תולדות מוסקבה

כתב: גילי חסקין

העיר מוסקבה, בירת רוסיה, נקראת על שם נהר מוסקבה. מקור השם לא ידוע, על אף שקיימות מספר תאוריות. רוב ההשערות מבוססות על השפה הפינית, התושבים המקוריים של האזור עד להגעת הסלאבים[1]. מוסקבה נמנית על הערים הרוסיות העתיקות ביותר. כבר במאה החמישית לפני הספירה, הוקם על הגבעה ישוב צפוף אוכלוסין ובו סוחרים, ציידים, אריסים ועבדים. האזור המיוער סביב מוסקבה היה מאוכלס בדלילות ואילו באדמות הפוריות שסביב העיר עברו דרכי המסחר שקשרו את אירופה למזרח הרחוק. כאן התיישבו לראשונה הסלבים, שהגיעו ממזרח אירופה במאה השישית לספירה והקימו כפרים מבודדים לאורך הנהרות הראשיים. מיקומה המבטיח של מוסקבה, על מקורו של הנהר ובעיקר בצומת דרכי סחר חשובות, תרמו לפיתוחה. במאה השמינית חדרו לכאן סוחרים ויקיניגים, שכונו "וורנגים", ששטו בנתיבי הנהרות כדי לסחור בענבר, פרוות דבש ועבדים. המיזוג בין הוורנגים לסלבים הוליד את העם הרוסי. השבטים הסלבים לא חדלו להתכתש ביניהם, עד שרורויק, מלך הוורנגים תפש את השלטון וקבע את מושבו בנובוגרוד (Veliky Novgorod) יורשו אולג כבש את קייב והפך אותה לעיר הבירה. בשנת 988 הוטבל לנצרות הנסיך ולדימיר, שמאז כונה "הקדוש" וחיבר את רוסיה לעולם היווני-אורתודוכסי. לימים נשא לאשה את אחותו של הקיסר הביזנטי, דבר שהידק קשרים אלו. הרעיון של קיסר המולך בחסד האל, קנה אחיזה ברוסיה עד למהפכה הקומוניסטית של המאה

השם "מוסקבה" מוזכר לראשונה בכרוניקה של איפטייב, בשנת 1147, יורי דולגורוקי (Yuri Dolgorukiy), מילולית:  "ארוך היד" – נסיך סוזדאל (Suzdal), הזמין אליו את נסיך צ'רינגוב, במלים, "בוא אלי, אחי, למוסקוב". מהטקסט עולה כי "מוסקוב" נחשבה למעין טירה פרטית של הנסיך. באותה מאה, החלו הנסיכויות החזקות שמצפון לקייב לקרוא עליה תיגר.

תשע שנים מאוחר יותר, ב-1156, הנסיך דולגורוקי קרא לבניית חומת עץ, שנבנתה מספר פעמים מחדש, מסביב לעיר. הוקם מבצר עץ קטן או קרמל (קרמלין), ליד מגדל בורוביצקי של ימינו, בנקודת החיבור של נהר מוסקבה ונהר נגלינייה. תמונתו של  גאורגי מביא הניצחון, פטרונו השמימי , של הנסיך דולגורוקי , הפכה לסמלה של העיר.

בכיכר הסובייטים, לא רחוק מרחוב גורקי, עומד פסל של לוחם על סוס, ידו מושטת קדימה בתנועה מצווה. זהו יורי דולגורוקי, שנחשב למייסד מוסקבה. בתקופה ההיא אמנם היה שם ישוב, אבל לא היה זה ישוב חשוב ביותר. מוסקבה הייתה עמדה אחת מבין מספר עמדות צבאיות באזור הצפוני של נסיכות ולדימיר-סוזדאל, שכוחה הלך ועלה מאז ההתפוררות של המדינה הקייבית רבת העוצמה

מוסקבה נתפשה כמגינה על הגבול הדרומי של נסיכות רוסטוב- סוזדאל – ולדימיר.  מוסקבה צמחה לנסיכות יציבה ומשגשגת למשך שנים רבות ומשכה מספר גדול של פליטים מכל רחבי רוסיה.

חוסר האחדות של הנסיכים הרוסים הפכה אותם לטרף קל בשיני כוחותיו המיומנים והנחושים של באטו ח'אן.. לאחר הביזה של 1237 – 1238, כשהמונגולים שרפו את העיר עד לעפר ורצחו את תושביה העיר התאוששה והפכה לבירת נסיכות עצמאית ב-1327. ב-240 השנים הבאות שילמו הנסיכויות הרוסיות מס שנתי לח'אנים של אורדת הזהב, אך יכלו בתמורה, לשמור על אוטונומיה.

הנסיך דניאל, בנו של הלוחם הגדול אלכסנדר נייבסקי (Alexander Nevsky)  [2], קבע ב- 1276 את מוסקבה לבירתו הקבועה. הוא חיזק את מערכות ההגנה שלה בכך שבנה את מנזר דנילובסקי, הראשון בסדרה של מבצרים מבוצרים בפרברי העיר.

ב- 1328 השתלט הנסיך הגדול איבן הראשון, על נסיכות רוסטוב – סוזדאל – ולאדימיר וזכה בתואר "דוכס גדול". המונגולים הפקידו בידיו את איסוף המיסים מן הנסיכויות הרוסיות והוא היה לגובה המסים היחיד של השליטים המונגולים. בכך ששילם מס גבוה, זכה איוואן לזיכיון חשוב מהח'אן. בתמורה העניק נאמנות למונגולים, שבאה לידי ביטוי בדיכוי מרד שהנהיג הנסיך הגדול של טבר. הוא מתואר כרודף שררה ובצע. דבר שהעניק לו את הכינוי "קאליטה", שהוראתו "שק כסף". המינוי העניק למוסקבה יתרון כלכלי ופוליטי על שכניה. תחת שלטונו של איבן הראשון, העיר החליפה את מקומה של טבר, כמרכז הפוליטי של נסיכות ולדימיר. בתקופתו נבנתה קתדרלת העלייה לשמים, שהיתה הכנסיה הראשונה מאבן. אז גם הגיע מוולדימיר למוסקבה המטרופוליט פיוטר, כדי לעמוד בראש הכנסיה האורתודוכסית, דבר שהעלה את יוקרתה של העיר. שלא כמו נסיכויות אחרות, מוסקבה לא חולקה בין בניו לאחר מותו, אלא עברה בשלמותה לבנו הבכור.

לעיר נהרו אצילים וראשי כמורה, סוחרים ובעלי מלאכה, משרתים וצמיתים. רוכזו בה בתי מלאכה לנשק ולתחמושת. אבל מוסקבה קיבלה מכה איומה כשמגפת המוות השחור בשנת  1350 כילתה כחצי מאוכלוסיית העיר.

ב-1380 התרחשה מעין הפיכה. נסיך מוסקבה דמיטרי סירב להעלות לטטרים מס. בתגובה, יצאו הטטרים למסע עונשין אל רוס. אך נתקלו בצבא שהציב מולם דמיטרי, שלאחר שקיבל את ברכת סרגיוס הקדוש, מייסד מנזר סרגייבו (כעת זגורסק), הוביל צבא רוסי מאוחד לניצחון חשוב על אורדת הזהב, בקרב קוליקובו שעל הדון (לאחר הקרב, הנסיך נודע בשם דימיטרי דונסקוי). דבר שהביא לעולם את רעיון האומה הרוסית.

כעבור שנתיים נקמו הטטרים. החא'ן טוכטמיש, בזז והעלה באש את מוסקבה, אך היה זה אקט נואש של שימור שלטונם. אורדת הזהב נבזזה על ידי טימור לנג שהגיע מאוזבקיסטן של היום, אך מוסקבה כמעט ולא נפגעה והפכה לחזקה מבין הנסיכויות שבאימפריה.

ראו באתר זה: טימור לנג.

ב-1480, איבן השלישי ה"גדול" (1505-1462), השיג עצמאות מלאה משליטי אורדת הזהב, ואפשר למוסקבה להפוך לכוח המרכזי ברוסיה. בזמנו של איוואן הפכה העיר לבירתה של אימפריה שעתידה לכלול את כל שטחה של רוסיה המודרנית ושטחים נוספים. מוסקבה שלטה בדרכי המסחר לאורך הנהרות וולגה ואוקה, וכן על הדרכים לאירופה המרכזית. היא משכה אליה סוחרים. גם סוחרי דגים, פרוות, דבש וענבר באו למוסקבה. כוח העבודה היה זול – אנשים שנמלטו ממקומות בלתי יציבים הגיעו אל העיר הגדולה. בעיר התגוררו בני אצולה עם אנשי החצר שלהם. האוכלוסייה גדלה במהירות.

מוסקבה התפתחה לעיר בירה שוקקת חיים, שכונתה "זוהרת מבחוץ כמו ירושלים, אך דומה מבפנים לבית לחם". את העיר פיארה סדרה של כנסיות ענק, שביססו את מעמד מוסקבה כ"רומא השלישית". בתקופה זו החל להתפתח הדגם הטבעתי המאפיין את העיר. כאשר בתחילה נסללו דרכים, מעין קרניים היוצאות מהמרכז והבנייה התפשטה לאורכן.

איבן השלישי  ירש טריטוריה שהייתה גדולה פי שמונה מזו שהייתה מאה שנה קודם לכן. אך הוא לא הסתפק בכך והיה נחוש להפוך את ארצו לאימפריה.. עם מותו בשנת 1505, מוסקבה הייתה העיר הגדולה באירופה,. ירוסלבל, רוסטוב, טבר ונובגורוד, שהיו בעבר נסיכויות עצמאיות ואפילו מתחרות, נבלעו על ידי שכנתם גדולת התיאבון. חתירתם של נסיכי מוסקבה לריכוז השלטון בידם, נתקלה בהתנגדותם התקיפה של הבויארים, שכוחם נשען על פיצול השלטון המדיני במדינות הרוסיות. עם עלייתה של מוסקבה (בסוף המאה ה-14) ועם המאבק לעצמאות מהשלטון המונגולי, נוצחו הבויארים על ידי המלכות והושמדו בחלקם בקרבות, ומקצתם הועברו אל מחוזות הספר.

איבן שלט על ממלכה שחלשה על שטח גדול מהים הארקטי ועד להרי אוראל. הוא נישא לסופיה, אחייניתו של קונסטנטינוס ה-11, הקיסר הביזנטי האחרון מבית פליאולוגוס, שנמלט מקונסטנטינופול, לאחר נפילתה ב-1453 לידי מח'מת הכובש. נישואים אלו חישקו את יוקרתה של מוסקבה, כמגן האחרון של הנצרות האורתודוכסית. איבן הגדול ירש את תביעת ביזנטיון על הישגיה האימפריאליים של רומא, על השליטה באדמות רוס של קייב ואת כתר ראש הכנסייה הפרווסלבית. כך נוצר הרעיון המדיני של מוסקבה.

איבן  ביסס את מעמדה של מוסקבה באמצעות בנייה רבת היקף. לשם כך הזמין אדריכלים איטלקיים, בראשם אריסטו פיורבנטי, מתכנן המבצר של מילאנו.  הוא לימד את האומנים הרוסיים לבנות באבן והקים את חומות הקרמלין של ימינו. זהו לבה הפוליטי של מוסקבה מאז ועד היום. המתחם ממוקם על גבעת בורוביצקי (Borovitsky) שמעל נהר מוסקבה, ממערב לכיכר האדומה, ומוקף חומות ומגדלים שנבנו במהלך המאה ה-15. כך נבנו גם קתדרלת אוספנסקי וגראנוביטיה באלאטה.

בסוף המאה ה-15 פקד איוואן השלישי על הריסת מבני העץ שהיו במרכז העיר, כדי לפנות את השטח עבור עריכת שוק, והכיכר נקראה בהתאמה "כיכר המסחר" (Torgovaya). שמה שונה במרוצת השנים פעמים נוספות עד שקיבלה את שמה הנוכחי, "הכיכר האדומה" (Krasnaya Ploshchad), שלו, על אף המקובל לחשוב, אין קשר לצבעה של הכיכר או הזיהוי של הצבע האדום עם הקומוניסטים. אחד מפירושיו של שם התואר שהודבק לה היה ברוסית "היפה", אך עם הזמן תורגם במשמעותו הנוספת, "האדומה". הכיכר היתה מקום כינוס וחגיגות לצד הוצאות להורג ומצעדים צבאיים. זו כיכר מרוצפת רחבת ידיים באורך של כ-250 מטר, שבלוויית מגדלי כנסיית ואסילי הקדוש הסמוכה, שהוקמה מאוחר יותר (ראה להלן), מהווה את התמונה המפורסמת והמוכרת ביותר של מוסקבה. יורשיו של איבן הגדול ימשיכו להעסיק אדריכלים איטלקיים לבנייתם של המבנים המפוארים אשר בקרמלין. כך למשל נבנתה קתדרלת העלייה השמימה, שמשלבת את האדריכלות הרוסית המוקדמת עם סגנון הרנסאנס.

מסחר ער בעורות ובפרוות משך למוסקבה, החל מהמאה ה-16, סוחרים מאנגליה ומהולנד וסוחריה קיימו קשרים עם אירן ועם אסיה התיכונה.

.איבן הרביעי (1584-1533, "האיום"), נכדו של איבן הגדול, שינה את תוארו מ"הנסיך הגדול של מוסקבה", ל"צאר של כל נסיכויות רוסיה" והוכתר כקיסר לכול דבר בקתדרלת אוספנסקי. הוא הכריז על עצמו כריבון על כל האדמות שהיו קודם לכן בשליטת אורדת הזהב וגירש את הטטארים מאסטרחאן ומקזאן. ב-1552 הורה על הקמתה של כנסיית ואסילי הקדוש, כדי לחגוג את שחרורה של קזאן ובנייתה הסתיימה ב-1561. תכנונה של הכנסיה שהושפע מאדריכלות העץ הרוסית מסורתית, מתאפיין בעושר של גמלונים, של גגות בדוגמת אוהל ושל כיפות בצל לולייניות. האגדה מספרת שאיבן הורה לעוור את האדריכל פוסטניק יאקובלף, כדי שלא יוכל לתכנן עוד בניין דומה לזה.

כיוון שהטטארים אשר בקרים עדיין היוו איום, הוא ביצר את הבירה הרוסית. בתקופת שלטונו התפשטה רוסיה  אל מעבר להרי אוראל  אל סיביר. רוסיה קשרה קשרי מסחר איתנים עם אנגליה. למוסקבה הגיע ההרפתקן האנגלי ריצ'רד צ'נסלור, שניסה תחילה למצוא את המעבר הצפוני מזרחי למזרח הרחוק, אבל בסופו של דבר השיג הסכם סחר עם רוסיה. הוא טען בזיכרונותיו שמוסקבה היתה גדולה מלונדון. לפי ההערכה היו בה למעלה מ- 40 אלף בתים. הקרמלין היה מוקף תעלת מים שהוזנה על ידי נחל נגלינאייה (עתה עובר מתחת לגן אלכסנדר). הכיכר האדומה, הקרמלין, הייתה שוק הומה, וכן המקום שבו הוכרזו הודעות חשובות מטעם השלטון ובו נערכו משפטי ראווה. אזור מסחרי נוסף מוקף חומת אבן, השתרע מאחורי ה- GUM של ימינו, שנמשך עד כיכר. דז'ארז'ינסקי (Dzerzhinsky)[3].

במקום זה חיו פועלים ואומנים שעבדו למען הצאר. מעריכים כי הטיפול בהם חייב, למשל, להעסיק כ- מאה וחמישים שואבי מים, טבחים, אופים, ופועלי ניקיון. באורוות עבדו עוד עשרות רבות ואולי גם מאות של  משרתים. רבים מעובדי הצאר גרו ברובע ארבט של היום. עד היום מציינים שמות רחובות , כמו רחוב האורוות, רחוב הכסף, רחוב הנגרים את בעלי המקצועות השונים, שחיו בהם. קו הרקיע של מוסקבה במאה השש עשרה היה מלא, כמובן, כיפות מוזהבות ומגדלי פעמונים – בעיר היו למעלה מ- 200 כנסיות ובתי תפילה, כולל מנזרי דנילובסקי, דון ואנדרוניקוב, ששמרו על הכניסות לעיר ממזרח ומדרום.

איבן האיום הטיל מגבלות על האיכרים ועל האצולה כדי לבצר את שלטון היחיד שלו. למרות כוחו הרב, סבל מפרנויה. לאחר מותה של אשתו אנסטסיה, הוא היה משוכנע שהבויארים (האצילים) הם שהרעילו אותה[4]. לכן כונן את מדינת המשטרה הראשונה של רוסיה והטיל על תושבי העיר וסביבתה את אימתם של סוכניו שכונו "אפריצ'ניקי" (Aprichniki). היו אלו חבורות של בריונים מטילי אימה במדים שחורים ולהם סמל של ראש כלב כרות ומטאטא. בהתקף של טירוף, רצח את בנו ויורשו הכשיר היחידי, שנקרא אף הוא איבן, ובכך חיסל את השושלת הוורנגית. בין ההתקפות הנוראות האלה, איוואן ידע תקופות של חרטה, בהן שלח רשימות של הקורבנות שלו למנזרים, כך שהנזירים יתפללו למען המתים.

הוא היה כל כך רדוף פחדים מפני אינטריגות, עד שהזניח את ענייני המדינה ולא הבחין בסכנה האמתית. ב-1571, תקפו הטטארים מקרים ובזזו את מוסקבה, ושרפו את כולה פרט לקרמלין. הכרוניקות מספרות שלאחר ההתקפה נותרו לפליטה כ-30,000 מתוך 200,000 תושביה. בנוסף לצרות שהגיעו מקרים, נוצח איבן האיום על ידי מלך פולין סטפן בטורי, בשורה של קרבות שאילצו את הצאר לחתום על חוזה שלום, שבו היו יתרונות גדולים לפולין. כמו כן, כבשו השבדים את הערים שחלשו על הים הבלטי. לקראת תום שלטונו של איבן הרביעי, הצטמצם סחר החוץ של מוסקבה, הארץ הוזנחה והחברה חוותה הדרדרות מוסרית.

לאחר מותו של איבן הרביעי החלה תקופה שתיזכר לימים כ"תקופת הצרות". תחילה, שלט פיודור, בנו רפה השכל במשך 14 שנה (1598-1584). הזמנסקי סובור (אסיפת נציגי האוכלוסייה השונות במוסקבה), בחר בבויאר בוריס גודונוב, שזכה להצלחה רבה[5]. הוא שחרר את ערי הים הבלטי מידי השבדים וקידם את מעמדו של ראש כנסיית מוסקבה ממיטרופול לפאטריארך. אך נאלץ להתמודד עם אדם שהתחזה לדמיטרי, בן הזקונים המת של איבן האיום. יתכן שהוא היה כלי משחק בידי הבויארים, ששאפו להפיל את שושלת גודונוב הוא הצליח לגייס את תמיכתה של פולין ובשנת 1604 צעד לעבר מוסקבה בראש צבא של 4,000 לוחמים. הוא תפש את השלטון, הרג את יורשו של גודונוב, אך הודח על ידי הבויארים של מוסקבה, שהחליפו אותו בווסילי שויסקי[6], שהיה בויאר ממשפחה מיוחסת. המרידות והמלחמות הפנימיות החלישו את המעצמה ואת בירתה מוסקבה והביאו לאבדות טריטוריאליות לטובת היריבות הוותיקות פולין ושבדיה.

כאשר שויסקי  נאלץ להתמודד עם מתחזה נוסף, פנה לעזרת שבדיה. ב-1609, הצבא השוודי בפיקודם של הרוזן יאקוב דה לה גארדי ואוורט הורן החל את מסעו מנובגורוד אל מוסקבה כדי לעזור לואסילי שויסקי, להיכנס לעיר ב-1610 ולדכא את המרד שפרץ נגדו. אבל הצבא השבדי עזב את העיר בשנה שלאחר מכן, לאחר פלישתו של האיחוד הפולני-ליטאי. ב-24 ביוני 1610 הצבא הרוסי ספג מפלה קשה בקרב קלושינו מהכוחות הפולנים[7]. ביולי 1610 האצולה המוסקבאית ביצעה הפיכה שלטונית והכריחה את וסילי שויסקי לפרוש למנזר. השליטה במדינה הועברה למועצה של שבעה בויארים.

בינתיים ניצלו השבדים את אי היציבות וכבשו את נובוגורוד. התנאים הנואשים הללו אילצו את הרוסים להתאחד. את ההובלה תפשו צמד גיבורים: הקצב קוזמה מינין והנסיך דמיטרי פוז'ארסקי[8]. השנים גייסו מתנדבים כדי ללחום בצבא הפולני הפולש וב-1612 הובילו אותו לניצחון על הפולנים. הפסל איבן מארטוס (Martos), הציב את הפסל בשנת 1818 במרכזה של הכיכר האדומה, מול הקרמלין, לזכר הניצחון על פלישת  נפוליון לרוסיה (בתקופה הסובייטית הועבר למקומוהנוכחי לפני קתדרלת ואסילי הקדוש).

קבוצה של מכובדי מוסקבה, שהחליטה לשים קץ לאנרכיה, התכנסה בשנת 1613  ובחרה את מיכאיל רומנוב בן ה- 16 (צאצא של אנסטסיה, אשתו הראשונה של איבן האיום), כצאר העתידי. הוא וממשיכיו הוציאו להורג את נסיכי השקר האחרונים והחלו בשיקום המדינה. כך החלה תקופת שלטונה של שושלת רומנוב, שתמשול ברוסיה במשך 300 שנים. תחת שלטונו של מיכאל (1613-1645), שמלך תחילה יחד עם אביו פילארייט, שהיה הפטריארך של מוסקבה, התאוששה רוסיה מהתהפוכות שפקדו אותה. יורשו אלכסיי מיכאלוביץ' (אלכסיי הראשון) הצאר השני לבית רומאנוב, היה רפורמטור בולט. בתקופתו אישרה הזמסקי סובור ספר חוקים חדש – "סובורניה אולוז'ניה", שהנהיג שינויים רבים במשטר. אלכסיי היה אדם מוכשר שביקש להצעיד את רוסיה קדימה. הוא הזמין טכנאים ומומחים זרים, למורת רוחה של הכנסיה. בתקופת שלטונו הוביל הפטריארך ניקון רפורמות בכנסיה הפרובוסלבית, שנועדו להשיבה לשורשיה האורתודוכסים. הדבר הוביל לפילוג בין מקדמי הרפורמות לבין השמרנים, שכונו "אדוקי האמונה הישנה". ניקון גם תמך בעליונות הכנסיה על המדינה, דבר שעורר את כעסו של הצאר אלכסיי ולהדחתו של ניקון. בסופו של דבר, הכפיף אלכסיי את הכנסיה למרות המדינה.

במהלך המאה ה-17 היו התקוממויות נוספות כמו "מהומת המלח" של 1648 ומהומת הנחושת של 1662. אולם הקיסרות הרוסית המשיכה להתפשט במאה ה- 17. חלק מאוקראינה עד הנהר דניייפר (כולל העיר קייב) סופח ב- 1667. ההתקדמות מזרחה נמשכה, במקביל להתקדמות האירופאים באמריקה. יישובה של סיביר נמשך בקצב מזורז. בשנת 1700, מתיישבים רוסים הגיעו לאוחוטסק בחוף האוקיינוס השקט, והתנגשו עם הסינים על נהר אמור. בשנת 1669 פרץ מרד של הקוזקים באזור הדון, בהנהגת סְטֵנְקָה (סְטֵפַּן) ראזין[9]. (קדם לו מרד הקוזקים של חמלניצקי ב 1648-4, שאינו נוגע למוסקבה). כוחות הממשלה נאבקו כמעט שנתיים עד שהכניעו את המורדים, רזין נשבה והובא למוסקבה. בדרכו לגרדום הוא צעד באוליצה רזינה, בין קתדרלת בזין הקדוש ומלון רוסיה של ימינו. ב-6 ביוני 1671 הוא הוצא להורג בכיכר בּוֹלוֹטְנַיָה שבמוסקבה, בחברת אחיו הצעיר פְרוֹל. כשהועלה לגרדום קריאת פסק הדין וגזר הדין ארכה שעה ארוכה . לאחר הקראת רשימת עוונותיו הארוכה, נשמע גזר הדין – ביתור. ראזין קיבל את החדשה האיומה בשלווה. הוא השתחווה לשלושה כיוונים – תוך דילוג על קידה לכיוון הקרמלין – וביקש סליחה ומחילה מן הקהל. התליין כרת את יד ימין שלו עד לגובה המרפק, ואת רגל שמאל – עד לגובה הברך. האח הצעיר פרול, בראותו את ייסורי סטפן, מתחיל לצווח שיש לו מידע חשוב למסור לשלטונות, ואז סטנקה חרחר לעברו: "שתוק, כלב!". התליין ערף את ראשו. חמש שנים מאחר יותר, הוצא להורג אחיו, באותו המקום.

שנות שלטונו של בנו ויורשו של אלכסיי, פטר הגדול (1725 – 1682), היו עידן של שיקום. פטר, שגדל באווירה של רפורמות, היה נחוש להפוך את רוסיה למדינה אירופאית מתקדמת. יחסו  למוסקבה היה הפכפך. בגיל עשר היה עד לרציחתם של בני משפחתו בקרמלין במהלך מרד הסטרלצים (קלעים)[10], שהיו חיילים שגויסו לצבא משכבת הסוחרים ובעלי המלאכה. המרד פרץ בשל יריבות בין משפחת אמו למשפחת אשתו הראשונה של אביו. בסיומו של המאבק מונה פטר לצאר, יחד עם אחיו למחצה איבן, אבל מכאן ואילת פיתח חוסר אמון במוסקבה. כעבור 16 שנים ארוכות נקם נקמה נוראית בסטרלצים ופקד על הוצאה להורג של למעלה מאלף אנשיהם. הוא גם הורה לבנות עיר חדשה לגדת נהר נייבה וציווה להעביר אליה את משפחות המלוכה והממשל.

בימיו של  פטר הגדול, התרכזה רוסיה באזורי הצפון, לחופי הים הבלטי. הדבר השפיע בצורה שלילית ביותר על מוסקבה. בשנת 1703, בעיצומם של הקרבות בין שוודיה ופולין, ייסד פיוטר את עירו החדשה סנקט פטרבורג באזור אינגריה (Ingria), שאותה כבש מידי שוודיה. העיר נקראה  (ל שם פטרוס הקדוש שעל שמו הוא עצמו נקרא בעת הטבלתו לנצרות. במקור שמה של העיר נכתב בשלוש מילים: Sankt-Piter-burkh (Санкт-Питер-Бурх)). השם "סנקט, הוראתו קדוש" (Sant), כמו העיר הגרמנית סנקט גור (Sankt Goar). אולי בהשפעה הולנדית.

עיר זו, הוכרזה רשמית ב- 1712 כעיר בירה, שנתיים לפני שצו קיסרי אסר בניה באבן בכל עיר אחרת. סנט פטרסבורג נבנתה משקיעתה של מוסקבה. אולם, למרבה האירוניה, מעריכים כי שורשי המשיכה של פטר אל המערב, נעוצים דווקא בנעוריו במוסקבה. שם נמשך בחבלי קסם אל רובע הזרים (נמצקאייה סלובודה), מקום בו נמצאת כיום תחנת הרכבת קורסק. לימים, קרא לשנים מגדודיו המובחרים – משמרות פרבז'נסקי וסמיונובסקי – על שמם של כפרים ליד מוסקבה. למרות שהבירה עברה לסנקט פטרסבורג, המשיכה מוסקבה להיות עיר חשובה. היא המשיכה לשמש מרכז כלכלי שקישר בין ייתר חלקי המדינה. בה נוסד הזרם הרעיוני של ה"סלאבופילים", בה נולדה האסכולה התיאטרלית הרוסית ובה כתב אלכסנדר אוסטרובסקי את מחזותיו הלאומיים. מאוחר יותר נוסד התיאטרון של מוסקבה. והוקם מוזיאון האומנות גלרייה טרטיאקוב

בימיו של פטר הגדול, אולצו בני האצולה לחיות בסנט פטרסבורג, אבל אחרי מותו, הצביעו רבים ברגליהם דרומה –מזרחה.  הדבר הביא לתנופת בניה במוסקבה. בתים חדשים ובתים עירוניים, שנבנו עץ ואחר כך אבן, הפכו את שכונות ארבט ופרצ'יסטנקה ("הנקיה ביותר") ל"אזורי מגורים של מכובדים". נבנו שני בתי חולים חדשים. האוניברסיטה הראשונה של רוסיה הוקמה על ידי לומונוסוב, מול פארק אלכסנדר בשנת 1775 והיא נקראת על שמו..

ראו באתר זה: תולדות סנט פטרסבורג.

כשנפוליאון פלש לרוסיה ב-1812, הוא פנה אל מוסקבה.

ההיסטוריונים תוהים מדוע בחר נפוליאון, להתקדם לעברה של מוסקבה ולא לעבר סנקט פטרבורג הבירה. נפילתה של סנקט פטרבורג שבה רוכזו רוב מוסדות השלטון של האימפריה הייתה גורמת לרוסיה נזק כבד ומקשה מאוד על המשך המלחמה.

אחד ההסברים האפשריים למהלכו זה של נפוליון , שהוא סבר שיוכל למצוא בני ברית באצולת מוסקבה אשר ימי זוהרה וגדולתה טרם נשכחו ויקים במוסקבה ממשלת בובות בחסות צרפתית. אולם בפועל לא נמצא ולו אציל מוסקבאי אחד אשר מוכן היה לשתף פעולה עמו. סיבה אפשרית נוספת היתה, שבעיני המערב, נתפסה עדיין רוסיה, כממלכת מוסקבה.

בטרם הפלישה אמר נפוליאון שאם יכבוש את קייב יתפוס את רוסיה ברגליה, אם יכבוש את סנקט פטרבורג יתפוס את רוסיה בראשה ואם יכבוש את מוסקבה יתפוס את רוסיה בליבה. יתכן שסבר כי אמנם כי סנקט פטרבורג היא הבירה הפורמלית של רוסיה ואילו מוסקבה היא עיר בעלת מעמד מיוחד וסמלי בעיני העם הרוסי. אולם מוסקבה היא עיר בעלת מעמד מיוחד וסמלי בעיני העם הרוסי. בהסתמך על הבנתו זו סבר נפוליאון כי נפילתה של מוסקבה תכה בתדהמה את העם הרוסי ותשמוט את הקרקע מתחת לרגליהם של הדוגלים בהמשך התנגדות לצרפתים.

התושבים התפנו ממוסקבה בפקודת הצאר אלכסנדר הראשון, טרם שכוחותיו של נפוליאון הגיעו לעיר ב-14 בספטמבר. בעיר פרצה שריפה. השמועה מספרת כי המושל רוסטופצ'ין שחרר פושעים מבתי הכלא, בתנאי שיציתו את העיר. צבאו של נפוליאון, שנפגע מהרעב, הקור והאספקה הדלה, אולץ לסגת מן העיר ב-19 לאוקטובר 1812. צבאו הנסוג כמעט הושמד בשל החורף הרוסי האכזרי, ובשל ההתקפות של הרוסים. בגלותו באי סנט הלן כתב: "מכול קרבותיי, הנורא ביותר היה בפאתי מוסקבה. הצרפתים הראו בו שהם ראויים לניצחון, והרוסים, שלא ניתן לנצחם". מוסקבה הוקמה מחדש במהירות, בניצוחו של האדריכל אוסיפ בווה. הצאר ניקולאי הראשון, שדגל בשמרנות קיצונית ובהרחקתה של מוסקבה מהתמורות שבמערב, החזיר לקרמלין עטרה ליושנה. הוא הוסיף בין החומות את בניני הפאר הגדולים.

מוסקבה היתה מוקד להלכי רוח קיצוניים. שם יצרו הוגיה של השמרנות הרוסית, כמו מיכאל קאטקוב, פרופסור פבל לאונטייב והסופר ואסילי רוזאנוב. במחצית השניה של המאה ה-19 הפכה מוסקבה למרכז תעשייתי חשוב במיוחד של תעשיית הטקסטיל. ב-1871 חיו בעיר כ-600,000 תושבים ובתחילת המאה ה-20, יותר ממיליון. בצד מרכזי מסחר ועסקים ורובעי מגורים מהודרים, צצו בעיר פרברי פועלים עלובי מראה. בשנות ה-80 של המאה ה-19 נוסדו בה תאים מרכסיסטיים ראשונים.

במהלך מהפכת 1905 התרחשו בעיר קרבות בין השלטון לפועלים. אם כי רוב האוכלוסייה לא תמכה במרידה. ההתקוממות המזויינת נגד הממשלה דוכאה רק לאחר עשרה ימים. במהפכת אוקטובר 1917 היתה לחימתה של מוסקבה בבולשיביקים העיקשת ביותר. רק הלוחמים שהועברו מפטרוגראד ברכבות והמטירו אש ארטילרית על הקרמלין דיכאו את התנגדות מגיני הממשלה החוקית. כעבור חצי שנה, נוכח סכנת הפלישה הגרמנית לעיר הבירה פטרוגראד, החליטה "ממשלת הפועלים והאיכרים הזמנית" להעביר את הבירה למוסקבה. ב-10-11 למארס 1918 הועברו אליה מוסדות הממשלה והעיר הפכה לבירת הרפובליקה הסובייטית הסוציאל-פדרטיבית של רוסיה וחמש שנים מאוחר יותר לבירת ברית המועצות. בימי יוסף סטלין, תוכננה הפיכתה של מוסקבה לבירת העולם. מוסקבה נועדה לשמש כ"נמל חמשת הימים" (הבלטי, הלבן, הכספי, השחור, יום אזוב) באמצעות כריית תעלות חדשות וכעיר התעשייה הגדולה במדינה. כמו כל עיר בירה, היא משכה אליה כמויות גדולות של תושבים שהגיעו ברחבי רוסיה. במשך תקופה מסוימת עוד נותרו בעיר בתי העץ המסורתיים, החצרות הרחבות והכנסיות הרבות, שהעניקו לה את הכינוי "סורוק סורוקוב", שהוראתו "ארבעים פעם ארבעים" והוא מתייחס למספר הכנסיות הרב שהיו במוסקבה הישנה. את הדיירים החדשים שנהרו אל העיר שיכנו בדירות קטנות, כשכול משפחה קיבלה חדר וחלקה את המטבח, המקלחת והשירותים עם שכניה. היתה זו צורת השיכון העירוני העיקרית של התקופה הסובייטית. סטלין הורה להקים עבור האליטות "בית ממשלה" מיוחד, לא הרחק מהקרמלין. הוקם בית הדירות הגדול באירופה ובו שתים עשרה קומות ולמעלה מאלפיים דירות. היו בו חנויות, בית קולנוע ותיאטרון. בכול כניסה הוצבה שמירה. מעליות המשא, אשר עקפו את דלתות הכניסה והובילו לחדרי המטבח, נוצלו לעתים על ידי הנקו"ד, למעבר אל דירה, ללא אזהרת בעליה. הבית שכונה בשעתו "בית הדיירים המושמדים" מכונה היום "הבית על גדת הנהר"[11], שכתב הסופר יורי טריפונוב. לימים, בשנות "הטיהורים" כ-700 משפחות שהתגוררו במקום נשלחו למחנות ובהם  הוצאו להורג.

בשנת 1928 הורה סטלין להקים את "הפארק המרכזי לתרבות ומנוחה", שכעבור ארבע שנים הוענק לו שמו של הסופר מקסים גורקי. שם הוקם גן השעשועים הגדול באירופה של אותם ימים וביקרו בו כשני מיליון איש בשנה. כדי לפתור את בעיות המים, נחפרו, בעיקר בידי אסירים, – עליהם פקדה המשטרה החשאית, בראשות הנריך יאגודה – תעלת מים אל הוולגה. התעלה, שאורכה 128 ק"מ, על עשרות הסכרים, חמשת מאגרי המים ושמונה תחנות הכוח שלה, נחפרה תוך חמש שנים – במהירות כפולה מזו של תעלת סואץ. עם סיום העבודות ב-1937, הוזרמה לנהר מוסקבה, כמות עצומה של מי שתייה. אלפי אסירים מתו במהלך העבודות, מרעב ומתשישות. הפרנויה של סטלין הביאה למאסר הצמרת של המשטרה החשאית, ולהוצאתה להורג. באותן שנים החלה בנייתו של פרויקט עתיר תשתיות – המטרו. סטלין הפקיד את הפרויקט השאפתני בידי נאמנו היהודי לזר קגנוביץ, ראש מנגנון המפלגה במוסקבה. התחנות הראשונות של הרכבת התחתית נפתחו לנסיעה כבר בשנת 1935. המטרו שימש הן להסעת ההמונים והן כמקלט למלחמה הגדולה, העתידה לבוא. הוא נחשב לעמוק מסוגו בעולם. התחנות תוכננו כ"ארמונות סוציאליסטיים לפועלים", כסמלי העושר והשגשוג של המעצמה. סטלין תכנן להקים , במקומה של קתדרלת ישו המושיע שפוצצה, את ארמון המועצות, שנועד לסמל את ערכיו והישגיו של המשטר הסובייטי. מבנה זה אמור היה לסיים את תקופת הבנייה הקונסטרוקטיבית ששלטה בכיפה מאז המהפכה הסובייטית והחלה תקופת "הקלאסיציזם של סטלין" שהתבסס על הדוגמאות הקלאסיות של הרנסנס והברוק. סטלין מינה אישית את האדריכל בוריס איופאן, תלמידיו של האדריכל האיטלקי לואיג'י ברזיני. ארמון זה תוכנן להתנשא לגובה של 420 מ'. זה היה אמור להיות הבניין הגבוה בעולם. לפי תכנונו של הפסל סרגיי מרקורוב, פסלו של לנין היה אמור להתנשא לגובה של 100 מ'. באולם הישיבות הגדול תוכננו 21,000 מקומות ישיבה. פרוץ מלחמת העולם השנייה קטע את הפרוייקט שמאז לא חודש.  במקום זה הורה סטלין לאחר המלחמה על בניית שמונה גורדי שחקים (מתוכם הושלמו שבעה), שכונו "עוגות החתונה של סטלין".

במהלך "מלחמת המולדת הגדולה", מועצת ההגנה הלאומית הסובייטית והמטה הכללי של הצבא האדום התמקם במוסקבה. מוסקבה היתה יעדו העיקרי של היטלר. פקודת מבצע ברברוסה היתה: "עד בוא החורף, חייב היריב להיות משולל הגנה ותחמושת ומנותק ממרכזו התחבורתי – מוסקבה, דבר שימנע מבחינתו את שיקום הצבא וקיום הנהלה המתפקדת באופן סביר".

ב-1941, כ-16 אוגדות של מתנדבים לאומיים (כ-160,000 איש), כ-25 גדודים (כ-18,500 איש) וארבע חטיבות הנדסה הוקמו מתושבי העיר. בתי חרושת רבים פונו, יחד עם רוב הממשל בעיר, ומה-20 באוקטובר, הוכרזה העיר כתחת מצור. התושבים שנותרו בעיר בנו ואיישו הגנות נ"ט, בזמן שהעיר הופצצה מן האוויר. במהלך ההתקפה, סירב סטלין לעזוב את העיר, פירוש הדבר שהמטה הכללי והמועצה נותרו בעיר גם כן. על אף המצור וההפצצות, מבני הרכבת התחתית של מוסקבה המשיכו לפעול, וקרוב לסוף הלחימה, אף נפתחו קווים חדשים. הוורמאכט נבלם במרחק של כמה עשרות ק"מ ממוסקבה. המערכה על הצלת העיר, שארכה חודשים ארוכים (ובאה לידי ביטוי גם בספר "אנשי פנפילוב"), נחשבת לאחד הקרבות העיקשים והגדולים בתולדות העולם. הצבא האדום איבד שני מיליון חיילים והוורמאכט למעלה מ-600,000 . ב-8 במאי 1965, מוסקבה הייתה אחת משתים עשרה הערים הסובייטיות להן הוענקו התואר עיר גבורה, להנצחת יום השנה ה-20 לניצחון בעלות הברית.

ב-1980, העיר אירחה את המשחקים האולימפיים ולקראתה הוקמו ושופצו מתקני ספורט רבים. כפר הספורטאים הפך לשכונת מגורים.  המשחקים הוחרמו על ידי ארצות הברית ועל ידי מספר מדינות מערביות נוספות, בעקבות פלישת ברית המועצות לאפגניסטן ב-1979.

בימיו של ניקיטה ח'רושצ'וב נבנה במוסקבה ארמון הוועידות של הקרמלין, שהחליף את ארמון המועצות של סטלין, שלא הוקם. כמו כן הוקמה שכונת ענק של בתי מגורים, אשר נקראה "נוביה צ'רומושקי", שם שהיה לשם גנרי לכול השכונות החדשות שנבנו בעיר.

ב-1991, במוסקבה אירע ניסיון ההפיכה של חברי הממשלה שהתנגדו לרפורמות בשלטונו של מיכאיל גורבצ'וב. כשברית המועצות התפרקה באותה השנה, מוסקבה המשיכה לשמש כבירת רוסיה. כניסתה של כלכלת השוק למוסקבה הביאה לעיר קמעונאות, שירותים, ארכיטקטורה ואורח חיים מערביים.

במהלך יולי 2012 שטח העיר הורחב מכ-1.1 אלף קמ"ר לכ-2.5 אלף קמ"ר תוך הקמת שני אזורים מנהליים חדשים

הערות

[1] . תאוריה אחת גורסת כי מקור השם הוא במילה הפינית העתיקה, maska ava שפירושה אמא דובה.

[2] . אלכסנדר ירוסלביץ' נבסקי (1220 – 1263) היה נסיך רפובליקת נובגורוד וולדימיר. עלה לכס ב-1236, ופעל להגנת שטחי נובוגורוד מפני שוודיה, המסדר הליבוני והדוכסות הגדולה של ליטא. ב-15 ביולי 1240 ניצח את השוודים בקרב נייבה. כתוצאה מניצחון זה שונה שמו ל"נבסקי". ב-5 באפריל 1242 פיקד על הקרב קרב ידוע בשם "טבח הקרח". בקרב זה המסדר הליבוני איבד כ-20 אבירים ו-6 נלקחו בשבי. המלחמה נמשכה עד לשנת 1245. בשנת 1256 השתתף בקרבות נגד השוודים. לאחר מכך, עזב לוולדימיר. שלא כמו מדיניותו הלוחמנית נגד השוודים והמסדר הליבוני, היה פייסני מאוד ביחס לטטרים. הוא כרת עמם מספר הסכמים שמנעו את כניסת הטטרים למרחב. אלכסנדר נבסקי נקבר בוולדימיר. בשנת 1724 הועבר קברו לסנט פטרבורג.

[3] פליקס אדמוּנדוֹביץ' דזרז'ינסקי (1877 – 1926) היה מהפכן סובייטי ממוצא פולני. הקים, בתמיכתו של לנין, את הצ'קה, ארגון המשטרה החשאית

[4]  בויאר הוא תואר שניתן לבן מעמד האצולה ברוסיה (גם  בבולגריה וברומניה).  הייתה זו השכבה החברתית הגבוהה. לרוב היה הבויאר גם בעל קרקעות גדול. לשיא חשיבותו הגיע מעמד הבויארים בין המאה ה-10 עד לסוף המאה ה-17. מוצא הבויארים הוא מה"טובים" שבעדה הסלאבית הקדומה, ומבני לווייתו של הנסיך. במרוצת השנים נעשו הבויארים לאצולה; הם היו ראשי הצבא ובעלי נחלות משלהם, ולכן היו בלתי תלויים מבחינה כלכלית בנסיך, ונתנו לו את שירותיהם מתוך התנדבות. הנסיך נהג להתייעץ מעת לעת עם מועצת הבויארים ("הדומה הבויארית").

[5]  זמסקי סובור (ברוסית: Земский собор; מילולית: "אספת כל המדינה") הייתה אספת נציגי העם משכבות שונות ברוסיה הצארית שהתכנסה במהלך המאה ה-16 והמאה ה-17.

האספה הראשונה זומנה על ידי איוואן הרביעי בשנת 1549. באספה השתתפו נציגי הכנסייה כולל ראש הכנסייה, חברי הדומה הבויארית ונציגי הערים השונות. תפקיד האספה היה לדון בשאלות של מדיניות חוץ ומדיניות פנים, היקף המיסים וכיוצא בזה. סמכות והרכב האספה לא היו מוגדרים היטב.

השתתפות נציגי הכנסייה הייתה חשובה לצורך מתן לגיטימציה להחלטות שהתקבלו. לקראת האספה הצאר היה מפרסם מודעה שכללה נושאים שיועלו לדיון ומספר משתתפים. בחירת המשתתפים התקיימה בערים ובמקומות ישוב נוספים. הרכב המשתתפים לא היה קבוע ונע בין 200-500 איש. לאור כך שאספה הייתה יכולה לדון בנושאים במשך תקופה ארוכה רק בעלי מעמד ואמצעים היו יכולים להשתתף בה.

[6]  שויסקי נולד במשפחת אצילים והיה בויארין משנת 1584. הוא השתתף באופן פעיל במספר מערכות צבאיות בתקופת שלטון איוואן הרביעי. בשנים 1586 – 1587 נשלח לגלות. בשנת 1591 בוריס גודונוב הרשה למשפחת שויסקי לחזור למוסקבה. באותה שנה הוא ניהל וועדת חקירה לבירור נסיבות מותו של הנסיך דמיטרי, בנו של איוואן הרביעי, ובנוסף הוא החל לשבת בדומה בויארית. בשנת 1605 השתתף בקרב נגד דמיטרי הכוזב הראשון אך לא ניצל את הניצחון ומעשית נתן לדמיטרי לחזק את עצמו מחדש. עם תפישת השלטון על ידי דמיטרי הכוזב הראשון ניסה לבצע מהפכה אך נכשל, חלק מתומכיו הוצאו להורג והוא בעצמו נשלח מחוץ למוסקבה. בסוף 1605 הורשה לחזור למוסקבה. היה פעיל בניסיונות להחלפת השלטון וכתוצאה מכך, ב-17 במאי 1606 דמיטרי הכוזב הראשון נהרג. ב-19 במאי 1606 התמנה שויסקי לצאר רוסיה. במסגרת ההכתרה חתם על מגבלות שלטון הצאר. כמו כן, הודיע שהריגת הנסיך דמיטרי בוצעה בהוראת בוריס גודונוב, בניגוד למסקנות הוועדה שהוא עצמו היה בראשה מספר שנים קודם לכן, שקבעה שהנסיך נהרג תוך כדי משחק ילדים עם סכין ללא מעורבות גורמים חיצוניים.

[7] קרב בין הכוחות הרוסים לבין הכוחות הפולנים שהתרחש ב-4 ביולי 1610 והסתיים במפלה רוסית כואבת.

[8] דמיטרי פוז'ארסקי (1577 –1642) היה בין מובילי התנגדות להשתלטות פולנית על רוסיה הצארית בתקופת הצרות. משפחת פוז'ארסקי הינה בין צאצאים של יורי דולגורוקי ובהתאם לכך הם שייכים לצאצאי משפחת רוריק… בשנת 1593 הוא התחיל לשרת בחצר הצאר. במאי 1606 החלה כהונה של ואסילי שויסקי ודמיטרי פוז'ארסקי נשבע לו אמונים. החל משנת 1608 הוא השתתף בקרבות נגד הפולנים ולציון הוכרה לשרות המצטיין הוא קיבל מהצאר מספר אחוזות. ביולי 1610 שויסקי סולק מהשלטון ודומה בויארית החלה לשלוט במדינה. בינואר 1611 תושבי העיר זאראיסק פנו לנסיך דמיטרי פוז'ארסקי בבקשה לתמוך בדמיטרי הכוזב השני. פוז'ארסקי לא  נענה לפניות וזה גרם למספר ערים נוספות לא להצטרף לתמיכה בדמיטרי הכוזב השני. הוא גם לא הכיר בהחלטת הדומה הבויארית לקרוא לבן של מלך פולין סיגיזמונד השלישי, להיות צאר רוסי. לדעה זו הצטרפו נציגי מספר ערים נוספות. ניז'ני נובגורוד וריאזן היו מרכז של התארגנות של צבא מתנדבים שבראשה עמד וויוודה של העיר ריאזן. דמיטרי פוז'ארסקי ואנשיו הצטרפו להתארגנות זו והכוחות הצבאיים החלו לנוע לכיוון מוסקבה. בקרבות במוסקבה הוא נפצע  ופונה למנזר. מאוחר יותר הוא עבר לאחוזתו להמשך טיפול. התארגנות עצמה לא הצליחה להשיג את יעדיה.

באוקטובר 1611 הוא הועמד בראש צבא מתנדבים חדש נגד השלטון הפולני. בתחילת מרץ 1612 הכוחות בפיקוד דמיטרי פוז'ארסקי החלו לנוע לכיוון מוסקבה. במהלך אביב הצבא עמד ביארוסלבל לצורך התארגנות והמתנה לתגבורות מערים נוספות. ב-26 ביולי 1612 הכוח החל לנוע למוסקבה וב-14 באוגוסט היה כבר בפרברי העיר.

[9] טֵנְקָה (סְטֵפַּן) ראזין נולד בכפר זימובייסקיה במחוז וולגוגרד של ימינו בשנים 1662–1663 פיקד ראזין על יחידה קוזאקית בפשיטות לשטחים של חאנות קרים והאימפריה העות'מאנית. באותה תקופה, הוויוודה האציל יורי דולגורוקוב החליט להוציא להורג את אחיו הבכור של ראזין, איוואן ראזין. ככל הנראה, אירוע זה תרם במידה רבה להתנהגותו בהמשך של סטפן ראזין. באביב 1670 הוא התחיל במרד גלוי נגד השלטון. הוא שלח כרזות בהן הציע לכל האיכרים והצמיתים להצטרף לכוחותיו תוך הבטחת חופש והנהגת השיטה הנהוגה ביישובים קוזאקים בשטחים שיכבוש. לא הייתה לו כוונה לסלק את הצאר אלכסיי הראשון מהשלטון, אך בהתאם לכרזות כל הסובבים את הצאר מושחתים ויש להחליפם. בכל הערים שהוא הצליח לכבוש הוא הנהיג ממשל קוזאקי, תוך הריגת נציגי השלטונות וביזה של מעמד הביניים. בכל השטחים סביב הוולגה החלו מרידות של איכרים ושל עמי הוולגה: מארי, צ'ובשים, מורדבה. באביב 1670, פנה סטנקה צפונה, הגדיל את שורות תומכיו (20,000 חיילים פעילים ובערך פי עשר מזה במרידות צמיתים מסייעות) והתחיל לכבוש מצודות ואף ערים חשובות: אסטרחן, צאריצין (לימים – סטאלינגרד), סאראטוב וסאמארה. בערים הכבושות התבצע טבח אכזרי בכל מי שנחשד בקשר עם השלטונות ובתושבים האמידים, והוקמו מעין דמוקרטיות עממיות מן הדגם הקוזאקי. לבסוף, בסתיו 1670, כוחותיו נחלו תבוסה מהדהדת במצור על סימְבּירְסְק וראזין הפצוע נמלט חזרה למחוזות הקוזאקים על נהר הדוֹן. ראשי הקוזאקים הפריווילגיים הבינו היטב שהצאר עלול לנקום בכל האוכלוסייה הקוזאקית, ולכן, באפריל 1671, האצולה הקוזאקית כבשה בקרב עקוב מדם את מעוזו של ראזין והסגירהו לידי השלטונות הרוסיים ושליחי הצאר

[10] מהמחלה הסלאבית-סטרלה-חץ מקשת

[11] יורי טריפונוב (1981-1925) נולד לתוך האליטה הסובייטית. אביו, איש הגוורדיה הבולשביקית הוותיקה, נעלם בטיהורי סטלין, וטריפונוב עצמו הקדיש עשר שנים מחייו לטיהור שמו. "הבית על גדת הנהר" הוא ביתה של שכבת המיוחסים הפריבילגית של ברית־המועצות. בשנות השבעים פרסם את סדרת הרומנים שלו, ששיאה הבית על גדת הנהר, וזו הקנתה לו את מעמדו כאחד הסופרים הרוסים החשובים בדורו גיבור הספר, גלֶבּוב, בן שכונת עוני מוסקבאית, חודר אל הבית הזה ומפלס לו דרך מעלה־מעלה, תוך שהוא מניח למאורעות לסחוף אותו ומוותר על עקרונותיו ועל אהבת חייו. בכישרון נפלא, כמיטב המסורת הספרותית הרוסית, פורס טְריפוֹנוֹב לפני הקורא תקופת חיים שלמה – החל בשנות השלושים, עבור בכל שנות שלטונו של סטלין וכלה בימינו אנו כמעט. באירוניה דקה, אך גם בנימה מפויסת וחומלת, הוא מטלטל את גיבוריו במעגלי חייהם, המצטלבים שוב ושוב..