תולדות זיכרון יעקב במאה העשרים

כתב : גילי חסקין

תודה מיוחדת לאיתי בחור, מחבר הספר "פעמון סדוק", המתאר בהרחבה , בעניין ועם הרבה ביקורת, את תולדותיה של זיכרון יעקב. תודה על הזמן שהקדיש לי ברחובותיה ומול בתיה של זכרון. תודה על האופן שבו הלהיב אותי לנושא.

תודה לגדעון ביגר על הערותיו. תודה לרן אהרונסון על תשובותיו.

ראו קודם: זיכרון יעקב – מושבת הברון ; ראו גם: "קופסא שחורה" ; בית העלמין של זכרון יעקב ;             סיור בזכרון יעקב .

סיום משטר החסות של הברון

כפי שנכתב במאמר הקודם, הסכסוכים ומריבות בין פקידי הברון לבין האיכרים וסיבות נוספות, גרמו לברון רוטשילד, להעביר את ניהול המושבות לידי חברת יק"א -"חברה להתיישבות יהודית" (Jewish Association Colonization), מיסודו של הברון מוריס הירש, שלא האמין בסיכויי ההתיישבות בארץ ישראל והעדיף להשקיע בניכר, בעיקר בארגנטינה[1]. מעבר לעייפותו של הברון מתלונות ומביקורות של המתיישבים מזה ושל 'חובבי ציון' מזה, אפשר לנסות ולהסביר את צעדו של הברון, גם לאור התפתחויות בשלהי שנות התשעים של המאה ה-19 בכל חזיתות העשייה שלו בארץ: בחורן ניתן צו גירוש והמושבות נאלצו להתפרק. מטולה, שהיתה "מושבה לדוגמא" ובה ניסה להוכיח שניתן ליישב פועלים על בסיס של גידולי שדה, לא הצליחה להגיע לכלל עצמאות. בנוסף לכך, מרבית מפעליו – היקבים, בתי החרושת למשי ומפעל התמציות, היו שקועים בגירעונות מתמידים. יתכן מאד שהגיע למסקנה שאין בכוחו של אדם אחד להרים משא כה כבד והוא תר אחרי משענת שתישא עמו בנטל[2].

המעבר לניהול יק"א

החברה הוקמה בשנת 1891, במטרה לסייע ליישובם של יהודים פליטי האימפריה הרוסית באמריקה ובעיקר במושבות הברון הירש בארגנטינה. על מנת להכשיר יהודים להגירה, הקימה יק"א מספר בתי ספר חקלאיים בגליציה וכן מספר רב של לשכות מודיעין. מראשית המאה ה-20 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הייתה הגוף המרכזי בפעילות לגאולת קרקע בארץ ישראל למרות שלא הייתה גוף ציוני. במסגרת ההסכם, הוקמה מועצה לארץ ישראל, בראשות הברון רוטשילד, שהעביר אליה 15 מיליון פרנק זהב, לסיוע לפעילות יק"א בארץ[3].

בט"ו כסלו תרס"א, (1900) פרסם העיתון המגיד כתבה: "מפת ארץ ישראל חדשה נדפסה על ידי חברת יק"א". המפה הזאת צוירה כנראה בבית ספר "חברת כל ישראל חברים" בירושלים, והוועד המרכזי של החברה בפריז מצא אותה ראויה לפרסום בכול העולם. לצדה נכתב: "במפה רשומים כל מושבות היהודים שבארץ בדיו אדום וממנה הננו רואים כי יש לנו עד עתה שלושים נקודות יהודיות בארץ אבותינו, מן מטולה אשר בצפון ועד קסטינה אשר בנגב"[4].

כבר באוגוסט 1899 הגיע לזיכרון יעקב אמיל מאירסון, שליח יק"א והברון. האיכרים טענו באוזניו ששטחי המטעים קטנים מכדי להיות רווחיים ובקשו תוספת קרקע. מאירסון הסכים עמם, שכמות הקרקע הכוללת של המושבה אינה מספיקה לכלכל את שמונים ושתים המשפחות החיות בה ולכן יש לדלל את מספר המשקים. לפיכך חמישים משפחות יאלצו לעזוב. הפגישה התפוצצה. האיכרים הקימו קומונה, שתאסוף את ההכנסות מהענבים של כל המשקים לקופה אחת ולחלק את הכסף לפי מספר הנפשות במשפחה. זאת כדי למנוע לחץ על איכרים עניים, במטרה לגרום להם לעזוב את המושבה. מנהל המושבה אדולף שטארקמט, חשש מהתארגנות האיכרים. הוא נזקק להצלחות מרשימות כדי להרשים את יק"א. לכן לא שילם לאיכרים עבור הענבים ולא העביר להם כספי הלוואת לתמיכה[5]. מאירסון פיטר עשרות פועלים ובעלי מלאכה יהודיים. חלקם תושבים בעלי משפחות שגרו ועבדו במושבה שנים רבות.

ה-1 בינואר 1900 סימן לא רק את תחילתה של המאה העשרים, אלא עידן חדש בתולדות המושבות. לחברה היתה מדיניות כלכלית נוקשה. היא קצצה את הסובסידיות לכורמים את התמיכה באיכרים, את מספר הפקידים ואת היקף השירותים. תכניותיה ודרישותיה של יק"א, שנתפסו בשעתן כאיום על ההתיישבות, עוררו תרעומת רבה והביאו לתגובות חריפות, בהן משלחת לברון בפריס, שבקשה להעביר את רוע הגזירה, אך הברון סירב לקבל את המשלחת וזו לא יצאה. חברת יק"א ניהלה את העניינים על בסיס כלכלי בלבד, מעתה חדלו המושבות לחיות "על חשבון הברון". בתום הבציר של 1902, נמצאה יק"א אחרי שלוש שנים רצופות של הפסדים. הבצירים היו עתירי יבול, אולם היין לא נמכר. המדיניות של תקציבים מצומצמים והשקעות מועטת הביאו לתוצאות שליליות. המשקים ספגו את הכספים המועטים ונותרו במצוקה כלכלית. הלחצים שהפעילה יק"א על האיכרים, כדי שיעזבו את המושבה, לא הניבו תוצאות מספקות. באווירת המשבר ועקב הצמצומים, עזבו את המושבה עשרות רבות של פועלים ועשרים איכרים על משפחותיהם (לא חמישים כפי שתכננה החברה), קרוב לשישים איכרים נותרו בזיכרון יעקב והנהלת יק"א החלה להקשיב לאיכרים. בסוף ספטמבר 1902 הגיעו האיכרים ויק"א להסכמה על התקציב ועל חלוקת הקרקעות. כל איכר קיבל מספוא, שלוש עזים, פרה אחת, שרשראות, זוג שוורים לחריש, זרעים, מחרשות, עגלה ומגרסה. יק"א חילקה את עלות השקעותיה להלוואות ארוכות טווח, שניתנו לאיכרים במסגרת הסכם כולל. ב-20 בנובמבר 1902 האיכרים חתמו על החוזים וההלוואות עם יק"א ונעשו לבעלים הרשמיים של אדמתם הממושכנת[6]. איכרים כפרטים והמושבות כציבור, היו חייבים לנהל את ענייניהם בחסכנות, בחריצות ובתבונה. הם נאלצו מעתה לעמוד על רגליהם שלהם. המושבות הגיעו ל"בגרות"[7]..

המשבר לווה גם בעקירה רחבה של גפנים. אולם בחלק מהם ניטעו שקדים ועצי פרי אחרים. יק"א רכשה בשנת 1902, קרקעות נוספות באזור, שעזרו להרחבת שטחי הפלחה של 52 האיכרים שנותרו במושבה. כמה משפחות מזיכרון יעקב מטולה וראש פינה, שלא היה להם די קרקע להתיישבות, וכן כמה מבני הדור השני, עברו למושבות יק"א בגליל התחתון[8]. כאשר רכשה יק"א את אדמות מראח (כיום גבעת עדה), לא הרחק מזיכרון יעקב, סירבו האריסים הערבים להתפנות ומנהל המושבה אדולף שטארקמט, ציווה לשרוף את החושות שלהם. האריסים המפונים נקטו לעתים בפעולות אלימות נגד יהודים והשילטונות העות'מניים החמירו את המדיניות כלפי הישוב העברי. הם עצרו מעת לעת את הבניה והעבודה החקלאית. הקרקעות היו דלות כתוצאה של הזנחה בת שנים ונדרשו הוצאות גדולות כדי לטייב אותן. בגלל המרחק מזיכרון יעקב, נותרו האיכרים כל השבוע במראח ושבו לבתיהם בזיכרון רק בסופי השבוע.

באופן כללי, ניתן לומר, כי חברת יק"א הרחיבה את הישוב העברי בארץ ישראל, על ידי הקמת מושבות חדשות והגשת עזרה כלכלית נרחבת למושבות הקיימות, כשהברון עצמו מושך בחוטים מאחורי הקלעים. חששותיהם החמורים של האיכרים ו"חובבי ציון", מהעברת ניהול המושבות ליק"א, נתבדו עם הזמן. להיפך – באה תקופת תנופה והתבססות. המעבר לחסותה של יק"א הביא לשינויים נוספים בתחומים המשקיים, בהם העברת היקבים בשנת 1905, לאחריות האיכרים ולאחריה יצירת "אגודת הכורמים של ראשון לציון וזיכרון יעקב", והקמת חברת "כרמל מזרחי", לשיווק היין. אלא שללא סובסידיות, ירדו מחירי היין וכבר לא ניתן היה לקיים משפחה גדולה משלושים דונם של כרם, כפי שהיה בתקופת הברון[9]. הגישה הניהולית של יק"א הובילה למגוון של התארגנויות מקומיות, כמו הקמת ועד מושבה, עם זכות בחירה כללית, עם בית משפט שלום ואגודת אשראי קואופרטיבית " הלוואה וחיסכון" ב-1906.

המאבק לדיבור בשפה העברית

אחד התחומים בהם חל שיפור משמעותי בתקופה זו הוא מעמד השפה העברית. אמנם, לימוד הצרפתית, כשפה זרה ראשונה, הונהג בכול בית ספר "בארוני", אבל לימוד העברית היה להלכה ולמעשה אחד מעקרונות מערכת החינוך של הברון. בניגוד למה שמקובל לחשוב, לא מדובר על כמה מורים צעירים שהצליח "להגניב" את העברית לבתי הספר במושבות[10]. גם לא היה זה "מפעל פרטי" של קומץ מורים, כ"נגד פקידות הברון"[11]. הברון עצמו הכריז על מדיניות פיתוח העברית בהזדמנויות שונות: בביקורו הראשון בארץ, בפגישות שונות ובהוראות שניתנו לפקידיו בארץ.  בביקורו השני, בשנת תרנ"ג, חזר הברון והכריז: "עליכם לדבר רק בשפה בה דיברו אבותינו לפנים, היא השפה העברית"[12].

בשנת תרס"ב היגיע לזיכרון מורה בשם יעקב גולדמן, שהצליח לחבב את העברית על תלמידיו ואף עלה בידו להפיץ את הדיבור העברי בבית הספר וגם בקרב המבוגרים[13]. במכתב למערכת "השקפה", אפשר ללמוד על עבריותה של זיכרון יעקב. אחד מבני המושבה, המעיד על עצמו שמשתמש בעברית בחיי היום יום, כתב: "הרוח הצרפתי, אשר שרר תמיד במושבתנו, חלף הלך לו ועל מקומו בא רוח הלשון העברית… על המורים היה להילחם על שפה נוכרייה, אשר התגנבה למושבתנו וסוף סוף נצחו מורינו עתה ולשון עברית היא השוררת היום במושבתנו"[14]. גם מדו"חות שנמסרו באסיפה הכללית של מורי ארץ ישראל, שהתכנסה באלול תרס"ד, נמסר שלא רק תלמידי בית הספר, אלא גם צעירי המושבה, מדברים ביניהם עברית[15].

הכנסיה הארצישראלית

בית הפקידות של זיכרון שימש כמקום התכנסותו של "הכנסייה הארצישראלית". באוגוסט 1903. היה זה ניסיון, ביוזמתו של מנחם אוסישקין, מראשי תנועת "חובבי ציון" ברוסיה, לאחד את הישוב היהודי בארץ ישראל, לגוף כעין-פרלמנטרי, במקביל לקונגרס הציוני העולמי. היה זה הגוף הנבחר העליון הראשון של יהודי ארץ ישראל ואפשר להחשיבו כאבי אבות הכנסת. הכוונה היתה שהגוף ייצג את ציוני ציון, החיים בארץ ישראל הן בפני השלטון העות'מאני והן בפני מוסדות הקונגרס וגורמים אחרים בארץ ובחו"ל.

הציבור היהודי באותה תקופה התחלק בחלוקה ראשית בין אנשי היישוב הישן ובני העלייה הראשונה ובכל אחד משני הציבורים היו עשרות מוסדות מפלגתיים, עדתיים וכלכליים שנלחמו זה בזה על משאבים ללא כל ארגון אחיד. גורמים שונים ניצלו את הפירוד הפנימי כנגד היישוב ובהם נציגי השלטון הטורקי ופקידי הברון רוטשילד. אוסישקין פרסם קול קורא בעיתונות העברית לייסוד "אורגניזציה" (התארגנות או "הסתדרות"): "[לקרוא] לאספה כללית את באי כוחם של כל בני עמנו שבארץ ישראל היודעים ומכירים כוחה של אורגניזציה לעסוק בדבר יסוד האורגניזציה הזאת ובדבר היחס בינה ובין המוסדות שבחו"ל העוסקים ביישוב הארץ, לסדר את ענייני הציבור ולברר אופני ההשתמשות בהזכויות שהממשלה נותנת לכל בני ישראל היושבים בארץ, לדבר על ענייני החינוך, הפצת ידיעות הארץ ותחיית השפה, ולבחור חברי ההנהגה התדירית"  [16].

בני הישוב קיבלו את ההצעה בהתלהבות רבה. כל מי שקנה "שקל", שמחירו היה חצי מג'ידי טורקית, השתתף בבחירת הצירים. כל חמישים בוחרים היו זכאים לשלוח נציג ל"כנסייה" הראשונה, שנקראה גם "מסדרה". הכנסייה ריכזה את כל מנהיגות הישוב באותם ימים, ימי סוף העלייה הראשונה. השתתפו בה שישים ושבעה צירים, שייצגו כשלושת אלפים ומאתיים איש, מתוך כחמישים אלף יהודים, תושבי הארץ אז[17]. היו אלו עסקני "חובבי ציון,", ראשי המושבות, רבנים, נציגי "הישוב הישן" ושלוחי עדות שונות. אחד הנושאים המרכזיים בהם עסקה ה"כנסייה" היה העבודה הערבית במושבות, שלדעת אוסישקין, לא  רק הזיקה מוסרית, אלא הזיקה מעשית. נאמר שם שהפועל הערבי החי במושבה מוסר מידע לשכנים שתכננו התנפלויות וכן מלשין בפני השלטונות, על בנייה בלתי חוקית ועוד. אוסישקין הזהיר שהעבודה הערבית, לא די שהוא מסיבה נזקים חומריים ורוחניים-מוסריים למושבות, אלא היתה סכנה לעצם קיומן. "יום יבוא", כתב אוסישקין ביומנו, "וזה הפלח הערבי המדוכדך, האובד בעניו, ימצא דעת, יפקח עיניו , ויראה לפניו מושבות עבריות פורחות ואנשים בהן מעט. הוא יראה וידע כי יזע שלו, כי זיעת אפו שלו עשו את כל השפע הזה… וכבר עכשיו, כל מי שאזנים לו לשמוע, יבוא וישמע רחש-רגנים בין הערבים היושבים בזיכרון יעקב[18].

היתה בכך משמעות סמלית גדולה ונראה שייסוד "ההסתדרות הארצישראלית" ביום שנתכנס הקונגרס בבאזל, נעשה כדי ליצור הנהגה ארצישראלית, שוות ערך ובלתי תלויה בהחלטות הקונגרס הציוני בבאזל.  כל זאת בלי לדעת, שבקונגרס זה תועלה תכנית אוגנדה. רוב הצירים בקונגרס הציוני השישי, ייצגו יהודים מן הגלות וייצוג יהודי ארץ ישראל היה זעום. יתרה מזו, רוב הצירים בקונגרס השתייכו ל"טריטוריאליסטים", ותמכו בהצעתו של הרצל להקמת מדינה יהודית באוגנדה, היא תוכנית אוגנדה. מנחם אוסישקין הבין עוד בטרם התכנס הקונגרס, כי בסיס כוחם של ציוני ציון מצוי בקרב יהודי ארץ ישראל (שמנו אז כ-50 אלף נפש) ושעל מנת לתת ביטוי לכוח זה עליהם להיות מאוחדים ולבחור להם הנהגה ייצוגית ומוסדות מארגנים. יש סמליות ואף גורליות היסטורית, בכך שבשעה שהקונגרס הציוני דן בתכנית אוגנדה, נערך במקביל קונגרס ארצישראלי, שהיה מעין מחאה חיה על החלטותיו[19]. בין ההצעות שהועלו (ואושרו כולן) על ידי אוסישקין, היתה הצעה לדחות את רעיון ההתיישבות באוגנדה, שהתקבל באותו זמן, בקונגרס הציוני השישי, שנערך בבאזל[20].

הוועידה שעוררה התלהבות גדולה, החליטה להקים גוף מחוקק – "כנסיית צירים", ובחרה בוועד שיוציא לפועל את החלטותיו, בראשות ד"ר הלל יפה. אולם כמידת ההתלהבות הראשונה, כן מידת ההצטננות אחרי ההתכנסות. היו לכך כמה גורמים, אך הגורם העיקרי והמידי היה עמדתו השלילית הקיצונית של הרצל, להתארגנות בארץ ישראל, הואיל והייתה בת טיפוחיו של אוסישקין, שהתנגד לתכנית אוגנדה. גם יק"א לא הרשתה לאנשיה בארץ לתת יד להסתדרות והוועד האודיסאי[21], הדוחף העיקר להקמתה, לא עשה למענה דבר. משלחת אוסישקין פעלה גם בדבר ניהול ענייני החינוך בישוב. מיד לאחר ה"כנסיה", כינס אוסישקין בזיכרון יעקב, ועידת מורים שנמשכה שלושה ימים (26-28 באוגוסט 1903), והשתתפו בה כשישים מורים, מורות וגננות. וכך נוסדה בהתכנסות "אגודת המורים בארץ ישראל", שהפכה בשנת 1928 ל"הסתדרות המורים"[22]. המטרה המוצהרת הראשונה של התארגנות המורים הייתה לטפח מערכת חינוך לאומית בעברית[23].

הגעת פועלי העליה השניה

באותה תקופה הצטרפו למושבה פועלי העלייה השנייה שהגיעו כבודדים, ומהר מאד התנגשו עם איכרי זיכרון בדרישתם לעבודה עברית. בני העלייה הראשונה היו איכרים שומרי מסורת ובעלי רכוש וקרקעות והם העסיקו בעיקר שכירים ערבים בחקלאות ובשמירה. דהיינו, למעט הרעיונות הציוניים, דרכם של אנשי העלייה הראשונה תאמה את הערכים הישנים של אירופה. לעומתם, היו עולי העלייה השנייה סוציאליסטים ואתאיסטים. הם הושפעו מהתנועה המהפכנית ברוסיה ורצו לבנות חברה שוויונית המבוססת על עבודת כפיים ולא על עבודתם של עובדים שכירים. כציונים, אנשי העלייה השנייה האמינו, כי יש לבנות את ארץ ישראל באמצעות פועלים יהודים ולשמור על החיים והרכוש באמצעות שומרים יהודים. הם חלמו על חברה ציונית, שתאמה דווקא את דעתם, לגבי חברה מתוקנת[24].

יוסף חיים ברנר, בספרו "מכאן ומכאן", משווה את בני שנתי העליות: " כאן [אנשי העלייה הראשונה]- – מעשיות בתקוות גדולות להיות בעלי-אחוזות ובסכומי כסף שהשקיעו ולא הביאו פירות, וכסף-הבארון לא הספיק או שלא בא בזמנו, ודרשו תמיכה ממוסדות ידועים – לא “חלוקה” ח"ו, אלא תמיכה – והמתינו, וקיבלו את התמיכה או לא קיבלו, ובינתיים סבלו (שומן-אוָזים אינו אפילו בעיר: מחיר-האוָז בפלשתינה – נפוליון!) ובינתיים קנו את הפסנתר, ונסע הבן לאוסטרליה, והבת עדיין לא נישאה לאיש, ואין לה מה לעשות, ועשו ספקוּלַציה ומכרו את החלקה, ועדיין הדבר תלוי ועומד… וכאן [אנשי העלייה השנייה] – מעשיות בחמש אצבעות, שהביאו יחד עם אידיאלים תריסר, אידיאלים של כיבוש-עבודה וחיים בחיק-הטבע וניצחונות-כוח-האדם ויסודות חדשים של ציבור, ועבדו בששה גרושים ליום, ולנו ברפתים, ונלחמו נגד הבּויקוֹט, ועשו אספות, וקדחו, ומאסו בעבודה, וחלו הילדים, ופנו לעזרה – לא תמיכה, אלא הלוואה – והקציעו מקום לירקות, וירקות עוד אינם, והאידיאליות נתמזמזה, ואמריקה מושכת, ועדיין הדבר תלוי ועומד…"

ראו באתר זה: זרם הפועלים בעלייה השנייה.

פועלי העלייה השניה ביקשו להוכיח את מעלותיו של הפועל היהודי, מנקודת מבטו של האיכר, בעיקר בעבודות שהצריכו רמה גבוה יותר של ידיעה ותבונה. הם דיברו על הערך של עבודה עברית מבחינת התחייה הלאומית. הם הצביעו על חסרונות הפועל הערבי והסכנה הכרוכה בעבודה ערבית: הללו גנבו כלים חקלאיים, בהמות ותוצרת חקלאית. כמו כן טענו שהם משפיעים לרעה על המוסר, הכוונה היתה בעיקר לפועלים שחיו בחצרות האיכרים. מידות הערבים, כך טענו, תשפענה בעיקר על הילדים, עמם באו במגע שוטף. מלבד ההשפעה המוסרית השלילית הישירה, נשמעו טענות כי למעמד הפועלים הערביים, יש גם השפעה מוסרית עקיפה, שהם מעוררים אצל האיכרים את התכונות השפלות ביותר, שכן האחרונים הרבו להכות את הפועלים[25]. איכרי המושבות העדיפו את עובדיהם ושומריהם הערבים, להם שילמו שכר זעום, על פני העולים. בזאת נוצר קונפליקט אידאולוגי ומעמדי בין שתי הקבוצות. האיכרים ראו עצמם כמי שהגשימו את משאת נפשם להיות חקלאים בארץ האבות, תוך התמודדות עם מחלות ועוני והסתגלות לאורח חיים שונה בתכלית מזה שהכירו בארצות מוצאם. בהעסיקם בעיקר ערבים ביקשו להקל מעצמם את המעמסה בצורת עבודה זולה ולשמור על משק רווחי. את חלוצי העלייה השנייה ראו כערב רב, ווכחנים ונרגנים ששאיפתם רק לשכר גבוה מזה ששולם לערבים. את טענות האיכרים כלפי הפועלים סיכמו אהרון אהרונסון ומשה סמילנסקי במספר נקודות:

• הפועלים הערבים יעילים יותר והעסקתם חיונית לרווחיות המשק החקלאי.
• הפועלים היהודים, רוממות העבודה בפיהם ואילו יכולתם המעשית ירודה.
• מנהיגי הפועלים מעוררים התנגדות אצל האיכרים בשל השקפתם הסוציאליסטית הכוללת הלאמת הקרקע מבעליה.
• יחסם של הפועלים לדת ולמסורת מקומם את האיכרים.
• עבודה עברית מנוגדת לצורך לקיים שכנות טובה עם הערבים[26].

החלוצים מצדם ראו את האיכרים כבעלי אחוזות נצלניים, שבאו ארצה לצבור רווחים מעבודת פועליהם הערבים השכירים. הם נדמו בעיניהם לאיכרים כדוגמת אלה שהכירו ברוסיה – הקולאקים. מטרת החלוצים הייתה "כיבוש העבודה" ו"כיבוש השמירה". בזאת הדגישו את היסוד הלאומי, שארץ ישראל חייבת להבנות בידיים יהודיות ולא ייתכן כי פועל יהודי יידחה מעבודה על ידי מעביד יהודי שיעדיף פועל זר על פניו. הפועלים, שהיו מתגרים לעתים באיכרי זיכרון , כששרו בקול שירים גסים באוקראינית או  ברוסית , כינו את האיכרים "בועזים". הכינוי לקוח משמו של בועז, בעלה של רות המואביה במגילת רות. בועז היה בעל חלקת שדה, שהעסיק פועלים ופיקח עליהם באמצעות "נערו הניצב על הקוצרים". את מנהגו של בועז התנ"כי זיהו העולים עם דמות הפאודל ולכן, שאלו את שמו לתיאור יריביהם המעמדיים והאידאולוגיים – איכרי המושבות, ילידי הארץ, בני הדור השני לאיכרי העלייה הראשונה[27].

ב-1907 סיים ד"ר הילל יפה את תפקידו כמזכיר ועד 'חובבי ציון ביפו'. הוא רכש מגרש על הכרמל ונכנס לשותפות שהקימה את פרדס גן שמואל. כשהתפנה מתפקידו הציבוריים שב לזיכרון יעקב. הוא ניסה לסכל את תכניתה של יק"א להעביר את היקב לידי האיכרים, ללא מימון ביניים ובלי תכנית הבראה. כשיק"א רצתה לסגור את בית החולים שבמושבה, ולהפסיק לממן את פעילותו, כתב הלל יפה לברון רוטשילד ושכנע אותו להמשיך ולממן את המוסד החיוני. ד"ר יפה פעל להקמת בית עם, שהעביר תכנית הרצאות בליווי פנס קסם. כשהחמירה מצוקת פועלי העליה השניה, דאג הלל יפה להקים עבורם לשכת עבודה וייזם תכנית ליישב אותם כפועלים במושבה ואף הקים עבורם מטבח משותף. פועלי העליה השניה לא מצאו שפה משותפת עם בני הדור הצעיר שגדל בעליה הראשונה, שפיתח סגנון ארץ ישראלי מיוחד. נציגם המובהק היה אהרון אהרונסון, שגדל מילדותו בזיכרון יעקב[28]. ההתנגשות בין שתי הקבוצות הוחרפה החל מ-1908, עם הופעת צעירי "השומר" בזיכרון ובסביבתה. בני המושבות שדיברו ערבית טוב מהם ורכבו על סוסים לפחות טוב כמותם, ביקרו את יחסם המתנשא, כלפי האיכרים וכלפי הערבים.

ראו באתר זה: אנשי 'השומר' והיחס כלפי סביבתם.

עליית התימנים.

ב-1912´החלו להגיע לארץ משפחות יהודיות מתימן, בעקבות מסעו של שמואל יבניאלי, איש העליה השניה, שיצא לתימן בברכת ארתור רופין, וקרא להם לעלות ולהשתלב בעבודה חקלאית. לעומת העיקרון שאין לממן את העלייה, סייעה התנועה במימון מקצת הוצאות הדרך של הנוסעים; לעומת הקו שעודד עלייה של בעלי הון, או צעירים חסונים ורווקים בלבד, עלו משפחות התימנים בחוסר כל, על נשיהם, זקניהם וטפם; לעומת המדיניות שאין לעודד את בואן של חבורות גדולות, נתן ידו המשרד הארץ ישראלי לעלייתם של מאות אנשים; לעומת העמדה שלתנועה הציונית אסור להיות האחראית הישירה לקליטה, כיוון המשרד את העולים למקומות עבודתם וסייע בקליטתם[29]. לעומת הגישה שאין לראות בארץ ישראל ארץ הגירה, כונתה הארץ, במכתב של הקרן הקיימת לישראל, 'אמריקה עבור התימנים'[30]. התייחסות המיוחדת לעולי תימן נבעה מתפקיד יישובי מוגדר שנקבע להם: התימנים היו אמורים להחליף את הפועלים הערבים במושבות. התימנים, שהיו בעלי נתינות עות'מנית, שומרי מסורת, מסתפקים במועט, צייתנים ואוהבי עמל, נחשבו כ'יסוד עבודה' ,(Arbeitselement), 'פועלים טבעיים' ו'בעלי ערך כלכלי רב'[31].

אנשי המשרד הארצישראלי פנו ליק"א והציעו לקבל את התימנים כפועלים חרוצים וזולים. דב בר, איש המשרד הארצישראלי, העלה כמה משפחות של תימנים על עגלות והביאו אותם לזיכרון יעקב. הפקידות לא התארגנה לקליטתם ולא הכינה עבורם מקומות לינה. העגלון הוריד אותם ליד בית הכנסת. הם התיישבו על הארץ עייפים ושבורים מטלטולי הדרך ומהעייפות ובכו. אסתר צעירי סיפרה בזיכרונותיה: "והסיעו אותנו בעגלות לזיכרון יעקב. שמו אותנו על יד בית הכנסת. באו השכנזים, הסתכלו עלינו ואמרו: 'וי זמיר וי, התימנר קומען' [אוי ואבוי, התימנים הגיעו] וזקן אחד אמר: 'נוציא את העיזים מהדיר, הפרות מהרפת ישימו תבן על הרצפה ויגורו שם'" . לעומת זאת, כמה משפחות שהגיעו מאוחר יותר, דיווחו אחרת. אחד העולים, אברהם בן יפת הלוי, כתב לתימן: "הגענו למשובה הזאת וקיבלו אותנו גם כן בסבר פנים ויצא לקראתנו הממונה על המושבה ההיא ושמו חכם שפירא [זכריה שפירא] ונתן לנו לאכול ארוחת צהרים ואחר כך רשם אותנו… אחר שרשמו את שמותינו, נתנו לנו כול צורכנו לחם, בשר, יין ושמן וכל דבר הצריך"[32].

סך הכול הגיעו שתי קבוצות של עולים מתימן, ס"ה 43 משפחות, שמנו 138 נפשות ויושבו על ידי יק"א בשכונה מיוחדת. הם היו לפועלים במושבה. אחד הזכרונאים ("זכרוני"), תיאר בעיתון 'הפועל הצעיר': "למושבתנו הגיעו שתי שיירות של תימנים. הראשונה: 15 משפחות. רובם ככולם בני כפר. אחדים גם הביאו איזו כלי עבודה של איכר, כעין מגל וכו'. השיירה השנייה 28  משפחות, רובם עירונים, בעלי מלאכה שונים, בנאים, קדרים וכו'. מספר הנפשות 138. רוב תימני זיכרון הינם צעירים ובריאים…. ותימני השיירה הראשונה, הסתגלו מהר לעבודה. בייחוד בזמן הקציר, ההובלה והדיש. גם תימני השיירה השנייה מוצאים להם תמיד עבודה בייקב, בפרדס של הברון בכרמים ובייתר המטעים. תימנים לא דחקו את רגלי הערבים מהחצרות. בחצרות שישבו הערבים, יושבים הם גם עתה. וממשיכים לעבוד אצל בעליהם… יחס הזיכרונים לתימנים הוא כזה: הזקנים, שהם פה הרוב, רואים חובה לעצמם לנהוג בתימנים מידת הכנסת אורחים ומדת רחמנות. והצעירים להיפך, מתייחסים אליהם כאל אנשים עובדים. וימלאו תפקיד הטוב ביישוב. ומה שנוגע לתימנים עצמם, הרי הם שמחים בחלקם: יש עבודה ויש קמח. ואם יש קמח יש גם תורה. ככה הם נאה דורשים". ההערכה היא שבשנים 1912-1914 הגיעו כ-1100 מעולי תימן ליישובים החקלאיים ונטלו חלק בצמיחתם. הם מנו כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה היהודית של הישוב החדש. תיאור בואם של העולים חוזר על עצמו בעיתונות התקופה וכן בתיקי המשרד הארצישראלי ובעדויות של בני התקופה. בבואם נראו העולים חלשים, מדוכאים ורצוצים ממש, מן הדרך הארוכה והקשה. לא קל היה לעולי תימן להתאקלם בעבודות החקלאיות שלא הורגלו להן בארצם ושכרם היומי היה בדרך כלל נמוך מאד ולעתים אף נמוך משכרם של הערבים. יתר על כן, למרות שלא בחלו בשום מלאכה, היו ימים ושבועות שבהם לא נמצאה להם עבודה והם סבלו חרפת רעב.[33]. השתלבותם בישוב הייתה איטית ורוויית קשיים. הם סבלו מבעיות של דיור, מחלות תמותת תינוקות ויחס מתנשא מצד האיכרים ולעתים גם מצד הפועלים.

אגודת ה"גדעונים"

ביישובים השונים בארץ ישראל נוצרה, החל מראשית המאה העשרים, שכבה דורית מקומית בעלת מאפיינים ייחודיים, וערב מלחמת העולם הראשונה ניתן היה להבחין בשלוש קבוצות עיקריות שהנהיגו את הדור הצעיר:

• נוער המושבות.
• הנוער הלומד העירוני.
• אנשי העלייה השנייה.

בני הארץ הקימו ארגונים מקומיים ואנשי העלייה השנייה הקימו מפלגות לאומיות בעלות קשרים בינלאומיים. אך בשני המקרים נוצרה מודעות קולקטיבית חדשה, חלו שינויים בקודים התרבותיים, בנורמות ובדפוסי ההתנהגות שייחדו את הדור החדש והפרידו אותו מדור המייסדים. המתח בין הדורות השפיע על מבנה הכוח בארץ ישראל ועל ההגמוניה בה[34]. המשבר היה מנת חלקן של כל מושבות העלייה הראשונה, וסימל את קץ עידן המנהיגות הוותיקה, שעלתה לארץ ממזרח אירופה, והנהיגה את היישובים מעלייתם ארצה ולאורך כל שנותיהם הקשות.

ב-1913 (סוכות תרע"ד) קמה אגודת "הגדעונים", התאחדותם של בני המושבות, על ידי אלכסנדר אהרונסון (אחיהם של אהרון ושרה אהרונסון) והיתה ארגון הנוער הראשון בארץ. הם ביקשו להשתחרר מסמכות המייסדים, לקבל את ההנהגה ולקדם את החיים הכלכליים והחברתיים ולהשליט תרבות לאומית חילונית. האגודה מנתה 26 חברים בני זיכרון יעקב, למעט אבשלום פיינברג מחדרה. המושבה זיכרון יעקב הייתה בת טיפוחיו של הברון רוטשילד, והיחס המיוחד והטיפול של הנדיב במושבה זו, אם כי היה רצוף קשיים ואי הבנות, היה אחד מגורמי הרגשת הייחוד שאתם התהלכו בני זיכרון יעקב ובגללה זכו לכינוי הלגלגני "נכדי הברון". נשיא האגודה היה אלכסנדר אהרנסון[35], ואחיו אהרון צידד בהקמתה.

'אגודת הגדעונים' הוקמה על רקע מערכת היחסים הבלתי תקינה שבין בני הדור השני והוריהם המייסדים, עקב אי שביעות הרצון של הצעירים מהשמרנות הדתית ששררה בתחום החברתי, התרבותי ובחיי הקהילה. מצב זה הביא לנטישת הבנים, להגירה מהמושבה לחו"ל, ואיים על ביסוסה של המושבה. סוגיה כאובה זו עורר את הבנים לנקוט ביוזמה לשינוי פני הדברים ולשפר את המצב החברתי הפנימי בין צעירי המושבה ואת אחריותם ההדדית זה לזה. סוגיה נוספת שתרמה להחלטה להקים את האגודה הייתה השמירה על המושבה ושטחיה החקלאיים, שהופקדה בידי שומרים ערבים, שלעתים רבות היו מעורבים בגניבות חקלאיות בשטחים ובתחום המושבה. אגודות 'בר גיורא (1907) ואחריה אגודת 'השומר' (1909),שהוקמה במקומה, אתגרו את ה'גדעונים', שטענו נגד התפישה הגורסת הפעלת כוח, ללא שימוש מושכל ומינון נכון של מוח וכוח ותחכום כנהוג במזרח התיכון. חובת ההוכחה חלה על 'הגדעונים', שלקחו את אחריות השמירה במושבה על עצמם, סירבו לכניסת 'השומר' אליה, והוכיחו בפועל את צדקת תפישתם. וכך חזרו השקט והביטחון לשרור במושבה. הם שיקמו את בית העלמין בו נקברו מייסדי זיכרון יעקב; חפרו ותיקנו תעלות מים במושבה; דאגו לעריכת חגיגות וקבלות פנים בצורה מסודרת יותר; הקימו 'ועד שלום' ליישוב סכסוכים ולהגשת עזרה הדדית בעבודה ובמקרי מחלה; נטלו על עצמם את האחריות לשמירה ואף יסדו בראשית 1914 קבוצת כיבוש על אדמות יק"א בשוני. כל אלה היו בעיניהם בגדר פתיחה לפעולה מקיפה שעיקרה גיבוש כוח ביטחוני וחינוך הדור הצעיר לתפקידי הגנה ופעילות ציבורית – הללו נקראו "שמשונים". הודות למאמץ הרב והמשותף שהשקיעו ולמסירותם הרבה הם שיפרו את פני המושבה ואת תחזוקתה[36].

'

הגדעונים' נגררו למאבק עם תנועות השמאל והתייצבו לימין הוריהם במאבק זה שבא לידי ביטוי קשה בעיתוניהם, מאמריהם וספריהם של האחרונים. ביעדים שהציבו "הגדעונים" לארגונם ,לא הוזכר המאבק במפלגות השמאל של העלייה השנייה, אך דרך התנהלותם הייתה מלאה בביטויי תחרות ומאבק, החל בשאלות השמירה והעבודה העברית וכלה בתחרות על בנות המושבה. בנוסף לרצונם לחולל רפורמות במושבות, בני המושבות הזדהו גם עם הוריהם וייצגו את הוותיקים המבוססים ובעלי הרכוש, ואילו "הזרים" או "הרוסים" החדשים היו מבחינתם נוודים בעלי דעות חברתיות מהפכניות, שביקשו להשתלט על החברה הנבנית בארץ ולאכוף עליה את האידאולוגיה שלהם. הגדעונים הרגישו רגשי הנחיתות לעומת "המוסקובים" הסוציאליסטים, האינטלקטואלים ושובי לב הנערות, והיחס כלפיהם נהיה עוין יותר ויותר. בינם לבין ארגון 'השומר' התגלע סכסוך חריף, ששורשיו היו נטועים בקרע בין צעירי האיכרים, בני משפחות העלייה הראשונה, לבין הפועלים אנשי העלייה השנייה. אלכסנדר אהרונסון עצמו פנה פעם אל אנשי תנועת הפועלים בקריאה "לא להזות את האיכרים". "זכרו כי בבית הקברות של המושבה קבורים מאות מבני משפחתם", כתב במאמר בעיתון "הפועל הצעיר", "ומחלתם לחטאיהם הקלים ואמרתם – נושיט-נא יד להם, כי חלוצים כמונו היו, סוללי דרכנו". אלא שקריאתו הייתה כקול קורא במדבר והמצב לא השתפר במאום.  הגדעונים, בראשותו של אלכסנדר אהרנסון, היוו גרעין אופוזיציוני ראשון של בני הנוער בארץ כנגד מפלגות הפועלים, ושנאתם לפועלים הוגדרה כ"אנטישמיות יהודית בארץ היהודים". הגדעונים הואשמו בשנאה ובנקמנות שהגיעה לידי עירוב השלטונות כדי לעשות שפטים בפועלים. אך באופן אבסורדי, הגדעונים אימצו לעצמם סמלים ודפוסי פעולה של הפועלים וארגוניהם: חולצה לבנה עם עניבה כחולה, משמעת צבאית, עזרה הדדית וכדומה[37]. אולם צריך להזכיר, כי נוסף לתפקידי ביטחון, שנטלו לעצמם "הגדעונים" אפשר לראות בהם "תנועת מחאה" חיובית של בני המושבות, שביקשו לשנות ולשפר, הצביעו אל נקודות תורפה וביצעו פעולות שונות בעצמם. סיסמתם היתה: "לשמור על הקיים, לבנות את החרב, ולמלא את החסר למושבה בשביל שתהיה מושבה עברית הראויה לשמה"[38].

התנדבותם של עשרים מבני האגודה לצבא הטורקי, שלושה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה ו-14 חודשים לאחר הקמתה, בד בבד עם פרסום צו עות'מאני שאסר על המשך פעילותן של האגודות ונסיעתו של אלכסנדר לארצות הברית הביאו לשיתוקה המוחלט של האגודה. בשנת 1919, עם סיום המלחמה והכיבוש הבריטי של הארץ, הקיץ הקץ על אגודת 'הגדעונים' ושקעה שמשה. טעות תודעתית נפוצה היא החיבור ששרר, לכאורה בין 'הגדעונים' לבין מחתרת ניל"י. המציאות הייתה שונה; לא היה קשר ביניהן, ואין להתייחס לניל"י כהמשכה הישיר של 'הגדעונים'. רק שניים מחבריהם: נשיאם אלכסנדר, אחיו של אהרון, ואבשלום המזכיר המדעי הצטרפו לניל"י. למרות פעילותם הקצרה בזיכרון, נחשבת תקופתם כמפנה תרבותי וחברתי חשוב ופרשת מים בחיי המושבה, שממנו זיכרון יצאה לדרך חדשה.

מסע הרבנים

בחורף 1913, חשוון – כסלו תרע"ד, נערך "מסע המושבות" או "מסע הרבנים" , שהוא כינוי למסע שערכה קבוצה של עשרה רבנים ביישובים החדשים בצפון הארץ. המסע נערך ביוזמת הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שכיהן אז כרבן של "יפו והמושבות", היה זה  מסע בן חודש ימים, שבו היטלטלו בעגלות רתומות לפרדות, בקרונות של רכבת העמק וגם על גבי סירה – הכול כדי להיפגש עם אנשי המושבות, שהשילו מעליהם את הדת הישנה לטובת חלום חדש. במהלך המסע, ביקרו הרבנים בעשרים ושישה יישובים בצפון הארץ[39]. בראש המשלחת עמדו שניים שייצגו שני פנים של היהדות החרדית: הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הוגה דעות חרדי, שלבו יצא אל הציונות ואל "הכופרים" והרב יוסף חיים זוננפלד, מהמתנגדים העזים ליישוב החדש ולציונות. המסע, מומן ותועד על ידי "ארגון הפקידים והאמרכלים דאמסטרדאם"[40].

המסע הוגדר כמסע התעוררות וקירוב לבבות אשר נועד להכשיר את הקרקע ולהחזיר את החלוצים עד כמה שניתן לאורח חיים מסורתי, בעיקר בנושאים של כשרות, שמירת שבת, חינוך יהודי במושבות ומצוות התלויות בארץ. זאת על מנת למנוע את הקרע שהחל להיווצר בין "היישוב הישן" ל"יישוב החדש". בכל מקום אליו הגיעו התקבלה משלחת הרבנים בכבוד גדול. האנשים והנשים התכנסו בבית הכנסת לשמוע את דרשות הרבנים. הרבנים דיברו בענייני אחווה וקרוב לבבות באהבת ישראל, חשיבות העבודה החלוצית באהבת ארץ ישראל לקירוב גאולת ישראל, כמו כן, דיברו ישירות על הצורך לתקן פגמים במצב הדתי בענייני חינוך, שמירת שבת, טהרת המשפחה ומתן תרומות ומעשרות. הרבנים האזינו גם לבעיות שהעלו המתיישבים, ביניהן בעיות בתחום החומרי. עם זאת, המסע נחל הצלחה חלקית בלבד – בעוד שבמושבות העלייה הראשונה התקבלו דברי הרבנים בהתלהבות ובהבנה והייתה נכונות עקרונית להיענות לבקשות המשלחת, הרי שביישובי העלייה השנייה, שחלק מחבריהם היו חילונים וסוציאליסטים, קבלת המשלחת הייתה צוננת[41].

ראו באתר זה: יחסה של העליה השניה לדת ולמסורת (בהכנה)

המשלחת נסעה מחדרה לזיכרון יעקב, לא צפתה קשיים מיוחדים במהלך הביקור, שהרי התושבים היו אנשי העלייה הראשונה, שבאו מבתים מסורתיים. משלחת הרבנים התקבלה בהתרגשות רבה על-ידי ראשי וועד-המושבה של זכרון-יעקב ולאחר שהתמקמו חבריה ב"מלון גרף", הגיעו ליקב ולבית הבד ומצאו פתרונות לבעיית העדר הפרשת מעשרות – כדי להכשיר את השמן שהוכן ללא הפרשה כדין.

אולם כאשר הובילו אותם ראשי הוועד לעבר בית הכנסת הגדול הגדול "אהל יעקב", הבחין הרב קוק, שהבימה הוצבה, בשונה מבתי הכנסת במזרח-אירופה, ליד ארון הקודש ולא באמצע בית הכנסת. הדבר הכעיס אותו מאד. משום שמדובר היה בנושא טעון. כי מיקום הבמה היה סמל המאבק של הזרם האורתודוקסי בתנועה הרפורמית במערב-אירופה. אחד התיקונים שהנהיגה התנועה הרפורמית, בניסיון להתאים את הפולחן הדתי לרוח הזמן, היה העתקת הבימה ממרכז בית הכנסת לחזית האולם, כנהוג בכנסייה[42]. הרבנים, בעקשנות חסרת פשרות, עמדו על כך שיש לשנות את מיקום הבימה, אחרת לא יתפללו שם בערב שבת, דבר שעורר מבוכה רבה בקרב ועד המושבה והאיכרים. התושבים הציעו להזיז את הבמה למרכז בית הכנסת באופן זמני, אך הרבנים סירבו והודיעו כי כף רגלם לא תדרוך בבית הכנסת עד שהבימה לא תועבר באופן קבוע אל המקום הנהוג במסורת ישראל. הרב בן-ציון ידלר – שהכיר את אנשי המושבה מביקוריו הקודמים בה בתוקף תפקידו – יצא מחדרו ונפגש עם כמה איכרים ברחוב וניסה להסביר את עמדת הרבנים. האיכרים שאלו כיצד ניתן לשנות את מיקום הבימה בניגוד לתכנון של האדריכל ששלח הברון. פקידי הברון – שלא היו בין המתפללים בבית הכנסת, אולם בלהט הוויכוח עורבו בדבר – לא היו מוכנים לדון בשינוי.

אחר-כך גם הבחינו הרבנים כי הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", המעטר את הקיר הצפוני של בית-הכנסת, כתוב בשפה הצרפתית, מה שחיזק את דעתם, לא להתפלל במקום. ככל שנקפו השעות התגבשו במושבה שתי קבוצות: האיכרים שתמכו בעמדת הרבנים ואלה שתמכו בעמדת הברון. סמוך לכניסת השבת החליטו הרבנים כי לא ילכו לבית הכנסת, ומכיוון שלא היה להם מספיק זמן להגיע אל בית הכנסת השני בזיכרון יעקב, זה של יוצאי תימן, החליטו להתפלל ביחידוּת באכסניה. קבוצת איכרים הגיעה אל האכסניה כדי להביע את תמיכתם ברבנים. התפילה נערכה באכסניה בנוכחות קהל גדול, ובית הכנסת במרכז המושבה נותר ריק. למחרת, בשעות הבוקר המוקדמות, הגיעו אלברט כהן, פקיד הברון, וגבאי בית הכנסת אל הרבנים באכסניה וביקשו מהם לכבד את בית הכנסת בתפילתם; הם התחייבו בפניהם, כי לאחר השבת תפורק הבימה ותועבר לצמיתות למרכז בית הכנסת. הרבנים התרצו ואנשי המושבה התכנסו לתפילת שחרית כשהבימה עדיין ניצבת על מקומה.

למחרת היום, בעת תפילת-שחרית של שבת ולפני הוצאת ספר-התורה, דרש הרב יצחק הכהן קוק באוזני המתפללים ודיבר בגנות ההתבוללות כשהוא קורא לציבור "הסירו אלוהי הנכר מתוככם!". במוצאי-השבת הוסיף הרב קוק ודיבר על אודות חינוך-דתי הולם לילדי המושבה, הזהיר מפני העסקת מורים חילוניים, עמד על תיקון בעניין תרומות ומעשרות במושבה, איסור העמדת חופה בבית-הכנסת, שמירת-שבת והפרדה בין בנים ובנות בבתי-הספר.

לאחר צאת השבת התכנסו הרבנים וחברי הוועד לדון בתיקונים הנדרשים. ענייני החינוך עלו על שולחן הדיונים. הרב קוק תבע לתת חינוך דתי הולם לילדי המושבה, ואולם ועד המושבה לא קיבל את הדברים בקלות. התנהלו ויכוחים סוערים, וראש הוועד טען ,כי חינוך דתי צריכים לקבל רק אלה שמעוניינים בחינוך הזה. הרב קוק הציע לחלק את החינוך לשניים: תלמוד-תורה בעבור אלה החפצים בחינוך דתי; ומסלול לימודים לאלה שאינם מעוניינים בחינוך תורני מובהק, על ידי מלמד דתי, שהרי "גם את הרחוקים לא ניתן להזניח". הוא דרש למצוא ללימודי הקודש מורה ירא שמים והזהיר מפני ההשפעה השלילית של המורים החילוניים. הוא דיבר גם על הצורך לתקן את עניין התרומות והמעשרות מיבולי המושבה. כן עמד על הסוגיות הבאות: הקפדה על שמירת השבת במושבה; איסור על העמדת חופה בבית הכנסת; הפרדה בין בנים ובנות בבית-הספר; הסרת הכתובת בבית הכנסת שבה תורגם לצרפתית הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". בנוסף הזכיר את סוגיית מיקומה של הבימה בבית הכנסת. למרבה ההפתעה, הוועד גילה קשיחוּת ונסוג מן הסיכומים הקודמים: בענייני החינוך בבית-הספר – המורים במושבה צריכים לדון, ובעניין הבימה – התיקון היה לשבת אחת בלבד. הרבנים היו נבוכים, וציינו בפני אנשי הוועד כי התחייבו לכך שהבימה תועבר אל מרכז בית הכנסת. לאחר ויכוח ארוך פרשו הרבנים לאכסניה ואנשי הוועד נשארו לדון בשאלה באילו נושאים יש בכוונתם להתחייב בפני הרבנים. למחרת בבוקר קיבלו הרבנים מכתב שנוסח באופן דיפלומטי. אנשי הוועד ביקשו להגיע לפשרה ודחו את ההחלטות בסוגיות השונות לאסֵפת החברים ולאסֵפת ועד בית-הספר. תפילת השחרית בבית הכנסת הגדול הסתיימה בתרומה שתרמו הרבנים להזזת הבימה.לפי אחד המקורות, כל איכר תרם 20 פרנק למימון משימה זו [43].

בסופו של דבר, נכשל המסע בן החודש: כל הבטחה רפה שקיבלו הרבנים לאורך המסע להכניס יותר יהדות לבתי הספר נזנחה מרגע שעזבו. החלוצים סירבו להעניק השפעה לרבנים בנושאי חינוך והמשיכו ללמוד וללמד תוכן יהודי בעצמם. ובנוגע לסיוע בהקמת בתי כנסת ומקוואות וסיפוק שירותי דת נוספים במושבות המרוחקות: פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חודשים ספורים לאחר המסע, ביטל כל אפשרות כזאת. מסתבר ש"מסע המושבות" לא הביא לקירוב לבבות אפילו בין משתתפיו: משמונה הרב קוק לרבה של העיר ירושלים הותקף בחריפות על ידי חברו לאותו מסע היסטורי, הרב חיים זוננפלד.

היישוב במלחמת העולם הראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, מנה היישוב היהודי בארץ ישראל כ-85,000 נפש, מתוכם כשישים אחוז שהשתייכו ל'יישוב הישן' וכארבעים אחוז שהשתייכו ל'יישוב החדש'. פרנסת יהודי הארץ, רובם ככולם, נשענה על הקשר עם חו"ל: רבים מאנשי 'היישוב הישן' התפרנסו מתרומות שהגיעו מרוסיה, מארצות אירופה ומארצות הברית, ואנשי 'היישוב החדש', פרט להלוואות ותרומות שהתקבלו מחו"ל, נשענו גם על ייצוא תוצרת חקלאית. המלחמה הגדולה שיתקה את העברת הכספים מחלק מארצות אירופה, ועוררה בקרב יהודי הארץ לחשוש לגורלם הכלכלי והפיזי.  רבים מאנשי היישוב היהודי במלחמת העולם הראשונה היו נתינים של מדינות ההסכמה. האימפריה העות'מאנית נכנסה למלחמה לצד מעצמות המרכז ולקראת ספטמבר 1914 הודיע השלטון העות'מאני על ביטול הקפיטולציות[44].

בנוסף, אילצו העות'מאניים את בעלי הנתינויות האויבות לאימפריה, לבחור בין  אימוץ נתינות עות'מאנית בלבד, או לעזוב את ארץ ישראל. גזירה זו הייתה קשה במיוחד עבור היישוב היהודי, שכמחצית מאנשיו היו נתיני האימפריה הרוסית העוינת. אלו שלא  אימצו נתינות עות'מאנית ,גורשו באכזריות רבה. מאוחר יותר, בנובמבר 1914, החרימו העות'מאניים מאת נשקם של היהודים שחיו במושבות. יום ה – 17 בדצמבר 1914 נודע בכינוי "יום חמישי השחור", ובו עצרו העות'מאנים עוברים ושבים ברחוב, בהם גם יהודים בעלי אזרחות עות'מאנית, וגירשו אותם באניות למצרים. שבוע אחר כך סגרו העות'מאנים את כל העיתונים העבריים, פרט לעיתון החרות, שעליו הטילו צנזורה צמודה.

רבים מצעירי זיכרון יעקב גויסו לצבא העות'מני. רובם שבו למושבה כעבור מספר שבועות, לאחר תשלום של דמי כופר. במושבה שררו רעב ומחסור בעקבות הביזה השיטתית שערך הצבא הטורקי במסגרת החוק. האיכרים התקשו לעמוד בתשלום חובותיהם ליק"א. השלטונות החרימו את בית הפקידות והקימו בו בית חולים צבאי. את בית משפחת לנגה[45], שהיו נתינים בריטיים ונאלצו לעזוב את הארץ, הפכו למועדון לקצינים עות'מניים. ועד המושבה ויק"א חילקו מזון בקיצוב. בשנת  1915 תקף גל ארבה את המזרח התיכון והשמיד את התבואה ואת יבול המטעים. נזקי הארבה הרסו את כלכלת הישוב. ג'מאל פח'ה[46], מי שהיה ממונה על הצבא העות'מני בארץ ישראל, חשש מגורל התבואה, לה היה זקוק הצבא ומינה את אהרון אהרונסון, שנודע עוד קודם כמדען הארצישראלי הראשון, מגלה "אם החיטה" ומנהל תחנת הניסויים בעתלית, למפקח כללי על המלחמה בארבה[47].

ארגון הביון ניל"י

לארץ ישראל הגיעו ידיעות על רצח העם הארמני ב-1915, ויחס העות'מאנים כלפי יהודי הארץ העלה בקרבם חששות כי הם צפויים לגורל דומה. בחיבורו "With the Turks in Palestine", תיאר אלכסנדר אהרונסון  את השתלשלות העניינים שהובילה אותו ואת אחיו להקמת ניל"י[48]. את הקולר לחלק גדול מהצרות תלה בבהא-אל-דין, מי ששימש אז כקאימקם (המושל) של יפו. הלה נודע בקושטא כמומחה לעניין הציוני ונשלח לארץ ישראל במטרה לעקור מהשורש את השאיפות הציוניות להקמת מדינה עצמאית[49]. החרמת הנשק העצימה את החששות, כיוון שכך נהגו העות'מאנים בארמנים טרם הטבח[50]. גם גורלם של כ-200 אלף הנוצרים בלבנון, שנספו מרעב, לאחר שהעות'מאנים מנעו מהם מזון, הגביר את חששם של אנשי היישוב. אהרן אהרנסון הכין במהלך מלחמת העולם הראשונה, מסמך ארוך ומפורט על טבח הארמנים בשם Pro Armenia, והעביר אותו לבריטים, על-מנת שיפיצו אותו בעולם החופשי.

אהרון אהרונסון, שנהנה מחופש תנועה בשל מלחמתו בארבה, הקים יחד עם אבשלום פיינברג –עוזרו בעבודה המדעית- רשת ריגול לטובת הבריטים, אליה הצטרפה שרה אהרונסון, ששבה מאיסטנבול, לאחר שנתיים של נישואים כושלים, לסוחר יהודי מקומי. מן הסתם הם סברו שהבריטים יכבשו את הארץ ויתנו אותה במתנה ליהודים. סביר להניח כי אהרונסון  קיווה ששיתוף פעולה עם הבריטים יקנה לו את תמיכתם ויבסס את מעמדו הפוליטי כמנהיג של הישוב בארץ ישראל. במשך שנה שלמה ניסו אהרון אהרונסון ואבשלום פיינברג ליצור קשר עם הבריטים וטרחו לשכנע אותם בתועלת שיוכלו להביא להם. בינואר 1917 יצאו פיינברג ויוסף לישנסקי, דרך המדבר למצרים, במטרה לפגוש את ראשי הצבא הבריטי. ליד אל עריש הותקפו על ידי בדואים. פיינברג נהרג ולישנסקי ברח[51]. בפברואר 1917 שב לישנסקי ארצה ולפי הנחיית אהרונסון, סיפר שפיינברג נטש את המחתרת, לטובת לימודים בלונדון. הבריטים החלו להשתמש באופן קבוע בשירותי המחתרת שנקרא עתה ניל"י (נצח ישראל לא ישקר). במחתרת התפתח קרע בין הבלקינדים מראשון לציון, בני דודו של פינברג לבין לישנסקי ושרה אהרונסון. הם חשדו שלישנסקי רצח את פיינברג, מתוך קנאתו באהבתה של שרה אליו. לישנסקי עבר לגור בזיכרון יעקב עם בני משפחתו. במושבה ריננו שהוא מנהל רומן עם שרה. למרות החשדנות העות'מנית התרחשה עבודת איסוף המידע בתנופה רבה. שרה גייסה סוכנים ברחבי הארץ, באופן כמעט גלוי. בסוף מארס 1917, עם תקיפת הבריטים בעזה, כול יפו פונתה מתושביה מחשש לנחיתה בריטית מהים. רבים מיהודי יפו הגיעו לכפר סבא, חלקם נדד לצפון. (לא היה גירוש רק של יהודים כי אם פינוי מסודר של כול תושבי יפו). השלטונות העות"מנים את יהודי יפו ותל אביב לצפון הארץ; תלמידי הגימנסיה העברית מצאו מקלט בשפיה. מגורשים רבים זרמו לזיכרון יעקב וחלקם מצאו מחסה במרתפי הייקב[52].

עבור הבריטים הייתה ניל"י מקור מידע יוצא דופן באמינותו. אנשי המודיעין הבריטיים לא סמכו על אמינותם של הסוכנים הערבים שהפעילו באזור ארץ ישראל וסוריה, והמודיעין שסופק על ידי ניל"י נחשב לאמין ותפס מקום בין המקורות החשובים בעיני הבריטים. יתרון גדול נוסף היה הידע המעמיק והמקיף שהעמיד אהרן אהרנסון לרשות המודיעין הבריטי בנוגע לתנאיה הטבעיים והאנושיים של ארץ ישראל וסביבותיה. ידיעה יוצאת דופן שסיפקה ניל"י הייתה על החלפת מערך המטוסים העות'מאני במטוסים מתקדמים יותר. הבריטים לא ידעו על כך ממקור אחר, ובעקבות הידיעה שדרגו את כלל המטוסים שלהם בחזית ארץ ישראל[53]. המחתרת קוממה רבים מאנשי המושבה, שהתנגדו למעשי הריגול המסוכנים, בעוד שאחדים מבניהם השתלהבו והשתתפו בהם. עם הזמן התברר, כי המידע שסיפקו אנשי ניל"י, היה אכן איכותי, אך הגיע לבידי הבריטים, מאוחר מדי.

ראו בהרחבה: ארגון הביון ניל"י

תפיסתה של המחתרת

באפריל 1917 קיומה של ניל"י כבר נודע ברבים. אהרון אהרונסון ניסה להציל את אחותו והורה לה להתפנות למצרים. היא הגיעה יחד עם יוסף לישנסקי. אהרונסון הורה לו לשוב ארצה ולנהל את המחתרת. שרה לא הסכימה להישאר בלעדיו וחזרה עמו לזיכרון יעקב. יונת דואר ששיגרו אנשי ניל"י, ב-3 בספטמבר 1917, לאניית הקשר הבריטית שעגנה מול חופי עתלית, נחתה בין יוניו של מוד'יר (פקיד עות'מני) בקיסריה. הוא הבחין ביונה הזרה ובפתק שהיה קשור לרגלה. הפתק היה מוצפן והוא לא הצליח לקרוא אותו. הטורקים לא הצליחו לפענח את הצופן (אף שהיה פשוט לפיצוח), וכשלו בניסיונם לשכנע את יהודי הארץ לעזור להם, בפיענוח או בהלשנה. הם הציגו את היונה במלון 'גרף' בזיכרון יעקב, כאמצעי לחץ על האוכלוסייה, אך איש לא פצה את פיו. ב-13 בספטמבר נתפש נעמן בלקינד שהיה בדרכו למצרים, נחקר וחשף את סודות המחתרת. יש סברה שהמושל העות'מני של באר שבע הצליח לשכר אותו ובלקינד דיבר.

בערבו של ה-1 באוקטובר, מוצאי חג ראשון של סוכות התרע"ח,  הקיפה פלוגת חיילים עות'מאנית את זיכרון יעקב מכל עבריה. על הגעת החיילים הטורקים, נודע קודם לכן לעגלונו הערבי של אהרן אהרנסון, שמסר את הדברים במהירות לשרה אהרנסון. הוחלט כי יוסף לישנסקי, מנשה ברונשטיין ויצחק הלפרין יברחו, ואילו שרה תישאר במקום. לא ברור מדוע לא נמלטה. ייתכן כי חשבה להקריב עצמה כדי להניח את דעתם של הטורקים, וכך לתת לשאר הרשת לפעול. כשנודע לה על בואם של הטורקים, הפקידה אלף לירות טורקיות מכספי התחנה בידי דוד שטרנברג, קרוב משפחתה שלא היה פעיל ניל"י, ועברה בביתה והחביאה פרטים וחפצים מפלילים; זה לא עזר לה: הטורקים עצרו את שרה, אפרים וצבי אהרנסון, בני משפחת לישנסקי (פרט ליוסף). ארבע נשים יהודיות סייעו להם באיתור בתי שאר אנשי ניל"י. הם נכנסו לביתה של טובה גיילברג, מצאו שם את חותנה, ניסים רוטמן והיכו אותו כדי שייגלה את מקום מחבואם של יוסף לישנסקי וראובן שוורץ – בן דודה של שרה וחבר ניל"י, שחשבו אותו בטעות לאחד הבכירים ברשת. הם עצרו את טובה גיילברג, ניסן רוטמן, יהודה זלדין ועוד. גם אמו של אבשלום פיינברג, שבמקרה הגיעה למושבה, נעצרה. העות'מאנים לקחו עמם את שרה, צבי (אחיה) ופישל (אביה) אל המפקדה העות'מנית הקרובה. הם עינו את פישל וצבי אהרנסון בפאלקות (הלקאות על כפות הרגליים והידיים), בדרישה לגלות את מקומם של יוסף לישנסקי וראובן שוורץ (אף הוא מאנשי ניל"י) שנמלט להרים והכריחו את שרה להביט בעינויים. היא טענה שאביה ואחיה לא היו שותפים לריגול. את מקומם של המתחבאים לא גילו. החיילים תפסו את אלתר אלברט ,חותנו של שוורץ , והלקו אותו כדי להפעיל עליו ראובן שוורץ לחזור למושבה ולהסגיר את עצמו. לפנות בוקר, בתום העינויים, שוחררו האנשים לבתיהם, כאשר חיילים עות'מאנים הוצבו בפתחי הבתים.

בינתיים, התחבאו שאר חברי ניל"י במקומות שונים: יוסף לישנסקי, מנשה ברונשטיין ויצחק הלפרין ברחו לגבעות שליד זיכרון יעקב, ומשם השקיפו על הנעשה. ראובן שוורץ התחבא בביתו של ידיד משפחתו, ערבי שגר באזור זיכרון יעקב. דוד סוקולוביץ', שחי באזור עפולה, שמע על המעצרים והחקירות בזיכרון יעקב והסגיר את עצמו לצבא הטורקי בתור עריק (פָרר). הוא הועסק בעבודות כפייה, מבלי שידעו הטורקים כי ריגל נגדם בעבר. בלילה, החליט מנשה ברונשטיין לחזור לביתו; הוא חשש מהתעללות במשפחתו. בחסות החשיכה חדר לזיכרון ונכנס לביתו דרך החלון האחורי. הוא העמיד פני חולה, וגם הוא נאסר. יצחק הלפרין, שבו לא חשדו הטורקים בשלב זה, חזר בשעות הבוקר המוקדמות לבית אהרנסון ושוחח עם שרה. היא הורתה לו לחזור ולמסור ללישנסקי כיכר לחם והנחיה לברוח. הוא חזר ללישנסקי ללא הפרעה, הודיע לו על כך וחזר למושבה. בבוקר המחרת חודשו העינויים. אביו וחותנו של ראובן שוורץ הולקו ברחובה הראשי של זיכרון יעקב. ראובן שוורץ הסגיר עצמו, לאחר ששמע על כך מפי מסתירו.

באמצע היום השני לעינויים, עונתה גם שרה אהרנסון, אך לא גילתה דבר על שאר אנשי ניל"י ולקחה על עצמה את האחריות לכל פעולות הריגול. כשהציעו לה הטורקים מים לשתייה, סירבה לקבל מידם. שלושה ימים נמשכו העינויים. במהלך שלושת הימים הוכנסו רבים מעצורי זיכרון לבית ריבקינר ועונו שם. בסופם של שלושת הימים הוחלט להעביר את העצורים לנצרת.

בינתיים הפעילו הטורקים לחץ כבד גם על כלל תושבי זיכרון יעקב, לגלות את מקום מחבואו של יוסף לישנסקי. ב-4 באוקטובר נאם מושל האזור הטורקי לפני כלל התושבים. הוא תיאר באוזניהם שרצח ארמנים במו ידיו ואיים עליהם בטבח והרס המושבה. נערך גם טקס בבית הכנסת, בו הוציאו את ספרי התורה מארון הקודש, הדליקו נרות ונשבעו בנוכחות קהל רב להסגיר את יוסף לישנסקי לכשייוודע היכן הוא. לישנסקי נמלט כשברשותו אקדח ו-80 לירות זהב. כמה ימים התחבא ביערות שליד זיכרון יעקב. לאחר מכן הגיע לכרכור, והסתתר שם עד ה-2 באוקטובר. נוכחותו במקום יצרה חששות ותחושת אי נוחות בקרב חברי קבוצת כרכור. ב-2 באוקטובר הגיעה לכרכור עגלה, בה היו כמה מחברי השומר (צבי נדב, שמואל הפטר, לאה צ'ק ופנחס ריקליס), אשר הובילה נשק וזהב של ארגון 'השומר', מפתח תקווה לגליל, לשם רכישת נשק ואספו עמם את לישנסקי . אנשי השומר ולישנסקי היו יריבים ותיקים: בעבר ניסה להתקבל לארגון השומר, אך נדחה, והקים ארגון מקביל בשם 'המגן'.

ב-5 באוקטובר 1917, בטרם היציאה לנצרת, ביקשה שרה ללכת לביתה, להתקלח ולהחליף בגדים. הטורקים הסכימו. שרה הובלה לביתה זקופה וגאה, והותירה רושם רב על רואיה. מפקד משטרה טורקי שצפה בה, אמר לאחר מכן ש"החל להאמין במלכות ישראל" כיוון ש"שרה פסעה כמו מלכה". בביתה נכנסה לחדר האמבטיה, הפעילה את ברז המים וירתה לתוך פיה מאקדחה. שרה אהרנסון שותקה מן הירי, אך לא מתה. ארבעה ימים גססה, ובבוקר ה-9 באוקטובר מתה מפצעיה[54]. הרופא הלל יפה, שנקרא להצילה, מספר: ״נטלתי בחיפזון כמה מכשירים ונסעתי בעגלה למקום האימה. את שרה מצאתי מוטלת בלי הכרה על הרצפה בחדר הרחצה, לידה מוטל אקדח קטן. הדופק עמום, הדם ניגר משפתיה. הכרתה שבה אליה רק לאחר זריקת קופאין. היא הכירתני והתחננה והתייפחה: ׳בשם אלוהים! גמור נא עם כל זה! אני מבקשת ממך, המיתני…לא אוכל לחיות ולסבול. לא אוכל׳… נשאתיה אל המיטה, בדקתי את גופה ונוכחתי כי שיתוק גמור תקף את ידיה ורגליה. הכדור חדר לפיה, עבר דרך הלשון ונתקע בחוט השדרה. היא לא חדלה לבכות ולהתייפח, כי אתן לה סם מוות… ביום ג׳, 9 באוקטובר – כל קרוביה באים להיפרד ממנה… החולה מתרוממת לרגע וצונחת על משכבה ללא הגה… בשמונה בבוקר יצאה נשמתה"[55].

מזיכרון יעקב הועברו תשעה עצורים לבית כלא בנצרת ב-5 באוקטובר. יחד עמם נלקחו עוד 15 אנשים מהמושבה, אותם איימו הטורקים להעניש, אם לא יוסגר לישנסקי. חסן בק ששימש כמושלה הצבאי של יפו בזמן המלחמה, חקר ועינה את העצורים, בניסיון לגלות כמה שיותר פרטים על ניל"י ועל מיקומו הנוכחי של לישנסקי – שכמובן, לא היה ידוע לאיש מן הנחקרים באותה שעה. ראובן שוורץ נחשב בעיני הטורקים לבכיר ברשת. הוא עונה מדי לילה, עד ה-23 באוקטובר. נמצא תלוי על משקוף החלון בחדר. ייתכן שאיבד עצמו לדעת, אך אפשר גם שמת בתוך העינויים, ותלייתו בוימה. אפרים אהרנסון (האב) בן ה-68 עונה עד כדי גסיסה, ושוחרר. הוא אושפז בבית חולים ואחר כך השתחרר לביתו.

בינתיים, לאחר דין ודברים החליטו אנשי 'השומר', להסגיר את לישנסקי לשלטונות העות'מניים.  בינתיים הוא הועבר לחמארה הסמוכה למטולה, להמשך השמירה עליו. הוא שוחח עם אנשי השומר ששמרו עליו, הם רמזו לו שעליו להתאבד, אך הוא בחר שלא לעשות זאת. בינתיים, נמשכו החיפושים אחרי לישנסקי. בחיפושים אלו נמצאו עריקים יהודים רבים מן הצבא הטורקי, שהסתתרו במשך רוב שנות המלחמה במקומות מסתור שונים. לישנסקי עצמו כמעט ונתפס כמה פעמים. בשלב זה, באו נציגי זיכרון-יעקב ודרשו מאנשי השומר את הסגרתו של לישנסקי לידיהם. אמנם, אנשי השומר התחמקו בתואנה שלישנסקי ברח מידיהם, אך העובדה שנודע שהוא בידיהם, והחיפושים הנרחבים, העלו ביתר שאת את החשש בקרב אנשי 'השומר', כי לישנסקי ימצא בידיהם והם יתנו על כך את הדין. כמה ימים אחרי ההחלטה להסתירו, הוחלט להוציא את לישנסקי להורג. הפקודה להורגו נמסרה לשומריו, ובמקביל הודיע נציג "השומר" למפקד משטרת טבריה (העות'מאני) שלישנסקי בידיהם, וכדאי לו לבוא ולקחת את גופתו, על מנת לזכות בפרס שהוצע על ראשו (100 לי"). הקצין שלח ארבעה מפקודיו לקחת את גופתו. לישנסקי הועבר סמוך לבית הקברות של מטולה, נורה ונפל. היורים חשבו כי מת, והלכו. לישנסקי, שנפצע בכתפו, חבש את עצמו ונע לכיוון מטולה. כשהגיעו הטורקים למקום המוסכם לא מצאו איש. במטולה התגוררה משפחת דודו (שאצלה התגורר בימי ילדותו ונעוריו), והוא נכנס לביתה דרך החלון. בבית לנו באותה עת שני אנשי "השומר", שחיכו לבואו. הם לא התעוררו בבואו, והוא נמלט משם לביתו של מכרו שם קיבל חצי כיכר לחם ומעט מים, והמשיך בדרכו. ב-17 באוקטובר, ארבע מאות חיילים עות'מניים הקיפו את המושבה ואיימו לטבוח את תושביה משום שיוסף לישנסקי טרם הוסגר. הטורקים ביקשו לשלוח 15 זקנים לגלות בטורקיה. הם ביקשו להוציא תעודות מחלה, אך הלל יפה הסכים לתת תעודה כזו רק לריבינקר.

בשלב זה החליט יוסף לישנסקי לברוח דרומה, ולנסות לחצות את קו החזית. בלילה שבין ה-19 ל-20 באוקטובר 1917 יצא לישנסקי, מאופר ולבוש כבדואי, בדרכו אל קווי האנגלים. באותו יום נתפס על ידי ערבים, כשניסה לגנוב גמל. הוא הובל לרמלה ומשם לירושלים. עשרה ימים נחקר בירושלים ומשם הועבר ברכבת לכלא בדמשק. החקירות בדמשק בוצעו, כאשר עניין הריגול היה ידוע באופן מפורט למדי לטורקים. נעמן בלקינד גילה פרטים רבים בהיותו בנגב, ויוסף לישנסקי הוסיף עליהם. מנגד, תהליך העברת הכספים לארץ לא היה ברור לטורקים, והם ביקשו לדעת פרטים נוספים. על אף הבטחות לחנינה, סירב לישנסקי לספר, והציל בכך את עסקני היישוב שהיו מעורבים בעניין (ובהם מאיר דיזנגוף). אישים ומפלגות מהיישוב נחלצו לסייע לכלואים. מאיר דיזנגוף, אברהם בריל וחיים מרגליות קלווריסקי, זומנו בראשית נובמבר 1917 למשרדו של אחמד ג'מאל פאשה בדמשק, ושם הואשמו בחוסר נאמנות לטורקים. לאחר מכן נשארו בדמשק ופעלו למען הכלואים, כאשר האמצעי העיקרי היה שוחד ובקשישים לאנשי ממשל ולסוהרים טורקים. ב-16 בדצמבר נתלו יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד[56].

ב-26 בספטמבר 1918, הגיע הצבא הבריטי  הגיע לזיכרון יעקב. החיילים הבריטים השתכרו וועד המושבה אסר על הנשים לצאת לרחוב, אחרי השעה 18:30. ב-30 בספטמבר הגיע מושל בריטי לזיכרון יעקב והשתכן בבית משפחת לנגה. אהרן אהרנסון, ששהה במשך כל אותו זמן בחו"ל, המשיך בפעילות דיפלומטית מול הבריטים במטרה להשיג הישגים מדיניים. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוא הצטרף לחיים ויצמן ולחברי המשלחת הציונית לשיחות השלום בפריז[57]. לאחר תפיסת ניל"י נחשפה הרשת לכלל הציבור, ודבר קיומה עורר זעם. העונשים שהטילו העות'מאנים היו טריים בזיכרון הלאומי, ואף שהשלטון הבריטי התקבל בברכה ובשמחה, האנשים שהיו פעילים בניל"י בתקופת המלחמה וזוהו עמה, נודו והוחרמו. מצבתו של יוסף לישנסקי חוללה מספר פעמים בשנים שלאחר תום מלחמת העולם הראשונה. אהרון אהרונסון נעשה חבר בוועד הצירים, הגוף שייצג את הישוב מול הבריטים וניסה לטפח קרירה פוליטית. אבל מנהיגו הישוב התייחסו אליו כאל אדם מסוכן. תרמה להסתייגות מניל"י גם הדחייה מפעולות ריגול, שנתפס בתקופה זו כבגידה וכדבר לא ראוי. כאשר הושיט אהרן אהרנסון את ידו למנחם אוסישקין אמר הלה: "כאשר יש הכרח משתמשים גם במרגלים, אך יד אין נותנים להם". במכתב שכתב הלל יפה, לוועדה הציונית שבקרה אחרי המלחמה בבית אהרונסון כתב: "יודע אנוכי שכל הממשלות מסתייעות בריגול. גם זה נשק. משלמים תמורתו  בעין יפה, אבל אין מכבדים אותו". ב-1919 התרסק המטוס שבו טס, מצרפת לבריטניה בתעלת למאנש והוא נהרג. לאחר התאונה נפוצו שמועות כאילו מדובר בפעולת חיסול בריטית מכוונת, אך דבר זה אינו סביר: בהתרסקות נהרג גם טייס בריטי; כמו כן, תאונות במטוסים מסוג זה היו נפוצות.

בני בנימין

ב-1921 בסוף ימי העלייה השלישית, פקד משבר כלכלי חמור פקד את מושבות ארץ ישראל ובני איכרים רבים עמדו לנטוש את המושבות. לדברי איתמר בן-אב"י, "התקווה היחידה [של בני המושבות הצעירים]… להתאכר על נחלת אבותיהם, התנדפה כעשן"[58].

לפיכך עלה הצורך, לדעת משפחת אהרונסון ושותפיה, ליצור ארגון שייצג את ציבור האיכרים במושבות ארץ ישראל לעומת הגוון השמאלני ה"קיצוני" של 'אחדות העבודה' ו'הפועל הצעיר'[59]. לפיכך, ייסד אלכסנדר אהרונסון בזיכרון, הסתדרות  חדשה, שנשאה את השם  "בני בנימין"[60].  הסתדרות זו, שסיסמתה דמתה מאוד לסיסמת "הגדעונים" – "לשמור על הקיים, לבנות את החרב" – ריכזה את בני המושבות שהיו מעוניינים להקים יישובים חדשים. "'בני בנימין"' התארגנה כדי לתת ביטוי לאינטרסים (הקבוצתיים) של בני הדור השני במושבות העלייה הראשונה. מהיום הראשון ליוותה את 'בני בנימין' הסתירה שבין האידיאולוגיה הבלתי מתפשרת של יוזמה פרטית וחופשית לבין המאבק, שלא על בסיס היוזמה החופשית, על המקורות של העם היהודי"[61]. אלכסנדר נבחר לנשיא התנועה החדשה. "פה אחד החליטו באי-כח צעירי הכפרים כולם – אשר היו ברובם 'גדעוניהם' של האהרונסונים – להציע את אלכסנדר אהרונסון לנשיא", סיפר על כך איתמר בן אב"י, "ואנוכי נתבקשתי להיות סגן הנשיא… השפעתו של אלכס היתה גדולה מאוד על צעירי המושבות, וזמן-מה דומה היה באמת כי קם לנו מנהיג משלנו".

המטרות המקוריות של הארגון היו סיוע לחקלאים במושבות, אולם תוך זמן קצר הפך לחברה לרכישת אדמות והקמת מושבות. נשיא הארגון היה אלכסנדר אהרנסון והמזכיר (במונחים של היום – מנכ"ל) היה עובד בן עמי. בין היוזמים להקמת הארגון ואחת הדמויות הבולטות בו היה עורך עיתון "דאר היום", איתמר בן-אב"י. כמו כן היה שותף להנהלת הארגון גם הברון פליקס דה מנשה, אחד מעשירי מצרים ומראשי הקהילה היהודית שם[62]. ניסן רוטמן היה ממנהלי עסקי רכישת הקרקעות לעמותה. הסתדרות זאת, ריכזה את בני המושבות, שהיו מעוניינים להקים ישובים חדשים[63]. ב-1922 יצא אלכסנדר לארה"ב, כדי להתרים למען בני בנימין וגייס לעזרתו את השופט העליון לואיס ברנדייס, הנדבן נתן שטראוס ואת ידידתו האישית מרי פלז, פעילה בהסתדרות הציונית, שסייעה לו בגאולת אדמות[64]. ב-1922 יצאו בני זיכרון, להתיישבות בשוני ואחר כך בבנימינה.

הקמת פיק"א

לאור כיבוש ארץ ישראל על ידי בריטניה במהלך מלחמת העולם הראשונה, ביקש הברון אדמונד דה רוטשילד להגביר את מאמצי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל ולצורך כך ביקש להחליף את השותפות עם יק"א, שסייעה ליהודים במקומות שונים ברחבי העולם, בחברה שתטפל אך ורק בהתיישבות בארץ ישראל. בשנת 1919 חידש הברון אדמונד דה רוטשילד את חוזהו עם יק"א, אך נקבע שהוועדה הארצישראלית של יק"א (שהורחבה לתשעה חברים) תכין תכנית להקמת חברה עצמאית ותעביר אליה את פעילותה של יק"א בארץ ישראל. בשנת 1924 הוקמה פיק"א (PALESTINE JEWISH COLONIZATION ASSOSIATION) ובראש החברה העמיד הברון רוטשילד את בנו ג'יימס דה רוטשילד. פיק"א הרחיבה מחדש את שטחי הכרמים, אוששה את ענף היין, ייבשה את ביצות כבארה, למרגלות הכרמל והוסיפה את אדמותיה לאיכרים[65].

עד תום התקופה העות'מנית, היתה זיכרון בעיקר תחנה בדרך מיפו לחיפה, שארכה יומיים והייתה כרוכה בסכנות וטלטולים רבים. ארתור רופין, שהגיע למושבה ב-1910 סיפר: "ביום הראשון, לאחר 8-10 שעות, הגעתי לזיכרון יעקב ובה מלון שפרעושיו ופשפשיו מוכנים ומזומנים לקבל את פני הנוסעים המסכנים"[66]. הבריטים הניחו לאורך החוף את מסילת הברזל, עם תחנת רכבת בזיכרון יעקב וכמה שנים מאוחר יותר את הכביש המקביל לה (כביש מס' 4). למרות זאת, בתקופת המנדט התפתחה זיכרון באופן איטי.

ב-19 בינואר 1936, נפטר ד"ר הלל יפה ונקבר בזיכרון יעקב.

פרשת דוידסקו

אירוע שהסעיר את זיכרון יעקב בתקופת המנדט, קשור דווקא למלחמות היהודים.

ראו באתר זה: מעשה נקם בחזית היהודית הפנימית.

יוסף דוידסקו, לשעבר איש ניל"י, היה סוכן המודיעין הבריטי שהופעל על־ידי ישראל פריצקר (איש אצ"ל, שבתקופת מלחמת העולם השניה, שירת בבולשת הבריטית) , דבר שעלה לו בחייו. החל מ-1921 סייע דוידסקו ל'הגנה', בהמשך גם לאצ"ל ועם הזמן גם ללח"י, בלי משוא פנים. נראה שהמחויבות האידיאולוגית שלו היתה לסייע ליישוב באופן כללי ולאו דווקא לקבוצה ספציפית.  אנשי הלח"י טענו כי דוידסקו הוא האיש שהסגיר לבריטים את יוסף סיטנר (גלילי), מי שהיה אחראי במידה רבה על תכנון ההתנקשות בלורד מוין בקהיר.  הגם שאין בידינו ראיות ישירות המפריכות את האשמה (כשם שאיש לא המציא מעולם ראיות להוכחתה), אין היא עולה בקנה אחד ככל הידוע על דוידסקו ועל יחסיו עם שירותי הביטחון הבריטיים ועם הארגונים היהודיים. ההיסטוריון יואב גלבר טוען שמקור הפרשה בטעות, שמקורה ב"בנימין" שהיה אחד מכינויו של דוידסקו בש"י ולחוסר מזלו, גם כינויו של המקור, שדיווח לש"י על לח"י במצרים.

מכל מקום, לח"י לא עבר בשתיקה על מאסרו של סיטנר. ביום שני, ה-25 באוגוסט 1945, הגיעו לבית דוידסקו בזיכרון יעקב, ארבעה חברי לח"י. הוא נורה בראשו ומת. איש מהרוצחים לא נתפס. לאחר הרצח, פרסם הלח"י הודעה כי מלשין ושהסגיר לוחמים יהודים לידי הבולשת הבריטית ומשום כך הוצא להורג.

זיכרון כבירת ישראל

בדצמבר 1947 החלו מוסדות הישוב לדון על מקומה של הממשלה העתידה. ירושלים היתה מחוץ לגבולות המדינה היהודית, באזור הבינלאומי. בן גוריון הציע את כורנוב, היא ממשית, למרות שהבין שזו הצעה בלתי אפשרית. גולדה מאיר תמכה בחיפה, שהיא מרוחקת למדי מהגבול ונופה הררי מזכיר את ירושלים. העניין דלף לעיתונות ושתי רשויות מקומיות הציעו את יישוביהן כבירת המדינה. הראשונה היתה זיכרון יעקב והשנייה הרצליה. מעלותיה של המושבה, לדעת הזיכרונים היו מיקומה במרכז המדינה, נופה היפה,  קרבתה לקיסריה, שם ייבנה הנמל השלישי של המדינה יש בה הרבה שטחים פנויים להקמת קריית ממשלה והיא גבוהה טופוגרפית ומשום כך מתאימה להקמת תחנת שידור ממלכתית.[67].

התפתחות זיכרון יעקב לאחר קום המדינה

לאחר קום המדינה התפתחה המושבה הודות לקליטת עולים חדשים ובניית שכונות חדשות בשולי המושבה. גלי עלייה נוספים ומתיישבים חדשים תרמו לגידול האוכלוסייה, לגיוון חברתי ותרבותי ולשינוי האופי הכלכלי של המקום. עם קום המדינה הגיעו 50 משפחות נוספות מתימן ששוכנו בצפון המושבה, עם עולים מתורכיה. לאחר קום המדינה הגיע גרעין של 40 משפחות מעיראק ששוכן במעברות באוהלים עד 1956 ואחריהם הגיעו, שלושה גלי עליה ממרוקו. מבצעי הקליטה שינו את פני המושבה. זיכרון-יעקב הפכה ממושבה קטנה, ליישוב בו חיים אלו בצד אלו, משפחות איכרים ותיקות ועולים מגלויות שונות ותרבויות שונות. בעשור הראשון למדינה, נבנו השכונות הדרומיות, נווה שרת ונווה רמז.  בשנת 1954 הוקמה אחוזת הקבר ברמת הנדיב מדרום ליישוב, עם העלאת ארונותיהם של הברון רוטשילד ורעייתו לקבורה בארץ[68]. ב-1963 הוקמה בצפונה של המושבה, שכונת מגורים של עמותת בית אל, קבוצה של נוצרים ציוניים, שהגיעה לישראל בהנהגתה של האחות הגרמנייה אמה ברגר. לאחר שנרפאה ממחלה קשה ראתה בכך נס ונדרה נדר להקדיש את חייה לעבוד את אלוהים. הדרך בה בחרה לעשות זאת הייתה על ידי עזרה בפועל לשיבת העם היהודי לארץ ישראל, כמובטח במקורות. היא ריכזה מאמינים שתמכו בדרכה. על דגלם חרתו את הסיסמה: "מי שיברך את מדינת ישראל ותושביה, יבורך הוא בעצמו". ברגר שלחה שליחים לתור את ישראל ולמצוא מקום להתיישב בו. הם מצאו באקראי בזיכרון יעקב את בית ההבראה של דורה שוורץ ליד אחוזת לנגה שהיה נטוש ועמד למכירה. התיישבות הגרמנים העלתה התנגדות קשה מצד המועצה המקומית בזיכרון יעקב וחוגים דתיים שחששו מפעילות מסיונרית של הקהילה וכינו אותה בשם כת. רק לאחר דיון משפטי ממושך אישר בית המשפט העליון את הרכישה. בשנת 2004 קבלו חברי הקהילה מעמד של תושבי קבע בישראל[69].

הבניה והפיתוח בזיכרון יעקב, נמשכו על הרכס המערבי, כאשר הוקמו השכונות נווה הברון בדרום-מערב וגבעת-עדן בצפון מערב.

הערות

[1] מפעלו של הברון הירש בעולם ובמיוחד בארגנטינה – נכשל כישלון חרוץ. רק מה שנעשה בארץ-ישראל נשא פרי. לאחר שנים רבות הסביר זאת דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת-ישראל כך: "למפעלו של הברון הירש לא הייתה כל אחיזה בנפשו וברצונו ההיסטורי של העם היהודי, בשעה שמפעלו של רוטשילד ינק כולו ממעיין הכיסופים המשיחיים של האומה העברית, לגאולה במולדת העתיקה". אכן, נכשל בכול הנוגע להמשך ושיגשוג מושבות חקלאיות יהודיות ,אך בהחלט סייע להגירת יהודים רבים לארגנטינה. אכן היהודים במושבות הגרו לערים, אך זה גם מה שקרה כאן. מרבית המושבות הפכו לערים ומרבית המתיישבים הפכו לעירוניים, או במושבתם או בהגירה לערים בארץ ובעולם.

[2] יוסי בן ארצי, המושבה העברית בנוף ארץ-ישראל, 1882-1914, יד יצחק בן צבי, ירושלים תשמ"ח (להלן: המושבה, עמ' 39

[3] יורם מיורק, ‏אמיל מאירסון וראשית המעורבות של חברת יק"א בארץ-ישראל, קתדרה 62, דצמבר 1991, עמ' 79-67

[4]  המגיד, ט"ו כסלו תרס"א, 1900,"מפת ארץ ישראל החדשה", מתוך : "ארץ ציון ירושלים", שלמה שבא, דן בן אמוץ, הוצאת זמורה, ביתן, מודן, תל אביב, 1973, שער שני : "שחקי, שחקי על החלומות (1883-1904)", פרק : מושבות, עמוד 76

[5] איתי בחור, פעמון סדוק, הוצאת איתי בחור, 2017, (להלן: פעמון סדוק)., עמ' 192-194

[6] פעמון סדוק, עמ' 206-207

[7] בדור האחרון טוענים מחקרים חדשים כי למעשה הברון רוטשילד המשיך להיות הדמות המובילה גם בפעילות יק"א בארץ ישראל, דבר שנמשך גם כשיק"א הייתה לפיק"א בתחילת תקופת המנדט.

[8] א' עבר הדני ההתיישבות בגליל התחתון –חמישים שנות קורותיה, רמת גן, 1955, עמ' 35-38

[9] שמואל אביצור, "החקלאות, המלאכה והתעשייה, בתוך מרדכי אליאב, העליה הראשונה, עמ' 234.

[10] J. Feldman, The Revival of a Classic Tongue, Hague and Paris, 1973 pp. 95-96

[11]  ז' ולק, "צמיחת החינוך הלאומי במושבות", בתוך: מ' אליאב (עורך) ספר העליה הראשונה, ירושלים, 1981, עמ' 425,

[12] הברון והמושבות, עמ' 277

[13] ש' בן חי, "מהמושבות – זיכרון יעקב", השקפה, תרס"ב, גליון ל"א, עמ' 236.

[14] הזכרוני, "מכתבים לעורך", השקפה, תרס"ב, גליון ל"ב, עמ' 242

[15] שחמה הרמתי, "תחיית הדיבור העברי במושבות" ספר העליה ראשונה, עמ' 442-443

[16] מרדכי נאור, הראשונים, עם עובד, 1983, עמ' 14.ראו גם: דוד ילין, ירושלים שלתמול, עמ' 403

דוד ילין, ירושלים של תמול, הוצאת ראובן מס, תשל"ב עמודים 403 – 405

[17] מספר זה מתקבל מן הנתונים אצל א"מ לונץ, לוח ארץ ישראל לשנת התרס"ד, ירושלים תרס"ג.

[18] מנחם אוסישקין, "הפרוגרמה שלנו", ספר אוסישקין פרק ט"ז, ירושלים, תרצ"ד

[19] חיה הראל, “התנועה הציונית והישוב בארץ ישראל", בתוך ספר העליה הראשונה, עמ' 398-399

[20] מסיפורי ארץ אהבתי, עמ' 235-236

[21] "הוועד האודסאי" היה מרכז חובבי ציון במזרח אירופה. בשמו הרשמי: החברה לתמיכת בני ישראל עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה וארץ ישראל.  בשנת 1881, בעקבות "פרעות הסופות בנגב", ביקשו חבורות יהודים ברוסיה וברומניה להקים "אגודות בעלות מצע לאומי שביקשו להציל את החברה היהודית מכִּלְיָה. בהמשך הפכו האגודות לתנועה לאומית ממוסדת שכונתה בקרב חבריה בשם 'חיבת ציון', ומאז 1890 – הוועד האודסאי'" (יוסי גולדשטיין, חיסולו של 'הוועד האודסאי', בתוך: יוסי גולדשטיין (עורך), יוסף דעת, מחקרים בהיסטוריה יהודית מודרנית מוגשים לפרופ' יוסף שלמון לחג יובלו, באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תש"ע-2010, עמ' 329–346).

[22] שולמית לסקוב, "חובבי ציון ברוסיה, למען הישוב בארץ ישראל", בתוך: מרדכי אליאב, ספר העליה הראשונה, עמ' 172-174

[23] לכן בין פעולותיה הראשונות של הסתדרות המורים היה המאבק על הוראה בעברית. הסתדרות המורים הייתה שותפה פעילה במלחמת השפות ונאבקה כנגד השלטת הגרמנית כשפת ההוראה והלימוד. מאבק אחר היה כנגד הרצון ללמד ביידיש במקום בלשון הקודש

[24] מרדכי נאור ודן גלעדי, ארץ ישראל במאה העשרים – מיישוב למדינה. הוצאת משרד הביטחון, 1990, עמ' 42-43.

[25] יעקב רואי, עמ' 262

[26] יובל אליצור, לוחמה כלכלית: מאה שנות עימות כלכלי בין יהודים לערבים. הוצאת כנרת, 1997.

[27] רוח זו ביטא יוסף חיים ברנר באחד ממאמריו מאותה עת, שבו הביע דעתו על טענת איכרי המושבות כי הם בונים את הארץ: "צודקים, כמדומה, האומרים להם: "לא, באל"ף רבתי! זה – לא! בונים אינכם! דרככם, בועזים, דרך-ההריסה, דרך ההתנגדות לרעיון ישוב-ארץ-ישראל, זאת אומרת: לרעיון הצורךְ בהתרַבּוּת, התגברות והתבצרות שׁל חיים עבריים בארץ-ישראל" (י"ח ברנר, בִּמְקוֹם רֶצֶנְזִיָּה, באתר "פרויקט בן יהודה").

[28] זאב ענר, לטייל עם הסיפורים, הוצאת כנרת, אור יהודה, 2009, עמ'93

[29] שילה מרגלית, "עליית המונים או עליית נבחרים? היחס לעלייה בימי העלייה הראשונה והעלייה השנייה", בתוך: הכהן, דבורה   (עורכת), קיבוץ גלויות : עלייה לארץ ישראל – מיתוס ומציאות, בר אילן, תשנ"ח.

[30] מכתב תעמולה של הקרן הקיימת, 17.10.1912, אצ"מ, 1/254 KKL.

[31] דיווח לחברי הוועד הפועל, 1.7.1912, אצ"מ, 3/430 Z.

[32] פעמון סדוק, עמ' 224-225

[33] ניצב דרויאן,"עולי תימן בעלייה השנייה", עידן 4, ירושלים תשמ"ה, עמ' 133.

[34] חל אלבוים-דרור, הגדעונים, קתדרה 46, 1987 (להלן: הגדעונים), עמ' 147-150,

[35] נראה שכריזמטי ביותר בין ששת בני אהרונסון שהגיעו לבגרות היה דווקא אלכסנדר אהרונסון, שהיה מבוגר משרה בשנתיים. הוא היה גבר נלהב, רהוט, יפה תואר ובעל יכולות בלתי מבוטלות. בעשור של 1914-1924 הוא נטל חלק בהקמתה והפעלתה של ניל"י, התגייס לצבא הבריטי ושירת בו כקצין מודיעין מצטיין, הקים יחד עם איתמר בן אב"י את העיתון העברי "דואר היום" ועמד בראש ארגון בני המושבות "בני בנימין". ולמרות זאת, אולי בגלל ישיבתו הארוכה בחו"ל, הוא כמעט אלמוני בימינו ("עלייתו והתפוררותו של אלכסנדר אהרונסון; הבלוג של אורי קציר).

[36] הבלוג של אורי קציר

[37] הגדעונים, עמ' 153-152

[38] מסיפורי ארץ אהבתי, עמ' 219-220

[39] הישובים שבהם ביקרו: חדרה, זיכרון יעקב, בת שלמה, שפיה, עתלית, חוות אהרנסון, חיפה, הקואופרציה במרחביה, המושבה מרחביה, כפר תבור, חוות סג'רה, בית וגן (כיום חלק מיבנאל), יבנאל, חוות פוריה, חוות כנרת, מושבת כנרת, דגניה, מלחמיה, טבריה, מצפה, מגדל, ראש פינה, משמר הירדן, יסוד המעלה, מטולה, צפת.

[40] ראו בהרחבה: הדסה לוין (עורכת), יונתן בנימין הלוי הורוויץ, אלה מסעי : רשימת מסע הרבנים מחברי הוועדה להרמת קרן הדת והיהדות באה"ק אשר נסעו לסייר את כל מושבות השומרון והגליל בחורף שנת תרע"ד, מבשרת ציון : הוצאת קול מבשר, תשס"א.

[41] מוטי זעירא, קרועים אנו, זיקתה של ההתיישבות העובדת בשנות העשרים אל התרבות היהודית, ירושלים: הוצאת יד בן-צבי, תשס"ב.

[42] בשונה ממאבקים אחרים של האורתודוקסיה, למשל, איסור הנגינה בבית הכנסת בשבת וקיום מחיצה בין הגברים לנשים בבית הכנסת, לא היה עניין הבימה איסור דאורייתא ולא איסור דרבנן. זו הייתה סוגיה אסתטית בלבד. ואולם, מיקומה היה מעין הצהרה על עמדתה של הקהילה בוויכוח שבין הרפורמים והאורתודוקסים. לכן, הזרם האורתודוקסי, ששלל בעיקרון כל שינוי של מנהג, אסר את התפילה בבתי הכנסת שבהם הבימה לא ניצבה במרכז.

[43]  הרב קוק, סדרת גדולי הרוח והיצירה היהודית, הוצאת מרכז זלמן שזר, ירושלים, 2006. ראו גם: יאיר אטינגר, כשהכופרים היו כופרים (והקנאים היו קנאים), באתר הארץ; חן מלול, המסע של הרב קוק לקירוב לבבות בארץ ישראל, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, דצמבר 2018

[44] קפיטולציות (מלטינית בימי הביניים: "הסכם בראשי פרקים ספציפיים", מהמילה הלטינית caput – ראש, capitulum – פרק. הוחל בשימוש בשנת 1535  היה זה שם כולל לזכויות מיוחדות של אזרחי מדינות בשטחן של מדינות אחרות .בתולדות המזרח התיכון משמש המונח "קפיטולציות" כשם כולל לזכויות שהשיגו מדינות אירופה לאזרחיהן שהיו בתחומי האימפריה העות'מאנית. הקפיטולציות כללו, בין היתר, פטור ממסים מסוימים, והחרגה של האזרח האירופי מסמכות השיפוט של בית המשפט העות'מאני. אזרח של מדינה אירופאית, שחי בתחומי  האימפריה העות'מאנית, היה נשפט בדרך כלל אצל הקונסול של מדינתו בתחום מגוריו (יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, ירושלים: מוסד ביאליק, תשט"ו, עמ' 136-123.).

[45] ניטה לנגה היתה בתו הבכירה של הרברט בנטואיץ', היועץ המשפטי של התנועה הציונית. מיכה לנגה היה תלמידו של פרופ' סולומון שכטר (אחיו התאום של ישראל שכטר, ממייסדי זיכרון יעקב). השנים נישאו ב-1910 ואת ירח הדבש שלהם עשו במסע לארץ ישראל וביקרו בזיכרון יעקב, ב-1912 רכשו שטח במושבה, חזרו לאנגליה והלל יפה פיקח על בניית ביתם.

[46] . אחמד ג'מאל פאשה (1872 –1922) ( Ahmed Cemal Paşa) היה איש צבא ומדינאי מ"הטורקים הצעירים", הדמות המרכזית מאחרי רצח העם הארמני, שר הימייה, שליט מחוז (וילאייט) סוריה[ומפקד הארמייה הרביעית של צבא האימפריה העות'מאנית בזמן מלחמת העולם הראשונה.

[47] ראו בהרחבה: אליעזר ליבנה, אהרון אהרנסון האיש וזמנו, מוסד ביאליק, 1969.

[48] https://www.amazon.com/Turks-Palestine-Alexander-Aaronsohn/dp/1602062633

[49] הבלוג של אורי קציר

[50] יאיר אורון, הבנאליות של האדישות : יחס היישוב והתנועה הציונית לרצח־העם הארמני; הוצאת דביר, 1995; פרק ד: קבוצת ניל"י ויחסה לארמנים, עמ' 151–202.

[51] אבשלום פיינברג, אבשלום – כתבים ומכתבים של אבשלום פיינברג, שקמונה, 1971. בעריכת אהרן אמיר. נאוה מקמל-עתיר, אות מאבשלום, הוצאת ידיעות ספרים, 2009. רומן היסטורי. שלמה בן אלקנה, אבשלום פיינברג שב מן המדבר, רשפים, 1987.

[52] פעמון סדוק, עמ' 240-241

[53] יגאל שפי, הממד המודיעיני בכיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים, 1914-1918, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ג, עמ' 185–195. אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל – כרך ב': פרק ק"א, הריגול לטובת אנגליה ומנהיגיו, משה סמילנסקי 1916 – 1917

[54] חייל פשוט (אלכסנדר אהרנסון), שרה: שלהבת ניל"י, אחיאסף, 1943.

[55] עמנואל הראובני, לקסיקון ארץ ישראל, הוצאת מט"ח, עמ' 277

[56] על פרשת ניל"י: אליעזר ליבנה, ד"ר יוסף נדבה, יורם אפרתי, ניל"י – תולדותיה של העזה מדינית, שוקן, 1981.

יעקב יערי-פולסקין, פרשת ניל"י, עידית, 1958; פרופ' בן-ציון דינור ואחרים, ספר תולדות ההגנה, כרך ראשון, עמודים 353–386. מערכות, 1954.. איתן בלקינד, כך זה היה… – סיפורו של איש ניל"י, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשל"ח – 1977. אהרן אהרנסון, יומן אהרון אהרנסון, בעריכת יורם אפרתי, קרני, 1970. יעקב גורן, תחנת עתלית: ניל"י, ירון גולן, 1991.

שמואל כץ, הרשת: ההגדה לבית אהרנסון, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2000.

פרק ק"ב, הרדיפות בשל חשד ריגול, י. ציגל לבני, 1917 -1918. אליעזר טאובר, מודיעין וריגול בסוריה, לבנון וארץ ישראל במלחמת העולם (1913-1918), הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1991

[57] אליעזר ליבנה, אהרון אהרנסון האיש וזמנו, מוסד ביאליק, 1969

[58] "בני בנימין", דואר היום, 16 באוגוסט 1922.

[59] אברהם אלמאליח, איתמר בן־אב"י, מכתב גלוי, דואר היום, 8 באוקטובר 1920.

[60] היישוב הראשון שהקימו בני בנימין היה כפר אהרון (כיום שכונה בנס ציונה), ואחריו, בשנת 1924, הקימו יחד עם קהילת ציון אמריקאית ,על אדמות שנרכשו מהכפרים ג'ליל (אג'ליל) וסידנא עלי את המושבה הרצליה. לשם ביצוע המטלות השונות הקימו בני בנימין בשנת 1924 את חברת "הנוטע" לנטיעת ועיבוד פרדסים – חברה שהייתה מעורבת גם בהעברת רכוש יהודי גרמניה לישראל – וכן את "בנק בני בנימין" ואת ה"חברה לפיתוח חוף נתניה" להקמת נתניה. באמצעות חברת הנוטע הקימו בני בנימין על אדמות אום חאלד את המושבה נתניה, ב-1932 את המושבה אבן יהודה, וכן את צור משה (ע"ש משה קופינס). כדגם לפעילותם ראו את אגודת נטעים אשר הקימה משקים למכירה לבעלי הון (ראו בהרחבה: אביב קרניאל, בני בנימין: העשייה הציונית ובניית היישוב היהודי, ספרי צמרת, 2017).

[61] דוד סיוון, "אמת על בני העליה הראשונה", אתר האינטרנט ארץ הצבי.

[62] עירית עמית כהן, ‏בין מערב למזרח: הברון פליקס דה מנשה – עסקן, יזם וציוני, קתדרה 114, דצמבר 2004, טבת תשס"ה, עמ' 82–87

[63] בין הישובים ש"בני בנימין" הקימו, או השתתפו בהקמתם, היו נתניה, אבן ציון??? והרצליה.

[64] עמית לוינסון, "משפחת אהרונסון – נצח ישראל לא ישקר", בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי משפחות,

[65] החברה קיבלה לידיה את כל הנכסים של הוועדה הארצישראלית של יק"א שהועברו ליק"א על ידי רוטשילד. כן קיבלה פיק"א לניהולה, אך לא לבעלותה, את המושבות משמר הירדן, חדרה ונס ציונה שנתמכו על ידי יק"א אך לא היו במקור מושבות חסות של הברון רוטשילד. פיק"א רכשה אדמות בארץ והקימה עליהן יישובים, בהם משמר השלושה, מעיין צבי ובית קשת. על אדמותיה ליד הכנרת היא התכוונה להקים יישוב לבני מעמד הביניים, אך בגלל המרד הערבי הגדול היא יישבה על האדמה בינתיים את חברי גרעין גינוסר, אשר לא הסכימו להתפנות ממנה. החברה עסקה גם בייבוש ביצות באזורי כבארה, פתח תקווה וחדרה והשתתפה בהקמת מפעלים, בהם תחנת הכוח בנהריים מייסודו של פנחס רוטנברג, בית החרושת למלט נשר ומפעל המלח בעתלית. פיק"א גם עסקה בנטיעת יערות על קרקעותיה. מתוך כ-80,000 דונם יערות שנטעו במהלך המנדט הבריטי, כ-12,000 דונם נטעו על ידי חברת פיק"א (יעקב גולדשטיין ובת-שבע שטרן, ‏פיק"א – ארגונה ומטרותיה, קתדרה 59, מרץ 1991, עמ' 125-103). יש לציין כי לגדעון ביגר  יש מספרים אחרים לגמרי. ראו: גדעון ביגר ונילי לפשיץ, נלבישך שלמת ירק : הייעור בארץ ישראל : מאה שנים ראשונות 1850-1950, אריאל, ירושלים, 2000.

[66] מצוטט אצל עמנואל הראובני, לקסיקון ארץ ישראל, הוצאת מט"ח, עמ' 275

[67] מסיפורי ארץ אהבתי , עמ' 248

[68] ויקיפדיה

[69] דוד רטנר, "עם אנשי הקהילה הגרמנית בית-אל, שנהפכו אחרי 40 שנה לתושבי קבע", באתר הארץ, 12 במאי 2004