תולדות הפיליפינים מראשית ההתיישבות ועד לעצמאות

כתב: גילי חסקין

ראו גם, באתר זה: הגיאוגרפיה של הפיליפינים;

ראו גם: הרצאה על הפיליפינים.

טיול לפיליפינים הינו קודם כל חוויה של טבע ונוף. אין בנמצא כמעט אתרים היסטוריים רבי רושם. ובכול זאת, חשוב להכיר את האירועים הבולטים בתולדותיה.

בראשית

בפיליפינים נמצאו שרידים לנוכחות אנושית כבר לפני 67000 שנים, מיצור אנושי זה, המכונה Callao man. לא נותר שריד.

הנגריטוס (Negritos) הגיעו אל האיים בתקופת הקרח לפני 30,000 שנים, דרך גשרי אדמה שקישרו אותם לאסיה ובורנאו. קבוצות האוכלוסייה שהגיעו בעקבותיהם, לאחר הצפת גשרי האדמה, הגיעו בדרך הים במה לך אלפי השנים הבאות.

קיימות תיאוריות שונות לגבי הגעתם של תושבי הפיליפינים הקדומים, במסגרת גלי הגירה אוסטרו-אסייתית. כנראה שמדובר באוכלוסייה מלאיו-פולינזית, שהגיעה בסביבות 4000 לפנה"ס מטאייון ודחקה את האוכלוסייה שקדמה להם.

בשלבים הראשונים, המבנה החברתי והפוליטי של הפיליפינים היה מגוון מאוד, אולם עם הזמן התפתח דפוס אחיד בכל האיים. יחידת היישוב הבסיסית בפיליפינים נקראה בארנגאי (Barangay), והחברה עצמה התחלקה לאצילים, ולקבוצה שנקראה לפני השלטון הספרדי “תלויים”. אלו כללו מספר קבוצות – איכרים וחקלאים חסרי אדמה, אלו שאיבדו את החופש שלהם בשל ענישה פלילית או חוב, ועבדים שכללו בעיקר שבויי מלחמה. לא היה קיים מושג של רכוש פרטי, למעט בקרב רק בקרב מגדלי האורז באזור צפון לוזון.

האסלאם הגיע אל הפיליפינים באמצעות סוחרים מאינדונזיה, ועד המאה ה-16 התבסס בארכיפלג סולו והתפשט למינדנאו (Mindenao) שבדרום. למרות זאת מעולם לא הפך לדת מרכזית באזור. האינדונזים גם הביאו אל האיים את המושג של טריטוריה שבטית, אולם כמו האסלאם גם רעיון זה לא התפשט בכלל האיים.

הספרדים

גילוי העולם החדש, אשר החל במסעותיו של כריסטופר קולומבוס מ-1492 ואילך, שימש אמצעי להשגת מטרתם העיקרית של הספרדים בעידן התגליות – הקמת נתיבי מסחר עם המזרח הרחוק והבאת מוצרי מותרות לאירופה. באמצעות המתכות אשר נכרו ביבשת אמריקה, הייתה ספרד לאומה האירופאית היחידה עם גישה ישירה לאמצעי תשלום, הן עבור הסחורות המיובאות מהמזרח והן עבור בניית ספינות הגליאון ששימשו להעברתן. הפורטוגלים היו הראשונים לבסס תחנות מסחר עם סין, אך הספרדים הביאו לאסיה את אמצעי התשלום המועדף על הסינים – כסף.

ההתעניינות ביבשת אמריקה היה מוגבלת בתחילה והאפיל עליה הרצון להמשיך ולהגיע לארצות המזרח במהירות האפשרית.

מרגע שביססו את שליטתם על אמריקה, החלו הקונקיסטאדורים ומגלי ארצות מטעם ספרד לקיים פעילות ימית בחופי האוקיינוס השקט. וסקו נונייס דה בלבואה הכריז על בעלות ממלכת קסטיליה על האוקיינוס השקט כולו ב-1513. ב-1521 חצתה משלחתו של פרדיננד מגלן את האוקיינוס בעזרת רוחות הסחר, גילתה את איי מריאנה והפיליפינים והכריזה עליהם כשייכים לספרד.

ראו באתר זה: פרדיננד מגלן

מגלן הכריז על האיים כחלק מספרד, וקרא להם "איי סן לאזרו". כמו כן המיר את דתם של חלק מהתושבים, לנצרות. לאחר סכסוך נהרג מגלן על ידי לפו-לפו – ראשו של אחד השבטים, שהפך לגיבור לאומי. בשנים הבאות יצאו מסעות ספרדיים נוספים לכיוון הפיליפינים וב-1543, קרא אחד הקונקיסטדורים – רוי לופס דה וייאלובוס (Ruy López de Villalobos)  לאיים סאמאר ולייטה – הפיליפינים, על שם פליפה השני, מלך ספרד, שם שמאוחר יותר הפך לשמה של כל קבוצת האיים.

וייבולוס, שהיה קרוב משפחתו של פדרו דה אלוורדו (Pedro de Alvarado), מושל גואטמלה, הוביל משלחת שמטרתה היתה הקמת מושבה באיים המכונים "איסלאס דה פוניינטה" (Islas de Poniente "האיים כלפי מערב") באזור האי סבו כדי לסחור עם סין, הפצת הנצרות בקרב הילידים ומציאת נתיב חזרה לספרד החדשה. וייאלובוס הפליג בראש שש ספינות ו-370 אנשי צוות מנמל בארה דה נבידאד (Barra de Navidad) שבמערב מקסיקו ב-1 בנובמבר 1542. בדרכו חלף על פני איים שהשתייכו לאיי מרשל ולארכיפלג איי קרוליין, טרם שקרב אל אזור איי הפיליפינים בינואר 1543. אז ביצע וייאלובוס טעות, כאשר התעלם מעצתו של הנווט שלו, ובמקום לפנות לכיוון קצהו הצפוני של האי מינדנאו, נתיב שהיה מוליך את המשלחת לעבר האי סבו דרך מצר סוריגאו, מצא עצמו תקוע בחוף המזרחי של מינדנאו, ללא רוחות מתאימות, ללא אפשרות למסחר, מכיוון שסינים לא הגיעו למזרח מינדנאו, ומול אוכלוסייה מקומית עוינת. המשלחת שהתה במשך 32 יום במינדנאו וסבלה מרעב כבד. בלית ברירה עזבה המשלחת את האי ולאחר ניסיונות כושלים להפליג בשל הרוחות החלשות הוקם בסיס על האי סאראנגני (Sarangani) מול הקצה הדרומי של מינדנאו, בו ביקרו בעבר משלחות מגלן ולואאיסה. גם שם סבלו אנשי המשלחת ממחסור במזון ונאלצו לאכול צמחים וחיות לא מוכרים להם, אשר גרמו לחלקם למחלות ולמוות.

הגאליוט[1] סן קריסטובל, שעלתה על שרטון באי לימאסאווה (Limasawa) הסמוך ללייטה כחודשיים קודם לכן במהלך סיור, הופיעה במפתיע באפריל 1543 כשהיא נושאת עמה אורז ומוצרי מזון אחרים עבור המשלחת. ב-4 באוגוסט נשלחו הסאן קריסטובל והסן חואן לעבר האיים לייטה וסאמאר במטרה למצוא מזון, כאשר על האחרונה, בפיקודו של ברנארדו דה לה טורה, הוטל להצטייד ואז להפליג צפונה כדי למצוא נתיב שייקח אותה לספרד החדשה. על פי מספר מקורות, היה זה דה לה טורה שנתן לפיליפינים את שמם, מ"איסלאס דה פוניינטה" (Islas de Poniente; איים כלפי מערב") ל"פליפינאס" (Felipinas), לכבודו של נסיך אסטוריאס באותה תקופה שהפך מאוחר יותר למלך ספרד פליפה השני. דה לה טורה נחשב כאירופאי הראשון שהפליג סביב האי מינדנאו. כמו כן, מסעותיו סייעו במידה רבה להגברת הידע האירופאי אודות איי מערב האוקיינוס השקט.

בשנת 1565 הגיע למקום מיגל לופס דה לגאספי (Legaspi) , שיצא ממקסיקו (שנקראה אז "ספרד החדשה)" לאי סבו (Sebu). הוא הביס את השליט המוסלמי באזור, והקים את בירתו בעיר מנילה בה בחר בגלל מפרצה המצוין, האוכלוסייה הרבה שבה וקרבתה לשדות האורז. עד מהרה הפכה מנילה למרכז הכלכלי, הצבאי, הדתי והמנהלי באזור. למרות התנגדותה של האימפריה הפורטוגלית, שרצתה לשמור על מונופול כלכלי בכל הנוגע לדרום מזרח אסיה, סיפקו הפיליפינים את הבסיס לו נזקקו הספרדים כדי להתחרות בפורטוגלים. עד מלחמת העצמאות של מקסיקו ב-1821 לא נחשבו הפיליפינים כמושבה בפני עצמה, אלא כמחוז ממחוזות "ספרד החדשה".

הספרדים השתלטו על הפיליפינים תוך שימוש מועט באלימות, בשל העובדה שפרט למוסלמים, רוב האוכלוסייה לא הביעה התנגדות. עד 1600 כבשו הספרדים על כל האיים והתבססו בהם, למעט מינדנאו וארכיפלג סולו, שהיו מיושבים במוסלמים. האחרונים בתגובה להתקפות נגדם, הספרדים תקפו את המוסלמים שוב ושוב. אלו פשטו בתגובה על אזורים שהיו בשליטת הספרדים אולם רק באמצע המאה ה-19 הם הצליחו להכריעם. האנגלים וההולנדים ניסו להקים תחנות סחר בפיליפינים, אך נדחקו על ידי הספרדים. במאות ה-17 וה-18 היו איי הפיליפינים כפופים לשלטונות שבמקסיקו והתפתחות הארץ נעצרה, מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית. את ניהול המדינה עצמה ביצעו הספרדים באמצעות מינוי מנהיגים מקומיים, דבר שיצר באופן מיידי מעמדות בחברה. אחד השינויים הגדולים ביותר תחת השלטון הספרדי, היה הצטברות של רכוש פרטי, להבדיל מהשיתוף שהיה נהוג עד אז.

אחת המטרות הספרדיות בכיבוש הפיליפינים הייתה המרת דתם של בני האזור לנצרות, ובזאת הצליחו בשל העובדה שבאזור הייתה רק דת ממוסדת אחת – האסלאם, ואף היא הייתה נפוצה רק בדרום. לכנסייה הייתה משיכה רבה עבור תושבי הפיליפינים, במיוחד לאחר שעקרונות מהתרבות הפיליפינית שולבו לתוכה, ותוך זמן קצר הפכו הנוצרים באזור לרוב, בעוד שהמוסלמים ממינדנאו והפגאניים מלוזון הפכו למיעוט המנוכר משאר האוכלוסייה.

מבחינה כלכלית, לא הביאה השליטה בפיליפינים רווחים לספרדים, ומלחמה ארוכה עם האימפריה ההולנדית בשילוב עם הקרבות החוזרים ונשנים עם המוסלמים כמעט רוקנה את הקופה שהוקצתה למושבות. ההכנסה העיקרית של הפיליפינים באה ממסחר.

הגליאון של מנילה (בספרדית: Galeón de Manila) היה כינוין של ספינות סוחר ספרדיות אשר הפליגו פעם או פעמיים בשנה לרוחבו של האוקיינוס השקט בנתיב המסחר שבין מנילה שבאיי הודו המזרחית הספרדיים (כיום בפיליפינים) לבין אקפולקו, אשר במלכות המשנה של ספרד החדשה (כיום במקסיקו) . במסגרת נתיב המסחר של הגליאון של מנילה היו יוצאים מספרד החדשה בספינות הנושאות מטבעות כסף, עוגנות בפיליפינים, ומחליפות את הכסף בסחורות שהובאו מסין. לפיליפינים לא היה מסחר ישיר עם ספרד. הנתיב נחנך ב-1565, אז גילה הנווט הספרדי אנדרס דה אורדאנטה (Andrés de Urdaneta) את הדרך לחצות את האוקיינוס השקט ממערב למזרח, ונמשך עד 1815, כאשר מלחמת העצמאות של מקסיקו שמה קץ לנתיב הסחר הזה. הגליאון של מנילה היווה את הדוגמה הראשונה ליצירתו של נתיב סחר גלובלי אמיתי, כאשר היווה חוליה משלימה לנתיב הסחר של צי האוצר הספרדי, אליו הועברו סחורות שמקורן בסין דרך האוקיינוס השקט, מקסיקו, הים הקריבי ומשם אל אירופה.

השלטון הספרדי בפיליפינים נפסק במשך תקופה קצרה בעקבות מלחמת שבע השנים[2], לאחר שב-1762, חיילים אנגלים פלשו וכבשו את האיים. בעקבות חתימת הסכם פריז ב-1763 (שסיים את המלחמה בין הצרפתים לאנגלים באמריקה), חודש השלטון הספרדי ב-1764. אירועים אלו החלישו מאוד את כוחם של הספרדים באזור והובילו בסופו של דבר למרד נגדם. במחצית הראשונה של המאה ה-19 נמצאו רק כמה אלפי ספרדים בפיליפיניים ורק מעט ילידים דברו ספרדית. הכמורה ומסדרי הנזירים, שבבעלותם נמצאו אחוזות רחבות, לא עשו כל מאמץ להנחיל השכלה לילידים ולשלב אותם בהיררכיה כנסייתית. בשנים הבאות, השילוב של הפיתוחים בפיליפינים ומחוצה להם, שתרם לכניסתם של רעיונות חדשים לאזור, החוקה הליברלית החדשה בספרד (1876) ופתיחת תעלת סואץ ב-1869, שקיצרה את המסע בין אסיה לאירופה, הוביל לדור חדש של פיליפינים ממעמד גבוה שחונכו באירופה. בחוגי הסטודנטים התגבשה תביעה לתיקונים במנהל ובכנסיה ובעיקר לשיתוף של בני תערובת וילידים.

מלחמת העצמאות

בין השנים 1887 ל-1891 פרסם חוסה ריזאל (Jose Rizal), אחד מבני הפיליפינים שלמדו באירופה, את שני ספריו בנוגע לאי הצדק בחברה הספרדית הקולוניאליסטית. ספרים אלו דחפו את הפיליפינים לדרוש ייצוג הולם בחברה, ומאוחר יותר עצמאות, דרישה שנדחתה על ידי בתי המשפט הספרדים. ב-1891 הוא הקים בהונג קונג תנועת עצמאות שנקראה (Liga Filipina) . הוא נחשב לאבי האומה.

בתחילת שנות ה-90 נוסדה תנועת קאטיפונאן (Katipunan), ארגון חשאי בראשותו של אנדרס בוניפסיו שנאבק בגירוש השלטון הספרדי והגשמת העצמאות של הפיליפינים בכוח הזרוע. ב-189 הצטרף אליה אמיליו אגינלדו (Emilio Aguinaldo 1869-1964), ממוצא מעורב סיני-פיליפיני. הוא לא לקח חלק רב בתנועה הלאומית שקדמה למהפכה, אבל ערב פריצתה, הפך למנהיג המרכזי, בזכות עמדתו הציבורית החשובה: ראש עיריית קוויטה אל וייחו, (Cavite El Viejo) הישנה באי לוזון. אגינלדו אימץ כינוי מחתרתי "מאגדאלו", לכבוד מרים המגדלית.

באותה תקופה, תנועת "הבונים החופשיים"[3] שיחקה תפקיד חשוב במאבק הפוליטי של תושבי פיליפינים. לימים יטען אגינלדו: "המהפכה המוצלחת משנת 1896 קיבלה השראה מהבונים החופשיים, הונהגה על ידי הבונים החופשיים ובוצעה על ידי הבונים החופשיים. ואני מעז לומר שהרפובליקה הפיליפינית הראשונה שנשיאה היה עבדכם הנאמן, היה הישג שאנחנו חבים במידה רבה לבונים החופשיים ולתנועתם".

המהפכה הפיליפינית בהנהגת חברי קאטיפונאן פרצה בשבוע האחרון של אוגוסט 1896 בסן חואן דל מונטה (בימינו חלק מהמטרופולין מנילה). עם זאת אגינלדו ומורדים נוספים מקאביטה סירבו בהתחלה להצטרף למתקפה בטענה שאין להם נשק. בנסיבות אלה נחל אנדרס בוניפסיו תבוסה ונסוג למלחמת גרילה. המרידה דוכאה, אך הוצאתו להורג של ריזאל, שהואשם בבגידה, הביאה להתלקחות מחודשת של הקרבות.

אגינלדו, שהיה, להבדיל מבוניפסיו, פחות כריזמטי אך נהנה מכישורים צבאיים מצוינים, הצליח יחד עם מרעיו מקאביטה, לגרש את הספרדים מרוב האזור שלהם, בקרבות פנים אל פנים. בידי הספרדים נשאר רק חצי האי קוויט בלבד. ב-17 בפברואר 1897 בקרב על גשר זפוטה (Zapote) בקביטה, בראש קבוצת קאטיפונרוס , ניצח אגינלדו כוח ספרדי בפיקודו של הגנרל קמילו דה פולאווייחה. מחוז קביטה היה לעריסת המהפכה. בוניפסיו סירב להכיר בממשלה המהפכנית בראשות אגינלדו וניסה להחזיר לעצמו את מעמדו כמנהיג, תוך הטחת האשמות בגידה נגד אגינלדו והוצאת הוראות שסתרו את אלה של אגינלדו ואנשיו. משום כך הורה אגינלדו על מעצרם של בוניפסיו ואחיו ואחרי משפט דמה שנמשך יום אחד, הם נידונו למוות. בהתחלה אגינלדו היסס וביטל את עונש המוות אך בסופו של דבר, ב-10 במאי 1897 אנדרס ופרוקופיו בוניפסיו הוצאו להורג על ידי כיתת יורים.

המאבק בספרים נמשך עד שלהי 1897. אך משנוכח ביתרונם של הספרדים, סיכם עם המצביא הספרדי פרננדו פרימו דה ריברה, על הפסקת פעולות האיבה, יתור על כהונתו והגלייתו להונג קונג.

בינתיים, נכנס לזירה שחקן חדש – ארצות הברית.

מלחמת ארצות הברית – ספרד.

מסוף שלטונו של פליפה השלישי בתחילת המאה ה-17 הלך ונחלש כוחה של ספרד כמעצמה עולמית. בסוף המאה ה-19, לאחר שכל מדינות דרום אמריקה השתחררו מעולה, נותרה ספרד כשברשותה מושבות ספורות בלבד שהיו מפוזרות באוקיינוס השקט (בכלל זה, הפיליפינים), באפריקה ובאיי הודו המערבית. גם המושבות הספורות שנותרו תחת שליטה ספרדית תבעו את עצמאותן. באיי הפיליפינים החלו לפעול כוחות גרילה מקומיים כנגד השלטון הספרדי ובקובה תנועת הגרילה הייתה קיימת כבר כמה עשרות שנים. לממשלה הספרדית לא היו האמצעים הכספיים וכח האדם להתמודד עם ההתקוממויות. הצעדים שננקטו היו בעיקר צעדי עונשין בצורה של הוצאות להורג של מי שהיו חשודים כמורדים והתייחסות קשוחה לכפרים ועיירות שהיו חשודים בסיוע למורדים. ב-1894 הטילה ארצות הברית מכס על יבוא הסוכר מקובה. תעשיית הסוכר, שהייתה התעשייה העיקרית בקובה, נקלעה למשבר עמוק שבעקבותיו פרץ מרד חדש בספרדים. בסוף שנות התשעים של המאה ה-19 המורדים ברוב המקומות הוכנעו ובקובה שרר שקט יחסי. אולם, בטווח הארוך, מעמדה של ספרד במושבות היה חלש ביותר.

ראו באתר זה: ההיסטוריה של קובה

האירועים שהתרחשו בקובה חפפו למלחמת עיתונות שנערכה בארצות הברית, באותה תקופה, בין רשת העיתונים הצהובים של ויליאם רנדולף הרסט ובין עיתוניו של ג'וזף פוליצר. במלחמה זו ניצחה העיתונות הצהובה שהפיצה סיפורי זוועות (חלקם היו בדויים וחלקם מנופחים) על אכזריות הספרדים ויצרה בארצות הברית דעת קהל שתמכה במלחמה כנגד ספרד, כדי להתערב בנעשה בקובה ולמנוע "מהספרדים האכזריים להעניש באכזריות את הקובנים האומללים".

ראו באתר זה: תולדות קובה.

מלבד זאת, היו לחצים אמתיים שדחפו את שתי המדינות למלחמה. הצי האמריקני היה בתהליך התעצמות ומפקדיו חיפשו זירה לבחון בה את כוחם. ידוע כי כבר שנה לפני פרוץ מעשי האיבה בין שתי המדינות תכנן הצי האמריקני התקפה על הפיליפינים הספרדית. בנוסף, הצבא האמריקני סיים מספר שנים לפני כן את העימותים עם שבטי האינדיאנים וגם מפקדיו קיוו למשימה חדשה. הממשל האמריקני וגם דעת הקהל בארצות הברית ראו את ההתקוממויות בקובה כהמשך ישיר למלחמות השחרור של מדינות אמריקה הדרומית מהשליט הספרדי. מדיניות זו תאמה גם את דוקטרינת מונרו שדרשה אי התערבות של מדינות אירופאיות בנעשה ביבשת אמריקה (הדרומית והצפונית). בנוסף, חלקים גדולים בציבור האמריקני חשבו שקובה היא בבחינת אדמה שצודק יהיה אם תהיה שייכת לארצות הברית. אם בגלל קרבתה לפלורידה ואם משום שכלכלתה הייתה מבוססת על סחר עם ארצות הברית. כפי שתיאר זאת סנטור ממדינת נברסקה: "מלחמה עם ספרד תגדיל את ההכנסות של כל מסילת ברזל באמריקה, היא תגדיל את התפוקה של כל מפעל אמריקני, היא תאיץ כל ענף בתעשייה ובמסחר המקומי". גם בספרד הממשלה לא ממש התנגדה למלחמה. הצי האמריקני לא הוכיח את עצמו עדיין. למרות מצבו הרעוע של הצי, הספרדים סמכו על ההיסטוריה המפוארת שלהם בקרבות הימיים ובקרב האריסטוקרטיה הספרדית שררה גם דעה כי הצבא והצי האמריקנים שכללו בתוכם חיילים ומפקדים ממוצאים אתניים שונים, לא יוכלו לעמוד ולהילחם כאשר יופעל עליהם לחץ רציני.

קיימת גם טענה האומרת כי הסיבה האמתית שדחפה את ארצות הברית למלחמה לא הייתה העיתונות הצהובה ודעת הקהל שדחפה את הנשיא ויליאם מקינלי לעימות שבו לא רצה, אלא, שארצות הברית הייתה במסלול אימפריאליסטי כבר ממלחמת ארצות הברית-מקסיקו בשנים 1846-8 והמלחמה בספרד נועדה ליצור בסיסים לאספקת פחם לספינות הצי האמריקני. תימוכין לעמדה זו אפשר למצוא גם בהשתלטות של ארצות הברית על הוואי ביולי 1898 שנעשתה בדרכי שלום ותוך הסכמת השליטים המקומיים. מקינלי שהיה אימפריאליסט עקבי במדיניותו תמך בייעוד הגלוי שהייתה פילוסופיה מדינית בארצות הברית וטענה שארצות הברית נועדה להתרחב.

ב-1898, התפוצצה ספינה אמריקנית בשעה שעגנה בנמל הוואנה שבקובה. הספינה טבעה במהירות ואיתה קיפחו את חייהם 260 מלחים אמריקנים. סיבת הפיצוץ שנויה במחלוקת עד היום, אולם הסברה שהפיצוץ בוצע על ידי הספרדים נחשבת כבעלת הסבירות הנמוכה ביותר – ככל הנראה הפיצוץ נבע מדליפת גז. העיתונות האמריקנית שהובלה על ידי העיתונים הניו יורקים, טענה שמדובר בחבלה שנעשתה על ידי הספרדים ועודדה את הציבור האמריקני לדרוש ממנהיגיו לצאת למלחמה. כך פרצה מלחמת ארצות הברית-ספרד[4].

הקרב הראשון במלחמה התרחש ב-1 במאי 1898 במפרץ מנילה. הצי האמריקני באוקיינוס השקט בפיקודו של ג'ורג' דיואי הביס את הצי הספרדי בקרב שארך שש שעות בלבד. הקרב היה חשוב מכמה סיבות: הראשונה, הניצחון היה חד משמעי ונטרל כל איום מצד הכוחות הספרדיים. כל הספינות הספרדיות הושמדו או נתפסו ללא כל נזק משמעותי לכוחות האמריקניים. סיבה שנייה היא כי הקרב הוכרע, טכנית, ללא אבדות בנפש מצד האמריקנים (קצין מכונות אחד מת מהתקף לב לפני תחילת הקרב), לעומת הרוגים רבים בצד הספרדי.

לאחר הניצחון פנו האמריקנים אל אמיליו אגינלדו, שהוזכר לעייל והזמינו אותו לשוב אל הפיליפינים בתקווה שהוא ינהיג אותם נגד הספרדים. הוא אכן שב לפיליפינים והנהיג את המורדים, שנעזרו מכאן ואילך על ידי צי אמריקאי. הם תקפו את הכוחות הספרדים ברחבי הפיליפינים. כ-15,000 ספרדים נכנעו בפני המורדים המקומיים והוסגרו לצבא האמריקני. בתחילה ראו בני הפיליפינים את מערכת היחסים עם ארצות הברית כמערכת הבנויה על מאבק באויב אגינלדו והמורדים הפיליפינים התאכזבו מכך שהאמריקנים לא העניקו להם עצמאות והמשיכו לשלוט באיים בדומה לספרדים. הכוחות האמריקנים, שלוו באנשיו של אגינלדו שלחמו לצדם, השתלטו כמעט על כל האי לוזון. ב-12 ביוני 1898 כחודש לאחר קרב מפרץ מנילה הכריז אגינלדו על עצמאות באופן חד צדדי והקים את הרפובליקה הפיליפינית הראשונה תחת החוקה הדמוקרטית הראשונה באסיה.

בשלב זה הגיעו כוחות גרמנים אל האיים והודיעו שאם ארצות הברית לא תכריז על הפיליפינים כמושבה הם יעשו זאת. ארצות הברית כבשה את מנילה מהספרדים ומנה מהצבא הפיליפיני להיכנס לעיר, תוך פגיעה עמוקה ברגשות הפטריוטים הפיליפינים. קרב זה סימל את סופו של שיתוף הפעולה בין ארצות הברית לפיליפינים ארצות הברית, החליטה לבסוף שאין בכוונתה להחזיר את הפיליפינים לספרד או לתת לגרמניה לכבוש אותם. ב-1898, בהסכם פריז שסיים את המלחמה בין ארצות הברית לספרד, נקבע, שארצות הברית תקנה מספרד את הפיליפינים בתמורה ל-20 מיליון דולר. אף אחת מהמדינות לא הכירה במורדים הפיליפינים כממשלה חוקית ונציגם של הפיליפינים לא זכה להביע את מחאתו. לאחר שהתברר לתושבי האיים כי גם לאחר גירושם של הספרדים מאדמת האיים אין ארצות הברית מתכוונת לעזוב את האזור, התערערו היחסים בין הפיליפינים לארצות הברית, גבר המתח המדיני, ולבסוף פרצה מלחמה.

מלחמת ארצות הברית בפיליפינים

הקרבות פרצו ב-4 בפברואר 1899, לאחר ששני חיילים אמריקאים הרגו שלושה חיילים פיליפינים, באחד מפרבריה של העיר מנילה. מלחמה זו הייתה יקרה יותר והביאה לאבדות רבות יותר ממלחמתה של ארצות הברית בספרד. כ-126,000 חיילים אמריקאים השתתפו במלחמה ו-4,234 מתוכם איבדו בה את חייהם. מנגד, 16,000 חיילים ובין 250,000 ל1,000,000 אזרחים פיליפינים מתו בשנתיים אלו. מכיוון שכתוצאה מהמלחמה פשטו רעב ומחלות, קשה לקבוע מהו המספר המדויק של קורבנות המלחמה מקרב הפיליפיניים.

בשדה הקרב הפתוח היה לצבא ארצות הברית יתרון נגד הפיליפינים, שהיו מצוידים בנשק מיושן, והם הפסידו בכל פעם בה התמודדו הצבאות בקרבות מאורגנים. מנגד, גרמו בני הפיליפינים לצבא ארצות הברית אבדות כבדות בלוחמת גרילה. ביוני נרצח מפקד חשוב בצבא הפיליפינים, ועובדה זו בשילוב עם המורל הנמוך של חייליו הוביל את אגינלדו לשנות את טקטיקת המלחמה שלו. הצבא הסדיר פורק בנובמבר 1899 ואת מקומו תפסו ארגוני גרילה בודדים ללא הנהגה מרכזית. האוכלוסייה האזרחית, שמצאה את עצמה כעת במרכז הקרב בין המורדים והאמריקאים, סבלה קשות.

אגינלדו נתפס לבסוף ב-23 במרץ 1901 והובא למנילה, שם החליט להיכנע ולהישבע אמונים לארצות הברית. כניעתו של אגינלדו, שקרא אף לחייליו להיכנע, סיימה רשמית את המלחמה ב-4 ביולי, אך הקרבות כנגד המורדים המשיכו עד לשנת 1913, בעיקר בדרום המדינה, כנגד המוסלמים.

מושבה אמריקאית

ארצות הברית הגדירה את משימתה הקולוניאלית כחינוך המקומיים לקראת עצמאות. את הממשל הצבאי שהוקם באיים, בראשות הגנרל ארתור מקארתור הבן, אביו של דאגלס מקארתור. הוחלפה ב-1901 ממשלה אזרחית בראשותו של ויליאם הווארד טאפט , שיהיה לימים נשיא ארצות הברית, המועצה הפיליפינית, גוף בעל כוח תחיקתי וביצועי מוגבל שהוא עמד בראשו, חוקק את היסודות למדינה העתידית. חוקים אלו כללו שירות צבאי, מערכת משפטית, חובות אזרח וממשל מקומי. כוח משטרה פיליפיני מיוחד הוקם כדי להילחם באלו שהמשיכו להתנגד לשלטון והחליף באופן הדרגתי את חיילי ארצות הברית. האסיפה הפיליפינית הנבחרת הראשונה נבחרה ב-1907 והיא הפכה לבית תחתון עם המועצה בהנהגת טאפט כבית עליון.

עם חילופי הנשיאים בארצות הברית השתנתה גם המדיניות כלפי הפיליפינים. ב-1916, תחת ממשלו של הנשיא וודרו וילסון העביר הקונגרס האמריקאי,חוק שהבטיח את עזיבתה של ארצות הברית, ויצר את הסנט הפיליפיני.

להמשך קריאה: תולדות הפיליפינים כמדינה עצמאית

הערות

[1] גאליוט הייתה במקורה סוג של ספינת משוטים, שנודעה גם בשם גליאוטה (חצי-גליאה), אשר מהמאה ה-17 לערך נוספו לה גם מפרשים. הגאליוטות בהן השתמשו שודדי הים הברברים בהתקפותיהם על הספנות המסחרית של ונציה היו בעלות שני תרנים וכ-16 טורי משוטים. ספינות מלחמה מסוג זה נשאו בדרך כלל בין שניים לעשרה תותחים קטנים ובין 50 ל-150 איש.

[2] מלחמת שבע השנים הייתה מלחמה ממושכת שראשיתה בשנת 1754 והמשכה בין 1763-1756, אשר התרחשה בעיקר באירופה בין בריטניה, פרוסיה וממלכת הנובר, לבין צרפת, אוסטריה, שוודיה וסקסוניה. כוחות משניים במלחמה היו צבאותיהן של ספרד ופורטוגל אשר נגררו אל המלחמה בעל כורחן,.

[3] בונים החופשיים (באנגלית: Freemasonry) הוא ארגון סתרים אחוותי בינלאומי רחב-היקף. לפי הגדרתו את עצמו, זהו "מסדר בעל תורת-מוסר מצועפת במשלים ומתוארת בסמלים". באנגלית הם נקראים "Freemasons" או לעתים "Masons" בלבד (המונח "מסוני" משמש כשם תואר לתיאור דברים הקשורים לבונים החופשיים). שלושת העקרונות המרכזיים הם חופש, אחווה בין האחים ובין בני-האדם, ושוויון. היות שהארגון הגדיר עצמו כמיוסד על תפיסה מוסרית, מצפים מכל החברים להתנהגות מוסרית, וכן שמים דגש על מתן צדקה. חברי הארגון, שברובם המכריע הם גברים, רואים עצמם כאחים באחווה כלל-עולמית.

[4] באנגלית: The Spanish–American War, בספרדית : Guerra Hispano-Estadounidense