תולדות כרתים מימי הביניים ועד העת החדשה

תולדות כרתים מימי הביניים ועד לעת החדשה

ראו קודם: באתר זה: התרבות המינואית; תולדות כרתים בימי קדם,  המלצות לטיול בכרתים, מסע בעקבות ניקוס קזנצאקיס, תולדות יוון בעת העתיקה

צילום: אלון, טרוול

בשנת 330 לספירה, איחד הקיסר קונסטנטין הגדול את כרתים עם איליריה. ניצחון הנצרות ויסוד קונסטנטינופול, מסמלים את ראשית התקופה הביזנטית ביוון. עם חלוקת האימפריה הרומית ב-395, היה זה אך טבעי שכרתים תהפוך לחלק מתחום ההשפעה המזרחי, נושאת עיניה אל הבירה הקיסרית החדשה שעל הבוספורוס, המשואה הבהירה ביותר של תרבות אירופית, בתקופה שהאימפריה המערבית היתה בירידה.

הארכיטקטים של הכנסיות הראשונות בכרתים אימצו את צורת הבזיליקה, בנין רומי אזרחי מקובל שהיה מחולק לאורכו לשלושה חלקים, על ידי שתי שורות עמודים פנימיים. בצדו המזרחי של המבנה נוספה גומחה (אפסיס) או שלש, וכך נוצר האגף המקודש. אולם המבוא המערבי (נארתכס), ניצב לכל רוחב הבניין. מניחים יש בכרתים כשבעים כנסיות כאלו (מוכרות או משוערות), רובן מיוחסות לתקופת שבין אמצע המאה ה-5 לאמצע ה-6. השמורה ביותר והמתוחכמת ביותר מבחינה ארכיטקטונית, היא איוס טיטוס שבקורטין, אך נחשפו גם רבות אחרות, למשל בפאנורמוס בחוף הצפוני, ויזארי בעמק אמארי, וגבוה בגבעות מעל גולדיאנה, מדרום לרתימנון. זו של ויזרי מעניינת כי נבנתה בסוף המאה ה-8, זמן קצר לפני הכיבוש הערבי.

צילום: גילי חסקין

תקופת השלטון הערבי –824-896

התקופה הביזנטית השניה – 1204-961

ב-961 ניקופורוס פוקאס כבש חזרה את אל חנדק, והערבים נטשו את כרתים. גם קפריסין שוחררה ב-965 והשליטה הביזנטית בים שבה ואפשרה מגע סדיר בין כרתים לבין "העיר", כפי שכינו בעולם היווני את קונסטנטינופול. הנזיר ניקון "המחזיר בתשובה", הנהיג חבורה של אנשי דת אל האי כדי לשקם את הקהילה הנוצרית הפגועה. נבנו ושוחזרו כנסיות רבות, מהן כדי לשמש ככנסיות אפיסקופאליות.  במאה ה-11 פעל הנזיר המהולל איוס יואניס.

נעשה ניסיון להעביר את הבירה לאתר פחות פגיע, אך נותר מזה רק שריד דל בדמות מבצר טמנוס (כביש 3D), והמרכז שב אל חורבות אל חנדק, שנקראה אחר כך חנדאקאס. המסורת מספרת כי במאה ה-12 נשלחו לכרתים מקונסטנטינופול תרייסר משפחות של אצילים, ה"ארכונטופולי" (אריסטוקראטים), כדי לחזק את השכבה הנוצרית השלטת.  שמותיהם, כגון קלגריס, סקורדיליס, חורטאקיס – ידועים בתולדות כרתים מאז. רבות מן הכנסיות הקטנות שהקימו משפחות אלה באחוזותיהן קיימות עד היום. אט אט חזר השפע, כשהוא מבוסס על חקלאות ולא על שוד ים.

מותו של הקיסר בזיל השני ב-1025 נחשב לנקודת השיא, שממנה מתחילה הירידה של האימפריה הביזנטית.  400 השנים שאחרי כן הן שנות ירידה איטית אך בלתי נמנעת. הפילוג הגדול של 1054 (ה"סכזמה") הביא לידי הקרע הסופי בין רומא לקונסטנטינופול. הצלבנות, שהחלה כתנועה לשחרור המקומות הקדושים מידי המוסלמים, הסתיימה כמאבק מוסווה בקושי בין הכוחות של המערב והמזרח. ונציה, שהיתה תחילה וסאל של האימפריה הביזנטית, הפכה בשלב הבא לבעל ברית בלתי תלוי, ואחר כך – אויב. ב-1081 נתן הקיסר אלכסיוס הראשון זכויות יתר מסחריות לונציה, שהביאו בהדרגה להשתלטותה על המסחר במזרח הים התיכון. אך זכויות יתר אלה הביאו גם לידי מרירות רבה, שהגיעה לשיאה ב"שחיטת הלטינים" בקונסטנטינופול ב-1182. ב-1204 הצליחה ונציה להטות את מסע הצלב הרביעי לעבר קונסטנטינופול, כדי להמליך שם את הצעיר אלכסיוס הרביעי. אולם כישלונו למלא את הבטחותיו לונציה הובילו לבזיזת קונסטנטינופול לא בידי המוסלמים אלא בידי כוחות הנצרות.

צילום: אלון, טרוול

התקופה הוונציאנית – 1669-1204

בחלוקת האימפריה סופחה כרתים לבוניפצה של מונפרה.  זו העדיפה שטחי יבשת, ומכרה את כרתים לרפובליקה של ונציה תמורת 1000 מרקים כסף. בינתיים נחתו באי כוחות אויבים מגנואה בפיקודו של שודד הים הנודע אנריקו פסקטורה, וביצרו ישובים מבודדים – תכופות בעידודם של תושבי כרתים – מקניאה (חניה) עד איוס ניקולאוס.  אולם ב-1210 מינתה ונציה את ז'אקובו טיאפולו לדוכס כרתים.  האי ייצר תבואה, עצים לבנין אניות, שמן ויין.  אך חשוב מכל היה מיקומה האסטרטגי למסחר עם הלבאנט.  נמלים היו העיקר. הוונציאנים פיתחו את קאנדיה כבסיס ימי ומסחרי, חילקו את האי ל-6 מחוזות כדוגמת וונציה והקימו מינהל מסועף שהיה שייך ישירות לוונציה.  הפקידים הראשיים נשלחו מוונציה, ביניהם דוכס האי, והאחרים נתמנו מטעם המוסדות שהוקמו באי דוגמת אלו שהיו קיימים בוונציה. בני האצולה היוונית לא שותפו בחיים המדיניים ובמינהל. הונציאנים הנהיגו משטר פיאודלי.  נבנו או חוזקו מבצרים כדי לשלוט באחוזות. היה זה מנוגד לאופי הכרתי שוחר העצמאות, מה גם, שלאצולה היוונית היתה אחיזה רבה באזורים ההרריים של פנים כרתים והיא נהנתה מיוקרה רבה בקרב האוכלוסייה היוונית המקומית. כל זה שימש בסיס להתקוממויות יווניות. תקנות מס וחובת עבודה היו עול קשה. ב-1363 פרץ מרד, שסיכן את שלטון וונציה באי. גם האצולה הונציאנית בכרתים היתה מפולגת. וונצינים מקומיים הצטרפו למרד, נגד השלטון הריכוזי מדי, שלא הותיר להם כל יוזמה בניהול המקום. פלג אחד אפילו יסד רפובליקה עצמאית קצרת ימים של סן טיטוס. אולם במהרה חוסלה בידי חיל משלוח מונציה וננקטו אמצעי עונשין.  מישור לסיטי ששימש מפלט למורדים – תושביו הוגלו, ונאסרו עיבוד קרקעותיו ומרעה בהם. גם הכנסייה היוונית, שהוכפפה בראשית השלטון הוונציאני למרות הכנסייה הקתולית, הוסיפה לשמש מעוז לרוח היוונית באי, ואנשיה מילאו לא פעם תפקיד חשוב .

במשך תקופת דיכוי זו חידשו הכרתיים קשר עם קונסטנטינופול המתעוררת, בעידוד שפה ודת משותפות.  הונציאנים ייבאו את המערך הדתי שלהם, עם ההירארכיה של כהונה ועם בנין הרבה מנזרים לטיניים.  האפיפיור אלכסנדר ה-5 (1409-1410) נולד באזור מירבלו וחונך בידי הפרנסיסקנים בקנדיה בטרם צאתו לאיטליה.  הכמורה האורתודוכסית היתה רשמית כפופה לבישופים הלטיניים, אך אלה למעשה לא התערבו הרבה. המשפחות השליטות הכרתיות המשיכו לבנות ולפאר את הכנסיות האורתודוכסיות הקטנות שלהם, שחלק מהן אפשר לראות עד היום.

תקופת השלטון הוונציאני היתה תקופת זוהר לכרתים. הפעילות המסחרית בה היתה ענפה ביותר, משום שהאי נמצא על דרכי המסחר מוונציה לקונסטנטינופול, לאלכסנדריה ולביירות. במאה ה-15 הפכה כרתים למרכז תרבותי בו נפגשות המורשת הביזנטית עם השפעות איטלקיות. האי שימש מקום מעבר חשוב למהגרים יוונים, שהתיישבו לאחר מכן בוונציה וייסדו בה מרכז הומניסטי-יווני חשוב.  המלומד האיטלקי ג'וזפה גרולה, במחקרו הגדול על הארכיטקטורה הונציאנית "מונומנטים ונציאניים באי כרתים", שפורסם באיטלקית ב-1905, מונה יותר מ-800 כנסיות עם פרסקות בכרתים, רובן מן המאה 14-15. ריכוז נכבד של כ-600 מתוכן עודנו מכיל שרידים ראויים למחקר.

בהדרגה התפתחה מידה כלשהי של דו קיום בין הכרתאים לונציאנים ובמאה ה-15 ידוע אפילו נישואי תערובת (לפעמים כולל קבלת האמונה האורתודוכסית) והרבה פחות איבה. כשנכבשה קונסטנטינופול בידי התורכים ב-1453, נמלטו יוונים רבים מערבה לכרתים, דבר שנתן חיזוק לאופי הביזנטי של האי. המנזרים הגדולים בארקדי, גוניה, איה טריאדה ואנגאראטוס הפכו מרכזי לימוד, והוקמו ספריות גדולות. במאה ה-16 נודע לתהילה בתלמודו הקולג' בהרקליון, הקשור לאיה איקאטריני, מוסד בת של המנזר האורתודוכסי החשוב בהר סיני. ציורי פרסקו המשיכו, וכן נודעה כרתים בציירי איקונין רבים, הגדול מהם מיכאיל דמסקינוס, שעבודות אחדות שלהם מוצגות כיום באוספים של איה אייקאטריני. אחדים מאומנים אלה עברו גם לחו"ל, כמו דומניקו תיאוטוקופואולוס, שעבר לונציה ב-1567, היה ברומא ב-1570 כתלמיד של טיציאן, ואחר עבר לספרד, שם התפרסם בתור "היווני" (אל גרקו). במאה ה-16-17 שגשגו הספרות, השירה והדרמה. פואמה הרואית ארוכה, ה"ארוטוקריטוס" מאת וינצטזוס קורנארוס, פופולארית עד היום, ובכל מקום שמתאספים כרתאים הם שרים, קוראים ומצטטים אותה.

משירד כוחה של ונציה, פשטו התורכים מזרחה, ובחוף כרתים הם נחתו ב-1645. שנתיים אחר כך הטילו מצור על קנדיה. מגיניה החזיקו מעמד 22 שנה, והרי זה אחד המצורים הארוכים בהיסטוריה.  עזרה מהעולם הנוצרי באה מעט מדי ומאוחר מדי וב-1669 נפל בידי התורכים המעוז האחרון של הנצרות במזרח הים התיכון.

הפעם באו השליטים לא מכת נוצרית אחרת, אלא מאמונה שונה. האי חולק ל-3 פשליקים (פחוות) ונשלט מהראקליון, שנודעה אחרי המצור הארוך בשם מגאלו קאסטרו, היינו, "המבצר הגדול". השליט העליון לא היה בתחילה הורסני ביותר, אך היה אדיש לחלוטין למצב הכלכלי בכפרים, וגרם בכך קשיים וניוון. האדמיניסטרציה התורכית העדיפה את חיי העיר, הן בגלל סבות ביטחוניות והן מפני שזה תאם למסורתם.  היתה אפליה קשה נגד נוצרים, במיוחד באשר למסים ולבעלות על רכוש. תכופות נאלצו להתפשר כדי לשרוד, ואף להמיר את דתם באורח טקטי. הדת המוסלמית הוכרזה כדת רשמית ואחרי 30 שנות שלטון עות'מני כבר נמצאו בכרתים 60,000 מוסלמים. רובם נורים מקומיים שהתאסלמו ומיעוטם תורכים שהובאו מבחוץ. היה הבדל בולט בין השפלה הפגיעה לבין ההרים הנדחים והלא נגישים, שם היו הרבה מרידות. אולם אנשי השפלה סבלו כאשר המורדים נמלטו למפלטיהם בהרים. מסגדיהם של העות'מנים (כולם כנסיות שהפכו למסגדים), מזרקותיהם וכמה בתים שהשתמרו בחוף הצפוני – הם כל מה שנותר לעין משלטון זר זה של יותר מ-200 ש'.

הכנסייה הפכה יותר ויותר לנושאת דגלה של הרוח היוונית ומרכזיה היו המנזרים. מרידה גדולה פרצה ב-1770, הראשונה בסדרת התמרדויות יווניות בכרתים. מרידה זו הונהגה בידי דאסקאלויאניס האגדי, שבא ממחוז ספאקיה שבמערב כרתים, מחוז גאה באי תלותו (עצמאותו). הוא קיבל עידוד מן הרוסים, במטרה לקדם את מטרותיהם הם ביבשת. המרד התמוטט, המנהיג הוצא להורג, וספאקיה סבלה בהתאם. בכל האי התפתחה המנהיגות, תכופות בתנאי סכנה, במנזרים. אלה השקיעו מאמץ לא רק להגן על הכנסייה האורתודוכסית, אלא אף לשמר באמצעות חינוך את המסורת התרבותית יוונית, כשהמטרה הסופית היא עצמאות כרתים.

באירופה הפוסט-נפוליונית הפכה שוב כרתים לחייל בלוח השחמט שבין המעצמות:  בריטניה, צרפת, איטליה ורוסיה.  בפרוץ מלחמת העצמאות של יוון ב-1821 מוסלמים רבים נטבחו ואחרים ברחו לערים. המרד של 1821,  דוכא בעזרת מצרים (של מוחמד עלי), וכאשר קיבלה יוון את עצמאותה ב-1832, היא לא כללה את כרתים, שנאלצה לעבור השפלה של 10 שנות שלטון מצרי. השפטים שמוחמד עלי עשה באוכלוסיה, דלדלו את אוכלוסייתה עד למחציתה. ב-1841 חזרה כרתים לשליטתו הישירה של השולטן העות'ימני ולאחר מספר התקוממויות זכה האי בשנת 1862 לאוטונומיה תחת שלטון עות'מני. בכרתים עלתה הקריאה ל"אנוסיס" (איחוד עם יוון), דבר שגרם למרידה של 1866 ובמהלכה פוצצו התורכים את מנזר ארקאדי, דבר שעורר את אהדת העולם למאבק היווני. ביטוייה הספרותי העז ביותר של המרידה הוא ספרו של ניקוס קזנצאקיס, "חרות או מוות".

המאבקים נמשכו בכרתים, יוון לא הצליחה במאמציה לספח את האי משום שהמעצמות רצו למנוע ערעור של מאזן הכוחות באזור, ב-1897 פרץ שוב מרד בכרתים, שגרם למלחמה בין תורכיה ליוון. רבים מהמוסלמים נטבחו, עד אשר ב-1898, במסגרת דיונים על עתיד הגבולות היבשתיים בין יוון לתורכיה, כפו המעצמות על האימפריה העותומנית הסדר גם לבעיית כרתים. הוענקה לה אוטונומיה תחת שלטון על עותומני, ומונה נציב עליון שישב בחניה, הנסיך ג'ורג', בנו השני של מלך יוון (שגם הוא מונה בידי המעצמות ולא היה יווני).

במשבר נוסף שארע ב-1906 התפטר הנסיך ג'ורג'. שמונה שנות שלטונו לא קרבו את האנוסיס, והוא ניצב מול המועצה הכרתית המורדת, שנוצרה כממשלת מורדים השואפת לאיחוד עם יוון.  אחד ממנהיגיה היה אלבתריוס וניזלוס, יליד חניה 1864, אולם אזרח יווני בתעודותיו. התבלט בצעירותו במאבק לעצמאות האי, והיה עתה חבר רב השפעה במועצה, והניף לראשונה את דגל יוון בכרתים, על גבעות אקרוטירי הצופות אל חניה. המשבר נפתר זמנית עם מינויו של הותיק אלכסנדר זאימיס כנציב עליון, אך כעבור שנתיים נקרא וניזלוס לאתונה באווירה של מרד לאומני, ואחרי תיקון החוקה הוא נעשה ראש ממשלת יוון בפעם הראשונה מתוך פעמים רבות.

ב-1913 הושג סופסוף אנוסיס. ב'הסכם בוקרשט', שסיים את מלחמות הבלקנים, התקבלה הסוברניות היוונית על כרתים, ובטכסים נלהבים הפך האי סופסוף לחלק מן האומה היוונית.

מאז 1913

כדי להבין את ראשיתה של תקופה סוערת זו יש להכיר את התהליכים של ירידת האימפריה העותומנית, עלייתה של תורכיה המודרנית ומאבקה של יוון להגיע להסדרים עם שכנותיה בצפון בקונפליקטים הרב צדדיים בין מדינות הבלקן. האופי היווני מצטיין במודעות פוליטית, כפי שבולט בויכוחים נלהבים בשיחות יום יום.  לכן, למרות בידודה הפיזי ממוקדי הקונפליקט, היתה כרתים מעורה מאד במה שהתרחש באתונה מאז 1913. תכופות היו בעיות חוקתיות לב הבעיה, כגון היחס בין מונרכיה לממשלה נבחרת.

אלבתריוס וניזלוס היה מדינאי יווני ממוצא כרתי ודמות מרכזית במאבק החוקתי במשך רבע מאה. לאומן שתמך בכול לבו ומרצו ב"מגלי אידיאה", היינו, הרעיון הגדול", שעיקרו חידוש גדולתה של יוון.

נמשכו בעיות חוקתיות. זמן מה הפכה יוון לרפובליקה, וניזלוס שימש חליפות בתפקידים ממלכתיים בהיותו ראש המפלגה הליברלית, והישגו הבולט היה בשטח מדיניות החוץ. ב-1932 נאלץ להתפטר. שנה אח"כ נצל מהתנקשות בחייו, ואז, מתוך תסכול מכישלון הרפובליקה, התפטר ונסוג לכרתים. ב-1935, אחרי ניסיון הפיכה אחרון בלתי מוצלח של הרפובליקנים, הוא נמלט לגלות. בהעדרו נדון למוות שלא בפנין, ואחר זכה לחנינה אך מת בצרפת ב-1936. הוא קבור באקרוטירי שמחוץ לחניה.

הדמות הבאה שעמדה במרכז הפוליטיקה יוונית היה המלוכן הקנאי הגנרל מטקסס. הוא שכנע את המלך לפזר את הפרלמנט (שלא התכנס במשך 10 ש') ולרכז בידו סמכויות של דיקטטור.  אולם הוא הבין כי מלחמה באירופה היא בלתי נמנעת, ולזכותו נזקפת העובדה כי יוון היתה היחידה בדרום מזרח אירופה שהיתה במצב של מוכנות להתנגד לתוקפנות כאשר זו הגיעה.

מוסוליני כבש את אלבניה באביב 1939, והסכנה שנשקפה בעקבות זאת ליוון הביאה להצהרת ערבות בריטית-צרפתית לריבונות יוון.  מטקסס חזר ואישר את הניטרליות בראשית אוגוסט 1940. ב-27 באוקטובר הוא בא בערב לקבלת פנים בנציגות האיטלקית באתונה, אך מוקדם למחרת בבוקר הנציג האיטלקי הגיש לו אולטימטום, והוא ענה במלה אחת "לא". תגובה אגדית זו מונצחת בגאווה בחג לאומי (יום ה"אוכסי") ב-28 באוקטובר בכל שנה. בזמן הגשת האולטימטום כבר היתה פלישתם של כוחות מוסוליני ליוון בעיצומה, וכך היתה יוון למדינה היחידה שהצטרפה למלחמה ביזמתה לצד בעלות הברית בתקופה זו, כאשר בריטניה עמדה לבדה נגד כוחות הציר.  הכוחות היווניים הדפו את האיטלקים חזרה להרי אלבניה, אך החלטתו של היטלר לפלוש ליוון שינתה את המצב. מטקסס מת באורח בלתי צפי בסוף ינואר 41.  במרס קבלה יוון תגבורת על ידי חיל משלוח קטן של יחידות בריטיות, אוסטרליות וניו זילנדיות ויוצב קו חזית בצפון יוון. אולם הכוח המשולב לא הצליח לעצור את פלישת היטלר, ולמרות הנחישות המוצהרת של יוון להלחם עד הסוף, נותרו רק קרבות מאסף. באמצע אפריל התאבד ראש הממשלה.  המלך פנה לכרתי, עמנואל צודרוס, כדי שימלא את תפקיד ראש הממשלה והפינוי הבלתי נמנע כוון לכרתים.

הקרב על כרתים

נסיגת כוח המשלוח מהיבשת נערכה בשבוע האחרון של אפריל ובשבוע הראשון של מאי 41.  המלך ג'ורג' פונה עם ממשלתו וראש הממשלה צודרוס. הוא חי זמן קצר בוילה אריאדנה בקנוסוס, ואחר התבסס בחניה. האי הוגן בפני פלישה ימית בידי הצי הימתיכוני הבריטי. כאשר הלחימה ביבשת הסתבכה ב-1940, עמד צ'רצ'יל שוב ושוב על החשיבות האסטרטגית של השליטה בכרתים, אך משאביו של הגנרל וייוול, המפקד העליון של המזרח התיכון, נמתחו מדי בשביל להגשים את חזונו של צ'רצ'יל.

השטח הצפוי ללחימה היה בעייתי במיוחד. כל הנמלים העיקריים, כולל המעגן הענקי במפרץ סודה, שכנו בחוף הצפוני, חשופים להתקפות אויר של האויב. נמלי הדייגים המוגנים יותר שבחוף הדרומי היו חסרי תועלת למטרות אספקה, כי רק כביש כשיר אחד חצה את האי, והוא לא הגיע לדרום.  היו שדות תעופה בהרקליון ובמלמה, ממערב לחניה, שהיתה אז בירת האי, וביניהם מסלול נחיתה ברתימנון – כולם במישור החוף הצפוני הצר, דבר שהפך תקשורת ותנועת כוחות בשעות היום למשהו שאפשר לקיימו רק בקושי רב.

היסטוריונים הכותבים לאחר מעשה מבקרים את חוסר ההכנות וחוסר כל מדיניות מוגדרת באותו זמן.  ב-6 חודשים הוחלף הפיקוד 6 פעמים, עד שמינה וייוול את הגנרל הניו זילנדי ברנרד פרייברג ב-30 באפריל כמפקד עליון.

היטלר תכנן להשתמש בכרתים כבסיס אווירי נגד הכוחות הבריטיים במזרח הים התיכון. המפקד הגרמני היה גנרל שטודנט מן הקורפוס האווירי ה-11, שכוחותיו כללו רגימנט תקיפה של מוצנחי דאונים, דיביזיית צנחנים, דיביזיית הרים מתמחית וקבוצות של מפציצי צלילה שטוקה. הלופטוואפה שלטה בשמים מבסיסים שהוקמו במהירות בפלופונז ובאיים האגאיים.

חיל המצב של פרייברג כלל 32000 חיילים בריטיים, אוסטרליים וניו זילנדיים בהם 21000 שפונו מיוון, וכן 11000 חיילים יווניים מאומנים היטב אך מחומשים דלות. הדיביזיה הכרתית, למגינת לבה המתמשכת, נותרה מנותקת בחזית האלבנית. אי אפשר היה להפעיל מטוסים משדות התעופה החשופים, כך שהכוחות נותרו ללא הגנה אווירית.

מטהו של פרייברג היה צפון מזרחית לחניה באזור סודה.  ממערב לחניה היתה הדיביזיה הניו זילנדית, עם סיוע יווני כלשהו, כולל יחידה לאורך חוף קסטלי.  כך היו הניו זלנדים אחראים על הגנת שדה התעופה החיוני במלמה, שנשלט מעמדתם בקצה הרכס הנמשך מן ההרים הלבנים, הנקרא גבעה 107.

במרכז הקו, באזור שסביב רתימנון, היו 4 בטליונים אוסטרליים ושנים יווניים.  אזור הרקליון הוחזק בידי 3 בטליונים בריטיים, 2 אוסטרליים ו-3 יווניים, ונמל התעופה הוגן על ידי כוח בריטי.

הפלישה מוטסת התחילה ב-20 במאי.  הנחיתות התחילו כצפוי בשדות התעופה ובערים הראשיות בחוף הצפוני.  באזור מלמה ביססו הגמנים מאחז ממערב לנהר טאברוניטיס ומדרום לקולימברי. יחידת צנחנים נסתה לנחות בעמק הרחב (שזכה לשם הגנאי "עמק בית הסוהר"), הנמשך דרומה לעבר אומלוס וההרים הלבנים.  מטרתם היתה להתאחד עם הכוחות שבכביש החוף הצפוני לשם התקדמות לחניה, אך בסוף היום הראשון היו רוב הכוחות הגרמניים באזור בלתי מאורגנים ולא נתונים לבקורת מרכזית. הפשיטה בעזרת דאונים על אקרוטירי נכשלה לחלוטין, וכך לא מומש האיום מאחור על חניה ועל מפקדתו של פרייברג.

האוסטרלים הגנו בהצלחה על מסלול הנחיתה של רתימנון, שהיה חשוב לגרמנים לשם איגוף למען כיבוש מעגן סודה, למרות יתרון גדול של הגרמנים בחיילים ובכוח אש.  סביב שדה התעופה של הרקליון היו הגרמנים באי סדר ניכר, ובעיר עצמה הפכה הצלחתם הראשונית למערכת של קרבות רחוב עם האזרחים שהובילו לתיקו.

הגל הראשון של נחיתה פגש התנגדות עזה הרבה יותר מכפי שציפה המודיעין הגרמני, שלא העריך כראוי את התגובה העוינת של האוכלוסייה המקומית. הכוחות הפולשים סבלו אבדות כבדות, וכמעט נכשלו.  בסוף היום הראשון היה המצב בשיווי משקל.

אולם הקרב, שהתברר בסופו של דבר שהיה מכריע, התפתח מדרום וממערב למלמה, והתמקד סביב המוצב הניו זילנדי בגבעה 107. במבט לאחור אפשר לראות כי מצב הכוחות הגרמניים היה תלוי במקרה. אולם במבוכת הקרב, שסובכה עוד על ידי התמוטטות מערכת הקשר בגלל מחסור במכשירי אלחוט, לא הגיעו למגינים תגבורות במועד.  בערב היום הראשון לפלישה היה צורך לפנות את הרמה השולטת – הכוונה לגבעה 107, ובכך נחשף נמל התעופה החיוני ללא הגנה, ובזאת עורער שיווי המשקל העדין.  יש היסטוריונים הסבורים כי בזאת הוכרע גורל המערכה על כרתים.

הגרמנים מיהרו לנצל את המצב, וניצלו את שדה התעופה כדי להביא תגבורות ואספקה חיונית.  למחרת התארגנה התקפת נגד, שבוצעה בלילה הבא, שבין 21-22 במאי, אך למרות מאמציו של הבטליון המאורי נותר נמל התעופה של מלמה בידי האויב, וביום הרביעי ללחימה התחילו מטוסי קרב גרמניים לפעול ממנו.  הגרמנים פלשו גם מן הים ביום 21 וב-22 במאי, סבלו אבדות מידי הצי המלכותי.  הצי פעל במים שאפשר להגיע אליהם רק דרך מצרים צרים – 50-60 ק"מ, מוגנים ממערב על ידי האי קיתרה, ממזרח על ידי קסוס וקרפתוס, כולם בידי האויב.  וגם כשהגיעו לים כרתים כפי שהיוונים קוראים לשטח ממזרח לטרה, היו האניות בטווח הרשת של שדות תעופה למפציצים שגדשו את האיים האגיאיים. תוך 3 ימים איבד האדמירל קנינגהם שתי קרוזרז ו-4 דסטרויירז (משחתות?) וכן נגרם נזק כבד לעוד בטלשיפ אחת, 2 קרוזרז ו-4 דסטרויירז.

באי נעזב המוצב של מלמה,, והיחידות העייפות של האוסטרלים והניוזילנדים נלחמו סדרה של קרבות מאסף אמיצים בנסיגתם לחניה. ב-26 במאי, עם מטוסי הקרב הגרמניים במלמה במרחק 20 ק"מ, פשוט אי אפשר היה להגן על חניה ואזור סודה, ומוקדם למחרת הגיעה להם פקודה לסגת דרומה לספקיה, מהלך 40 ק"מ.

הנסיגה לאורך מסלול זה מעבר לאגף המערבי של ההרים הלבנים התאפשרה רק בזכות עמידתם ההרואית של חיילי הרגימנט היווני שנלכדו בקצה הדרומי של "עמק בית הסוהר", באזור של מעבר נהר האליקיאנוס (כיום בכביש העולה לרמת אומלוס).  כוחות אלה, מתוגברים בז'נדרמריה ובאזרחים, החזיקו יומיים – 24-25 במאי, מול חילות הרים גרמניים, שאחרת היו מנתקים את כביש ספקיה, המסלול האפשרי היחיד לנסיגה לצבאו של פרייברג, בתנועת איגוף במסלול מסקלה ועמק קריטיס.  המלך ג'ורג' ושריו לוו דרך קניון סמריה להפליג מאיה רומלי. הנסיגה דרך רמת אסקיפו וקניון נימברוס תועדה במקורות רבים, כולל דו"ח רשמי של פרייברג.  הטור הוגן בהצלחה מניסיונות זינוב מתמידים בידי האויב על ידי קרבות מאסף.  12000 היו מעורבים בנסיגה, ובמשך הלילות של 28-31 במאי פינה הצי כשלושה רבעים מהם מן החוף שבין קומיטדס לחורה ספקיון.

ברתימנון מנעו האוסטרלים מן הגרמנים את האפשרות להשתמש במסלול ההמראה במשך כל זמן הקרב, עד שהוכרעו ב-31 במאי. מנמל הרקליון פינה הצי המלכותי את חיל המצב בדרך הים דרך המיצר המסוכן של קסוס בלילה של ה-28-29, עם אבדן נורא של אנשים וספינות. וזה מסמל את האומץ של מערכה זו:  פונו 18000, נשבו 12000, נהרגו 2000.

מספר ניכר של אנשים שלא פונו, הוסתרו בידי הכרתיים והוברחו אחר כך מהאי. יש עדויות רבות על תנועת המחתרת שהתפתחה בכרתים במשך הכיבוש הגרמני.  מלחמת הגרילה, שתואמה בידי סוכני כוחות הברית וקבלה אספקה מצפון אפריקה, השפיעה על המורל של הגרמנים וכבלה לכרתים יחידות שנדרשו להם מאד בחזיתות אחרות.  האוכלוסייה האזרחית סבלה מפעולות התגמול.