תולדות סיציליה בימי הביניים

 אי הקיקלופים בים התיכון. סיפורה של המאפיה הסיציליאנית ; תולדות סיציליה בעת החדשה

הרומאים ניצלו את משאבי האי עד תום, בסיועם של פקידים מקומיים מושחתים. הפלישות הברבריות אחרו, יחסית, להשיג את סיציליה. ב- 439 לספירה כבשו הוונדלים את האי. בשנת 477 לספירה, מסר הקיסר הביזנטי זנון, את סיציליה, לאודוקאר – השליט הגותי של איטליה –  תמורת תשלום שנתי[1]. ב-493  פלש לאיטליה, מכיוון צפון מזרח; תאודוריך מלך האוסטרוגוטים (בהסכמת זנון), ניצח את אודוקאר והרגו וכך עברה לידיו גם סיציליה.

הגותים: אומה טווטונית עתיקה, שהיתה גורם מכריע בתולדות אירופה הדרומית בתקופת שקיעתה של מלכות רומא המערבית. מוצאם משבדיה. הגיעו למישורי רוסיה במאות ה 2-1 לפנה"ס. בתחילת המאה ה- 3 נמצאו בתחומי הערבות של רוסיה שתי קבוצות: אוסטרוגותים – מן הדון במזרח עד הדנייסטר וויזיגותים – מן הדנייסטר עד גבול מלכות רומא על הדנובה התחתית[2]. פלישת ההונים ב- 376 גרמה לחלוקה הסופית ל"מערביים" ול"מזרחיים". מכאן גורלם היה שונה. הויזיגותים נסוגו מעבר לתחומי האימפריה והאוסטרוגוטים נשארו בדרום-מזרח אירופה ונשתעבד להונים[3]. במאה הרביעי התנצרו, בהשפעת המזרח המיוון, אולי באמצעות שבויים מקפדוקיה. כך הוכשרה הדרך לקבלת הנצרות האריאנית, שהוסיפה לניגוד האתני והדתי שבינם לבין הרומים. תיאודוריך, כמו אודוקאר לפניו, היה אריאני, והיתה פעורה תהום תרבותית ודתית ביניהם לבין האוכלוסייה. ב- 488 פלש תאודוריך לאיטליה ומשל בה. הוא היה שליט של ממלכה אדירה שכללה גם את סיציליה, איליריה, אזור האלפים ופרובאנס.

הממלכה האוסטרוגותית, שבירתה היתה ברוונה (Ravena), היתה למעשה דו לשונית, דו מעמדית, דו דתית ודו תרבותית. החוקים הרומים ופקודות הקיסר היו תקפים לגבי אזרחי רומא בעוד הגותים חיו לפי חוקי עמם. כאריאני נטה תאודוריך חסד ליהודים והגן עליהם מפני האוכלוסייה הקתולית[4].

אחרי מותו של תאודוריך לא החזיקה ממלכתו מעמד. במלחמה קשה שנמשכה מ- 536 עד 544, השמידו נארסס ובליסריוס (Belisarius), שרי צבאו של הקיסר יוסטיניאנוס, שליט ביזנטיון, את הממלכה האוסטרוגוטית. ב- 535 נכבש כחלק ממסע כיבושין של יוסטיניאנוס בצפון אפריקה, דרום ספרד וערי איטליה. בתקופה הביזנטית נחשבה סיציליה לחוליה החלשה של האימפריה, למרות שבמאה ה-7, במשך חמש שנים, שימש הסיראקוזה כבירת הביזנטים.

מבחינה אדמיניסטרטיבית חולקה סיציליה לשתים: המזרח, סביב סיראקוזי והמערב סביב ליליבאום. השלטון הביזנטי היה קרוב לרוחם של היוונים תושבי סיציליה, ונאמנותם לו נמשכה שנים רבות. איטליה כולה הפכה לפרובינציה רומית (מזרחית) שמשל בה נציב ביזנטי שישב ברוונה. הביזנטים שלטו באי 300 שנה. כנסיית האי היתה כפופה לאפיפיור והיו ברשותו נחלות רבות. בפולמוס האיקונוקלזם מרדו תושבי סיציליה, בהשראת האפיפיור (726). עם דיכוי המרידה הופקעו קרקעות האפיפיור וכנסיית האי הוכפפה לפטריארך של קונסטנטינופוליס.

דיוקן של יוסטיניאנוס קיסר, כפי שהוא מופיע על גבי פסיפס בכנסיית סן ויטלה ברוונה

ב- 568  נהג  אלבואין (Alboin) מלך הלנגוברדים [5]את עמו לאיטליה אך הביזנטים המשיכו לשלוט בראוונה, רומי, איטליה הדרומית וסיציליה. [מאז הכיבוש הלנגובארדי נשארה איטליה מפוררת ואוחדה רק ב-1870]. בשנת 800 הוכתר קרל הגדול לקיסר רומי, ואיטליה הצפונית והמרכזית נקרעו לחלוטין מהאימפריה הביזנטית. רק איטליה הדרומית והאיים נשארו בידי ביזנטיון.

 

כבר השליט האומיי מועוויה יזם את הפשיטות הראשונות על סיציליה, שבאו  מן המזרח ומלוב. בשנת 655 החלו הפלישות האומיות שכללו, בין הייתר, גם הגליית התושבים לדמשק. פשיטות מאוחרות יותר יצאו מתוניסיה וכבשו ב-700 בערך את האי פנטלריה. בשנת 740 נעשה ניסיון הכיבוש הנחרץ הראשון. חביב אבן אבו עוביידה, צר על סירקוזה וסחט ממנה מס עובד, אך נאלץ לחזור בשל מרידה ברברית. אחרי פשיטה נוספת, בשנים 752-753 באה תקופה קצרה של שלום מאולץ, בה נחתמו מספר הסכמי שביתת נשק בין שליטי תוניסיה לבין הרשויות הביזנטיות באי.

"סרצנים"[6]  או "סרקנים" הוא כינוי לערביים בפי הנוצרים בימי הביניים, שהוחל גם על מוסלמים נוספים, במיוחד תורכיים. היתה סברה שהמלה "סרקנים" מוצאה מהמלה הערבית "שרק", שפירושה מזרח. המילה מופיעה כבר בספרות היוונית של המאה הראשוןלספירה, ככינוי לתושבי סרקנה, המשתרע לדברי תלמי מאלכסנדריה, בצפון סיני או מדרום לארץ הנבטים. אבות הכנסייה וההיסטוריונים הביזנטיים, למשל פרוקופיוס, הרחיבו את המונח גם על שבטים ערביים אחרים.

הכיבוש הממשי החל בשנת 825 איפמיוס (Euphemius)  מפקד צי ביזנטיון, שהיה צפוי לעונש מידי הקיסר בגלל עבירה כלשהי, התקומם נגד הקיסר, מרד בו והשתלט על האי. לאחר זמן, משהובס על ידי צבאות האימפריה, נמלט לתוניסיה עם אניותיו, ביקש את עזרת השליט האלגבי של תוניסיה, זיאדת אללה, ודחק בו לכבוש את האי. למרות היסוסיו, הזניק שליט סיציליה צי בן  70-100 אניות שהנחיתו כוחות במזארה ב-827. אחרי התקדמות מהירה בתחילה, נהדפו הפולשים מספר פעמים ונחלצו מקשייהם רק לאחר שהגיעה במפתיע חבורת הרפתקנים בספרד. מכאן ואילך נמשכה ההתקדמות.

בשנת 831 נכבשה פלרמו, שהיתה בירת האי במשך השלטון המוסלמי ושימשה כבסיס להתפשטות נוספת. כיבושי המוסלמים התנהלו לאטם. לכדו את מסינה ב-843; את קסטרוג'ובאני שבלב האי ב- 859 ואת סירקוזה ב- 878. המאחז האחרון של הביזנטים – רמטה שליד מסינה – נפל רק כ- 90 שנה מאוחר יותר. רק ב- 965 השלימו הערבים את הכיבוש. ביזנטיון ניסתה לחזור ולכבוש את האי כל ימי הערבים וב- 1038-1042 השתלטה לזמן קצר על חלק מהאי.

ציור ערבי בפלרמו

בינתיים נחתו כוחות מוסלמים על אדמת איטליה והחזיקו חיילות מצב בבארי ובטאראנטו. פושטים מוסלמים איימו על נפולי, על רומא ואפילו על צפון איטליה ואילצו את אחד האפיפיורים להעלות מס עובד במשך שנתיים. בין השנים 882 ל-915 ביצעה המושבה הצבאית המוסלמית, שעל נהר גאריליאנו, פשיטות לקמפניה ולדרום לאטיום. ייתכן שנשלחה ונתמכה מסיציליה. המלחמה בין הביזנטים למוסלמים נמשכה בים ובייבשה, באי ועל אדמת איטליה עד 895-896 אז חתמו הביזנטים על הסכם שלום, בו ויתרו למעשה על סיציליה.

בתקופת השלטון המוסלמי היתה סיציליה בתחילה שטח חסות של תוניסיה, קשורה עמה פוליטית ומנהלית. את כיבוש סיציליה השלימו האלגביים – משפחת אמירים שנקראו על שם מייסד השושלת, אברהים אלגלב (מת ב-812). האלגביים מלכו באפריקה (טריפולי, טוניסיה וחלקה המזרחי של אלג'יריה), בשנים 800-909 בשמם השליטים העבסיים הארון אל ראשיד ויורשי כיסאו, אך למעשה היו כמעט עצמאיים. יש לזכור כי גם כאשר כוחו של הח'ליפה העבאסי היה בשיאו, היקף שלטונו בפועל היה מוגבל. שלטונו התקיים בעיקר בערים ובאזורים היצרניים שסביבן. ככול שעבר הזמן, נלכדה סמכותו בסתירות המאפיינות שיטות ממשל ריכוזיות ובירוקרטיות. על מנת לשלוט במחוזות רחוקים, נאלץ הח'ליפה להאציל על מושליו את הסמכות לגבות מיסים ולנצל חלק מההכנסות להחזקת כוחות מקומיים. הוא ניסה לשלוט בהם באמצעות מערכת מודיעין, אך לא הצליח למנוע מכמה מושלים לבסס את מעמדם, עד שיכלו להעביר את השלטון לידי בני משפחותיהם, תוך שנשארו, לפחות באופן עקרוני, נאמנים לאינטרסים העיקריים של שליטם. בדרך זו צמחו שושלות, כמו שושלת הצפאווים במזרח איראן (867-1495) , הסאמאנים בח'וראסאן[7] (819-1005), הטולונים במצרים (868-909) והאלגביים בתוניסיה. האחרונים סבלו מאופוזיציה שיעית וחאריג'ית על רקע דתי ואופוזיציה ברברית על רקע אתני ואופוזיציה של החיילים הערביים על רקע פוליטי. בכל זאת הפכו את מדינתם לארץ פורחת. בבירתם קיירואן ובערים אחרות הקימו בנינים מפוארים שחלקם עומדים עד היום. הם ערכו מסעות מלחמה לעומק איטליה, וכבשו את האי סיציליה, שהפכה לשטח חסות של תוניסיה. האלגביים נוצחו וגורשו  על ידי הפאטימים בשנת 909. אחיזתם של הפאטימים באי התרופפה לאחר שהעבירו את מושבם למצרים ב-972 (הקמת קהיר ב-969) וכס המושל עבר לכהונה תורשתית בענף של הכלביים (צאצאי אל-חסן אבן עלי אל כלבי). שלטונם התורשתי של  הכלביים, שנמשך עד 1040, ציין את שיא העוצמה וההשפעה המוסלמית בסיציליה.  מושלי האי מונו תחילה ישירות על ידי הממשל המוסלמי העצמאי, או בעיתות חירום על ידי נכבדי פלרמו. בשלטון המוסלמי,.. מושלי האי מונו תחילה על ידי הממשל המוסלמי העצמאי ובעיתות חירום על ידי נכבדי פלרמו.

ערבים רבים היגרו לסיציליה מתוניסיה ורבים התאסלמו.

ראה גם: האיסלם.

סיציליה היתה לחלק מן העולם הערבי המוסלמי, אך התרבות הנוצרית והיוונית לא נעלמו. הכיבוש הערבי הצטיין ביחס של סובלנות לאוכלוסייה הנכבשת. מוסדות דתיים נפגעו אך מעט והיוונית המשיכה להתקיים, בצד הערבית, כשפה מדוברת עיקרית בסיציליה. אבן חווקל הנוסע המוסלמי בן המאה ה- 10, מצא בפלרמו כ- 300 מסגדים. כותבים מאוחרים יותר סיפרו על פריחה עשירה של התרבות והספרות הערבית שנשאר מהן מעט מאד.

הערבים יישמו בסיציליה עקרונות ממשל כמעט זהים לאלה ששררו בשטחי כיבושיהם במזרח והנהיגו שינוי חברתי חשוב בהחזקת הקרקעות ובחלוקתן. לערבים היתה תנופת התיישבות רחבה, על כך יעידו שמות ערביים ששרדו ברחבי האי וגילו עניין רב בחקלאות, דבר שגרם לכך, ששרדו מלים רבות בעגה הסיציליאנית. הם הרחיבו את שטחי העיבוד החקלאי בהשקיה קפדנית ועד היום מעיינות רבים בסיציליה נושאים שמות ערביים. הערבים הביאו לסיציליה את פרי ההדר, התות, קנה הסוכר, התמר והכותנה.

מלומדים רבים עסקו בתרגום יצירות ערביות ללטינית. ספרים רבים אבדו. נותרו מעט כתבים של אבן חמדיס (מת ב-1132), שהיה גדול המשוררים הערביים הסיציליאניים. אבן חמדיס גלה ונדד מסיציליה אל סביליה שבאנדלוסיה,חי שם במין פיצול אישיות, וחש מחובר לשני המקומות[8]. אבן חמדיס מוכר למחקר רק מעותקים ספרדיים וסוריים של כתביו. יחד עם זאת, חלקה של סיציליה בהעברת התרבות המוסלמית לאירופה הוא קטן משסברו.

אחת הסיבות לנפילת הסרצנים, היתה מלחמת אזרחים בין מוסלמים סיציליאנים וצפון אפריקאיים, ששמה קץ לאחדות באי. בעקבות פלישת הביזנטים ב-1038-1042 התפוררה סיציליה למספר נסיכויות. לאורך תקופה קצרה נשלטו חלקיה השונים של האי על ידי נסיכים מקומיים ופלרמו נשלטה על ידי מועצת נכבדים.

בשנת 1060 נכנסו הנורמנים לתמונה.

נורמנים: באנגלית  Norman מלשון  Northman , דהיינו, "אנשי הצפון". בלטינית Nordmanni.  הנורמנים אשר שמם נגזר מכינוי ל"אנשי הצפון", הוא כינוי אירופאי לויקינגים, במיוחד אלו שהחל מהמאה ה-10 נאחזו בצפון צרפת, בחבל הארץ הנקרא על שמם "נורמנדי". הם היו פולשים סקנדינבים (במיוחד ויקינגים-דנים), אשר במהלך המחצית השנייה של המאה ה-9 לספירה החלו בכיבוש החלק הצפוני של צרפת הידוע כיום בשם נורמנדי, ממנו התפשטו לאיטליה. מנהיג הפולשים הרולף (הידוע יותר בשמו הלטיני "רולן מנורמנדי"), נשבע אמונים לשארל התם, מלך צרפת בשנת 911  וזה העניק להם את אזור הסן התחתי, שהפך לאחר התפשטות מסוימת לדוכסות נורמנדי. התרבות הנורמנית כתרבויות מהגרים אחרות הייתה משתנה וסתגלנית ולמשך זמן מסוים הובילה אותם לכיבוש שטחים בכל רחבי אירופה.  הנורמנים אימצו את הדת הנוצרית ואת השפה הצרפתית העתיקה ויצרו זהות תרבותית חדשה הנפרדת משכניהם הצרפתים ובני ארצות מוצאם הסקנדינביים[9].

יש לציין כי נדודי הנורמנים תוארו בצבעים קודרים על ידי ההיסטוריונים המערב-אירופאים, למעט אילו הסקנדינביים. למרות הדימוי השלילי של הויקינגים, קשה למצוא בקורותיהם מאורע הדומה באכזריותו לטבח של 4500 הסקסונים, עליו ציווה קרל הגדול. גם מעשי הביזה לא היו נחלתם הבלעדית. התדמית השלילית שהודבקה לנורמנים היתה בשל היותם עובדי אלילים. הכרוניקות של הקרולינגים משמשות למחקר מקור מידע ראשי לפלישות הנורמנים, כנגד זה לא השאירו הנורמנים עדויות בכתב לאיזון התמונה.

המנהיג הנורמני בואמון מאוטראנטו היה מהמנהיגים החשובים של מסע הצלב הראשון. את הנורמנים הניעו יצר הרפתקאות, לחץ דמוגרפי וצורך בקרקעות אך הם השכילו תמיד להופיע כמרחיבי גבולותיה של הנצרות הרומית-קתולית וכפועלים בחסות האפיפיור. השליטים הנורמנים של סיציליה נחשבו לווסלים   של האפיפיור. בכל אזורי כיבושיהם היו הנורמנים מיעוט מספרי. עליונותם התבססה על עליונותו הצבאית של הלוחם הנורמני. הפרשים הנורמנים כבדי השריון הסיעו עמם את סוסיהם ע"ג אוניות שנבנו במיוחד לשם כך. הם פעלו בתיאום עם קשתים ורגלים, הם הצטיינו גם בתחום הביצורים והיו הגוף הלוחם המשובח ביותר שידעה אירופה במאה ה- 11. הנורמנים השכילו לסגל לעצמם סדרים מוסדיים של האוכלוסייה הכבושה, ולייעל חלק מהם במידה לא מוכרת לבני המקום. הנורמנים לא התבלטו בתחומי התרבות והאומנות, אולם הם יצרו תנאים נוחים לפעילות ערה בתחומים אלו. הם נודעו גם במרצם ובמידותיהם ה"אביריות" והן ביחס ההערצה לתרבויות הגבוהות, היוונית, הרומאית והערבית, אותן מצאו בסיציליה. השילוב של כושר השלטון עם האלהת התרבות הסיציליאנית, העלו את סיציליה לדרגת מעצמה אירופית, אשר מעמדה התנשא מעבר לגבולותיה הגיאוגרפיים. הנורמנים גילו סובלנות כלפי היהודים. עם השתלטות הנורמנים על אנגליה, הגיעו לראשונה יהודים לארץ זו. בממלכת סיציליה היו קהילות גדולות.

שושלות הנורמנים היו קצרות ימים. באנגליה ובנורמנדי עד 1154; בסיציליה עד  1194 ובאנטיוכיה ב-1268.

רוברט גיסקאר (Robert Guiscard)  היה מפקד נורמני, בנו של טאנקרד מאוטוויל (Hauteville), אשר פשט על איטליה הדרומית ובראשם כבש את קלבריה מידי הביזנטים, נלחם באפיפיור לאו ה-9 שבה אותו ב-1053 ושחרר אותו רק לאחר שהכיר במעמדם של הנורמנים באיטליה הדרומית.האפיפיור ניקולאוס השני הכיר ב- 1059 גם בזכויותיו על סיציליה, משום שרצה לראות בו בעל ברית כנגד הקיסרות הגרמנית.

בשנת 1060 צר רוברט גיסקאר על מסינה, בראש צבא אבירים. בשנים הבאות עסק, בעזרת אחיו רוג'ר  ה-I בכיבוש סיציליה מידי המוסלמים. למרות שנתקבל כמשחרר על ידי תושביו הנוצרים של האי, התקדם הכיבוש לאיטו. ב-1061 לכד את מסינה ב-1072 היה לרוזן סיציליה.

במקביל השלים את כיבוש אפוליה מידי הביזנטים (1071) ובסדרת קרבות נגד שליטים מקומיים סיפח לממלכתו את המחוזות של סלרנו ואמלפי, שסוחריה היו פעילים בסחר עם המזרח. בין הייתר פשט גם על מדינת האפיפיור. האפיפיור גרגוריוס השביעי נידה אותו תחילה (1075) אולם ב-1080 ביטל את החרם לאחר שרובר הסכים להיות לווסל שלו. גרגוריוס השביעי ציפה שמנהיג הנורמנים יסייע לו במאבקו בהיינריך הרביעי, אך לשווא[10]. [אולי משום שרובר היה עסוק באותה עת במסעו נגד ביזנטיון בבלקנים, מסע שבמהלכו הביס את אלכסיוס קומננוס וכבש את העיר דוראצו (1081). ואכן עם שובו של רוברט לאיטליה (1084) נחלץ לעזרת גרגוריוס השביעי, כשהקיסר צר עליו ברומא (1084) ונתן לו מקלט בסלרנו, שם מת גרגוריוס]. רוברט יצא להמשך מסעו נגד ביזנטיון וכבש את האי  קורפו. הוא היה מצביא מוכשר והפך את כנופיית הנורמנים שבדרום איטליה לצבא מלוכד, ובעזרתו כונן מדינה חזקה מצירופם של כמה מחוזות ואזורים. מעמדו התחזק לאחר שדיכא ניסיונות של מנהיגים נורמניים לכונן יחידות נורמניות אוטונומיות באיטליה הדרומית.

וב-1091 השלימו את כיבוש האי, כאשר נפלה לידיהם נוטו. תקופת השלטון הנורמני היתה תקופת הזוהר הגדולה ביותר של סיציליה. מעולם לפני כן, ואף לא אחר כך, לא היה האי כה מחוזק ומאוחד מבפנים.

המשטר הרשמי במדינה היה המשטר הפיאודלי הנורמני, בעוד שהוא השאיר בכל מחוז שכבש את מוסדות השלטון המקומי. הוא השתמש בפקידות הביזנטית והמוסלמית כדי להשליט משטר ריכוזי במדינה החדשה. הוא עודד מאד את המסחר של ערי הנמל עם המזרח.  בתחום הארגון הכנסייתי החליף בהדרגה את הכמורה היוונית בקתולית. יחסו אל אוכלוסי המדינה היה סובלני. נורמנים, ביזנטים, לומברדים, מוסלמים ויהודים דרו בכפיפה אחת.

רוג'ר הראשון, בנו הצעיר של טנקרד דה אוטוויל , המשיך בדרכי אחיו רוברט גיסקאר. עם כיבוש פלרמו, אחרי מות אחיו, היה לשליט עצמאי באי (1085). הוא הקים בסיציליה ממלכה פיאודלית תקיפה ומאורגנת וגילה סובלנות כלפי הסרקנים, היוונים והיהודים. הוא כונן בישופויות ומנזרים קתוליים באי וזכה לתמיכת הכנסייה והאפיפיורות. הוא ניצל את המינהל הבירוקראטי, ירושת הביזנטים והמוסלמים, וכונן פקידות מקצועית, בפיקוחו המתמיד של המלך. שפת החצר היתה צרפתית. הם ניצלו את המסורת הבירוקרטית של הביזנטים והמוסלמים וכוננו מדינה ריכוזית, מבוססת על פקידות מקצועית, בפיקוחו המתמיד של המלך.

הנורמנים הסתגלו מהר מאד לתרבות שמצאו בסיציליה ואנו מוצאים יסודות ערביים ומוסלמיים רבים בחצר סיציליה הנורמנית ובתרבותה. ממלכת הנורמנים בסיציליה היתה מקום מפגש למלומדים לטיניים, יוונים, מוסלמיים ויהודים, וקרקע לצמיחת סגנון מקורי שהושפע מהאומנות הביזנטית, הרומאנית והמוסלמית.

רוג'ר השני (1154-1105), בנו של רוג'ר ה-I[11].  הוא הקים צי חזק, כבש חלקים בצפון אפריקה, מטריפולי ועד תוניס וקירואן והרחיב את שלטונו על פני איטליה הדרומית. רוג'ר השניהתחנך בחצר הקוסמופוליטית שהקים אביו בפלרמו ורכש שם ניסיון במלאכת השלטון. ניחן בייצר הרפתקנות ובכושר הערכה ריאליסטי. באופיו היה שאפתן ונמרץ. ב- 1127 איחד את כל הנסיכויות הנורמניות תחת שלטונו, חרף התנגדות הוסלים שחששו מעוצמת משפחת ד'אוטוויל. ב- 1130, בעת הפילוג בין אינוצנטיוס השניל-אנקלטוס ה ,II-תמך באחרון, שהיה ממוצא יהודי ומשום כך נתקל בהתנגדות מקיר אל קיר[12]. למרות שרוב הכנסייה והשליטים (כולל הקיסר לותר הII-  ומלך צרפת לואי ה- 4) תמכו ביריבו ולמרות שוועידת הכנסייה הטילה עליו חרם (1134). בעזרתו של רוג'ר השני ,הצליח אנקלטוס ה ,II-להתגבר על יריבו והחזיק בכהונתו עד שמת ב-1138. בתמורה זכה רוג'ר השני לתואר מלך סיציליה והוכתר ב-1130.

תמיכתו של רוג'ר השניבאנקלטוס השני עלתה לו בפלישת הקיסר הגרמני לותר הIII- , שפלש לאיטליה הדרומית ב-1136. הוא הדף את צבא הקיסר, דכא את מרידות הווסלים, שביקשו להשתחרר משלטונו וב- 1138 הביס גם את צבא אינוצנטיוס, שנאלץ להכיר במעמדו המלכותי. רוג'ר השני היה מייסדה המובהק של סיציליה הנורמנית. הוא דאג לשגשוגה הכלכלי, שהיה מבוסס על הסובלנות כלפי כל מרכיבי האוכלוסייה. מדיניות זאת באה לידי ביטוי במפעל התחוקתי החשוב "תקנות אריאנו", שנכתבו ב-1140 ושימשו תקדים לתקנות דומות במדינות אחרות בימי הביניים. משטר מדינתו היה מעין אבסולוטיזם נאור, כשהמלך הוא שליח האל עלי אדמות וחובתו להגן על נתיניו. בתפישה זו ניכרה בבירור השפעתה של תורת המלוכה בביזנטיון, אך פירושה היה מקורי. רוג'ר כונן מנגנון מינהלי יעיל ששירתו בו יחד נורמנים, איטלקים, מוסלמים וביזנטים. מינהל זה היה למופת לכל ארצות אירופה בזמנו והשתלב בשיטת המשטר הפיאודלי שהביאו הנורמנים לאיטליה. הוא נחשב לשליט העשיר ביותר באירופה של זמנו. בתקופתו זכתה סיציליה לעצמה פוליטית ופלרמו היתה העיר הנוצצת של אירופה. גם מסינה פרחה והיוותה בסיס למסעי הצלב.

רוג'ר השני ארגן מחדש את הצבא, ששירתו בו בני כל העמים, והקים צי גדול. הצי הבטיח שליטה סיציליאנית בים התיכון והיה אמצעי חשוב במלחמותיו נגד ביזנטיון (1147-1153) ובמערכות הצבאיות בצפון אפריקה. האישיות השנייה בחשיבותה בממלכה היה מפקדו של הצי, האדמירל (תואר שנגזר מערבית: "אמיר אל בחר"). בשנת 1144 כבש רוג'ר השני את תוניסיה וחלק גדול מהחוף הצפון אפריקאי וזכה בתואר "מלך צפון אפריקה". חצרו בפלרמו היתה למרכז חיי תרבות ורוח, ששילבו את מורשות האסלאם וביזנטיון עם יסודות תרבות המערב, הלטינית מחד והנורמנית צרפתית מאידך. רוג'ר השני ידע ארבע שפות. הוא היה השליט הנוצרי היחידי שידע גם לטינית, יוונית וערבית. הקיף את עצמו במלומדים, בעיקר בנושאי האסטרונומיה והאסטרולוגיה. בתקופתו תורגמו כתבי אפלטון ללטינית. רוג'ר ה ,II-שנודע בכינויו "הפאגאני", בשל אהדתו למוסלמים, השתמש במערכות שניהל בדרום איטליה, בחיילים ובמהנדסי מצור ערבים ובמפעלי הבנייה שלו העסיק אדריכלים ערביים, שיצרו את הסגנון הערבי – נורמני הייחודי. גלימת ההכתרה המפוארת שלו נארגה בסדנת הטיראז המלכותית בפלרמו, נושאת כתובת ערבית בסגנון כופי ואת התאריך של שנת 528 להג'רה ( 1133-1134 לספירה). הוא אימץ את המנהג הערבי והחזיק פייטני חצר ומשוררי חנופה.

עורך אנתולוגיה מוסלמי, מתקופה מאוחרת, ששימר קטעים ערביים בשבחו של מלך זה, מגנה את המחברים שהשפילו את עצמם להלל כופרים: "מי ייתן וימהר אלוהים להטילם לאש הגיהינום הלוהטת". היה לו הרמון והשר הראשי בחצרו קיבל את התואר "אמיר האמירים". בחצרו של רוג'ר זה, חיבר גדול הגיאוגרפיים הערביים, יליד מרוקו, אל אידריסי, את המדריך הגיאוגרפי הענק, שהקדישו למלך הנורמני וכינה אותו "כיתאב רוג'ר". הוא היה פטרון של בניית מונומנטים, שהחשוב שבהם היה הארמון הנורמני ובו "הקפלה פלטינה", שיא האומנות הנורמנית בסיציליה., מבנים נוספים בפלרמו וכן את הקתדרלה בצ'פלו. רוג'ר נקבר בקתדרלה הגדולה בפלרמו.

אחרי מותו של רוג'ר התמוטטה אימפריה זו שבאפריקה בלחץ המווחדון ובעקבות מרד התושבים. בסיציליה המשיכה הפריחה תקופת מה. יורשו היה בנו ויליאם, בונה מונראלה ונכדו ויליאם ה- II  הם המשיכו את המסורת של רוג'ר הII-  בארכיטקטורה ובאומנות והיו מקורבים לתרבות המזרח. הנוסע המוסלמי הספרדי אבן ג'ובייר, שבקר באי בשנת 1185, מעיר שמלך זה קרא וכתב ערבית: "המלך סומך במדה רבה על מוסלמים ומפקיד בידיהם את ענייניו, גם היותר חשובים. על מטבחו ממונה מוסלמי ולו עבדים שחורים רבים ובראשם עומד אחד מהם, וכמוהו גם הווזירים והפקידים הבכירים". כמו כן מעיר הנוסע, כי אפילו נוצרים מפלרמו נראו והתלבשו כמו מוסלמים ודברו ערבית. לאחר מות ויליאם השני ב-1189, הגיעה השושלת הנורמנית לסופה, כי לא היו לו בנים.

כאן נכנס לתמונה, המלך הנרי משווביה (Swabia), בנו של  המלך פרידריך הראשון לבית הוהנשטאופן (Hohenstaufen), שהיה קיסר גרמניה ועמד גם בראש הקיסרות הרומית הקדושה. ונודע יותר בשם "פרידריך ברברוסה", כלומר פרידריך אדום הזקן[13].

ברברוסה רצה להשיב ולשמר את עצמתה ותהילתה של האימפריה כפי שהיא הייתה בימיו של קרל הגדול ואוטו הראשון הגדול הוא העריך שהדרך לכך היא שמירה על סדר קפדני בגרמניה עצמה, ועמידה על הזכויות האימפריאליות באיטליה. זכויות אלו כללו בין היתר השפעה רחבה של המלך על מינויים למשרות כנסייתיות, זכויות שקופחו במיוחד במאורע ההליכה לקנוסה של המלך היינריך הרביעי. כמו כן נסוב העימות בין המלך לאפיפיור באשר לזכויותיהן של ערי הצפון, שצברו לעצמן זכויות ולמעשה הפכו לעצמאיות. גם כוחה של האימפריה בדרום איטליה ובסיציליה נחלש מאוד.

במהלך המאות ה-11-12 התפתחו המסחר ומלאכת היד בערי איטליה ואוכלוסייתן גדלה תוך התקדמותן לקראת עצמאות. ערים אלו הגיעו למצב שלא היו תלויות עוד בהגמונים שלהן ולא ברוזנים הגרמניים. בראשות הערים הללו עמדו קונסולים שנתמנו או נבחרו מקרב אזרחי העיר. בהשפעה של התפתחות זו ניסו גם אזרחי רומי להשיג עצמאות ב- 1143, במאבק בין הקיסרים לתושבים תמך האפיפיור בערי איטליה.

בגרמניה ובאיטליה קמו מחנות תומכים למלך מזה ובאפיפיור מזה. אנשי בית שטאופן ותומכיהם, שנקראו באיטליה "גיבלינים", תמכו בזכויות המלך וטענו שאינו צריך אישור של האפיפיור לסמכותו הריבונית. ומנגד בית ולף (welf) שנקראו באיטלקית "גואלפים", טענו שהמלך שולט בחסות האפיפיור ותחת סמכותו הדתית.

בסופו של דבר יצא פרידריך בראש צבא גדול מצויד היטב כדי לכפות את סמכותו על ערי איטליה הצפונית ובראשן מילאנו שהתאגדו בברית שנקראה "הברית הלומברדית", ולהוכיח את עדיפות כוחו על זה של האפיפיור אלכסנדר השלישי. זה האחרון לא ישב בחיבוק ידיים, תמך בכל דרך אפשרית בערי הצפון, בנשק ובאנשים, הטיל חרם על ברברוסה והפעיל את גורמי האופוזיציה העוינת אותו בתוך גרמניה. במפגש המכריע, קרב ליניאנו בשנת 1176, נחל פרידריך תבוסה וצבאו ניגף לפני צבא איכרים לא מתוחכם. עם שליטי דרום איטליה הנורמאנים, חסידי האפיפיור, הוא הגיע להסכם. ב- 1186 השיא את היינריך בנו ויורשו, לקוסטאנציה, ביתו של ויליאם השני ויורשת המלוכה בנאפולי ובסיציליה. צעד זה נועד לחזק את עמדתם של הקיסרים באיטליה. בכך חשב להאדיר את ביתו, אך בלא יודעין סיבך את צאצאיו בתככי דרום איטליה.

היינריך השישי השניא את עצמו בהישענו על גרמנים ופרצה מרידה שדוכאה באכזריות (1197). לאחר מותו נחלש השלטון המרכזי והערבים, הגרמנים, הגנואזים והפיזאים ניסו להגביר את השפעתם. (בתקופה זו המשיך המסחר בערי איטליה הימיות. הסוחר האיטלקי הפיץ באירופה את תוצרת המזרח). אולם בתקופת בנו פרידריך השני – "פרדריקו" (1208- 1250) הוחזר הסדר על כנו וחוזק השלטון המרכזי.

פרידריך השני (1194- 1250) היה השליט האחרון של בית הוהנשטאופים. מלך סיציליה מ- 1198, מלך גרמניה מ- 1212  וקיסר רומי מ- 1220. באופיו היה יותר איטלקי מגרמני. שילב אכזריות ואדיבות, ספקנות ורכושנות, חומרנות ועניין רב במדעים. הובא לגרמניה בגיל 17, כמועמדו של האפיפיור, נגד הקיסר אוטו ה- 16, שהוחרם על ידי הכנסייה. הוא עשה ויתורים רבים לכנסייה וכן ויתורים מדיניים לאפיפיור, שחשש מפני איחוד גרמניה ואיטליה תחת כתר אחד. לאחר שנבחר לקיסר, הכתיר את בנו בן ה- 9 למלך גרמניה, ובמקום לצאת למסע הצלב הרביעי, יצא לסיציליה, שם דיכא ביד ברזל את האצולה הפיאודלית והניח את היסוד למשטר מלכותי, ריכוזי ופקידותי.

הוא היה אחד השליטים הבולטים של ימי הביניים, יוצא דופן בכל אספקט ובכל קנה מידה לבני דורו. נודע בכינויו "פלא העולם"(Stupur Mundi) . דמותו הייחודית שנויה במחלוקת הן בקרב בני דורו והן בקרב חוקרים והיסטוריונים מאז ועד היום. הוא ידוע כפטרון ותומך במדעים ובאמנות, איש אשכולות, שהצליח לשלב בין המזרח המוסלמי למערב הנוצרי.  בתקופתו הגיע ההפריה התרבותית בן הדתות לשיאה. ארמונו שבפלרמו היה מרכז של ידע של מלומדים מוסלמים, יהודים ונוצרים, והוא נודע ככזה ברחבי אירופה כולה. מתרגמים נוצרים ויהודים תרגמו ללטינית שורה של יצירות ערביות, הן מקוריות והן כאילו שהתבססו על תמלילים יווניים.

מאביו ירש פרידריך השני את זכותו לעלות (על ידי בחירת אלקטורים) לכיסא קיסר האימפריה הרומית הקדושה, כיורש העצר לשושלת הוהנשטופן. בנוסף על תואר זה נשא גם בתארים של מלך ירושלים, איטליה, בורגונדיה וסיציליה.

אחרי 1225 התברר,כי הקיסר הפך מבן חסות צייתני של הכנסייה, לשליט חזק שנחלותיו איימו על הקיסר מצפון (גרמניה ולומברדיה) ומדרום (דרום איטליה וסיציליה), חל נתק בינו לבין הכנסייה וזו הסיתה נגדו את ערי לומברדיה שהיו יריבותיו של סבו "בארברוסה". לאחר לחץ, יצא לארץ-ישראל ובמסע דיפלומטי מזהיר השיג מהשולטן המצרי אל מליכ אל כמאל שליטה בי-ם למעט הר הבית, דבר שהנוצרים לא השיגו מאז חורבן ממלכת ירושלים הצלבנית.

פרידריך השני הביס את ערי הליגה הלומברדית בצפון איטליה  ועמד במרכז סדרה של עימותים מול הכס הקדוש[14]. הסכסוכים נסובו על אינטרסים מנוגדים באיטליה ומאבק על השליטה וכוח בין הרשות החילונית לכנסייה. שיאם של עימותים אלו היה בנידוי שהוטל על הקיסר פעמיים על ידי האפיפיור. האפיפיור גרגוריוס התשיעי אף הרחיק לכת וכינה אותו "אנטיכריסט". עימותים אלו, יובילו בסיכומו של דבר לסופו של בית הוהנשטופן והתפוררות האימפריה. ב-1247 פרצו נגדו כמה מרידות בתמיכת האפיפיור וב- 1248 הובס על יד פארמה  וב-1249 נשבה בנו האהוב אנציו בידי צבא בולוניה. ב- 1250 מת מתלאות ושברון לב, מבלי שנכנע למנדיו. הוא נקבר בפלרמו. בניסיונו לאחד את איטליה ולשבור את האפיפיורות הקדים את ההיסטוריה ב- 600 שנה.

בניגוד לסבו "ברברוסה" שהתפשר עם אויביו, לא ויתר לכנסייה. הוא היה אדם חופשי בדעותיו סיכן את שלטונה החילונית של האפיפיורות. הכנסייה ראתה בו סכנה לדת. בהיסטוריה של ארץ ישראל ידוע פרידריך השני, כמי שעמד בראש מסע הצלב השישי, מסע ללא קרבות שהחזיר את ירושלים לשליטת הצלבנים, בסיכומו של משא ומתן עם הסולטן המצרי.  ניתן לומר כי חי טרם זמנו ומאבקו בנסיבות תקופתו המיט אסון על עצמו ועל בני ביתו.

פרידריך השני היה איש הרנסאנס, לוחם, הוגה, מחוקק, ושוחר התרבות הקלאסית. בחצרו, האוריינטלית כמעט, התארחו יוונים, ערבים ויהודים. בימיו התרבות הערבית הוסיפה לשגשג בשל קשריו הענפים עם המזרח המוסלמי. הוא תמך בבית הספר הנודע בסלרנו וייסד את אוניברסיטת נפולי. בחצרו הועסקו מתורגמנים נוצרים ויהודים שתרגמו שורה שלימה של יצירות מערבית ללאטינית. עם אלו נמנו תיאודור אצטגנין ממוצא מזרחי, שכתב ספרים בנושא היגיינה וטיפוח עופות צייד ומייקל סקוט המפורסם, קוסם ואצטגנין אירי או סקוטי, שלמד ערבית ועברית בספרד.

בהשפעת הלומבארדים הרבים שהתיישבו בסיציליה בעת שלטון הנורמאנים, ניכרה השפעתה של תרבות איטליה לצד ההשפעות הערביות, הביזנטיות והנורמניות – וכן השפעת היהודים. לאחר מותו של פרדריקו התערבו האפיפיורים בענייני סיציליה ואורבנוס ה- 6 בחר ב-1268 בשרל מאָנז'וּ (Anjou), שערף את ראשו של קונארד, האחרון לבית הוהנשטופן, וכבש את הארץ[15]. צאצאיו משלו בנאפולי ובסיציליה עד 1435.

באותה תקופה, חמש המדינות הגדולות של איטליה – מילאנו, וונציה, פירנצה, מדינת הכנסייה ונאפולי נמצאו   במצב של שיווי משקל מדיני. לפיכך היתה זו תקופת שלום, שפרחה בה התרבות של ההומניזם והרנסאנס פריחה נפלאה בערים ובחצרות הנסיכים. בשדות הכלכלה, האמנות והביקורת המדעית נעשתה איטליה מורה לאירופה כולה. אם כי שרל מסר קרקעות רבות לאצילים צרפתיים ובני האי נאנקו תחת שלטון הצרפתים.

ציור של Francesco Hayez

השלטון הצרפתי השנוא הסתיים במרידתה המפורסמת הקרויה "ערבית סיציליאנית"  "Vespro Siciliano")    משום שפרצה בכנסייה סנטו ספיריטו שבפלרמו, בעת תפילת ערבית בחג הפסחא של 1282 (מכונה גם "לילות סיציליה"). קצין צרפתי נטפל לכלה סיציליאנית בדרך לכלולותיה בכנסיה באמתלה שהיא מחביאה נשק. הוא נהרג על ידי ההמון, שהחל להתפרע ולרצוח כל צרפתי שנראה בפלרמו.  המהומות התפשטו משם לסיציליה כולה, הצרפתים נטבחו ברחובות בהמוניהם. (אז כנראה נולדה ה"מאפיה").

כתוצאה מהמרד, נאלץ בית אנז'ו לוותר על שלטונו באי. סיציליה נפרדה מנפולי, שנשארה בשלטון שרל, ופייטרו מאראגון (פדרו השלישי), בעל בתו של פדריקו, שהמתין בחופי תוניסיה, היה למלך סיציליה. כך התחיל השלטון הספרדי, שהסיציליאנים מבכים אותו עד ימינו. לאחר מספר מרידות אוחדו כתרי אראגון וסיציליה בידי פרננדו הראשון מאראגון. אלפונסו החמישי, "הנדיב", איחד ב-1442 את נפולי וסיציליה והכתיר א עצמו כ"מלך שתתי הסיציליות".

ימי השלום הסתיימו כאשר שארל ה-8 , מלך צרפת, התחיל תובע זכויות ירושה על נאפולי ולבסוף פלש לאיטליה ב- 1494 וכבש את נפולי (1495). כיבוש זה גרם למלחמת הצרפתים והספרדים באיטליה, שנמשכה 65 שנה (1494-1559) הקרב המכריע בין הצרפתים והספרדים התחולל על ידי פאוויה ב- 1525. המלך הספרדי (וקיסר גרמניה) קרלוס ה  V-ניצח. חייליו שדדו את רומי ב-1527. קרלוס החמישי העביר את המרכז למערב הים התיכון וסיציליה איבדה את חשיבותה.

ב- 1500 הביאו הספרדים לסיציליה את האינקוויזיציה המלכותית שלהם, גירשו ממנו את המוסלמים והיהודים וחיסלו את הסובלנות הדתית והתרבותית שאפיינה את שלטון הערבים והנורמניים. תחת שלטונם התגבש אופייה הפיאודלי של סיציליה, שנוהלה בידי "משנה למלך" והפכה טרף לעריצות הברונים המקומיים. בעקבות נישואים דיפלומטיים עבר השלטון בראשית המאה ה-18 לידי הבורבונים.

בסיציליה ובדרומה של איטליה , בניגוד לחלקיה האחרים, התקיים משטר הלאטיפונדיות, כפי שהיה קיים בתקופה הרומית, עד לאחר ימי הביניים[16]. בעלי האחוזות היו מחכירים את אדמותיהם לחוכרים ראשיים, שהחכירו אחוזות אלו לחוכרי משנה קטנים בתנאים קשים מאד. הפיאודליזם בוטל בימי נפוליון אך האדמה עובדה גם אחר כך,  בצורה פרימיטיבית ביותר.