תולדות יהודי סיציליה

האגדה מספרת כי לאחר שהחריב טיטוס את בית המקדש, העמיס שבויים יהודים על גבי שלוש ספינות, עמוסות לעייפה ושלח אותם ללב ים, ללא רב חובל. הספינות טולטלו בסערה ונסחפו לשלושה חופים. אחת מהן הגיעה לצפון אפריקה, השנייה לגנואה והשלישית לסיציליה.

מרבית החוקרים סבורים שראשיתם של יהודי סיציליה בעבדים, שבויי המרד הגדול, שהובאו מארץ ישראל הכבושה על ידי הצבא הרומאי המנצח. למרות זאת, יש הטוענים כי יהודים הגיעו לספירה כבר במאה ה-I לפני הספירה. ד"ר ציפולה (Cipola) כותב שיהודים רבם הובאו כעבדים כבר על ידי פומפיוס, במסעו הראשון לארץ ישראל בשנת 63 לפנה"ס. הפרוקונסול קרסוס הביא עמו מספר פנטסטי של 30,000 עבדים יהודים[1].

ראה: מאמרו של צ'יפולה.

בימי הקיסר אוגוסטוס (63 לפה"ס – 14 לספירה), חי ופעל בעיירה קאלאקטֱה, חי ההיסטוריון והסופר היהודי קָ‏יקיליוס. לפי השרידים שנותרו מעבודתו הוא הגיע להישגים ספרותיים והיסטוריוגראפיים חשובים. מסורת כנסייתית גורסת שהבישוף הראשון של סירָקוּזֶה נהרג בידי יהודי העיר. אין לכך הוכחה, אך גם אם מדובר באגדה, או אפילו בהשמצה מכוונת, היא מלמדת על היחסים העכורים ששררו בין יהודי סיראקוזה לשכניהם. בקטקומבה ברומא, מן המאה ה-3, נמצאה אבן ממצבתו של "אמריוס [שלמה] מקטניה". כמו כן, נמצאו בסיציליה קמעות עתיקים, מנחושת, כסף וזהב, עליהם נחרתו לחשים והשבעות שלשונם עברית. באותם ימים, האמינו תושבי סיציליה ודרום איטליה ואולי גם מקומות נוספים, כי היהודים ניחנו בכוחות מאגיים. ייתכן ומקור האמונה הזאת בכך שהיהודים נהגות לשאת את הקמעות על גופם, כדי להבטיח בריאות, או לקבור אותם באדמה, כדי להבטיח את פוריות השדות. נמצאו גם נרות, חרסים, חותמות, כוסות זכוכית ואף טבעת זהב עם סמלי המקדש – מנורה, לולב ואתרוג, מן המאות הרביעית והחמישית. ממצאים אלו מעידים על הגעגועים העזים של היהודים לבית המקדש, 400 שנה לאחר חורבנו.

ראה גם" תולדות סיציליה בעת העתיקה.

תאודוריך, מלך האוסטרוגותים, שהיה אריאני בדתו, נטה חסד ליהודים והגן עליהם מפני האוכלוסייה הקתולית. [משום כך שמרו לו היהודים חסד ונלחמו למען השלטון הגותי בעת מצור נאפוליס על ידי באליסריוס (537)].

 

ראה גם: תולדות סיציליה בימי הביניים.

מעדויות של האפיפיור גאורגיוס הראשון, "הגדול" (579-590) אפשר ללמוד על קיומן של קהילות יהודיות בפָּלֶרְמוֹ , מסינה, אגריג'נטו, ובסירָקוּזֶה. הוא שלח אגרות לנוצרים בני תקופתו ובהן התייחס בחיוב למי שיביא להמרת דתם של יהודי סיציליה.

מתקופה זו ואילך, במשך 250 שנה – עד לתקופת הכיבוש המוסלמי, לא נמצאו כמעט אזכורים של תושבי סיציליה. אם כי ידוע שבית הכנסת של סירָקוּזֶה נהרס בפלישת הוונדלים. עדות אפיגראפית ראשונה היא כתובת מ- 717-706 לספירה, שנחרתה על אחד העמודים הגדולים שבתחתית מסגד אל אקצה. בכתובת כתוב: "יונה ושבתיה אשתו מן צקליא חזקו בחיים". מן הגניזה הקהירית אנו לומדים, שיהודים שכנו בעיר. אך הישוב לא נזכר במקורות מוסלמיים.

ידוע על ישוב יהודי בסירָקוּזֶה ובפָּלֶרְמוֹ, במהלך המאה ה- 9 וה- 10. סביר להניח כי חלק מן היהודים שחיו בתקופה המוסלמית, היו צאצאי אלו שחיו בה בתקופה הביזנטית. הערכה זו מבוססת על היחס המוסלמי אל "אהל אל-כיתאב" (עם הספר) ככתוב בקוראן: "הילחמו במי שהבאנו להם את הספר, שאינם בוטחים באלוהים ולא ביום הדין ואינם אוסרים מה שאסרו אלוהים ושליחו, כי אינם מאמינים בדת האמת; (הילחמו בהם) עד אשר ייכנעו וישלמו את המס בהתאם ליכולתם". גם לפי מדרש שמות, רואים שרידים ברורים לשמות יווניים. לאחר תשעה חודשי מצור, כבשו המוסלמים את סירקוזה ולקחו מספר עצום של שבויים, ביניהם יהודים, שנפדו על ידי קהילת פָּלֶרְמוֹ .

עם הכובשים המוסלמים, הגיעו גם בעלי מלאכה וסוחרים יהודים רבים, שהיו מעורים בתרבות הערבית. כמו במקומות נוספים, בשל ידיעת השפות שלהם, כישוריהם המקצועיים וקשריהם חובקי עולם, הם שימשו כאנשי קשר בין הכובשים לנכבשים. באותם ימים היתה העברית שפת מסחר בינלאומית והם רכשו מעמד מסחרי, דיפלומטי ותרבותי חשוב עבור הסיציליאנים. בתקופת השלטון המוסלמי, סיציליה והמגרב פרחו ורבים מיהודי איטליה, שסבלו רדיפות בארצם, היגרו לשם.

הקהילה היהודית במאה ה-11 (תקופת הגאונים), שכנה במספר ערים. פָּלֶרְמוֹ, שם שכנו מרבית היהודים, נזכרת רבות במסמכי הגניזה בשמות סקליה, מדינת סקליה ואל מדינה. כמו כן, חיו יהודים בערי הנמל סירָקוּזֶה , קטניה ושאקה. לא הכול היה סוגה בשושנים. כך למשל, במכתב שכתב יהודי בן פָּלֶרְמוֹ, בשנת 956 לספירה, לחסדאי אבן שפרוט, יועץ החצר של עבד אל רחמן השלישי, שליט קודובה, מסופר על סבל יהודי פָּלֶרְמוֹ . בשנת 1020, יותר ממאה שנה לאחר כיבוש פָּלֶרְמוֹ  על ידי המוסלמים, התלוננו יהודי פָּלֶרְמוֹ, על כך שסולקו מבית הכנסת שלהם, על ידי שליט מוסלמי. לעומת זאת, נמצא דיווח של יהודי בשם מוסא טהרתי, שכתב על קשריו המסחריים הענפים, המתפרשים ממצרים עד ספרד, דרך לוב, סיציליה והמגרב. הוא אינו היחידי כמובן. היהודים סחרו באריגים, בפלפל, זיתים, פנינים, עורות ובאבנים טובות.

השליטים הנורמנים, שהחזירו את סיציליה לחייק הנצרות, הכירו בצורך ללכד את מרבית חלקי האוכלוסיה ועמם יהודים. כיבוש סיציליה בידי הנורמנים הביא לשינוי במיקומו הגיאו פוליטי של האי. סיציליה השתייכה קודם לכן ליחידה פוליטית שמרכזה בצפון אפריקה. הכיבוש הנורמני יצר מסגרת מדינית חדשה, כשהאי סיציליה מהווה חלק מיחידה מדינית אחת עם דרום איטליה. בנימין מטודלה, הנוסע-סחר היהודי המפורסם[2], שעבר בסיציליה בין 1170 ל-1173, בשובו ממסע במזרח, מציין ישובים יהודיים בפָּלֶרְמוֹ ובמסינה. בפָּלֶרְמוֹ מצא 1200 משפחות יהודיות, שמנו שבעת אלפים נפשות, מתוך ארבעים אלף תושבי העיר. במסינה, משם היו מפליגות האניות אל ארץ ישראל, מנה מאתיים משפחות יהודיות.

הנורמנים בדרום איטליה נהגו כלפי היהודים כמו קודמיהם, הנסיכים הלומברדיים והתייחסו ליהודי בארי, סלרנו, רוסאנו וכד' כאל משועבדים למחצה (Affidati). מדיניותם כלפי יהודי סיציליה היתה שונה. נותרו בעינם כמה מן הסממנים הקשורים במעמדם כבני חסות, כפי שהיה בתקופה המוסלמית. הם שילמו "ג'יזיה" (מס גלגולת) כבני חסות. מעמדם הושווה לזה של בני חסות אחרים, בכל הנוגע לחוקי רכוש, ירושה, חוק פלילי והכרה בשפתם. המלך רוג'ר ה-II, העניק בשנת 1129 זכויות מיוחדות לתושבי מסינה, והזכיר בפירוש כי הן חלות על יהודים כפי שהן חלות על נוצרים.

על מקומם של היהודים בתרבות הסיציליאנית מעיד לוח זיכרון משנת 1149. על לוח השיש חרוטה כתובת בארבע שפות ובהן השפה הערבית הכתובה באותיות עבריות. הלוח מעוטר בפסיפס צבעוני המורכב מאבני שיש וזכוכית עם שיבוץ עלי זהב.

ארגון הקהילה נשאר כשהיה בתקופה המוסלמית. בראש עמדו הזקנים שהוכרו על ידי השלטונות כבוררים בדין משפטי. היהודים בכל חקיקה נכללו עם המוסלמים ועם היוונים. הנורמנים הביאו עמם לסיציליה מסורות השאובות מן החוק האימפריאלי ותפיסות עולם שמקורן באירופה הנוצרית. המלכים הנורמנים גיבשו מדיניות האוסרת באופן סימטרי עדות של יהודים נגד נוצרים ולהיפך, בניגוד לעמדת הכנסייה שרצתה להגביל רק מתן עדות של יהודים כנגד נוצרים. רוג'ר ה-II הביא לפָּלֶרְמוֹ  אורגים יהודים מיוון שהיו מומחים לעיבוד המשי בשיטות ביזנטיות. במקורות שונים הם מוזכרים כבעלי כרמים ומטעים וכמייצרי שמן זית, גבינה ומוצרים חקלאיים אחרים. יהודי סיציליה המשיכו לדבר ערבית עד המאה ה- 15 ולנהוג במנהגי המזרח.

במוזיאון ליהדות איטליה בירושלים מוצג איצטרולב (מכשיר לניווט על פי כוכבים והיה בשימוש של ימאים בימי קדם), ששמש את הספנים הסיציליאנים[3]. הפריט המוצג במוזיאון נושא כתובות בערבית, מספרים רומיים וגם אותיות עבריות. ככל הנראה, מעבר לייעודו המקורי לקביעת קו הרוחב למטרות ניווט לימאים – תחום שהרבה יהודים בסיציליה עסקו בו. המכשיר המתוחכם הזה היה בשימוש גם למטרת קביעת שעות הכניסה והיציאה של שבתות ומועדים על פי כוכבי השמיים.

תקופת השלטון הנורמני היתה לגבי יהודי סיציליה מעין תקופת מעבר, שאפשרה להם להמשיך באותו אורח חיים במרבית התחומים, כפי שנהגו בעת השלטון המוסלמי. בתקופה הנורמנית נחשבו היהודים לעדת בני חסות, שילמו מסים כמו  בני החסות האחרים, המשיכו לקיים קשר הדוק עם קהילות המגרב ומצרים והמשיכו להיות קהילה ששייכת לחברה היהודית הים תיכונית ששפתה ערבית יהודית והנהגתה נמצאת מעבר לים. במרכזים הרוחניים של שלטון האיסלם. כדברי שלמה אבן פרחון: "כי לא נהגו בני מקומנו בלשון הקודש כל כך, מפני שכל המקומות של ארץ ישמעאל לשון אחת יש להן וכל האכסנאין הבאין אליהן יכירו את לשונם…"

 

יהודי סיציליה פעלו במסחר הבינלאומי בין האי לבין צפון אפריקה והמשיכו בו גם לאחר הכיבוש הנורמני.בימי המלך פרידריך השני הצטרפו יהודי סיציליה לכלל היהודים החיים תחת שלטון לטיני. אולם בתקופתו הם זכו דווקא להכרה ולשגשוג. פרידריך ה-II הגן עליהם בעת מסעי הצלב, נתן בידם מונופול לאריגת משי ולדייג ושחרר אותם ממשפט הכנסייה. הוא השווה את מעמדם הדל בתקופתו למעמדם של ייתר תושבי האי. וכך יהודי סיציליה לא היו עוד קבוצה אחת מבין קבוצות של לא לטיניים, אלא שמעמדם כיהודים נקבע על פי חוק ייחודי – Jus singular . הוא התיר ליהודים לעסוק בהלוואה בריבית, אך הם לא נטו לכך.

ב- 1221 נצטוו לשאת את אות הקלון. אולם חשיבותם לעולם המסחר גרמה לאפיפיור אלכסנדר השישי לפתור אותם מתשלום מסים, הן במדינת הכנסייה והן במלכות סיציליה. לאחר גירוש המוסלמים בסוף תקופתו של פרידריך השני, הם תפסו את מקום המוסלמים במלאכה ובמדע והפכו לגורם חשוב בסיציליה.

בחצי השני של המאה ה-13 השתלטו על סיציליה מלכי בית אנז'ו. גם תחת השלטון החדש המשיך מעמד היהודים להיות איתן. כך למשל, מינה שארל הראשון מאנז'ו את היהודי פאר'ג אבן סלים מארגריג'נטו, לתרגם את המחקר הרפואי "כיתאב אלהווי" ללטינית. המחקר שנקרא לאחר תרגומו “Liber Contines", הפיץ את הידע הרפואי שנצבר על ידי הערבים, ברחבי העולם של אז.

בסוף המאה ה- 13, ירדה קרנן של הקהילות היהודיות בדרום איטליה עקב רדיפות. הרעה לא פגעה ביהודי סיציליה, שהיו באותו זמן תחת שלטון אחר. סיציליה המשיכה להיות המרכז היהודי הגדול באיטליה ויישוביה היהודיים בערים הגדולות לא נפלו מספרית אפילו מקהילת רומא. אולם העברת השלטון, תחילה לבית אנז'ו ואחר כך לידי בית אראגון חוללו שינויים רבים במעמדם של יהודי סיציליה, בייחוד בכל הנוגע לארגונן הפנימי של הקהילות.

בשנת 1281 הגיע לסיציליה (פלרמו ומסינה) המיסטיקן היהודי  ר' אברהם אבולעפיה; שם הקים בית מדרש והצליח לאסוף סביבו עדה גדולה של תלמידים וחסידים. שם ככל הנראה הכריז אבולעפיה באופן גלוי על משיחיותו. בשל יומרות אלו פנו חלק מנכבדי המקום לרבי שלמה בן אדרת, שהיה מגדולי ההלכה באותה עת ושימש כנציג מעין-ממסדי של הדת, בשאלת נביאותו ומשיחיותו של אברהם אבולעפיה. הרשב"א דחה בתוקף את התפיסה והחל באחד הוויכוחים הראשונים על משיחיות קבלית בימי הביניים.

הרשב"א פתח במלחמת חורמה כנגד אבולעפיה ודחה בבוז את יומרותיו הנבואיות והמשיחיות. נקודת מתח נוספת בין השניים נוצרה בשל העובדה שהרשב"א שהיה אף הוא מקובל, אך החזיק בזרם התיאוסופי-תיאורגי של הקבלה (תורת הספירות), לעומת אבולעפיה שהחזיק בקבלה הנבואית. מאבקו של הרשב"א הצר את צעדיו של אבולעפיה, וכתוצאה מכך איבד קהל גדול מתלמידיו וחסידיו ואף נאלץ לעזוב לזמן מה לאי קומטינו הסמוך.

ר' אברהם אבולעפיה

מסיבות פוליטיות וגנאולוגיות, היתה סיציליה נתונה, מסוף המאה ה- 13 ואילך, למרותם של שליטים מבית אראגון, שהיו לעתים קרובות גם מלכי ספרד. אי הסובלנות שהחלה להשתלט על ספרד נתנה את אותותיה גם בסיציליה וב- 1310 נאסר עליהם לעסוק ברפואה ובמשרות ציבוריות ולהעסיק משרתים נוצריים והם נאסרו בגטאות.

הקהילות הגדולות היו בפָּלֶרְמוֹ, סירָקוּזֶה , מסינה, קטניה, מרסלה, טראפאני ושאקה. הן היו מגובשות לחטיבה אחת ונהנו מאוטונומיה פנימית, אף כי מינוי רבנים ודיינים נעשה, לעתים, על ידי השלטונות. עיקר פרנסתם היתה על האומנות והמלאכה: אורגים, צבעים, סנדלרים, צורפים, נפחים ופועלי נמל. היה בתוכם קומץ של רופאים, סוחרים ומתווכים.

חילופי המושלים – צרפתים, גרמנים וספרדים – כפו על היהודים בסיציליה מעמד של נחיתות פוליטית., ומשום כך כונו לפרקים "עבדי בית המלכות". הדבר העמיד אותם בפיקוח ממשלתי חמור ופעמים רבות נאלצו לבקש מהשלטונות היתר לחוקים יהודיים פנימיים, כמו איסור לשאת שתי נשים, איסור על משחקי מזל ועוד. על היהודים הוטלו מסים שונים. המס העיקרי היה מס גולגולת. כמו כן היו היטלים על שחיטה, יין וגבינה כשרים, אריגים ועוד. מפעם לפעם היו רוכשים בכסף מלא, "חנינה כללית".

ב- 1347 חוו יהודי סיציליה עלילת דם וב -1373, סוד מחדש של האינקוויזיציה ולצדו התקפה על בתי כנסת. יהודים נשפטו על קשרים עם נשים נוצריות. גם אטליזי היהודים חויבו בסימן היכר, לבל ייכשל נוצרי באכילת כשר. יחד עם זאת היהודים היו הספקים העיקריים של סחורות שנחשבו למותרות, כמו משי ומתכות יקרות. שליטי סיציליה התחרו בהוד ובהדר של השליטים הביזנטיים והם עודדו אותם לעסוק במסחר, למרות שחששו ממעמדם הנוסק.

במאה ה- 15 מנתה האוכלוסייה היהודית בסיציליה כ-20,000 נפש. כמספר היהודים באיטליה הצפונית כולה. הם היו מאורגנים בשישים הקהילה הגדולה והחשובה היתה קהיליית פָּלֶרְמוֹ , שהיתה דוברת היהודים בממלכה כולה. היא היתה מאורגנת ב"קהל" שנקרא Universita והיווה גוף מקביל למועצת העיר הנוצרית. הקהילות היו מאורגנות כהלכה ומגובשות לחטיבה אחת. נהנו מאוטונומיה, גבו מסים והתכנסו לקבלת החלטות שהוכרו על ידי המדינה. כח הכפייה של ההחלטות היה החרם. ראשי הקהל נקראו "מורשים" (Sindachi) והיו נבחרים לתקופה של 3 חודשים ויותר מתוך מועצת הזקנים, ומנו בדרך כלל  12 איש. גוף זה היה ממנה את גובי המסים, גבאי הצדקה ורואי החשבונות, שדאגו גם לאיזון התקציב. ב- 1397 השתנתה שיטת הבחירות למועצה על ידי הכתר, כדי להבטיח את ייצוגם של שלושת המעמדות המקובלים בקהילה: העשירים, האמידים והעניים הנושאים את עצמם. עם הזמן איבדה המועצה את סממני הדמוקרטיים וחבריה החלו בהדרגה למנות את עצמם. עובדי הקהילה בשכר היו הרב, שנקרא שופט רוחני" ואשר תפקידו העיקרי היה ליישב סכסוכים לפי משפט התלמוד. משרות שניות במעלה היו: הנוטריון או הסופר, השמש, השוחט.

תשוקת היהודי למולדתו היתה חזקה במיוחד בסיציליה. ידועה תנועה משיחית בקטניה, במאות ה- 12-13  וב- 1455 התארגנה חבורה גדולה של יהודים מכל רחבי האי לעלייה לא"י, כמעט כמו ציונות מודרנית. חבורות של יהודים מפָּלֶרְמוֹ , קטניה, סירָקוּזֶה, מסינה, טרמיני, סך הכול 24 קהיליות, התארגנו לעלייה משותפת. המנהיג היה כנראה הרופא אזכרוני מפָּלֶרְמוֹ . נעשו כל הסידורים ואף נשכרה אוניה ספרדית להעלותם. המעניין הוא שלמרות שנאת היהודים, לא היתה דעת השלטונות נוחה מעזיבתם. הארכיהגמון פקד לאסור עליה ולהפליג לאסור את העוזבים, שהפסידו באחת את חירותם ועושרם, עד שנפדו על ידי הקהילות ב- 1469 העלו אזרחי פָּלֶרְמוֹ  מחזות חגיגיים על הבמה לרגל נישואי פרדיננד ואיזבל. בחגיגות בלטה תהלוכה של 400 צעירים יהודיים. לימים הובילו הנישואים הללו לגירושם. לאחר 15 שנה הפכה איזבל למלכת קסטיליה ולאחר חמש שנים נוספות הפך פרדיננד למלך אראגון. יהודים המשיכו ליצור תכשיטים ותשמישי קדושה עבור כנסיות ובתי כנסת, ואף בנו ושיקמו כנסיות, ממש עד גירושם מסיציליה. ב- 1474 נערך טבח גדול ב- 360 מיהודי מודיקה וב-500 יהודי נוטו. כמו כן התרחשה עלילת דם כנגד יהודי סירקוזה, בה נטען שהם צלבו איל כדי ללעוג לצליבת ישו. האי לא עבר גל של המרה מאונס ומספר היהודים המומרים היה קטן יחסית. האינקוויזיציה נוסדה מחדש בשנת  1478.

סמוך לשנים אלו התפרסם משה בונווליה (חפץ) שהיה אב בית הדין בעיר מסינה.  הוא נבחר על ידי שבע-עשרה מקהילות סיציליה להשתדל אצל המלך אלפונסו החמישי, כדי למנוע גזרות שנגזרו על היהודים, ביניהן, חובת ההאזנה להטפות מיסיונריות. המלך נענה לבקשתו, הגזירות בוטלו והוא נתמנה לנגיד וליועץ ורופא בחצר המלך.

פירוש הרמב"ן על התורה, ערוך בדוק ומתוקן על ידי חכמי מסינה, שימש בסיס למהדורת נפולי (1490).

אבן שנזרקה כביכול על ידי יהודי ושבירת זרוע הצלב בתהלוכה שנערכה בינואר 1491, היתה העילה לגירוש. היהודי נרצח והמתנקשים נמלטו אל מלך אראגון ובקשו ממנו לגרש את יהודי ארצם. כמובן ששליטי ספרד לא היו זקוקים לעילה.

יחד עם זאת, גירוש ספרד ניחת על היהודים – כמו גם על הנוצרים בסיציליה – כרעם ביום בהיר. עד לגירושם מהאי הייתה זו קהילה פורחת ומשגשגת שהוציאה בתוכה בין השנים 1363-1492 כ-500 רופאים.. סמוך לגירוש, במארס 1492, מונה יהודי סיציליאני מהעיר קטנזרו, לקונסול טווי המשי במסינה. גירושים שנגזרו קודם לכן, לא יושמו בפועל. אולם הפעם דעתם של המלכים הקתולים היתה נחרצת. הפקידות הגבוהה של הממלכה בסיציליה פנתה אל המלך בתחינה, שיידחה את רוע הגזירה והסבירו שמרבית בעלי המלאכה והאומנים הם יהודים. בעיקר מלאכת המסגרות. היהודים הם מפרזלי הבהמות, מתקיני המכונות החקלאיות ולכול הקשור לזיווד כלי השייט. הם ציינו שבניגוד לתעמולה הספרדית היהודים הם אנשי עמל ולא נצלנים. ובוודאי שאינם מתנשאים על בעלי המלאכה הפשוטים. היהודים בסיציליה נמנעו במשך דורות מלעסוק בהלוואה בריבית, כדי למנוע היווצרות שנאה כלפיהם והם אכן זכו להוקרת העם. אולם דבר לא עזר והגירוש בוצע.

ב-29 אפריל 1492 הוצא צו, לפיו יהודי לא יוכל להמשיך לחיות בתחומי השליטה של מלכות ספרד. בצוו נכתב, בין היתר: "ידוע לכם כי נוצרים מְרֻשָּׁעים הושפעו ממגעם עם היהודים, התייהדו ועזבו את הכנסייה". ניתן ליהודי להמשיך להתגורר בתחומי הממלכה, שכללה, בין השאר את סיציליה, רק אם יהיה מוכן להמיר את דתו. בצוו נכתב שעל היהודים שאינם מוכנים להמיר את דתם, לעזוב את סיציליה תוך 90 יום. אחרת, הם צפויים לעונש מוות. חלק גדול מהיהודים היו סוחרים. הם נאלצו לממש את רכושם תוך זמן קצר ולשלם את המס שהוטל עליהם ולעזוב את האי. הצו כלל את הקצבים, האופים ויצרי הנרות, שנדרשו למכור את ציודם. כל העסקאות האלה נרשמו. בארכיוני המדינה מופיעים המוכרים היהודים והקונים הנוצרים. הפרטים פורסמו במסמך הנקרא:Italia Judaica, כך שבידי המחקר מצוי פירוט של שמות המשפחה של בעלי העסקים אשר נאלצו לממש את רכושם. יהודים לא מעטים החליטו להישאר ולהמיר את דתם. ברשימות ההטבלה של הכנסיה מתקופה זו נמצאו שמות כמו איזאקו (יצחק), ביניאמינו (בנימין), אברהמו (אברהם), דוידו (דוד) ועוד שמות הייחודיים לאוכלוסיה היהודית. ברשומות הכנסיה, דור לאחר הגירוש, נמצאו ברשימות החתונות, שמות יהודיים כמו מוזה (משה), סיון (ציון) ודה סימון (שמעון).

הרכוש הוחרם, למעט מי שהחליט להיטבל. היהודים שיגרו שליחים אל מלך ספרד לנסות ולבטל את רוע הגזירה, אך למרות תזכירים כלכליים ברורים שהוגשו למלך והתנגדו לגירוש, המלך לא שעה להצעות  חברי המועצה הפרטית של המלך, כולל שופטי בית הדין העליון, שהסבירו כי הדבר ייפגע בהכנסות המדינה ממסים, בתעשיית הברזל, בהגנה, בהתרוקנות מלטה, גוצו ופנטלריה מיושביהם ועוד. בינואר 1492 גורשו יהודי סיציליה בעקבות גירוש ספרד; רובם התיישבו באיטליה, חלקם בערי יוון, תורכיה וארץ ישראל.

החיים היהודיים בסיציליה פסקו והתחדשו רק כעבור 400 שנה.