תולדות סיציליה בעת החדשה

 

טיול בסיציליה הוא קודם כל טיול אל אתרי התרבות הקלאסית וגם זו הנורמאנית,, שהשכילה לשלב בין מזרח ומערב. אולם, המטייל בסיציליה, בעיקר בטיולו בפלרמו, ייתקל במבנים שבנו המלכים לבית בורבון וייתקל מן הסתם בפסלו של גריבלדי. מאמר זה מנסה לסכם בקצרה את האירועים שהחלו עם חיסול הנוכחית הצרפתית ועד לסיציליה לאחר מלחמתה עולם השנייה

השלטון הספרדי נמשך עד ראשית המאה ה-18 והסתיים בעקבות חתימת חוזה אוּטְרֶכט[1]. סיציליה עברה לידי ויטוריו אמדאו (Vittorio Amadeo) השני, מלך סָבוֹי, שניסה בחריצות לשקם את האי ובעזרת מימון בריטי תיקן תשתיות פגועות וייעל את מערכות השלטון.הוא דאג להחזיר את הסדר על כנו, כדי שהמסחר עם בריטניה לא ייפגע.  הוא היה המלך הראשון של סיציליה שכף רגלו דרכה באי מזה מאה ושמונים שנה. אולם בספטמבר 1714 נאלץ המלך לשוב לסבוי. תסבוכות פוליטיות העבירו את האי לידי האוסטרים ואלו הבינו המפתח לשיקום סיציליה הוא חיסול המשטר הפיאודלי והנהגת רפורמה אגרארית, אך הברונים הסיציליאנים מנעו את השינוי וב-1733 עברה סיציליה לבית בורבון.

ממלכת בורבון הביאה לאי את התרבות הנפוליטנית. בני המעמדות העליונים דיברו איטלקית. מאיטליה הגיעו הארכיטקטורה, המוסיקה ואומנות הברוק. סיציליה הפכה לאיטלקית לכול דבר. בשליש האחרון של המאה ה-18 התפתחה התיירות. בני המעמדות הגבוהים באירופה החלו לנסוע בהתלהבות למקומות עתיקים. מקדשים, חומות ותיאטראות הפכו למשאת נפשו של המטייל בן האצולה. בקרב צעירים באירופה ואחר כך גם בארצות הברית ובאוסטרליה התחיל להתפתח ה"Cultural trip , וריאציה ישנה לתרמילאות של ימינו. בין סיום לימודיהם בקולג' לבין תחילת החיים האמיתיים, הם היו נוהגים לנסוע לחודשיים שלושה, לחזות בפלאי הרנסאנס והברוק. כמו כן הגיעו לאיטליה, ובכלל זה לסיציליה, סופרים מפורסמים, ביניהם גתה, שערך בה ביקור מקיף ב-1787. שליטי בית בורבון, כמו שליטי סבוי לפניהם, ניסו לקדם רפורמה אגרארית בתנאים שהלכו והחמירו בגלל הגידול באוכלוסיה. החיים הפיאודליים הקשים הבריחו את האריסים אל הערים והייצור החקלאי ירד. אבל גם מינויים של שליטים מוכשרים לא הצליחו לחולל שינויים באי. בשנת 1781 מונה למשנה למלך  דומיניקו קרצ'יולו (Domenico Caracciolo), שביטל שורה ארוכה של חוקים, החל מביטול מכסות חקלאיות וחוקים דרקוניים כנו איסור פתיחת מאפיות וכלה בהפסקת פעילות האינקוויזיציה. הוא ערך רפורמה במערכת המיסוי וחייב גם את בני המעמדות הגבוהים לשלם את חלקם במס, אבל גם הוא ויתר בשלב כלשהו נוכח קשיי עורפם של בני סיציליה. כאשר ניסה לצמצם את מספר ימי החופשה המוקדשים לפסטיבלים, נתקל בהתנגדות גורפת. הוא כנראה לא הבין שזהו שסתום הכרחי לשחרור לחץ ולניקוז תסכולים. כעבור ארבע שנים של מאמץ, עזב את האי. סיציליה נותרה להלכה ממלכה עצמאית למחצה, תחת שלטון בית בורבון. אולם בשל חילופיי השלטון התכופים בסיציליה, נשארו הברונים הפיאודלים המתווכים היחידים בין האוכלוסייה לשלטון ואלה העדיפו להשאיר את סיציליה בנחשלותה. רובם ככולם התגוררו בארמונות בפלרמו ולא עשו דבר למעט בילויים וצבירת חובות. את ניהול אחוזותיהם ואת גביית חלקם ביבול ובזיכיונות השאירו בידי בריונים מקומיים (Gabelloti), שדאגו גם לענייני הברון, אך בעיקר לרווחתם האישית.

 

הרגשות הלאומיים שהובילו לאיחוד איטליה החלו להתעורר בתקופת נפוליאון בונפרטה. נפוליאון פלש לאיטליה בשנת 1796 וייצב בה שלטון ממושך ורצוף במשך כ-18 שנים. מספר המדינות האיטלקיות צומצם בהרבה. מדינת האפיפיור בוטלה, ממלכת סרדיניה שלטה אך באי סרדיניה, ובדרום שלטה ממלכת נאפולי, עליה הציב נפוליון כמלך את אחיו ז'וזף בונפרט. צרפת שלטה ישירות בחלקים נרחבים בצפון מערב איטליה, בצפון מזרח איטליה הוקמה "הרפובליקה האיטלקית", שהתקיימה כמדינת בובה צרפתית בין 1802 ל-1805, ויורשתה, "ממלכת איטליה" שהתקיימה בין 1805 ל-1814. מבנים שלטוניים אלו עודדו את הלאומיות האיטלקית של תושבי האזורים בהם שלטו, החלישו את השליטים האזוריים, ואת האפיפיור.

ממלכות אלו היו אך כלי בידי נפוליאון להרחיב את השפעתו והשפעת משפחתו, אך משדעך כוכבו האישי, ובני משפחתו שהושיב על כיסאות המלוכה באירופה נותרו ללא המשענת של תמיכתו, ניסו אלו לשמור על כיסאם באמצעות קידום הרגשות הפטריוטיים והלאומיים של נתיניהם. בין מלכים אלו היה "המשנה למלך באיטליה" אז'ן דה בוארנה, שניסה לקבל את הסכמת אוסטריה לקבל את כתר "מלך איטליה" לאחר נפילת נפוליאון, וז'ואקים מירא, מהמרשלים של נפוליאון, שקרא לפטריוטים האיטלקים לאחד את איטליה תחת שלטונו.

בעקבות נפילת נפוליאון, השיב קונגרס וינה ב-1814 את השלטון לשליטים שהודחו מכיסאם  בעקבות המהפיכה הצרפתית ונפוליון. באחת הוחזרו הגבולות הישנים שחילקו את איטליה והיוו רשת של מדינות זערוריות, הנשלטות באופן ישיר או עקיף בידי מעצמות אירופיות שונות, ובמיוחד אוסטריה. "הקונצרט הוינאי" בהנהגת מטרניך, החזיר את מלך סרדיניה לכס השלטון והוא שלט מבירתו שבטורינו, על סרדיניה. הקונגרס מסר לידי אוסטריה את המחוזות האיטלקיים לומברדיה וונציה, והחזיר לשלטון את מושלי הדוכסויות באיטליה המרכזית. כן הוחזרו לאפיפיור מחוזותיו שהשתרעו בין רומא לים האדריאתי.הקונגרס החזיר את דרום איטליה לימי העריצות. השלטון ב"ממלכת שתי הסיציליות" ניתן לשליט השנוא פרדיננד מבית בורבון. במרכז נותרו עצמאיות ממלכות קטנות כטוסקנה, ומדינת האפיפיור. עם זאת רפובליקות מן העבר כוונציה וגנואה לא הוקמו מחדש. ונציה נמסרה לידי אוסטריה, וגנואה לממלכת סרדיניה. על כיסאות המלכים הושיב מטרניך מלכים זרים, אצילים המקורבים לבית הבסבורג. ברוב המדינות הקטנות באיטליה שלטו אוסטרים בהנהגת מטרניך, אשר תבע מהם לדכא כל רעיון ליברלי. השליטים הזרים שבאו לאחר תקופה של עידוד הלאומיות, ואשר שלטו בשיטות השנואות והישנות, שיטותיו של מטרניך – צנזורה, החנקת חופש הדיבור, משטרה חשאית, לא היו לרוחה של האוכלוסייה, שסבלה גם מעוני ומחסור.

כבר לאחר גירוש שליטיה הבונפרטיסטים של איטליה, החלו קבוצות במספר מדינות איטלקיות לדחוף להקמת מדינה איטלקית מאוחדת ועצמאית. הקבוצות פעלו ברוח הלאומיות האיטלקית שכבר הושרשה באוכלוסייה בתקופת נפוליאון. רדיפת הליברלים על ידי האטסטרים, הביאה להקמת אגודות סתר כמו ה"קארבונארי", שעסקו בפעולה נמרצת לאיחוד איטליה. תנועת הקארבונארי (באיטלקית – Carbonari, מבעירי הפחמים), שהחלה בסמוך להתמוטטות הסדר הנפוליאוני באיטליה ב-1814. מטרות הקרבונארי היו פטריוטיות וליברליות, והם היו מאוגדים בתאי סתר קטנים הפזורים לאורכה של איטליה

המאבק לאיחוד נתפס כמאבק נגד האימפריה האוסטרית ובית הבסבורג, מכיוון שהם היו שליטיה הישירים של אוכלוסייה דוברת איטלקית באזורי צפון מזרח איטליה של היום, והיו הכוח החזק ביותר שעמד בדרכו של האיחוד. האימפריה האוסטרית החניקה בכוח הזרוע כל ביטוי ללאומיות איטלקית בשטחים שבשליטתה, כמו שעשתה בשאר חלקי האימפריה, בהם ניסו להתעורר לאומים אחרים. מטרניך, שבשמו נקשרה תנועת הריאקציה ההבסבורגית שלאחר קונגרס וינה, התבטא כי איטליה היא אך "ביטוי גיאוגראפי".

התומכים באיחוד נתקלו בהתנגדותו של הכס הקדוש. ניסיונות מוקדמים ליצור קונפדרציה עם מדינת האפיפיור, שהיה בהם כדי להותיר לאפיפיור מידה רבה של שליטה בנחלותיו, כשלו. האפיפיור באותו הזמן, פיוס התשיעי חשש שאם יוותר על השליטה המלאה בנחלותיו יוביל הדבר בסופו של דבר לרדיפה כנגד הקתולים האיטלקים.

גם בין התומכים באיחוד, היו מספר קבוצות שראו את פני המדינה העתידית באורח שונה. וינצ'נזו ג'וברטי, כומר מפיימונטה, הציעה קונפדרציה של מדינות בשליטת האפיפיור. בספר שפרסם ב-1843, יצר קשר ישיר בין האפיפיור ובין מה שנודע אז כ"תנועת התחייה" (Risorgimento).

אחרים, כג'וזפה מציני שאפו לרפובליקה. מציני נאסר בשל פעילותו המהפכנית, ובעודו בכלא גיבש את דעתו כי איטליה חייבת להיות מאוחדת, עצמאית, ורפובליקנית. לאחר שחרורו ב-1831 גלה למרסיי, שם ארגן אגודה פוליטית בשם "איטליה הצעירה" (La Giovine Italia), שהייתה אף היא בין הכוחות שהשפיעו על איחוד איטליה.

ג'וזפה מציני (1805- 1872) מהפכן איטלקי מיתולוגי, פעל לאורך רוב המאה ה-19. החל כאיש הקארבינרי והשתתף בניסיונות מרד נגד המשטר המלוכני של סרדיניה-פיאמונטה, אך נאסר והוגלה ב-1830. בגלות ייסד את תנועת "איטליה הצעירה" שדגלה בהקמת רפובליקה באיטליה המאוחדת, והאמינה שמטרה זו תושג על ידי התקוממות עממית ללא הישענות על מלכים או מדינות זרות. מאציני תמך בלאומיות באשר היא, אולם ראה את איטליה כבעלת מעמד בכורה בתהליך. ראה במהפכה אידיאל. משנתו לא הייתה רק פוליטית, הוא האמין בגאולת האדם על בסיס מוסרי ודתי של חירות ושל צדק.

כוח משפיע נוסף בתנועה היה ג'וזפה גריבלדי, מהפכן רדיקלי יליד ניס (אז חלק מממלכת סרדיניה), שהשתתף בהתקוממות בפיימונטה ב-1834, נדון למוות, נמלט לדרום אמריקה, ושב משם ב-1848 כשהוא סוחף אחריו המונים בתנועה פוליטית וצבאית שנמשכה עד האיחוד, ולאחריו. בסופו של דבר הייתה זו פעולתם של דיפלומטים כקאבור, שפעלו בדרך של בריתות דיפלומטיות ויצירת כוח כלכלי וצבאי, הצליחו לרתום את האנרגיות המהפכניות לטובת מטרתם, ואיחדו את איטליה תחת כתר שושלת בית סבוי.

 

 הרוזן קמילו בנסו די קאבור (1810-1861) מדינאי איטלקי מנסיכות פיאמונטה שלקח חלק מרכזי באיחוד איטליה באמצע המאה ה–19. בראשית דרכו הפוליטית היה ליברלי וכיהן כשר ובהמשך כראש הממשלה של פיאמונטה, אותה הצעיד לשגשוג כלכלי ולקידמה על בסיס מודל מערב –אירופי. קאבור היה פוליטיקאי ערמומי ואופורטוניסט שבדומה לביסמרק הפרוסי, נחשב לאומן ה'ריאל פוליטיק'. מטרתו העליונה הייתה איחוד איטליה, ולשם כך היו כשרים בעיניו כל האמצעים. קאבור ייצג את הקו המלוכני, שגרס שהדרך היחידה לאחד את איטליה היא על ידי המלך האיטלקי המשמעותי ביותר – מלך פייאמונטה, ויטוריו אמנואלה השני. בדיעבד מדיניות זו אכן הוכיחה את עצמה. קאבור השתמש במדיניות גמישה של דיפלומטיה ובריתות עם צרפת ופרוסיה מצד אחד ובאלימות בדמות מלחמות נגד האימפריה האוסטרית, האויבת המסורתית של הלאומיות ששלטה בחלקים רבים של איטליה ושאפה לשמור אותה מפוצלת.

 

"אביב העמים" החל בהפתעה. זרעי המהפכה נבטו בסיציליה. הפגנה של סטודנטים בפלרמו, כמחאה על מאסר אקדמאים ליברלים התפשטה לכול חלקי העיר ומשם לרחבי סיציליה.  אריסים היכו את גובי המיסים, השחיתו את רכוש הברונים ושרפו תוצרת חקלאית. מקץ שבוע של מהומות הכריז המלך על חופש עיתונות ועל עצמאות שיפוטית, אך לא הצליח לשכך את זעם ההמון ונאלץ להתפטר. באפריל 1848 הודיע הפרלמנט המקומי על הקמת מדינה ריבונית. במשל 16 חודשים התקיימה סיציליה העצמאית ופנתה למחוזות נוספים באיטליה להתאחד עמה. אולם השעה עוד לא הגיעה. סיציליה לא היתה בשלה לעצמאות. כך למשל, בני מסינה סירבו להצטרף למרד וקיבלו בזרועות פתוחות את צבאו של פרננדו השני מנפולי. הממשלה העצמאית היתה חסרת אונים.  הסיציליאנים עוד לא היו מוכנים להילחם על עצמאותם. לכאורה המרד בפלרמו נכשל, אך הוא הצליח לזרוע את הריסורג'ימנטו (Risorgimento)[2]. זרעי התחייה האיטלקית. יעברו עוד עשרים שנה עד שהזרעים הללו ישאו פירות, אבל סיציליה תהיה הראשונה להוביל גם את מלאכת האיחוד של איטליה.

 

גריבלדי (Giuseppe Garibaldi)  היה גיבור עוד לפני הריסורג'ימנטו. הוא נולד ב- 1807 בניצה, בן לקברניט דייג. חבר בתנועת "איטליה הצעירה" של מאצ'יני בשנת  1834 ניסה להמריד את הצי, במהפכת נפל להפלת משטרו המלוכני של פיימונטה. לאחר שנידון למוות ברח לצרפת ומשם לדרום אמריקה, שם לקח חלק במלחמות הרפובליקות הצעירות והקים את "הלגיון  האיטלקי" בנכר. את חייליו הלביש בחולצות צמר אדומות שקיבל במקרה, ואלה הפכו לסמל של לוחמיו. עם פרוץ מהפכות  1848 באירופה חזר לאיטליה כדי לפעול לשחרורה. ב- 1849 הקים גריבלדי רפובליקה זעירה ברומא, שמוגרה על ידי הצבא הצרפתי, דבר שהבאיש את ריחה של התנועה הרפובליקנית. האפיפיור נקט עמדה עוינת ומרבית חסידי האחדות האיטלקית פנו אל ויקטור עמנואל ה- II מלך סרדיניה שינהיגם.

ראש ממשלתו קאבור שהצטרף למלחמת קרים השתתף ב"וועידת פאריס" (1856) שם הצליח לעורר את דעת הקהל באירופה לטובת איטליה ונגד אוסטריה. לאחר שקאבור כרת ברית הגנה עם צרפת, גרם בכמה טכסיסים דיפלומטיים לאוסטריה לתקוף את סרדיניה. במלחמה נחל ניצחון חלקי, שגרר מרידות רבות באיטליה, שלאחר שגירשו את שליטיהם ביקשו להצטרף לממלכת סרדיניה שהתפתחה מהר למלכות איטליה.

כאשר הכריז קארלו אלברטה מלך פיימונטה מלחמה על האוסטרים, החליט גריבלדי להצטרף כמפקד  לצבאו ולמנוע פירוד בתנועה הלאומית. דבר זה הוביל לקרע בינו לבין מאצ'יני. בניגוד למאצ'יני ההוגה וההוזה, היה גריבלדי איש המעשה, ורצה לאחד את השורות גם במחיר וויתור על עקרונות. אחרי כניעת פיימונטה לאוסטרים, התייצב גריבלדי לעזרת מגיני רומא, שבה התבצרו חסידי מאצ'יני לאחר שהבריחו את האפיפיור פיוס ה- 9.

הגנת רומא וניצחונות על הצבא הצרפתי ועל צבאותיו הבורבוניים של מלך "שתי הסיציליות"[3],  היו מןהפרקים המזהירים ביותר בתולדות ההתקוממות הלאומית והגדילו את תהילתו של גריבלדי. משלא יכלה העיר לעמוד נגד צבאות האוסטרים והצרפתים, נסוג עם חייליו צפונה לכיוון וונציה, בעוד אשתו ההרה שנסעה עמו, מתה בדרך. משלא הורשה להיכנס לתחומי פיימונטה, נאלץ להימלט לניו יורק. ב-1859 הגיע לגנואה כדי להמשיך ולפעול למען האחדות האיטלקית. הואיל ומצ'יני צידד בעיצוב צורת ממשל רפובליקנית לאיטליה, נכשלו המאמצים להניעו להצטרף לתנועת איחודה של איטליה בהנהגת ממלכת סרדיניה, אולם לבסוף שוכנעו גריבלדי ורבים מחסידיו, ששאפו לאיחוד איטליה מעל הכל, להצטרף למחנה ויטוריו עמנואל ותומכיו. לאחר תבוסת האוסטרים וגירושם מאיטליה, הגיעו אל גריבלדי ידיעות על מרידות בסיציליה ועל בקשות לעזרה. הוא התפטר מצבא המלך וגייס מתנדבים מכול העולם כדי לסייע למורדים בסיציליה. המלך תכנן, יחד עם דוכס קבור, לאחד את איטליה, אך איטליה לגבי דידו כללה את החלק הצפוני של חצי האי האפיניני בלבד. הדרום הנחשל לא נראה לו ראוי להיות חלק מאיטליה, לפיכך התנגד למהלך של גריבלדי.

ב-5 למאי 1860, בתמיכתו הפרטית, אך לא הרשמית של קאבור, הפליג גריבלדי, בלוויית חבורה של למעלה מאלף מתנדבים נועזים ("החולצות האדומות"), איטלקים וזרים, מגנואה לסיציליה. לאחר שהתחמק מהצי של סבוי נחת גריבלדי במארסלה שבחוף המערבי של סיציליה, בחסותן של אניות מלחמה בריטיות. הסיציליאנים הצטרפו אליו בהמוניהם.

גריבלדי צעד אל העיר העתיקה סלמי (Salemi). בבואו מינתה אותו מועצת העיר לשליט איטליה המאוחדת. הוא קיבל את המינוי והניף את דגל שלושת הצבעים (טריקולור), דגלה של איטליה המאוחדת. סלמי היתה לבירתה הזמנית של איטליה החדשה. גריבלדי הבטיח לאריסים חלוקה צודקת של הקרקעות והם הצטרפו אליו בהמוניהם בדרך לפלרמו.

הם ניצחו את צבאות הבורבונים בקרבות קאלאטאפימי (15 במאי). בפלרמו המתינו לו עשרים אלף חיילים מצבא בורבון, אך העם כבר היה מאחוריו. תושבי העיר הקימו מחסומים ואניות אנגליות ואמריקאיות שלחו לו אספקה. ב-30 למאי נפלה לידיו פלרמו ואחיה גם מילצו (Milatso) ומֶסינָה. גריבלדי הפך לשליט סיציליה. הוא החל בפיתוח האי, בייבוש ביצות,  סלילת דרכים וחלוקה מחדש של נחלות הכנסיה. אולם הוא לא התעניין באמת בסיציליה. עיניו היו נשואות לאיחוד איטליה. הצבא חצה במהירות את מפרץ מסינה לייבשת איטליה. גייסות מלך שתי הסיציליות נמסו בפני צבאו של גריבלדי ומלכם נמלט לגולה. ב-7 לספטמבר כבש את נפולי, בסיוע כוח סרדיני מן הצפון. כניסתו של גריבלדי לנפולי תועדה בציורו של גוסטאב דורה.

בנאפולי הכריז על עצמו כ"דיקטאטור שתי הסיציליות" ורצה להמשיך עד רומא, אך הממשלה מחשש המעצמות שלחה נגדו צבא וגריבלדי נאלץ לבוא בדברים עם קבור. חייליו השתתפו לצד הצבא המלכותי בקרבות נגד הבורבונים וב-26 לאוקטובר מסר למלך את השטחים שכבש[4]. לגריבלדי היתה השפעה עצומה על כל התנועות המהפכניות באירופה ותרם להפצת הרעיונות ההומניטאריים והליברליים במאה ה- 19. למרות זאת, יש לציין כי היה רחוק מכל אידיאולוגיה מגובשת ועקרונית. דמותו ומפעלו של גריבלדי פעלו על לב הפטריוטים האיטלקיים יותר מאשר הפקחות הדיפלומטית של קבור והיו הגורם הראשון במעלה לשחרור ואיחוד איטליה.

כאשר הרפורמות בסיציליה התמהמהו לבוא, החלו האריסים להשתלט בכוחם הם על אדמות הברונים. גריבלדי איים להחזיר בכוח את הסדר על כנו אך ב-1860 עזב את סיציליה כשהוא מותיר אחריו מאות אלפי איכרים סיציליאנים עניים ובעיקר מאוכזבים. ובכול זאת, משאל עם ב- 1861 אישר את הצטרפות האי לאיחוד האיטלקי.