תולדות האדם בעמק אולדובאי

 

 

 

 

 

 

 

(Olduvai Gorge), או במבטא המקורי "ערוץ אולדופאי", על שמו של צמח מקומי בשפת שבט המסאי. זהו נקיק שאורכו כ-48 ק"מ במישורי הסרנגטי (Sarangeti) בתחום אזור השימור נגורונגורו (Ngorongoro), באזור השבר הסורי אפריקני.

ערכו המדעי של האתר אובחן לראשונה בתחילת המאה ה-20 על ידי האנטומולוג (חוקר חרקים) הגרמני וילהלם קאטווינקל, אשר בעת מרדף אחר פרפר נפל מעבר למדף הסלע. כשחזר לחושיו גילה שהוא נמצא בנקיק עם שכבות חשופות מלאות במאובנים ובעצמות.

החל מ-1931 החלו במקום חפירות ארכיאולוגיות בראשות לואיס ומרי ליקי, שאיתרו את מרבית המאובנים החשובים. ב-17 ביולי 1959, לאחר 24 שנים של חיפושים, מצאו בני הזוג ליקי את מושא כיסופיהם: גולגולת הומנידית[1]. הם כינו את הייצור שמצאו "זינגאנתרופוס", היינו, "אדם מזרח אפריקאי". ממצאיהם שפורסמו ב-1960 הגדירו את מזרח אפריקה כמקום שבו החלה להתפתח האנושות. מסקנה שחוזקה מאוחר יותר על ידי ממצאים מקניה ואתיופיה.

ראו גם: אתר משפחת ליקי.

 

 

 

האבולוציה של המין האנושי היא חלק מן האבולוציה הקוסמית והביולוגית, ושיאה באדם המודרני בן-זמננו. הבנת האבולוציה כיום מתבססת בין השאר על ההתקדמות העצומה במחקר הגנטי-מולקולתי וזו שופכת אור חדש על מוצאנו, התנהגותנו ותרבותנו.

הבנת האדם, החיים והיקום היו השאלות הגדולות ששאל האדם את עצמו מאז ומתמיד. החתירה לחשיפת אחדויות בשפע הגיוון שבטבע שימשה בסיס לאמנות, למדע, לדת ולפילוסופיה. מחקרים על ראשית היקום, על מוצא החיים ועל התפתחות התרבות האנושית הביאו לתפישה של אחדות החלל, האנרגיה, החומר הדומם והחי, ולהבנת התפתחות האדם כתהליך אבולוציוני רציף. תמונת עולמנו הנוכחית, מקוטעת ושנויה במחלוקת ככל שתהיה,

מתבססת על מכלול המדעים כולם ושיאה בתורת האבולוציה הקוסמית, האבולוציה הביולוגית של החיים מחומר דומם, ואבולוציית האדם כחלק ממנה.  חקירת מוצא האדם מקיפה תחומי מחקר רבים ובהם חקר מאובנים, התנהגות פרימטים (קופי-אדם), בדיקת שרידים ארכיאולוגיים, תיארוך רדיואקטיבי, גנטיקה, ביולוגיה מולקולרית, פסיכולוגיה וסוציולוגיה. תכונותיו העיקריות של האדם כוללות הליכה זקופה ששחררה את הידיים, עשיית כלים, התנהגות מינית מיוחדת וטיפול בצאצאים, נישואים וקשרי קרובים, התנהגות מורכבת המושתתת על מוח הגדול פי שלושה מזה של קופי-האדם, שפת סמלים, צייד ואיסוף צמחי-מזון ועיבודם, בית כבסיס ליציאה וחזרה ובו מוקד הפעילות סביב האש. גם מכלול תכונות אלה נבחנות בראי האבולוציה, באמצעות קרובים מאובנים שנכחדו, פרטים פרימיטיוויים החיים כיום ועוד. תכונותיו העיקריות של האדם כוללות הליכה זקופה ששחררה את הידיים, עשיית כלים, התנהגות מינית מיוחדת וטיפול בצאצאים, נישואים וקשרי קרובים, התנהגות מורכבת המושתתת על מוח הגדול פי-3 מזה של קופי-האדם, שפת סמלים, צייד ואיסוף צמחי-מזון ועיבודם, בית כבסיס ליציאה וחזרה ובו מוקד הפעילות סביב האש. גם מכלול תכונות אלה נבחנות בראי האבולוציה, באמצעות קרובים מאובנים שנכחדו, פרטים פרימיטיביים החיים כיום[2].

 

 

 

 

 

ראשוני סדרת הפרימטים, אליה שיכים הקופים והאדם, הופיעו לפני כ-65 מיליון שנים ונתגלו כמאובנים בצפון אמריקה, בדרום אמריקה ובאפריקה, באזורים שאקלימם היה טרופי ומזון היה זמין בהם במשך כל השנה. לפני כ-50 מיליון שנים הופיעו הקופים, וזמן קצר אחר-כך הם נפרדו לקופי העולם החדש (אמריקה) והישן (אפריקה), עקב הנדידה של דרום אמריקה מאפריקה מערבה. קופי-האדם הראשונים הופיעו לפני כ-30 מיליון שנים באפריקה הצפונית, שהיתה נפרדת מאירופה ומאסיה. כאשר התחברו מחדש אפריקה ואירופה-אסיה לפני כ-18 מיליון שנים, הופיע ה-Proconsul- קוף-האדם שהיה המוצא לשאר קופי-האדם ולשושלת האנושית. קרוב לתקופה זו התפצלו מקבוצת קופי-האדם הגיבון והאורנגאוטן.  לפני כ-20 מיליון שנה, חלו שינויים אקלימיים באזור הטרופי של העולם הישן. האקלים הלך והתקרר והפך לעונתי. כתוצאה מכך החלו יערות העד להתכווץ ובמקביל חלה התרוממות גיאולוגית שיצרה את הרמה הגבוהה במזרח אפריקה (קניה-אתיופיה), ואיתה את השבר הסורי-אפריקני.

הרמה המזרחית הגבוהה גרמה לצל-גשמים במזרח, מצב שהגביר את היובש וצמצם את היער. תהליך הסוואניזציה יצר תשבץ של יער-עד, יער פתוח וסוואנה פתוחה של דגניים. בית הגידול הטבעי של קופי-האדם – יער העד הרצוף -נקטע וגרם לצמצום תפוצתם. לפני כ-7 מיליון שנים חלה ברחבי העולם ירידה בטמפרטורה, ובמקביל החלה יצירת גושי קרח במערב אנטארקטיקה.

פני-הים ירדו, הים התיכון התייבש ברובו, יער העד הטרופי התכווץ, שטח הסוואנות גדל והכחדת הפרימטים גברה באירופה ובאסיה. בסוואנות האפריקניות נפתחה גומחה אקולוגית חדשה עשירה בדגניים שעודדה אבולוציה של יונקים אוכלי עשב קשה. יתכן שבתקופה זו חל הפיצול בין קופי-האדם ושושלת האדם. ההומינידים הראשונים דמו לקופי-אדם בכך שהלכו על שתיים (הליכה ביפדלית) וחיו ביער הפתוח, אך עדיין לא בסוואנה הפתוחה. לפני כ-3 מיליון שנים חלה הרעה נוספת באקלים: נוצר לראשונה גוש הקרח הארקטי, והחלה אבולוציה נמרצת של חיות הסוואנה הפתוחה. לפי השקפה אחת, היתה זו גם התקופה של אבולוציה דינאמית בקרב ההומינידים והיווצרות הסוג אדם (Homo). בשני מיליון השנים האחרונות חלו מחזורים של תקופות קרח ותקופות ביניים בין-קרחוניות, כנראה לפני ההתקרחות הבאה. האבולוציה של האדם קשורה על-כן באופן הדוק לשינויים גיאולוגיים ואקלימיים. ייתכן שלולא ההתקררות הכללית, התרחבות הסוואנות והשינויים האקולוגיים שנתלוו אליהם, היינו עדיין חיים היום כקופי-אדם על העצים ביער, וכל אבולוציית התרבות האנושית לא היתה מתרחשת.

 

 

נהוג לחלק את דברי ימי האנושות לשניים: החלק הראשון פותח בהופעת האדם ומסיים בהמצאת הכתב. החלק השני פותח בהופעתן של תעודות כתובות ומסיים בימינו. התקופה שלפני המצאת הכתב בידי האדם מכונה "פרהיסטוריה".

חקירת מוצא האדם מקיפה תחומי מחקר רבים ובהם חקר מאובנים, התנהגות  פרימטים (קופי-אדם), בדיקת שרידים ארכיאולוגיים, תיארוך רדיואקטיבי, גנטיקה, ביולוגיה מולקולרית, פסיכולוגיה וסוציולוגיה.

 

תיארוך: שיטת התיארוך הנפוצה ביותר מושתת על העיקרון הסטרטיגראפי. כלומר, הרובד התחתון יותר בסדרה עוקבת של שכבות הוא הקדום ביותר. שיטה זו לוקחת בחשבון תיארוך יחסי של השכבות, אבל אינן נוקבת בגילן. לתיארוך מוחלט משתמשים בשיטת המדידה הרדיואקטיבית, שהומצאה רק ב-1948. היא מושתתת על עובדת התפרקותם של יסודות טבעיים מסוימים, או השתנותם. כך למשל, כול האורגניזמים החיים מכילים פחמן הכולל שיעור קבוע של פחמן 14 (C14), שהוא יסוד רדיואקטיבי. משמת האורגניזם, מתחיל הפחמן 14 להתפרק. שיעור הפחמן הרגיל משתנה, כך שכעבור 5570 שנה נותרת רק מחצית הכמות של פחמן 14. כשחולף אותו פרק זמן, כלומר 11140 שנה לאחר המוות, שוב מצטמצם שיעור הכמות עד כדי מחצית, כך שהתכולה היא עתה רבע מהמקורית, וכך הלאה. התקופה של 5570 שנה נקראת "מחצית החיים" של פחמן 14. כעבור כתשע תקופות כאילו, כלומר 50,000 שנה לאחר המוות, הכמות המצויה באורגניזם המת היא כה קטנה, עד שלא ניתן להשתמש בפחמן 14 ומשתמשים ביסודות רדיואקטיביים אחרים, כמו השימוש באשלגן (K40) המתפרק בשיעור קבוע לגאז ארגון (A40). בשיטה זו אפשר למדוד מיליוני שנים[3].

 

המחקר הפרהיסטורי מבקש לעקוב אחרי השינויים שחלו בנוף האנושי במשך כחמישה מליון שנים על רקע התמורות שחלו בנוף הפיסי באזור. הניסיון לשחזר את תולדות החברה האנושית הקמאית כחלק ממערכת  סביבתית מורכבת מצריך לא רק הסתמכות על הישגיהם של חוקרים מתחום מדעי הטבע, כגון השימוש בתיארוך הרדיו אקטיבי, אלא גם שיטות מיוחדות של חפירה ושל חשיפת ממצאים, המתחייבות מצביונה המיוחד של התרבות האנושית הפרהיסטורית; שכן בתקופות ההיסטוריות יש פרקי זמן, אף שאינם רבים, שבהם מאפשרות התעודות שבכתב, ששרדו לנו, את שחזור המערך החברתי והדינאמיקה של השינויים שחלו בו וגם לגבי פרקי זמן אלה אמורה הארכיאולוגיה להשלים את התמונה הכוללת. ואילו בחקר התקופה הפרהיסטורית, הממצא הארכיאולוגי היא האמצעי היחידי להשיג נתונים על החברות האנושיות שהתקיימו בה. כל מה שאפשר להניח בנוגע לחייו החברתיים והרוחניים של האדם, מקורו בממצא החומרי, שאף הוא שרד רק בחלקו[4].

 

 

ראשיתו של המין האנושי לפי המקרא היתה חלק מתהליך הבריאה האלוהית: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.  כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ"[5]. 

ברכת אלוהים את האדם נראתה מספקת עד להופעתם שני אירועים מחוללי מהפכה: תורת האבולוציה של צ'ארלס דרווין,, שבספרו מוצא האדם מ-1871, היה הראשון לטעון כי יצורים  לא נוצרו כמו שהם, אלא תוך התפתחות אבולוציונית, דבר שהוביל למסקנה שהיה אב קדמון לאדם ולקופי האדם. אם כי דרווין המעיט, ואולי אף נמנע בכוונה מלהתייחס בספרו המונומנטאלי על מוצא המינים למוצאו של האדם.

אירוע נוסף היה הופעת מאובנים אנושיים עתיקים, מטיפוס ארכאי בהרבה מזה של האדם המודרני. האדם הניאנדרטלי שהתגלה ב-1856[6] והאדם מג'אווה שהתגלה ב-1892 אוששו את התיאוריה הדרוויניסטית. מהפכות מדעיות בשני ענפי מחקר ביולוגיים תרמו, להבנת עברו של האדם: הביולוגיה המולקולארית והסוציוביולוגיה  (במיוחד של קופי-האדם). כל אלה, בנוסף לממצאי מאובנים חדשים, הביאו לגישה חדשה שלפיה נכללים קופי-האדם והאדם במשפחת ההומינידים (Hominidae)  וזו מחולקת לשתי תת-משפחות: האחת כוללת את קופי-האדם האסיתיים (Ponginae), בהם אורנגאוטן וגיבון, והשנייה מכונה "הומינינה" (Homininae) וכוללת את קופי האדם האפריקניים – גורילה ושימפנזה ואת האדם.

 

צילום: גילי חסקין

 

כדי להגדיר את נקודת ההסתעפות של המין האנושי משאר החיות עלינו להגדיר מה המבדיל בין אדם לחיה. לכאורה הכל: מבחינה אנטומית קומתו הזקופה והליכתו על שתי רגליים וכן היעדר איבר הגנה מיוחד, כגון קרניים או טלפיים חזקות. כל שאר התכונות המייחדות את האדם שייכות לתחום התרבות: דיבור, חינוך, טכנולוגיה, פולחן. לא קל להגדיר תרבות, בשל היבטיה השונים כל כך. התרבות במובנה הכללי ביותר היא "מכלול של דברים חוץ גופניים (לא אנטומיים), שיש לו לאדם או שהוא מכירם", או בפשטות, מכלול הנכסים, החומריים והלא חומריים שיש לאדם[7]. .

כבר הפילוסוף היווני אנכסגורס, בן המאה ה-6 לפני הספירה הכיר בכך שקומה זקופה היא תנאי להתאנשות. מכיוון שידי האדם משוחררות מתפקיד הנעת הגוף ממקום למקום, הוא מסוגל לייצר כלים המפצים אותו על היעדר איבר לחימה. לכך יש להוסיף שינוי גנטי משמעותי, ירידת הבוהן למטה, דבר המקל על תפיסת מכשירים. התקנת מכשירים ולו הפשוטים ביותר, היא בעלת חשיבות רבה יותר מכפי שהדבר עשוי להיראות ממבט ראשון. נוסף לתיאום טוב בין עיניים, ידיים ואצבעות, יש צורך בידיעה מראש ובכושר תכנון המאפשרים לאדם לחזות את האובייקט בטרם יתחיל לייצרו.  מרכזי המוח האנושי המפקחים על הידיים מפותחים הרבה יותר מאלה המפקחים על הרגליים ואילו אצל קופים, שני המרכזים מפותחים במידה שווה. תנוחה זקופה, ידיים חופשיות ואינטליגנציה הם אפוא הבסיס לאותו ההישג המייחד את האדם: תרבות.

בעבר נהוג היה לחשוב שההבדל המייחד את ההסתעפות האנושית מתבטא בתרבות מול היעדר מוחלט של תרבות אצל חיות, שאינן אדם. "תרבות", טוען ערך מרכזי באנציקלופדיה בריטניקה, "נובעת מיכולת שיש לאדם בלבד". אולם תצפיות שנערכו בבעלי חיים, בעיקר בשנותה ה-60 של המאה ה-20 גילו שיש במידה מסוימת "תרבות של בעלי חיים" כך למשל, חלק מדפוסי ההתנהגות של קופים ובעיקר קופי אדם, הם בחזקת נרכשים, כמו ברכת שלום בין שימפנזים. אפילו עשיית כלים נצפתה, כמו התקנת מקל לצורך תחיבתו לקן טרמיטים, אפילו טרם שהגיעו לקן. דבר המעיד על יכולת תכנון. גם שיתוף פעולה לצורך צייד וחולקת השלל. אלו בהחלט מרכיבים של התנהגות נרכשת. כך גם הימנעות מגילוי עריות אצל קופי פרימאטים ואפילו אצל ציפורים מסוימות[8]. קופי מקק למדו זה את זה איך להפריד חיטה מהחול. לקבוצות שימפנזים המבודדות זו מזו יש מנהגים שונים בתחומים שונים: בחיפוש טרמיטים, או נמלים כידניות, בשימוש בעלים או בספוגים לשאיבת מי שתייה, באופן שהם נאחזים זה בזה בשעת הטיפוח, בכמה היבטים של שפת התנועות בעת החיזור ובנוהלי צייד. מחקרים לימדו גורילות לפתח ביניהם תקשורת, שהבלשן הנודע נועם חומסקי הגדיר כשפה לכל דבר. כיום מקובל ההבדל המוחלט שבין אדם לחיה, אבל בנקודת ההסתעפות ההתחלתית אמורים היו להתקיים הבדלים דקים בלבד. במהלך השנים, כשכול ענף הוסיף להתפתח במסלול עצמאי משלו, נעשו ההבדלים בולטים יותר ויותר. שני הקצוות של התהליך – סדרת הפרימטים מזה והאדם בן זמננו מזה, ידועים טוב יותר מאשר שלבי הביניים לאורך הדרך.

 

 

 

המאובן העתיק ביותר המשתייך לאבולוציה האנושית הוא הרָמָפּיתֶקוס[9]. מאובן זה נתגלה בהודו, אך שרידים דומים נמצאו מאוחר יותר באירופה ובאפריקה. מאובן זה נחשב לפארא אנושי (דומה לאדם), על שום תכונותיו האנטומיות, בעיקר על שום ניביו הקטנים. התנוונות הניבים הגדולים (כלי נשק יעיל אצל הפרימטים), התפצתה באמצעים אחרים, אולי התקנת כלים. העובדה שהרמפיתקוס התגורר באזור גיאוגרפי כה רחב, המשתרע ממערב אירופה ועד להודו, מצביעה על יכולת הסתגלות טובה לסביבות שונות. והרי קוו אופי מובהק של האדם בן זמננו. הארכיאולוגים לא מצאו שרידי תרבות משלב קדום זה. הממצאים היחידים שזוהו כשייכים לאותו שלב קדום הם שרידי שלדים בלבד.

הממצאים הארכיאולוגיים שנמצאו עד כה, מראים שבשרשרת ההתפתחות של השימפנזה לא חלו שינויים משמעותיים במהלך 7 מיליון השנים האחרונות, בעוד שבשרשרת התפתחותו של האדם – ההומינידים – חלו שינויים ניכרים. עובדה זו מחזקת את השערה, שהאדם הקדמון התפתח ישירות מהשימפנזה. התפתחות האדם מהשימפנזה התקיימה באופן עצמאי, כהתפצלות נפרדת משרשרת המקור, וכך קרה שהיום קיים האדם המודרני בלא שהמקור העתיק – השימפנזה – נכחד מהעולם. כל בעלי החיים התפתחו בצורה זו וזו הסיבה לכך, שלצד קיומם של בעלי חיים מפותחים בשרשרת האבולוציה, עדיין קיימים כיום גם דגים וזוחלים, שהיו קיימים בעבר הרחוק, ומהם התפצלו שרשרות בעלי-חיים השונים, והתפתחו למה שהם כיום.

מה שמאפיין ביותר את ההומינידים מהשימפנזה הוא המעבר מהליכה על ארבע להליכה על שתיים. המעבר להליכה על שתיים נדרש לנוכח מצוקת המזון. עם התחממות העולם ונסיגת יערות הגשם העצומים באפריקה, פחת המזון הנגיש, ובעלי החיים הוכרחו לנדוד למרחקים, על מנת למצוא מזון ולשרוד. אלא שלנדידה למרחקים, ולנשיאת משא (טרף) חזרה למאורה, לגורים, נדרשת אנרגיה רבה. תהליך האבולוציה אפשר לאלו מבעלי החיים שחסכו באנרגיה להגיע ראשונים למזון, ולשרוד. חיסכון באנרגיה בגמיאת מרחקים מושג, בין השאר, בהליכה על שתיים. הכלב מקדיש 40% מהאנרגיה שלו להליכה, בעוד שהאדם מקדיש לכך 9% בלבד.

 

 

הביולוג הגרמני הנודע ארנסט הקל  (Ernst Haeckel) נקט ב- 1868 בצעד חסר תקדים: בספר, שכותרתו הבוטה בפשטותה עדיין מקוממת רבים, "גרסת הטבע לסיפור הבריאה", הוא טבע שם לאורגניזם נעלם, שבעצם מעולם לא התגלה. הוא כינה בעל חיים היפותטי זה "פיתקנתרופוס אלאולוס" (קוף-אדם אילם). הקל ראה בפיתקנתרופוס את החוליה החסרה שבין האדם והקוף, חוליה שעצם קיומה ומהות חזותה האנטומית הספציפית נגזרים ישירות מתיאוריית האבולוציה של דארווין. הניסיון להעריך את צעדו זה של הקל מלמד, כי אינו אלא פרדיקציה (חיזוי) מדעית לגיטימית, שכל תוכנה גלום למעשה בשם פיתקנתרופוס עצמו. תיאוריית ההתפתחות של דארווין והתיאוריה על מוצאו של האדם שנובעת ממנה אכן מאפשרות לעשות פרדיקציה -שהרי רק בזכות זאת הן מוכתרות כתיאוריות מדעיות. ואם, כפי שטוענת התיאוריה, האדם והשימפנזה (או הגורילה), קרוביו החיים המיידיים ביותר של האדם, התפתחו במקביל בדרך של השתלשלות ושינוי מאב קדום משותף, הרי על פי פרדיקציה זו, ככל שנרחיק אחורה בזמן ונעמיק בשכבות הגיאולוגיות, כך ילך וייטשטש בהדרגה ההבדל האנטומי שבין האדם לבין השימפנזה, עד שנגיע לאב המשותף לשניהם – נקודת ההסתעפות של שני הענפים[10].

 

כיום יודעים שנקודת הפיצול הזאת היתה לפני כ- 5 מיליון שנה. יש המרחיקים וקובעים את הפיצול לנקודת זמן לפני 7 מיליון שנה. זה פשוט נובע מההבדל הקטן מאוד ב- D.N.A שבין השימפנזה לבין האדם.  את האב המשותף הזה, את אותו 'פיטקנטרופוס אגדתי' עדיין לא מצאו ויהיה קשה מאוד למצוא אותו.  יש לנו דוגמאות גם מביולוגיה גם מפליאונטולוגיה כך למשל הארכאופטריקס (Archaeopteryx lithographica), זה אותו יצור, שהוא חוליית הביניים בין הזוחלים לבין העופות.  רק שישה פרטים מבין מיליונים של עופות ובין מיליונים של זוחלים מייצגים את אותה נקודה בזמן. אנחנו מתקרבים כבר בעצם ל- 4.5  – 4  מיליון שנה והדמיון ל"שימפנזין" הולך ונהיה יותר ויותר משכנע. 

 

 

תורו של הארכיאולוג מגיע באיחור מה, כאשר כלי האבן שונו במידה כזו שניתן להבחין היטב בינם לבין אבנים טבעיות. בראשית שנות ה-70, בעקבות ממצאים שהתגלו בעמק אולדובאי שבטנזניה, על ידי לואיס ומרי ליקי, תוארך האדם יוצר הכלים לשלושה מיליון שנים. אך התאריך הלך והתרחק וכיום מדובר על 4 מיליון שנה. השלב הבראשיתי מתחיל אפוא כאשר התקנת הכלים מגיעה לשלב התפתחות החורג מעבר ל"תרבות החיות". שלב זה של יצור אנושי מתקרא "אולדובאי", על שם עמק אולדובאי, בו הוגדר. קיבול הגולגולת של האדם האמיתי מהשלב בבראשיתי מוערך ב-800 סמ"ק, לעומת 450 סמ"ק אצל השימפנזה.

 

 

באותה תקופה, חיו זה לצד זה, שני יצורים הוליכם על שתי רגלים" בן למשפחת ההומו ספיאנס (כלומר, אדם אמיתי) וכן קרוב משפחה המתקרא "אוסטרלופיטקוס" (קוף אדם מחצי הכדור הדרומי).

יש להדגיש: שרשרת ההתפתחות של ההומינידים מנקודת ההתפצלות מהענף השימפנזי, לא התנהלה בקו רציף, אלא תוך התפצלויות משנה לענפים צדדיים. אלה הובילו להיווצרות הומינידים שאין להם כל קשר או דמיון לאדם. ענפים אלו התפתחו במקביל לשרשרת שהובילה להומו-סאפיינס, והם נכחדו במהלך הזמן, מסיבות של חוסר יכולת לשרוד בתנאי אקלים ומזון שהשתנו בטבע.

 

 

ראה גם: אוסטרלופיטקוס אפארנסיס

 

העדות הפיסית לאבולוציה זו, בדמות מאובנים, זכתה אז בתוספת ובאישוש נכבדים בתחילת שנות ה-70 של המאה העשרים. חשיבותם נבעה לא רק מגילם המופלג אלא בעיקר מאנטומיית גופם, שאיששה מהרבה בחינות פרדיקציות מדעיות ותיקות מאוד, כדוגמת זו של הקל.

שפע המאובנים וגילן המופלג של השכבות הביאו אל המקום חוקרים שהתעניינו באבולוציה של האדם. ואמנם, המזל האיר פנים לאותם חוקרים. למרות מספרם המבוטל של מאובני הומינידים ממשפחת האדם התחילו להתגלות אלמנטים שונים של חלקי גופם. זעירים וחלקיים ככל שהיו, כל האלמנטים הלל, שכונו אוסטרלופיטקוס אפארנאזיס העידו על אנטומיה מאוד פרימיטיבית, שעטנז נהדר של תכונות דמויות שימפנזה ותכונות אדם מודרני. תכונותיו של האחרון באו לידי ביטוי בכך שאותם יצורים הלכו זקופים ממש כמונו. נפח מוחם, לעומת זאת, היה קטן כשל זה של השימפנזה: כ- 500 – 400 סמ"ק. הלסתות בלטו בשיעור ניכר קדימה, כמו אצל השימפנזה. מערכת השיניים לא היתה משולבת כמו זו של השימפנזה, אך שריד לשילוב זה עדיין ניכר בלסתות. השילוב כבר אינו פונקציונאלי, אך עוד ניתן להבחין בשרידיו, בבחינת ירושה מן העבר. גם מתאר קשת השיניים כולה (מבחינת אורכה לעומת רוחבה) היה באמצע, בין האדם המודרני לשימפנזה  עם זאת, גולגולתו השלמה של אותו יצור נשארה מסתורית במידה מרובה. אמנם נמצאו פיסות עצם צנועות בגודלן, שהעידו על כל אותן תכונות אנטומיות שהוזכרו למעלה, ואף היה ניסיון להציג שיחזור של הגולגולת – אך גולגולת שלמה של פרט מבוגר לא נמצאה. הרכבת הגולגולת היתה למעשה "קומפוזיט" (composite) לא שיחזור ממש. השלד המפורסם ביותר מטיפוס זה היה של נקבה בת 3.2 מיליון שנים שהתגלתה על ידי הפליאונטולוג דונלד ג'והנסון (Donald Johanson) ועמיתיו וכונתה "לוסי" (Lucy)[11]. לוסי היתה בת עשרים ומשהו במותה. קומתה הגיעה ל-1.05 מ'[12].

השלד של לוסי הוא אחד השלמים ביותר שהתגלו בחקר האבולוציה של האדם, כ-40% מכלל השלד. יתר על כן, כמעט כל חלק החסר בצד אחד של השלד נמצא בצידו השני, ולכן בהנחה סבירה של סימטריה ניתן לשחזר כמעט את כל השלד, להוציא חלקה העליון של הגולגולת ואצבעות הידיים והרגליים. גובהה של לוסי היה 1.1 מטר והיא שקלה כ-29 ק"ג, בערך כמו שימפנזה ממוצע. למרות המוח הקטן, עצמות הרגליים דומות מאוד לאלו של האדם הנבון מה שמראה בביטחון רב כי לוסי ומינים מסוגה הלכו זקוף.

 

 

ענף אחד של הומנידים הוא "האוסטרלופיטקים המגושמים", שהתפצל מ"האוסטרלופיטקוס אפארנזיס" לפני כ-3 מיליון שנה, ונכחד לפני כמיליון שנה. האוסטרלופיטקים המגושמים הילכו על שתיים, נפח מוחם נותר קטן, אם כי גדול משל השימפנזים – כ-500 סמ"ק, ועצמות הלעיסה היו עצומות בגודלן, בעיקר הלסת התחתונה. הגילוי הראשון נעשה על-ידי ריימונד דארט, פרופסור לאנטומיה מדרום אפריקה, שכבר בשנת 1924 קיבל שתי תיבות של עצמות מאובנות, שנאספו במחצבת סיד, ליד העיירה טאונג (Taung) בדרום אפריקה[13]. באחת מהן, בתוך גוש אבן, היתה גולגולת מאובנת של יצור קטן, דמוי קוף-אדם, שנראו כמעט כשיני חלב של אדם.  דארט הגיע למסקנה שהילד הזה, אשר נקרא מאז "התינוק מטאונג"., התהלך זקוף. דארט, שגם הטביע את הכינוי "אוסטרלופיטקוס" עשה מאמצים אדירים לגלות גולגולת של בוגר, ולא להסתפק בגולגולת של תינוק. הסיבה לכך היא, שככל שבעלי-החיים צעירים יותר, הם דומים יותר זה לזה. עובדה זו מוכרת כ-"הכלל הביו-גנטי של הקל", הקובע שהיצורים הקטנים של מינים שונים דומים הרבה יותר אחד לשני מאשר המבוגרים של אותם המינים. כמו כן הצליח למצוא שרידי אוסטרלופיטקוס במערות מקפאן  ((Makapan שבטנזניה).

 

 

בידו של דארט בחיפושיו אחר גולגולת של בוגר, סייע רופא סקוטי רוברט ברום. הוא הצליח לחשוף במערות סטרקפונטיין, ליד אגם רודולף שבקניה, את המאובנים הראשונים מהמין הגדול והחסון יותר של אוסטרלופיטקוס אפריקנוס בוגר, שחי לפני 3 מיליון שנה. הומיניד זה, קבל את השם "אוסטרלופיטקוס רובוסטוס", הידוע לחילופין כ"פראנתרופוס רובוסטוס".

מאז התגלה רובוסטוס בארבעה אתרים בדרום אפריקה, ובאחד מהם נחשפו לא פחות מ-130 פרטים שונים ממערה יחידה. מסתבר שידו היתה מותאמת ללפיתה מדויקת באמצעות הבוהן ואצבעות היד השטוחות. מבנה כפות הידיים תומך בהשערה כי מין זה השתמש בכלים לחפירת שורשי צמחים. שפע העצמות וכלי האבן שנתגלו בשכבות שבהן נמצאו עצמות היד תומך בהשערה זו. האוסטרלופיתקים לא דיברו כנראה בשפה סמלית, אך התקשורת התוך-קבוצתית היתה מפותחת, לפחות כמו זו הידועה בעדרי שימפנזים.

התיארוך של רובוסטוס לאותה תקופה ובאותו אזור כמו אפריקנוס העיד לראשונה על המבנה המסועף (דמוי "שיח" ולא "סולם") של שושלת האדם. ברום עצמו כבר העלה את הסברה שרובוסטוס הוא ענף צדדי בשיח זה, וזאת עקב ההתמחות של הגולגולת והלסת שלו אשר אינן אופייניות לא לקופי אדם ולא לאדם. ההומניד הזה מאופיין על ידי התפתחות קדימה של עצם הלסת העליונה ועצם העול (עצם הלחי שבאדם בולטת מתחת לעין), עם השתטחות חלק זה של הפנים, עד כדי קבלת הכינוי "פני צלחת" (dish face), ולסת תחתונה עצומה בממדיה.

 

 

בשנת 1953 נתגלה מין גדול-גוף וקיצוני באנטומיה שלו אפילו יותר, פראנתרופוס בויזיאי (הידוע גם כאוסטרלופיתקוס בויזיאי) בערוץ אולדובאי בטנזניה על ידי מרי ליקי[14]. ההומניד הזה נקרא על שמו של צ'רלס בואיז, איש עסקים שמימן את מחקריהם. פרט מפורסם אחר מהמין בויזיאי התגלה ב- 1969 בקובי פורה שבקניה על ידי בנם של מארי ולואיס, ריצ'רד ליקי. את הקשר ההדוק של משפחת ליקי לאוסטרלופיתקנים משלימה רעייתו של ריצ'רד מייב ליקי, אשר בשנת 1968 גילתה מאובנים של מין נוסף, פראנתרופוס אתיופיקוס, באתיופיה.

 

האוסטרלופיטקוס המגושם – הרובוסטוס, הבויסיי ואחרים – היו, אפוא, הומינידים צמחונים הולכי על שתיים, שחיו לפני 1-3 מיליון שנה. במוחם המוגבל לא השכילו לבנות לעצמם כלי עבודה, למרות שחיו עד לפני מיליון שנה. בניגוד להומינידים אחרים הם לא הצליחו לשרוד, משום שהיו ייחודיים מדי בצריכת המזון, מוגבלים לתחום גידול אחד בלבד, ולא היו מסוגלים להתאים עצמם במהירות הנדרשת לנוכח שינויים אקלימיים ומקורות מזון, שהשתנו בטבע וחייבו הסתגלות מהירה. תחומי "התמחות" ייחודיים שאפיינו כל אחד מהם, על אף היתרונות שהעניקו לבעליהם באותם תחומי התמחות ייחודיים – היו להם לרועץ כשנדרשו להגמיש ולהתאים את עצמם לתנאים משתנים. שרידי השלדים הרבים של האוסטרלופיטקוסים מוסברים עתה כפסולת מזון שהניח אחריו האדם. גם האוסטרלופיטקוס נזקק לכלים, שכן גם הוא – כאדם- היה בעל ניבים קטנים, מהלך זקוף וחי בערבות המרעה הפתוחה המהווה את תחום מחייתם של היונקים הטורפים.

 

 

 

בניגוד לסברה שסברה כי האדם התפתח מהאוסטרלופיטקוס וכי ראשון האדם היה ה"הומו הביליס" (ראה להלן), סוברים רבים כי ה"הומו" חי במקביל לאוסטרלופיטקוס. תחום "התמחותו" הייחודי של ההומו-סאפיינס, לעומת זאת, הוא הגמישות, אותה הצליח לפתח בזכות מוחו הגדול. מוח זה הוא שאפשר לו אותה התאמה לתנאים משתנים ולפיכך – לשרוד. כך קרה, שקרובינו המגושמים גזרו על עצמם כליה לפני כמיליון שנה, ולא נותרו מהם אלא אותם שרידים שאנחנו מוצאים עכשיו.

קיומו של "אדם אמיתי" בתקופה כל כך קדומה היה בגדר תגלית מרעישה. קודם לכן הניחו שיוצר התרבות האולדובאית הוא האוסטרלופיטקוס והוא בלבד. וכי עם הופעת האדם האמיתי היה זה האחרון מצויד כבר בכלים מפותחים יותר. המחקרים הללו הורו כי אבולוציה תרבותית אינה כרוכה בהכרח באבולוציה פיסית.

 

התרבות האולדובאית מאופיינת על ידי כלי הקיצוץ. זהו כלי מחלוק נחל שחידדו את קצהו האחד כדי שישמש לחיתוך או לקיצוץ. הדבר נעשה על ידי הרחקת נתזים ולשם כך השתמשו כנראה בשיטת "המקבת הקשה", היינו, הכאת אבן באבן. כתוצאה מכך התקבל מכשיר בעל קצה חד פחות או יותר. שאר חלקי המשטח הם טבעיים ללא שינוי. צורתו גסה והוא נחשב לכלי העבודה הקדום ביותר, מעשי ידי אדם. בין הנתזים שהתקבלו היו כאלו ששימשו ככלי עבודה; ניתן להבחין שאחדים מהם שוברו במתכוון בתבניות של כלים ממקובלים, כגון מגרדים או מגרעות. תפקידו המדויק של כל כלי אינו ידוע כמובן, אבל אפשר אולי לנחש את הדבר על פי צרכי היום יום של האדם הקדמון. בן תרבות אולדובאי נזקק לכלי עבודה לשם פשיטת עורן של החיות, חיתוך בשרן, חיתוך ועיצוב של עץ, חפירת שורשים, נבירה אחרי בעלי חיים זעירים. כן נזקק אדם זה לכלי נשק לשם התגוננות ותקיפה. קרוב לוודאי שהחומר השכיח ביותר לעשיית כלים היה העץ, אך כלי העץ לא שרדו. משערים שנתזי אבן חדים שימשו כסכינים לחיתוך חומרים רבים ואילו כלי קיצוץ עשויים היו לשמש לכריתת ענפים או מיתרים קשים. רמתם המקצועית של הכלים האולדובאיים היתה נמוכה ביותר. בשלב מאוחר ומפותח יותר, הקרוי "התקופה האולדבאית המפותחת" נוספו למכלול הכלים "ספירואידים". היו אלה אבנים שסותתו סביב תכנית בתבנית כדורית.

 

 

שרידים של עצמות בעלי חיים באתרי התרבות האולדובאית מצביעים בחלקם על נוהגי אכילת בשר. יש לשער שהמזון היה מורכב ברובו מצמחים, אך קשה לדעת על כך, כי לא נותרו שרידים. נאכלו בעלי חיים מכול הגדלים, אך כיום דומה כי החלק הארי של התפריט היה מורכב מאנטילופות ומחזירים צעירים. קשה לדעת אם אלו שנמצאו ניצודו או מתו. לפי מגוון שרידי החיות שנמצאו ניתן ללמוד שהיקף ניצול הצייד כמקור קיום היה רחב ביותר אצל בני תרבות האולדובאי, לעומת השימפנזים. סביר להניח כי גם האוסטרלופיטקוס ניצוד על ידי טיפוס האדם שהתגלה באולדובאי.

אופן ההתנהגות המאפיין ביותר מכול את בני תרבות האולדובאי ומבדילם מקופי האדם הוא טיפוס מגורים המושתת על אתר בסיס. הדבר מתברר על סמך גילוי אתר מרוכז ובו פסולת מגורים מכול הסוגים: כלים, שפוכת עצמות ולעתים רמז כלשהו למבנה. אתר הבסיס מצביע על תופעה של העברת מזון לאתר לצורך אכילתו. כך שאנשים אחדים נמצאו באתר שאליו הובא המזון על ידי אחרים. אופן התנהגות זה שונה משל קופי האדם האוכלים את המזון במקום בו הוא מצוי ואינם מותירים אוסף של מצבורי פסולת באתר מסוים. התנהגות זו של האדם הקדמון המושתתת על אתר בסיס, מזכירה אופני פעולה של ציידים-לקטים מודרניים, כאשר הזקנים והטף נשארים בבית שעה שהמבוגרים יוצאים לתור אחר מזון. אצל תרבויות הציידים מלקטים קיימת חלוקת עבודה בה הנשים תרות בעיקר אחר מזון צמחוני והגברים עוסקים בצייד. אין ממצאים ארכיאולוגיים המאוששים חלוקת עבודה זו בקרב אנשי אולדובאי, אולם תצפיות על שימפנזים, שם הצייד הוא בעיקר עיסוקם של זכרים, מאוששים הנחה זו.  קיומו של אתר הבסיס מעלה על הדעת שייתכן מאד שהקשרים בין מבוגרים לילדים היו הדוקים יותר בקרב נושאי תרבות אולדובאי. טיפול ממושך ואינטנסיבי בילד כרוך בצרכים הולכים וגדלים ללימוד עניינים בעלי חשיבות חיונית כמו שימוש בכלים. אתר הבסיס משמש גם תנאי מוקדם לדרך טיפול אנושית בחולים וזקנים, שמנועים מלהסתייע בטבע הסובב אותם.

אחזקת אתר הבסיס והפעולות המגוונות הכרוכות בחיפוש אחר מקור מזון וחלוקת המזון מצביעים על קיום תקשורת ברמה החורגת מהצרכים של פרימטים. קיימים שני הבדלים  מהותיים בין אתרי הבסיס של האדם מהשלב הבראשיתי לבין מגורי השימפנזים. קן העלים של השימפנזה משמש ליחיד בלבד, ולכול היתור לאם וגוריה. בעוד שאתר הבסיס האנושי, שימש למספר רב יותר של פרטים. שנית, השימפנזה בונה בכל לילה קן חדש והוא משמש ללינה בלבד. לעומת זאת, אתר הבסיס האנושי שימש למטרות נוספות כגון אכילה ועשיית כלים וסביר להניח ששימש ליותר מלילה אחד אף על פי כן, אתר הבסיס של השלב הבראשיתי אינו משמש ראייה לקיומה של משפחה, היינו קשר יציב בין זכר לנקבה אחת או אחדות וצאצאים. כיום, היחידה התרבותית היחידה של תרבות אולדובי המוכרת לנו היא באפריקה. במרוצת השלב הבראשיתי עסק האדם בעיקר בצייד חיות קטנות או אכילת נבלתן, התגורר באתרי בסיס לאורך אפיקי נחלים, כלי עבודתו היו פשוטים ואף על פי כן היה בהם כדי לשמש פיצוי לניביו הקטנים. יש לשער שפוטנציאל התקשורת שלו היה נמוך, על אף שהיה מפותח ביחס ללשון החיות. השימוש באש היה בלתי ידוע בתקופה זו.

בסופה של תרבות זו, מופיעה אוכלוסיה אנושית מחוץ ליבשת אפריקה – במזרח הקרוב, במזרח הרחוק ובאירופה. מכאן ואיל מתפשט האדם על פני שלש יבשות ותופס שטח החורג בהרבה מזה של קופי האדם.

להמשך קריאה: מההומו הביליס לאדם המודרני