכסנדר.

[11] אלכסנדר הראשון היה בנם של הנסיך הגדול פאבל פטרוביץ' (אשר הוכתר מאוחר יותר כפאבל הראשון) ושל אשתו מריה פיודורובנה. בגיל צעיר הוא נלקח מהוריו על ידי סבתו השתלטנית יקתרינה הגדולה וחונך ברוח רעיונות תקופת ההשכלה, ובעיקר ברוח רעיונותיו של ז'אן ז'אק רוסו. מאוחר יותר הצטרפו ליסודות אלה בחינוכו גם יסודות החינוך ברוח מסורת האוטוקרטיה הרוסית ממורהו ניקולאי סלטיקוב וכן האהבה לצבא מחד ולזולת מאידך מאביו פאבל.

ריבוי המקורות של השכלתו וערכיו וגם הצורך בילדותו המוקדמת לתמרן בין אביו לסבתו גרמו לו להיות מהוסס, לא-החלטי ודו-פני, אך גם לימדוהו להיות דיפלומט למופת; תכונות אלו ליוו אותו במשך כל חייו.

אלכסנדר עלה לשלטון לאחר הפיכת חצר – כמה קצינים מחיל המשמר אשר לא ראו בעין יפה את כניסתו של הקיסר פאבל הראשון למלחמה עם בריטניה רצחוהו בחדר השינה שלו. היו כאלה שטענו כי אלכסנדר ידע על הקשר ולא אמר דבר לאביו, ולכן כמוהו כשותף לרצח; אך האשמות אלה אינן מוצקות ונשענות על לא יותר משמועות.

עם עלייתו לשלטון, אלכסנדר פתח בסדרת רפורמות ברוח חינוכו הפרוגרסיבי. הוא הקים מועצה פרטית של אנשים המקורבים לו אישית ורעיונית, ניסה לערוך רפורמות ליברליות בנוסח המשטר האנגלי, לתקן חוקה ולבטל את הצמיתות והכריז מלחמת חורמה בשחיתות. אבל, כמו שהוא עצמו העיד, העם הרוסי לא היה בשל לחירות, ולכן רפורמות הליברליזציה והענקת החוקה לא צלחו; הצמיתות לא בוטלה, מערכת החינוך והאוניברסיטאות, אף שהורחבו, נותרו תחת פיקוח הכנסייה, ותוצאותיה הישירות של המלחמה בשחיתות היו התרוקנות של שורות הפקידות ואיושן באנשים זרים בלית ברירה -דבר שרק הרחיק את הקיסר מנתיניו. כמו כן, אלכסנדר לא היה בטוח בעמו, ולכן היסס ליישם את הרפורמות שלו עצמו בכל רחבי המדינה; תחת זאת, הוא ערך ניסויים במחוזות שונים של רוסיה, והתושבים רטנו על כך שהקיסר מעניק למחוזות רחוקים וזרים כגון פינלנד ופולין, אשר סופחו במהלך שלטונו, חירויות שהוא שולל מעמו שלו.

סיבה נוספת לכישלון הרפורמות הייתה שאלכסנדר עצמו, אף שהיה ליברל ואהב את החירות, לא רצה לוותר על כוחו כאוטוקרט ורצה תחת זאת שכל ההחלטות המדיניות תהיינה בהתאם לרצונותיו. כך, פעם הוא אמר בזעם לשר המשפטים שלו, המשורר הרוסי גברייל דרז'אבין: "אתה תמיד אומר לי מה לעשות! אבל אני הקיסר, ואני רוצה את זאת ושום דבר אחר תחת זאת!".

[12] מלחמת קרים (1853–1856) נערכה בין האימפריה הרוסית ובין האימפריה העות'מאנית, שתמכו בה  האימפריה הבריטית, האימפריה הצרפתית וממלכת סרדיניה מצד שני. במלחמה זו ניצחו המעצמות המתועשות, צרפת ובריטניה, בסיועה של האימפריה העות'מאנית, את רוסיה, האגררית (חקלאית) והמפגרת מבחינה טכנולוגית. אף שהמלחמה התנהלה בזירות רבות, החזית העיקרית בה הייתה בדרומה של רוסיה, בחצי-האי קרים שבדרום אוקראינה המודרנית לחופו הצפוני של הים השחור, ומכאן שמה. המלחמה הייתה חלק ממאבק ארוך בין המעצמות האירופיות להשתלטות על שטחים מהאימפריה העות'מאנית המתפוררת. זוהי המלחמה הכמעט-מודרנית הראשונה, שכן במהלכה הייתה השפעה רבה לפיתוחים טכנולוגיים מודרניים כמו הרכבת, הטלגרף ומנוע הקיטור. זוהי המלחמה הראשונה שתועדה באמצעות תמונות מצולמות. המלחמה מפורסמת גם בזכות עבודתה של פלורנס נייטינגייל, האחות שטיפלה בחיילים בריטים פצועים במהלך המלחמה.

[13] . אלכסנדר ניקולאייביץ' – אלכסנדר השני נולד במוסקבה ב-17 באפריל 1818 . ב-2 במרץ 1855 מת אביו ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה, ואלכסנדר הוכתר לצאר במקומו. הוא פתח במשא ומתן לשלום במלחמת קרים, שתנאיו הוכתבו עקב תבוסת רוסיה במלחמה. בהשפעת הרפורמות שהונהגו בצרפת ובאנגליה הנהיג רפורמות, כולל שחרור האיכרים הצמיתים, ורפורמה אגררית מרחיקת לכת. דבר שאך הגביר את התסיסה ברוסיה בהיווצר מעמד של איכרים ללא קרקע וללא אמצעי קיום. הצאר חדל מכוונות התפשטות של רוסיה והתרכז בביצור גבולותיה.

בשנת 1861 החליט על ביצוע רפורמה יסודית במשק, ובמסגרתה ביטל את מעמד הצמיתות. על מעשה זה הוא זכה לכינוי "המשחרר". למרות שחרור האיכרים ממעמד צמית, ביצוע הרפורמה היה מלווה במהומות איכרים, וחלק גדול מהם זכו לחופש אישי ללא אדמות לעיבוד ופרנסה.

בשנת 1867 מכר הצאר את אלסקה ואת האיים האלאוטיים לארצות הברית, בשבעה מיליון דולר. דבר שגרר בארה"ב הרבה ביקורת כנגד הנשיא סווארד. בשנת 1872 ייסד את "ברית שלושת הקיסרים" בין רוסיה, גרמניה ואוסטרו-הונגריה. הצאר ניצח את צבא האימפריה העות'מאנית במלחמת 1877 -1878, שבה פתח לשחרור העמים הסלאבים בבלקן מעול השלטון הטורקי, הביא לשחרור בולגריה וגרם לפטור של רוסיה מתנאי התבוסה שנכפו עליה בהסכם השלום שלאחר הפסדה במלחמת קרים.

למרות הרפורמות שהנהיג, שעוררו את חמת האצולה, נחשב הצאר מתון מדי בעיני הליברלים והרדיקאלי, ועורר התנגדות עזה בקרב חוגי האינטליגנציה, שדוכאה על ידו. בסוף שנות השבעים של המאה ה-19 קמה תנועה מהפכנית בשם "נרודניה ווליה" (בתרגום חופשי: "רצון העם"). השלטון עצר ושפט מאות סטודנטים, והדבר הביא לתגובה של טרור. וניסיונות התנקשות אחדים שנכשלו. ב-13 במרץ 1881 נפצע הצאר אנושות מפצצה שהושלכה לעברו בסנט פטרבורג על ידי סטודנט בשם איגנצי גרינויצקי, ומת מפצעיו. העיתונות האנטישמית בקייב ובאודסה רמזה שהיהודים הם אלו שרצחו את הצאר, הופצו כרוזים רבים ותועמלנים הטיפו לממשלה להכות ביהודים על שרצחו את "הצאר הגואל", משחרר הצמיתים. בעקבות אירועים אלה פרצו "הסופות בנגב", הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הצארית הרוסית. לאחר מותו, בנו אלכסנדר השלישי, ירש את מקומו כצאר.