תולדות כרכור

מאמר זה הוא חומר רקע לסיורים: פרדס חנה וסביבתה; פרדס חנה – קיבוצים סביב לה.

פרדס חנה וכרכור הוקמו על שרידי יער אלוני התבור. יער אלונים גדול. בראשיתן היו שתי מושבות נפרדות. הן אוחדו בשנת 1969, עקב קשיים כלכליים של המועצה המקומית כרכור.

מאמר זה עוסק בכרכור בלבד.

ראו באתר זה: פרדס חנה.

המקום

כרכור הוא אחד היישובים היהודיים המעטים שאימצו לעצמם את השם הערבי של המקום, אף שאין לו זיקה לשפה העברית או להיסטוריה יהודית. כרכור היה כפר ערבי ששכן בסמוך למקום בו ממוקמים כיום קיבוץ עין שמר ומושב גן השומרון , למרגלות רמת מנשה ולפתח ואדי עארה. בספר זכרונותיו של הנוסע הצרפתי וולני (Volney), משנת 1783 נכתב שטורקימנים מאנטוליה התגוררו בצפון סוריה, ברמת הגולן ובארץ ישראל, מעמק יזרעאל ועד בנימינה. האדמה עליה עתיקה לקום המושבה, היתה קניינו הפרטי של שייח' טורקימני. המקום אינו מופיע במפת ז'קוטן, המודד הצרפתי שליווה את מסע נפוליון ב-1799. אך מופיע במפת קרן הסקר הבריטית (PEF), משנת 1878. שם מצויין "ח'רבת כרכור". הגאוגרף עמירם גונן, בן כרכור, מצא שהערבים שהתיישבו במקום היו ככל הנראה אריסים שעברו או הועברו מחווה פרטית, בשם עִזבּת כרכור, מצפון לקהיר שבמצרים. כנראה שבעל החווה היה אדם ממוצא ארמני בשם גרגור או גרגורי. לטענתו, אריסים שעבדו בחווה, הועברו לארץ ישראל כחלק מיוזמה של מוחמד עלי ובנו אבראהים פאשא, שליטי מצרים בשלהי התקופה העות'מאנית. השם 'גרגור' התגלגל בפי הערבים ל'כרכור'. הכפר ניטש כעבור כמה עשרות שנים, מכיוון שתושביו סבלו מביצת עין אסוויר, שנמצאה סביב המקום בו נמצאת כיום אנדרטת משמר הגבול. באזור ישבו גם שבטים של נוודים טורקמנים בארץ ישראל ובסמיכות מקום התנחלו מהגרים בוסנים וצ'רקסים[1].

שרידי יער האלונים בע'רבת צ'רקס. צילום: גילי חסקין

רקע

ניצחונם של הציונים המעשיים בקונגרס הציוני השמיני בהאג, בשנת 1907, פתח תקופה חדשה בארץ ישראל. בעקבות ההחלטות שהתקבלו שם, נפתח בינואר 1908, המשרד הארצישראלי, בראשותו של ד"ר ארתור רופין. זמן קצר אחר כך נוסדה 'חברת הכשרת הישוב'[2], שנועדה לגייס הון פרטי למפעל התיישבות, רכישת קרקעות והכשרתן לעיבוד והבאה של בעלי הון פרטי, להתיישבות בארץ ישראל.

בשנים השנים 1914- 1908 הפכה הפעילות ההתיישבותית הציונית מואצת בהרבה לעומת השנים הקודמות. קשיים שנבעו מהקשחת יחס העות'מניים לעלייה ולרכישה קרקעות (אשר היו בלתי עקביים)[3], או התנגדותו הגוברת של המגזר הערבי לפעילות הציונית[4], לא קטעו את מהלכיו.

ביטוי לכך ניתן לראות בהיווסדם של ה'משרד הארץ-ישראלי' ו'חברת 'הכשרת היישוב', בעזרה לבני המושבות הוותיקות, שחלקם הגיעו לשגשוג כלכלי ורובם עמדו ברשות עצמם; בהקמת החוות הלאומיות, בניסיון הקואופרציה במרחביה, בייסודה של הקבוצה, בהקמת חוות הפועלות, בהקמת מושבות הפועלים בעין גנים ובבאר יעקב; והתרקמותו של רעיון המושב. בצד פעולות התיישבות אלו התפתחה גם שיטת ההתיישבות של ה'אחוזה' (ראו להלן), אשר התבססה על ההון הפרטי, בעוד שצורות ההתיישבות האחרות התבססו על הון לאומי או פילנטרופי[5] .

בניגוד למה שמקובל לחשוב, בתקופת העליה השניה המשיכו לקום ישובים בדמותן של המושבות, אף על פי שמקימיהן רצו ליצור דפוס שונה מן המוכר במושבות. החיתוך של שנת 1904 כמבשרה של תקופה חדשה, הוא שרירותי ובדיעבד. יש לראות את כל מפעל יק"א בגליל התחתון כמשקף רוח חדשה ושיטה חדשה, וחלק ניכר ממתיישביהן היה בעצם גם הוא מאלה שנחשבו 'עליה שניה'[6]. בתקופה זו התבססו גבעת עדה ועתלית[7], שראשיתן חלה אמנם בתקופת העלייה הראשונה, כביכול, בשנים 1903-1902, אך היו ליישובי קבע רק ב-1906 (גבעת עדה) ו-1907 (עתלית)[8]. בגליל התחתון קמו המושבות מצפה וכנרת ב 1908. כמו כן קמה ב-1906 המושבה כְּפַר סָבָא, שגם בה נערכו ניסיונות התיישבות קודם לכן[9]. בתקופה זו קמו צורות ישוב אחרות, שנהיו לבסוף למושבות (עין גנים, באר יעקב וכדומה).

כרכור הוא אחד משבעה ישובים חקלאיים חדשים, שייסדה ההתיישבות החקלאית הפרטית (בנוסף לכרכור, גם פוריה, שרונה, רוחמה, כפר אוריה, מגדל וחפצי בה), שיחד עם מרכזי הנטיעות שקמו ליד מושבות קיימות, שימשו מקום תעסוקה חשוב עבור הפועלים החקלאיים, אנשי העליה השניה. 29 אחוזים מכלל פועלי העליה השניה מצאו תעסוקה בהתיישבות הפרטית. בעוד שבמושבות הוותיקות שהעדיפו את הפועל הערבי, ואם העסיקו יהודים היו אלה עובדים מנוסים. ביישובי ההתיישבות הפרטית, נקלטו גם פועלים חסרי רקע חקלאי[10].

רכישת הקרקעות

אדמת כרכור הינה איחוד של שתי חלקות אדמה, שגבלו זו בזו והיו בבעלותם של שנים או שלושה ערבים תושבי האזור. חלקה אחת נקראה "רביה" (Rabeia) והאחרת כרכור-בידאס (Beidas)[11]. אחת מתוכניותיה היה ליצור רצף של קרקעות, בעלות יהודית, מחדרה ועד זיכרון יעקב. לשם הגשמת חזון זה נרתמה החברה לרכישת אדמות כרכור.

בדצמבר 1912, רכשה החברה, בעזרת יהושע חנקין , כ-11,000 דונם של אדמות "קרקור" (האיות שמופיע במסמכי "הכשרת היישוב"), ממוסטפא חפיז פשה מג'נין ועבדול האדי קאסם מחיפה. רכישה זו, שבוצעה בעמל רב, הייתה הגדולה ברכישות שנעשו על ידי ההסתדרות הציונית עד אותו זמן, והמימון שלה היווה אתגר לגוף הצעיר. לצורך מימון הרכישה, נעשו תחילה ניסיונות, על ידי מנחם אוסישקין ויחיאל צ'לנוב[12], לגייס את הכסף הדרוש בהלוואת גישור, מיהודים עשירים שחיו באימפריה הרוסית ומגורמים יישוביים, שפעלו ברכישת קרקעות כגון: חברת 'גאולה'[13] ו'אגודת נטעים'[14]. ניסיונות אלה כשלו וארתור רופין, ראש המשרד הארץ ישראלי של ההסתדרות הציונית[15], פנה למדור הפלשתינאי ('קומיסיון פלסתיניין') של יק"א בפריז, וקיבל הלוואה על סך של 350 אלף פרנק, להחזר בשלושה תשלומים תוך שנה וחצי. שטחי הקרקע שנרכשו באותה שנה בכפר אוריה והאדמה בכרכור שמשו כבטוחות להלוואה. באותה תקופה יק"א לא הייתה מעוניינת בייזום מושבות חדשות, אך היה לה עניין בהקמת משק מטעים מכניס, בניהול הפקידות שלה.

שיתוף פעולה זה בין ההסתדרות הציונית לבין יק"א לא היה טריוויאלי, לאור ניגודים רבים בהשקפותיהם של גופים אלו על עתיד יישוב הארץ ואופן הגשמתו. עדות להתרגשות שעוררה ברופין התגייסותה של יק"א להצלת עסקת הרכישה, מתבטאת בפנייתו להנרי פרנק, מנכ"ל יק"א: "נאה הוא כי יביע את תודתו לבארון רוטשילד עצמו". על כך השיב לו פרנק: "אין טעם לשלוח מכתב תודה לבארון. אני הראיתי לו את זה ששלחת לי. זה די. האות הטוב ביותר של החזקת-טובה שתוכל לגמול לו הוא – להביא לארץ ישראל הרבה יהודים אמידים אשר יעשו שם מטעים גדולים". בשלב הבא, בספטמבר 1913, נרכשה חלקת 'רביה' (כ-4000 דונם נוספים) וכל אדמות כרכור, 15,000 דונם בסך הכול, עברו לבעלותה של חברת 'הכשרת הישוב'

חברת "הכשרת היישוב", פנתה למשרד הארצישראלי, כדי שיסייע לה למצוא קונים אמידים בקרב יהודי רוסיה. ד"ר טהון, סגנו של רופין, פנה בנושא למנחם אוסישקין, שעמד בראש הוועד האודסאי – קבוצת יהודים מרוסיה, מיסודה של אגודת חובבי ציון[16]. המגעים התנהלו בחשאי, ולבסוף אושרה מכירת 500 דונם לבא-כוחו של 'הוועד האודיסיאי', הד"ר חיים חיסין[17].

קבוצת הכיבוש של 'השומר'

באותה תקופה הורחב השימוש שעשה המשרד הארץ ישראלי בשיטת 'קבוצת הכיבוש', לתפישת שטים ועיבודם, עד לבואם של יושבי הקבע. שיטה זו שנוסתה כבר באום ג'וני בסוף 1909. בשנים 1910 -1914 זכו קבוצות כיבוש נוספות, להצלחה רבה בתפיסת אדמות בפולה (מרחביה), כרכור, כפרוריה (כפר אוריה), רוחמה, דילב (קריית ענבים), קלנדיה (לימים עטרות), ותל עדש (לימים תל עדשים) ומקומות נוספים[18].

לאחר הרכישה הראשונה, מסר "המשרד הארצישראלי" את שמירת אדמות כרכור ועיבודן לקבוצת כיבוש של חברי 'השומר' (בדומה לכיבוש מרחביה בעמק יזרעאל), אשר התחייבו לסמן את גבולות השטח בעצי אקליפטוס, ולעבד את האדמה עיבוד ראשוני, שכלל ניקוי וחריש כְּרָב (חריש ללא זריעה) לחידוש פוריותה. כרכור היתה באותם ימים, תחנת מעבר ומקום חניה לעגלות, שעשו את דרכן מיהודה לגליל[19]. 'השומר' התחייב להציב שלושה שומרים רכובים על סוסים לשמירת הגבולות, שומר רגלי אחד, ועוד עשרה פועלים לעבודת כפיים, זאת כדי למנוע מהשלטון העות'מני להחרים את האדמה אם לא עובדה שלוש שנים ("מחלול"), וכן להבהיר לרועים הטורקמנים את הבעלות היהודית החדשה על האדמות. בין הפועלים היו דוד רמז[20]. כמו כן ביקר בה ברל כצנלסון, שכאשר לן בין הפועלים בכרכור, העירו בלילה פועלים תימנים וביקשו את עזרתו לאחר שבמקום עבודתם בחדרה, היכו אותן איכרים בלילה, מכות נאמנות[21]. בין השומרים על כרכור היו אלכסנדר וצפורה זייד, והשומר יִגָּאֵל. הטורקמנים הורשו להמשיך לרעות את עדריהם באזור, תמורת "מס מרעה" של "טלה לעדר".

בשנים 1910 -1913 הגיעה פעילות "השומר" לשיאה. הוא "כבש" את השמירה בחלק ניכר מהמושבות , ביניהן במושבות גדולות וותיקות כמו ראשון לציון, רחובות וחדרה. ראשיו, ובמיוחד ישראל שוחט, לא ראו בו ארגון מקצועי של שומרים, אלא ייעדו לו תפקיד מרכזי בהשתלטות על הארץ בבוא הזמן המתאים. הייתה זו קבוצה נבחרת של צעירים , ששינתה לא במעט את דימויו של היהודי החדש בארץ ישראל, והיטיב לתאר זאת האיכר והסופר משה סמילנסקי , איש המושבה רחובות: "מצר אחד הערבים הסכימו לו ול'השומר' ומתוך חריקת שיניים. מן הצר שני מתוך רחשי כבוד הכירו ב"השומר', משום שבכל מקום שידו הגיעה לשם, הושם קץ להפקרות ולגנבות , והיה שם ביטחון מסוים לנפש"[22].

ראו באתר זה: השומר.

בחוזה שערכו חברי 'השומר' עם המשרד הארץ-ישראלי, נכתב, בין השאר: "השומר מקבל על עצמו את עיבוד אדמת קרקור [כך] ושמירתה… בהעמידו שלושה חיילים [כך קראו לשומרים רוכבים על סוסים] לשמירת הגבולים [כך].[….] מלבד זה נותן המשרד להשומר חצי אחוז מכל השטח של אדמת קרקור, אשר יירשם בספר האחוזות של קרקור, בתור רכוש פרטי של אגודת השומר. המשרד הא"י מתחייב להזמין את הרופא מחדרה, שיבקר את קרקור פעם בשבוע"[23].

תביעה זו, של אנשי 'השומר', לקבל גם פיסת קרקע נוסף על שכרם, נדרשה מכול ישוב שהגנו עליו ובאה ללמד את אנשי היישוב היהודי, שאין מחיר לדמם של השומרים, אלא באדמה שהם גואלים. בתחילה התגוררו אנשי 'השומר' בחושות שהשאירו אחריהם התושבים הערבים, שהיו במצב תחזוקה גרוע ומטים ליפול[24]. הם שיקמו חלק מן המבנים ההרוסים, למגורים זמניים.

צפורה זייד: "באנו אל חושה אפלה ששרצו בה פרעושים, ולא פעם מצאנו נחש מתחת לכר. לכל מקום שבאנו היה אלכסנדר פותח חלון בקיר החושה ובונה תנור בחצר, כי אמר: 'אויר ולחם הם הצרכים הראשונים'. על חלונות החושה פרשנו רשת מפני היתושים ואת התקרה צפינו בבד לבן. ליד החושה עדר חלקת אדמה לגן ירק ולמשתלת עצי פרי. קנינו פרה, תרנגולת ואווזים. עבדתי כפועלת יומית והשֹתכרתי מעט. הפרה נתנה שפע של חלב והיינו מחליפים את החלב בקמח ללחם. התרנגולות הטילו ביצים והתפרנסנו יפה, וחיינו חיים שקטים ומסודרים. חדרנו בכרכור שמש לא פעם כבית הבראה לחברים שחלו במלריה ובאו לנוח ולאכול אוכל מזין."

אלכסנדר זייד על עבודה עברית: "שנה לאחר שבאנו לכרכור התחילו לבנות בתים ולהכין משתלת זיתים. ההנהלה ניסתה להנהיג עבודה זולה ויום אחד הובאו למקום המוני ערבים. יִגָּאֵל השומר, שהיטיב לדבר ערבית, יצא אל הערבים והסביר להם כי רומו על-ידי הפקיד והובאו לכרכור כדי להתחרות בנו, כי העבודה שייכת לנו, תושבי המקום. הערבים שוכנעו, התנצלו ושבו לכפריהם."

ראו באתר זה: אלכסנדר זייד.

השכנים של כרכור היו שבטים טורקמניים, אשר נהגו לחכור את האדמות לגידולים עונתיים, ולרעות את עדריהם בשטחי כרכור. המרעה היה מקור למריבות וסכסוכים. אלכסנדר זייד מספר: "יום אחד הגיע רועה בדוי חדש מעמק יזרעאל, וכבר ביום הראשון הביא את עדרו והכניסו אל בין האקליפטוסים. התקרבתי ואמרתי לו: 'אתה חדש כאן ולכן אני סולח לך. אל תעשה זאת שוב.' בערב עברתי שוב במקום, ושוב ראיתי את העדר בין האקליפטוסים. הזהרתי אותו: 'אם תבוא שוב, אכה אותך ללא רחם.' בבוקר מצאתיו בין האקליפטוסים. לא הרחק עמדו רועים עם עדריהם והתבוננו בנו בסקרנות. קפצתי מעל סוסתי ומיהרתי אליו. תפסתי במקלו אשר החזיק בשתי ידיו בכח. הערבי התכופף, הרים אבן וזרק עלי. חטפתי את מקלו הארוך והכיתיו, והוא נפל. רכבתי את השיח' ודרשתי להחזיר את הרועה הסרבן לעמק יזרעאל, וכך היה"[25]. אך בדרך כלל השכנות היתה שכנות טובה והתאפיינה בכבוד הדדי בין אנשי "השומר" לבין השייח'ים של הכפרים הערבים מהסביבה – כפר קרע, בקה, קיסריה ואחרים. ברוח ההתקרבות למנהגי הערבים, שנהגו בה אנשי 'השומר', טיפח אלכסנדר זייד את הקשרים עם השכנים. הוא החזיק בכרכור "מדאפה" (חדר אורחים), שם קיבל את נכבדי הסביבה ומנהגים בדואים על פי מנהגי המקום. מדאפה זו מומנה מכספי 'המשרד הארצישראלי'[26]. כתוצאה מהחלטות שהתקבלו, באספת 'השומר', בפסח 1914, בתל עדש, יצאו אריה אברמסון, דוד צלביץ, וגרשון פליישר, לאזור כרכור, כדי לקבל הכשרה כרועים אצל הבדווים. לאחר מכן החלה להתגבש הקבוצה שראתה את עתידה במרעה. אנשי קבוצה זו – קבוצת 'הרועה', עשו בשנים 1914-1916, ניסיונות לכיבוש המרעה במושבות הגליל התחתון. ניסיונות שנגמרו בכישלון[27].

כממונה על השומרים, וכ"מוכתר כרכור" – מתווך רשמי בין התושבים לשלטונות הטורקיים בענייני מיסים ואישורים – מונה יעקב סמסונוב מוכתר חדרה[28] והשומרים נדרשו להישמע להוראותיו. כבר בתחילת הדרך פרץ סכסוך סביב סוגיית העבודה העברית בין סמסונוב, אשר טען יחד עם איכרי חדרה, אשר להם הוחכר השטח, שלא ניתן למצוא פועלים עבריים לכל העבודות הנדרשות, ולכן העסיקו גם פועלים ערבים, לבין חברי "השומר" ו'המשרד הארצישראלי', שדרשו מסיבות אידאולוגיות שהעבודה תיעשה אך ורק על ידי יהודים. ב-4 באוקטובר 1913, נערכה בכרכור אספה שנתית של ארגון 'השומר', בו הובא לידיעת החברים, החלטתו של הקונגרס הציוני ה"יא, שהתכנס בווינה שהכיר רשמית במעמדו של 'השומר'[29].

רכישת שלזינגר

מימוש הרכישה הצריך, יחד עם השגת האמצעים הפיננסיים, גם איתור יהודים אשר ניתן לרשום על שמם את האדמה הנרכשת, בהתאם לחוק העות'מאני. מנחם אוסישקין פנה ליצחק שלזינגר, יהודי אמיד, בעל מכרות מסיביר, שרכש בפברואר 1913 כ-5,700 כחצי מהקרקע הנרכשת – החלק הדרומי שלה. יצחק שלזינגר מסר את האדמה לזאב בן יהודה, איכר מחדרה, שהקים עליה משק וכינה אותו 'אבן יצחק'. בצדה המערבי של הנחלה, נבנו ב-1914, על ידי הקבלן טוביה קרופיק, חמישה בתים בשל שני חדרים כל אחד, עבור הפועלים. תוכננה גם בנייתם של חמישה בתים נוספים, מרווחים יותר, עבור המנהלים ועבור השומרים והפועלים בעלי המשפחות[30]. במפה גרמנית משנת 1918 הנקודה מסומנת כמושבה (Colony) ללא שם.

בתי שלזינגר. באדיבות ארכיון בית הראשונים, פרדס חנה-כרכור

בתי שלזינגר הם השלב העוברי בהתפתחותה של המושבה.

ב-27 במארס 1914 פורסם בעיתון 'הפועל הצעיר' מכתב בעילום שם: "ישוב קטן ושמו כרכור, בין חדרה לזכרון יעקב, אשר מחציתו שייכת למשרד הארצישראלי ומחציתו לאיש פרטי, שלזינגר, המעבד את חלקו על ידי 'המשרד'. משום שיטת הקימוצים שנקט המשרד, כשי שלא להגדיל את הוצאות בעלי הקרקע, נדחה בניין הבתים ובמקום זה תוקנו עבור פועלי הקבוצה, החושות הערביות, שהן בלי אור ובלי אויר ורטיבות תמידית שוררת בהן. תידון החושות הנוטות ליפול, על ידי המשרד, אינו שווה את ההוצאה, וכי הפועלים סובלים מהמגורים בחושות העלובות הללו…[31] .

מנהלי ההתיישבות הצעירה יעקב סמסונוב וזאב בן יהודה מחדרה, טענו שהפועלים העבריים מסרבים לעשב ולקצור ועוסקים רק בחריש ובנטיעות, וכן שהם עצלים ועבודתם כבדה ואיטית ובעיקר אינם ממושמעים. כתוצאה מהיחסים העכורים הודיע ועד השומר, באמצעות בא כוחו יוסף נחמני, במכתב שכתב למשרד הארצישראלי, ב-1 באוקטובר 1914, כי הארגון החליט שלא לקבל בשנה הבאה את שמירת כרכור[32].

השלב הבא ברכישת הקרקעות קשור לאחוזת לונדון א'. אך לשם כך, נדון קודם בתופעת האחוזות.

האחוזות[33]:

ארתור רופין ראה בהתיישבות החקלאית את גולת הכותרת של העשייה הציונית, מאחר שהבטיחה השתלטות על מרחבי ארץ-ישראל וייסוד חברה יהודית חדשה, שהגורם החלוצי הינו הכוח המניע שלה. עוד טרם עלייתו ארצה, סבר רופין, כי אין לבסס את ההתיישבות על אמצעי התנועה בלבד וכי יש לנסות לרתום לעגלת ההתיישבות כל גורם יהודי המעוניין בכך. בעלי-בתים במזרח אירופה ובמערבה, ואף מהגרים שזה מקרוב באו לארצות-הברית, היו מעוניינים לתקוע יתד בארץ-ישראל, ואם אפשר – גם להבטיח את עלייתם אליה. הצורה המתאימה ביותר למשיכת הון פרטי מוסג זה, שתביא בסופו של דבר, לידי השתתפות בעליו במפעל ההתיישבות, נראתה ביצירת חברות מטעים ("אחוזות). התכנית היתה, שיהודים החיים בחוץ לארץ, בעלי הון, או בעלי הכנסה העולה על צרכי מחייתם, יתאגדו ב"אחוזות כאילו ויכניסו לקופת החברה, תוך זמן ידוע, סכום כסף מסוים בתשלומים לשיעורין. ובעוד שהמשלמים ימשיכו בחוץ לארץ, גם להבא, את עסקיהם, יינטעו ויעובדו בשבילם בארץ ישראל, מטעים (שקדים, זיתים, תפוחי זהב), עד שיתפתחו ויישאו פירות. לאחר שש עד עשר שנים, לכשיגיעו המטעים לדרגת פוריותם, יוכלו אז הבעלים, לעלות לארץ ישראל, ללא חשש ולהשתקע באחוזות שהוכנו למענם וימצאו שם מיד את מקור מחייתם[34].

בדיעבד ניתן להחשיב גם את האחוזה כמושבה לכול דבר. הגם שמועטות האחוזות שהוקמו עד 1914 ואשר שרדו גם לאחר המלחמה. אלא שאכן שרדו, כמו כרכור ומגדל, ו'אחוזות' בדגם מאוחר יותר, כגון רעננה, היו אכן למושבות[35].

מקובל לייחס את ראשיתן של ה'אחוזות' לסוף העשור הראשון של המאה העשרים , אולם הרעיון לכשעצמו, לא היה חדש. הרי רחובות נוסדה בדרך זו. צורת התיישבות זו היוותה חיקוי לרעיון חברת 'מנוחה ונחלה'[36]. אנשים אלה, שדומים להם היוו את רוב מניינה ובניינה של העלייה הראשונה, התארגנו עוד לפני ייסוד המשרד הארץ-ישראלי, וביתר שאת והיקף לאחר ייסודו, לקבוצות שמטרתן היתה לקנות קרקע בארץ, לטעת עליה, ולהכין לעצמם משקים חקלאיים בה. ב-1890 נוסדה אגודה בשם 'דורשי ציון' במינסק – שכונתה גם בשם 'אגודת האלף', משום שאמורה היתה למנות אלף נפש – אשר הקימה כעבור שנים מספר את עין -זיתים[37] .

גם החברה 'אגודת נטעים' שנוסדה ב-1905, והיתה חלוצת ההתיישבות הפרטית בתקופת העליה השניה, עסקה בהכנת מטעים על חשבון בעלי הון בארץ ובחוץ לארץ. אך שלא כמו אגודת נטעים, שהיתה פרי התיישבות פרטית שמקורה בארץ ישראל, ה'אחוזות' היו פרי יוזמות פרטיות, שמקורן בחוץ לארץ. החידוש בתכנית האחוזות היה בזה, שבשביל ביצוע עבודות הנטיעה שלהן, הציע המשרד הארצישראלי שעבודות אלה יימסרו לידי איכרים מנוסים, או תעשה על ידי אחת החברות (חברת הכשרת הישוב, או אגודת נטעים). אפשרות שלישית היתה שהעבודה תימסר בתנאים מיוחדים לקבוצת הפועלים וכל חבר יקבל, מעבר לשכר עבודתו, כעבור חמש שנים, חלקת אדמה של 10-15 דונם.

רופין, שנחלץ לקראת כל יהודי שהביע התעניינות ורצון להטות שכם לעבודה היישובית בארץ, עודד מצדו יוזמה זו. הוא הפיץ ברחבי התנועה חוברות המפרטות את האפשרויות השונות להכנת נחלה בארץ-ישראל. לנוכח נכונות של הטורקים למכור קרקעות כדי למלא קופתם הריקה, קידמה הכשרת היישוב את רעיון האחוזות בארץ ישראל. בתמיכתו המלאה של הקונגרס הציוני ביקשו יהודים ברוסיה ובמזרח אירופה לרכוש נחלות רבות בארץ ישראל. עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הוקמו בערים שונות בחוץ לארץ עשרות חברות אחוזה, במטרה להרחיב את המפעל ההתיישבותי בארץ ישראל, על ידי יסוד מושבות חדשות, על בסיס ההון הפרטי של המעמד הבינוני. לייסוד חברות אלו הביאה פעולת הסברה אינטנסיבית של המשרד הארץ ישראלי, חברת הכשרת הישוב, הוועד המרכזי של ציוני רוסיה, הוועד האודיסיאי ושמעון גולדמן מארצות הברית, שעמד בראש קבוצת האחוזה מסנט לואיס [38].

חברי החברות השונות אמורים היו לבוא מאותה עיר עצמה בחוץ-לארץ, כדי שתתקיים הכרות מוקדמת בין החברים, ויסוננו אלה שאינם מתאימים להתיישבות מבחינה חברתית. קניית הקרקעות ועיבודן עד לתקופת ההתיישבות היו אמורות להיעשות במשותף על- ידי נציגי החברה בארץ ובאמצעות חברת 'הכשרת-היישוב'. חלוקת הקרקעות בין החברים היתה אמורה להיעשות רק עם עליית החברים לארץ והתיישבותם במושבות ה'אחוזה'[39]. השיטה ההתיישבותית המיוחדת, אשר הסתמכה על הניסיון ההתיישבותי המצטבר, נחשבה לדרך המתאימה היחידה, בתנאי התקופה, להצלחת התיישבות חקלאית, במימון הון פרטי בינוני, אשר מבטיחה את עצמאותן של המושבות.

למרות שהוקמו כאמור, עשרות אגודות לשם הקמת אחוזות בקרב קהילות ציוניות, אך רק חמש אחוזות נוסדו עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הקבוצה הראשונה שהזדרזה וקנתה נחלה בארץ-ישראל ב- 1910 ואף הקימה עליה התיישבות היתה קבוצת האחוזה מסנט-לואיס והיא שיסדה את אחוזת פוריה[40]. הצלחתה של שיטת ה'אחוזה' בארצות-הברית, הקמתה והתבססותה של פוריה, האפשרויות הרחבות לרכישת קרקעות בארץ- ישראל בשנים 1914- 1912 וכן התעמולה הרבה של חברת 'הכשרת-הישוב' לייסד 'חברות-אחוזה' – הביאו את שיטת ה 'אחוזה' לידיעתם של יהודי מערב-אירופה[41]. [בעקבותיה קמו אחרי המלחמה, שרונה, כפר מל"ל, רעננה, גן יבנה, רוממה, מרחביה, בלפוריה ועוד][42].

העובדה שהקמת אחוזה אחת היוותה תהליך כה ממושך, החל מאיסוף הכספים ועד להתיישבות, והעובדה שהמשק נוסד בלא נוכחות הבעלים – היוו מכשולים קשים מנשוא. האפשרות, שנראתה בראשיתה כמבטיחה גדולות להתיישבות של המעמד הבינוני, הצמיחה אכזבות למיישבים ולמתיישבים. המסקנה שעלתה מניסיון זה בקרב המוסדות המיישבים היתה, כי ראוי להשתית את ההתיישבות על המתיישבים שכבר מצויים בארץ ושנאמנותם ליישוב ולארץ-ישראל הוכחה בצורה שאין עליה עוררין[43].

אחוזת לונדון.

אנשי אחוזת לונדון א'[44] (" (The First London Achuzah Company Ltd) היו מהגרים, שנטשו את רוסיה בשנות המצוקה והרדיפות של 1900-1907, ונדדו מערבה. הם היו ציונים שרצו לראות את אנגליה, כתחנה ארעית, כקרש קפיצה, לארץ ישראל. כך נוסדה גם "אחוזה סנט לואיס" בארצות הברית (שהקימה את פוריה)[45].

חברת 'אחוזת לונדון א' בניהולו של ד"ר יעקב מאיר (הכהן) זלקינד, מנתה עשרות חברים , רכשה קרקעות ועסקה בניסיונות להקמת 'מושבות-אחוזה' בארץ. נראה שהסיבה להצלחתה של שיטת ה 'אחוזה' דווקא בלונדון קשורה לא רק בריכוז הרב של יהודים שם , אלא אף בריכוז הרב של מהגרים יהודים מרוסיה וממזרח-אירופה שם – הן אלה שהיגרו ללונדון בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה והן אלה שהגיעו לשם בעשור הראשון של המאה העשרים. כאחיהם שנשארו ברוסיה ואלה שהיגרו לאמריקה , לא הפסיקו גם יהודים אלה להרהר בשיבה לארץ-ישראל . שיטת ה'אחוזה' נתנה לבעלי המעמד הבינוני מביניהם אפשרות מעשית להגשים את מאווייהם .

הבסיס לתכניות הכלכליות והארגוניות של חברת 'אחוזת לונדון', היה התכניות של 'חברת האחוזה' האמריקנית. אך בחברת 'אחוזת לונדון' יושם לקח חשוב והוא הצורך לארגן את תשלומי החברים באופן שיהיה אפשר לקנות את הקרקעות במזומן וזאת לאור העובדה שחברת 'הכשרת-הישוב' לא היתה מוכנה למכור קרקעות בתשלומים. ואכן תכניתה הכלכלית של החברה הלונדונית אפשרה לה לשלם במזומן עבור הקרקעות שרכשה. התפתחותה של החברה הלונדונית היתה מהירה ומוצלחת. תוך זמן קצר הגיע מספר חבריה ל-83 והם הקפידו לשלם את תשלומיהם לחברה[46].

תחילת ההתיישבות

כ-5,100 הדונם הנותרים מאדמות כרכור נמכרו במארס 1914 ל"אחוזת לונדון א'. כרכור היתה 'מושבת האחוזה' היחידה שהוקמה על- ידי 'חברות האחוזה' המערב-אירופיות. המימון לרכישה זו נעשה בדרך של הלוואה של 80,000 פרנק מיק"א. הקרקע נרשמה על שם מקס בודנהיימר [48]כנאמן.

לא היה חשוב לחברה מיקום הקרקעות שאותן רצתה לקנות. הדבר החשוב ביותר עבורה היה שהשטח הנרכש יהיה בגודל מספיק לכל החברים. עובדה זו והעובדה שהחברה המשיכה בפעולות שוטפות וחבריה המשיכו בתשלומים בזמן המלחמה ," נראה שיש בהן כדי להראות שהתייחסותם למפעל ה אחוזות' היא כאל מעשה ציוני יותר מאשר כאל השקעה. מבחינה זו דומה החברה הלונדונית יותר לחברות הרוסיות מאשר לחברות האמריקניות[49].

וממש עם פרוץ המלחמה החלו העבודות במקום . גם כאן , בדומה לשאר ה 'אחוזות' , תוכננו העבודות מראש על- ידי האגרונומים של 'המשרד הארץ-ישראלי' והעבודות עצמן היו אמורות להיעשות בהנהלת אחד מאיכרי המושבות ובפיקוח חברת 'הכשרת-הישוב'.

כשפרצה המלחמה היו בכרכור שבעים איש, כולל פועלים שעבדו בחקלאות, פועלות שעבדו במטבח ובשדה לסירוגין, חמישה עשר פועלים שבנו בתים בחווה של שלזינגר ועשרה פועלים שעבדו על אדמת אחוזת לונדון. בראשית המלחמה לא הורגש בכרכור המשבר במלוא חומרתו. שם המשיכו לעבוד במרץ, קנו בהמות עבודה ובמטבח עוד הי מזון די הצורך. אולם בתום שנת המלחמה הראשונה כבר ניכרו אותות המשבר גם במושבה הצעירה. הגיעו החברים למסקנה שאין טעם להתחיל עתה בבניית נקודה יישובית חדשה , וכדאי להמתין לסיומה. לפיכך בוצעו בכרכור רק עבודות שהיה בהן משום 'הפגנת נוכחות ובעלות' , ורוב הקרקעות הוחכרו לערבים.

ב-1917 איבד יצחק שלזינגר את כל רכושו במהפכה הרוסית. הוא מכר חלק מחלקתו לקרן הקיימת לישראל, ועל חלק מאדמות אלה, יחד עם חלק מאדמות 'הוועד האודיסאי' (מרכז 'חובבי ציון' במזרח אירופה), הוקמו קיבוץ עין שמר (1927) ומושב גן השומרון (1934)]. במקום גרו פועלים שכירים, שעסקו בחקלאות בעל. היאחזות של ממש לא היתה כאן עדיין, אבל זה גרעין ראשון שנותר בשטח, לאחר הסתלקות קבוצת הכיבוש של 'השומר'.

מלחמת העולם הראשונה גרמה לעיכוב ההתיישבות בשטחי 'אחוזת לונדון'. כאשר בריטניה הצטרפה למלחמה באוגוסט 1914, נותק קשר הדואר בין 'המשרד הארצישראלי' לבין 'אחוזת לונדון'. ערבים מהסביבה ניסו לפלוש לאדמות הלא-מעובדות של כרכור. בנוסף פגעה בארץ בחודשים מרץ-אפריל 1915 מכת ארבה קשה, והמלחמה גרמה גל של מחלות מידבקות כגון טיפוס הבהרות וטיפוס הבטן שפגעו בתושבי הארץ, ובכללם גם בתושבי כרכור.

שנות מלחמת העולם הראשונה העמידו במבחן את ההתיישבות בכרכור, הן משום שחברי אחוזת לונדון א' לא הספיקו לממש את בעלותם על הקרקע, והן משום שאנגליה, מקום מושבם של מייסדי כרכור, היתה האויב העיקרי של השלטון העות'מאני. תקשורת ותעבורה של כסף נותקו כמעט כליל בשנות המלחמה. כדי שהאדמה לא תישאר שוממה עבדו אותה איכרים מחדרה. גם הנהלת אחוזה שלחה פועלים לכרכור, והם נטעו אקליפטוסים, שקדים, שתלו טבק וזרעו חיטה. הניסיונות החקלאיים שלהם לא הצליחו, ולאחר שנתיים נעזבה כרכור בגלל הקדחת.

ניסיונות נוספים להביא פועלים למקום כדי שימשיכו לעבד את האדמה נכשלו. כך למשל, קבוצת פועלים שד"ר מלך זגורובסקי הצליח להביא לכרכור בשנת 1914, שנקלעה לסכסוכים עם ההנהלה ועזבה כעבור שש שנים. קבוצה אחרת, לא קיבלה שטח שיכול היה לפרנסה הוגם השכר בושש להגיע, כי לאחוזה לא היה כסף. רק לאחר סיום המלחמה (בשנת 1918) ועם החלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל (בשנת 1920) התחדשה באדמות כרכור העבודה באמצעות פלוגת כרכור, אחתה פלוגות הזמניות של 'גדוד העבודה', שסבלו מחוסר ניסיון פועלים ומחוסר קשר עם המרכז[50] והחלה – טיפין טיפין – עלייה לקרקע של חברי אחוזת לונדון א'.

רק לאחר תום המלחמה התחדשה הפעילות של "אחוזת לונדון" במקום. האחוזאים בלונדון ניסו לעשות נפשות לרעיון האחוזה, במזכר ,וזו היתה לשונו: "אחוזת לונדון היא העשירה והגדולה מכל שאר האחוזות. חבריה שקטים ורציניים….[…] אדמת כרכור היא אדמה מצוינת ונדירה. זוהי הזדמנות להיות לבעל נחלה עשיר בארץ ישראל. אדמת כרכור היא זבת חלש ודבש. גם המקום מיוחד במינו – הדרך מיפו לחיפה חוצה את אדמתה. […] מסילת הרכבת תהיה מוכרחה לעבור באדמתנו. בסמוך הנמל העתיק של קיסריה, עם אפשרות לבנות נמל מחודש. לראשונה מאז גלינו מאדמתנו יהיה ברשותנו גוש יהודי גדול ובמרכזו תשכון לבטח כרכור". התבצעה בלונדון התבצעה הנפקה של מניות נוספות, מספר החברים גדל, וההנהלה כללה חברים ותיקים וחדשים. שני חברי אחוזה מאדינבורג, לוין ושולמן, באו לארץ ישראל כדי לראות את הנחלה, אך נספו במגפת השפעת הספרדית בדרכם חזרה לאנגליה.

מאורעות 1921, בהן כרכור המבודדת נמצאה מחוץ למעגל המאורעות, אך קרבתה לוואדי עארה ולשבטים טורקמנים ובדואים מוחשית מאד, והיא הייתה חשופה לגנבות כל הזמן. המאורעות הביאו לשינוי התוכנית של זגורודסקי, ולהחלטה שבניית בתי המושבה תיעשה במרוכז כך שהבתים יהיו קרובים זה לזה. עם שוך המאורעות הסתבר כי כרכור נמצאת על גבול תפוצת המלריה, וכי "אקלימה אינו בריא". עם זאת, על השטח עבדו כל הזמן פועלים – חלקם נטעו אקליפטוסים, חלקם קדחו בחיפוש אחרי מים, וחלקם עסקו בבניין.

התיישבות האחוזאים בכרכור

בידי חברי אחוזה באנגליה היו תכנית פיתוח של ד"ר זגורודסקי, לפיה תוקם בכרכור "מושבה מודרנית". האדמה מגוונת. מצד מערב אדמת חול, שטובה למטעים. במרכז – חמרה, שטובה לגידולי שדה. במזרח – אדמת טרשים. היה ברור לכול, שיש לטעת אקליפטוסים כדי לסמן את גבולות השטח. תכניתו של זגורודסקי היתה מפורטת, אך חברי אחוזה היו מן המעמד הבינוני, וכולם בעלי משפחות, עסקים ובתים, והתארגנותם לעלות לארץ ולכרכור איטית. בודדים מחולמי החלום עלו לקרקע בסופו של דבר, באמצע שנות העשרים. עד אז היתה הנוכחות האחוזאית בחצר אחוזה, שבה ניצבה לתלפיות בית אחוזה, בהמתנו לאחוזאים שיעלו. בינתיים התגוררו בחצר כמה פועלים שכירים שעסקו בעיקר בעקירת עצי האלון הרבים והכשרת הקרקע לנטיעת מטעים. אז נדדה כרכור, למקומה הנוכחי. עד מהרה הגיעה החברה בלונדון למסקנה ששיטת ה 'אחוזה' , שלפיה מבוצעת עבודת ההכנה לא על- ידי המתיישבים עצמם , אינה כדאית מבחינה כלכלית ועדיף שכל חבר יעלה ויבצע את העבודה בעצמו .

הקמת מושב כרכור

בסופו של דבר רק בודדים מהחברים עלו לכרכור (15 מתוך 83 חברים). ואכן עיקר בניינה של כרכור לא נעשה על – ידי חברי חברת 'אחוזת לונדון', אלא על- ידי מושב העובדים שהוקם במקום ב- 1925 – על אדמות שהופרשו לצורך זה על – ידי 'חברת האחוזה' ועל ידי אנשים שרכשו ' קרקעות מחברי 'אחוזת לונדון ' והתיישבו במקום. הקמת המושב היתה כתוצאה מכך שחברת אחוזת לונדון לא סילקו את חובם עבור האדמה ורופין העביר שטח של 1840 דונם לייסוד מושב עובדים, עבור הפועלים שעבדו במקום. הקמת מושב עובדים לצד המושבה, היה רעיון נפוץ באותו זמן ועלה בקנה אחד עם תכניותיהם של המשרד הארצישראלי ושל הוועד האודיסאי[51].

שלמה שמעוני מתאר בזיכרונותיו:. "בשנת 1924 שמתי פעמי לעבר כרכור. הגעתי לחצר הקבוצה (המוזיאון של קיבוץ עין שמר כיום) ושם בית אבן וכמה צריפים. מערבה משם חמשת הבתים של האדון שלזינגר עומדים באמצע השדה. בשניים גרים ובשלושה נטושים. משם הלכתי צפונה, לכרכור, של האחוזאים הלונדונים לימיני ולשמאלי אוהלי בדואים ואין כל חשש ללכת אפילו בלילה. בחצר אחוזה בית גדול וכמה צריפים ואורווה בנויה אבן. הסברתי כי מטרת בואי לראות את האדמות, אשר הועברו מבעלות אחוזת לונדון לקרן הקיימת, לשם הקמת מושבי עובדים עליהן. בשמעם זאת הרצינו פניהם ואמרו שצריכים הם כמוני לכפרות ומושב לא יקום ולא יהיה והם יקרעו כדג כל מי שינסה להקים בסמוך להם, מושב על אדמת כרכור".

אולם המושב קם. אנשי אחוזה, ברובם, לא עלו מעולם לכרכור. כדי להגביר את קצב ההתיישבות, הגיעו חברי אחוזה להסכם עם הקרן הקיימת בנובמבר 1924 בדבר מכירת 2,000 דונם מתוך אדמת כרכור להקמת מושב כרכור. לימים, קמו על שטחים אלו, המושבים עין עירון וכפר פינס. האחוזאים שלא התנתקו מאנגליה הזרימו כספים במשורה, אך אלו אפשרו נטיעת פרדסים ויצרו תעסוקה לפועלים מזדמנים ולראשוני מושב כרכור. באמצע שנות ה-20 ציר כלכלתה העיקרית של כרכור נעשה הפרדס. בארות המים עדיין לא שפעו מים, אך הנטיעה החלה. היו אלה שנים של גידול מהיר בהדרים בארץ, לאחר יישום תגליתו של אהרון אהרונסון כי תפוזי השמוטי (ששווקו כתפוזי Jaffa) הם זן ששורשיו צומחים לעומק רב ויכולים להגיע למי התהום הנמוכים בשרון. הפועלים השתלבו בשמירה על המושבה. אחד מהם היה פסח בר אדון.

מחצית משפחות המושב היו עתידים להיות מחברי אחוזה, ומחציתן מועמדים של המרכז החקלאי. ביולי 1925 קיבלו החברים את הכספים לבניין רפתות, ובקיץ 1926 קיבלו תקציב לבניית הבתים בחלק הצפוני של רחוב המושב.

חברי אחוזת לונדון היו ברובם אנשי המעמד הבינוני ופרנסתם בעסקי חייטות. כשקם על אדמת כרכור, המושב בשכנות לאחוזאים, כינו אותם המושבניקים "החייטים". האחוזאים מצדם, כינו את המושבניקים "יחפנים גליציאנרים". המתיישבים בכרכור הגיעו, ככלל, כדי לעסוק בחקלאות. כל משפחה מהמתיישבים קיבלה שטח לא גדול לבניית ביתה, באזור שהוא היום מרכז המושבה (רח' המייסדים והרחובות הסמוכים לו) וכן שטחים חקלאיים מסביב לאזור הבתים. השטחים החקלאיים חולקו כך שלכל משפחה היה שטח חקלאי באדמת החמרה ובאדמת החול, שכל אחת מהן מתאימה לגידולים שונים.

אחד מעקרונותיה של אחוזת לונדון היה "חברי האחוזה יהיו קרובים איש אל אחיו ברוחם ובנימוסי חייהם". חשיבותו של המארג האנושי האחיד עמדה לנגד עיני המייסדים כל העת, ביודעם שהוא מבחינת תנאי להצלחת המושבה. אך אלה לא היו פני הדברים במציאות. מתוך חברי אחוזת לונדון עלו רק אחדים. באותם שנים היו בכרכור שלוש קבוצות: האחוזאים הלונדונים, חברי המושב ופועלים, שכונו "קבצנס". האינטרסים לא תמיד היו זהים ולעתים התגלעו חיכוכים, אך מכוח חיי היום יום, נמצאו הדרכים לתאם עמדות וללמוד לחיות אלה עם אלה[52].

חברי אחוזת לונדון בביקור בכרכור. באדיבות ארכיון בית הראשונים

עם הקמת מושב כרכור לצד המושבה, ניהלו את המקום שני ועודים: ועד מושב כרכור וועד אחוזת לונדון. שני הוועדים נפגשו מפעם לפעם לישיבות משותפות של 'ועד המושבה'. הוועד המשות, דן בין השאר בענייני חוקה, מסים, שמירה, תקציב, מים, חינוך ובריאות. בשנים הראשונות עמדו המושב והמושבה עצמאיים, זה לצד זה. אך עם מכירת אדמות שלזינגר לאנשים פרטיים והקמת שכונות חדשות, המושבה הלכה והתפתחה, והמושב הקטן, שנשאר בן עשר משפחות בלבד, בהתאם להסכם הקמתו, נטמע בה[53]. מקומו מונצח כרחוב המושב, שהוא חלק מהמושבה.

בניית המושבה

הראשון מחברי אחוזה להגיע לכרכור היה אליהו דוד בדש, יליד גרודנא ב-1886, שהגיע לכרכור כפועל ב-1921… בעת משבר, בראשית שנות העשרים, נותר בדש לבדו בחצר אחוזה ונאחז באדמה מספר חודשים. אחריו הגיעו שלושת אחיו, אחותו והוריהם. הם אכלו את מה שהם הצליחו לגדל בגינת הירק, ולא בחלו בשום עבודה.

כשהוקם וועד המושבה, נבחר להיות נציג הפועלים במושבה. היה מעיין מוכתר של הישוב הקטנטן ובא כוחה של הנהלת אחוזה שישבה בלונדון. היו לו מהלכים בקרב השבטים הטורקמנים שבסביבה והוא היה בורר בסכסוכיהם. לימים יאמר עליו אברהם הרצפלד: "לו רק היו לנו עוד מאה בדשים כאלה"[54].

דוד ואסתר הריס, עם ילדיהם. סוף שנות ה-20

הראשון מחברי אחוזת לונדון שעבר לגור בכרכור בבית משלו הוא דוד הריס (הראשון לבנות את ביתו היה לוינסון, אך לא עבר לגור בו). הריס נולד בחמט שבאימפריה הרוסית, היגר עם משפחתו לאירלנד וב-1902 עבר עמם ללונדון, רכש מלון, ניהל אותו וב-1923 עלה לישראל עם אשתו אסתר ושלושת ילדיהם. לאחר שעסק בחיפה ביבוא פירות יבשים ובהפעלת בית בד, עלה לכרכור, בדצמבר 1925. ביתו עומד עד היום, בפינת הרחובות המייסדים והבנים, מול הספריה של כרכור. הנהלת האחוזה בלונדון מינתה את הריס למנהל העבודה ואחר כך ליו"ר וועד המושבה.

חלוץ נוסף מבין חברי אחוזה היה נתן בנדס, אשר בסוף שנות העשרים, רכש אוטובוס עבור בנו מורי, שהוביל נוסעים מכרכור לתחנת הרכבת בחדרה. על האוטובוס נרשם: "י"ט נוסעים". משהוכנס לאזור קו "אגד" בשנת 1929, ואוטובוסים החלו לנסוע בנתיב תל אביב-חדרה-חיפה, מספר הנוסעים לרכב בחדרה, הצטמצם מאד ובשל כך נאלץ בנדס למכור את הזיכיון שלו ל'אגד'[55].

האוטובוס הראשון בכרכור, באדיבות ארכיון בית הראשונים בפרדס חנה – כרכור

מבנה הקבע הראשון שהוקם בכרכור– בפינה הצפון-מערבית של הצומת של רחוב המייסדים עם דרך הבנים. זה היה בית "אחוזה", שנועד לשמש אכסניה לחברי האחוזה שיעלו מבריטניה, עד שיבנו את ביתם. ב-1929 הפך "בית אחוזה" לבניין ציבורי, שבו שכנו גן הילדים, בית הספר, בית ועד, המרפאה ומגורי הרופאה, וכן משרד המושבה וסוכנות הדואר ובו הטלפון היחיד במושבה. המבנה שימש גם כבית כנסת בשבתות וחגים, ואף בית המשטרה הבריטית בתקופה מסוימת. כיום הוא משמש ספריה ציבורית – בפינה הצפון-מערבית של צומת רחוב המייסדים ודרך הבנים. בשנת 1930 הוקם בית הכנסת הראשון של כרכור, הידוע בשם "בית כנסת אחוזה" (ממערב ל"בית אחוזה", על דרך הבנים).

בית אחוזה בכרכור, שנות ה-20 של המאה ה-20. באדיבות

מסגרת חינוכית הוקמה בכרכור כבר בסוף שנות ה- 20, בראשות רוניה קאסנר. שלושה מתוך עשרת הילדים, בני גילים שונים, היו ממשפחת הריס. כעבור 10 שנים כבר למדו בבית הספר 54 תלמידים. תנאי הלימודים בתחילה היו עלובים וספרטניים, אך התושבים התעקשו והתאמצו עד שנבנה המבנה המתאים לשמש את גן הילדים ואת בית הספר.

פועלים ליד בית האבן הראשון בכרכור, 1921. באדיבות בית הראשונים

איכרים ופועלים

עד סוף שנות ה- 30 נעשה עיבוד האדמות בעיקר על-ידי קבוצות שונות של פועלים, שהיו המקור להגדלת מספר היושבים על האדמה, שכן בעלי האדמה – הם חברי אחוזה – הססו מלבוא למקום שבו לא התקיימה למעשה כל תשתית בראשית שנות ה-30 היו היחסים בכרכור בין חברי אחוזה לפועלים מעורערים. הפועלים טענו שוועד המושבה אינו מייצג אותם וכי הוא נבחר בזכות בעלי אחוזות המתגוררים בחוץ לארץ. בשנת 1934 החלה להתאכלס בכרכור שכונה חדשה של פועלים שיועדה ל-64 משפחות. תושבי השכונה הקימו בית ספר נפרד עבור ילדיהם, דבר שעורר עליהם את קצפו של ועד המושבה.

חפירת באר המים

הקושי הגדול ביותר היה העדר מים. בארות רבות נחפרו, אך המים בהן היו בדרך כלל מועטים ומלוכלכים, והספיקו לשתייה של התושבים והבהמות, אך לא להשקיית שדות או מטעים. בחיפוש מים הושקעו סכומים עצומים.

המים היו יקרים מדי לפועלים, והשקעות שנעשו בקידוחים שונים העלו חרס. בשנת 1931, הפרדסן אברהם לבזובסקי, שעבר לכרכור מחדרה שכנע את האיכר בלום, כי באדמתו יימצאו מים, והוא השקיע כסף בקידוח עמוק. עופר רגב מעיר, כי "חופר בארות" איננו מקצוע מקובל, וודאי כשלא מדובר באדם הממונה מטעם גוף ציבורי עתיר משאבים וכוח. נושא זה מחייב ידע תיאורטי נרחב במגוון תחומים. מהידרולוגיה וגיאולוגיה ועד פיסיקה ומכניקה. באמצעות הידע שחלקו נלמד בבתי האולפנא וחלקו נרכש בניסיונות ממושכים, הוא לומד לפענח את צפונות הנוף המעידים על הימצאותם הקרובה של מים זמינים. לבזובסקי לא הסתפק בידע הטכני וחקר גם טקסטים היסטוריים המספרים כי אי אז, נבעו מים במקומות שונים. נוסף לכך למד ביסודיות על מכשירי הקידוח והחפירה והצליח לערוך תחשיבים כלכליים מדוקדקים למבצע בו כל הפרטים בחזקת נעלם. בסופו של דבר, מצאו מים באזור פרדס חנה-כרכור בשכבת הטורון-קינומן בעומק של כ- 157 מ' ושאיבת המים בוצעה ב- 1932. התגלית נחוגה ברוב עם, ומכל הארץ השתתפו בחגיגה. לחגיגה באו כ-600 ערבים, מעשרים כפרים בסביבה והבדואים השכנים מערב טורקמן. סך הכול כ-1500 איש [56].

הכותרת הראשית ב'דבר' הכריזה "חג המים הרבים בכרכור". הגילוי גרר נטיעת פרדסים נוספים, אולם אך החלו הפרדסים להניב פרי בכמות מסחרית, פרצה מלחמת העולם השניה. לחקלאים לא היה איך לייצא את פרי ההדר. הוא נקטף ונקבר באדמה.

מאחר והמקום היה נקודה מרוחקת מישוב יהודי, הקים לבזובסקי סביב הקידוח חצר גדולה, כ-30 על 40 מטר, מוקפת חומת בטון גבוהה, שכללה את בית המשאבות, בנין מגורים בן שתי קומות, בית מלאכה, מחסן וכן שתי עמדות שמירה בחומה בפינות האלכסון. הכניסה לרכב התאפשרה דרך שער ברזל כבד מדופן מעץ, ומשני צדדיו פח, ופשפש נוסף במתכון השער עבור העובדים כמעבר לחצר החיצונית. בנוסף, הקים לבזובסקי מגדל מים ומבנים למגורים (היום, מול שער מנשה). אחר שלא עמד בנטל הכספי, מכר את מפעל המים בשנת 1932 ל"חברת המים הארץ-ישראלית".

בראשית שנות ה-30 הגיעו לכרכור עולי גרמניה הייקים ובנו בה את שכונת "תל שלום". ביניהם גם משפחת מאייר שבנתה לימים את מגדל שלום.

כרכור כתחנת מעבר להכשרות

לאחר שכרכור התגבשה, מצאה את עצמה כתחנת מעבר להכשרות שעלו על הקרקע. כאן ישבה קבוצה של מעפילים, שהגיעו ארצה כיחידים, , אנשיה הכינו עצמם לחיי קיבוץ והצטרפו לחברי 'השומר הצעיר' מסלובקיה, אשר נאחזו באדמות נרבתה והקימו עליה בשנת 1942 את קיבוץ מענית. אנשי קבוצת "אברהם" שהקימו ב-1943 את כפר עציון[57]. הפרדסים של כרכור היוו שדה התנסות וחממה אידיאולוגית לחברי "בנתיב", שהקימו את נגבה. קבוצה של בוגרי תנועת "השומר הצעיר' מגרמניה, שעלתה ארצה ב-1933,עברה ממשמר העמק לכרכור והקימה שם את קיבוץ "במפנה", במטרה להתיישב בקרבת מקום . הם הצטרפו לקבוצת "במעלה" (עולים ששהו בכפר מל"ל, ברמתיים ובמגדיאל) ובשנת 1939, הקימו את קיבוץ דליה, במסגרת יישובי 'חומה ומגדל'[58]. בין המתיישבים היה עזרה זוהר[59]. קבוצה של פועלים התארגנה בכרכור ועלתה לקיבוץ עין המפרץ. כאן התארגנה השיירה שעלתה להקים את קיבוץ "למקור" כיום כפר גליקסון[60]. ראשוני פרדס חנה רכשו כאן בימיהם הראשונים, ביצים ותוצרת חלב, קיבלו ושלחו מכתבים מסניף הדואר שבה והתפללו בבית הכנסת שלה.

מאורעות הדמים

במאורעות תרפ"ט, שפרצו באוגוסט 1929,התארגנו ישובי "השומרון" וכרכור בכללם, להתארגן יחד ולדרוש ממושל חיפה, שייתן נשק לכוחות ההגנה של הישובים. צבי קפלן, חבר אחוזת לונדון וגזבר ועד המושבה, נבחר להיות ממונה על בטחון המושבה. הוא כתב למושל חיפה והזכיר לוש בכרכור יושבים גם נתינים בריטיים. המתח גבר. הרוכלים הערביים הטילו חרם על כרכור וחדלו למכור לתושביה ירקות, ביצים וזיפזיף. ערבים מן הכפרים השכנים גנבו רכוש מהמושבה ועקרו את עציה. ב-11 בנובמבר 1929 נסעו ישעיהו לויט ופניה בדש , לחדרה בעגלה, כדי לטחון חיטה ולערוך קניות. על אם הדרך ארבו להם שני ערבים חמושים. אחד מהם דקר את ישעיהו לויט. פניה בדש החלה לברוח, נדקרה ואחר כך נורתה. לויט הפצוע הצליח להימלט. הרצח השפיע קשות על צבי קפלן. כעשרה ימים לאחר שפניה בדש נרצחה, הוא ירה באשתו לאה והתאבד[61].

ב-1936 הוקמה יחידת גפירים (נוטרים), במקום. מערך השמירה לא עמד בפרץ. במהלך המרד הערבי, נורו יריות, פעמים רבות, על תחנת משטרה, שהוצבה לבסוף ממזרח לכרכור. בעקבות ההתקפות החוזרות ונשנות החליטה ממשלת המנדט ביוני 1936, שפלוגה צבאית קבועה תשב בכרכור ושעוד שלושים שוטרי מיוחדים יוצבו באזור, מהם שבעה בכרכור עצמה.

בספטמבר 1937 נרצחו בסביבת כרכור ו איסר טנקוס ודניאל סטנצקי – שני פועלים יהודיים, שיצאו לבדוק מכון מים במרחק של קילומטר אחד ממשטרת כרכור. בקרב חברי ה'הגנה במקום שררה התמרמרות רבה. הרצח הכפול היה גרם לזעזוע במקום ובסביבה. אנשי כרכור בקשו רשות לנקמת דם שתהיה מאורגנת, אחרת היא תביא לשרשרת של הריגות. אותו יום אחר הצהריים הגיע לחדרה בא כוח המרכז שאול מאירוב ונפגש עם מפקד הגוש אשר וויינברג (פלד) ועם חברי המפקדה בכרכור, והסביר להם כי מתוך שיקולים מדיניים יש להימנע מכל פעולת תגמול. (אנשי כרכור טוענים כי לאחר דין ודברים וויכוחים מאירוב הסתיר פניו עם אצבעות מפושקות ולא אמר דבר והמסר הובן). הושם מארב אך עברו שם רק טורקמנים שאתם היו יחסים טובים יחסית ולא חשדו בהם. לאחר מספר מארבים נערך מארב בגיא שממזרח לכרכור. עברו שני ערבים מג'ת מוכרי שמן וירו בם באקדחים על ידי שומר מכרכור ותושבי המושבה. שני ערבים אחרים נרצחו סמוך לחדרה. לאחר זמן הובהר כי בחדרה בוצע מעשי התגמול על־ידי אנשי אצ"ל, אבל בכרכור עשוהו חברי ה'הגנה'; ידידיהם של טנקוס וסטאנצקי[62].

המשטרה הבריטית פתחה בחקירה. את העקבות טשטשו הנוקמים על ידי פיזור אבקת פלפל ועל ידי כך שעברו בתוך אוהלי העישון בפרדסים. האנגלים לא ויתרו ואסרו אנשים תמימים שעבדו בפרדסים. שלושה מהעובדים בפרדסים נתפסו ונשלחו למאסר במבצר עכו: קרל הריס מכרכור, ולטר כהן מעין עירון וורטהיים מכפר פינס. עזרא שפהרד שנעצר שוחרר מיד כי היה נתין בריטי. רצח השניים בקיץ 1937 – כל אלה, ומיקומה של כרכור בפתח ואדי עארה ועל דרך המלך מדרום לצפון, עודדו את הבריטים להקים כאן בסיסי צבא. מששקטו השכנים הערבים, התעוררו החיילים הבריטיים ששהו במחנות הצבא שבסביבה, והחלו להציק לתושבים היהודים. התקריות הגיעו לשיאן כשהפועל פאול בירקין, נורה למוות בידי חיילים, בעת שנסע ליד שדה התעופה הצבאי בעין שמר.

בסוף שנות ה- 30 הוקמו בכרכור בתי קולנוע – קיצי וחורפי – והוצגו בהם סרטים ומחזות תאטרון שמשכו קהל מכל המרחב בשנת 2015 נהרס מבנה הקולנוע, שעמד בפינה הדרום מערבית של צומת רח' המייסדים ורחוב אחוזה.

במרץ 1940 הפכה כרכור לישוב מוכר על-ידי השלטון הבריטי, ומונתה לה מועצה מקומית ראשונה, בראשות דוד הריס. בשנת 1942 קלטה כרכור עולים מתימן ובתום המלחמה הגיעו אליה פליטי שואה. כמו כן פעל בה מחנה של עליית הנוער. לאחר קום המדינה, קלטה המושבה את מפוני מעברת כרכור ומעברת פתח עירון עולים מפרס ומעירק, מרומניה ומכורדיסטן הקיפו את המושבה בחגורת שיכונים. יחד עם זאת, היתה כרכור אטומה לגבי מספר רעיונות חדשניים. כך למשל, יזם שהגיע למושבה בשנות ה -40 וביקש להקים במושבה בית חרושת לכפתורים (מקרני פרות). הוא רצה לעשות שימוש חינם בחצי דונם מאדמות המושבה. לאחר שנדחה, התקבל בפרדס חנה ופתח שם בית מלאכה קטן. כמה יזמים דתיים ביקשו לשכור בית למגורים ולימודים של נערים שומרי מסורת. הם נדחו בתואנה ש"כרכור היא קהילה קטנה וסגורה". לכן עברו לפרדס חנה והקימו בה את מדרשיית נועם[63].

אחרי קום המדינה נוספו לכרכור שכונות שונות, והיא החלה להתרחב. המושבה פעלה באופן עצמאי עד שנת 1969, כאשר התמזגה לרשות מוניציפלית אחת עם פרדס חנה – פרדס חנה-כרכור.

בית האחוזה של כרכור. כיום הספריה הציבורית.צילום: גילי חסקין

הערות

[1] רועי מרום, העלייה הראשונה? הגירות טרנס-לאומיות לצפון השרון בשלהי התקופה העות'מאנית, מי היה כאן קודם: עולים ומתיישבים בזכרון יעקב וסביבתה. כנס לציון 20 שנה למוזיאון העלייה הראשונה ע"ש משה ושרה אריזון, 2019.

[2] חברת "הכשרת היישוב בארץ ישראל בע"מ "נוסדה בלונדון בשנת 1909, כזרוע של ההסתדרות הציונית. לפי פרסומיה, "החברה שמה לה למטרה לסייע בידי פועלים יהודים, מחוסרי אמצעים, הבאים במספר רב ממזרח אירופה לארץ-ישראל, ולא השיגה ידם עד כה להגיע לידי קיום עצמאי מבחינה חקלאית, שיוכלו להשיג את שאיפתם זו. אין בדעת החברה לעסוק בעצמה בהתיישבות, אף לא במעשי צדקה, כדרך חברות אחרות, אלא כוונתה היא רק ליצור דרכים ואפשרויות, שעל ידיהן יוכלו פועלים יהודים לעלות בכוחותיהם הם למדרגת איכרים עומדים ברשות עצמם. על הפועלים לעבוד מתחילה כשכירי יום במשך כמה שנים באחת החוות של החברה, ללמוד שם את השיטות החקלאיות הטובות ביותר ולהסתגל אל האקלים ואל הקרקע. מתוך השתתפות בחלק מן הרווחים של החווה תנתן להם האפשרות לרכוש להם בהמות וזרעים. אחר כך יקבלו מן החברה בחכירה חלקת אדמה מתאימה, שהוכשרה לעיבוד חקלאי ושתעבור אחר כך לרשותם בתשלומים לשיעורין במשך שנים רבות" (אלכס ביין, תולדות התיישבות הציונית, מסדה, 1976).

[3] ח' ויינר, "המדיניות הציונית בטורקיה, עד 1914", בתוך: י' קולת (עורך), תולדות הישוב היהודי בארץ ישראל מאז העליה הראשונה, ירושלים תש"ן, עמ' 318 ואילך .

[4] ס,א אלברג, "השאלה הערבית במדיניות ההנהלה הציונית לפני מלחמת העולם הראשונה", שיבת ציון ד', (תשט"ו-תשט"ז), עמ' 163-168

[5] יוסי כץ, ‏מפעל ה'אחוזות' בארץ-ישראל, 1917-1908, קתדרה 22, ינואר 1982. על פעילות ההסתדרות הציונית בשנים אלו, ראו בהרחבה: יוסי גולדשטיין, "מדיניות ההסתדרות הציונית 1904-1914",בתוך: ישראל ברטל (עורך), העליה השניה, מחקרים, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, 1997, עמ'86

[6] יוסי בן ארצי, "התפתחות מושבות העליה הראשונה והקמת מושבות חדשות בתקופת העליה השניה", בתוך: ישראל ברטל (עורך), העליה השניה, מחקרים, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, 1997, עמ' 351-352

[7] ראו באתר זה: המושבה עתלית

[8] יוסי בן ארצי, "התפתחות מושבות העליה הראשונה והקמת מושבות חדשות בתקופת העליה השניה", בתוך: ישראל ברטל (עורך), העליה השניה, מחקרים, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, 1997, עמ' 142

[9] ש' אנגל, כפר סבא, כפר סבא, 1973, עמ' 5-15.

[10] ראה למשל, צ' אבן שושן, תולדות תנועת הפועלים בארץ ישראל, תל אביב, 1963, עמ' 140

[11] טובה (וקנין) הורביץ, כרכור מחצבתי, שנים ראשוני 1948-1912, הוצאת גבעתי, בנימינה, 2004 (להלן: כרכור מחצבתי), עמ' 16-17

[12] יחיאל יפים ולדימירוביץ' צְ'לֶנוֹב (1863-1918) מראשי התנועה הציונית ברוסיה.

קיבל חינוך תורני ואחר כך התמחה בלימודי רפואה. בהשפעת פֶּרָעות 1881 נהפך לפעיל בתנועת "חיבת ציון". תחילה תמך בהרצל, אבל בעקבות הצעת ההתיישבות במזרח אפריקה – התנגד לו. ייצג בוויכוח זה את השקפת הציונות המעשית. פעל להקמת הטכניון בארץ ישראל, צ'לנוב דגל בקו שעל התנועה הציונית להישאר נייטראלית במלחמה ולא להתערב לטובת אף צד. הוא התנגד נמרצות להקמת הוועדה לענייני המזרח על ידי ציוני גרמניה, שכן זה היה עלול להביא לדעתו לאנטישמיות ברוסיה. הוא התנגד ליוזמה של זאב ז'בוטינסקי להקמת גדודים עבריים בתמיכת בריטניה, וכן ליוזמתם של חיים ויצמן ונחום סוקולוב לגיוס התמיכה היהודית באימפריה הבריטית. צ'לנוב קיבל בקור רוח את הצהרת בלפור (1917), והתנגד לתהלוכות שמחה בעקבותיה. (יחיאל צ’לינוב: פרקי חייו ופעולתו, זכרונות, כתבים, נאומים, מכתבים, תל אביב: דפוס הוצאת ארץ ישראל, תרצ"ז-1937).

[13]' גאולה' הייתה חברה שהוקמה בשנת 1904 למטרת גאולת קרקע בארץ ישראל. החברה הוקמה לאחר שבשנת 1902 הוחלט באספה הכללית של 'חובבי ציון' שהתכנסה באודסה על הקמת ועד שיעסוק ברכישת קרקעות ומכירתן לאנשים פרטיים. מנחם אוסישקין נקבע כיושב ראש הוועד ומאיר דיזנגוף מונה למזכיר. גאולה הייתה החברה הציונית הראשונה שעסקה בגאולת קרקע ממניעים ציוניים, רק ב-1910 הצטרפה חברת הכשרת הישוב לפעילות רכישת הקרקע. על מנת להתגבר על האיסור שהוטל על יהודים רוסים לרכוש קרקעות בשטחי האימפריה העות'מאנית, הוחלט כי הקרקעות תרשמנה על שם אפ"ק שהיה ארגון בריטי, ואפ"ק יתן לוועד גאולה אישור שהקרקעות הן שלו. קהל היעד לגיוס הכסף הוגדר כיהודים אמידים שמעוניינים לרכוש קרקעות בארץ ישראל לצורך השקעה ולא לצורך התיישבות בעתיד הקרוב. [יוסף כץ, גאולה תתנו לארץ: חברת ’גאולה’ לרכישת קרקעות 1902–1914, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"ז 1987].

[14] אגודת נטעים הייתה חברה ציונית בבעלות פרטית, שנועדה לקדם התיישבות יהודית בארץ ישראל. היא נוסדה בשנת 1905 על ידי אהרן אייזנברג, חיים מיכל מיכלין וד"ר יצחק לוי. תוכנית הפעולה של אגודת נטעים הייתה להכין נחלות, מושבות ומטעים המוכנים להתיישבות ונושאים את עצמם כלכלית ולמכור אותם ברווח לעולים, כדי לחסוך מהעולים את הצורך להתחיל את ההתיישבות מבראשית. באפריל 1910 נרשמה החברה באופן רשמי אצל השלטונות העות'מאניים כחברה להתיישבות ברחבי האימפריה העות'מאנית, עם הון של 1,250,000 פרנק, שמקום מרכזה הרשמי הוא בקושטא. בכך הייתה נטעים האגודה ההתיישבותית הראשונה שהצליחה להרשם כחוק אצל השלטונות העות'מאניים.

[15] המשרד הארצישראלי היה הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל שתפקידו העיקרי היה קידום, מימון וניהול פעילות ההתיישבות בארץ. פעילותיו כללו תכנון ההתיישבות, קניית אדמות, הקצאת כספים, הקמת יישובים חקלאיים ועירוניים חדשים, ניהול חוות חקלאיות, הקצאת מתיישבים ליישובים השונים, עזרה ליישובים קיימים בהדרכה ועזרה לפועלים. בקונגרס הציוני השמיני, באוגוסט 1907, הוחלט על הגברת הפעילות המעשית בארץ ישראל וארתור רופין נשלח לארץ ישראל כדי לבדוק דרכי פעולה אפשריות של התנועה הציונית.

המשרד הארצישראלי הוקם על ידי רופין ב-1 באפריל 1908 ביפו. רופין הביא לשגשוג המשרד בעקבות גמישותו וגישתו. הוא למד באופן יסודי את בעיית ההתיישבות והכלכלה בארץ ישראל וניסה לפלס דרכים חדשות גם אם לא היו מקובלות על רבים. (מרגלית שילה, ניסיונות בהתיישבות המשרד הארצישראלי 1914-1908, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשמ"ח-1988. ארתור רופין, פרקי חיי, כרך ב': ראשית עבודתי בארץ, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשכ"ח-1968.).

[16] הוועד האודיסאי, בשמו הרשמי: החברה לתמיכת בני ישראל עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה וארץ ישראל. בשנת 1881, בעקבות פרעות ה"סופות בנגב", ביקשו חבורות יהודים ברוסיה וברומניה להקים "אגודות בעלות מצע לאומי שביקשו להציל את החברה היהודית מכִּלְיָה. בהמשך הפכו האגודות לתנועה לאומית ממוסדת שכונתה בקרב חבריה בשם 'חיבת ציון', ומאז 1890 – "הוועד האודסאי'". באותה שנה הכירה ממשלת רוסיה הצארית, בוועד האודיסאי,"Fחברה לתמיכת בני שיראל עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריא ובארץ ישראל". לאחר הקמת ההסתדרות הציונית ב-1897 ירדה קרנו והוא נחשב מאז בציבוריות היהודית לארגון צדקה או פילנתרופיה למען התיישבות בארץ ישראל.

יוסי גולדשטיין, חיסולו של 'הוועד האודסאי', בתוך: יוסי גולדשטיין (עורך), יוסף דעת, מחקרים בהיסטוריה יהודית מודרנית מוגשים לפרופ' יוסף שלמון לחג יובלו, באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תש"ע-2010, עמ' 329–346.).

[17] ד"ר חיים איסר חיסין (1865 –1932) היה רופא, פעיל ציוני בבלארוס, אז חלק מהאימפריה הרוסית, איש ביל"ו מראשוני תל אביב. (מיומן אחד הבילויים (תרגום מרוסית: ש. הרברג; עיבוד ומילואים: מרדכי רייכר), פתח תקווה: בית נטע (הרפז), תשכ"ז-1967.).

[18] מרגלית שילה, נסיונות בהתיישבות : המשרד הארצישראלי -1908-1914, ירושלים, יד בן צבי, 1988, עמ' 147-150.

[19] עמירם גונן ושמעון אופיר, "כרכור – אחוזה של חייטים מלונדון", בתוך: זאב ענר, סיפורי מושבות, עמ' 109

[20] דוד רמז (1886-1952) לימים ממנהיגי הישוב. יו"ר הוועד הלאומי, מזכ"ל ההסתדרות, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל הראשונות. ראו יעקב גולדשטיין, "דוד רמז", בתוך: זאב צחור (עורך), העליה השניה, אישים, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, 1997, עמ' 343

[21] אייל כפכפי, ברל כצנלסון, שם, עמ' 228.

[22] מרדכי נאור ודן גלעדי, ארץ ישראל במאה העשרים : מיישוב למדינה 1900 – 1950, משרד הביטחון. ההוצאה לאור , רעננה, 1990, עמ' 53. ראו באתר זה: ארגון השומר.

[23] הארכיון הציוני המרכזי, תיק המשרד הא"י, מס' 66.

[24] כרכור, הפועל הצעיר, 27 במרץ 1914

[25] אתר בית הראשונים, פרדס חנה-כרכור.

[26] ישראל ברטל "אלכסנדר זייד", בתוך: זאב צחור (עורך), העליה השניה, אישים, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, 1997, עמ' 170

[27] עדויות מ'קובץ השומר': כיבוש המרעה: י. חריט: עם הרועים, נ. זיצר: במרעה, ג. פליישר: בעשן ובמחסור, משה ז'לודין. הוצאת ארכיון העבודה, תל אביב, תרצ"ח. גרשון גרא, השומר, עמוד 84-88, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ה. נקדימון רוגל, היוצאים אל ארץ הצפון, עמודים 54-43, ירושלים תשמ"ז. ראו באתר זה: תולדות תל חי.

[28] יעקב סמסונוב נולד ב-1882 בגומל, האימפריה הרוסית (כיום הומל בשטח בלארוס), לאריה לייב ומלכה סמסונוב. יעקב היה האח החמישי מתוך שישה ילדים. אב המשפחה, אריה לייב, עבד במפעל נייר משפחתי והמשפחה הייתה מן המכובדות בעיר. על אף מעמדה הרם, נמשך אב המשפחה אחר תנועת חובבי ציון והחל בהכנות לעליה לארץ. במסגרת ההכנות רכשה המשפחה שטח אדמה בחדרה. ב-1893 עלתה המשפחה ארצה. עליה זו לוותה בקשיים רבים ובתשלומי "בקשיש" גבוהים על מנת לאפשר את ירידת בני המשפחה לחוף יפו. לאחר מספר ימים ביפו הגיעה המשפחה לחדרה והתיישבה בחאן. 6 שנים חלפו עד שהשלטונות הטורקים התירו בניית בתי מגורים. בעקבות קבלת האישור התיישבה המשפחה ברחוב הגיבורים בחדרה בבית שבנה אב המשפחה. בהמשך הפך את בית זה לביתו של יעקב. יעקב למד במקווה ישראל. עיסוקה העיקרי של המשפחה היה בחקלאות. יעקב עצמו ניהל את המחלבה הקואופרטיבית בחדרה (דוד תדהר (עורך), "יעקב סמסונוב", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 342).

[29] . יעקב גולדשטיין, "ההתגוננות, השמירה וארגוני 'בר גיורא' ו'השומר', בתוך: ישראל ברטל (עורך), העליה השניה, מחקרים, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, 1997, עמ' 478.

[30] כרכור מחצבתי, עמ' 42.

[31] שם, עמ' 48

[32] שם, עמ' 54

[33] על זה הרחיב יוסי כץ בספרו, היזמה הפרטית בבניין ארץ ישראל בתקופת העליה השניה, הוצאת אוניברסיטת בר אילן תשמ"ט.

[34] אלכס ביין, תולדות ההתיישבות הציונית, עמ' 94

[35] יוסי בן ארצי, "התפתחות מושבות העליה הראשונה והקמת מושבות חדשות בתקופת העליה השניה", בתוך: ישראל ברטל (עורך), העליה השניה, מחקרים, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, 1997, עמ' 142

[36] מנוחה ונחלה נהגה בדרך כלל במלעיל), הייתה חברה להתיישבות שנוסדה בז' באדר תר"ן (1890) על ידי קבוצה של חובבי ציון, בוורשה שבפולין בראשות אליהו זאב לוין אפשטיין וזאב גלוסקין, אשר היו נציגיה בארץ במטרה להקים בארץ ישראל מושבה שלא תהיה תלויה בתמיכת הברון רוטשילד, כלומר, מושבה עצמאית מבחינה כלכלית, פוליטית וחברתית. חברי האגודה קנו 10,600 דונם מאדמות דורא לראשון לציון, מידי יהושע חנקין, שקנה אותה מידי אנטון רוק, סוחר ערבי נוצרי מיפו, והקים את המושבה רחובות יחד עם אבות הרעיון: אהרן אייזנברג, יהושע חנקין, אברהם דונדיקוב ולוין אפשטיין. לאחר התבססות המושבה רחובות, עלו רוב חברי האגודה לארץ ישראל.

שם החברה נגזר ממספר דברים, י"ב, ט': "כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" ( זאב ענר, סיפורי מושבות, סיפורן של חמישים ושתים המושבות בא"י, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1995. ע' 218 -223.).

[37] תולדות ההתיישבות הציונית, עמ' 94.

[38] יוסי כץ, ההתיישבות הפרטית בעלייה השניה, בתוך: ישראל ברטל (עורך), העליה השניה, מחקרים, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, 1997, עמ' 175

[39] י אטינגר, חברות לישוב ארץ ישראל, הוצאת הקרן הקיימת, ירושלים חר"פ , עמ' 3

[40] אלכס ביין, תולדות ההתיישבות הציונית, מתקופת הרצל ועד ימינו, מהדורה רביעית, הוצאת מסדה, רמת גן, 1970, עמ' 93-96

[41] א ' עבר-הדני (עורך) , אחוזה לונדון א ' – כרכור, כרכור תשכ"ט, עמ' 8 (להלן : ספר כרכור .

[42] אלכס ביין, תולדות ההתיישבות הציונית, מתקופת הרצל ועד ימינו, מהדורה רביעית, הוצאת מסדה, רמת גן, 1970, (להלן: תולדות ההתיישבות הציונית) עמ' 93-96

[43] מרגלית שילה, "ארתור רופין וההתיישבות הציונית", בתוך: מרדכי נאור (עורך), העלייה השניה, 1903-1914 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, סדרת עידן 4, יד יצחק בן-צבי, ירושלים 1884

[44] האות א' בשמה הרשמי שלה אגודה, נגזרה כנראה מהתכנית להקמת אחוזות נוספות, שלא יצאה לפועל

[45] יואב רגב, פוריה בגליל התחתון, אחיאסף הוצאת ספרים בע"מ, 2007, עמוד 44

[46] ספר כרכור, עמ' 75.

[47] ספר כרכור, עמ' 75.

[48] ד"ר מקס איזידור (יצחק) בודנהיימר (בגרמנית: Max I. Bodenheimer;‏ 12 במרץ 1865, שטוטגרט – 19 ביולי 1940, ירושלים) היה מנהיג ציוני בגרמניה, יושב ראש התאחדות ציוני גרמניה, ממייסדי ההסתדרות הציונית העולמית, ויושב הראש השני של קק"ל.

[49] יוסי כץ, ‏מפעל ה'אחוזות' בארץ-ישראל, 1917-1908, קתדרה 22, ינואר 1982, עמ' 136-138.

[50] כרכור מחצבתי, עמ' 80-81

[51] כרכור מחצבתי, עמ' 88.

[52] כרכור מחצבתי, עמ' 98.

[53] כרכור מחצבתי, עמ' 62

[54] בדש נפטר בשנת 1967 ונחתו נמכרה. בתו תמר פלד, המשיכה להתגורר במושבה, עוד עשרות שנים. בתו האחרת, דליה שץ, התגוררה בתל אביב ונודעה כ"אם הפצועים", על שום פעילות המסורה לטובת פצועי צה"ל.

[55] כרכור מחצבתי עמ' 104

[56] הארץ,6 ביולי 1932

[57] "קבוצת אברהם" הייתה קבוצת הכשרה של הפועל המזרחי שהוקמה בשנת תרצ"ה-1935 על ידי ותיקי תנועות השומר-הדתי ובני-עקיבא בגליציה המזרחית שבפולין. היא נקראה כך לכבודו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (שהיה אז עדיין בחיים). הקבוצה החלה דרכה סמוך לכפר פינס, ובשנת 1943 הקימה את הקיבוץ כפר עציון (יוחנן בן יעקב, גוש עציון, חמישים שנות מאבק ויצירה, הוצאת בית ספר שדה כפר עציון, 1983; יוסי כץ, יצירת הגוש ההתיישבותי הדרומי של הקיבוץ הדתי, 1947-1943: פרק בהיאחזותו של הקיבוץ הדתי בספר ארץ־ישראל, עיונים בתקומת ישראל 6, 1996, עמ' 202-225).

[58] יואב גלבר, מולדת חדשה, יד בן צבי, ירושלים, 1990. עמ' 343. ראו גם אדמת דליה נמסרה למתיישבים, הארץ, 31 באוקטובר 1939.

[59] יוסי ברנע, ‏"לציונות, לקפיטליזם, לאחוות עמים", השילוח 16, אוקטובר 2019

[60] אבן פינה לכפר גליקסון בשומרון, משמר, 31 במאי 1944

[61] כרכור מחצבתי, עמ' 142

[62] סת"ה 841-2

[63] אחוזה שלחייטים לונדוניים, עמ' 112.