על מוסדות השלטון, המבנה החברתי ראו השוגונות של טוקוגאווה

 

עד אמצע המאה ה-16  היתה ביפן אנרכיה כללית. איחודה של יפן מחדש בשלטון מרכזי תקף היה פרי מעשיהם של שלושה מנהיגים צבאיים ומדיניים בשליש האחרון של המאה ה-16: אודה נוֹבּוּנָאגָה, בן סמוראים, שהצליח בכישרונו של הצבאי לכבוש כמה מחוזות בהונשו המרכזית ועוזריו  טויוטומי הידֶיושי, ו טוקוגאווה אייאסו. על ההבדלים בין האישים מספרת האגדה , שהתחברה כמה דורות מאוחר יותר: יום אחד טיילו השלושה בגן וראו זמיר שאיננו שר. מיד חיבר כל אחד משפט לירי ובו עצה כיצד לנהוג בזמיר.

נבונאגה כתב: "אם הזמיר אינו שר, נהרוג את הזמיר".

הידיושי כתב: "אם הזמיר לא שר, נאלצנו לשיר.

אייאסו כתב: אם הזמיר לא שר, נמתין עד שישיר".

טיוטומי הדיושי הגיע לדרגת מצביא בשירותו של נובואגה וללאחר מותו ירש אותו. הוא נחשב לגדול המצביאים והמדינאים בתולדות יפן. הוא לאחר מותו של הידיושי ב-1598, פרץ בין הווסלים שלו, סכסוך על השלטון. אייאסו טוקוגאווה (Ieyasu Tokugawa), ששירת שנים רבות את נובונאגה ואחר כך את הדיושי, גייס צבא של 100 אלף חיילים במזרח. יריביו, בראשות אישידה מיצונארי (Ishida Mitsunari)[1], גייסו 130 אלף חיילים במערב. בשנת 1600 התקיים ביניהם קרב בסֶקיגָהָארָה ( Sekigahara) , מעבר הרים אסטרטגי בין אגם ביווה במערב למישורי נאגויה במזרח  אייאסו שהיה בנחיתות מספרית, הצליח לפתות כמה מפקדים מהמחנה היריב, לעבור לצידו. כתוצאת מכך זכה לניצחון מוחץ, בקרב מר בו נפלו 40000 איש. אחדים מיריביו התאבדו, אחרים נתפסו והוצאו להורג, והנותרים במערב קיבלו על עצמם את מרותו.

אחרי קרב זה היה טוקוגאווה לשליט העליון של יפן, אך לא העז לשבור את המשטר הפיאודלי או ליטול לעצמו את הקיסרות, כמו הידיושי. הוא החרים את אדמות אויביו וחילק את המדינה מחדש בין נאמניו. היה לאיאסו מוסר משלו, כך למשל, כאשר התלוננה בפניו אשה יפהפייה, על אחד מפקידיו שהרג את בעלה, ציווה על הפקיד להתאבד בהאראקירי ואת האשה לקח לעצמו כפילגש. מאחר שמשפחת טוקוגאווה היתה נצר רחוק של משפחת מינאמוטו, דרש אייאסו וקיבל תואר "שוגון" מן הקיסר בשנת 1603. כך החל שלטון השוגונים לבית טוקוגאווה, שנמשך למעלה מ- 260 שנה.

כמו מינאמוטו יוריטומו לפניו[2], העתיק אייאסו את מקום מושבו למזרח, הרחק מההשפעות המשחיתות של קיוטו. הוא החל מתגורר בעיר אדו כבר בשנת 1590, ושם הרחיב את המבצר והקיפו בתעלות מים. אדו הפכה לבירת השוגון, ושוב נוצרה שניות בין בירה מזרחית לבירה מערבית (קיוטו עם הקיסר ומשפחות האצולה).

 אייאסו פרש מתפקידו ב- 1605 (שנתיים בלבד לאחר מינויו לשוגון), והעבירו לבנו בן ה- 26, הידֶטאדה. הוא המשיך למשוך בחוטים, וכך ביסס את שלטון בנו.

טרם מותו, השביע הידיושי את  אייאסו, כי יכיר בזכותו של הידיאורי בנו, לרשת את כס אביו. אולם, כמו דוד המלך לפניו, לא התכוון אייאסו לממש את ההבטחה.  הוא הצהיר שבשעה שנשבע להדיושי אמונים בדמו, לא הוציא את הדם מאצבעו או מחיכו, כפי שמחייב חוק הסמוראים, אלא מאחורי אוזנו ומשום כך השבועה אינה מחייבת.

אייאסו, שחשש כי הידיאורי, עלול לדרוש את השלטון, שהובטח לו עם מות אביו, השיא לו תחילה את נכדתו בת ה- 6 ב- 1603. אולם מאוחר יותר ב- 1615, האשים אותו בקשירת קשר נגדו ודרש ממנו להתייצב למשפט. הידיאורי סירב, ואייאסו הטיל מצור על מבצרו באוסאקה. לאחר חודש נפל המבצר והועלה באש. הידיורי ואמו התאבדו, אשתו הושבה לאדו ונשאה לאחר וכול צאצאי הידיושי חוסלו. כך חיסל אייאסו את משפחת הידיושי ועמה את שארית מתנגדיו. אחרי שכבש את השלטון הגיע למסקנה כי יפן אינה זקוקה עוד למלחמות ופעל לטפח חיי שלום. ואכן, במשטרו, שקעה התרבות הצבאית. אייאסו כתב: "העם הוא יסוד הממלכה" וקרא ליורשיו לגלות "מדה יתרה של רחמים" לאלמן, לאלמנה, ליתום ולגלמוד". את המרי ראה כחמור בפשעים. הוא קרא להכרית את זרעו של כל מורד. הוא ביסס את המשטר הפיאודלי ואכן בנה משטר כזה.

ב- 1616 מת אייאסו, ושנה מאוחר יותר הכריז עליו הקיסר כאל שינטואיסטי בשם טושו-דאיגונגן – "האל הגדול הזוהר במזרח". ב- 1636 נבנה לו מקדש מפואר בניקו, כ- 100 ק"מ צפונית לאדו, שהפך למוקד עלייה לרגל.

הידטאדה המשיך בייצוב השלטון של משפחת טוקוגאווה. ב- 1620 השיא את ביתו לקיסר גו-מיזונו. ב- 1630 הומלכה נכדתו לקיסרית בהיותה בת 5. היתה זאת הפעם הראשונה מאז המאה ה- 8 שאישה הומלכה לקיסרית, אולם בגיל 19 היא אולצה לפרוש לטובת אחיה ולהפוך לנזירה. ב- 1623 פרש הידטאדה מהשלטון והעבירו לבנו בן ה- 19, איימיצו, ששימש כשוגון קרוב ל- 30 שנה, עד יום מותו ב- 1651. עם מותו לא ערער איש על שלטונה של משפחת טוקוגאווה.

 

תחילתה של תקופת אדו חופפת מבחינה כרונולוגית את העשורים האחרונים של תקופת נאנבאן (מילולית: "ברברי דרומי"). בתקופה זו התקיימו מפגשים רבים בין התרבות היפנית (וגם הסינית) למעצמות האירופאיות, בעיקר במישור הכלכלי ובמישור הדתי.

בתחילת תקופת אדו בנתה יפן לראשונה ספינות מטיפוס מערבי שהיו מסוגלות לחצות את האוקיינוס ואף עשו זאת, נושאות על סיפונן שגרירים יפניים לארצות אמריקה, שהיו אז בשליטת המעצמות האירופאיות. מלבד ספינות מלחמה וסחר גדולות, החלה השוגונות בבנייתן של כ-350 ספינות שנקראו "ספינות החותם האדום", אשר היו ספינות חמושות בינוניות בגודלן, שמטרתן הייתה סחר עם ארצות מזרח אסיה.

יחסי החוץ והמסחר היו מונופול של השוגונות[3], שהניבה מכך רווחים אדירים. קשרי המסחר העיקריים היו עם ספינות פורטוגזיות, ולאחר מכן גם עם ספינות הולנדיות, אנגליות ואף ספרדיות.

החל מ-1600 והלאה, החלה יפן להשתתף באופן פעיל במסחר החוץ. בשנת 1615 נשלחה משלחת יפנית לספרד החדשה, על גבי מפרשית יפנית. עד 1635 הוציא השוגון אישורים רבים ל"ספינות החותם האדום", שנועדו למסחר באסיה.

אולם, הפתיחות כלפי המערב הביאה להשרשת הנצרות במדינה, דבר שהתגלה עד מהרה כגורם מרכזי לחוסר היציבות השלטונית שהחלה במדינה והגיעה לשיאה עם מרד שימאבארה בשנים 1637-1638. תגובתה של השוגונות למרידות הייתה סגירת המדינה בפני ארצות המערב. להקשיח את המבנה החברתי היפני ולמנוע ממנו כול זעזוע, על ידי חדירת השפעות ורעיונות זרים. בתקופתו של השוגון אייֶמיצ'וּ, (1623-1615 ) הוחל בהפיכתה של יפן למדינה סגורה ומסוגרת כלפי חוץ, מבחינה חומרית ורוחנית כאחד.

בתחילה התייחס אייאסו באהדה למיסיונרים. בהיותו דאימיו, הרשה להם לפתוח בי"ס באדו, בתקווה למשוך סוחרים אירופאים למזרח יפן. הספרדים והפורטוגזים שלחו מיסיונרים לאדו, אך את הסחר המשיכו לקיים עם המערב המפותח יותר, שם ישבו יריביו.

בשנת 1600, בזמן שאייאסו התאכזב מן הסוחרים הקתוליים, הופיעו ביפן הפרוטסטנטים. אונייה הולנדית נטרפה לחופי קיושו, ועל סיפונה נווט אנגלי – ויליאם אדמס. הישועים יעצו להוציא את האנשים הללו להורג, בנימוק שהם שודדי ים, אך אייאסו גילה בהם עניין. אייאסו שהתרשם מאדמס ומכישוריו, שחרר את ההולנדים, והשאיר אותו צמוד אליו. הוא הפך ליועצו לענייני ספנות וסחר חוץ, העניק לו תואר של סמוראי, אישה יפנית, נחלה במיאורה על יד אדו, ושם יפני – מיאורה אנג'ין.

אדמס נשאר ביפן עד מותו ב- 1620. הוא פעל לפיתוח קשרי מסחר עם הבריטים וההולנדים, והזהיר מפני השתלטות של הכנסייה הקתולית. אייאסו והידטאדה הגיעו בהדרגה למסקנה שהנצרות היא נטע זר, העלול להרוס את האיחוד המדיני שהשיגו.

בשנת 1614 פורסם צו המוציא את הנצרות מחוץ לחוק. ליפנים הנוצרים ניתנה האופציה לעזוב את המדינה, או לחזור אל חיק הבודהיזם. המיסיונרים נצטוו לעזוב את יפן. הכנסיות נהרסו כליל, וכל רכושן הוחרם. רוב המיסיונרים עזבו, אך היו כאלה שירדו למחתרת והמשיכו לפעול במסווה של סוחרים. ב- 1622 הוצאו להורג 51 "נוצרים מסתתרים" בנגסאקי, לעיני 30 אלף צופים. אלפי יפנים נוצריים מתו מיתה קשה על קידוש אמונתם. אחרים נאנסו לכפור בה במפורש ולחזור לפולחנים הרשמיים.

איימיצו החריף את צעדי הדיכוי ב- 1623, כאשר הוכתר לשוגון. הוא הבין שהדרך היחידה לעקור את הנצרות מיפן, היא לגרש את כל הקתולים. ב- 1624 ציווה על הסוחרים הספרדים לעזוב את יפן, וב- 1639  גירש את הפורטוגזים.

בעקבות האיסור על הנצרות, חזרו רוב היפנים הנוצרים לבודהיזם, אך היו מעטים שהמשיכו לדבוק בחשאי בדת ישו, בעיקר בקרב האיכרים בדרום. ב- 1637 פרץ מרד איכרים. המורדים קראו לעזרת מדינות נוצריות. איימיצו שנחרד מהתערבות אירופית, שלח צבא של 100 אלף חיילים, וזה דיכא באכזריות את המרד. דיכוי המרד סתם את הגולל על הנצרות היפנית למשך קרוב ל- 250 שנה.

ב- 1640 הגיעה לנגסאקי משלחת ממקאו שניסתה לשכנע את יפן לשנות את הגישה. מאחר שהמשלחת הגיעה ללא היתר, ציווה איימיצו להוציאם להורג. דיכוי הנצרות הקשה המשיך ביפן, עונשי מוות חולקו למי שלא נרשם למקדש בודהיסטי. אף על פי כן, נותרו קבוצות קטנות של נוצרים במחתרת בכפרים מרוחקים בקיושו ובאיים הקטנים סביבה. דיכוי הנצרות היווה סטייה  מהמסורת של הסובלנות הדתית, ומעידה על חרדת השוגונים לבית טוקוגאווה מפני תנועה דתית שאינה נאמנה להם ושאין ביכולתם לפקח עליה.

עד לשנת 1650 נמחתה הנצרות כמעט לחלוטין מהמדינה, וההשפעות הזרות בתחומי הדת, הכלכלה והפוליטיקה הוגבלו ופסקו כמעט לחלוטין. שוגונות טוקוגאווה סגרה את יפן בפני העולם החיצון והשאירה זכות סחר מוגבלות לדג'ימה שבנמל נגאסקי בלבד, רק לסין ולחברת הודו המזרחית ההולנדית. כל נתין זר אחר, שהיה מגיע לחופיה של יפן באותה התקופה, הוצא מיד להורג.

המיסיונרים שגורשו, התמקמו במקאו שבפיליפינים וניסו להשפיע משם על צאן מרעיתם ביפן. לפיכך, ב- 1636 פרסם איימיצו פקודה האוסרת בעונש מוות על היפנים לצאת את הארץ, ומחייבת את השוהים בחוץ-לארץ למעלה מ- 5 שנים לשוב לארצם. ספינות גדולות נותצו, ונאסרה החזקה של ספינות בעלות יותר מתורן אחד. כך הגיע הקץ לפעילות היפנית בדרום-מזרח אסיה. בכך הושם קץ למגמות ההתפשטות הכיבושית והכלכלית שגילו ספנים יפניים בדורות  הקודמים וממלכת האיים פסקה מלהיות מעצמה ימית. נותק כל קשר בין יפן לבין שאר העולם וההתפתחויות הגדולות במערב, בין המאה ה-17 למאה ה-19, לא נודעו ביפן.

סופה של תקופת אדו, מכונה לרוב תקופת "שוגונות טוקוגאווה המאוחרת". הסיבות שהביאו לסיומה של התקופה שנויות במחלוקת, אולם ללא כל ספק ישנה חשיבות מכרעת להגעתו ליפן של קומודור מת'יו פרי מהצי האמריקאי, שצי ספינותיו (הקרוי ביפן "הספינות השחורות") ירה מטחי פגזים אל אדו מהמפרץ הסמוך לה והכריח בכך את יפן להיפתח בשנית לעולם המערבי. בנסותם להרחיק את ספינותיו ותותחיו של פרי מחופיהם, בנו היפנים מספר איים מלאכותיים בקרבת נמל טוקיו שמנעו מהספינות להתקרב לטווח תותחים. חלק מאיים אלו השתמרו ברובע אודאיבה של ימינו בטוקיו.

על אף היות הגעתו של פרי גורם מכריע בהתמוטטות השוגונות, היא אינה הסיבה היחידה להתמוטטות זו. הגעת הזרים מחדש לחופי יפן רק החישה למעשה את המאבק הפוליטי המורכב שהתנהל ביפן זה מכבר בין משטר השוגונות לקואליציה של מבקריו. מאבק זה החל עוד בימי תחילת שלטונה של השוגונות, לאחר שהמשטר החליט למנוע מהמעמד הלוחם צבירת אדמות ועושר על ידי הנהגת מדיניות "חזרה אל הקרקע" – מדיניות המסמנת את האיכר היצרן כאדם האידיאלי בחברה. התמשכותה של תנועת אנטי-שוגונות זו, היא זו שהביאה לבסוף לקריסת השוגונות.

סימנים בולטים של אי שביעות רצון ממשלמת טוקואגווה ניכרו מסוף המאה ה-18 בחלקים שונים של המדינה ובקרב כול המעמדות החברתיים. המוראים והאיכרים חשו שהסוחרים עושקים אותם ומנשלים אותם. הסוחרים לעומת זאת, חשו בפער העצום שבין כוחם הכלכלי והתועלת שהמדינה מפיקה ממנו ובין משקלם המדיני האפסי ומיעטו ההכרה והכבוד כלפיהם, מצד המשטר הקיים.

בנוסף להתמרדות העממית, נחלש מעמדה של השוגונות, לאחר שהיא לא הצליחה לעצור את שטף הספינות הזרות שפקדו את חופיה לאחר הגעת האמריקאים. ספינות מלחמה וסחר רוסיות פלשו לאי סחאלין ולאיי קיריל שהיו בשליטת היפנים, ב-1808 נכנסו ספינות בריטיות לנמל נגאסקי ועשו בו כבשלהן בחפשן אחר ספינות הולנדיות והופעתן של ספינות מלחמה וציד לווייתנים במים הטריטוריאליים של יפן הלכה והתגברה ככל שחלף הזמן. בשני העשורים הראשונים של המאה ה-19.

עם תחילתן של שנות השלושים של המאה ה-19 כבר הייתה ביפן תחושה כללית של משבר חמור. רעב ואסונות טבע הכו במדינה והביאו ב-1837 להתקוממות ספונטאנית של מעמד האיכרים כנגד פקידי ממשל באוסקה. למרות שההתקוממות דוכאה לאחר יממה בודדת, יצרה התקוממות זו רושם דרמטי הן בקרב השלטון והן בקרב העם היפני. התשובה להתקוממות מצד שלטון השוגונות הייתה החלת פתרונות מסורתיים במקום לנסות לפתור את הבעיות המוסדיות במדינה. יועציו של השוגון יעצו לו להחיות מחדש את רוח הלחימה היפנית, להחריף את ההגבלות על סחר החוץ, להטיל צנזורה על הספרות ולשלול מותרות מחיי מעמד הסמוראים. אט אט החלו נשמעים קולות ברחבי המדינה שקראו להדחת השוגונות מהשלטון ולחזרה לשלטון מאוחד וסילוק הזרים תחת מרותו של הקיסר. אולם קולות אלו לא הגיעו לחלונות הגבוהים של השוגונות, שהייתה עסוקה בחיזוק המדינה במישור הכלכלי כנגד מעצמות המערב, לאחר שחזתה בהתמוטטותה של סין מול מעצמות אלו במלחמת האופיום הראשונה (1839-1842). גורמים אלו הגיעו להכרה שיש לשחרר את יפן משלטון טוקוגאווה וממשטר השוגונות שכבלו את החברה והמדינה ומנעו את התקדמותן.

כאשר הופיעו ספינותיו של הקומודור פרי בנמל אדו ביולי 1853, החלה מהומה רבתי בחצר השוגונות. יושב ראש מועצת הזקנים, אָבֶה מָשַהירוֹ (1819-1857) מונה כאחראי על המשא ומתן עם האמריקאים. האיום החדש על ביטחון המדינה שהציבו האמריקאים היה חסר תקדים בהיסטוריה של יפן והדעות לגבי דרך הטיפול בו היו חלוקות. אבה ניסה לאזן בין רצונה של מועצת הזקנים להתפשר עם האמריקאים, רצונו של הקיסר לשמור את יפן נעולה בפני הזרים ורצונם של הדאימיו (שליטי המחוזות והערים) שרצו לצאת למלחמה באמריקאים. בהיעדר הסכמה ברורה, החליט אבה להתפשר עם האמריקאים ולקבל את דרישותיו של פרי לפתוח את יפן לסחר חוץ מצד אחד, ומצד שני להתכונן למלחמת מגננה מול האמריקאים. במרץ 1854 נחתם "חוזה השלום והידידות" (חוזה קאנאגוואה) אשר פתח שני נמלים ביפן לסחר עם האמריקאים, הבטיח יחס הוגן לניצולי ספינות אמריקאים שיגיעו לחופי יפן והתיר שליחת קונסול אמריקאי לשימודה, נמל קטן בחצי האי איזוּ, מדרום מערב לאדו. חמש שנים מאוחר יותר נחתם חוזה מסחרי נוסף שפתח תחומי מסחר נוספים לאמריקאים ביפן.

הנזק שנוצר לשוגונות מהחתימה על החוזים היה משמעותי ביותר. הדיון הלא שגרתי על מדיניות הממשל שהתפתח ביפן הביא עימו עד מהרה ביקורת ציבורית חריפה על התנהגותה של השוגונות בפרשיית החוזים. במטרה ליצור בני ברית חדשים לשוגונות ניסה אבה לרתום לשורות השוגונות את תמיכתן של הדאימיו של שינפאן וטוזומה, צעד שרק החליש את מעמדה הרעוע של השוגונות כיוון שגרם בכך ליריביהם של הדאימיו להסיר את תמיכתם בשוגונות. מאוחר יותר, כחלק מרפורמת אנסיי שהתרחשה בשנים 1854-1856, ניסה אבה לחזק את השלטון על ידי הזמנת כלי נשק וספינות מההולנדים ולפתוח באמצעותם בתי ספר ללוחמה מודרנית שיגנו על הקיסרות מפני אויביה החדשים. עד מהרה נפתחו בתי הספר החדשים באדו וסביבותיה, אולם זניחה זו של העקרונות הישנים של המעמד הלוחם והחלפתם בשיטות לוחמה מודרניות גרמו לזעם רב בקרב הדאימיו שהיו כולם בני המעמד הלוחם ואשר גרמו לבסוף להדחתו של אבה מתפקיד יושב ראש מועצת הזקנים והחלפתו בהוטה מאסאיושי.

אולם גם הוטה לא צלח את מלאכת איחוד השורות ביפן, ועם מות השוגון, שלא השאיר אחריו יורש, התפתחה בקיסרות מלחמת ירושה בין מועמדי המחנות השונים של הדאימיו. לבסוף גברו המצודדים בדאימיו של פודאי ולתפקיד השוגון נבחר טוקוגאווה יושינובו, קרובו של השוגון המת, שלא רצה בתפקיד אך קיבל אותו באי-רצון ומאוחר יותר חתם חוזים נוספים עם ארצות הברית ו-5 מדינות נוספות, מפסיק בכך את תקופת ההתבודדות של יפן שנמשכה יותר מ-200 שנים.

שוגונות טוקוגאווה המאוחרת (幕 Bakumatsu "סוף הבאקופו) היא תקופת השנים בין 1853 ל-1867, אשר במהלכה סיימה יפן את מדיניות ההסתגרות שלה, ועברה תהליך מודרניזציה משוגונות פאודלית לממשל מייג'י. זהו סיום תקופת אדו ותחילת תקופת מייג'י.

הכוחות העיקריים שפעלו בתקופה זו היו האישין שישי (Ishin Shishi), לאומנים פטריוטים וכוחות השוגונות. אל אף ששני כוחות אלה היו הבולטים ביותר, היו גורמים רבים שניצלו את הכאוס ששרר באותה תקופה על-מנת לטול לעצמם כוח.

העימותים החריפים ביותר נבעו שני מקורות: הטוזאמה, הדאימיו שקיבלו את מרותו של אייאסו לאחר קרב סקיגהארה, ותמיד נחשדו כלא-נאמנים לשוגון, והתפתחות תנועה אנטי-מערבית שהחלה בעקבות הגעת קומודור פרי, שבאה לידי ביטוי באמרה "סונו ג'וי" (sonnō jōi) "כבד את הקיסר, גרש את הברברים".

מאמציה של השוגונות להחזיר לעצמה את כוחה השלטוני על ידי פיתוח צבא מודרני בסיוע מדינות המערב לא עלו יפה וזאת בעקבות ההתנגדות בעם לפתיחות כלפי המערב. עם מותו של הקיסר בשנת 1867 ירש אותו בנו בן ה-16 מוצוהיטו, שתמך במתנגדי השוגונות וקבע לתקופת שלטונו את השם "מייג'י" ("שלטון נאור"), שם שגם אימץ לעצמו. עם עליית הקיסר החדש לשלטון החלו תומכיו דוחקים באנשי השוגונות להחזיר לקיסר את הסמכויות השלטוניות ובתחילת 1868 גרמו להדחת השוגון מהשלטון. בעקבות הדחת השוגון פרצה מלחמת אזרחים בין תומכי השוגון לתומכי הקיסר (מלחמת בושין), מלחמה בה ניצחו תומכי הקיסר אשר הורידו את יושינובו מדרגת שוגון לדרגת דאימיו פשוט. כוחות השוגונות נסוגו לצפון המדינה, שם החזיקו מעמד בעזרת הצי המודרני שהיה ברשותם עוד שישה חודשים נוספים באי הוקאידו שם הקימו את הרפובליקה של אזו שהתקיימה זמן קצר ביותר.

עם הניצחון של כוחות הקיסר על כוחות השוגונות הסתיימה למעשה תקופת אדו, והחלה תקופת הרסטורציה של מייג'י שהביאה עימה את המודרניזציה ליפן.

להמשך קריאה: הרסטורציה של מייג'י