תולדות סיביר

כתב: גילי חסקין ; 14 למאי, 2019

תודתי לגדעון ביגר, על הערותיו.

ראו גם, באתר זה:

יומן מסע ברכבת הטרנס סיבירית ; הפרוזה הטרנס סיבירית ; הטיול למרגלות הבלוחה שבהרי אלטאי ; טיול ברכבת הטרנס סיבירית ; טיול בעקבות מיכאל סטרוגנוב ; ימת בייקל – יומן מסע ;

סיביר הוא אזור גאוגרפי רחב ידיים, שעיקרו ברוסייה אך הוא נושק וכולל חלקים נכבדים גם ממונגוליה ומתורכסטן. לכן קשה להתייחס אליו כאל אזור אחד. תחם אותו – בצפון – אוקיינוס הקרח הצפוני, במזרח – האוקיינוס השקט, במערב – הרי אורל ונהר הוולגה ובדרום – רכס הרי ההימליה ונספחיה. טיול לסיביר הינו מפגש עם ערבות אינסופיות, עם הטייגה הענקית, היא היער הגדולב עולם, עם מרחבים שוממים ועם תנועת האוכלוסין האדירה של הרוסים לעבר אסיה.

ראו באתר זה: מונגוליה – ארץ השמיים הכחולים ,  התרבות המונגולית , גיאוגרפיה היסטורית של תורכסטאן.

קובץ זה מיועד קודם כול למטיילים בסיביר (בטיול ליימת בייקל, או בטיול ברכבת הטרנס-סיבירית). אך עשוי לעניין גם את המטיילים במונגוליה ובדרך המשי.

תולדותיה של סיביר קודמות כמובן לזה ויש שם שרידים לא מעטים של אנושות פרה-היסטורית תולדותיה של סיביר הקדומה הושפעה מאד מהתרבות הנוודית (נומדיות) המשוכללת יחסית של הסקיתים שחיו ממערב להרי אוראל ושל השיונגו (((Xiongnu, ההונים, שחיו ממערב להם. שתי התרבויות פרחו במרחב הזה בעידן שקדם להופעת הנצרות. הערבות של סיביר ראו רציפות של תרבויות נוודיות, הכוללות את החיטאנים Khitan), האלטאים וכמובן את המונגולים. בימי הביניים, הבודהיזם הטיבטי התפשט מדרום לימת בייקל.

ראו באתר זה: עקרונות הבודהיזם הטיבטי

ההיסטוריה של המונגולים השפיעה מאד על התפתחותה של סיביר. על כך, ראו בהרחבה: הכיבוש המונגולי .

פרה היסטוריה

מבדיקות גנטיות אנו למדים, שעמים שחיו בסיביר לפני 45000 שנה התפשטו ממנה מזרחה ומערבה ויישבו חלקים באירופה וכן את יבשת אמריקה. אם כי, יש עדויות לגזעים שקדמו להומו ספיאנס בסיביר.

החוקר ווסילי רדלוב Vasily Vasilievich Radlov)) מונה בין העמים הסיביריים את היינסיים Yeniseians) שדיברו בשפה שונה מזו של העמים האוראליים והתורכיים שבאו אחריהם.

השרידים האחרונים שנותרו מההגירה הקדומה הזו הם הקטים (Kets), קרוביהם של היינסים. לחופי האגמים הסיביריים נמצאו קורגאנים (טומולי), היינו תלי קבר ענקיים, כבשני סיד וממצאים נוספים המלמדים על התיישבות צפופה. למעשה, חלק מהממצאים העתיקים שנמצאו באסיה התיכונה, מקורם בסיביר.

בעקבות היינסיים הגיעו הסמויידיים ( Samoyedes) מצפון אוראל. הם לא הכירו את הברזל, אבל היו חרשי ברונזה וצורפי כסף וזהב. הם הותירו אחריהם את מרבית ממצאי תקופת הברונזה של דרום סיביר. תכשיטי וכלי הברונזה שנמצאו, נשלחו מכאן למחוזות נרחבים.

החל מהמאה ה-23 לפני הספירה מורגשת בסיביר השפעה הודו – ארית. במאות ה-7-3 לפני הספירה פרחה באזור אלטאי התרבות הסקיתית שהשפיע על האימפריות של הערבות שבאו אחריה.

סקיתים

הם עם ממוצא הודו-אירופאי שישב, בין המאה ה-8 לפנה"ס למאה הראשונה לפנה"ס, בערבות אוקראינה הדרומית לחופיו של הים השחור. לעיתים שימש המושג ככינוי כללי לשבטים הנודדים, פרשים שחיו בערבות רוסיה, דרום סיביר, אלטאי ואסיה התיכונה אזור אסיה התיכונה. יחד עם זאת, כאשר הסופרים  הקלאסיים כתבו על "ארץ הסקיתים", הם התכוונו לארצות שמצפון ומצפון-מזרח לים אזוב, שאינם בתחומי סיביר.

המשותף לעמים אלו הוא:

1. סגנון אמנותי המכונה .'Animal Style'
2. שיטת קבורה מתחת לתל מלאכותי (קורגאן).

במאה הראשונה לפני הספירה החלו מוצרי משי לחצות את סיביר, בענפים הצפוניים של "דרך המשי".

במאה ה-3 לפני הספירה התבססה האימפריה של השיונג נו, קרוביהם של ההונים. הדבר גרר גם לנדידות עמים שהגיעו עד לאירופה והמזרח התיכון.

עמים רבים נדחקו לעבר הגבולות הצפוניים של המישורים הסיבריים (כל האזור שממערב להרי אוראל) כך למשל, עמים טורקיים, כגון הקירגיזים של יינסי, נדחקו מערבה. שבטים טורקיים שונים, כמו החאקאס ((Khakas והאויגורים נדדו צפונה- מערבה ויסדו למעשה את העם האויגורי.

ראו באתר זה: האויגורים.

עמים אלו הותירו אחריהם שרידים רבים של תרבות ברונזה ברמה גבוהה וקרמיקה משוכללת משל קודמיהם.

הכיבוש המונגולי של סיביר

למונגולים היו קשרים עתיקי יומין עם העמים הסיביריים ששכנו באזור היערות (taiga). עמים רבים, כמו הברגה (Barga) ואוריאנחאי (Uriankhai) היו דומים למונגולים. מרבית השבטים סביב ימת בייקל דיברו מונגולית, ואילו שוכני האזור שממערב להם, דיברו בשפות טורקיות, סמויידיות (Semoyedic) או בשפות יניסייניות (מלשון יינסי Yenesi).

ראו באתר זה: הכיבוש המונגולי

כיבושי ג'ינגיס חאן הובילו להשלמת הכיבוש של השבטים הטורקיים והמונגוליים במונגוליה ודרום סיביר עד לשנת 1206. בשנת 1207, גוצ'י חאן Jochi)) , בנו של ג'ינגס, כבש שטחים ועמים אחרים בסיביר וחילק את שטחיהם לשלושה מחוזות שלטון עיקריים.

בעקבות מלחמת המונגולים עם שושלת ג'ין בסינית, נשלחו גולים סיניים להתיישב בסיביר.

שושלת החאנים נהנתה ממנחות ששלחו המקומיים בהם הבז הארקטי, פרוות, סוסים קירגיזיים ונשים.

מערב סיביר נשלט על ידי "השבט המוזהב", תחת צאצאיו של אורדה ח'אן ((Orda Khan), בנו של גוצ'י (Jochi), בכור בניו של צ'נגיס ח'אן. במערב סיביר הוקמו תחנות שונות, שמטרתן הייתה אסיפת מנחות לחאן.

ב-1270, קובלאי חאן, המונגולי, קיסר שושלת יואן, שלח עוד משלחת של מתיישבים סיניים, ביחד עם אנשים שהיו תחת סמכותו, כדי לשלוט באזור קירגיזיה ובאגן טובאן (Tuvan). אזור מרכז סיביר וקירגיזסטן, הפכו לשטח מחלוקת בין השליטים המונגוליים, אך החל משנת 1293, האזורים הפכו להיות תחת שליטת שושלת יואן, ששלטה ברוב מרכז ומזרח סיביר.

באותו זמן יסד באטו ח'אן, נכדו של ג'ינגס ח'אן, את אורדת הזהב, כקונפדרציה של שבטים כתוצאה מפלישת המונגולים מערבה,  שהחלה בזמנו של ג'ינגיס חאן. מרכז המדינה היה במורד נהר הוולגה ובשיא התפשטותה השתרעה הרבה מעבר לתחומי סיביר – על שטח עצום מהמפרץ הפיני ומורד נהר דנובה במערב ועד מעבר להרי אורל במזרח.

רפובליקת נובגורוד הייתה מדינה רוסית גדולה, בימי הביניים שהתפרסה מהים הבלטי להרי אורל (בין המאות ה-12 – 15). הנובגורודים היו בקשרים רופפים עם הסיביריים במהלך רוב ימי הביניים. אך במאה ה-14, יצאו הנובגורודים למסעות מחקר במערב סיביר (הגיעו לנהר Ob).

לאחר נפילת נובגורוד ועליית דוכסות מוסקובי, נקשרו קשרים בין הסיביריים לאנשי מוסקבי היו קשרים. ב-1483 חיילי מוסקובי פלשו למערב סיביר, תחת הנסיך פיודור קורבס קיצ'רני ואיוון סלטיק-טראבין. החיילים עברו את כל הדרך עד לנהר Ob. בשנת 1499 כוחות מוסקביים ונוגורודים גלשו במגלשיים על נהר אוב הקפוא, והכניעו חלק מהשבטים המקומיים.

הח'אנאת של סיביר

חאנות סיביר היתה ממלכה טטרית שירשה את החלקים של אורדת הזהב ונכבשה על ידי רוסיה הצארית בתחילת המאה ה-17.

הטטארים (המכונים בעברית גם "קדרים"), הם צאצאי שבטים ממוצא מרכז אסייתי, שפלשו במאה ה-13 לאירופה מאסיה המזרחית והמרכזית ומסיביר. הם התמזגו עם אוכלוסייה דוברת טורקית. השפה הטטרית היא כיום שונה לחלוטין מהשפה המונגולית ודומה מאוד לשפה הטורקית. כאשר המונגולים נעו מערבה הם התנגשו בטטארים.

בין שני העמים נערכו קרבות כבדים מאוד ולבסוף המונגולים ניצחו, אך סבלו אבדות כבדות מאוד

וכך נודע שמם של הטטארים כלוחמים קשוחים. המונגולים פזרו את הטטארים על פני אזורים

רחבים ובקרב עמים שונים וכך נמחקו כעם, אך צחוק הגורל, העמים השונים התחילו לכנות את המונגולים בשם "טטארים" עד שהמונגולים עצמם התחילו לקרוא לעצמם "טטארים". הטאטרים קיבלו על עצמם את האסלם והביאו אותו לרוסיה. כמו כן, הביאו סוחרים וחקלאים שפיתחו את השטחים שבשליטתם.

החאנאת השתרעה על שטחי של סיביר המערבית שהיו מאוכלסים על ידי הטטארים ועמי סיביר שונים. בראש המדינה עמד ח'אן ולידו היועץ ועוזריו. המדינה חולקה לאזורים שנוהלו על ידי האצולה המקומית כמעט ללא התערבות של החאן. הטטארים שהיו רוב אוכלוסיית המדינה נהלו אורך חיים חצי-נוודי. בחלקים הדרומיים, לאורך נהרות טובול ואירטיש היו מרכזי עיבוד חקלאי לא גדולים. בערים, שלא היו גדולות, היו מרכזי תעשייה זעירה.

בצבא של החאן, בנוסף ליחידות שכללו טטארים, היו גם יחידות של עמי סיביר. קשה להעריך את גודל הצבא, אך בזמן מערכה מול רוסיה הצארית, היא כללה כוח של כ-10,000 לוחמים. לאור ארגון המדינה היה קושי להציב צבא גדול בהשתתפות כל אצילי המדינה.

לאחר התפוררות אורדת הזהב, הוקמה ממלכת סיביר המונגולית, ומרכזה היה ב- Tyuman, שם שלטה שושלת שזוהה עם Jorchi, בנו של ג'ינגיס חאן. החאן של חאנות סיביר הכיר בעליונות של רוסיה הצארית והחל בתשלומי מס שנתיים. בשנת 1563 השלטון במדינה הועבר לחאן קוצ'ום. הוא הוציא להורג את החאן הקודם ואחיו. הוא הפסיק העברת תשלומים שנתיים לרוסיה באופן סדיר.

הטטארים התאחדו עם חאן ידגר מוחמד מקאזאן. סמוך לאותו הזמן, הם החלו להתעמת עם הכוחות הרוסיים שהשתלטו על אזור אוראל. שליחי החאן, הגיעו למוסקבה והבטיחו מנחות לרוסים על מנת לחיות עמם בשלום.

ממלכת סיביר

המונגולית-טורקית הייתה במערב סיביר. ממלכת סיביר הייתה מורכבת משבטים שונים ומעמים שונים. היא הייתה המדינה/ממלכה הצפונית ביותר שהייתה מוסלמית לאורך כל ההיסטוריה המתועדת. היא הייתה המדינה הטורקית הצפונית השנייה, אחרי יקוצק, שהייתה הצפונית ביותר.

ממלכת סיביר (Khanate) הוקמה במאה ה-15, כאשר כוחם של המונגולים הידלדל. שמו של החאן הראשון היה Taibuga והבירה הראשונה של הממלכה הייתה צ'ימגי-טורה.

האזור ידע מלחמות רבות, זאת בשל הסכסוך בין המחנות והשבטים השונים במונגוליים בסוף ימי-הביניים. עימותים בלתי פוסקים בין העמים המקומיים לשליטים הטורקיים וכן בין השליטים לעצמם.

לאחר שורה של סכסוכים וקרבות, ירמק טימופייביץ' (Yermak Timofeyeveich) כבש את האזור בשנת 1582, וכך החלה השליטה הרוסית באזור.

בשנת 1572 שלח ירמק טימופייביץ' את בן-דודו מחמטקול לפשיטה בשטחי רוסיה. במסגרת פשיטה זו הכוחות הגיעו עד לאזור פרם. באזור זה משפחת סטרוגנוב (Strognov) ניהלה קשרי מסחר ענפים ולמעשה שלטה בשטח שהיה בשליט רוסית. כתוצאה מפעולות שהוא בצע, הרוסים החליטו לשלוח לשטחי החאנות כוח צבאי משמעותי בראשות ירמק. הכוח נשלח לאחר פקודת איוואן הרביעי ומשפחת סטרוגנוב השתתפה באופן פעיל בהכנת הכוח, תוך העברת כסף, תחמושת ואנשים. המערכה החלה ב-1 בספטמבר 1581. לאחר מספר קרבות, ב-26 באוקטובר 1582 הרוסים כבשו את בירת החאנות וחאן קוצ'ום נמלט לדרום אך המאבק נמשך. בשנת 1584 ירמק נהרג בקרב וקוצ'ום החזיר לעצמו את השליטה על רוב השטח. הרוסים המשיכו להזרים תגבורות לאזור. במהלך המערכה הם הקימו מספר ערי מבצר באזור – טובולסק וטיומן. ב-20 באפריל 1598 החאן קוצ'ום נוצח בקרב ונמלט לאורדת נוגאי. שם הוא נהרג לאחר מספר שנים.

הכיבוש הרוסי של סיביר

התמרור המשמעותי ביותר בהיסטוריה של סיביר היתה הגעת הרוסים, במאות ה-16 וה-17, במקביל להתפשטות האירופאית באמריקה.

באמצע המאה ה-16, נלחמה רוסיה בשליטים הטטארים וכבשה את קאזאן ואסטרחאן, בכך הרוסים הבטיחו מעבר קל ובטוח להרי אורל.

הצאר איוון הרביעי ("האיום") נתן לסוחרים מבית סטרוגנוב  שטחים ליד הרי האורל, וכן הטבות מיסוי לאנדריי סטרוגנוב, דבר שהוביל להגירה רוסית לאזור. המתיישבים החדשים בראשות סטרוגנוב פיתחו את החקלאות, ציד, דיג, המסחר וכן הכרייה באזור (כריית עפרות). סטרוגנוב גם

ביסס את המסחר עם השבטים הסיביריים השונים.

בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-16, משפחת סטרוגנוב[1] מימנה את כוחות הקוזקים ובעצם כיוונה אותם למלחמה על ממלכת סיביר (הטטארית). הקרבות ניטשו ונמשכו לאורך למעלה מ-20 שנים, כאשר בכל פעם צד אחר זוכה בשלטון למשך כמה שנים.

אך עד לתחילת המאה ה-17 הכוחות הרוסיים ביססו את ניצחונם הסופי, ומהגרים רוסיים רבים הגיעו לאזור, בעידודו של הצאר. המתיישבים נקראו "פומורס" (Pomora) והתקבעו באתוס הסיבירי והרוסי.

התיישבות ומסעות גילוים רוסיים בתחילת המאה ה-17

ההגירה המערבית מרוסיה לסיביר הואטה. בעשורים הראשונים יש פריחה כלכלית באזור. יותר ויותר מתיישבים מגיעים. בנוסף, דרכי מסחר שונות מתבססות, כך שמועברות סחורות (בעיקר פרוות, אך גם עפרה ומשאבים אחרים) מכל חלקי סיביר, לכל חלקי רוסיה. באותה זמן, הנהרות הראשיים של סיביר ממופים, כך שקל יותר למתיישבים חדשים להגיע ולחיות באזור. ערים חדשות כטורקוחנסק (1607) ו- Yeniseysky Ostrog (מנזר יניסייסקי 1619) מוקמים.

בשנת 1620, קבוצה של סוחרי פרוות בראשותו של דמיד פיאנדה (Demid Pyanda) מתחילה במסע מדהים. על פי סיפורי עם שנאספו במאה ה-18, בשלוש וחצי שנים (בין 1620 – 1624) פיאנדה ואנשיו הלכו כמעט 8,000 ק"מ! מסעם היה בעקבות נהרות סיביריים, כך שהם גילו מסלול לצד נהר Tunguska ושם הגיעו לנהר לנה העצום. רבים מאמינים שבעקבות מסע זה, פיאנדה היה הרוסי הראשון שהגיע ליקוצק והראשון שפגש את העם היקוצקי.

הוא חזר במעלה הלנה, אך כאשר אשדות הנהר הפכו לסוערות מדי, הם הגיעו ברגל לנהר אנגרה. בכך, הוא היה הרוסי הראשון שפגש את העם הבוריטי (Buryats). פיאנדה המשיך עם האנגרה

עד שהגיע ליניסיסק. במסעו, פיאנדה הבין כי נהר האנגרה ונהר הטונגוסטה העילי, הם בעצם אותו נהר.

בשנת 1627, פיוטר בקטוב (Beketov) מונה לתפקיד רשמי והחל לערוך מסעות לארץ הבוריטים, כדי לאסוף מיסים מעם זה, בארץ הבוריטים הוקם מנזר ריבינסקי, שהפך לנקודת מפתח במסעות לאזור זה.

בשנת 1632 הקים בקטוב את העיר יקוצק ושלח את אנשיו הקוזקים במורד הלנה שם הם הקימו מבצרים חדשים וגבו מיסים. יקוצק הפכה לאתר מפתח במסעות הגילוי הרוסיים מזרחה, דרומה וצפונה. עוד אישיות בולטת בתקופה זו היא של מקסים פרפילייב (Perfilyev) שהקים את מנזר ברטצקי ב-1631, הוא היה אחד ממקימי יניסייק ובשנת 1638, היה לרוסי הראשון שהגיע ל – TransBaikalia (מזרחית לימת באיקל).

בשנת 1639, קבוצה בהנהגתו של איוון מוסקויטין (Moskvitin) הגיע לאוקיאנוס השקט. הקוזקים באותו הזמן הגיעו לארץ עד לנהר האמור (Amur) לאחר ששמעו על המקום מפי המקומיים.

בשנת 1642 הושלמה המפה הרוסית הראשונה של המזרח הרחוק ובשנה שלאחריה הושלמה המפה הראשונה של ימת בייקל.

בשנת 1643, וסילי פוירקוב חצה את רכס סטנובוי והגיע לנהר הזייה (Zeya) העילי, שם הגיע לארצם של הדאורים (Saurs), ששילמו מס לקיסר סין באותה תקופה. שנה לאחר מכן, פויאקוב היה לרוסי הראשון שהגיע לנהר אמור (Amur). הוא שט במורד הנהר והגיע לנקודת ההתחלה שלו. הוא חזר בדרך שונה, ובשנת 1646, חזר ליקוצק.

בשנת 1644 מיכאיל סטדוחין (Stadukhin) גילה את נהר קולימה וייסד את Srednekolymsk. בשנת 1648 יצאה משלחת שיזם הסוחר פדוט אלכסייב פופוב. המשלחת שטה במורד הקולימה לאזור הארקטי ועברה דרך ים ברינג וכף דז'נייב.

רוב אנשי המשלחת לא השלימו את המסע מאחר שאבדו בסערות וכתוצאה מעימותים עם המקומיים. עם זאת, קבוצה קטנה בהנהגתו של דז'נוייב (Dezhnoyv) הגיע לפתחו של נהר אנדיר, הם הקימו את אנדירסק, אך היו נשארו במקום מאחר ששברי ספינותיהם והמחסור באספקה כמו באנשי הצוות, לא אפשרו להם לחזור.

סטדוחין וכין מצא אותם בזמן שערך מסע משל עצמו בעקבות נהר הקולימה. אחר-כך סטדוחין יצא דרומה והגיע למפרץ פנז'ין (Penzhin) בצד הצפוני של ים אוחוטסק. יתכן שהוא גם הגיע לחופים המערביים של אזור קמצ'טקה כבר בשנות ה-50 של המאה ה-17.

ב-1649 – 1650 ירופיי חברוב היה לרוסי השני שחקר את נהר האמור, הוא חזר ליקוצק ושב לאמור עם כוחות מזוינים. בארץ האמור הוא נתקל בהתנגדות חמושה מטעם כוחות הדאורים שהיו נאמנים לסין של שושלת מנצ'ו ולוחמים קוריאנים. הוא מיפה את נהר ואזור האמור. חברוב

ניצח בכמה קרבות אך ברוב מסעו התחמק מלוחמה.

כך עד לאמצע המאה ה-17, הרוסים הרחיבו את גבולותיהם במה שקרוב מאוד לגבולות רוסיה המודרנית. רוב אזור סיביר כבר מופה, אם כי האזורים המזרחיים של קמצ'טקה וחלק מהאזורים של החוג הארקטי עדיין לא מופו. במהלך המאה ה-18 (בעשורים הראשונים של המאה) האזורים הללו נחקרו ומופו, ואף התגלה נתיב בין רוסיה לאלסקה. כינונה של האקדמיה הרוסית למדעים עודדה את המסעות לסיביר, שכן אנשי האגודה יזמו מסעות גילוי שונים.

העם הרוסי וילידי סיביר

האוצר או המשאב העיקרי שמשך את הקוזקים לסיביר היו הפרוות (שועלים, חולד הרים וצובלים). אנשי סיביר נכנעו לכוחות הרוסיים והאימפריה הרוסית בתורה, הגנה עליהם מפני שבטי הנוודים שתקפו אותם מדרום. הילידים הסכימו לשלם מס בצורת פרוות. נסללו דרכים שחיברו בין מוסקבה לסיביר לשם העברת הפרוות.

חלק מהעמים נכנעו לרוסים ללא קרב בעוד שאחרים נלחמו עד לכניעתם. ככל שהרוסים העמיקו מזרחה כך גברה ההתנגדות בעוד שבחלק המערבי של סיביר, האנשים קיבלו את הרוסים ללא התנגדות.

ההתנגדות הקשה ביותר הייתה בקרב הקוריאקים והצ'וקצי בחצי האי קמצ'טקה וצ'וקצי, למרות שתושבים אלה היו ברמת טכנולוגית של עידן האבן, הם הצליחו להערים קשיים על הרוסים עד לכניעתם.

הרחבת תחום השלטון הרוסי בסיביר בוצעה בעיקר על ידי המנגנון הממשלתי המקומי והסוחרים אשר חיפשו שטחים לציד חיות בעלות פרווה. הם חדו לסיביר בנתיבי הנהרות עשירי המים של הארץ. בעקבותיהם באו י אנשי צבא ומקימים ישובים מרכזיים, אשר היו למרכזים לניצול קולוניאלי של עמי סיביר, על ידי הרוסים.

כאשר יחידות רוסיות החלו, באמצע המאה ה-17, לחדור אל מעבר לימת בייקל ולנהר אמור, דרשה סין ב-1652, שהרוסים יפנו את האדמות שנתפשו על ידיהם לאורך נהר אמור. החדירה אל תוך אגן האמור, הביאה את ממשלת רוסיה לסכסוך עם ממשלת סין, אשר ב-1658 שיגרה צבא לאזור. מכיוון שהיתה טרודה בבעיות בגבולות המערביים של מדינתם, שאפה ממשלת רוסיה לביצור יחסי שכנות ושלום עם סין ולפיתוח המסחר הרוסי-סיני. ב-1675 שיגרה ממשלת רוסיה, משלחת ידידותית לבייג'ין, אך הקיסר המנצ'ורי קאנסי (Kangxi), תבע שהרוסים יינטשו את נהר האמור, יסגירו את האנשים שנמלטו אליהם והשיב את פני המשלחת ריקם. הוא הקים שרשרת של ביצורים במנצ'וריה וב-1684 שלח צבא מנצ'ורי, מצויד בתותחים, כדי לגרש את הרוסים מחבל זה ולהרוס את עיר המבצר הקוזאקית אלבזין (Albazino.). מגיני אלבזין נאלצו לפנות את העיר והיא נהרסה. אולם עד מהרה נבנתה אלבזין מחדש, אוכלסה על ידי הרוסים ושוב הופיע בה חיל מצב רוסי. ב-1686 עלה על אלבזין חיל פרשים מונגולי רב, מצויד בתותחים. הוא צר על העיר אך לא הצליח לכובשה.

הסכם נרצ'ינסק Nerchinsk)), שנחתם ב-1689 בין סין לרוסיה, קבע כי הרוסים יפסיקו את התפרסותם וכי יסחרו עם סין דרך סיביר. זהו המסמך הראשון בתולדות היחסים בין רוסיה לסין והוא גם ההסכם הבינלאומי הראשון שנחתם בין סין לבין מעצמה אירופאית. בעקבות הסוחרים ואנשי הצבא, זרמו לסיביר איכרים-מתיישבים, אשר נישלו מאדמתם את התושבים המקומיים. כיבוש סיביר היה מלווה בהטלת מס על האוכלוסייה המקומית, אשר שולם, כרגיל, בפרוות. גביית המס על ידי אנשי הצבא בוצעה בדרכי לחץ ובכפייה. הסוחרים הרוסיים נהגו להזמין את הילידים לפגישה מסחרית ואז היו חוטפים את נשיהם ולידיהם ושודדים את צאנם. יחד עם זאת, הקשרים עם העם הרוסי, עודדו את התפתחותה הכלכלית ותרבותית של סיביר.

התיישבות רוסית במאות ה-17 וה-18

הרוסים שהיגרו לסיביר היו ציידים או איכרים שניסו לברוח מחיי צמיתות, פושעים נמלטים ומאמיני דוקטרינת הכנסייה הישנה. ברוב הישובים החדשים ישבו רוסים וכן ילידי המקום והם חיו במצודות בשל החשש לפלישות שבטים נוודים מדרום. בתחילת המאה ה-18 הפלישות מדרום כמעט ופסקו, בשל אווירת הביטחון החדשה, החלו לזרום יותר ויותר

במהלך המאה ה-18 שלטונות האימפריה הרוסית החלו לשלוח יותר ויותר אנשי מנהלה לאזור, כך שהקשרים עם השלטון המרכזי התחזקו. בשנת 1730 מתחילים לכרות מתכות באזור, דבר המביא לפתיחתה של תעשייה חדשה, משפחת דוידוב – תעשייני מתכת – מקימה את העיר ברנאול (Barnaul) למטרה זו. ככל שתעשיית המתכות מתפתחת, מתפתחים גם חיי חינוך, תרבות וכדו'. אנשי התעשייה כוללים גם מהנדסים ואנשי אקדמיה והם אלה שמביאים עימם את התרבות האירופאית לסיביר.

בין השנים 1720 – 1742 נערכו מסעות מחקר גיאוגרפיים רבים על ידי מדענים רוסים וכן על ידי מדענים זרים. מסעות אלה התמקדו בתחילה בצמחייה ובחי המיוחדים לסיביר, כאשר כל מחקר מעמיק מזרחה. לקראת אמצע המאה ה-18 נערכו גם מסעות בלשניים לחקר הלשונות של העמים השונים.

באירקוצק נוסד הסניף הסיבירי של האגודה הגיאוגרפית הרוסית, והפך להיות מרכז המחקר של סיביר.

ב-1760 הוענקה לאצילי רוסיה, הסמכות להגלות את צמיתיהם לסיביר וב-1765, לדון אותם לעבודת פרך. במשך חמש השנים הראשונות של תוקף התקנה הזאת, הוגלו לשני מחוזות רוסיים בלבד- 20000 איכרים צמיתים.

במהלך המאה ה-19 נמשכה מגמה זו, נפתחות ספריות ונחנכים מוזיאונים. האוניברסיטה הראשונה בסיביר נפתחת בשנת 1880 בטומסק.

האיכרים בסיביר לא חיו חיי צמיתים, בניגוד למקביליהם בשאר רוסיה. בנוסף, הם נאלצו להתמודד עם תנאים קשים הרבה יותר ללא עזרה מבחוץ, דבר שהפך אותם קשוחים יותר. בשל שפע האדמות האיכרים הסיביריים יכלו לעבד שטח אדמה עצום. כך שיכלו לעבד מספר אדמות במשך כמה שנים, לעבור לחלקות אחרות לשנים הבאות ואז לחזור לחלקות הראשונות. האיכרים הסיביריים היו עשירים פי כמה מהאיכרים במרכז רוסיה וזאת בשל שטחי אדמותיהם והעובדה שלא היו נתונים לחיי צמיתות. האיכרים הסיביריים לא ידעו מחסור מבחינת רעב, בעוד שהאיכרים

במרכז רוסיה חיו בהקצבת מזון מחושבת. מלבד זאת, בתי הסיביריים היו גדולים בהרבה מבתי הצמיתים הרוסיים. בנוסף, הסיביריים שתו פחות אלכוהול מעמיתיהם במרכז רוסיה!

האימפריה הרוסית

הממשל הסיבירי הוקם בשנת 1708 כחלק מרפורמות המנהלה שערך פטר הראשון. בשנת 1719 שטח סיביר חולק לשלושה מחוזות, ויאטקה, סוליקמסק וטובולסק. ב-1762 הוכרז על הקמת  הצארות של סיביר. בשנת 1782 סיביר חולקה לשלוש מלכויות נפרדות: טובולסק, ירקוצק וקוליוון. במהלך השנים הבאות סיביר סבלה מאי-שקט שלווה בחילופי שלטון רבים בתוך המחוזות השונים. מצב זה נפתר בשנת 1822 כאשר שוב חולקה סיביר והפעם לשני חלקים: מערב סיביר שכללה את טובולסק וטומסק ומזרח סיביר שכללה את אירקוצק וממשלת מחוז יניסייסק, שהייתה חדשה יחסית.

באמצע המאה ה-19, הרוסים ערכו מסע כיבושים בארץ האמור תחת הנהגתו של ניקולאי מורביוב, וסין קיבלה את ההתפשטות הרוסית בהסכם אייגון (Aigun) שנחתם בשנת 1860.

מאסר וגלות

סיביר הוכיחה את עצמה כשטח נוח לשליחת אסירים פוליטיים, מאחר שהייתה רחוקה מכל מדינה זרה. אסירים בסנט פטרבורג, שהיו מנסים להימלט מהכלא המקומי, היו שוקלים את הנושא שנית בשעה שהיו בסיביר, רחוק מכל המוכר להם. אפילו היווצרותן של ערים גדולות כאירקוצק, אומסק או קרסנוירסק חסרו את חיי החברה התוססים ואת חיי המותרות של הערים במרכז רוסיה.

כשמונים אנשים שהשתתפו במרידת דצמבר ב-1825 (דקמבריסטים), נשלחו למאסר הכולל עבודת פרך בסיביר, אחת עשרה נשים ליוו אותם והתיישבו בקרבת מחנות העבודה. נשים אלו הפכו לדמויות מופת של האשה, המקריבה את חייה למען בעלה. . הד לסיפור זה, אפשר למצוא בדמותה של אחת מבנותיו של "טוביה החולב".

האסירים נהנו מרחמיהם ועזרתם של האיכרים והתושבים המקומיים אך סבלו מיחס קשה מצד השומרים והשלטונות.

חלק מאסירי "דצמבר" מתו ממחלות, אחרים השתגעו. לנותרים הורו, לאחר זמן עבודות הפרך, להתיישב בכפרים ובערים קטנות בסיביר. לאחר 1840, הם הורשו לשבת בערים הגדולות בסיביר, שם עבדו ועסקו במסחר. רק בשנת 1856, 31 לאחר מרידת דצמבר, הצאר אלכסנדר השני העניק לאסירים חנינה לכבוד הכתרתו. במהלך שנות שהותם בערי סיביר, אנשי "דצמבר" תרמו רבות לחיי התרבות בסיביר. רבים מהם נישאו לנשים מקומיות ועבדו בסיביר, כך שגם לאחר החנינה הם נשארו בסיביר.

פיודור דוסטייבסקי הוגלה אף הוא לאזור אומסק (קטורגה), ואחר כך הורו לו לשרת באזור סמיפלטינסק. אף הוא נישא במהלך שהותו בסיביר ספרו "רשימות מבית המוות" מתאר את החיים של הגולים במחנות הכליאה הרוסיים בסיביר. אנטון צ'כוב, מעולם לא הוגלה, אך גם הוא ערך סיור בסיביר בשנת 1890. צ'כוב שיבח את יופיין של חלק מהערים שראה והעיד כי האווירה בסיביר, למרות הפושעים הרבים, בטוחה הרבה יותר ממקומות אחרים.

ראו באתר זה: טיול בעקבות  אנטון צ'כוב

גם פולנים הוגלו לסיביר עקב פעילות חתרנית-מהפכנית.

אירוע טונגוסקה (Tunguska) – ב-30 ביוני 1908 קצת אחרי שבע בבוקר אירע פיצוץ אדיר באזור נהר טונגוסקה. עד היום לא ברורות נסיבות הפיצוץ, אך הסברה הרווחת היא שהפיצוץ אירע כתוצאה מפגיעת כוכב שביט או מטרואיט, בגובה של 5 – 10 ק"מ מעל פני האדמה. מחקרים סבורים כי אורכו של הגוף היה ברוחב של כמה עשרות מטרים.

למרות שהרבה סבורים כי מדובר באירוע יוצא דופן, יש לזכור כי עד שנות ה-60 עם השקתם של הלוויינים, חלקים גדולים של כדור הארץ נעלמו מעיני המחקר המדעי (אוקיינוסים בעיקר). בשל הריחוק של האזור הפגיעה, היו מעט מאוד אבדות בנפש או ברכוש. בשל הריחוק, עברו הרבה שנים עד שהאירוע נחקר לעומק.

מסע מחקר בראשותו של לאוניד קוליק, בשנת 1921 שהתרכז בעיקר בנהר טונגוסקה, העלה את הסברה כי הדבר אירע בשל מטרואיט. קוליק קרא לשלטונות להעמיק את המחקר באזור וזאת בשל האפשרות שיימצא באזור ריכוז מתכות שיעזור לתעשייה הרוסית.

משלחתו של קוליק הגיעה לאתר הפגיעה עצמו רק בשנת 1927. להפתעתם, הם לא מצאו מכתש. הם כן מצאו אזור ברוחב של 50 ק"מ, של עצים שרופים, חלקם עדיין עומדים וחלקם נעקרו ממקומם.

מלחמת האזרחים הרוסית

עוד לפני תחילת מהפכת 1917, סיביר כבר הייתה אזור חקלאי של רוסיה, כאשר חלק קטן מהתושבים עסק בתעשייה וביוזמות עסקיות. לאינטלקטואלים בסיביר היו רעיונות מעורפלים בלבד בנוגע לקורה ברוסיה. רק 13% מתושבי סיביר חיו בערים, ורק להם הייתה גישה כלשהי למקורות מידע כעיתונות שמהם יכלו ללמוד על הנעשה ברוסיה. בגלל שלא היו מעמדות נבדלים באופן ניכר כמו שהיה בשאר חלקי רוסיה, רוב הפוליטיקה הפנימית נסבה סביב נושא חלוקת המחוזות בתוך סיביר עצמה.

ן

לא היו כוחות בולשביקים או לבנים מובהקים בתוך סיביר. למעשה המנשביקים והסוציאליסטים הסיביריים המקומיים ניסו לבוא במו"מ עם הבולשביקים וזאת כדי לתת עצמאות לסיביר ולמפלגה שלהם עצמם. אלכסנדר קולצ'ק, ראש הכוחות הלבנים, ניסה להקים מדינה חדשה והתנגד לשלטון הבולשביקים, עם זאת, הוא סרב לקבל את עזרתן של מדינות זרות ולבסוף, לאחר שספג תבוסות במרכז רוסיה, נסוג לסיביר. בעקבות תבוסת הכוחות "הלבנים", הוסגר קולצ'ק  לידי הבולשביקים שהוציאו אותו להורג.משפחת הצאר הוגלתה לגבול סיביר לאחר המהפכה הבולשביקית ונרצחה כולה בעיר יקטרינבורג (אז סבדלרוב) שבמזרח הרי אורל .

התקופה הסובייטית

עד לשנות ה-20 של המאה ה-20 החקלאות בסיביר הייתה בירידה. המהפכה הובילה למהגרים רבים, וכעת לכל איכר היה שטח אדמה מצומצם יותר. המהפכה גם הביאה להרס של קשרי המסחר המסודרים עם שאר רוסיה, דבר שהביא לפגיעה קשה בהכנסות האיכרים, שייצאו חלק גדול מתוצרתם. במהלך שנות ה-20 אירעו מספר התקוממויות נגד השלטון הסובייטי מצד איכרים זועמים, זה כלל איכרים שהיו מזוהים עם הכוחות "הלבנים", אך גם איכרים שנלחמו לצד האדומים נגד קולצ'ק, לפני מספר שנים. השלטון הסובייטי הכריז על האיכרים וכן על חלק מהפועלים כ"אויבי העם".

צעירים המזוהים עם הסובייטים ביצעו פעולות נגד מה שנתפס כ"לבן", זה כלל הרס של כנסיות ואף רצח של אנשי כמורה.

בשנות ה-30 של המאה ה- 20, החלה המפלגה הקומוניסטית, בתכנית הקולקטיביזציה, דבר שגרם לכל איכר משגשג להיראות כחשוד כקולק. כמובן, שכל מי שהתנגד, נאסר ו/או הוגלה. משפחות איכרים רבות ממרכז רוסיה נשלחו לאזורים בעלי צפיפות אוכלוסין נמוכה כאזורי יערות או ביצות. אך תושבי סיביר עצמם נאלצו לברוח או להיות מוגלים לאזורים הצפוניים של האזור. הקולקטיביזציה הרסה את עבודת האדמה המסורתית בסיביר, והשלכות מדיניות זו מורגשות גם היום.

בערים – השלטונות החדשים ניסו להקים ערים סוציאליסטיות חדשות, בהתאם לתנועה הקונסטרוקטיביזם האופנתית דאז, אך כל מה שהם הותירו אחריהם הם מספר בתים מלבניים. לדוגמא, תיאטרון נובוסיבירסק, הוא תוכנן ברוח הקונסטרוקטיביזם ואחר כך, ברוח הניאו-קלסיים של אמצע שנות ה-30.

לאחר בניית מסילת הברזל החוצה את סיביר, אומסק הפכה לעיר הגדולה בסיביר. בשנות ה-30 החל תיעוש מואץ באזור אגן קוזנטסק (Kuznetsk) בעיקר סביב כריית פחם ומתכות, ובאזור נורליסק (כריית ניקל ומתכות אחרות).

מלחמת העולם השנייה

בשנת 1941, אנשים ומפעלים פונו לסיביר על ידי רכבות. נבנו מפעלים בעיקר בתחום החימוש כדי לעזור למאמץ המלחמתי. מבני המפעלים עצמם נבנו בזמן העבודה עצמה.

רוב המפעלים החדשים נשארו פתוחים גם אחרי המלחמה. הם פיתחו את התעשייה הסיבירית והפכו למקומות עבודה עיקריים באזורים רבים כמו ברובטסובסק. העיר המזרחית ביותר שאכלסה מפעל כזה הייתה אולן-אודה, זאת משום שהיה חשש שאם ילכו מזרחה יותר המפעלים יהיו קרובים מדי לכוחות היפניים והסיניים.

באוגוסט 1941, הממשל הסובייטי הכריז על יישוב מחדש של "הגרמנים מאזור הוולגה", כך שהרבה מהם גורשו לסיביר ולקזחסטן. גם הטטרים של חצי האי קרים גורשו לסיביר. אלפי יהודים שברחו מפולין לברית המועצות נשלחו למחנות עבודה בסיביר ולא מעט מהם שרדו את המלחמה וחזרו לאחר סיומה לפולין ומשם עלו רובם ארצה.

עד לסוף המלחמה, אלפי חיילים שבויים יפניים וגרמניים שנשלחו לסיביר, נשפטו לשנות עבודה במחנות העבודה ברחבי סיביר. מבחינה מנהלתית המחנות הללו היו שונים מהגולגים. למרות שמטרת המחנות לא הייתה להרוג את האסירים, שיעור התמותה היה גבוה, במיוחד בחורף. השבויים עסקו בעבודות שונות מחקלאות, ועד להקמת מסילת הברזל שלצד ימת בייקל (Baikal Amur Mainline).

התפתחות התעשייה

במחצית השנייה של המאה ה-20, נמשך הניסיון למצוא משאבים נוספים בהם מינרלים ומחצבים שונים. למרות גילוי סימנים למינרלים, מתכות ומשאבים נוספים, לא כולם נוצלו וזאת בגלל שהממשל הסובייטי תכנן וביטל תכניות למפעלים חדשים חדשות לבקרים.

המיזם המפורסם ביותר הוא הקמת קו הרכבת Baikal Amur Mainline. הוא תוכנן יחד עם הקו הטרנס-סיבירי, אך בנייתו החלה רק מעט לפני מלחמת העולם השנייה. המיזם נזנח בתקופת המלחמה אך לאחר סיום המלחמה, העבודה עליו חודשה. העבודה נפסקה שוב לאחר מותו של סטאלין, אך בתקופת ברז'נייב, חזרו לעבוד עליו.

בשנות ה-60 וה-70 נבנו תחנות כוח ענקיות שמטרתן העיקרית הייתה לספק חשמל למפעלי המחצבים השונים בסיביר. בין אם מדובר במכרות או בהפקת מתכות. מחירי החשמל באגן אנגרה הם הנמוכים ביותר ברוסיה, ועדיין יש תכניות לפתיחת תחנות כוח ומפעלים נוספים.

החיסרון בפיתוח התעשייה הוא הנזק האקולוגי שנגרם בשל הסכרים הענקיים והפעילות במפעלים עצמם (ככל שהמפעל או המיזם גדול יותר, כך הוא מקבל מימון רב יותר מהממשל), הלחות הכבדה של המפעלים משפיעה אף היא על האקלים הקשה של סיביר. בשנות ה-80 נערכו תכניות לבניית תחנת כוח בנהר קטון, התוכניות נזנחו עקב מחאה ציבורית.

היסטוריה של העת האחרונה

כל עוד לא יושלם הכביש המהיר בין צ'יטה-חברובסק, לא יוכלו לעבור משאיות ומכוניות בדרך הטרנס-באיקל. צופים כי הכביש החדש שנועד לחבר בין האוקיאנוס השקט למרכז סיביר יוביל לעלייה בהגירה באזור ולפיתוח כלכלי במחוזות קראי, אמור אובלסט ו-זביקלסקי.

בנוסף, יש עוד תכנונים לדרכים חדשות בין אם מדובר בכבישים או במסילות ברזל, כמו ההצעה לחבר קו שיעבור לאורך האזורים הצפוניים של סיביר, או מנהרה שתעבור מתחת למצרי ברינג כדי לחבר את אלסקה וסיביר.

בימים אלה נמשכת מגמת ההגירה מסיביר למערב רוסיה. לעומת זאת, מגיעים עובדים זרים חוקיים ולא חוקיים להתיישב בסיביר (מסיביר וממדינות מרכז אסיה). כתוצאה מכך, במערב רוסיה פרחו סיפורים ואגדות אודות עשרות מיליוני סינים שגרים בחלק המזרחי של רוסיה. לא מדובר במשהו מיוחד, שכן הרוסים המערביים חרדים תמיד מכך שסין תספח לעצמה את האזור שממזרח להרי אורל.  נפט וגז מסיביר הם משענתה הכלכלית של רוסייה כיום.

הערות

[1] . בסיפור על מרד הטטארים בסוף המאה ה19 השתמש ז'ול וורן בשם מיכאיל סטרוגונוב לגיבור הסיפור הדמיוני היסטורי בשם זה