גילי חסקיןאנדרטת הנח"ל
כתב: גילי חסקין
תודה לגדעון ביגר, לעפר רגב, למוטק'ה נאור וליואב גלבר על הערותיהם.
במסגרת סיורנו בפרדס חנה וסביבתה, נבקר באתר ההנצחה לחללי הנח"ל וחיל החינוך הנמצאת בפאתיה המערביים של פרדס חנה, בסמוך לתחנת הרכבת.
ראו באתר זה: 'סיור בפרדס חנה וסביבתה'.
'נוער חלוצי לוחם' (בראשי תיבות: נח"ל) היא מסגרת בצה"ל, שבה קבוצות של תנועות וארגוני נוער מתגייסים יחד ושומרים על שלמותם, תוך שילוב בין משימה צבאית לבין חינוך בקהילה.
החל מ-1982 הנח"ל הוא חטיבת חי"ר כמו צנחנים, 'גולני' ו'גבעתי'. האנדרטה מוקדשת בעיקר לתקופה בה היה הנח"ל חטיבת חי"ר ולתקופת חיבורו לחיל החינוך. אולם ייחודה של חטיבת הנח"ל הוא דווקא העבר שלה, כיחידה המשלבת התיישבות עם שירות צבאי.
בסמל הנח"ל יש מגל וחרב משולבים. המגל מסמל את העבודה החקלאית, והחרב הלקוחה מסמל הפלמ"ח מסמלת את ההגנה. מסביב, עלי זית המסמלים את הכמיהה לשלום.
רקע
התיישבות וביטחון (הכוונה היא לא רק ביטחון של חיי התושבים ביישובים ורכושם, אלא בעיקר לביטחון הישות היהודית בארץ ישראל ומדינת ישראל). הן שתי סוגיות השלובות זו בזו מראשית ההתיישבות הציונית. החל מפרסום תכנית החלוקה של ועדת פיל ב-1937, קיבלה ההתיישבות היהודית חשיבות נוספת – פוליטית מדינית. התיישבות 'חומה ומגדל', החלה ב-1936, כשיטת בזק להקמת יישוב מבוצר באזורי ספר, בכל מקום בו נמצאה קרקע פנויה. החל מפרסום תכנית החלוקה של ועדת פיל ב-1937, קיבלה ההתיישבות היהודית חשיבות נוספת – פוליטית מדינית. דוגמה למצב החדש שנוצר והצורך בהגנה ובקביעת עובדות בשטח [1].
[בניגוד למה שנכתב לפעמים, לא הייתה שום משמעות ביטחונית ליישובי חומה ומגדל. הם בקושי הגנו על עצמם (כמו ההתיישבות לאורך גבולות המדינה לאחר סיום מלחמת העצמאות וכמו המצב היום. רק במלחמת העצמאות יישובים, לעיתים רחוקות בלבד, הגנו על המדינה . מטרת ההתיישבות הייתה אז ועדיין אך ורק מדינית: להיאחז בשטח שאנו רוצים שיהיה שלנו בכול הסדר עתידי.
לאחר הניצחון הבריטי באל-עלמיין, בשנת 1942, לא ראו הבריטים עוד צורך בקיומו של הפלמ"ח, והפסיקו את המימון והסיוע שניתן לו. בשלב זה הציע יצחק טבנקין כי הארגון יחזיק את עצמו באמצעות עבודה בקיבוצים: כל קיבוץ יקבל מחלקת פלמ"ח, יספק לה מזון, מגורים ומשאבים אחרים (כנשק), ובתמורה תעבוד המחלקה בשדות הקיבוץ ותסייע בשמירתו ובהגנה עליו. הצעה זו התקבלה באוגוסט 1942. הוחלט כי הפלמ"ח יתאמן 8 ימים בכל חודש, יעבוד 14 ימים, וינוח שבעה ימים.
שילוב זה של עבודה חקלאית ואימונים יצר כוח נייד ועצמאי, אשר עבודת חבריו סיפקה את מרבית תקציבו. סמל הפלמ"ח, שעוצב ב-1945 על ידי האדריכל אריה אלחנני, מבטא באופן הברור ביותר את אופיו המיוחד של הפלמ"ח שהתגבש מאז הסכם האימונים והעבודה, וחוזק בהסכם ההכשרות – השילוב בין היעוד הצבאי ליעוד ההתיישבותי. החרב, הלקוחה מסמל הממי"ם של ה'הגנה', שולבה במקום עלה הזית, בשיבולים המסמלות את העבודה.
בשלהי 1944 סוכם בין הפלמ"ח (היחידות המגויסות של ה'הגנה') לבין המחלקה להתיישבות, הסוכנות היהודית והקרן הקיימת לישראל על העלאת חברי הפלמ"ח שיהוו מתיישבים-פועלים למקומות המיועדים להתיישבות מדינית, ועל התנאים הכלכליים להתיישבות זו. כך עלתה על הקרקע באוקטובר 1944 בית קשת – התיישבות הפלמ"ח הראשונה ובהמשך עוד חמישה מצפים של הפלמ"ח: רמות נפתלי, ביריה, חוקוק, עין זיתים והחושלים (לימים, עמיעד)[2].
תנועות הנוער פעלו בישוב היהודי עוד טרם קום המדינה בוגרי מרבית התנועות, בנים ובנות גם יחד, יצאו להקים יישובים חלוציים ברחבי הארץ במסגרת הקרויה "גרעין"[3]. החל משנת 1944 החלו גרעיני תנועות הנוער, להצטרף להכשרה המגויסת שהתקיימה באחד מקיבוצי הפלמ"ח, זאת למטרת אימונים ועבודה[4].
החלטה מס' 181, של החלטה מספר 181 של העצרת הכללית של האו"ם". (בישראל היא מכונה לעיתים קרובות "החלטת כ"ט בנובמבר"), קבעה שהארץ תחולק ומספר ישובים בנגב, בגליל ובגוש עציון, יישארו בתחומה של המדינה הערבית. למרות זאת הוחלט שלא לפנות את הישובים. הדבר על היותה של ההתיישבות ערך בפני עצמו, לאו דווקא כקובע גדולות, אלא מכה שורש באדמת המולדת, גם אם תהיה מחוץ לגבולות המדינה.
תנאי המלחמה לא פגמו באמונה כי ההתיישבות החקלאית היא אינטרס לאומי חיוני. אדרבה, זמן קצר לפני קום המדינה החליטה הממשלה הזמנית כי הכרזת העצמאות לא תכלול את הגדרת גבולות המדינה, וכי פלישת צבאות ערב עשויה בהחלט להביא לשינוי בגבולותיה הסופיים. משום כך נודעה חשיבות אסטרטגית, צבאית ופוליטית כאחת, ליישוב אזורי הספר ולהבטחת ההשתלטות לצמיתות על שטחים שהגיעו לידיים יהודיות, ויפה שעה אחת קודם.
הרעיון
מסגרת הנח"ל (נוער חלוצי לוחם), החלה את דרכה בקילוח דקיק. היה זה בעת ההפוגה הראשונה, בחודש יוני 1948. הנגב היה במצור, המצרים היו ליד איסדוד, העיראקים בראס אל עין ועבר-הירדנים סמוך לרמלה-לוד. גם הגליל המערבי טרם היה בידי המדינה הצעירה. במצב עניינים זה החליטה הממשלה הזמנית לגייס נערים בני 17, ילידי 1931, לאימון צבאי מרוכז, שיימשך חודשיים-שלושה, ולהכינם כעתודה אשר תישלח לשדות הקרב רק שיכלו כל הקיצין. ההיענות היתה רבה. אלפי נערים עזבו את ספסלי הלימודים בבתי הספר. צעירים, ונענו לקריאה. אולם, למרות שאחוז בוגרי תנועות הנוער בקרב מחזור זה, של ילידי 1931, זה היה קטן, הנהירה הגדולה עוררה חשש בקרב ראשי תנועות הנוער החלוציות, אשר חששו שהדבר יפגע קשות במפעל ההתיישבות.
חששם הגדול היה, שהמסגרת הכללית הזו, נטולת האידאות החלוציות, אותן טיפחו במשך השנים, עלולה לדלדל את מקורותיהן האנושיים – וכתוצאה מכך להעמיד בסכנה את המפעל החלוצי ההתיישבותי כולו[5] עד כה, נמצא לתנועות הנוער, המסלול של ההכשרה המגויסות בפלמ"ח; אולם תנאי המלחמה הביאו להתפוררותם של ההכשרות המגויסות מבחינה חברתית, וזאת מלבד מספר הקורבנות הרב שהקריבו בלחימה[6]. בתחילת אוגוסט 1948 נפגש בן גוריון עם כמה מראשי המטפלים בתנועות הנוער והם הציגו בפניו דרישה לקיים עבור חניכי תנועות הנוער, אימון צבאי במסגרת של הכשרה התיישבותית, החל מגיל 17, בנים ובנות בצוותא. הרעיון לשמור על שלמות גרעיני ההכשרה, במהלך השרות הצבאי, נולד על ידי העומדים בראש תנועת הצופים – אהרון ידלין, בן ציון בארי ושמואל אביעד. ב-10 באוגוסט 1948 לדוד בן גוריון מכתב ברוח זו, בחתימת ראשי תנועות הנוער.
אביעד ובארי נסעו לבן גוריון כשמכתבם של ראשי תנועות הנוער בידם ובקשו ממנו להוציא את הגרעינים למשקי התיישבות, יחד עם הבנות, ובמקרה של המשך אימונים, לשמור על שלמות הגרעינים ולא לפרקם להתמחויות צבאיות, בחטיבות השונות[7]. בן גוריון התלבט עם הרמטכ"ל יעקב דורי ועם אנשים נוספים. שאלת הדיון היתה יסודית, האם יש ליצור אפליה בין המתגייסים, שחלקם יישלח ליחידות סדירות, בעוד האחרים ייהנו, לכאורה, מתנאי שירות קלים יותר. חרף הוויכוח, לא הותיר שר הביטחון כל ספק, כי בדעתו לחזק את העתודה ההתיישבותית ולכוונה למפעלי התיישבות ולחיזוק יישובי הספר. ההתיישבות הביטחונית היתה למרכיב מרכזי במדיניות הביטחון[8].
במכתב תשובה למזכירויות תנועות הנוער, ב-16 באוגוסט 1948, השיב בן גוריון בחיוב באופן עקרוני על הקמת חיל שיאגד את כל חברי הגרעינים: "אני מאשר בזאת קבלת מכתבכם מיום 10.08.48 בדבר גרעיני התיישבות, ילידי 1931. מגמתכם לשמור על גרעיני התיישבות היא ביסודה נכונה, ומשרד הביטחון מקבל ברצון את עמדתכם. מובן מאליו שכל עוד לא נסתיימה המלחמה, צרכי המלחמה והביטחון קודמים לכל. יהיה צורך במתן חופש של שבוע לגרעינים, ולהמשיך באימוניהם במסגרת 'נוער חלוצי לוחם' ויאחזו כל האמצעים לשמירת הגרעינים עד כמה שאפשר בתנאי מלחמה".ב-12 בספטמבר פרסם הרמטכ"ל את הפקודה על הקמת הנח"ל ומסגרת השירות בו[9].
הרעיון הבסיסי היה שבני הגרעינים ישרתו יחד, בנים ובנות, בעלי כושר קרבי ובעלי כושר לקוי.
הקמת הנח"ל
הקמת הנח"ל קשורה לפירוק הפלמ"ח, שעד אז נשא את דגל ההתיישבות החלוצית. הקמתו וגיבושו של הפלמ"ח, התנהלו בצלו של ויכוח נוקב על פירוק מטה הפלמ"ח וקיום הנח"ל במסגרת נפרדת. אנשי מפא"י – המפלגה הגדולה והדומיננטית בארץ חששו לאובדן גרעיני ההתיישבות שלהם, אם יתפזרו בצבא, ולכן התנו (בעדינות) את תמיכתם בעמדת בן-גוריון על פירוק הפלמ"ח, בהקמתה של מסגרת חדשה שתאפשר את שימור הגרעינים. חברי מפ"ם (בגרסתה המורחבת, שכלל הן את "השומר הצעיר' והן את 'אחדות העבודה'), לעומת זאת, תפסו מהר את העניין, והמתנגדים הגדולים ביותר להקמת הנח"ל היו תנועות 'השומר הצעיר' ו'המחנות העולים', מסיבה זו ממש.
הפקודה עוררה מיד תגובה חריפה מצד מפ"ם, שעמדה על הקשר שבין הנח"ל המוצע, להמשך קיומו של הפלמ"ח. בוועדת הביטחון של המפלגה, קראו חברים "להתנגד לניסיונות לריכוז האימונים לנוער, שלפני גיל הגיוס, במחנות קסרקטין ארציים ולנתק את האימונים מהעבודה ומהחיים ביישובי עבודה. את תפקידיו בגיוס ובמלחמה, ימלא הנוער במסגרת הפלמ"ח. הבטחת התוספת המתמידה לפלמ"ח, מתוך גרעיני נוער, היא שמבטיחה את אפשרות הוצאת הגרעינים מתוך הפלמ"ח מבלי לפגוע בכוחו הלוחם. מפ"ם תבעה את המשך הסידור, שהיה קיים לפני המלחמה, של מחנות עבודה ואימונים במשקים, במקום מחנה אימונים צבאי מרוכז ומעל לכול תבעה, להבטיח את הצטרפותן של ההכשרות לפלמ"ח, בתום שנת הכשרה במשק. עבודה ואימונים במשקים. חוזרים פנימיים אנונימיים, שהופצו בקרב הנערים המתגייסים והעומדים להתגייס, הסבירו להם כי הנח"ל הוקם כדי לנתק את הנוער החלוצי מהפלמ"ח וקראו לנוער שלא לא לתת יד ואף להתנגד למגמת פירוקו של הפלמ"ח[10]. רק לאחר שורת פגישות הסכימו נציגיהן למתווה המוצע, של יצירת מסגרת צבאית בה ישרתו חברי גרעיני הכשרה כקבוצה ולא יופרדו זה מזה[11].
בהקמת הנח"ל היו מעורבים גם שיקולים פוליטיים. אבל לא הסתכלו על הנח"ל רק במונחים של רווח פוליטי, רחוק מזה. המשתנה הפוליטי הוא לא היחידי ובהתחלה הוא בלתי נפרד מהאידיאולוגי. האידיאולוגיה ההתיישבותית היתה משותפת כמעט לכולם, מעבר למחלוקות הפוליטיות.
צעדים ראשונים
הצעדים הראשונים נעשו במסדרת הגדנ"ע. הגוף החדש כונה "גדנח"ל" ונחשב לייצור מוזר. הצבא עוד לא היה צבא במלוא מובנו של המושג. המדים לא היו מדים, אלא ערב רב של בגדים; ומעל לכול, הפעילויות הראשונות נערכו תחת עינן הפקוחה של האימהות, אשר באו להשגיח מקרוב ש"הילדים, לא יתאמנו בלילה בלי אפודות". בעיית המפקדים היתה איך לסגור את השערים של המחנה בפני ההורים, שבאו לראות מקרוב איך מתנהלים העניינים.
המתגייסים הצעירים התאמנו במחנה 80, ליד פרדס-חנה, מחנה האימונים המרכזי של הגדנ"ע, וברבות הימים – של הנח"ל. הבסיס היה מחנה מוזנח, ששימש קודם לכן גדוד מובילי פרדות בריטי. האימונים נערכו חרף קשיים גדולים באספקת מזון וציוד. חיילי הנח"ל עברו אימונים של כחודשיים עד שלושה חודשים, ולאחר מכן יצאו לתשעה חודשים ליישובי ספר למלא תפקידים צבאיים, לעבוד בחקלאות ולהשלים את הכשרתם המשקית[12]. היחידה הראשונה של הנח"ל, יצאה בתום פרק האימונים, להכשרה בקיבוץ רמת-דוד. כאן היה הכרח ליצוק דפוסי-חיים ראשוניים ותוך כדי כך התעוררו בעיות-יסוד כמו:
האם יש ללכת במשק במדים, שהרי מודבר בסופו-של-דבר בחיילים?
מיהו האחראי למשמעת – המפקד, או, אולי האסיפה הכללית של הגרעין?
מה, בעצם, קודם למה – אימונים או עבודה?
אולם, לאט-לאט הצטיירה התמונה, שקיבלה ברבות הימים את דיוקנה הסופי של מציאות-חיים נחלאית-צבאית במשק האזרחי. במישור הצבאי – חיילי המחזור הראשון הועסקו בהכשרת שדה התעופה הצבאי ברמת-דוד, בשמירה על מתקניו ומטוסיו ובהעמסת פצצות ששימשו בחזיתות הנגב והגליל בעת מבצעי "עשר המכות" (להסרת המצור מעל הנגב) ו"חירם" (לכיבוש הגליל)[13]. במהלך שנת 1949 נלקחו פלוגות של הנח"ל למשימות שונות כמו סלילת כביש בין סדום ועין גדי והכשרת אילת להתיישבות[14].
למרות זאת, מפ"ם המשיכה להסתייג מהנח"ל, בכרכה את הקמתו עם פירוק מטה הפלמ"ח. היה זה לדעתם צעד פוליטי ומכוון של בן גוריון, לנתק את תנועות הנוער מהפלמ"ח ולהשמיט את העילה לקיומו. המפלגה ניסתה להעלות את הפרשה לדיון מיוחד בממשלה, אולם משבוטל המטה , הורד הסעיף מסדר יומה של הממשלה. רק בשלהי דצמבר התקיים דיון מסכם, שבו הסביר בן גוריון את מניעיו לגבי ביטול מטה הפלמ"ח. דיון זה חתם את שורת הבירורים שהתקיימו בנושא, מאז מאי 1948[15]. נציגי 'הפועל המזרחי', לעומת זאת, גילו עניין מיוחד בנח"ל, המשלב הכשרה חקלאית ואמונים צבאיים. הם תבעו לקיים מסגרות דתיות בנח"ל, ולאפשר לחבריהן, במשקים הדתיים, לקבל גם הכשרה חלוצית[16].
בכנס הנח"ל הראשון, שנערך בקיבוץ גבת ב-12-13 לנובמבר 1949, אמר בן גוריון, בין השאר: "ביטחון המדינה לא יושתת אך ורק על כוחות המגן הצבאיים. דרכי התיישבותנו יקבעו את בטחון המדינה לא-פחות משיטות בניין הצבא. רק התיישבות חקלאית צפופה לאורך הגבולות תשמש תריס נאמן יותר לביטחון הארץ מפני התקפות-חוץ. המשלטים שלנו בנגב צריכים להישאר. משלטים צבאיים – עוד הרבה זמן נצטרך להגן על חבל זה בכוח נשקנו. אבל, לא מספיק משלט צבאי בלבד – כל מקום, שאפשר להזרים אליו מים, חייב להיפך מיד לישוב חקלאי של חיילים. זוהי המשימה המיוחדת של גרעיני ההתיישבות המגויסים בנח"ל – מיזוג אימון וכושר צבאי עם הכשרה חקלאית התיישבותית." דברים אלה נתנו, בעצם, גושפנקא רשמית לנח"ל להתחיל להיפרד מהשותפות הכפויה שלו עם הגדנ"ע .
פרופ' יואב גלבר מדגיש, שכנס הנח"ל נערך לאחר השלמת פירוק הפלמ"ח, ואפשר להציג את הנח"ל כיורשו של הפלמ"ח (מה שהיה נכון בתחומים מסוימים) וכך להתגבר על ההסתייגויות בתנועות, גם של העסקנים ובעיקר של הנערים והנערות.
המקים בפועל את הנח"ל, היה אליק שומרוני[17] מקיבוץ אפיקים. הוא היה מעורב אישית בכול הכרוך בהקמת הנח"ל, בדיונים , בהתלבטויות ובהחלטות. הוא הטביע את חותמו על התקנונים הרבים ועל הדפוסים הקובעים: החוזה עם המשק המארח, נוהל גרעינים, הסדרי השל"ת (שרות ללא תשלום), חלוקת השנה לאימונים ולעבודה, סדרי גיוס סמל הנח"ל, בסיס האימונים, להקת הנח"ל, רעיון ההיאחזויות ועוד. סביר להניח שעלה ברקע, גם שיקול כלכלי של החזקת הצבא בימי הצנע. את כול היסודות האלה ורבים אחרים, גיבש שומרוני למהות אחת, ב-1950.
בסמל הנח"ל מופיעים מגל וחרב משולבים. המגל מסמל את העבודה החקלאית, והחרב הלקוחה מסמל הפלמ"ח מסמלת את ההגנה. מסביב, עלי זית המסמלים את הכמיהה לשלום. ברוח חזון ישעיהו: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת" (ישעיהו, ב', 4). שילוב של שלושה ערכים: התיישבות, הגנה וכמיהה לשלום. רעיון המופיע לראשונה באנדרטת עבודה והגנה' שהקימה בתיה לישנסקי בחולדה.
ראו באתר זה: חולדה (בהכנה).
ב-3 בנובמבר 1950 הוקמה להקת הנח"ל; הלהקה הצבאית הידועה והמצליחה מבין הלהקות הצבאיות והראשונה שהוקמה בצה"ל. הלהקה, שנחשבת לממשיכת הצ'יזבטרון, בלטה בתרומתה הרבה לזמר העברי בביצוע שירים רבים מפי מיטב היוצרים בארץ, והוציאה מבין שורותיה עשרות זמרים ובדרנים ידועים. הלהקה צמחה מתוך חברי תנועות הנוער וגרעיני הנח"ל ביוזמתו של זאב חבצלת, קצין החינוך הראשון. בין מקימיה נמנו גיורא מנור (כמפקד הלהקה), יוסי בנאי, יונה עטרי, דרורה חבקין, אבא פורמן, גאולה גיל (לבבי), עזריאל פולני, אסתר גרינברג (שבק), זאב הילמן ושמואל שי, שהעלו את תוכניתה הראשונה של הלהקה, "מיריק מסתדרת".
מנהלה המוזיקלי היה דובי זלצר, שהלחין ללהקה את שיריה הראשונים. הלהקה הופיעה בפני חיילים, אך את ההקלטות עוד לא הוציאו על גבי תקליטים, אלא על תקליטי שדרים לרדיו. בין שירי ההרכב הראשון היו "נאחז בכל משלט", "העיקר הוא להעז", "פזמון המ"מ" ועוד שהיו חלק מהתוכנית הראשונה.
אחרי מלחמת ששת הימים, עלתה באופן רשמי התוכנית העשרים של הלהקה שכונתה "הנח"לאים באים הנח"לאים באים". יאיר רוזנבלום היה אחראי על העיבודים וההדרכה המוזיקלית, דני ליטאי עזר לו בחרוזים והעמדת הפזמונים, ויוסי בנאי, בוגר הלהקה, היה אחראי על בימוי המערכונים.
בתכנית זו שרו שני שירים עם משמעות פוליטית: "שיר לשלום" שיש בו מסרים בעייתיים ללהקה צבאית. בעיקר שורה בעייתית כמו "אל תביטו לאחור, הניחו לנופלים". לאחר התלבטות החליטו בכול זאת לאמץ את השיר משום שמי שכתב אותו היה יענקל'ה רוטבליט, שהיה לוחם בחטיבת ירושלים, שחוה את המלחמה. רוטבליט בעצמו החליט לבצע שינוי קטן בשיר שכתב. בשיר המקורי היה כתוב "שירו שיר לאהבה ולא לניצחונות". מכיוון שהמסר אינו מתאים לשיר בפני חיילים שינה רוטבליט את השורה ל"שירו שיר לאהבה ולא למלחמות". [מירי אלוני סיפרה לעפר רגב, כי שנים רבות אחר כך פנו אל רוטבליט תלמידות אולפנה בבקשה לשנות את "אל תלחשו תפילה", ל"תלחשו תפילה", כדי שיתאים גם להם]. שיר נוסף בעל משמעות פוליטית למחצה, היה שירה של נעמי שמר, "בהיאחזות הנח"ל בסיני".
השיר נכתב על ידי נעמי שמר בהשראת ביקור שלה בהיאחזות נח"ל. מולי שפירא בתוכניתו "בילוי נעים" בגל"צ סיפר שהזמינו את נעמי שמר לתוכנית ברדיו, שתיערך בהיאחזות הנחל בסיני. שמר כל-כך התרשמה והתרגשה, שמיד אחר-כך התיישבה וכתבה את השיר.
השיר מתרפק בנוסטלגיה על ארץ ישראל הישנה[1]. השיר מתאר את האווירה בהיאחזות נח"ל בחצי האי סיני, כשנתיים אחרי שנכבש במלחמת ששת הימים. השיר נכלל בשנת 1969 בתוכנית ה-22 של להקת הנח"ל שנקראה בשם זהה. מירי אלוני הייתה הסולנית בשיר. הווידאו קליפ לשיר צולם בהיאחזות "נח"ל סיני". בסרטון גילמו חברי להקת הנח"ל את הדמויות המוזכרות בשיר. מירי אלוני הסולנית נכנסת להיאחזות נח"ל סיני כאורחת (המשוררת). חברי הלהקה עוסקים בעבודות המשק, חיילות יורדות בחול לחוף הים, ובהן ניתן לזהות את ירדנה ארזי, כחיילת היחפה.
מבצעים ראשונים
אולם, עוד בטרם החל הנח"ל זורם באפיקו העצמאי, נכונו לו מספר אתגרים, שהבולטים שבהם היו מבצעי "סולל" ו"ערבה".
כך תיאר את המבצעים אליק שומרוני ז"ל, אשר עיצב את דמות המסגרת המיוחדת הזו על כל פרטיה: " הדבר היה באפריל 1949, נדמו קולות התותחים. עם הנפת הדגל העברי באילת נדמה היה, כי לתקופה הקרובה, לפחות, שוב אין צפויה התחדשות הקרבות. חיילי צה"ל דרכו, אמנם, על אדמת אילת – אבל רק הם ודרכי הערבה המשובשות היו שוממות. חיילי ישראל הגיעו, במסגרת מבצע "יצוב" מסדום לעין-גדי והחזיקו בה[18]. ברם, הקשר היחידי בין סדום לעין-גדי היה דרך הים. באותם ימים תכנן גדוד הנח"ל מסע למצדה, וכך נולד הרעיון להביא את הנחלאים לסלול דרך יבשתית מסדום לעין-גדי ובגמר המלאכה לעלות למצדה". במבצע "סולל" השתתפו 550 נחלאים. משימתם היתה להבקיע דרך בשטח סלעי קשה, לאורך של חמישה ק"מ. הנחלאים התמקמו באוהלים ליד עין-בוקק, וחיל-ההנדסה סיפק את כלי-העבודה, את תכניות הבקעת הדרך ואת מומחיו. העבודה בחום הכבד התבצעה במהירות, מעבר לתחזיות המוקדמות.
חודשיים לאחר מכן, ביוני 1949, יצא הנח"ל למבצע נוסף -"ערבה". מטרתו היתה – הקמת ביצורים באום רשרש (לימים, אילת), בנקודה הדרומית עליה השתלט צה"ל קודם לכן, היו אותה עת רק כמה חושות עלובות, ששימשו תחנת-משטרה בזמן הבריטים. הביצורים נועדו לחזק את ההשתלטות הצבאית של המקום. שלוש פלוגות השתתפו בביצור אזור ראש מפרץ אילת, במבצע שנמשך שבעה שבועות, בחום הכבד של האזור, בחודשים הקשים ביותר – יולי-אוגוסט. קשיי האספקה היו גדולים– מנות המים היו קצובות ומציאת צל היתה משימה בלתי אפשרית.
למרות חשאיותו של המבצע, דלפו פרטיו אל הצפון הרחוק. במחצית אוגוסט כתב העיתון "דבר": "… נערים ונערים בגיל 17, שקיבלו הכשרה במשקים כ'נוער חלוצי לוחם' ועתה הטילו על עצמם באהבה את 'מבצע ערבה' – לעשות מלאכה קשה ומייגעת בחומה של אילת, בלחם צר ומים לחץ, באוהלים וללא מצע תפנוקים, במחנה ללא צל. תענוגם האחד והיחיד – הרחיצה בים-סוף, במים הכחולים והצלולים".
מסדר הסיום אירח את הרמטכ"ל, שבדברי ברכתו הפליג בשבחם של הנחלאים. "מבצע זה", אמר בין השאר, "הינו עדות נאמנה לכך, שלא פסה החלוציות בנוער העברי ויש דרכים לשילובה האורגאני בתוך מבנה הצבא ותפקידיו. …צרכי הביטחון וההתיישבות גם יחד מחייבים את הפיכת דרך הנח"ל לנחלת רבים."[19]
הנח"ל, החסר עדיין את מפקדיו הזוטרים, זימן גברים ונשים לקורס המ"כים הראשון, שהסתיים ביוני 1949. סגל הפיקודי נערך לאימון טירוני מחזור הנח"ל הראשון. אלה הגיעו לבסיס הטירונים של הנח"ל יחד עם מדריכיהם המשקיים, שנמצאו צמוד אליהם במהלך כל הטירונות. המטרה המבוקשת: לשמור על המטען האידיאולוגי שרכשו בהכשרה.
ההתיישבות
ההתיישבות, תחום בו יצא שמעו של הנח"ל והמטרה שלשמה הודם, החלה במסגרת זו בתחילת 1949. בלחץ התנועות, הצבא שחרר גרעיני התיישבות לפני הזמן כדי לתפוס את מקומות ההתיישבות.
כבר ב- 1949 עלו גרעיני הנח"ל הראשונים (עוד במסגרת הגדנ"ע) להתיישבות: הנח"ל הקים ארבעה ישובים חדשים: גרעין "הצופים" משוחררי המחזור הראשון בנח"ל, שישב בעין גב, עלה ב-6 בנובמבר 1949 על גבעת תל-אל-קאסר (כעת קיבוץ תל קציר). סיפור העלייה לשם עשוי לשמש דוגמא לאווירת הימים ההם. כוחות צה"ל לא הצליחו לכבוש את המקום במהלך המלחמה והוא נכלל בתחומי השטח המפורז חברי הגרעין הקימו במקום צריפים וקבעו עובדה בשטח. רק לאחר כמה שנים, הועתקה הנקודה מהגבעה, למקום בו היא נמצאת כיום.
ב-27 ביולי 1950 עלו לקרקע חברי קבוצת "אל ניר"[20] והקימו קיבוץ את קיבוץ ניר אליהו מול קלקיליה ועל מנת ליצור רצף התיישבות עברי בין המושבה דאז כפר סבא לקיבוץ רמת הכובש, ובסמוך למכללת בית ברל. גרעינים נוספים הקימו את הקיבוצים האון וצור מעון[21]. כמוכן שוקמו על ידי הנח"ל, שלושה ישובים: גרעין "התנועה המאוחדת" עלה כבר בינואר לתגבר את ראש הנקרה (בשיתוף עם גרעין הפלמ"ח). "בני עקיבא" השלים את קיבוץ סעד; ""הנוער העובד" שיקם את קיבוץ אבוקה, בעמק בית שאן (נעזב ב-1952)[22]. גרעין נוסף עלה לצאלים. מרדכי תמיר (ליפסקי), מפקד בנח"ל באותה תקופה, סיפר על העלייה לצאלים: "ליווינו את ההתיישבות בחששות גדולים. היו אלה צעירים וצעירות שבקושי מלאו להם 18 שנים, והם יצאו לתקוע יתד באזור מדברי מבודד. מעניין, תנאים אלה לא הניעו את הצעירים לשנות את דעתם. 'יש לנו מדינה', אמרו אז בשביל מה צריך לשמור?'. הם קיבלו את התשובה מיד. רימון יד הוטל על ידי ערבים במושב סמוך. אז כבר לא היה צורך להסביר לנחלאים בשביל מה צריך לשמור"[23].
באותה תקופה, שבעה ישובים תוגברו על ידי גרעינים תנועתיים (עין גב, מסדה, שדה אליהו, טירת צבי, יבנה, ניצנים וחצרים). התקווה הייתה שלאחר שנת השירות בנח"ל, יוצאי הגדוד יישארו להתגורר ביישובי הספר, אולם תקווה זאת לא התגשמה ורוב יוצאי הנח"ל עזבו את יישובי הספר, לעיתים מיד לאחר תום שנת השירות ולעיתים מספר שנים לאחר מכן, ההערכה היא שרק כ-35% מיוצאי הנח"ל נותרו בהתיישבות.
באוקטובר 1950, כאשר יצאו הטירונים הראשונים של הנח"ל למשקים, אמר הרמטכ"ל יגאל ידין במסדר מיוחד: […] צה"ל קיבל על עצמו באהבה את התפקיד הקשה של הקמת חיל הנח"ל, שהסמל שלו – גם המגל וגם החרב. אנחנו יודעים כי בטחון האומה יושג אם כל ישוב ספר ידע להתגונן, וגם אם כל חייל יהיה אוהב אדמה…..[24].
השם "היאחזות" נולד בשנת 1951 , לקראת הקמת ההיאחזות הראשונה במסגרת מסלול השירות המסודר של הנח"ל, שלקח לו זמן להתגבש. היה זה שם שהמחיש את ההבדל בין ישוב אזרחי, לישוב של חיילים. השם "היאחזות" נגזר מהשם "מאחז", החזקה של המקום. משה נצר, מפקד הנח"ל באותו זמן, החליט שלא לתת שם קבוע לנקודה, שלא היה ברור אם תהפוך לישוב קבע. לכן ניתן השם "נחלאים א' – מול עזה"' שעלתה על אדמות קיבוץ בארות יצחק הישן, שתושביו העדיפו לעזוב אותו לאחר קרב הבלימה והגבורה שלהם מול הצבא המצרי במלחמת העצמאות.
מקום היישוב נקבע בהתאם לצורכי הביטחון של אותה תקופה, מאות מטרים מגבול רצועת עזה, מול שכונת שג'אעיה שבמזרח עזה. המוטו הציוני גורס כי הגבול יעבור במקום בו יסתיים התלם החרוש האחרון"[25] יושם כביכול בשדות הישוב. לא מדויק. בשטח היה תלם, שצה"ל חרש בשדה, בתיאום עם המצרים, כלומר, הגבול קבע את מקום התלם ולא להיפך. מצדו המערבי של התלם (בתוך שטח הרצועה) בהפרש של 500 מטר זו מזו היו עמדות של האו"ם.
את ההיאחזות איישה פלוגה של מאה חיילים בודדים, שהובאו ממשקים שונים, לאחר שבועיים של אימונים.אלו צעקו עוד בהיותם על המשאית: "לא רוצים היאחזות". המ"פ דני מט, גמר אומר להפכם קודם כל ליחידת חיילים ממושמעת והקפיד על אימונים קשים. בשנת 1953 אוזרח על ידי גרעין נח"ל של 'התנועה המאוחדת' כקיבוץ ושמו "נַחַל עוֹז" – נגזר משם ההיאחזות. אחד מחברי הגרעין היה רועי רוטברג, שהיה המא"ז של הקיבוץ ועליו נכתב ההספד המפורסם של משה דיין. ד"ר מרדכי נאור חבר הגרעין הזה, מספר שחבריו הציעו לחיילים ששירתו בהיאחזות להצטרף אליהם, אבל רק שלושה עשו זאת. [ב-1955 הגיע גרעין נוסף, שאחד מחבריו היה בייגה שוחט (לימים ראש עיריית ערד ושר האוצר) וב-1956 גרעין נוסף].
ב־13 באוגוסט 1951 הוקמו "נחלאים ב", היא גונן, ו"נחלאים ג" היא יטבתה. ההיאחזות האחרונה היתה צבעון שעלתה על הקרקע באזור מירון ב-1980. בסך כל שנות קיומו, הקים הנח"ל 91 היאחזויות בשנת 2001 נסגרה היאחזות הנח"ל האחרונה ובכך נסתם הגולל על מפעל זה[26].
על עוצמת התפקיד הביטחוני-התיישבותי החשוב, שנסכו ההיאחזויות הראשונות במדינה, אמר לימים יצחק רבין: "אין צורך להרחיב את הדיבור על הערך הביטחוני של התיישבות הספר, אולם בגלל סיבות שונות, מספר הגרעינים החלוציים היוצאים להתיישבות חדשה בספר, אינו עונה על כל צרכי יישוב הספר. הנח"ל, על ידי יצירת ההיאחזויות, מהווה אחד האמצעים החשובים ביותר לישוב הספר, תוך כדי הכשרת מקום ההתיישבות כמקום יישוב חקלאי נושא עצמו ומייצר. על ידי ההיאחזויות מתאפשרת העלייה לנקודות מרוחקות, אשר בשלב ראשון אין בכוחן לשאת כלכלית יישוב חלוצי אזרחי אחר. אולם אין זה משלט צבאי גרידא, באשר נוסף לתפקיד זה הצבאי ממלאת יחידת הנח"ל המבצעת את ההיאחזות גם את תפקיד הכשרת המקום ליישוב…[27]
לבד מהגרעינים המגובשים, שהגיעו למשקים לאחר שעברו את מסלול חברותם בתנועת הנוער, היו גם הבודדים, שהופנו לנח"ל בפקודה, בהתאם לחוק שירות הביטחון[28].
ב-1952 התפרסמה בעיתונות תמונה של חייל הנח"ל שעמדו רכונים בשדרות שלחין במסמיה ובבית-דגן, כשהם קוטפים תפוחי אדמה, עגבנית, גזר ושאר ירקות. גידול הירקות היה כורח-השעה, שכן בארץ שרר אז, בימי הצנע, מחסור בירקות. גידולי הנח"ל נועדו לסייע בייצור התצרוכת לצבא. גדוד הנח"ל גויס אז, בין השאר, למבצע, שנמשך כמאה ימים. במהלכו אספו הנחלאים כאלף טון ירקות. באחד הימים, בעיצומם של תמרונים צבאיים רבי-היקף, התפנה הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף יגאל ידין, לבקר בגדוד השלחין. בדבריו אמר, בין השאר: "אנחנו נמצאים כיום באמצע התמרונים ואנו שומעים על ה'כחולים' וה'ירוקים'. ה'ירוקים' מנצחים פה וה'ירוקים' מנצחים שם. אבל, הירוקים המנצחים האמתיים אלה אתם. אתם הירוקים האמתיים בצה"ל – העוסקים בירקות. הברכה מגיעה לכם, החיילים העוסקים במלאכה, שביגיע כפיים הנכם אוכלים לחם. שידכם האחת מחזיקה בשלח והשנייה בשלחין. יחי גדוד השלחין!"מאז דבק בנח"ל הכינוי, שלא סר ממנו שנים ארוכות: "נח"ל עגבניות".
הנח"ל הקים היאחזויות נח"ל, שהיו מאוכלסות בגרעיניו במהלך שירותם הצבאי. שיטה זו שירתה מקרים רבים של משימות יישוב לאומיות, בשטחים בהם האוכלוסייה היהודית מדולדלת ונחשבו ליעד התיישבות מועדף.
התפתחות הנח"ל ויוזמות חדשות.
המצב הביטחוני הביא בשנת 1955, לשינוי מהותי באופי המבצעי של הנח"ל. יחידות הנח"ל השתלבו בפעולות התגמול ובחלקן נטלו את חלק הארי של הפעולה. פעולת התגמול של פיצוץ משטרת קלקיליה, ב-10 באוקטובר 1956. הצטרפות יחידות הנח"ל אל הצנחנים בפעולות אלה הניחה את היסוד להקמת הנח"ל המוצנח[29].
על רקע מחסור בכוח אדם לענף הדייג התארגן גרעין ימי ראשון. חבריו, בוגרי בית הספר לדייג "מבואות ים" עברו אימון צבאי בחיל הים ובשל"ת עסקו בעבודות דייג באזור בו חנו. משחלה ירידה בענף הדייג של החופים והתפתח הדייג במרחקים, אפשרו לדייגים הנח"לאים לצאת במסגרת השירות גם לארצות רחוקות. הסדר זה בוטל לאחר מלחמת ששת הימים.
במסגרת הידוק הקשרים בין ישראל הצעירה וארצות אפריקה המתפתחות, בראשית שנות השישים, יצאו מפקדים בנח"ל לגאנה, להקים שם את "חטיבת הבונים", יחידה במתכונת דומה לזו של הנח"ל. פעילות הנח"ל התרחבה מגאנה גם לארצות אחרות באפריקה ואף לאמריקה הדרומית ואסיה. הסיבות להקמת פרויקט זה, היו בין השאר ניסיון ליצור אזורי השפעה במדינות הגובלות והקשורות בקשרים מדיניים עם מדינות שהיו בעימות ישיר עם ישראל. כמו כן פרויקט זה סייע ביצירת תדמיתה הבינלאומית של מדינת ישראל, ופתח פתח לשיתופי פעולה כלכליים וביטחוניים.
פעילות הנח"ל בחו"ל הופסקה עם מלחמת ששת הימים.
בשנת 1960 הקים ניסים בנימין, בהיותו מנהל מחלקת הנוער בקואופרציה את "הנחל התעשייתי", גרעיני נח"ל שנועדו להקים ולשלב חיילים משוחררים במפעלי התעשייה המתקדמת בארץ ישראל[30]. אך לא היה לזה המשך.
1965 – נח"ל דימונה – ניסיון ראשון של השתלבות נח"לאים, בפעילות קהילתית ביישוב פיתוח, במסגרת מסלול השירות. מחלקת נח"ל התמקמה באחד השיכונים . חבריה עסקו בהוראת עברית למבוגרים ובפעילות קהילתית חינוכית בקרב הנוער.
השנים שלאחר מלחמת ששת הימים, הן גם שנים של תנופה בהקמת היאחזויות וביסוסן. הנח"ל נטל חלק בהתיישבות באזור הבקעה ויו"ש. כן הוקמו גשור ברמת הגולן וצופר בערבה. גרעין נח"ל דתי התיישב בעיר העתיקה וכמובן, 'היאחזות הנח"ל בסיני', כמו בשירה הידוע של נעמי שמר.
הנח"ל (בפיקודו של אמנון אשכול), עבר טראומה גדולה במבצע 'שלום הגליל' (מלחמת לבנון הראשונה). ב-10 ביוני 1982, בשבוע הראשון של המבצע, מבנה של ארבעה מטוסי פנטום של חיל האוויר הישראלי הפציץ בטעות שיירה של כלי רכב מגדוד 931 של הנח"ל, בפיקודו של סא"ל יום טוב סמיה (שאליו צורף כוח שריון מגדוד 572, של חטיבה 943), ששהה בתדלוק והתחמשות בואדי ביאנור. בהפצצה נהרגו 24 לוחמים ונפצעו 108, ועוד כ-30 סבלו מהלם קרב. זו אולי תקרית "אש כוחותינו" החמורה ביותר בתולדות צה"ל (זכור הירי הדו-צדדי של הפלוגה של משה בריל באזור סכר הרואייפה ב-1956).
חודש אחר כך, עבר הנח"ל, את השינוי המהותי ביותר מאז נוסד: בעקבות הצורך בכוחות סדירים שעלה בזמן מבצע 'שלום הגליל' (מלחמת לבנון הראשונה), הוקמה ביולי 1982 חטיבת הנח"ל, מצירוף גדודים קיימים ושינוי יעודם: שני גדודי הבט"ש 931 ו-932, שובצו בחטיבה עם גדוד 950 (בחודש אוקטובר 1990 שונה מספרו של גדוד בזלת מ-950 ל 50. במקביל שונה מספרו של גדוד 50 (פתן) בחטיבת הצנחנים ל-101).
תדמיתה של החטיבה החדשה, ספגה מכה קשה, בעקבות שביית שמונת חיילי הנח"ל, ששהו באזור בחמדון שבלבנון, ב-4 בספטמבר 1982, על ידי ארבעה מחבלים מארגון הפת"ח שנתקלו בהם באקראי. השמונה שוחררו בעסקאות חילופי שבויים, שבהן שחררה ישראל יותר מ-5,900 אסירים ועצורים.
נפילתם בשבי של חיילי הנח"ל ללא קרב הביאה עליהם ביקורת מצד בכירים במערכת הביטחון הישראלית. יצחק רבין, שהיה שר הביטחון בעת עסקת ג'יבריל, היה שותף לביקורת אך נמנע מלהביעה באופן פומבי. הרמטכ"ל בעת ביצוע העסקה, משה לוי, אמר שנפילתם בשבי אל מול כוח קטן וללא התנגדות, אינה ראויה. אחרי שובם דובר צה"ל הוציא הודעת גינוי ראשונה מסוגה לחיילים שחזרו מהשבי ומפקד הנח"ל, יורם גלבוע, כינה אותם "פחדנים".
בשנת 1984, ביום העצמאות, קיבל הנח"ל את פרס ישראל על פועלו בהתיישבות ובחינוך.
למרות שהוקמו גרעינים דומים לאלו של הנח"ל בארצות מתפתחות, היה הנח"ל יצירה ישראלית ייחודית והטביע את חותמו, בהיסטוריה, בנוף של הארץ ובפולקלור. באלף השלישי, התיישבות חקלאית לא נתפשת כמשימה ביטחונית, אבל בראשית ימיה של המדינה, היא היתה צו השעה.
בשנות ה-90, העביר הנח"ל את עיקר המשקל של פעילות גרעיניו למשימות חינוכיות בקהילות אזרחיות שונות, זאת סביב הקמתן של תנועות בוגרים בתנועות הנוער. אלו סימנו מפנה בתפיסת ההגשמה בתנועות – מהגשמה התיישבותית, להגשמה חינוכית בקהילה, ובהתאם לכך שינה גם הנח"ל את מבנהו. הנח"ל כבר היה לחטיבה והגיוס של בני הגרעינים פחת. החלו לגייס לחטיבה גם חיילים המגיעים ישירות מהבקו"ם ללא כל קשר לגרעין. בשנת 1996 מפקדת פיקוד הנח"ל התפרקה ועברה לקח"ר (קצין חינוך ראשי).
הקמתו של הנח"ל היתה מסיבה פוליטית. פיצוי לתנועות ההתיישבות על פירוק הפלמ"ח. ההמשך היה אידיאולוגי – מגל וחרב, שירות צבאי עם עבודת אדמה, בהמשך – כלכלי- פוליטי – עזרה לקיבוצים. כשכל זה נגמר, פורק הנח"ל.
ב-1997 הוקם הנח"ל החרדי במתכונת של לימודים בישיבות ותעסוקה מבצעית.
בשנת 2000 סיים מחנה 80 את תפקידו בנח"ל, הכומתה הירוקה הופכת לשחורה וכפיפות מחנה 80 עוברת למז"י (מפקדת זרוע היבשה), תם ונשלם הקשר המסורתי הידוע לנח"ל. בשנת 2001 עבר מרכז נח"ל שינוי ארגוני גדול וקלט לתוכו את מפקדת הגדנ"ע ואת יחידת מורות-חיילות ובזה הפך למרכז נוער ונח"ל.
חטיבת הנח"ל (חטיבה 933) של ימינו, היא חטיבת חיל רגלים סדירה בצבא ההגנה לישראל, הכפופה לעוצבת הפלדה. במשך הזמן הורכבה רוב החטיבה מחיילים מכלל הציבור, שאינם קשורים לתנועת ההתיישבות ולגרעינים. חיילי חטיבת הנח"ל חובשים כומתה בצבע ירוק בהיר עם סמל חיל רגלים ונועלים נעליים אדומות. תג היחידה של הנח"ל מורכב מחרב, מגל וחיטה. החרב מסמלת את ההגנה והמגל והחיטה מסמלים את עבודת האדמה והחלוציות. ארבעת החצים מסמלים את גדודי החטיבה: שחם, גרניט, בזלת והגדס"ר (גדוד הסיור).
האנדרטה
האתר הוקם על ידי "העמותה להנצחת חללי הנח"ל" שסיסמתה: " וָחָי כֹּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁמָּה, הַנָּחַל הפסוק המלא הוא הָיָ֣ה כׇל־נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֣ה ׀ אֲֽשֶׁר־יִשְׁרֹ֡ץ אֶ֣ל כׇּל־אֲשֶׁר֩ יָב֨וֹא שָׁ֤ם נַחֲלַ֙יִם֙ יִֽחְיֶ֔ה וְהָיָ֥ה הַדָּגָ֖ה רַבָּ֣ה מְאֹ֑ד כִּי֩ בָ֨אוּ שָׁ֜מָּה הַמַּ֣יִם הָאֵ֗לֶּה וְיֵרָֽפְאוּ֙ וָחָ֔י כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יָ֥בוֹא שָׁ֖מָּה הַנָּֽחַל " (יחזקאל מ"ז , ט'). מציבי האנדרטה לקחו את שש המילים האחרונות של הפסוק ויצרו סירוס מנותק מהקשר. העמותה קמה על ידי קבוצה של הורים שכולים שהציבו להם למטרה להחליף את חדר ההנצחה הקטן שהיה במחנה 80 – בסיס הטירונות של הנח"ל דאז. הרעיון להקמת האנדרטה עלה כבר בשנת 1982 עם הקמת חטיבת הנח"ל כחטיבת חי"ר רגילה ועזיבת הבסיס ששמו שנקשר בשמו של הנח"ל , אולם האתר נבנה רק ב-1995. בראש העמותה עמד אז אל"מ (מיל.) רענן (רני) שריר[31], שפיקד על הנח"ל בשנים 1975-1978. פרדס חנה נבחרה בשל קרבתה למחנה 80. תרמה לכך היענות גדולה מצד המועצה המקומית.
את האתר תכננו האדריכלים חנן הברון [32] ומיכאל קראוס. האתר נראה מהאוויר כסמל הנח"ל – מגל וחרב. המגדל שבמרכז האתר מזכיר בצורתו מגדל מים וכך מזכיר את תרומת הנח"ל להתיישבות בארץ. במקום מונצחים בו 1,039 חללי מסלול הנח"ל, חטיבת הנח"ל וחיל החינוך והנוער. זהו אינו אתר הנצחה רגיל. אלא אתר המיועד גם לפעילות בני נוער שוקקת וצוהלת.
זהו אתר המפגיש שתי תחושות לאומיות עוצמתיות ביותר: הזיכרון והתקווה.
בתוך האנדרטה, מעל שמות הקורבנות רשום : מעל שמות הקורבנות מופע הפסוק " וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם" (ישעיהו, נ"ו, 5). פסוק שנתן את שמו למוסד יד ושם המנציח את קורבנות השואה.
לדיון: חללי צה"ל ונספי השואה.
הערות
[1] ראו באתר זה: חומה ומגדל
[2] חיים גבתי, מאה שנות התיישבות: תולדות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1981.
[3] דוד קורן, הנח"ל – צבא עם ערך מוסף, יד טבנקין, תל אביב , 1997, עמ' 11
[4] אדרת, א. (1963), תנועת הנוער החלוצית בישראל, ירושלים: משרד החינוך והתרבות.
[5] מנחם מיכלסון, נח"ל, נוער חלוצי לוחם, בתוך יעקב ארז (עורך ראשי), צה"ל בחילו, אנציקלופדיה לצבא וביטחון, הוצאת רביבים, כרך מס' 5, עמ' 12.
[6] יואב גלבר, למה פירקו את הפלמ"ח, שוקן, תל אביב, 1986, עמ' 217
[7] תנועות הנוער החתומות על המכתב: עקיבא (תנועה דתית שנסגרה אחרי זמן קצר), בני עקיבא, המכבי הצעיר, הצופים, התנועה המאוחדת, הנוער העובד, השומר הצעיר והמחנות העולים
[8] זהבה אוסטפלד, צבא נולד, משרד הביטחון, תל אביב, 1994, עמ' 591-592
[9] ראו בהרחבה, אליק שומרוני, מגל וחרב, תל אביב, 1955.
[10] למה פירקו את הפלמ"ח, עמ' 217-218
[11] ח. יעיר, "אכן משהו לא בסדר במערכת האופוזיציה", דבר, 5 בנובמבר 1948
[12] "עשרות גרעיני נוער להתיישבות", דבר, 20 בפברואר 1949
[13] נח"ל, עמ' 14
[14] נח"ל ממשיך במבצע חלוצי – הפעם באילת, דבר, 5 באוגוסט 1949
[15] צבא נולד, עמ' 742
[16] צבא נולד, עמ' 748
[17] אליהו (אליק) שומרוני (שינדרמן) (1908-1954) .
גדל בבית ציוני דתי, הצטרף בקייב, לתנועת "השומר הצעיר ס.ס.ס.ר" (שמאוחר יותר נפרדה מהשומר הצעיר ונקראה "נצ"ח"), בתחילה כחניך ולאחר מכן כמדריך. בשנת 1925, בגיל 16, עלה שומרוני לארץ עם דודו יצחק שינדרמן (ב-1934 עלו גם הוריו עם אחת מאחיותיו). בשנותיו הראשונות בארץ היה פעיל בתנועת "הנוער העובד", ובהקמת תנועת הנוער "הצופים העובדים". בשנת 1927 הצטרף לחבריו מ"השומר הצעיר ס.ס.ס.ר", שהקימו בעמק הירדן את קיבוץ אפיקים. בין השנים 1929 ל-1939 יצא ארבע פעמים לשליחות מטעם התנועה לחוץ-לארץ.
בין השנים 1945 ל-1947 ריכז במזכירות מפלגת פועלי ארץ-ישראל (מפא"י) את פעילות תנועות הנוער שהיו קשורות למפלגה ואת הפעילות של המשמרת הצעירה של המפלגה. את תפקידו כראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון סיים שומרוני בשנת 1951. תשעה חודשים לאחר מכן התמנה להיות מזכיר קיבוצו, אפיקים. שומרוני נפטר בשנת 1954, לאחר שנפצע קשה באסון מעגן. נקבר באפיקים. הותיר אישה, וירה, ושלוש בנות. חודשיים לפני אסון מעגן נישאה בתו הבכורה נורית לצבי (צביקה) כסה, בנו של ידידו יונה כסה (ששכל את אשתו צפורה באסון). לקריאה נוספת: אליק: אפיקי חיים: ממכתביו ורשימותיו של אליהו (אליק) שומרוני, תל אביב: איחוד הקבוצות והקיבוצים וקיבוץ אפיקים, תשי"ח 1957.
[18] מבצע יצוב הוא מבצע שבו כבשה חטיבת אלכסנדרוני, בין ה-2 ל-9 במרץ 1949, את אזור עין גדי, מצדה ושטחים בהר חברון. המבצע, שנערך בשלהי מלחמת העצמאות של ישראל, נערך כחלק ממבצע עובדה. לצד כוחות קרקעיים, השתתפו בו גם כוחות קטנים של חיל הים, לצורך הובלת כוחות בים המלח. כמו מבצע 'עובדה' כולו, גם מבצע ייצוב היה בעיקרו מאמץ לוגיסטי ללא קרבות וקורבנות. שם המבצע העיד על מטרתו: ייצוב גבולה של ישראל בצפון מזרח הנגב.
[19] אתר האינטרנט של העמותה להנצחת הנח"ל
[20] איחוד של כמה גרעיני עולים מטורקיה, מרומניה ומפולין שעברו הכשרה בקיבוצים: גלעד, עין חרוד, כפר גלעדי ואשדות יעקב
הישוב צור מעון היה שייך ל"העובד הציוני" הוקם ב20.12.49 בידי משוחררי הנח"ל של פלוגה ב' מגדוד א' יחד עם גרעינים נוספים מעליית הנוער ומעט מאנשי נירים שננטשה (היכן שניר יצחק דהיום). אנשי נירים עזבו והקימו את היישוב הסמוך לאחר מספר חודשים, לפי החלטת העובד הציוני מייסדי הקיבוץ עזבוהו למבקיעים ב1951, במקומם הגיעו הגרעין שלאחר מכן הקים את ניר בנים והמקום ננטש זמנית ב1954. באוקטובר 1955 גרעין פלד שהגיע מקיבוץ מגן הסמוך עלה למקום לקראת הקמת ניר עוזב כקילומטר דרום מערבה מכאן והמקום ננטש סופית
- [22] אלי אשכנזי, הקיבוץ שלפתע נעלם מהקרקע, באתר הארץ, 19 בנובמבר 2011
[23] הנח"ל, עמ' 19
[24] הנח"ל, עמ' 26
[25] (שאיננו אמיתי ועל פי רוב לא התגשם כי אם להיפך "הגבול יקבע עד היכן תגיע ההתיישבות ויחרש התלם) "
[26] פליקס פריש, נסגרה היאחזות הנח"ל האחרונה, באתר ynet, 29 בינואר 2002
[27] יאיר דואר, לנו המגל הוא החרב, יד טבנקין, תל אביב , 1992 עמ' 26
[28] הנח"ל, עמ' 24.
[29] ראו בהרחבה: צה"ל בחילו – אנציקלופדיה לצבא ולביטחון – כרך "נח"ל", הוצאת רביבים.
[30] צבי מגן, אפיק חדש לנח"ל, דבר, 25 במאי 1965.
[31] רענן שריר התגייס לנח"ל כחבר גרעין ב 1953, היה קצין ומפקד בנח"ל המוצנח, מג"ד בית הספר למ"כים במלחמת יום הכיפורים ולאחריה היה מפקד פיקוד הנח"ל בשנים 1975- 1978, תקופה בה נושא ההתיישבות היה מרכיב חשוב בתולדות הנח"ל. שריר כיהן שנים רבות כיו"ר העמותה, פעל רבות להנצחת חללי הנח"ל לדורותיו ולהגשמת חזונו להקמת מרכז מורשת הנח"ל באתר ההנצחה בפרדס חנה-כרכור. הלוויתו נערכה בתאריך 29.11.2019 בבית העלמין בכפר ביל"ו
[32] חנן הברון (1931 – 2000) נולד בגרמניה ועלה בגיל שנתיים עם הוריו לארץ ישראל. המשפחה התיישבה בירושלים, שם עבד אביו כמנהל בבית החולים אלי"ן לילדים נכים. למד בבית הספר היסודי דוד ילין בירושלים ובבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה בבית הכרם. בשנות נעוריו היה חבר בארגון ההגנה ולאחר מכן התגייס לפלמ"ח. בשנת 1949 הצטרף לגרעין שהקים את קיבוץ רעים שבנגב המערבי. במהלך שנות חברותו בקיבוץ, שימש הברון כמזכיר הקיבוץ וכחבר בוועדת התכנון. למד אדריכלות בטכניון בחיפה והחל לעבוד במקצועו ב-1952. היה מראשוני האדריכלים במחלקה לתכנון של הקיבוץ המאוחד ובמסגרתה תכנן קיבוצים שלמים, מבני ציבור, מבני מגורים ומבני תעשייה לתנועה הקיבוצית. כן היה חבר בצוותי תכנון גם במספר מבנים מחוץ לקיבוצים, בהם כמה שזכו לפרסום. פעל שנים רבות לצד האדריכלים פרדי כהנא, ויטוריו קורינלדי, ארנונה אקסלרוד ורחל ניסים. את ייחודו של הברון כאדריכל תיאר קורינלדי: "חנן היה אדם מצד אחד מאד מינימליסט, כמעט סגפן בתכנון שלו. מצד שני היה לו חן ורכות כך שהבניינים שלו ככל שיהיו פשוטים וצנועים, היה בהם סוג של דגש מאד אישי". האדריכל פרדי כהנא מציין כי "בית יגאל אלון בגינוסר הוא הבניין החשוב שלו: שקלול של פונקציה, רעיון וצורה, ביטוי הולם לאיש שעל שמו המפעל הוקם, ממשק עם ים הכנרת, שילוב סגנונות מקומיים וגם מונומנטליות שבמקרה זה במקום; בנוסף, חללים פנימיים מעניינים המתאימים לתצוגות השונות".