תולדות טנזניה

 

 

 

 

 

טיול לטנזניה הוא בעיקר טיול של טבע, עם עיסוק מועט יחסית בשבטים. למרות זאת, תהיה זו אך טעות להתעלם מההיסטוריה העקובה מדם של המדינה,

 

בעמק אולודבאי שבצפון המדינה נמצאו שרידי האדם הקדומים בעולם, בני חמישה מיליון שנה. האזור נחשב ל"עריסת המין האנושי. ב-1959 גילה הארכיאולוג ליקי את שרידיו הקדומים של האדם ועורר במקום עניין עולמי

 

ראו בהרחבה באתר זה: האדם הקדמון בעמק אולדובאי.

צילום: אייל ברטוב

 

כבר לפני 10,000 שנה היה מרבית שטחה של טנזניה היה מאוכלס בשבטים של ציידים – מלקטים לקטים כנראה שבטי הקויסן (Khoisan). בתקופת הזמן שנעה בין 6,000 ל 2000 לפני הספירה התיישבו באזור שבטים דוברי שפות כושיות ושבטים דוברי באנטוּ.

ערי החוף של הארץ ניהלו קשרי מסחר עם דרום אסיה עוד בתקופתה של יוון העתיקה. כמה מקומות תוארו במאה השנייה לספירה על ידי הגיאוגרף תלמי מאלכסנדריה, בתעודה הנקראת "פריפלוס של הים האריתראי". כבר מתחילת האלף הראשון לספירה ישנן עדויות שסוחרים מפרס וממערבה של הודו ביקרו בחופי מזרח אפריקה כולל חופה של טנזניה אבל האסלאם עצמו הגיעה לטנזניה רק במאות השמינית והתשיעית לספירה.

 

 

 בסמוך להגעת האסלאם לאזור החלו כבר להיווצר ערי מדינה מקומיות לאורך חופי טנזניה שאוכלוסייתן היתה תערובת של בני באנטו, ערבים ופרסים ושפתם הייתה סוואהילית[1].  ערי מדינה אלה קיבלו על עצמן את האסלאם, אך המשיכו להתקיים כיחידות מדיניות עצמאיות, הידועה שבערים אלה הייתה קילווה (Kilwa). ערים אלו קיימו קשרי מסחר ענפים עם שותפים שונים מרחבי האוקיינוס ההודי. במאה ה-14 ביקר באזור הנוסע המוסלמי אבן בטוטא ומתאר את האזור כעשיר מאד ואת קילווה כאחת הערים המוצלחות בעולם. ביתר אזורי החוף חיו שבטי באנטו שלא קיבלו את האסלאם. ב-1422 הגיע לחופי מזרח אפריקה האדמירל ז'נג חה, הסריס המוסלמי שהוביל את הצי הסיני ברחבי האוקיינוס והגיע אל זנזיבר ואל קילווה[2].

ב-1498 ביקר בחוף ווסקו דה גאמה[3] ושהה בו 32 יום. בעקבותיו כבשו הפורטוגלים את ערי החוף העיקריות ששמשו להם תחנות בדרכם הארוכה אל הודו. הם החזיקו בהן עד המאה ה-17, עד שגורשו בלחץ ממלכת עומאן. והערים הוכפפו, לפחות להלכה, לשולטאן עומאן.

עד מחציתה של המאה ה-19, שגשגה במזרח אפריקה התרבות  הסווהילית, שבה השתלבו המסורות האפריקאיות המקומיות בתרבות האסלאם וההשפעה הערבית באזור היתה ניכרת. ערי החוף קיימו קשרי מסחר ענפים עם סוחרי תת היבשת ההודית ממזרח ועם הסוחרים בחצי ערב שמצפונן. בעיקר התקיימו קשרים הדוקים עם עומאן, עד כדי כך שהשולטן של עומאן העביר את מקום מושבו לזנזיבר. באי שהיה אז ישות נפרדת, ניסו הן גרמניה והן בריטניה, לאחוז בעמדות כוח ולשם כך קבעו הסדרים מיוחדים עם השולטאן, שגם הוא ייצג אינטרסים פוליטיים זרים וניתן לראות בו שלוחה של המערכת הקולוניאלית. עם חלקת ממלכת עומאן ב-1861, נפלו הערים בחלקו של שולטאן זנזיבר, שטען לריבונות על רצועת החוף כולה וייסד את עיר הנמל "דאר א- סאלאם" (מילולית: בית השלום).

על תולדות פנים הארץ טרם התגליות האירופאיות של המאה ה-19, לא ידוע הרבה. משערים שבראשית האלף השני חדרו לאזור שבטי באנטו ודחקו את רגליהם של הבושמנים שישבו שם קודם לכן. במאה ה-18 הגיעו לחוף בני שבט ניאמווזי (Nyamwezi), ששכנו קודם במרכז והחלו לפתח קשרי מסחר בין האזורים. במאה ה-19 החלו להגיע סוחרי העבדים שבנוסף לסחורה האנושית הוציאו מהאזור גם שנהב. בעקבותיהם הגיעו משלחות של מיסיונרים מאירופה וכן משלחות מחקר, סחר וצייד וכך החלה לחדור השפעה מאזור החוף אל פנים הארץ. ניסיונותיהם של שולטני זנזיבר להרחיב את השפעתם מערבה, לא צלחו.

 

 

 

באמצע המאה ה-19 החל עידן המסעות האירופאים לחקר אפריקה. המיסיונר הגרמני יוהנס רבמן (Johannes Rebmann)  היה האירופאי הראשון שראה את הקילימנג'רו. החברים היריבים ריצ'רד ברטון וג'והן ספייק הגיעו ליימת טנגניקה ב-1857, כחל ממסעם לחקר מקורות הנילוס[4]. בינואר 1866 הגיע לזנזיבר החוקר והמיסיונר דיויד ליוינגסטון, שניהל מסע צלב כנגד סחר העבדים. הוא יצא מזנזיבר לחקר מקורות הנילוס. תחנתו  האחרונה היתה Ujiji שלחוף ימת טנגניקה . שם פגש אותו הנרי סטנלי ב-28 באוקטובר 1871.

 

 

סטנלי פוגש את ליווינגסטון

 

ב-1878 הוקמו באזור נקודות התיישבות של מיסיונרים גרמנים. אולם עד 1884, לא גילתה גרמניה עניין מיוחד בהתיישבות באפריקה. אוטו פון ביסמארק, הקאנצלר הראשון של הקיסרות הגרמנית, היה בעל תפיסה אירופוצנטרית מובהקת. הוא גרס כי הקיסרות  הצעירה צריכה לרכז את מאמציה באירופה ולא לפזר את משאביה בהרפתקאות מעבר לים, דבר שעלול לסבך אותה בהתנגשות עם בריטניה. ב-1884 התקיימה ועידת ברלין[5] , שנועדה להסדיר את הקולוניאליזם האירופאי והמסחר ביבשת אפריקה במהלך תקופת האימפריאליזם החדש.

 

 

דיוני הועידה בברלין ותוצאותיה הבהירו לביסמארק כי בלי להשיג נוכחות ושלטון שטחים אפריקאיים, לא תוכל להיות למעצמת על באירופה. מסיבה זו הוקמה כבר באותה שנה, "החברה לקולוניזציה גרמנית", שבראשה עמד קרל פֶטֶרס (Carl Peters), שנמנה עם מובילי הקו האימפריאליסטי בזירה הפוליטית הגרמנית. הוא קיבל מהממשלה הגרמנית זיכיון לפעילות מסחרית במזרח אפריקה והפך למעשה לנציג הגרמני הרשמי בחלק עולם זה. כבר באותה שנה, החל פטרס לכרות חוזים עם שליטים מקומיים, שלפיהם קיבלו הללו את חסות גרמניה. בהתאם לקוויה של המדיניות הגרמנית החדשה, חתמה גרמניה ב-1885 על הסכם עם בריטניה לחלוקת אזורי השליטה במזרח אפריקה. כך נקבעו הגבולות המדיניים, לפי אינטרסים אירופאים, ללא כול היגיון גיאוגרפי. באותה שנה הכריזה גרמניה על האזור, שהשתרע גם צפונית מערבית לטנזניה של היום, עד ימת קיוו, כשטח חסות גרמני, ששמו "טנגנייקה" (מקור השם במילים הסוואהיליות Tanga, שפירושה הפלגה, ו-Nyika, שפירושה מישור בלתי מיושב).

 

 

בד בבד הגיעו הגרמנים להסכם מיוחד עם השולטאן של זנזיבר, שהכיר בעליונות הגרמנית במזרח היבשת, תמורת הסכמתם של אלה להעלים עין מסחר העבדים שניהל ושהיה מקור פרנסתו העיקרי. הבריטים לא ראו בעין יפה את ההסכם, הן משום שחיזק את הנוכחות הגרמנית באזור והן משום שנתן גושפנקה אירופאית לסחר העבדים נגדו נאבקו. גם הסוחרים הערביים התמרמרו נוכח ההתחזקות הגרמנית בחופי המזרח אפריקאי ובשנת 1888 הם פתחו במרד נגד השלטון הגרמני, בתמיכת השולטאן של זנזיבר. אולם המרד דוכא ביד קשה וב-1890 נמסר ניהול האזור נמסר לידי ממשלת גרמניה. זו הקימה את חברת "אפריקה המזרחית הגרמנית" Deutsch-Östafrika)) – מנגנון ניהולי שהחל בצעדי פיתוח, שכלל סלילת כבישים ומסילת ברזל, מתיחת קווי טלגרף ודואר, יישובם של חוואים גרמניים והקמת בתי ספר ושירותי בריאות, ביזמת הכנסיה הפרוטסטנטית הגרמנית. באותה העת החלו הגרמנים לפתח את דאר א- סאלאם, אשר היתה לבירת הקולוניה. המושבה הגרמנית כללה גם את רואנדה (Rwanda) ובורונדי (Burundi) של ימינו.

 

 

האחיזה הגרמנית בשטח התבססה על שורה של מבצרים שנבנו במרחק גדול זה מזה. כדי לאכוף את סמכותם על האוכלוסייה המקומית, השתמשו הגרמנים באמצעי דיכוי אלימים במיוחד, על אף נוכחותם הדלילה. בדומה למעצמות קולוניאליות אחרות, שאפו גם הגרמנים כי המושבות באפריקה יממנו את עלותן השוטפת ויכסו את ההשקעה הכלכלית שנדרשה לכיבושן. לצורך כך הטילו מסים דרקוניים, שסחטו את האוכלוסייה המקומית עד לשדה. כך למשל, הוטל מס בקתה מיוחד שכל בית נתבע לשלמו.

למדיניות הגרמנית הייתה השלכה קשה על חיי המקומיים. היא שינתה את המבנה החברתי של קהילות הילידים. המנהיגות המסורתית, שעליה הטילו הגרמנים את האחריות לכך שהאוכלוסייה המקומית תעמוד במכסות היצור ותשלם את המסים הגבוהים, איבדה את מקומה ונוצר נתק בינה לבין המקומיים. הדיכוי הגרמני הביא לכך שגברים רבים הורחקו מבתיהם והנשים נאלצו למלא מלאכות גבריות מסורתיות. העבודה בשדות הכותנה הייתה שנואה במיוחד על הילידים. הם הועבדו בפרך שבעה ימים בשבוע, כשהם כבולים בשרשראות, בתנאים קשים מנשוא, עם מעט אוכל ומים. רבים מהם מתו תוך כדי העבודה. בחלק מהמקרים סירבו אנשי הכפרים לעסוק בגידול כותנה, סירבו לעבד את האדמה וסירבו לשלם את המסים שהוטלו עליהם. העונש המפחיד ביותר היה מלקות מפרגול עשוי משיער סוס, עונש שהיה חביב במיוחד על הגרמנים.

 

צילום: אייל ברטוב

 

ב־1898 החלו הגרמנים לגייס אלפי גברים לעבודות כפייה, כדי לפרוץ ולסלול דרכים וכדי לבצע משימות קולוניאליות אחרות במזרח היבשת. ב־1902 הורה המושל הגרמני גוסטב אדולף פון גוטזן (Gustav Adolf von Götzen)  לתושבים המקומיים להגדיל את ייצור הכותנה באופן משמעותי והכביד את נטל המסים עליהם, צעד שעורר אי שקט ומורת רוח הולכת וגוברת בקרב הילידים. למרות זאת, הוכבד עוד יותר נטל המיסים ב־22 במרץ 1905. במקום לשלם מסים עבור כל בקתה נאלצו המקומיים לשלם מעתה ואילך, מס גולגולת עבור כל אדם. כך מצאו האפריקאים את עצמם נתבעים לשלם מסים על עצם קיומם. דבר שהגביר את התסיסה.  כמו כן, עודדו הגרמנים את התיישבותם של חוואים אירופאים בצפון טנגנייקה, תוך ניצול המקומיים שהועבדו בפרך גם בחוות הגרמנים. למותר לציין כי המאמצים לפיתוח החקלאות המקומית הושקעה רק בחוות אלו.

לצורך גביית המסים ואכיפת מס העובד, גייסו הגרמנים ערבים-סווהילים מן החוף, כדי לייעל את מנגנון השליטה הגרמני ולהוזיל את עלותו. הגרמנים מלאו את שדרת האדמיניסטרציה הנמוכה שלהם בצאצאי הסוחרים ההודים והערבים וזבו משום כך להטבות שונות. אמנם, גורמים אלו השתקעו בחופיה של מזרח אפריקה שנים רבות לפני שהגיעו הגרמנים, אך המערכת שייצרו הגרמנים הלהיטה את שנאת האפריקאים לא רק אל הקולוניזטורים האירופאים, אלא גם את משתפי הפעולה בקרב האוכלוסייה המקומית[6].

 הוצאתם של הגברים לעבודות כפייה רוששה את מקורות המחייה של הכפרים שנותרו חסרי כל ועוררה זעם הולך וגובר כלפי השלטון הגרמני. מגמות אלו הולידו בסופו של דבר את ההתקוממות העממית הנרחבת נגד הגרמנים, שכונתה "מרד מאג'י מאג'י (Maji Maji)", שהוראתו בסווהילית "מים, מים". האירוע שהוביל לפיצוץ הגדול ולהתלקחות המרד היה עקירת שדה כותנה באזור מטומבי (Matumbi) על ידי ילידים נזעמים, ב־20 ביולי 1905. חמושים ברמחים, מגנים, קשתות וחצים מורעלים יצאו בני השבטים להלחם בחיילי גרמניה האימפריאלית, כשמצחם עטור בגבעולי דוחן וגופם משוח במשחת האליל, או לאחר שלגמו כמויות גדולות של "מים מכושפים" הם גלשו במורדות גבעות מטומבי (Matumbi) ותקפו את המוצבים הגרמנים ברחבי הקולוניה. קרב זה היווה למעשה את יריית הפתיחה של המרד. עד מהרה הצטרפו למורדים גם בני שבט אנגוני (Ngoni) שמנו כ־5,000 לוחמים. בעקבותיהם הניפו את נס המרד אלפים בכל רחבי דרום טנגניקה.

 

אולם לא מדובר במאורעות ספונטאניים, אלא אירוע שתוכנן בקפידה, זמן רב. את המרד הובילו המנהיגים המסורתיים ובעיקר "וגנגה" waganga)) אנשי דת מקומיים[7]. הבולט שבהם היה קינג'יקיטילה נגוולה (Kinjikitile Ngwale), רופא אליל מאזור מטומבי, שכנראה הוא שהעניק למרד את שמו כה את המרד בשמו – מים קדושים. הוא גרף אחריו אלפים שהאמינו כי הוא בעל יכולות כישוף המאפשרות לו להיות חסין בפני כדורי הרובים של הגרמנים. קינג'יקיטלה, שכונה "בּוקֶרוֹ", שכנע את מאמיניו כי הוא גלגול של נחש בשם הונגו (Hongo), וכי הוא יכול להעביר את הכישוף גם אליהם בעזרת שיקוי קסמים שהכין, אותו היה עליהם למרוח על גופם, או בעזרת שתיית "מים קדושים" מהרי אולוגורו (Uluguru). השיקוי לא היה אלא תערובת של מים עם גרגרי דוחן ושמן,  אבל ההמונים האמינו כי משיחת החומר הנוזלי על גופם תהפוך אותם לבני אלמוות ותגרום לכדורי הגרמנים להתמוסס ולהפוך לטיפות מים, בשפתם, "מאג'י". ברחבי האזור הוקמו "נקודות שתייה" שמהם מאמיניו של "בּוקֶרוֹ" לגמו "מים חסיני כדורים". הוא עצמו נתפס על ידי הגרמנים והוצא להורג ב־10 באוגוסט 1905 ונחשב בטנזניה לגיבור לאומי[8].

למרות הנחיתות המספרית הם נהנו מיתרון מוחלט בשדה הקרב בשל עוצמת האש שעמדה לרשותם. כך למשל בקרב במהנגה (Mahenge) הוביל רופא אליל מקומי כמה אלפי לוחמים להסתערות על המעוז הגרמני עליו הגנו שישים חיילים אפריקאים, בפיקודו של קצין בשם פון האסל (Von Hassel), שברשותם מכונת ירייה. המגינים הצליחו להדוף את התוקפים שרבים מהם נהרגו מאש מכונת הירייה. ב־21 באוקטובר הותקף מחנה המאג'י מאג'י על ידי כוח גרמני מצויד במכונות ירייה. בני השבטים נמלטו מן המקום בבהלה, כשהם משליכים את הבקבוקים עם "תרופת הפלא" וצועקים "המאג'י הוא רמאות".

 

נוכח ריבוי התקריות פנה מושל מזרח אפריקה הגרמנית, הרוזן גוסטאב אדולף פון גוטזן (Gustav Adolf von Götzen), תגבורת מגרמניה. הקיסר וילהלם השני (Kaiser Wilhelm)  הורה מיד לשלוח לאזור שתי משחתות ועליהן נחתים גרמנים כדי לשים קץ למרד. תגבורות נשלחו גם מגיניאה החדשה. עם הגעתם לטנזניה של אלף חיילים סדירים מגרמניה באוקטובר, פתח פון גוטזן במתקפה רבתי כדי להחזיר את הסדר על כנו בדרום. שלושה טורים של חיילים גרמנים עשו את דרכם דרומה, לעבר מעוזי המורדים. הם הרסו בדרכם כפרים, הרעילו בארות, חסמו נתיבי אספקה, שרפו יבולים ומקורות מזון ששימשו את המורדים. כל מי  מהמורדים שנתפסו נתלו על העץ הקרוב ביותר. כל התקפת נגד של המורדים חוסלה באיבה בעזרת כוח האש המודרני שעמד לרשות הגרמנים.

 

 

המרד האלים, שהונהג על ידי כמה קהילות מקומיות ודוכא באכזריות תוך שימוש בשיטת האדמה החרוכה. אולם בדרום מזרח טנזניה נמשכה מלחמה עיקשת גם לאחר מכן. טור גרמני בפיקודו של סגן לויטנט גוסטב בלומנטל, שכלל עוד אירופי אחד מלבדו ו-46 שכירי חרב שחורים שנקראו "אסקרי" (Askari), חצה את נהר הלווגו (Luwegu), במטרה להדביר את המורדים, אך מצא עצמו מעורב במלחמת גרילה עקובה מדם. לקראת סוף אוגוסט 1907 מניין ההרוגים באזור הגיע לכמה מאות חיילים גרמנים ולמעלה מ-75,000 לוחמי מאג'י מאג'י, שמנהיגיהם הוצאו להורג בתלייה. ראשיהם נערפו והם נשלחו לבון לצורכי מחקר. שיעור האבדות העצום שבר את רוחם של הלוחמים המקומיים. המרד דוכא והאזור נותר שקט עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה[9].

מתחילת המרד ועד לסיומו ב־1907 נדונו למוות אלפי אפריקאים, ובתיהם ושדותיהם הועלו באש. עשרות אלפי לוחמים נפלו בשדות הקרב, מאות אלפי אזרחים נעקרו מבתיהם, שדותיהם ויבוליהם הוצתו ונכחדו. מספר הקורבנות כתוצאה ממעשי הדיכוי של המרד מוערך בכ־100 אלף עד 250 אלף. אירוע זה נחשב לרצח העם הראשון באפריקה יחד עם רצח העם של ההררו והנאמה" בנמיביה. מספרי האבדות הגבוהים של המרד הסתכמו לא רק במספר הלוחמים האפריקאים שנפלו מהאש הגרמנית, או אלו שעלו לגרדומים. הדיכוי האכזרי של המרד ומדיניות האדמה החרוכה הביאו למותם של עשרות אלפים עד מאות אלפי אזרחים שנעקרו מאזורי מחייתם, גורשו ונאלצו לנדוד ולברוח ללא מזון ומים. שריפת הכפרים והשדות וגירוש התושבים ממקום מגוריהם גרמו לתופעה של רעב המוני. תוצאות המרד שינו ללא הכר את ההיסטוריה של דרום טנזניה שהפכה לאזור שומם ובלתי מיושב.

אלא שתוצאות המרד והמחיר הגבוה של דיכויו, לימדו את הגרמנים, ברוח אמרתו המפורסמת של נפוליון, כי אפשר לנצח עם כידונים אך קשה לשבת עליהם ואת חדירתם לייבשת עליהם לבסס גם על הסכמה כלשהי עם הרוב האפריקאי בשטחים הכבושים. מדיניות זו לא הגיעה לכדי מיצוי. בשל תוצאותיה של מלחמת העולם הראשונה.

 

במלחמת העולם הראשונה היתה טנגנייקה לזירת קרבות ממושכים. הגרמנים בהנהגת פון לטו פורבק (Paul Emil von Lettow-Vorbeck)  החזיקו מעמד ארבע שנים מול כוחות בנות הברית שהיו עדיפים באנשים ובציוד. ידועה במיוחד התקפת הנפל של הבריטים על הכוחות הגרמניים במורדות הר קניה ב 3-5 בנובמבר 1914, ב"קרב טנגה" (Tanga) בו הובסו הכוחות הבריטיים על ידי כוח גרמני קטן בהרבה.

בסופו של דבר נכבשה הארץ על ידי כוחות בריטים ובלגיים והיתה ברובה לשטח מנדט בריטי, למעט שטחי רואנדה ובורונדי שבצפון מערב, שהיו למנדט בלגי. הבריטים לא הרבו לפתח את המדינה, אולי בשל מעמדה המדיני המעורפל. כמו כן הם מנעו התיישבות של אירופאים בקנה מידה גדול[10].

לאחר מלחמת העולם השנייה החלה התעוררות לאומית בקרב האוכלוסייה האפריקאית וב-1954 הוקמה "מפלגת האיחוד האפריקאי" (Tanganyika African National Union)  –  או בקיצור "טאנו" (Tanu)  – על ידי ג'וליוס ניררה (Julius Kambarage  Nyerere). המפלגה דרשה והצליחה לתבוע תיקון סדרי הממשל והעברה הדרגתית של סמכויות השלטון לידי נציגים נבחרים של האוכלוסייה המקומית. ב-1960  ניצחה מפלגת "טאנו" ולאחר תקופה קצרה של שלטון עצמי מוגבל הפכה טנגנייקה לרפובליקה נשיאותית בראשות נייררה[11]. בראשית שנות ה-60, העשור שבו סילקו אנשי הצבא את הפוליטיקאים בהרבה ממדינות אפריקה, השכיל נייררה לשרוד על ידי מתן אופי צבאי להתבטאויותיו ולמשטרו. הסגל הבריטי התחלף מעט מדי לטעמם של אפריקאים רבים וההתמרמרות על כך ואולי גם תעמולה מבחוץ גרמה להתפרצותו של מרד בינואר 1964, שדוכא בעזרת צבא בריטי. באותו חודש התחוללו מרידות צבאיות  גם בקניה ובאוגנדה.

 

 

ב-26 באפריל 1964 התמזגו טנגניקה והאי השכן זנזיבר, במה שהביא ליצירתה של הרפובליקה המאוחדת של טנזניה[12]. המדינה המאוחדת החדשה גרשה את אזרחיה הערבים או שללה מהם את שוויון הזכויות. נייררה שמילט את נפשו בעזרת חיילים בריטים, שפרקו את הנשק מעל צבאו, פיזר אותו והקימו מן המסד בתורת צבא של מפלגת טאנו. כעבור ארבעה ימים הכריז על מינוי קומיסר פוליטי לצבא ההגנה העממי של טנזניה. חיקוי מודע זה של לניניזם, לווה בהקמת מדינה חד מפלגתית. אומנם קודם לכן, בינואר 1961 הצהיר נייררה כי יקדם בברכה מפלגת אופוזיציה לטאנו, אבל בינואר 1964, כשתנועת הנוער של המפלגה התארגנה מחדש במתכונת צבא, מינה וועדה להתוות "מדינה דמוקרטית חד מפלגתית". בלמדו סנגוריה על שלילת זכויות אדם כמו חופש הבעה, חופש עיתונות וחופש התכנסות, העיר נייררה: "כל עוד לא ניצחנו במלחמה נגד העוני, הבערות והמחלות, אסור שתופר אחדותנו בגלל ספרי חוקים של אחרים". במחמה הזאת קשה מאד לנצח והרחיב אותה ממתנגדים פוליטיים לחיצוניים. הוא ניצב בשורה הראשונה של המנהיגים האפריקאיים שתבעו מערכה פוליטית צבאית מתואמת כנגד רודזיה, מושבות פורטוגל ודרום אפריקה, אולי משום ששמע בעצת סוקרנו למצוא לו אויב. את הפילוסופיה של משטרו האוטוריטטיבי סיכם בהצהרת ארושה[13], מפברואר 1967, שקבעה חד וחלק כי "אנו במלחמה" והיתה רצופה סיסמאות ודימויים מיליטריסטיים.

 

 

הצהרת ארושה היתה מהדורה אפריקאית מעודכנת של הצהרת בנדונג[14], רצופה אחיזות עיניים מתוחכמות. המדינה אסרה על כל דבר הנוגד את "קיומה של חברה ללא מעמדות". האידיאולוגיה המוצהרת ש"אין להרשות לאיש ליהנות מעמל זולתו" התירה מאסרים נרחבים בקרב אלו שהואשמו בקפיטליזם, במיוחד בקרב האסייתים. נייררה הכריז כי "הממשלה צריכה להיבחר ולהתנהל על ידי איכרים ופועלים, דבר שאפשר לו לסלק מפעילות פוליטית את מי שרצה. בדומה למשטרים הקולוניאליסטיים, גייס פועלים לכפיית עבודת פרך, כחלק מהמדיניות שגינתה "עצלנות, שתייה ובטלנות". המשטר ניהל צייד מכשפות מתמיד, כשהוא מכריז שיש לעמוד על המשטר "מפני כלי שרת מתוכנו, שאויבים חיצוניים עלול לנצלם כדי להביא עלינו הרס". השוטטות גונתה באופן מיוחד, דבר שנתו עילה למבצעי סריקה נרחבים בסגנון משטרת דרום אפריקה. הוקם מנגנון פיקוח, שהציב בבסיס את "תא עשרת הבתים" ומעליו הציבו את הסניף, המחוז, האזור והאומה. לפילוסופיה השלטונית שלו קרא נייררה "משפחתיות", בסאווהילית "אוג'אמעה", שנועדה כביכול לחדש את העבר האגדי בו כולם חיו בקהילה שלה ערבות הדדית. ברמת הכפר היתה זו לשון נקייה לקולקטיביזציה כפויה. ברמת המפלגה היתה זו תורה טוטליטארית ו"קציני חינוך פוליטי" הוציאו הנחיות המורות לראש כל תא לפקוח עיניים על כל אדם חדש ולדווח על כך לפקידי הסניף או המשטרה. ראשי תאים הוסמכו לעצור כל מי שסווג "נמלט" (לרוב מעבודת פרך) ולהורות על בריקות לגילוי "נוכלים". אמרה נפוצה היתה, אֶסֶריקאלי יֶיזֶה קוּיֶיסוּלָה, שהוראתו:  "הממשלה יודעת איך לחשוף".

אחרי מרידות 1964 הנהיג נייררה חוקי התנהגות אחידות בלבוש. כך למשל נאסר על בני המסאי לבוא לעיר המחוז ארושה (Arusha) שבצפון, בבגדים מסורתיים "מביכים" או ב"מקלעות שיער מלוכלכות". במקביל לאיסור על הלבוש האפריקאי המסורתי הסתער על "שרידי התרבות הזרה" והסמיך את בני הנוער של "טאנו" לתקוף ולהפשיט נערות בחצאיות מיני, בפאות נכריות ובמכנסיים הדוקים.

 

ב-1967 הקימה טנזניה, יחד עם שכנותיה – אוגנדה וקניה – את "הקהילייה המזרח אפריקאית" (East African Community), שנועדה לשפר את שיוף הפעולה בין המדינות החברות בה, בתחומי ממכס, כלכלה, תעבורה, תקשורת ועוד. אולם כעבור עשור, התפרקה הקהילה עם נטישתה של קניה.

ב-1975 הושלמה מסילת הברזל "טנזם (Tanzam), שאורכה 1872 ממק"מ, שהונחה בין טנזניה לזמביה. המסילה, שהוקמה על ידי מומחים סיניים ובמימון סיני, נועדה להבטיח את הקשר בין מכרות הנחושת של זמביה לנמל דאר אל סאלאם.

בשנת 1978 התדרדרו יחסי טנזניה עם אידי אמין, שליטה של אוגנדה ובנובמבר אותה שנה פלשו כוחות אוגנדיים לצפון מערב טנזניה. בינואר 1979 הגיבו כוחות טנזניים במתקפת נגד ופלשו לאוגנדה. במסע מלחמה שהשתתפו בו כ-5000 חיילים טנזניים וכ-3000 גולים אוגנדים, נכבשה קמפלה ונבזזה. אידי אמין, שנעזר בחיילים מלוב,  נאלץ לברוח[15].

ב-1980 היה בזנזיבר ניסיון הפיכה שנכשל ונייררה נבחר שוב. בעקבות השינויים במדיניות ברית המועצות ופשיטת הרגל של האידיאולוגיה הסוציאליסטית, פרש נייררה מתפקידו ב באוקטובר, על מנת שלא יהיה זה שמיישם מדיניות של שוק חופשי, לה התנגד. [אם כי המשיך לכהן כיו"ר המפלגה היחידה, "מפלגת המדינה המהפכנית" (CCM)].

את מקומו של נייררה תפס מקורבו עלי חסן מוויניי, יליד 1925, אשר שימש מאז 1984 כנשיא זנזיבר, (אחת משתי מדינות הפדרציה של טנזניה) ב-אוקטובר 1990 נבחר מוויני לתקופת כהונה נוספת, של חמש שנים, גם הפעם כמועמד יחידי וזכה ברוב מוחץ של 95.5% בתקופת כהונתו השנייה החל לנטוש את הדרך של מדינה סוציאליסטית, חד מפלגתית ואוטרקית. ב-1992 הותר קיומן של מפלגות נוספות. .

בחירות רב-מפלגתיות שנערכו לראשונה בשנת 1995, באווירה של כאוס,  סימלו את קץ השלטון החד-מפלגתי בטנזניה. ב-23 בנובמבר 1995, נשבע בנג'מין מקפה (Mkapa) כנשיא המדינה. שתי מערכות בחירות נערכו מאז, בעיקר לנוכח התנגדות עממית ומעמדה האוטונומי-למחצה של זנזיבר, ובשתיהן ניצחה מפלגת השלטון, חרף עדויות משקיפים בדבר אי-סדרים. נשיא המדינה מאז שנת 2000 הוא Jakaya Kikwete.

 

 

 ספר חובה לטיול בקניה, בטנזניה, באוגנדה, באתיופיה ובעצם לכל טיול באפריקה השחורה. אפריקה שמעבר לקוו המשווה.

 

 

במהלך שנות ה-60 התהדקו הקשרים בין מדינת ישראל הצעירה לבין טנזניה. הנשיא הטנזני הסוציאליסטי ג'וליוס ניררה התחבר עם ראש הממשלה דאז גולדה מאיר. בין המדינות התפתחו קשרים אמיצים וישראל סייעה לטנזניה בהקמת ה"שרות הלאומי" של המדינה ה-JKT בסווהילית : Jeshi la Kujenga Taifa (צבא בניית המדינה). בתחום הבניה נקשרו קשרים אמיצים בין חברות ואדריכלים ישראלים לבין השלטונות הטנזנאים. שלושת האדריכלים הישראלים אשר בלטו בפעילותם במקום הינם משה ירמיצקי, גבריאל מרגלית ויעקב מרקו שתכננו בין השאר את מרכז הצרכנות בדאר א-סלאם, את "מלון קילימנג'רו" בדאר א-סלאם ואת "מלון ספארי" בשמורת מיקומי. ניתן לקרוא על הפעילות הרבה של הישראלים בטנגניקה בשנות ה-60 בספרו של השגריר הראשון של ישראל למדינה, רפאל רופין, "שליחות לטנגניקה".

לאחר מלחמת יום כיפור, במסגרת החרם הערבי, ניתקה ממשלת טנזניה את הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל בלחץ המצרים שהיו בעלי אינטרסים רבים בטנזניה, והפעילו לחץ דיפלומטי על הממשלה הצעירה של המדינה. קשרים דיפלומטיים, תיירותיים ומסחריים ענפים מתקיימים בין המדינות.