גילי חסקיןכתב: גילי חסקין, 11-07-2024
תודה ללילי ברוג, יובל נעמן וגדעון ביגר, על הערותיהם/
ראו גם באתר זה: דרום אמריקה: המלצת לקריאה`המלצות לטיול באמריקה התיכונה
למצגת על טיול לניקאראגואה
הקדמה
ניקראגואה היא אחת הארצות המעניינות באמריקה התיכונה. אכן, אין בה אוצרות מאיה כמו בגואטמלה, צ'יאפס והונדורס, גם לא שבטים לבושי ססגוניים, כמו בגואטמלה, אבל יש בה הרי געש נפלאים, ארכיטקטורה קולוניאלית ואווירה מיוחדת.
למרבה הצער, ניקרגואה מפורסמת לא בזכות נופיה ואוצרות התרבות שלה, אלא במהפכה הסנדיניסטית בשנת 1979, ובמלחמת הקונטראס שבאה בעקבותיה, כשהתקווה שטיפחו תושבי המדינה הפכה לאכזבה רבתי בשל התערבותה של ארצות הברית. אולם ימי הסכסוכים הצבאיים של ניקרגואה תמו ונשלמו. הסנדיסטים כבר לא בשלטון. המדינה הדולה ביותר באמריקה התיכונה היא גם הבטוחה ביותר. הסנדיניסטים כבר לא בשלטון, והאידיאולוגיה הכלכלית הנוכחית, שאותה מכתיבים הבנק העולמי וקרן המטבע העולמית, כוללת הפרטה בקנה מידה גדול. השינוי המבני המהיר הזה הביא לצניחת האינפלציה, סיפק תזרים מזומנים לאליטה העסקית והותיר רבים מתושבי המדינה מובטלים או במצב של הלם, או שניהם.
הבשורות הטובות הן, שבמהלך תקופה זו נשמרו זכויות האדם במדינה, וכל הקרבות המתנהלים בה מוגבלים לזירה הפוליטית. הבשורות הרעות הן שניקרגואה נמצאת במקום השני ברשימת המדינות העניות ביותר בחצי הכדור המערבי ועדיין לא התאוששה מהנזק העצום שחולל בה הוריקן מיץ'. ב-1998. גם ימי השערוריות הפוליטיות טרם תמו והשחיתות עדיין פושה בממשל. אם כי, גם כאן מתחולל שינוי לטובה, גם אם איטי. בשנת 2002, נשיא המדינה דאז, אנריקה בולאניוס (Enrique José Bolaños Geyer), העמיד לדין את ארלונדו אלמאן (Arnoldo Alemán), קודמו ועמיתו למפלגה הליברלית, בעוון שחיתות והדהים את המדינה כולה, בצעד שהוגדר כ"היסטורי".
ניקרגואה מציעה למטיילים בה ערים קולוניאליות, כפרים הרריים, איים בתוליים וכפרים החבויים בג'ונגל. היא יעד שירתק מטיילים סקרנים, חובבי טבע והיסטוריה.
ראו באתר זה: ההבדל בין צפון אמריקה לדרומה
מבוא
תעודת זהות:
שם מלא: הרפובליקה של ניקרגואה.
עיר בירה: מנאגואה (Managua). שטח: 130,370 קמ"ר . שטח יבשה: 119,990. שטחי מים 10,380: קמ"ר.
המדינה הגדולה ביותר בשטחה, באמריקה התיכונה. מקום 96 בעולם. בגודל של יוון או מדינת ניו יורק. פי אחד וחצי גדולה מפורטוגל.
גבולות: מצפון היא גובלת בהונדורס, מדרום בקוסטה ריקה, ממזרח בים הקאריבי וממערב באוקיאנוס השקט.
אוכלוסייה: כ- 7,000,000 (שיעור גידול: 2.3 אחוזים). מקום 107 בעולם.
זוהי אומה צעירה. 36% הם מתחת לגיל 18. כתוצאה מתברואה לקויה, זיהום מי שתייה ותת תזונה, נמוכה תוחלת החיים ביחס למערב ועומדת על 73.84 שנים בממוצע. צפיפות אוכלוסין : 52.55 לקמ"ר.
בירה: מנגואה (מיליון תושבים).
תושבים: 69 אחוז מסטיסו (בני תערובת), 17 אחוז ממוצא אירופי, 9 אחוזים ממוצא אפריקני, 5 אחוזים עמים ילידיים.
שפות: ספרדית, אנגלית קריאולית, מיסקיטו שפה רשמית: ספרדית
מטבע רשמי: קורדובה.
דת: 90 אחוז קתולים, 10 אחוזים פרוטסטנטים .
ממשל: רפובליקה
שיעור יודעי קרוא וכתוב: 65% תוחלת חיים: גברים – 67.1; נשים – 71.1.
תוצר מקומי גולמי: לנפש:2,090 דולר.
שיעור האינפלציה: 10.47 אחוז.
אבטלה: 5%.
ענפים עיקריים: קפה, כותנה, סוכר, בשר ובננות שותפות מסחריות
מדינות מסחר עיקריות: קנדה, יפן, גרמניה, קובה, ארצות הברית[1].
גיאוגרפיה כללית
ניקרגואה ממוקמת בנקודת חיכוך בין לוחות טקטוניים, שפעילותם גורמת לרעשי אדמה והתפרצויות געשיות. רעשי האדמה באזור פגעו בבירה, מנגואה, ב-1885, ב-1931 ובסוף 1972 חרבה העיר כמעט כליל ברעש אדמה בו נהרגו כ- 10,000 בני אדם.
ראה גם קובץ וולקניזם.
רק 10% משטחה של המדינה ראוי לעיבוד, כרבע משטחה מכוסה ביערות גשם והיתרה הן אדמות טרשים, מיוערות אף הן. בסה"כ כ-60% משטח המדינה מיוער.
יש במדינה שלושה-ארבעה אזורים גיאוגרפיים נפרדים: השקע ??? שלחופי האוקיאנוס השקט (והרכס שממערב להן), הרמה המרכזית והשפלות שלחופי הים הקאריבי, אזור המכונה גם מישור מוסקיטו (Mosquito – יתוש) או מוסקיטיה (Mosquitia).
א. השקע: בדרום מערב המדינה
שקע שרוחבו מגיע עד 75 ק"מ עובר במערב המדינה, מנהר סן חואן ורמות קוסטה ריקה, ועד מפרץ פונסקה (Fonseca), על גבול הונדורס בצפון. בשקע זה מצויות ימות ניקרגואה (Lago de Nicaragua), שאורכה 160 ק"מ ושיטחה 8,157 קמ"ר ומנגואה – שאורכה כ-60 ק"מ ושטחה 1,035 קמ"ר. ימות אלו הן ימות מים מתוקים הגדולות ביותר באמריקה התיכונה וימת ניקרגואה היא השנייה בגודלה באמריקה הלטינית כולה. בין אגם ניקרגואה לבין האוקיינוס השקט, מפריד רק מיצר היבשה ריבאס (Rivas) בדרום, שרוחבו רק 20 ק"מ, בנקודה הצרה ביותר שלו. הוא מחובר אל הים הקאריבי באמצעות ריו סאן חואן ולאגם השכן ממערב, לאגו דה מנגואה (Lago de Managua), באמצעות ריו טיפיטאפה (Rio Tipitapa) . באגם פזורים למעלה מ-400 איים.
בשפלות הפוריות שלחופי האוקיאנוס השקט פזורים כ-40 הרי געש, מהם אחד עשר גדולים והגבוה מכולם, סאן קריסטובל, מתנשא לגובה של 1,745 מ' מעל פני הים. האדמה הגעשית והפורייה, האקלים החם והמשקעים הרבים הופכים את האזור לאטרקטיבי מאד לגידולים חקלאיים. כאן מתגורר החלק הארי של אוכלוסיית המדינה. כאן שוכנות גם שלוש מהערים הגדולות במדינה: מנגואה, ליאון וגרנדה.
ממערב לשקע מתנשאים הגושים המורמים של הרי דיריאמבה (Diriamba), לגובה של 1000 מ'. אזור השקע מצטיין בקרקעות געשיות פוריות, ושכיחות בו רעידות האדמה. כמה מהן קטלניות ביותר.
ב הרמה המרכזית
ממזרח לשקע משתרעת הרמה המרכזית, שהיא המשכה של רמת הונדורס שבצפון. הרמה, התופסת כמחצית משטחה של ניקרגואה, משתפלת מגובה של 2,000 מ' בצפון־מערב במתינות למזרח ולדרום, אל מישורי החוף הקריבי. הרמה מבותרת ובנויה סלעי יסוד, המכוסים בסלע געשי. האזור קריר יותר מהשפלה הגולשת לאוקיינוס השקט וגם פורה יותר. כאן מגדלים כ-25% מהתצרוכת החקלאית של המדינה. הרמה מבותרת ומכוסה סלעי געש, עקבות לפעילותם של עשרות הרי געש הפזורים עד השפלות במערב. היערות באזור כוללים עצי ארז, אורן ואלון. עצים טרופיים כמהגוני ובלסה נכרתו ברובם, לתעשיית העץ. כאן נמצאת הפסגה הגבוהה במדינה, פיקו מוגוטון (Pico Mogotón), הסמוכה לגבול הונדורס. לאגו דה אפאנאס (Lago de Apanás), הוא מאגר מלאכותי, שנמצא על ריו טומה ( río Tuma), ליד חינוטגה ( Jinotega), מספק חלק נכבד מהחשמל של ניקרגואה.
ג. מישור מוסקיטו
מישור זה, שלחוף הים הקריבי, הוא מישור החוף הגדול באמריקה התיכונה, ורוחבו עד 120 ק"מ. אזור זה התופס כמחצית משטחה של ניקרגואה, משופע בשטחי ביצות נרחבות ויערות טרופיים. את קו החוף, שאורכו 541 ק"מ, מבתרים לגונות, שפכי נהרות ודלתות.. רוב שטחה של ניקרגואה מנוקז לים הקריבי, על ידי נהרות רבים קצרים יחסית. החשובים שבהם הם נהר קוקו שליד הונדורס, נהר גרנדה ונהר סן חואן שליד גבול קוסטה ריקה. לאורך נהר זה, ימת ניקרגואה ומיצר היבשה ריבאס, עובר תוואי תעלת ניקרגואה, שתוכננה בשעתו על ידי האמריקאים.
האקלים של ניקרגואה משתנה בהתאם לגובה. משרע הטמפ' היומית והשנתית קטן הגשמים מרובים בעיקר במישור מוסקייטה וכמותם עשויה להגיע ל-6,000 מ"מ בשנה. ברמה יורדים 1,750 מ"מ – 2,500 מ"מ ובשקע 1,000-1,500 מ"מ. העונה הגשומה היא בחודשים מאי-נובמבר. בשפלה שלחופי האוקיאנוס השקט תמיד חם מאוד, אך האוויר צלול ואזורי הכפר מוריקים במהלך העונה הגשומה (מאי עד נובמבר); ואילו בעונה היבשה (דצמבר עד פברואר) נושאות הרוחות העזות עננים של אבק חום אל המישורים. החוף הקאריבי חם וגשום; גם בעונה היבשה הקצרה (מרץ עד מאי) יורדים לפרקים גשמים רבים. ההרים שבצפון קרירים הרבה יותר מאזורי השפלה.
שפלת החוף – השפלה הגדולה ביותר באמריקה התיכונה, ידועה גם בשם מישור מוסקיטו (יתוש). ביצות טובעניות, ביצות מלח, לגונות, יערות עד טרופיים, בהם עצים המיתמרים לגבהים של עשרות מטרים, סוונה ונהרות רבים המתנקזים לים הקריבי בשפלה זו, המיושבת בדלילות. לאורך החוף ניצודים צבי ים המבוקשים בשל בשרם וביציהם, עד לחשש כבד להכחדתם.
חלקים נרחבים של ניקרגואה נהרסו מפגיעתו של ההוריקן מיץ' בנובמבר 1998, אחת הסערות הקשות ביותר שפקדו אותה במאה ה-20.
גיאוגרפיה ישובית
עריהם נמצאות במקום לא נכון מבחינה מסחרית. שבע הערים הגדולות ביותר, לרבות הבירה מנגואה, שוכנות במערב, מרביתן ליד חוף האוקיאנוס השקט. ואולם רבות מן הסחורות שהם קונים ומוכרים עוברות דרך המזרח. לכן צריכים להעביר את המטענים בכבישים, מן הנמלים הקריביים של מדינות שכנות, או לשלחם בים דרך תעלת פנמה.
עולם החי
27% משטח ניקרגואה מכוסים ביערות. באזורי הביצות צומחים מנגרובים ובהרים גדלים בעיקר אורנים. באגם ניקרגואה (Lago de Nicaragua) יש מגוון רחב של דגים, כולל כמה מכרישי המים המתוקים היחידים בעולם, וגם מבחר עצום של עופות וציפורים. ביערות הגשם של צפון מערב המדינה יש חיות בר רבות, בהן חתול הבר, חזיר היבלות, הפומה, היגואר, העצלן וקוף העכביש. מיני הציפורים ביערות רבים במיוחד; ניתן לראות כאן קוליברי, נקר, גדרון מפוספס-חזה, טרוגון הדור, עקב ואפילו קצאל, הציפור הקדושה של בני המאיה.
ראו באתר זה: הקצאל
ביערות הגשם שלחופי הים הקאריבי יש עצים שצומחים לגובה של כמעט 60 מ', ויערות אלה הם בית הגידול של החנק, האנקונדה, היגואר, האייל והקוף השאגן.
ראו באתר זה: יער הגשם הטרופי ; מאפייני עולם החי של דרום אמריקה ; יונקי דרום אמריקה ; עופות דרום אמריקה ; תנינים ; הקופים ; הפלמינגו ; משפחת החתוליים ;
אוכלוסיה
רוב התושבים (71%) הם מסטיזוס, בני תערובת של ילידים אמרינידים ושל לבנים. הם יושבים בעיקר בשקע ובצפון מערב הרמה המרכזית. כ-14% מהאוכלוסייה הם לבנים, בעיקר צאצאי הספרדים. אלו יושבים ברובם בערים הגדולות ובבעלותם רוב הקרקעות. השחורים והסמבוס (Zambos) – בני תערובת של שחורים ואמרינידים – מהווים 8% מהאוכלוסייה. עיקר תפוצתם במישור החוף הקריבי שאליו הובאו כדי לעבוד במטעי הבננות. כיום הם יושבים בערים ועוסקים במסחר. השחורים עדיין מדברים באנגלית קריבית. הילידים, המונים פחות מ-4% מכלל האוכלוסיה, מצויים ברמה המרכזית ובמישור החוף הקריבי. הקבוצה הידועה ביותר היא המיסקיטו (Miskitos).
ילידים מדברים עדיין בשפות מקומיות כגון Sumo, Rama ועוד. 85% מהתושבים הם קתולים. מעט יהודים יושבים בערים. בשנים האחרונות גדל מספר הפרוטסטנטים.
אוכלוסיה קטנה של גריפונה (Garifina) – שחורים ממוצא קריבי, עדיין שומרת על שפתה ומנהגיה.
יהודים הגיעו לניקרגואה במהלך המאה העשרים. האוכלוסייה מנתה ב-1972 כ-250 נפש, שהתגוררו בעיקר במנגואה, הבירה. לאחר רעידת האדמה בסוף אותה שנה היגרו רבים מהם מן המדינה. בתקופת המשטר הסנדיניסטי, (ראו להלן) סגרה הממשלה את בית הכנסת, החרימה רכוש יהודי וכלאה את ראש הקהילה, אך הוא הצליח לברוח מהמדינה עם מרבית היהודים שנותרו. מאז 1979 כמעט לא נותרה קהילה יהודית במדינה. ישראל וניקרגואה חידשו את היחסים הדיפלומטיים בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 – לאחר נפילתו של המשטר הסנדיניסטי.
היסטוריה
השרידים הקדומים ביותר לנוכחות האדם בניקרגואה הם 'עקבות האקאהואלינקה' (Acahualinca) מלפני 10,000 שנה – עקבות של אנשים ובעלי חיים שנמלטו לכיוון אגם מנגואה (Lago de Managua / Lago Xolotlan) ונשתמרו תחת שכבות של אפר געשי. אלו מוצגים במוזיאון במנגואה. ישנו עדויות לנדידה של שבטים מקליפורניה של היום סביב 4,000 לפנה"ס. בני Maribio התישבו בצפון-מערב, על החוף הפסיפי ואילו בני Misquito ושבט Rama , התישבו לאורך החוף הקאריבי בניקרגואה והונדורס. על שמם נקרא האזור Mosquitia.[2] במאה ה-13' היגרו שבטים מדרום מקסיקו (Corotega, Nicarao) והתישבו באזור האגמים הגדולים שבמערב הארץ. הם בנו חברה מפוארת במורשת האצטקית והם היו עיקר הלוחמים בהמשך, בכובש הספרדי.
המגע הראשון עם האירופים נוצר בשנת 1502, כשכריסטובל קולון (כריסטופר קולומבוס) הפליג לאורך חופי הים הקאריבי.
ראו באתר זה: מסעות קולומבוס.
בשנת 1522 הגיעה משלחת מחקר ספרדית לחופים הדרומיים של לאגו דה ניקרגואה, בראשותו של פדרריאס ד'אבילה (Pedrarias Deavila). האוכלוסיה המקומית שהורכבה מאוסף שבטים שונים, דוכאה, ורבים הושמדו בחרב או מתו ממחלות שהובאו מאירופה. עבדים נשלחו מניקרגואה לפנמה ופרו.
ראו באתר זה: הכיבוש הספרדי של אמריקה, השמדת האמרינידים באמריקה
הספרדים גילו בניקרגואה עניין מועט. רק מעטים יחסית התיישבו בה. ב-1523 הקימו הספרדים את הערים גרנדה (Granada) וליאון (León), כשהם מכניעים את השבטים המקומיים. גרנדה הפכה לעיר קולוניאלית עשירה, בעיקר לאחר שהביאו לניקרגואה עדרי בקר, פיתחו חקלאות והחל להתפתח בה מסחר חקלאי. ליאון שמשה מרכז אדמיניסטרטיבי ודתי וברבות השנים הפכה. למעוז הליברליזם. שתיהן סבלו מפשיטות וביזה של שודדי הים הקאריביים, שכונו "בּוּקָנִירים" (Buccaneer)[3] והגיעו בעיקר מאנגליה, וולס והולנד.
מדינת חוף המוסקיטו
שבטי המיסקיטו התישבו לאורך החוף הקאריבי במזרח ניקרגואה והונדורס, בעיקר כדייגים וחקלאים. ברבות הימים נטמעו בהם לבנים ועבדים שחורים שברחו. רשמית היו תחת השלטון הספרדי, אך שמרו על תרבות ילידית ושפות משלהם. בתחילת המאה ה-17', יצרו קשרים טובים עם הבוקנירים האנגלים ויצרו מעין מדינה משלהם בחסות אנגליה, שלחמה במונופול הספרדי על הסחר עם אמריקה. היו להם "מלכים" משלהם, כאשר הראשון ששמו ידוע הוא המלך אולדמן (Oldman) ששלט בשנים 1625-1687.[4] לפי עדות יורשו הוא הגיע לביקור אצל המלך צ'ארלס הראשון באנגליה, שם חתמו על חוזה ידידות. באמצע המאה ה-17' הפכה מיסקיטיה לפרוטקטורט בריטי.
ממלכת מיסקיטו שרתה את הבריטים בזמן מלחמת העצמאות של ארצות הברית. כוחות של המיסקיטו בשיתוף פעולה עם הצבא הבריטי, תקפו את המושבות של הספרדים והשיגו ניצחונות אחדים. אך, עם חתימת הסכם השלום ב-1783 נאלצו הבריטים לוותר על השליטה על אזור החוף. הנסיגה הבריטית הושלמה בסוף יוני 1787. למרות הנסיגה, שמרה בריטניה על מעמד של נותנת חסות בלתי רשמית לממלכה, והתערבה לעתים קרובות על מנת להגן על האינטרסים של המיסקיטו בפני הכתר הספרדי.
,
בשל העניין הכלכלי של בריטניה באמריקה התיכונה (במיוחד בהונדורס הבריטית, כיום בליז) היו המיסקיטו מסוגלים לרכוש רובים וכלי נשק מודרניים אחרים. התמיכה הבריטית גם הביאה להקמתה של מדינה שיועדה למיסקיטו. שבטים אלו החשיבו עצמם במשך תקופה ארוכה כנעלים על שבטים אחרים באזור, שאליהם התייחסו כ"פראים". ההיסטוריונים מלמדים כי המיסקיטו חפשו אחר הזהות הבריטית, ואמצו את. הביגוד האירופאי. המלכים המקומיים קבלו שמות אנגלים. עד היום באזור זה חלק מן התושבים דוברי אנגלית.
בזכות כוחם היחסי והחסות הבריטית, במהרה החלו כוחות מיסקיטו-זמבו מאוחדים לפשוט על יישובים ספרדיים בהונדורס, לעתים על מנת לשחרר עבדים משבט המיסקיטו לפני שהובלו לאירופה, אבל לרוב על מנת לשעבד אינדיאנים אחרים או למכור אותם לבריטים לעבודה בג'מייקה. הם גם חטפו נשים משבטים אחרים. פשיטות אלו נמשכו זמן רב אחרי שפסקו מעשי האיבה בין בריטניה לספרד.
האוכלוסייה של המיסקיטו גדלה מאוד בשל השגשוג הכלכלי שגרם הסחר עם הבריטים ובשל התרת מנהג הפוליגמיה. מתיישבים ספרדים החל להגיע לאדמות המיסקיטו ב-1787, אך הצבא המנוסה של המיסקיטו וגודל אוכלוסייתם, הבטיח את שליטתם על האזור. המיסקיטו לא חשו מעולם כי הממשלה של ניקרגואה שולטת בהם, ורבים מבני המיסקיטו כיום אינם מחשיבים עצמם כניקרגואנים. מאמצע המאה ה-19' והלאה הלך ופחת העניין של בריטניה באזור. המדינה חדלה להתקיים ב-1894 כשנכבשה על ידי ניקרגואה. הבריטים החזירו את המלך לשלטון ביולי של אותה שנה אבל באוגוסט שבה ניקרגואה וכבשה את מדינת חוף המוסקיטו.
עצמאות ניקרגואה, מלחמות אזרחים והמעורבות האמריקאית
ניקרגואה היא הגדולה במדינות מרכז אמריקה. הגאוגרפיה שלה היוותה גורם חשוב בהיסטוריה הפוליטית. נהר סן חואן הזורם מאגם ניקרגואה שבמערבה אל הים הקאריבי, גרם לה להיות אלטרנטיבה חשובה לחיבור בין האוקיאנוס השקט, לבין הים הקאריבי, חיבור חשוב במיוחד גם בין מזרח ומערב ארצות הברית, בין ניו יורק לקליפורניה. יתרון זה הפך אותה למוקד התערבות אמריקאית כלכלית, פוליטית וצבאית, לאורך שנים רבות.
כבר הכובשים הספרדים במאה ה-16' חלמו על כך. ב-1848 כשפלשו הבריטים, הם שינו את שם נמל סן חואן לגרייטאון, ועשו עסקה עם קוסטה-ריקאים לשימוש בנהר. ב-1899 נטלו האמריקאים את ההובלה. "ועדת תעלת מצר היבשה" דיווחה לקונגרס, כי נתיב דרך ניקרגואה, לא דרך פנמה, הוא הטוב ביותר לספינות שפניהן לאוקיאנוס השקט.
לאחר כיבוש ספרד על ידי נפוליאון, ובמשך שש שנות כיבושה, החלה התפרקות הקולוניות שמעבר לים למאבק לעצמאות. ניקרגואה זכתה בעצמאות מהספרדים בשנת 1821, יחד עם שאר המדינות באמריקה התיכונה. היא סופחה למקסיקו לזמן מה, וב-1823 הייתה חלק מהפדרציה של אמריקה התיכונה, עד שלבסוף זכתה בעצמאות מלאה בשנת 1838.
רוב ימיה סבלה מאי יציבות פוליטית. במאה ה-19' נעשו מספר ניסיונות נפל לאיחוד ניקרגואה עם סלבדור והונדורס.
בשנת 1855 נקבעה מנגואה כבירה. הייתה זו פשרה בין לאון הליברלית לגרנדה השמרנית. באותה שנה הזמינו הכוחות הליברליים של ליאון, את וויליאם ווקר ( William Walker) – רופא, עיתונאי, עורך דין הרפתקן אמריקאי שעמד בראש כוח צבא פרטי והיה נחוש בדעתו להשתלט על אדמות נרחבות באמריקה הלטינית – כדי לעזור להם לתפוס את השלטון מהשמרנים שישבו בגרנדה. ווקר וקבוצת שכירי-החרב שלו אמנם השתלטו על גרנדה במהירות הבזק, הוא הכריז על עצמו כנשיא והתיר מחדש את העבדות אך כמפקד העליון של הצבא שלט על ניקרגואה באמצעות נשיא-בובה, פטריסיו ריבאס (Patricio Rivas). בשנת 1856 הפך רשמית לנשיא אך לתקופה קצרה בלבד. הוא אף זכה להכרה מצד נשיא ארצות הברית דאז פרנקלין פירס (Franklin Pierce) . אך יריביו, בהם אנשי עסקים אמריקאיים, הצליחו תוך שנה לגייס במדינות שונות כוחות שיילחמו נגדו ואילצו אותו להסתלק מהמדינה עד מהרה גורש מהמדינה . ו\מאמציו היו מעין תקדים להתערבות החוזרת ונשנית של ארצות הברית בענייניה של ניקרגואה.
לאחר מכן הפגין ווקר נחישות מגוחכת ממש, כשניסה לפלוש להונדורס ב-1860, נתפס על ידי הצי הבריטי, הוסגר להונדורס, נשפט והוצא להורג בירייה.
ב-1863 עלו לשלטון בניקרגואה השמרנים ושלטו במדינה עד שנת 1893, עת עלה לשלטון הגנרל חוסה סנטוס סלאיה (Zelaya). הוא ירש את השמרנים ששלטו במדינה שלושים שנה. הוא פעל לשינויים רבים. הוא הפריד בין המדינה לכנסיה, כונן נישואים אזרחיים והנהיג מסגרת הוראה חילונית בבתי הספר.
הכניס רפורמות חשובות למען מודרניזציה של המדינה. הוא עודד השקעות חיצוניות (מארה"ב בעיקר), הקים תשתיות כמו כבישים, נמלים ומסילות ברזל. הוא חולל רפורמות חשובות, אך במהרה התברר שעריצותו פוגעת בשמרנים ובליברלים כאחד. תנופת הפיתוח הכלכלי שחלה באותן שנים, הסתמכה בעיקר על מתן זיכיונות ברוחב לב למשקיעים זרים, ואפשרה לקאודיליו (מנהיג פוליטי-צבאי)[5] ונאמניו, להטיל מסים נוספים ולתגמל את עצמם על חשבון קופת הציבור. כל עוד פגעה העריצות בבני ניקרגואה בלבד, הצליח סלייה לשרוד. אבל כשהחל להתערב בעניני הונדורס ואל סלבדור הסמוכות, התערבה ארצות הברית בנעשה.
כאשר עלתה שוב האופציה של כריית תעלה לאורך נהר סן חואן (לאחר שהצרפתים נטשו את מיזם תעלת פנמה), היו מעורבות מדינות נוספות. ב-1899 נטלו האמריקאים את ההובלה. "ועדת תעלת מצר היבשה" דיווחה לקונגרס, כי נתיב דרך ניקרגואה, לא דרך פנמה, הוא הטוב ביותר לספינות שפניהן לאוקיאנוס השקט. סלאיה פתח את האופציה להצעות מיפן וצרפת, דבר שארצות הברית ראתה בו פגיעה חמורה באינטרסים הכלכליים שלה.
ב-1909 שלחה ארה"ב כוח צבאי למדינה, גרמה להדחת סאליה ואילצה את ניקרגואה למנות נשיא שמרני ולשנות את החוקה. בסוף שנת 1911, ביקש הנשיא אדולפו דיאס (Adolfo Díaz ) סיוע אמריקאי נוכח התקוממות של המפלגה הליברלית. נשיא ארה"ב ויליאם הווארד טאפט ( William Howard Taft), שלח לניקרגואה 2,700 נחתים והשאיר בה אחר כך, בקביעות, פלוגה מוגברת, שתשמש משמר השגרירות בבירה מנגואה. כוח זה הספיק כדי השארת השמרנים בשלטון. על פי חוזה מ-1916 קיבלה ארה"ב את הפיקוח על המכס ואישור להקים בניקרגואה בסיסים צבאיים. הסכם זה בוטל רק ב-1970.
צריך לזכור, כי הנורמות שבאו לידי ביטוי במדיניות האמריקאית היו כמעט תקניות יחסית לתקופה זו. החוגים השליטים באמריקה הלטינית, התקשו לגבש עמדה על הדרך למניעת עודף ההשפעה האמריקאית. חופש פעולתו של המשקיע הזר וזכותו להישען על עוצמתה של המדינה שהוא נמנה על אזרחיה, נראו כנוהג שארצות אמריקה הלטינית חייבות להסכים לו, אם רצונן להרחיב את כלכלותיהן. במקרים רבים הייתה התגובה הלטינו-אמריקאית, מעין השלמה עם מה שנגזר מראש, כפי שהשתמע מהאמרה המיוחסת לפרופיו דיאס, שליטה של מקסיקו: " הו מקסיקו האומללה. כל כך רחוקה מאלוהים וכל כך קרוב ה לאמריקה".
לפני תום מלחמת העולם הראשונה, שלוש מדינות באמריקה הלטינית, הפכו למדינות חסות אמריקאיות: פנמה, האיטי וניקרגואה. ההתערבות האמריקאית באחרונה, באה בעקבות המצב הרעוע שהשתרר, לאחר הדחתו של סליה.
האמריקאים נשארו בניקרגואה עד 1933 וכשעזבו השאירו אחריהם משמר לאומי, שיגן על האינטרסים האמריקאיים. בראש המשמר עמד אנסטסיו סומוסה גרסיה (Anastasio Somosa Garcia).
על רקע זה, גיבש אוגוסטו סזאר סנדינו (Augusto Cesar Sandino) צבא איכרים ופועלים להיאבק נגד המעורבות האמריקנית. הוא נולד לאם ילידית ענייה ואב עשיר ובעל קרקעות, שסירב להכיר באבהותו. בצעירותו נסע להונדורס, גואטמלה ומקסיקו, שם עשה כשלוש שנים. שהותו בניכר גיבשה את ערכי הלאומיות שלו ותפישתו בדבר עתידה של ניקרגואה, יחד עם גאווה במורשתו המסטיצית (מעורבת) – מורשת אימו.
ב-1925 יצאו חיילי ארה"ב מניקרגואה. שתי המפלגות היריבות התעלמו מההסדר שסוכם עליו וניסו לתפוס את השלטון. בסוף אוקטובר ביקש הנשיא דיאס (מי שהזמין את האמריקאים להיכנס לניקרגואה ב-1912), להשיב את החיילים האמריקאים למדינה. ארצות הברית החזירה אפוא את כוחותיה, לא במטרה לעזור לסיעה זו או אחרת, אלא כדי להבטיח את בטחון התושבים הזרים ואת רכושם. ב-1926 חזר סנדינו לניקרגואה ופנה לעבוד במכרה זהב בבעלות חברה אמריקנית. סנדינו נהג להרצות בפני חבריו לעבודה על הפערים המעמדיים ואי השוויון בחברה הניקרגואית ועל הצורך בשינוי שיטת המשטר. הוא גיבש עמדה, שלא יניח את נשקו, עד אשר יעזבו החיילים האמריקאים את ארצו. במקביל, אל הביקורת שהוטחה באמריקאים מצד הלטינו אמריקאים, הצטרפה ביקורת בתוך ארצות הברית עצמה. פעילות הנחתים בניקרגואה, זכתה לגינויים בעיתונות האמריקאית והצטרפו אליה חברי קונגרס. דבר שיוביל להקטנת ממדי הנוכחות האמריקאית בניקרגואה ולבסוף גם לביטולה.
הצבא הקטן של סנדינו החל בפעילות "פגע וברח" כנגד השמרנים והכוחות האמריקנים, זאת, ללא שיתוף הכוחות הליברלים במדינה. עיקר התמיכה בסנדינו באה מאזורי הספר העניים. צבאו מנה מאות אחדות בלבד, אך ביצע למעלה מ-500 פעולות וקרבות מול כוחות אמריקניים. הכוחות האמריקאים, שמנו בשיאם 2,500 חיילים, תקפו אותו במטוסים חמושים, במכונות ירייה ובמטילי פצצות. אך לא הצליח להכניעו. במשך הזמן הצטרפו אל סנדינו פעילים פוליטיים זרים, ביניהם איש שמאל מאל סלבדור, אגוסטין פרבונדו מרטי (Farabundo Martí). כמו כן נוצרו קשרים עם ממשלת מקסיקו שגילתה אהדה למאבק. שמו של סנדינו נודע ברחבי היבשת לתהילה, כגיבור המאבק ב"אימפריליזם היינקי" .
בינתיים, הנשיא האמריקאי הרברט הובר, הקטין באופן משמעותי את ממדי הנוכחות האמריקאית. באוקטובר 1929 פרץ המשבר הכלכלי הגדול בארצות הברית. עם כלכלה מרוסקת ומיליוני אזרחים רעבים ומחוסרי תעסוקה, איבדה ארצות הברית את האמון ללא סייג בשיטה הקפיטליסטית ואת נחישותה באשר לצורך להגן בכול מחיר על השקעות ואינטרסים כלכליים האמריקאים. ברור היה כי הגיע הזמן לשנות את המדיניות כלפי השכנים מדרום. מפנה שייעשה על ידי יורשו של הובר, פרנקלין רוזוולט.
מכול מקום המערכה נמשכה במשך ארבע שנות נשיאותו של גנרל חוסה מונקדה (Jose Mario Moncada) הליברלי. בתום כהונתו נבחר מנהיג ליברלי אחר – חוסה סקסה (Juan Bautista Sacasa),שהחל לכהן בינואר 1933.
עם תחילת כהונתו, נסוגה ארה"ב מניקרגואה בשל התנגדות גוברת בארה"ב עצמה להמשך המעורבות. התנגדות זו צמחה בעיקר על רקע אבדותיה הכבדות שנגרמו בהתקפות צבא הגרילה של סנדינו. הפיקוד על המשמר הלאומי בניקרגואה עבר לידי הממשלה, ובראש המשמר הלאומי הוצב אנסטסיו סומוזה (Anastasio Somoza). האחרון והנשיא סקסה פנו לסנדינו, בבקשה להפסיק את פעילותו הצבאית, והזכירו לו את הצהרתו שיפסיק את הלחימה עם הסתלקות כוחות ארה"ב. סקסה הציע לסנדינו ואנשיו חנינה כללית, קרקע ואבטחה הולמת אם יפסיקו את פעילותם. סנדינו התעקש כי המשמר הלאומי הוא אנטי חוקתי וכי עליו להתפרק, טענה שקוממה את סומוזה וקציניו.
ב-21' בפברואר 1934 סיימו סנדינו ושניים מקציניו פגישת עבודה עם הנשיא סקסה ועזבו את ארמון הנשיאות. בהוראת סומוזה, עצרו קציני המשמר הלאומי את סנדינו ואנשיו, הובילו אותם לנמל התעופה, הוציאו אותם להורג וקברו אותם במקום לא ידוע. למרות התנגדותו החריפה של סקסה, פתח סומוזה במצוד אחר חברי הגרילה של סנדינו ופירק את ארגונם תוך פחות מחודש (על שמו תקרא "מחתרת הסנדיניסטים" שתפעל להפלת הדיקטטור סומוזה).
אף כי הרצח של סנדינו הוצא לפועל על ידי קצינים של כוח צבאי, שהוקם ואומן על ידי האמריקאים, הוא לא שיקף את המגמה האמריקאית.
לאחר שזייף את הבחירות, הפך סומוזה לנשיא בשנת 1937. הוא שלט בניקרגואה כרודן אכזרי במשך עשרים השנים הבאות (עם הפסקה רשמית אך לא מעשית של 3 שנים), כשהוא צובר הון אישי עצום וקרקעות שגודלן כגודלה של אל סלבדור. בכל אותן שנים השאיר את המשמר האזרחי תחת פיקודו הישיר. לאחר שנורה למוות בשנת 1956, ירשו אותו בניו. לואיס א' סומוזה (Luis Somoza Debalye) החליפו והיה לנשיא ניקרגואה, עד התפטרותו ב-1963. אחיו הצעיר מונה למפקד המשמר הלאומי. לואיס סומוזה המשיך לשלוט למעשה גם תחת שלטונו הרשמי של הנשיא רנה גוייטרס (Rene Shick Gutierrez), אשר לא שינה את אופי המשטר הרודני, שכלל גם רפורמות חברתיות ופיתוח כלכלת ניקרגואה, כמו גם קשר הדוק עם ארה"ב והתנגדות לקובה. ב-1967 דוכא ניסיון הפיכה של המפלגה השמרנית ובן אחר של סומוזה, אנסטסיו סומוזה דבילה (Anastasio Somoza Debayle) נבחר באותה שנה לנשיא שכיהן עד 1979 (עם הפסקה של שנתיים בהן שלטה חונטה שהוא למעשה שלט בה) מטעם המפלגה הליברלית. עד 1974 הוא מילא גם את תפקיד ראש הכוחות המזויינים. סומוזה וצאצאיו שלטו ללא מצרים, והפכו למעין משפחת מלוכה ורכשו השפעה עצמה בחיים המדיניים והכלכליים, במידה רבה הודות לתמיכת ארה"ב. שושלת סומוזה החזיקה מעמד בשלטון כחצי יובל, עד 1979.
ארבעים שנות שלטון אפשרו למשפחה לצבור הון עתק, שהוערך בשליש מכול הרכוש הפרטי בניקרגואה.
המחתרת הסנדיניסטית
ההתנגדות לשלטון הייתה קיימת שנים רבות קודם לכן. המתיחות המסורתית בין המוני העם לבעלי שררה מעטים הוחרפה בעשורים של שנות החמישים ואילך, גם בידי שכבת אינטלקטואלים, שפעלה להגברת זכויות היסוד ולחיסול השחיתות המתרחבת. סומוזה נכשל בניסיונותיו לשפר את מצב הכלכלה של ניקרגואה, לא מעט בשל הריבוי הטבעי הגדול, ששם לאל את ההישגים בחקלאות ובתעשייה. השחיתות המסורתית בכל שטחי החיים לא חוסלה, שכן התקיימה בחסדי המשטר מן הסתם, הייתה למהפכת פידל קסטרו בקובה, השפעה על הלך הרוחות בניקרגואה.
ראו באתר זה: המהפכה הקובנית
ב-1962 קמה "חזית השחרור הסנדיניסטית של ניקרגואה" (FSLN), שבראשיתה הייתה שמאלנית ומושפעת מדוגמת קובה, אך במרוצת הזמן הצטרפו אליה גם יסודות בורגנים מתונים ופועליים. הם קשרו קשרים עם תנועות מחתרת אחרות, ונהנו מתמיכת המשטר בקובה. מאז 1967 פעלו ה"סנדיסטים" בעקשנות, בנחישות ובעקביות ובמחיר דמים גבוה, נגד משטרו של הנשיא אנסטסיו סומוזה . במשך כעשור הם ניסו כמה פעמים, להקים בסיסי גרילה באזורים
הכפריים, אך לא זכו בתמיכת האיכרים. אלו שתפו פעולה תחילה עם ה"גוורדה נסיונל" של סומוסה. השינוי בא בעקבות רעידת אדמה קשה שאירעה בבירה מנגואה בדצמבר 1972 וגרמה לאלפי הרוגים. כסף רב הועבר לנוקרגואה לשיקום אך סומוסה השתמש בכסף זה לטובת אנשי שלומו, שעה שאלפי אנשים סבלו וגוועו ברעב. השחיתות והניתוק של השלטון, סייעו לקולות האופוזיציה להגיע ללבבות האנשים בכל שכבות האוכלוסייה. כתוצאה מכך, קמו שתי קבוצות המתנגדות לשלטון: החזית הסנדיניסטית לחירות לאומית (FSLN; שכונתה "המחתרת הסנדיניסטית"), וארגון UDEL, בהנהגתו של חואקין צ'אמורו (Pedro Joaquin Chamorro Cardenal), המוציא לאור של 'לה פרנסה' (La Prensa). העיתון ששימש שופר לביקורת נגד הרודנות.
יתכן שסומוסה לא היה אחראי ישירות להתנקשות, אבל רבים מקרב המעמד הבינוני והגבוה, פנו נגדו.
בדצמבר 1974 השתלטה קבוצה גרילה סנדיניסטית על מעונו של פקיד ממשלה בכיר ולכדה כבני ערובה פקידים נוספים, קרוביו של סומוזה. תוך שלושה ימים נענו כל דרישותיהם: פרסום הצהרת ממשלה בעיתון 'לה פרנסה' וברדיו, כופר של מיליון דולר, שחרור ארבעה עשר אסירים סנדיניסטים והטסת החוטפים והאסירים לקובה. בין המשוחררים היה דניאל חוזה סא'אודרה אורטגה (Daniel Ortega), לימים נשיא ניקרגואה. בשלהי 1975 התפלגו הסנדיניסטים לשלושה מחנות: מיליטנטי קיצוני, מיליטנטי ופרגמאטי. אורטגה עמד בראש המחנה הפרגמאטי, שאיחד כוחות עם קבוצות לא מרקסיסטיות בלחימה נגד סומוזה.
בשנתיים הבאות החריף המאבק. הסנדיניסטים חידשו את מוקדי הגרילה באזור ההריר הצפוני. עתה תמכה בהם האוכלוסיה הכפרית יותר, מפני שאנשי הגוארדיה הוציאו להורג כמאתיים כפריים בחשד לסיוע למורדים. גם אנשי הכנסיה הסירו בהדרגה את תמיכתם במשטר. אבל התפנית החשובה אירעה דווקא בארצות הברית. ב-1977 הסתייג נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר מממשלת סומוזה, שהואשמה בהפרת זכויות האדם. עם תחילת כהונת ממשלו, התנה הממשל האמריקני את המשך הסיוע הצבאי והכספי לניקרגואה, בשיפור זכויות האזרח והאדם במדינה. בלחץ בינלאומי ואמריקני בולט ביטל סומוזה בספטמבר 1977 את מצב החירום במדינה, דבר שאפשר התפרצות מחאה והפגנות נגד משטרו.
ב-10' בינואר 1978 נרצח מנהיג החזית הדמוקרטית ועורך העיתון 'לה פרנסה', צ'מורו, עקב מאמרי ביקורת חריפים רבים נגד המשטר. עדויות על השתתפות בנו של סומוזה וקצינים מהמשמר הלאומי ברצח, הביאו להפגנות סוערות וקריאות להתפטרותו של סומוזה מהנשיאות. המרד התפשט וגם המתונים לשעבר הצטרפו לשורותיהם של הסנדיניסטים, במטרה להדיח את משטרו של סומוזה. הממסד העליון של הכנסייה במדינה פרסם אף הוא מנשר ביקורת חריף נגד סומוזה. פרצו מחאות אלימות וב-23' בינואר 1978 פרצה שביתה כללית בסקטור הציבורי והפרטי שהחזיקה מעמד כשבועיים.
אורטגה, רעייתו ושלושת ילדיה מנישואין קודמים, עזבו את קובה לקוסטה-ריקה, משם המשיך אורטגה להפעיל את כוחותיו בניקרגואה. תנועות הגרילה הסנדיניסטיות ביצעו שורת תקיפות ברחבי המדינה. בפברואר 1978 ביטלה ארה"ב את הסיוע הצבאי ואספקת הנשק לניקרגואה. במאי 1978 התאחדו כמעט כל מפלגות האופוזיציה במאבקן נגד סומוזה וב-22' לאוגוסט 1978 השתלטה קבוצה סנדיניסטית בראשות "קומנדנט סרו" (מפקד אפס) על הארמון הלאומי ולכדה יותר מ-2,000 פקידים בכירים וחברי קונגרס. בהתערבות מהירה של הארכיבישוף ושגרירויות קוסטה ריקה ופנמה, נענה סומוזה לדרישת החוטפים ושיחרר שישים אסירים, העניק חצי מיליון דולר ומעבר בטוח לחוטפים ולאסירים לפנמה וונצואלה והמשבר הסתיים תוך יומיים.
השפלת הדיקטטור גרמה לתסיסה במשמר הלאומי וסומוזה נאלץ להחליף רבים מקציניו הבכירים. לחימה עזה פרצה באזורים שונים במדינה, אך המשמר הלאומי כבש חזרה שטחים ששוחררו ע"י הגרילה הסנדיניסטית. בחודש ספטמבר דיכא סומוזה מרד של כוחות המחתרת, שבו נפלו אלפי קורבנות. בסוף 1978 התפרקה החזית האופוזיציונית עקב כשלון השיחות עם סומוזה וההתנגדות המזוינת למשטרו גברה. באותה עת גינה האו"ם את ממשלת ניקרגואה ואת פעולות המשמר הלאומי.
בחודש מרץ התאחדו שלושת הפלגים הסנדיניסטים לחזית מאוחדת, הודות למאמצי התיווך של קובה. החזית זכתה לציוד ונשק מפנמה, ונצואלה וקובה. החזית, שנתמכה במתנדבים מקולומביה, פנמה, מקסיקו ועוד, פתחה בקרבות נגד "המשמר האזרחי" (הצבא) של סומוזה, שהלך ונחלש.
בסוף מאי 1979 הקיפה הלחימה את מרבית הערים החשובות. ב-16' ביוני הוקמה בשטח ניקרגואה שבידי המורדים, "חונטה לתקומתה הלאומית של ניקרגואה". סומוזה לא הסכים להצעות תיווך וב-17' ביולי ברח לארה"ב ואחר כך לפרגוואי (שם נרצח, ב-1980). ב-18' ביולי 1979 הוקמה ממשלה גולה בקוסטה ריקה, שכללה את דניאל אורטגה, את ויולטה צ'מורו, (Violeta Chamorro) אלמנתו של יו"ר המפלגה הדמוקרטית, נציג אנשי עסקים שהתנגדו לסומוזה ואחרים. פנמה הכירה מיד בממשלה זו.
עד סוף יוני 1979 היה כבר מרבית שטחה של ניקרגואה בידי הסנדיניסטים, למעט הבירה, מנגואה. ב-9' ביולי פרסמה הממשלה הגולה מנשר בו התחייבה לקיים משטר דמוקרטי ולבטל אפליה אידיאולוגית, למעט נגד תומכי סומוזה. בשלב זה הסכים סומוזה להתפטר מכהונתו. כמו כן הוסכם על שביתת נשק וחלוקה שווה בכוחות הצבאיים בין המשמר הלאומי לכוחות הסנדיניסטים. ב-17' ביולי 1979 העביר סומוזה את השלטון לנשיא זמני, התפטר ונמלט למיאמי. קצינים במשמר הלאומי נמלטו אף הם, בעיקר להונדורס וגואטמלה. אחרים נכנעו לסנדיניסטים, נשפטו ונאסרו. ב-19' ביולי 1979 צעדו הסנדיניסטים כמנצחים לתוך מנגואה. נפילתו של סומוזה זעזעה את כל המשטרים הצבאיים שרווחו אז באמריקה הלטינית.
במלחמה נהרגו 20,000-30,000 איש רבבות נפצעו וחצי מיליון ברחו מבתיהם. הממשלה הגולה הגיעה לעיר ליאון ב-20' ליולי. אמנם, הנשיא הזמני (מקבל השלטון מידי סומוזה), ניסה להתעלם מההסכם להעברתו, אך לחץ מקומי ובינלאומי חריף שכנע אותו לכבד את ההסכם, והממשלה הסנדיניסטית, בראשותו של אורטגה בן ה-34 נטלה את השלטון ב-22' ביולי 1979.
המהפכה הסנדיניסטית
הסנדיסטים ירשו מדינה מוכת עוני, ובה שיעור גבוה של חסרי בית ושל אנאלפביתים ושירותי בריאות עלובים. בשל מלחמת האזרחים של 1978-9 התדרדר מצבה הכלכלי של ניקרגואה. נזקי המלחמה נאמדו אז בשני מיליארד דולר. עד לסוף שנת 1979 הממשלה הלאימה למעלה מאלפיים חוות, שהקיפו כחמישית מקרקעות המדינה הראויים לעיבוד ואשר השתייכו למשפחתו של סומוזה ולמקורביו.
זמן קצר לאחר הקמתה נטתה הממשלה הזמנית לשמאל הקיצוני, ותומכיה המתונים נטשו אותה. קובה הקומוניסטית הפכה לבעלת בריתה הקרובה. לשמרנים המודאגים מבית הצטרפה ארצות הברית: הנשיא רונלד רייגן פעל נגד הסנדיניסטים, כדי למנוע מברית המועצות הקמת ראש גשר קומוניסטי במרכז אמריקה. להגשמת מטרה זו עזרה ארצות הברית לממן את לוחמי הגרילה הקונטראס שהורכבו מתומכי השלטון לשעבר ומשכירי חרב שלחמו כנגד הממשלה הסנדיניסטית. לוחמי הגרילה מומנו במשותף על ידי ארצות הברית וישראל (פרשת איראן-קונטראס).
בתקופת כהונתו של אורטגה כחבר החונטה השלטת, התמקדו מהלכי הממשלה בשיקום המשק. אנשי עסקים מהסקטור הפרטי צורפו למוסדות הממשל וגיבשו תוכנית הבראה. ארגוני סיוע בינלאומיים ומדינות שונות העניקו הלוואות לניקרגואה. זרימת הכספים אל ניקרגואה נוצלה למתן מזון לעניים ולרעבים והשפיעה לחיוב בתקופה הראשונה. המוסדות הפיננסיים שקרסו ופשטו רגל עקב בריחת ההון בשלהי ממשל סומוזה, הולאמו אף הם.
על אף האיום המתמיד על יציבות המשטר הצליחו הסנדיניסטים לשפר את איכות החיים במדינה, מגמה שבאה לידי ביטוי, למשל, בעליית אחוז יודעי הקרוא וכתוב במדינה, וכן עלייה בתוחלת החיים. במקביל נעשו צעדים משמעותיים בתחום זכויות האדם. אסירים פוליטיים זכו למשפט הוגן, נאסרו אמצעי דיכוי כנגד אסירים ותוך שנתיים מצא ארגון 'אמנסטי', כי מדיניות זו נשאה פרי. אולם הממשלה ביטלה את כל מוסדות המדינה המסורתיים: קונגרס, חוקה, נשיאות ובתי המשפט והכריזה על מצב חירום מיוחד. גוף בן 9 חברים של הנהגת הסנדיניסטים בראשות אורטגה, קיבל את ההחלטות והעביר אותן לביצוע ע"י הממשלה. במאי 1980 נוסדה מועצה שיתופית לייעוץ כדי לאשר חוקים או ליזום אותם, בה היה רוב לסנדיניסטים. צ'מורו וחבר ממשלה נוסף פרשו בתחילת שנות השמונים, לכאורה מסיבות בריאות, אך להלכה בשל עליית כוחם של הסנדיניסטים בממשל. הממשלה הצטמצמה לשלושה חברים בראשות אורטגה.
שנים ספורות בלבד לאחר הקמת הממשלה, הצליח אורטגה להגביר את כוחם של הסנדיניסטים ולהפוך אותם לכוח המשמעותי העיקרי בניקרגואה. מכיוון שלרשות הסנדיניסטים עמד הכוח הצבאי המוכשר ביותר, ייסדה החונטה צבא סנדיניסטי עממי על בסיס כוחה, וכן משטרה סנדיניסטית. כוחות אלה זכו להכשרה מקובה, מזרח אירופה וברית המועצות. ב-1983 נחקק חוק שירות חובה צבאי וצבא הסנדיניסטים הפך הגדול ביותר באמריקה התיכונה. במהלך נוסף ייסדו הסנדיניסטים ארגונים שונים ורבים ברחבי המדינה: ארגוני נשים, חוואים, עובדים וועדות קהילה שכונתיות, שנועדו הן לאסוף מידע על תושבי השכונות והן לחלוקת מצרכים ודיור לנזקקים. מפלגות אחרות במדינה לא הצליחו לארגן מוסדות מקבילים או מתחרים.
הערכת משטרם של הסנדיניסטים תלוי בין הייתר בהשקפה פוליטית. האמריקאים מדגישים את הפרת זכויות האדם ואילו האירופאים מראים דווקא כיצד הוא גם פתח במערכה חינוכית, שהביאה לצמצום הבערות מ-50% אחוזים ל-13% אחוזים, הנהיג מבצע לחיסונים, חיסל כליל את נגע הפוליו והפחית את תמותת התינוקות לכדי שליש מהשיעור שלפני המהפכה. נתונים אלה של צמצום הבערות ושיפור הרפואה והחינוך, ואף בשיעורים גבוהים יותר, אופייניים למשטרים קומוניסטיים ריכוזיים דומים כמו בקובה.
גורמים אמריקאים שמרניים קושרים את השינויים שהתחוללו בניקרגואה במדיניות זכויות האדם של ג'ימי קרטר, שהתבססה על הסכם שנחתם בהלסינקי 1975, ובו התחייבו החותמות לעשות להפסקתה של הפרת זכויות האדם ברחבי העולם.[6] הכוונה הייתה לאלץ את ברה"מ להנהיג ליברליזציה במדיניותה הפנימית, אולם התוצאות היו שונות. מצד אחד, מאחורי מסך הברזל הופרו סעיפי הסכם הלסינקי[7] ואילו במערב מצאה עצמה ארה"ב מנהלת מערכה כנגד בעלות בריתה הוותיקות. כך למשל, בספטמבר 1977, בתגובה על ביקורת מצד מחלקת המדינה, ביטלה ברזיל את ארבעת סעיפי ההגנה הנותרים על ארצות הברית, מהם שניים משנת 1942. מחלקת המדינה האמריקאית מילאה תפקיד חשוב בהפלת משטר סומוזה בניקרגואה. עוזר מזכיר המדינה, וירון ואקי, הודיע בשם הממשל האמריקאי: "שום משא ומתן, תיווך או פשרה, לא ייתכנו עוד עם משטר סומוזה. פתרון יכול לבוא רק בהתנתקות חותכת מן העבר". ב-1979 התממשה ה"התנתקות החותכת" בהחלפת סומוזה, שהיה מבחינת המערב, בעל ברית נאמן, גם אם מסליד, במשטר מרקסיסטי (שלטענת אותם גורמים, יחסו לזכויות האדם היה מקומם באותה מידה) ושפתח מיד במערכה נגד בעלי בריתה של ארה"ב בגואטמלה, באל סלבדור ובמדינות אחרות באמריקה התיכונה.
ממשלת ארצות הברית, שתמכה במשפחת סומוזה עד הסוף המר, חששה שמא תושבי ניקרגואה משמשים דוגמה רעה לאזור כולו. הפיכה עממית מוצלחת לא הייתה רצויה לממשלת ארצות הברית, מה גם שראתה במשטר החדש פתח לקומוניזם. בינתיים, בעלי אחוזות גדולות שהשלטון החדש נישל אותם מקרקעותיהם, בחסות הממשל האמריקני, הקימו צבא מורדים, ה"קונטראס" (Contras), שעיקר בסיסיו היו בהונדורס השכנה. עד תום כהונתו של נשיא ארה"ב, ג'ימי קרטר, זכתה ניקרגואה לשיתוף פעולה מצד ארה"ב, אך עם תחילת כהונתו של ממשל הנשיא רונלד רייגן התהפכה המגמה. רייגן וממשלו פעלו בחומרה נגד ניקרגואה והסנדיניסטים, בטענה שניקרגואה וקובה מספקות נשק לתנועות הגרילה באל סלבדור. שלושה חודשים אחרי שהושבע רונלד רייגן לתפקידו בשנת 1981, הכריזה ארצות הברית שהיא משעה את הסיוע לניקרגואה. על רקע החשש המסורתי של ארה"ב, מפני כל משטר שמאלני ב"חצר האחורית" שלה.
מחתרת הקונטראס
בסוף 1981 אישר רייגן סכום של 19 מיליון דולר להקמת בסיסים ולגיוס פעילים אנטי סנדיניסטיים (לימים, נודעו בשם "קונטראס") בשטחה של הונדורס השכנה. ותיקי המשמר הלאומי הניקרגואים וקבוצות מיעוטים מאזור החוף הקאריבי, שנזנחו גם בתקופת ממשל החונטה של אורטגה, התגייסו במהירות לפעילות ה"קונטראס" וביצעו פעולות "פגע וברח" בצפון ניקרגואה. קבוצת גרילה נוספת שנוסדה על ידי פורש סנדיניסטי, התמקמה בקוסטה ריקה ופעלה בדרום ניקרגואה. קבוצת גרילה שהורכבה מילידים תושבי החוף, פעלה באזור החוף הקאריבי, ושתיים נוספות פעלו בצפון-מערב ודרום-מזרח המדינה. המשטר הסנדיניסטי הקומוניסטי רדף את המיסקיטו באופן שכלל פינוי בכוח של 8,500 מבני המיסקיטו והרס של כמאה כפרים, דחף את המיסקיטו יחד עם בני בריתם, משבטי הסוּמוּ והראמה להקים את "מיסורסטה".
בראשית 1984, שלושה חודשים אחרי ההתערבות האמריקאית בגרנדה, תקפו ה"קונטראס" מתקני נפט בניקרגואה ופתחו בכך מלחמת אזרחים, שנמשכה שש שנים נוספות. הסנדיניסטים, בתגובה, השתמשו ברוב משאביה של המדינה כדי להגן עליה מפני ההתקוממות.
למרות שהצבא הסנדיניסטי התמודד בהצלחה עם פעילויות אלו, לא יכלה הממשלה למנוע את הפגיעה הקשה בכלכלת המדינה. הוצאות ההגנה תפחו למחצית מתקציב המדינה, חקלאים מאזורי עימות נטשו את שדותיהם והייצור החקלאי הצטמק, רפורמות סוציאליות סבלו ממחסור תקציבי. תוצאותיהן ההרסניות של פעולות הקונטראס הביאו את הממשלה הסנדיניסטית לאכיפה מחודשת של הצנזורה ואיסור על הקמת ארגוני אופוזיציה.
התנגדות נוספת לממשלתו של אורטגה החלה לצמוח גם מכיוונה של הכנסייה. אנשי כהונה רדיקליים שהצטרפו לממשלת הסנדיניסטים בתפקידי מפתח והבישוף של מנגואה, מתנגד המשטר הדיקטטורי של סומוזה, גילו התנגדות לאידיאולוגיה המרקסיסטית הסנדיניסטית. בביקורו של האפיפיור יוחנן פאולוס ה-II במנגואה, אירוע ששודר ברחבי העולם, הופרעה המיסה ההמונית מספר פעמים ע"י סנדיניסטים ומתנגדים, למורת רוחו הבולטת של האפיפיור. גם עיתונה החשוב של ניקרגואה – "לה פרנסה" – תקף את המשטר הסנדיניסטי בביקורת מושחזת.
שלטון דניאל אורטגה
לקראת הבחירות הצפויות לנשיאות (ינואר 1985), רופפו הסנדיניסטים את האיסורים הפוליטיים ואפשרו לגלי הביקורת נגדם להישמע. עם גבור הלחץ הבינלאומי והפנימי החליטה החונטה לקיים בחירות לנשיאות ולכונן חוקה וקונגרס. את ניסוח החוק לבחירות לנשיאות קבעו באופן שהתיר יתרון לסנדיניסטים. ואכן, בבחירות, השלטון הסנדיניסטי קיבל לגיטימציה חוקתית. מפלגתו של דניאל אורטגה, "החזית הסנדיניסטית לשחרור לאומי" (FSLN), זכתה ברוב של שני שלישים ואורטגה מונה לכהונה נוספת כנשיא, למשך שש שנים. בטקס השבעתו לנשיאות נכחו גם נשיאי יוגוסלביה וקובה, סגני הנשיא של ארגנטינה ובריה"מ וארבעה שרי חוץ ממדינות אמריקה הלטינית.
דניאל אורטגה (נולד: 11' נובמבר 1946), נשיא ניקרגואה בין השנים 1979-1990. גדל בבית מהפכני. אימו נכלאה על ידי המשמר הלאומי של ניקרגואה בטענה כי מכתבי אהבה שכתבה, מכילים מסרים מחתרתיים מקודדים. אביו התנגד כל חייו למשטר הדיקטטורי ואחיו מת בקרבות למען המהפכה.
כילד עירוני התברך אורטגה בחוכמת רחוב וכבר בגיל צעיר הצטרף לכוחות הגרילה הסנדיניסטית שהייתה בחיתוליה, בתחילת שנות ה-60' של המאה ה-20'. פעולתו המחתרתית הראשונה הייתה שוד סניף ה"בנק אוף אמריקה", לצורך מימון רכישתו של נשק למחתרת. ב-1967 נעצר על פעולה זו ונכלא לשבע שנים בכלא "אל מודלו" בפרברי מנגואה, הבירה. בעת שהותו בכלא ביקרה אותו חברתו לתנועה, המשוררת רוסאריו מורילו (Rosario Murillo) השניים התאהבו ונישאו. בכלא סבל אורטגה, כמו חבריו הכלואים האחרים, מעינויים. הם הוחזקו בבידוד, נאלצו לעמוד במשך רוב שעות היום, לעתים ללא מזון, ותכופות נלקחו אחדים מהם והוצאו להורג ללא סיבה, כדי להטיל אימה על חבריהם.
עם כניסתו לתפקיד, הפסיק הקונגרס האמריקני את המימון ל"קונטראס" וממשלו של רייגן הטיל אמברגו כולל על הסחר עם ניקרגואה, בטענה כי ניקרגואה מסכנת את בטחונה של ארה"ב באזור. במהלך שנות נשיאותו נהג אורטגה ללעוג למאמצי ארה"ב להדיחו. "על הנשיא רייגן לזכור כי רמבו קיים רק בסרטים", אמר לא אחת. ב-1985 יזמה ארצות הברית חרם כלכלי שארך חמש שנים וחנק את כלכלתה של ניקרגואה לגמרי. באמצע 1986 אישר הקונגרס האמריקני מימון בסך 100 מיליון דולר לפעולות ה"קונטראס" ואורטגה נאלץ להטות את כלכלת המדינה לכלכלת מלחמה. כמו כן, נקטה ממשלתו בביטול זכויות אזרח, הטלת צנזורה וסגירת עיתונים, לרבות עיתוני הכנסייה. תמיכתה של ארצות הברית בקונטראס נמשכה בחשאיות, עד שנחשפה פרשת "איראנגייט" וגילתה שעוזריו של רייגן ניסו לעקוף את איסור הקונגרס: הסי.איי.איי מכר בחשאי נשק לאיראן במחירים מנופחים, והשתמש ברווחים כדי לממן את הקונטראס. חשיפת עסקת "איראן-קונטראס" גרמה לשערורייה בינלאומית. הקונגרס עצר שנית את המימון לפעילות הארגון, למעט סיוע "שאינו קטלני". באוגוסט 1987 חתמו נשיאיהם של חמש מדינות באמריקה התיכונה, לרבות אורטגה, על תכנית להשכנת שלום באזור, ביוזמתו של נשיא קוסטה ריקה, אוסקאר אריאס (Oscar Arias), שקיבל עוד באותה שנה את פרס נובל לשלום. המלחמה באה לקצה רק ב-1988, לאחר שנפלו בה למעלה מ-50,000 קורבנות. בפברואר 1989 נועדו נשיאי מדינות אמריקה התיכונה והחליטו לפרק את בסיסי הקונטראס בהונדורס.
בינתיים גברה התנגדות לשלטונו הדמוקרטי למחצה של אורטגה. שלטונו נקטע ב-1990 והוא חזר לשלטון כעבור 17 שנים. בפברואר 1990 נערכו בחירות כלליות, בפיקוחם של 800 משקיפים מטעם האו"ם, בראשותו של ג'ימי קרטר. הסנדיניסטים ואורטגה החליטו להקדים את מועד הבחירות לנשיאות מספטמבר 1990 לפברואר אותה שנה ולערכם בפיקוח בינלאומי, על-מנת לזכות בסיוע ממדינות אירופה וארה"ב. בבחירות לנשיאות הובס אורטגה. בין השאר כנראה מציפייה לביטול האמברגו האמריקאי עם חילופי השילטון.
תושבי ניקרגואה בחרו בויולטה צ'אמורו (Violeta Chamorou), מנהיגת האופוזיציה ואלמנתו של עורך 'לה פרנסה', פדרו צ'אמורו, שנחשב בארצו לקדוש מעונה. ויולטה אגב, הייתה שותפתו של אורטגה בממשלה שהחליפה את סומוזה ב-1979. הממשלה הסנדיניסטית הערימה קשיים על החלפת השלטון, אך העבירה אותו לבסוף לנשיאה הנבחרת ב-25' באפריל 1990. את תבוסתו תיאר אורטגה כניצחון: "הסנדיניסטים עוזבים את הממשל מנצחים. הזענו ושפכנו דמנו לא על מנת להיתלות בשלטון, אלא על מנת להביא מעט כבוד וצדק חברתי לאמריקה הלטינית", הכריז.
ביוני 1990, חודשיים לאחר העברת השלטון, הכריזו ראשי ה"קונטראס" רשמית על סיומה של מלחמת האזרחים. היחסים עם ארה"ב השתפרו והובטח סיוע כספי אמריקאי לקופת המדינה המדולדלת. ב-1990 הגיעה האינפלציה לשיעור שנתי של 13,000%. כישלונה של צ'אמורו לשפר את הכלכלה והתלות הגדלה והולכת שלה בתמיכת הסנדיניסטים, הובילה את ארצות הברית לאיים שוב בעיכוב הסיוע. בנסיבות אלו גברה התנגדות הסנדיניסטים לשלטון החדש. כך למשל, התכנסו ביולי 1991 רבבות מתומכי "חזית השחרור" במנגואה ואורטגה, שנשאר יו"ר המפלגה, קרא להם "לאחוז בנשק", כדי להגן על הישגי המהפכה. באותה עת נחשפו גם פרשיות שחיתות, בהן היו מעורבים מקורבי צ'אמורו. למרות זאת היו לה הישגים. היא הצליחה להתגבר על ההיפר-אינפלציה, להביא לחידוש הבנקאות הבינלאומית ולשמור על משטר חוקתי. הישגה העיקרי היה בהשכנת שלום לאחר שנות לחימה קשות, הקטנת הצבא לחצי, ביטול גיוס החובה ואיסוף מאסיבי של נשק מהאוכלוסיה. הנשק נקבר תחת יציקות בטון ב"כיכר השלום" במנגואה (Plaza de La Paz) אשר נבנתה כאמירה – לעולם לא עוד (מלחמת אחים).
בשנת 1995 התרחש משבר חוקתי במדינה, אשר מקורו בחוקה הסנדיניסטית משנת 1987. משבר זה, שאיים על היציבות המדינית של המדינה, נגע ליחסים שבין הרשות המחוקקת לבין כוחה של המערכת המשפטית. בסופו של דבר, המשבר נפתר בהעברת סמכויות נשיאותיות לפרלמנט והכרזה על בחירות.
בבחירות הבאות לנשיאות, באוקטובר 1996, התמודד שוב דניאל אורטגה, התנצל על התנוונות הסנדיניסטה והגדיר את עצמו איש מרכז, אך לבסוף הובס על ידי ראש עיריית מנגואה לשעבר, המועמד האנטי קומוניסטי של 'הברית הליברלית' (מפלגתו של סומוזה), ארנולדו אלמן (Arnoldo Aleman). עורך דין בהשכלתו, שהתמחה בכלכלה אזורית. בעברו נעצר על ידי הסנדיניסטים ולאחר שחרורו היה פעיל באקדמיה, כלכלה ובפוליטיקה. ב-1990 נבחר לראשות הבירה מנגואה והוערך בשל ההשקעה הגדולה בחידוש פני העיר שקודמיו לא שיקמו לאחר רעידת אדמה הרסנית שארעה ב-1972. אלמן הושבע לנשיאות ב-10' בינואר 1997. לא חלפו חודשים רבים מהשבעתו ופרצה שערוריית "לוס קוצ'זוס", שהוכיחה כמה מושחת גם הנשיא החדש והחבורה שסביבו.
בנובמבר 1998 תקף הוריקן מיץ' את חופי האוקיאנוס האטלנטי ואמריקה התיכונה והותיר אחריו הרס נורא. ההוריקן, שהגיע לדרגה חמש בשיאו, פקד את המדינות קוסטה ריקה, גואטמלה, אל סלבדור, הונדורס, ג'מייקה, מקסיקו, ניקרגואה ופנמה, גרם מפולות בוץ והצפות והרס כבישים וגשרים ברחבי האזור כולו. בניקרגואה יצרו הגשמים העזים שניתכו בעקבות הסערה מפולת בוץ מהר-הגעש קאסיטה (Casita) שקברה תחתיה כמה כפרים. יותר מ-10,000 תושבים נספו בהוריקן, אחד הקשים ביותר שידעה המדינה. בעקבות הטרגדיה נחלצו מספר מדינות לעזרתה של ניקרגואה, וביטלו את החוב החיצוני שלה בסוף שנת 1999. כנשיא שם אלמן דגש על הגדלת התוצר הלאומי הגולמי והשקעות בינלאומיות. דאג לחידוש תשתיות הכבישים וההרס שהותיר אחריו הוריקן מיץ' ובנה בתי ספר באזורים העניים של הארץ.
באפריל 1999, חוסר שביעות רצון מממשלת אלמן התחדשה, ובאה לידי ביטוי בגל של תסיסה בעבודה והפגנות, במיוחד במגזר התחבורה. הנשיא הורה לצבא להתערב. אלמן ראה את הפופולריות שלו צונחת, ובנוסף, הוא גילה שמשרד מבקר האומה דורש ממנו הסברים על הגידול בנכסיו הפרטיים ב-900% ללא הסבר נאות. הוא לא התחרה לקדנציה נוספת. סגנו Enrique Bolanos האשים אותו בהסתרת שחיתות שלו של מקורביו. 14 מקורבים נידונו למאסר בשל שחיתות ואלמן עצמו נידון לעשרים שנות מאסר. כך נכנס לרשימה הלא מכובדת של אחד מעשרת המנהיגים המושחתים בעולם.
דניאל אורטגה, כאופוזיציונר, עמדה שהכיר מרבית חייו, היה למבקר חריף של הממשלה ולא הצליח לשוב לשלטון בשלוש מערכות בחירות. אך את הפגיעה הקשה ביותר ספג אורטגה כאשר זוילאמריקה נארבא'אז (Zolamerica Narvaez), בתו המאומצת, הגישה ב-1998 תלונה רשמית על התעללות מינית ואונס שאירעו מאז הגיעה לגיל 11. בשל חסינותו וחוק ההתיישנות התלונה לא נדונה בניקרגואה, אך הכתימה את שמו. אורטגה נזקק לשומרי ראש כדי להימנע מפגיעת המונים שקראו "אורטגה – אנס". למרות המשבר המשפחתי ולמרות תבוסותיו, הצליח אורטגה לשקם את הריסותיו הפוליטיות וניצב בראש המערכה נגד הממשלה השמרנית בניקרגואה. את נשיא ניקרגואה, ארנולדו אלמן, כינה: "פושע" ו "סומוזיסט".
בבחירות המוניציפליות שנערכו בשנת 2000 זכו הסנדיניסטים ב-11 מתוך 17 ערים, וחבר מפלגת ה-FSLN, הרטי לוויטס, ניצח בקלות במנגואה.
בשנת 2001, יותר מעשור לאחר שלוחמי הקונטראס, בסיוע ארה"ב, אילצו אותו לשים קץ למשטרו הסוציאליסטי, פתח דניאל אורטגה בעוד מערכה לנשיאות ניקרגואה, כשהוא מכריז על עצמו כאדם שונה. בצעד שאמור לסמל את דרכו הפוליטית החדשה, חתם אורטגה על התחייבות למתן אוטונומיה לאזור החוף הקאריבי, אוטונומיה נגדה נלחם בעבר. "עלינו להודות שלא טעיתם", אמר לאלפי אינדיאנים בני מיסקיטו, שהתקבצו בחום לעצרת הבחירות הראשונה שלו, חלקם חובשים כובעים עם הכתובת "דניאל לנשיאות". אורטגה המשיך בדברי התנצלות על אלפי ההרוגים האינדיאנים: "אנחנו מבקשים סליחה מאחינו המיסקיטו (…) ומכל אחד שחש עצמו קורבן של המדיניות השגויה שניהלנו באותם ימים". אורטגה הבטיח לטפל בצלקות שהותירה המלחמה באומה וביקש מתומכיו ומיריביו להתאחד למען המדינה. סיכוייו לנצח בבחירות בנובמבר נראו טובים והסקרים הורו שהוא הוביל על פני אנריקה בולאנוס (Enrique Bolanos) – מועמד מפלגת השלטון "הברית הליברלית". אך לשם כך נאלץ אורטגה להפיג את החששות בניקרגואה ובארה"ב מהאפשרות שבכוונתו להחזיר את המדינה למשטר סוציאליסטי, שהמיט עליה אסון כלכלי בשנות ה-80', עקב הסנקציות הכלכליות שהטילה ארה"ב והמלחמה שמימנה נגדו. למרות זאת, בולאנוס ניצח בבחירות לנשיאות. ובכל זאת, הסנדיניסטים לא נואשו מאורטגה, ובחרו בו שוב להנהיג את מפלגתם במרץ 2002. המאבק המתמיד לכל אורך חייו עידן את גישתו המרקסיסטית מעט, אך אורטגה המשיך לפעול בעיקר בארגון שביתות עובדים, סטודנטים וכפריים עניים.
דניאל אורטגה זכה בבחירות לנשיאות בנובמבר 2006, וכן ב-2011, 2016 ו-2021. קשריו הטובים של אורטגה השמאלני עם פידל קסטרו מקובה (בעודו בחיים) ועם נשיא ונצואלה, הוגו צ'אווס, הדאיגו את פקידי הממשל האמריקאי בוושינגטון ובמנגואה, שם שגרירות ארה"ב השתתפה כמעט בגלוי בתעמולה נגד אורטגה. היא הזכירה לכל כי בסוף תקופת נשיאותו האחרונה, הוא הלאים רכוש בשווי מאות מיליוני דולרים, שחלק ניכר ממנו היה בבעלות זרה.
בתקופת נשיאותו השנייה (הנמשכת עד היום) זנח אורטגה את רוב עקרונות השמאל שהעלו אותו למודעות הציבורית מלכתחילה. הוא הפך אנטי דמוקרטי ותומכיו הקרובים התרחקו ממנו.
ב-30' במאי 2018, יום האם של ניקרגואה, למעלה מ-300,000 אנשים צעדו לכבד את אימהותיהם של סטודנטים שנהרגו בהפגנות הקודמות. למרות נוכחותם של ילדים, אימהות וגמלאים, והיעדר כל אלימות מצד הצועדים, הצועדים הותקפו באירוע שזכה לכינוי "טבח יום האם". 16 נהרגו ו-88 נפצעו, כאשר המשטרה ריססה את הקהל בכדורים, שוטרים שהוצבו על גג אצטדיון הבייסבול הלאומי יצאו לציד ראשים עם רובי צלפים. עד יוני נמנו כבר למעלה מ-120 קורבנות אזרחיים בהפגנות, שנורו על ידי המשטרה. באותה שנה הכריז ארגון אמנסטי על אורטגה כמדכא באלימות את מתנגדי המשטר. בין השאר סגר אוניברסיטאות ועיתונים.
לקראת בחירות 2021 כלא מתנגדים פוליטיים רבים (כולל של כריסטיאנה צ'מורו באריוס, בתה של ויולטה) וביטל רישיונות שישה ארגונים חברתיים אמריקאים ואירופים שפעלו בניקרגואה. רבים ממבקרי המשטר הבולטים (מנהיגי אופוזיציה, עיתונאים, מנהיגים חברתיים) עזבו את ניקרגואה לפני בחירות 2021. בהיעדר אופוזיציה זכה כבר ב-76% מקולות הבוחרים. בין 2018-2022 התחילו גלי הגירה גדולים של פליטים מניקרגואה לקוסטה ריקה עם יותר מ-30,000 בני ניקרגואה שהגישו בקשה למקלט במדינה זו. וכן ניסיונות להגיע לשאר ארצות אמריקה הלטינית והצפונית. לאחר בחירתו המחודשת, הוא מוחרם על ידי ג'ו ביידן, נשיא ארצות הברית, אסר כל כניסתו וכניסת גורמים רשמיים לארצות הברית.
אבל הפיתוח המסיבי של התיירות לאורך חופי המדינה הזאת, נותן לסיפור זווית שונה: ניקרגואה, המדינה השנייה בעונייה בחצי הכדור המערבי, משתנה כיום באופן כזה, שכל ניסיון של אורטגה להחזיר את השעון לאחור, אם ירצה בכך, יהיה קשה ואף הרסני עבורו.
הבחירות ב-5' בנובמבר 2021, נערכו במקביל לניסיונות ולמאמצים הנמרצים, למרות המצב הפוליטי הקשה, לעודד את התיירות ואת ההשקעות הזרות במדינה. המאמצים האלה מתבססים על משאבי הטבע של ניקרגואה – חופים בתוליים והרי געש גבוהים – כמו אלה שהפכו את קוסטה ריקה השכנה ליעד ששווה מיליונים. זו אולי התקווה הטובה ביותר עבור ניקרגואה.
ביבליוגרפיה
אילן רחום, תת יבשת בטלטלה, אמריקה הלטינית 1900-2000, כרמל, ירושלים, 2003,
פול ג'ונס, היסטוריה של הזמן המודרני – מ-1917 עד שנות ה-90, דביר, תל אביב, 1995
האנציקלופדיה העברית, כ"ה, כרך מ"ב.
Edwin Williamson. The Penguin History of Latin America, 1992
Awadalla, Cristina (23 March 2023). "Authoritarian Populism and Patriarchal Logics: Nicaragua's Engendered Politics". Social Politics: International Studies in Gender, State & Society. 30 (2). Oxford University Press (OUP): 701–723
"Nicaragua: Freedom in the World 2023 Country Report". Freedom House. 30 May 2019. Archived from the original on 3 September 2023. Retrieved 3 September 2023.
Thomas L. Pearcy, The History of Central America, Greenwood Press, 2006.
Spanish Wikipedia
.הערות
[1] פרטים נוספים: ראה אתר האינטרנט של ה-CIA
[2] המיסקיטו הם קבוצה אתנית של ילידים ממרכז אמריקה. תחום מושבם משתרע מכף קמרון בהונדורס עד לריו גרנדה שבניקרגואה. אזור הקרוי בצורה משובשת על שמם "חוף מוסקיטו" (חוף היתושים).
[3] בוקנירים (Buccaneers), או פליבוסטירים (Flibustiers) בצרפתית, שמם של שודדי הים במאה ה-17'. השם "בוקנירים" בא מהמילה האינדיאנית "בוקן" – מעין אסכלה עשויה עץ, שעליה היו האינדיאנים מייבשים בשר. ייתכן ומקור המילה "פליבוסטרים" מקורו במילה flibot, שהוראתו ספינה קלה ומהירה. מטרתם של הבוקנירים הייתה לשבור את המונופול של הספרדים על המסחר עם אמריקה ובמשך 70 שנה גרמו נזק רב למיסחרם של הספרדים. כמו כן, תקפו ללא הרף את ספינות המפרשים הספרדיות שנשאו כמויות עצומות של זהב וכסף מהמכרות העשירים במקסיקו ופרו. היו אנשים אמיצים וידועים כמו פרנסיס דרייק וג'ון הוקינס, שכמה מהם לא היו "סתם" שודדי ים אלא "בוקנירים" או "פריואטירים", דהיינו, הם פעלו לא רק למען עצמם, אלא בשירות הממשלה הבריטית במסגרת מאבקה כנגד ספרד הקתולית. המלכה אליזבת נתנה פקודה ישירה ל"כלבי הים" שלה, לתקוף ספינות אספקה ספרדיות. תפקידם של הבוקנירים היה לשוט בספינותיהם הפרטיות, ליזום קרבות ימיים עם ספינות ספרדיות שבהם נתקלו ואם התמזל המזל והשלל היה גדול הוא חולק בין הפיראטים ובין הממשלה שעמדה מאחוריהם ולעיתים גם מימנה אותם והייתה שותפה לפשע, אם כי באופן רשמי מלכת בריטניה הכחישה תמיד בתקיפות כל קשר בינה ובין הפיראטים. המאה ה-17' הייתה תור הזהב של הפיראטים באזור אמריקה והים הקאריבי. איים שונים כמו ג'מאיקה שימשו כבסיסי פיראטים, שהיוו מעין "מדינות" משל עצמן, שבהם חיו חיים פרועים ביותר, ותושביהם התקיימו על רווחי השוד של הפיראטים. הדוגמא הטובה ביותר היא האי העזוב סנט. כריסטופר, מזרחית לפורטו-ריקו, שנכבש ב-1625 על ידי הבוקנירים. ב-1629 עברו לאי טורטוגה, שמצפון להאיטי, ולחלק הצפוני-מערבי של האיטי. מספרם הגיע לפעמים ל-2000 והיו להם מנהיגים מוכשרים ועזי נפש, שארגנו אותם למעין מדינה. הפיראטים לא רק ארבו לספינות ספרדיות, הם גם תקפו ערים ספרדיות. הם היו נוהגים במותקפים באכזריות רבה. הפיראטים היו ברובם ממוצא אנגלי וצרפתי אך עד מהרה הרחיבו את התקפותיהם אלה על ספינות של כל לאום שהוא ללא משוא פנים פוליטי בניגוד לתקופה הקודמת. השוד הימי התפשט לכל אורכו של החוף האטלנטי ובעיקר בים הקאריבי, אז פעלו רבים מהפיראטים המפורסמים ביותר. בשנים 1660-1680 הגיע תוקפם של הבוקנירים לשיאו. בשנים 1670/1671 חצה הבוקניר האנגלי הנרי מורגאן את מיצר פנמה. הוא ואחרים שדדו את ערי פרו וצ'ילה. המושלים האנגלים והצרפתיים של האיים הקאריביים עזרו להם בסתר. המלחמה בין אנגליה וצרפת (1697-1689) שמה קץ לפעולתם המשותפת של בני שתי האומות. אחרי שנחתם שלום רייסוויק ב-1697, הפסיקו האנגלים והצרפתים לתמוך בבוקנירים ואף סייעו לספרדים בהכנעתם. בתחילת המאה ה-18' הם נעלמו מן הים הקאריבי ומפרץ מקסיקו.
[4] שם שהוא כנראה כינוי מאוחר, מאנגלית: "האיש הזקן".
[5] קאודיו ( Caudillo) הוא מושג המציין מנהיג פוליטי⁻צבאי. במונח נעשה שימוש לאפיון דפוס מנהיגות ומספר מנהיגים לטינו⁻אמריקאיים, בעיקר במהלך המאה ה⁻19, בתקופה שלאחר מלחמות העצמאות של אמריקה הלטינית ולפני שהרפובליקות החדשות התבססו. יחד עם זאת נעשה שימוש במונח גם באשר למנהיגים במאה ה⁻20 ואף מחוץ לגבולות אמריקה הלטינית.
[6] ההסכם עליו חתם ג'ראלד פורד, וכן קנדה ומדינות אירופה (פרט לאנדורה ואלבניה) התייחס לזכויות אדם במדינות אירופה, ולא למדינות שמחוץ לאירופה, אם כי הכוונה הייתה לשאוף לסדר עולמי של כיבוד זכויות אדם גם במקומות אחרים.
[7] כחלק ממדיניות הדטאנט, במהלכה הופשרו היחסים המתוחים של המלחמה הקרה בין ארצות הברית וברית המועצות, חתמו 33 מדינות אירופה, כולן פרט לאלבניה, ב-1975 על הסכמי הלסינקי, שעיקרם כיבוד עיקרון הריבונות ושמירה על זכויות אדם וחירויות יסוד. בצירוף קנדה וארצות הברית, 35 מדינות חתומות על הסכמי הלסינקי. ההסכם שנחתם לבסוף באוגוסט של אותה שנה היה הסכם הצהרתי שיצר את הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה (OSCE) והיווה נקודת ציון ומפנה חשוב במאבק העולמי למען זכויות מיעוטים במדינות דיקטטוריות, וכן ייצג תפנית חשובה עבור יהדות ברית המועצות. החתומים על ההסכם הסכימו להכיר בגבולות אירופה והמזרח התיכון והבטיחו שיתוף פעולה כלכלי עתידי.