תולדות האדם הקדמון בשלב הביניים

 

 כתב: גילי חסקין

 

 

 

 

ראו קודם, באתר זה: תולדות האדם בעמק אולודובאי.

 

 

 

במרבית הספרים, השלב הראשון הפותח את שלב הביניים בהתפתחותו של האדם הקדמון הוא ה"הומו ארקטוס". יחד עם זאת, חוקרים רבים מציינים שלב ביניים בין האדם הקדמון לבין ההומו ארקטוס והוא הומו-הביליס (Homo habilis) מילולית: "האדם המחונן". מבחינת יכולתו הטכנית. הוא המין הבא ברצף המאובנים שלפני הומו-ארקטוס. זהו המין שבעצם קיומו מהווה נדבך נוסף בגישור הפער שעוד נותר בין אנטומיית הומו-ארקטוס לבין אנטומיית קוף-העל. הומו-הביליס חי אך ורק באפריקה. שרידיו מתגלים בעיקר במזרחה, אך גם בדרומה יש עדות לקיומו. נפח מוחו היה קטן באופן ניכר מזה של הומו-ארקטוס, ולא עלה על 700-600 סמ"ק. הן פיזורו הגיאוגרפי המוגבל והן אינוונטר כלי האבן הפשוטים שהיה ברשותו הם מן הסתם ביטוי לנפח מוחו הקטן. נפח צנוע זה והאפקט שיש לכך על צורת הגולגולת הם בעיקרון הסממנים האנטומיים היחידים המבדילים בינו לבין הומו-ארקטוס המאוחר יותר.

מין זה השאיר אחריו כלי-צור מעובדים ועצמות שבורות. עיקר מזונו היה כנראה צמחוני כשל אוסטרלופיתקוס אפרנסיס, בתוספת בשר שהושג בעיקר מנבלות חיות שניצודו ע"י חיות טורפות, ומצייד של חיות קטנות ואולי גם גדולות. נפח מוחו הגיע ל-800-650 סמ"ק. נראה שהגידול בנפח המוח חל כ-2 מיליון שנים לאחר המעבר להליכה זקופה, לכן אין לקשור את ההליכה הזקופה ואת הגידול בנפח המוח כסיבה ותוצאה. בקופסת המוח של הומו הביליס מצוי שקע המעיד על קיום איזור ברוקה (Broca) האחראי לכושר הדיבור, אך מבנה הגרון אינו מעיד על דיבור מגוון כשלנו. תחילת הופעתו היא לפני כ- 2 מיליון שנה, וקיימת אי בהירות רבה לגבי משך קיומו.

 

 

תרבות אולדובאי מגיעה לקצה עם  הופעת של כלי טיפוס חדש – אבן היד, מעבר שהיה כרוך בשיפור משמעותי של יכולת הסיתות. התקנת אבן יד, בהשוואה לכלי קיצוץ, דרשה הרחקת נתזים בהשוואה לכלי קיצוץ, דרשה הרחקת נתזים במספר רב יותר ושליטה משופרת בתנועות הידיים, תיאום טוב יותר בין פעולות העיניים והידיים שהביאה לתוצאות טובות יותר של המוצר. תחילה מופיעות אבני היד בכמות זעירה. כמעט מבוטלת בהשוואה למכלול הכלים הקיים, אך במרוצת הזמן הן עולות בכמותן על כלי הקיצוץ והופכות ליסוד המאפיין את שלב התרבות העיקרי הבא – השלב האָשֶלי (על שם סן אשל שבדרום צרפת). תחילה היו אבני היד פשוטות מאד, אך עם הזמן עלתה איכות העבודה שהושקעה בכל כלי. לשם ייצור כלי קיצוץ, כפי שהיה נהוג בשלב הקדום, היה צורך לבצע פחות מעשר הסרות נתזים; לשם ייצור אבן יד גסה, היה צורך לבצע כחמישים הסרות נתזים ולשם ייצור אבן יד מהטיפוס האָשֶלי המאוחר, היה צורף בהסרת 100-200 נתזים.

 

 

שלב זה של התפתחות האדם, מכונה "שלב הביניים". בשלב זה נוצרה ההבדלה המוחלטת בין האדם לחיה. שלב זה נמשך כמיליון שנה בקירוב והגיע לקיצו לפני 100,000 שנה.  השלב הזה מאופיין בכמה תופעות:

א.       התחלפות התרבות האולדובאית  בתרבות האָשֶלית.

ב.       הופעת ההומו ארקטוס, הוא האדם הזקוף, שקיבול גלגלתו 1000-1200 סמ"ק.

ג.        פיתוח היכולת לצוד חיות גדולות

ד.       ניצול האש – המאפיין המובהק ביותר של שלב הביניים

לפני כ-1.6 מיליון שנים מופיע המין הומו ארקטוס (Homo erectus).

ראו גם: http://www.stanford.edu/~harryg/protected/chp22.htm

 

האבולוציה שלו כללה משוב בין היד למוח, שהגביר את השימוש ביד וגרם כנראה לגידול המוח. נראה שהומו ארקטוס היה בעל תבונה וכושר הסתגלות רבים יותר מקודמיו. נפח מוחו הגיע ל-880-1100 סמ"ק, ובו נמצאו איזור ברוקה המפקח על הדיבור ואיזור ורניקה (Wernicke)  האחראי על הבנת הדיבור. גידול המוח קשור לרבייה והתבגרות איטיים. חזותו, אורח חייו, תזונתו והתנהגותו של הומו ארקטוס נבדלו מאלו של קודמיו. פניו, לסתותיו ושיניו היו קטנים מאלו של הומו הביליס, כנראה עקב מעבר לתפריט בשרני יותר שמקור  בצייד ובאכילת פגרים, הנתמך בעדויות ארכיאולוגיות. הומו הביליס ניחן אף בכושר בניה משוכלל יותר. כלי האבן שלו משוכללים ומצביעים על דמיון רב לאדם המודרני. הומו ארקטוס היה הראשון שעזב את אפריקה, נדד לאסיה ולאירופה ושרד כמיליון שנים, ללא שינויים מרחיקי לכת. שרידים שלו מלפני 1.4 מיליון שנים התגלו באזור תל אל עובדיה[1] בישראל ובמזרח אסיה.

 

 

העדות העתיקה ביותר לשימוש באש היא בת 750,000 שנה, ממערת אסקל שבדרום צרפת. בצ'יקטיון שבסין יש עדות לשימוש באש לפני 500000 שנה. השימוש העתיק ביותר הידוע מייבשת אפריקה הוא מאוחר הרבה יותר – לפני 55,000 שנה.

לא ברור אם השימוש באש קשור לשלב שבו האדם מאבד את השיער שעל גופו או להתקררות עקב תקופת הקרח. הודות לשימוש באש, רכש לעצמו האדם מעמד שאין לו מתחרים בעולם החי. משלב זה ואילך חדל האדם מלהיות אובייקט לטרף והפך לצייד בלבד. מכיוון שכול החיות יראות את האש, מהווה המדורה את המקלט הבטוח ביותר עלי אדמות שיצור חי יכול לחסות בו. נוסף על כך, הצתת אזור שיחים היתה דרך מצוינת להוביל את חיות הבר למלכודת. ואכן, לאחר השימוש באש, נמצאים באתרי הריגה ושחיטה, או על מפלסי המגורים, שרידיהם של חיות גדולות, כגון פיל, ג'ירפה, תאו ועוד. כך למשל, בטוֹרָלְבָּה שבספרד, נמצאו שרידים רבים של פילים, באתר אָשֶלי ששימש כאתר מטבחיים.

תחילה השתמש האדם הקדמון באש טבעית שהעביר אל אתר המגורים שלו. לא ברור מתי למד האם להבעיר את האש. אולם ההשפעה המהפכנית של האש על האדם נבעה מעצם השימוש בה. שכן בנוסף לחום ולביטחון שהשרתה האש על האנשים שהשתמשו בה, היא חזקה ללא ספק את רגש החברותא של המתגודדים סביבה. עם הזמן הפכה וודאי למוקד לחילופי מידע בין הפרטים. משהשתלט האדם על האש היא היתה התהליך הטבעי היחידי שבידי האדם עלה לשנותו או  להפסיקו. כל תהליך טבעי אחר היה בלתי הפיך. לא ניתן כמובן להקים לתחייה בעל חיים שחוט או אדם מת, אבל האש היא יוצאת דופן, כי ניתן להחיותה מחדש.

 

כמו במקרה של הומו-ארקטוס, גם בהומו-הביליס נכללים פרטים, שעדיין יש ויכוח נוקב על מעמדם הטקסונומי ועל מידת ההצדקה להכלילם בו. נראה שהכללה כזאת תביא להגדלת השונות הרבה מעבר למאפיין בדרך כלל מין ביולוגי. ואכן, בשנים האחרונות היתה עדנה מסוימת לחלקו המאוחר של רצף המאובנים של הומו-הביליס; רבים מהחוקרים מסכימים לראות בפרטים אלה מין נפרד (ואולי אף מינים אחדים), המגשר, בעיקר מבחינת נפח מוחו, אף על הפער הקטן שבין הומו הביליס לבין הומו-ארקטוס. אחת הגלגלות המפורסמות של מזרח אפריקה, למשל, זו הנושאת את המספר הקטלוגי KNM-ER 1470, נהוג לראותה ושרידים הדומים לה כמייצגים מין נפרד, הקרוי הומו-רודולפיינזיס  (Homo rudolfensis )  . שרידים מיוחדים אחרים הוצע לראות כמייצגים מין אחר – הומו-ארגסטר.

ובכן התמונה האידיאלית מבחינתה של תיאורית האבולוציה, לפחות המסורתית, מתערערת כביכול לנוכח טווח קיומם של המינים שנדונו עד כה. שיטות תיארוך מתקדמות והגדלת אינוונטר המאובנים מצביעות ללא ספק על כך, שזמן קיומו של הומו-ארקטוס חופף את סוף זמן קיומו של הומו-הביליס, האמור להיות אביו מולידו. גם לא מן הנמנע, שסוף זמן קיומו של הומו-ארקטוס חופף את ראשית טווח קיומם של מינים מאוחרים ממנו (מבין אלה המוזכרים לעיל למשל הומו-ספיינס). מציאות זו אינה אפשרית על פי התפיסה המסורתית של האבולוציה, הרואה השתנות ליניארית הדרגתית ממין אחד למשנהו. תפיסה זו, המכונה התפיסה האנאג'נית (anagenesis)  רואה את האבולוציה כסולם, שעל שלביו "מטפס" מין אחד והופך בסוף בשלמותו למין אחר. אין זה אפוא בא בחשבון, על פיה, לצפות למצוא בפרק זמן נתון מין אחד במקביל למין שאמור להיות אביו מולידו. ואולם, נראה כי לוח הזמנים ההולך ומתבהר ופיזור מיני האדם לאורכו מאששים דווקא את התפיסה האחרת, המכונה התפיסה הקליידוג'נית (cladogenesis) הרואה את התהליך האבולוציוני כשיח רב הסתעפויות.

 

 

עיקר השינוי בעולם החי לאורך ציר הזמן, על פי גישה זו, קורה לא לאורכו של קו אבולוציוני יחיד (בצורה קווית רציפה לאורכו) אלא בעיקר בסמוך להתפצלותו של ענף מסוים ולאחריו, וזו למעשה תחילת התהוותו של מין. השונות הולכת ומצטברת עם הזמן, ככל שגדל מספר הענפים המתפצלים זה מזה. במלים אחרות, השינוי הנצפה בעולם החי ועוצמת היקפו ההולכת וגדלה אינם אלא פועל יוצא של רצף הענפים המתפצלים ושל שכיחותם של אירועי התפצלות אלה. על פי התפיסה הקליידוג'נית, אם כן, מין ב' מסתעף מין א', מפתח את ייחודו ומתקיים במקביל לאביו מולידו. מין ג' מסתעף ממין ב', מפתח אף הוא את ייחודו שלו, וכלל לא מן הנמנע שעתה הוא מתקיים במקביל לשני אבותיו ששרדו. כך נמשך התהליך, והשונות בעולם החי הולכת וגדלה בעקבות התפצלויות אלו והשינויים שכל אחת מהן הביאה. השאלה, אם ענפים אלו, כולם או חלקם, מגיעים להווה, זניחה. נקודת הזמן שבה אנו חיים, יש להדגיש, היא נקודה בעלת חשיבות סובייקטיבית בלבד. על פי תפיסה זו, נפח מוחו של האדם אמנם הלך וגדל עם הזמן מ- 500 ועד 1400 סמ"ק, זאת הנטייה הכללית של תכונה המאפיינת את "שיח" המשפחה, נטייה הקרויה "מורפוקליין" (morphocline), אך לא מן הנמנע למצוא, כי המין שהתאפיין ב- 600 סמ"ק המשיך להתקיים במקביל ל"צאצאו", שנפח מוחו כבר היה 800 סמ"ק, ואף לא נופתע לשמוע, ששני אלה המשיכו להתקיים בצד "יוצא חלציהם", שהתהדר בנפח מוח של 1100 סמ"ק.

[כאן בדיוק גם טמון ההסבר לרעיון עתיק יומין, רעיון ששימש (ועדיין משמש אצל רבים מאתנו) כעדות ניצחת לגודלה וליופייה של היצירה האלוהית. רעיון זה שהיה בעל עוצמה אדירה בזמנו, היה שכיח ומקובל עוד הרבה לפני דארווין, למעשה עוד מזמנם של הפילוסופים היוונים. זהו רעיון "השרשרת הגדולה של הקיום" – The great chain of being, שעל פיו נתפס כל עולם החי כשרשרת אופקית, שחוליותיה מהחד-תא הפשוט ביותר עד האדם ואפילו הלאה – פרוסות בסדר רציף, עד אלוהים עצמו, וכולם קיימים בו זמנית מאז הבריאה ועד היום][2].

 

 

המשך התפתחות הגזע האנושי מהומו ארקטוס עד לאדם המודרני שנוי במחלוקת. ההשערה שהיתה מקובלת עד לאחרונה תמכה במוצא רב-אזורי של האדם המודרני, היינו – כל צאצאי הומו ארקטוס נדדו מאפריקה צפונה ועברו אבולוציה מקבילה במקומות רבים בעולם. לפי גישה זו, האדם המודרני הוא צאצא של אוכלוסיות קדומות של הומו ארקטוס ברחבי העולם.

בשנים האחרונות, עם התפתחות שיטות חדשניות במחקר הגנטי, הופנה התיארוך הארכיאולוגי לפסים מולקולריים. הביולוגיה המולקולרית חוללה מהפך גם בתיארוך אבולוציית האדם ובבניית "עצים פילוגנטיים" המתארים את התפצלות המינים וקרבתם הסיסטמטית. בשיטות מיוחדות, הבודקות תדירות הופעתן של מוטציות בדנ"א, ניתן לתארך מינים, לבדוק את מידת הקרבה ביניהם ולשחזר אילן יוחסין תורשתי. בנוסף, חלה התפתחות בשיטות התיארוך הארכיאולוגי, עם פיתוחן של שיטות משוכללות המאפשרות תיארוך של ממצאים קדם-היסטוריים. תוצאות הבדיקות תומכות בהשערה חד-אזורית ומצביעות על אפריקה כמקור היחיד לאדם המודרני, שהופיע שם לפני כ-200 אלף שנה.

  100 אלף שנה מאוחר יותר עזב האדם המודרני את אפריקה ונדד למזרח התיכון ולאירופה, שהיתה מאוכלסת כאותה עת באדם הניאנדרטלי. ההשערה המקובלת גרסה כי האדם הניאנדרטלי התפתח באירופה מאוכלוסיות קדומות של הומו ארקטוס, וממנו התפתח האדם המודרני בן-זמננו. ממצאים פליאונטולוגיים שנתגלו בשנים האחרונות בישראל ותוארכו בשיטות תיארוך מודרניות חולקים על השערה זו[3]. במערת הקפיצה (קפזה) בגליל, ליד נצרת, שרידים של אדם מודרני קדום  – ארכאי – הומו סאפינס ארכאי (Homo sapiens archaic)  שגילו נאמד ב-92,000 שנה, השונה מן האדם המודרני בן-זמננו. מספר שנים אח"כ נחשף במערת כבארה שבכרמל שלד אדם ניאנדרטלי שתוארך כבן 60,000 שנה. תגליות אלה מצביעות על-כך כי האדם המודרני הארכאי קדם במזרח התיכון לאדם הניאנדרטלי. התיארוך הגנטי והתיארוך הארכיאולוגי של ממצאי המערות בארצנו, מאפשרים ל"שחזר" את ההיסטוריה של האדם המודרני. לפי אלה מוצא האדם המודרני באפריקה לפני כ-300-200 אלף שנים. לפני כ-100

אלף שנה נדד צפונה – למזרח הקרוב, תוך דחיקת אוכלוסיות שעמדו בדרכו. היה זה הטיפוס הקדום של האדם המודרני – הטיפוס הארכאי, ששרידיו נתגלו במערת הקפיצה. באירופה התפתח בתקופת הקרח האחרונה האדם הניאנדרטלי, שנדד למזרח התיכון עם התפשטות הקרחונים, ושם חי במקביל לאדם הנבון הארכאי, ללא התערבות גנטית ביניהם, עד שנכחד לפני כ- 45,000 שנה ללא נגזרות אבולוציוניות.

 

לפני כ-40,000 שנה הופיע באירופה טיפוס חדש של אדם מודרני – הוא האדם הנבון המודרני (Homo sapiens sapiens) הרחוק מבחינה אנטומית ותרבותית מן האדם הנבון הארכאי שנמצא במערת הקפיצה. ויכוחים חריפים נטושים על מידת ה"מודרניות" של שני טיפוסים אלה.

האנטומיה והארכיאולוגיה מצביעים על הבדל רב בין המין הארכאי למודרני. האדם הנבון הארכאי היה בעל שלד מעובה ושרירי משלנו, אכל פגרים ונדד ללא בסיס בית קבוע. התקשורת, התרבות והמחשבה המופשטת היו כנראה הרבה פחות מפותחים בטיפוס הארכאי מאשר באדם המודרני. תהליך המודרניזציה חל כנראה לפני 35,000-90,000 שנים והסתים עם הופעת האדם הנבון המודרני שהוא בעל שלד ומערכת שרירים פחות גסה, ראש עגול יותר, פנים שטוחות ובעל תרבות מפותחת. הסיבה להתפתחות הדינאמית באבולוציית האדם עדיין סתומה, אך נראה כי השפה היתה הגורם המרכזי. מימוש הפוטנציאל האדיר המצוי בשפה כמכשיר תקשורת היה כנראה הבסיס להתפתחות התרבות כולה. נתגלו ממצאים מעשרות אלפי השנים האחרונות המעידים על התפתחות התרבות האנושית ובהם ציורים על קירות מערות, פסלים, כלים משוכללים, עדויות לציד קבוצתי מאורגן והתפרשות האוכלוסיות האנושיות על-פני שטחים נרחבים.