תולדות הונדורס

 

טיול בהונדורס עוסק יותר בנופיה ההרריים וצלילה לאורך ריפי האלמוגים, מאשר בהיסטוריה שלה. אך, למרות שתולדותיה בעת החדשה שקטים יחסית לאלו של שכנותיה ניקרגואה וגואטמלה, ראוי לתת את הדעת גם לאלו.

קרא גם את הקובץ: ניקרגואה – מבט כללי.

 

 

 

יש עדויות ליישוב באזור קופאן (Copán) שבמערב הונדורס, של תרבות שלימים צמחה ממנה תרבות המאיה ושורשיה מגיעים ל-1200 לפנה"ס. בתור הזהב של המאיה (250-900), היתה קופאן הדרומית מבין ערי המדינה הגדולות של התרבות שהתפרשה ממערב הונדורס של ימינו ומאל סלבדור, דרך גואטמלה ובליז, עד תוככי מכסיקו.   אבל כמו ערי מדינה אחרות של בני המאיה, ננטשה גם זו באורח מסתורי בשנת 900 לספירה לערך.  הונדורס המערבית, כולל העמקים הפוריים Sula  ו-Camayagua, יושבה בצפיפות יחסית בעידן הפרה ספרדי.

 

חוקרי המאיה נהגו לומר כי אם טיקאל היא "ניו יורק" של המאיה, הרי קופאן היא "פריז".

קולומבוס נחת לראשונה ביבשת אמריקה בטרוחיו (Trujillo) שבצפון הונדורס, בשנת 1502 (14 באוגוסט) וקרא למדינה על שם המים העמוקים בים הקאריבי ('הונדורס' פירושו מעמקים בספרדית).  

לקריאה נוספת: גילוי אמריקה

 

 

 

בימי השלטון הספרדי היתה הונדורס חלק מן הקפיטניה הכללית גווטמלה.  הספרדים התיישבו בטרוחיו בשנת 1525 ועד מהרה החלו להתעניין ביישובן של הרמות, הקרירות יותר.  הם ייסדו עיר בירה בקומאייגואה (Comayagua) שבמרכז הונדורס, בשנת 1537, וזו נותרה המרכז הפוליטי והדתי של המדינה ב-350 השנים הבאות, עד להעברת מעמד הבירה לטגוסיגאלפה בשנת 1880.  ילידי הונדורס התנגדו בכוח כוחם להתיישבות הספרדית. בשנת 1537 הוביל למפירה (Lempira), ראש שבט לנקה, 30,000 "אינדיאנים" למאבק בספרדים וכמעט סילק אותם מהמדינה, אולם הוא נרצח באופן בוגדני, בשנת 1538, במהלך שיחות שלום שניהל עם הספרדים. הוא נחשב לגיבור לאומי והמטבע של הונדורס נקרא על שמו. בשנת 1570 נתגלו זהב וכסף ליד טגוסיגאלפה ומשכו שודדי ים בריטיים והולנדיים לאזור טרוחיו.  בשנת 1600 לערך, העריכו הספרדים שבאי רואטאן (Roatán) יושבים כ-5,000 שודדי ים בריטיים.  טרוחיו נבזזה בשנת 1643 על ידי שודדים הולנדיים, והספרדים לא שבו ליישב אותה עד 1787.

לקריאה נוספת: הקולוניאליזם הספרדי באמריקה.

 

שעה שהספרדים ריכזו את מאמציהם בהתיישבות בפנים הארץ, התעניינו הבריטים בחוף הקאריבי בזכות עצי המהגוני שבו וייבאו מתיישבים שחורים מג'מייקה ומאיים אחרים בקאריבים כדי לכרות את העצים.  ב-12 באפריל 1797, בעקבות התקוממותו של האי הקריבי סנט ויסנטס, הגלו הבריטים קבוצה גדולה של שחורים, מהאי אל פורט רויאל באי רואטאן שבהונדורס.  הקבוצה שרדה, שגשגה והתרבתה אנשיה הגיעו אל היבשת ולבסוף התיישבו בכפרי דייגם לאורך חופי הונדורס.  כך נולדו קהילות הגריפונה (Grifuna), החיות כיום בצפון הונדורס.  בעקבות פנייתם של הצ'יפים של שבטי מיסקיטו, הוכרז על הקמתה של מדינת חסות בריטית לאורך כל אזור החוף, מהונדורס ועד ניקרגואה.  למרות שהספרדים לא היו מאושרים מהנוכחות הבריטית, מדינת חסות זו החזיקה מעמד עד 1859, כשהאזור הוחזר לידי הונדורס.

ספרד העניקה להונדורס עצמאות בשנת 1821 וזו הפכה לזמן קצר חלק ממקסיקו העצמאית, אך לאחר מכן הצטרפה לפדרציה של מרכז אמריקה.  הגנרל פרנסיצקו מוראסאן נבחר לנשיא המחוזות המאוחדים בשנת 1830.  אך הסכסוכים בין השמרנים לבין הליברלים בה הובילו להתנתקות מהברית והונדורס הכריזה על הקמתה של מדינה עצמאית ב-05 בנובמבר 1838.  הונדורס היתה החלשה מבין מדינות אמריקה התיכונה, נדחקה על ידי שכנותיה וסובכה במהומות שלהן.  מעת לעת פרצו סכסוכי גבול, בעיקר בין הונדורס לניקרגואה.

בהונדורס עצמה הועבר השלטון מיד ליד בין שתי הסיעות הפוליטיות הגדולות לבין סדרה של משטרים צבאיים.  כמו כן, מיום שזכתה בעצמאות, התחוללו בה עשרות הפיכות.  השלטון החליף ידיים פעמים רבות ובהונדורס שלטה שורה של ממשלות אזרחיות, לצד משטרים צבאיים (חוקתה של המדינה שוכתבה 17 פעמים, בשנים שבין 1821 ל-1982).  בין 1824 ו-1924 נתחלפו בה למעלה מ-100 נשיאים. האירוע הזכור ביותר היה פלישתו של ההרפתקן הצבאי האמריקני וויליאם ווקר בשנת 1860, אלא שניסיונו להשתלט על מרכז אמריקה הסתיים בתבוסה מחפירה בטרוחיו.  הוא נלכד והוצא להורג בירייה.

אלא שבמקום שבו נכשל ווקר בניסיונו לזכות בשליטה על הונדורס למען ארצות הברית, הצליחו החברות האמריקניות לסחר בפירות לבצע את המשימה. בשלהי המאה ה-19, בעקבות התפתחותן של שיטות קירור חדשות, שסייעו לשנע פירות,  נרכשו שטחי אדמה גדולים לאורך החוף הצפוני והפורה של הונדורס על ידי חברות אמריקניות, תמורת תשלומים נדיבים, במטרה לייבא בננות לדרום ארצות הברית. יזמים אלו זכו לתמריצים נדיבים מצדן של ממשלות שקמו ונפלו בהונדורס. שלוש חברות מארצות הברית השתלטו לבסוף על 75 אחוז מכל מטעי הבננות בהונדורס. בשנת 1913 היווה יצוא הבננות 66 אחוז מסך כל הייצוא של הונדורס, ובכך הפך את החברות הללו לכוח רב עוצמה בפוליטיקה של המדינה.  הצלחתו האדירה של ענף הבננות הפכה את החברות הללו לכוחות רבי עצמה ואלו שלטו במדינה ובפוליטיקה, תוך שהן מקדמות את האינטרסים הכלכליים שלהן.  חברת Quyamel חברה למפלגה הליברלית וחברת United למפלגה הלאומית.  למעשה, הפוליטיקה הפנימית של הונדורס, עוצבה על ידי היריבות שבין החברות, במחצית הראשונה של המאה ה-20. בניגוד למצב ששרר באל סלבדור ובגואטמלה, לא צמחה בהונדורס אליטה פנימית, שהחזיקה במרבית האדמות. במקום זאת נשלטה כלכלת המדינה והפוליטיקה שלה, בידי חברות הבננות האמריקאיות.

לצד המעורבות הכלכלית, גברה גם השפעתה של ארה"ב על מגזרים אחרים בהונדורס ובמיוחד על הצבא. בשנים 1911-1912, כשהתברר שההתפתחויות הפוליטיות בהונדורס מאיימות על האינטרסים של חברות הבננות האמריקאיות, שלח נשיא ארה"ב, וויליאם הוורד טאפט, נחתים כדי "להגן על ההשקעות האמריקאיות".   

 

בהשפעת ארה"ב הצטרפה הונדורס לבנות הברית בשתי מלחמות העולם.  בימי השפל הכלכלי הגדול ששטף את העולם החל מ-1929 ובראשית שנות ה-30 ותוך כדי תסיסה חברתית במדינה, נבחר  לנשיא טיבורסיו קאריקאס אנדינו (Tiburcio Carias Andino), שייסד רודנות בשנים 1932-1949.  הוא נחשב לנשיא עריץ, אך גם למדינאי ולאדמיניסטראטור מוכשר.   שלטון הדיקטטורה שלו הביא עמו מידת מה  של שלום פנימי ושגשוג כלכלי.  בשנת 1954, חתמו הונדורס וארה"ב על ברית צבאית שהבטיחה לצבא הונדורס אימונים וציוד, תמורת גישה חופשית של ארה"ב לחומרי הגלם של המדינה.   בשנת 1957 נחקקה חוקה חדשה וביטלה את שליטתו של הצבא בממשל האזרחי, אך צבא הונדורס השתלב בפוליטיקה ככוח עצמאי.

גם כשהממשלה היתה אזרחית, נודעה לצבא שליטה רבה במדינה. בשנת 1963  פרצה הפיכה צבאית בראשותו של הקולונל אוסבלדו לופס אריאנו (Osavaldo Lopez Arellano). בבחירות שהתקיימו כעבור שנה הוא נבחר, אך הוחלף ב-1971 על ידי ד"ר רמון ארנסטו קרוס (erensto Crus), שהודח בסוף 1972 על ידי ארייאנו. היתה זו ההפיכה השלישית שחולל ארייאנו במשך 20 שנה.  בשנת 1975, הדיח הצבא את אריינו, לאחר שנחשפה פרשת שוחד בה היה מעורב. את השלטון תפש  הגנרל חואן אלברטו מלגאר קסטרו, שהורד בהפיכה צבאית ב-1978.

בשנת 1969, בתקופת שלטונו של ארייאנו, פרצה מלחמת הכדורגל בין הונדורס ואל סלבדור.  ראשיתה במשבר הכלכלי החמור שפקד את אל סלבדור בשנות ה-50 וה-60.  כ-300000 איש חצו את הגבול להונדורס, באופן בלתי חוקי כמובן.  500 הוחזרו לאל סלבדור ב-1969 ובעקבותיהם התלוננו 15,000 פליטים על התייחסות מחפירה מצד הונדורס.  תוך כדי כך, ביוני 1969, התחרו זו בזו במסגרת מוקדמות המונדיאל. במשחק שנערך בסן סלבדור, הותקפו אוהדיה של הונדורס בידי אוהדים מקומיים. הונדורס הגיבה בגירושם של מהגרים נוספים חזרה לאל סלבדור.  האחרונה סגרה את גבולותיה ובעקבות שמועות נוספות על התעללות במהגרים מאל סלבדור בהונדורס, פלשה לשטחה והפציצה את נמלי התעופה שלה ב-14 ביולי.  המלחמה נמשכה מאה שעות בלבד, אך המדינות המשיכו להתנצח ביניהן יותר מעשור, עד שלבסוף נחתם ביניהן הסכם שלום בשנת 1980.  ההסכם לא הוביל לשיפור מהותי של היחסים העכורים. בשנות ה-80, כשבאל סלבדור פרצה מלחמת אזרחים מרה שהובילה לבריחתם של אלפי פליטים נוספים אל מעבר לגבול, להונדורס.

בשנות ה-80 מצאה את עצמה הונדורס מוקפת בסערות הפוליטיות שאפיינו את מדינות אמריקה התיכונה.  לאחר שנפל המשטר הסנדיניסטי, נמלטו אנשי המשטר הלאומי של סומוזה, אל הונדורס.  בשנת 1980 פרצה מלחמת אזרחים באל –סלבדור וגם גואטמלה נדבקה בחיידק.  הפוליטיקה בהונדורס תמיד היתה יותר שמרנית ושקטה מאשר בשכנותיה. בין היתר בשל השפעתה החזקה של ארה"ב. כנראה שגם הרפורמה האגרארית בשנים 1962-1980, סייעה להלך הרוח המפויס של האזרחים. ארה"ב שראתה בהונדורס ראש גשר לפעילותה במרכז אמריקה, לחצה עליה לקיים בחירות כלליות לאחר 17 שנים של שלטון צבאי. לנשיא נבחר ד"ר רוברטו סואסו קורדובה, אך העוצמה האמיתית נותרה בידי ראש המטות המשולבים, הגנרל גוסטבו אלוורס. כינון המשטר האזרחי, היציב יחסית, משך לארץ רבבות פליטים מן המדינות השכנות – אל סלבדור, גואטמלה וניקרגואה – שהיו נתונות במאבקים פנימיים אלימים. כאשר רונלד רייגן נבחר לנשיא, העבירה ארה"ב להונדורס, סכומי כסף ענקיים ואלפי חיילים. כמו כן בצעה תמרונים, שנועדו לאיים על ניקרגואה.  ממשלת ניקרגואה, הקימה מחנות לפליטים מניקרגואה, בסיוע אמריקאי, כחלק ממלחמתה נגד המשטר הסנדיניסטי, שכונתה "מלחמת הקונטרס".

במרץ-1984 סולק הגנרל אלברס בהפיכה צבאית, ללא שפיכות דמים.  יורשו, הגנרל וולטר לופס רייס, השעה בחודש אוגוסט את כל האימונים של אל סלבדור בשטחה. למרות חשיפתה של פרשת אירן-קונטרס ב1986, הסלימה מלחמת הקונטרס וב-1988 פעלו 12000 חיילי קונטרס מתוך הונדורס.  הכעס הציבורי בתוך הונדורס גבר וההפגנות נגד ארה"ב קיבצו 60,000 מפגינים בטגוסיגאלפה ו-40000 בסן פדרו סולה וממשלת הונדורס נאלצה להכריז על מצב חירום.

לבסוף בחן מחדש הממשל המקומי את מעמדו כבסיס צבאי של ארצות הברית. ב-1988 סירבה הממשלה  לחתום על הסכמים צבאיים נוספים והנשיא אסקונה הורה לקונטראס לעזוב את הונדורס.  עם בחירתו של צ'אמורה לנשיא ניקרגואה בשנת 1990, הסתיימה מלחמת הקונטראס ואלה עזבו את הונדורס.

מאז, נותרו בעיותיה של הונדורס כלכליות בעיקרן, בשל הצניחה בייצוא, החוב החיצוני הגדל והולך והצמצום בתל"ג לנפש. גם הסיוע מארצות הברית הצטמצם מאז שהונדורס איננה כר לפעילותה במרכז אמריקה.

בבחירות של 1989 נבחר לנשיא רפאל ליאונרדו קאייחס רומרו מהמפלגה הלאומית. בשנת 1990 יזם תכנית לש ריסון כלכלי חמור, שעוררה במדינה דאגה רבה, תסיסה וגל של מחאות. קאייחס הבטיח לשמור על יציבות המטבע המקומי, אך למרות זאת חל פיחות בערך במטבע, מ-2 למפירה ל-8 למפירה לכל דולר. המחירים במטבע המקומי זינקו משמעותית, אך המשכורות פיגרו בהרבה מאחור. תושבי הונדורס הפכו עניים יותר ויותר והמגמה נמשכת עד היום.  ב-1993, כאשר רוברטו ריינה איקיאקס נכנס לתפקידו, התדרדר שוויו של המטבע הלאומי ל-12 למפירה לדולר.  המחירים המשיכו להאמיר, אך המשכורות קפאו.

 

בנובמבר 1998 זרמו מתנדבים מכל רחבי העולם למרכז אמריקה כדי לסייע לה להתאושש מההרס שהותיר אחריו הוריקן מיץ'. הונדורס נפגעה קשה יותר מכולן – שלושת ימי הגשמים שבאו בעקבות הסערה גרמו למפולות בוץ ולשיטפונות שקברו תיחתם עיירות שלמות והרסו יותר מ-100 גשרים ברחבי המדינה.  כשנהר צ'ולוטקה (Rio Choluteca) עלה על גדותיו, הוא הותיר חורבן בטגוסיגאלפה, הבירה, סחף כל מה שעמד בדרכו והשאיר אחריו אוקיאנוס של בוץ. עד שנת 2000 כבר סיימו לתקן את מרבית נזקיו של ההוריקן מיץ', אולם מדיניות איכות הסביבה חסרת האחריות, שהחמירה את השיטפונות, לא השתנתה כלל:  עדיין ממשיכים בהונדורס לברא יערות, לקיים חקלאות לא מגוונת ולאפשר התרחבות עירונית מהירה.

 

לקריאה נוספת: על הוריקן מיץ'