תולדות גואטמלה

 

 ההיסטוריה של גואטמלה

 

אמריקה התיכונה התגלתה על ידי קולומבוס, במסעו הרביעי ב- 1502.  הוא ייסד מושבה ראשונה בקוסטה ריקה, שנעזבה אחרי זמן קצר.  הכיבושים הספרדיים השיטתיים התחילו עם דייגו דה ניקווסה  (Nicuese)ב-1508 והמשכו עם בלבואה (Balboa),  שהגיע ב- 1513 לאוקיינוס השקט.  רובו של הדרום (פנמה, קוסטה ריקה, דרום ניקראגואה), נכבש ב-1517-1523 על ידי פדרו אריאס דה אווילה.  אל גואטמלה חדר פדרו דה אלוורדו, משרי הצבא של קורטז.  לאחר שהכה את הילידים בקרב גדול בטוטוניקפאן שליד קצאלטננגו, נפלה לידיו הארץ ללא התנגדות.

כל האזור שבין מכסיקו לפנמה התארגן המעיין "קפיטניה כללית", בראשות המשנה למלך של ספרד החדשה" (מכסיקו).  האוכלוסייה נשארה אמרינידית ("אינדיאנית") ביסודה, אלא שהורכבה עליה שכבה דקה של שליטים ובעלי אחוזות ספרדיים.  רק בקוסטה ריקה, נעשו הלבנים, רוב הישוב.  לאזור הובאו כושים רבים לעבודה במטעים ובקוסטה ריקה נוצרה קבוצה גדולה של קפוזוס (זמבוס = בני תערובת של שחורים ואמרינידים).  מסוף המאה ה- 16 ועד תקופת נפוליון, הגיעו לאזור משלחות אנגליות, שניסו להוציא חלקים מידי ספרד, אך רק בליז נפלה בידיהם.

[על תקופת השלטון הספרדי, ראה קובץ על הקולוניאליזם באמריקה הלטינית]

המהפכה הצרפתית וכיבוש ספרד בידי נפוליון, היו יריית הפתיחה למספר ניסיונות שחרור עיקריים של עמי אמריקה התיכונה מעול הספרדים.  הכרזת העצמאות של גואטמלה ב- 15 בספטמבר 1821 לוותה באנרכיה, שנוצלה על ידי מכסיקו, על מנת לספח את גואטמלה לשטחה (יש לציין שאלמנטים רבים ב"קפיטניה הכללית" של גואטמלה רצו להצטרף למכסיקו).  בקיסרות הגדולה של אמריקה התיכונה, התעורר ויכוח בין המפלגה השמרנית, שתמכה בשלטון הקיסר, לבין הליברלית, שהתנגדה לו.  לאחר הדחת שליט מכסיקו, אגוסטין דה איטורבידה (Iturbide), זכו הפרובינציות של אמריקה התיכונה בעצמאותן.

 

ב-1 ביולי 1823 התאחדו הפרובינציות של גואטמלה, הונדורס, אל סלבדור, ניקאראגואה וקוסטה ריקה, לרפובליקה הפדראלית של אמריקה המרכזית, תחת השם "הפרובינציות המאוחדות של אמריקה התיכונה"; רק מחוז צ'יאפאס (Chiapas), שבצפון-מערב גואטמלה, נשאר נאמן למכסיקו.  אחת הפעולות הראשונות של הממשלה היתה שחרור העבדים הכושים ב-1824. במהלך חייו הקצרים של "האיחוד, יזם הנשיא הליברלי פרנסיצקו מוראסאן, רפורמות במטרה לתקן שלש בעיות מתמשכות: עוצמתה הרבה מדי של הכנסיה; הפער החברתי בין המעמד העליון הספרדי לבין מעמדם הנמוך של הילידים  וחולשתו של האזור כולו בווקי העולם. ניסיון האיחוד נכשל, בשל הבדלים וניגודים בין המדינות, בעיקר על רקע אתני [תושבי גואטמלה היו ברובם אמרינידים, סלבדור מסטיצים וקוסטה ריקה לבנים]. סיבות מהותיות יותר היו מלחמת מפלגות מרירה והניגודים המסורתיים בין חברות הברית – היחידות האדמיניסטרטיביות הספרדיות הקודמות – וניתוקן של מדינות אלו, זו מזו, על ידי שטחי יער נרחבים.  גואטמלה, בה שלטו השמרנים, היתה התקיפה ביותר.  את המדינה הנהיגו משפחות ספרדיות מיוחסות והכנסייה הקתולית, בהנהגת רפאל קררה (Carrera).  הונדורס היתה מעוז הליברלים, בהנהגת פרנסיצקו מוראסאן (Moeazan).

 

גואטמלה פרשה מהאיחוד ב-1839 ועצמאותה נוסחה בחוקה.  בשנת 1847 המדינות של אמריקה התיכונה התאגדו שוב.  ב-1857, התארגנה קבוצה של אלפיים שכירי חרב אמריקאים, בראשות וויליאם ווקר (Walker).  קבוצה זו לא הסתפקה בשירותי לחימה ותפסה את השלטון בניקאראגואה.  ווקר הכתיר את עצמו כנשיא המדינה ופרסם צווים דרקוניים, לפיהם הותר לסחור בעבדים ולמסור לחייליו, אדמות שהופקעו מאזרחי ניקאראגואה.  כמו כן הכריז על האנגלית כעל שפה רשמית.  מדינות האזור התאגדו "אד הוק", גרשו את צבא השכירים, שהיה מצויד בנשק חדיש יותר, ואת ווקר הוציאו להורג.

בשנים 1838-1871 שלטה המפלגה השמרנית, "ממשלת שלושים השנה" של גנרל רפאל קררה, – שמרן מגדל חזירים, שהסתמך על הכנסייה ועל הישועים.  הוא פיקד על צבא גואטמלה, בקרבות נגד שכנותיה – אל סלבדור והונדורס –  שניסו לכבוש את גואטמלה.  לאחר המלחמות הקשות נגד הונדורס וסלבדור, הוא רכש לגואטמלה עמדת-הגמוניה באמריקה התיכונה. גנרל קררה שנפצע, נרתם למלחמה בפשע.  מסיבה זו הקים את מערכת התאורה בעיר הבירה, שרחובותיה היו חשוכים ברובם.  הוא גם ייסד לשם כך את משטרת הביטחון האזרחית, שחייליה כונו ה"פטרוזיליות", בגלל צבע מדיהם.  ממשלת קררה אפשרה לבריטים להשתלט על בליז, בתמורה לסלילת כביש , שקישר בין גואטמלה סיטי לבליז סיטי. הכביש מעולם לא נסלל ותביעותיה של גואטמלה לפיצויים, לא נענו.

ממשיכיו לא הצליחו לעצור את התסיסה שנבעה נגד השלטון השמרני.  בראש התנועה עמדו מיגל גארסייה גנאדוס וחוזה רופינו בריוס.  המהפכנים פלשו לגואטמלה סיטי ב-  1871וזכו לתמיכת העם. הם דגלו במעבר לשלטון ליברלי וצמצום הפער. גראנאדוס פרש לאחר שנה וחצי ובמקומו עלה שותפו בריוס (Barrios), שהמשיך את מדיניות קודמו: גירש את הישועים, החרים את אדמות הכנסייה לטובת העם וביצע שורה של רפורמות כלכליות, סוציאליות ותחוקתיות. הוא שיפר את החינוך, את התעשייה הזעירה ואת החקלאות. בנה נמלים, כבישים ומבני ציבור. בזכות פועלו כונה:  ."El Reformador". בריוס עצמו היה בעל חווה גדולה של קפה ושלא במפתיע, עשה את כל מה שביכולתו, כדי לקדם את ענף הקפה, כולל שימוש בעובדי כפיה והעתקת אנשים מאדמתם. באותה תקופה 15% מהקפה בעולם יוצר בגואטמלה ו- 85% מהיצוא שלה היה קפה.  בריוס  הקים צבא חזק, וצייד אותו בששה תותחים כבדים, מתוצרתו של ביהח"ר הגרמני "קרופ", שחמישה מהם נקראו על שם חמש מדינות אמריקה התיכונה והשישי על שם  הגנרל עצמו.  הוא ניסה לאחד בכפייה את עמי האזור. פלש לאל סלבדור ונפל בקרב.  זה היה הניסיון הרציני האחרון לאחד את עמי אמריקה התיכונה.

בשנת  1898 תפס את השלטון אסטרדה קאבררה (Cabrera), ששלט במדינה עד 1920. הוא הביא קדמה במישור הטכנולוגי והגדיר את עצמו כ"מביא הקדמה והאור לארץ המפגרת".  התואר שאימץ היה "המורה והמשמר של צעירי גואטמלה".  הוא ראה את עצמו כשליט נאור והבטיח להפוך את גואטמלה ל"אתונה הטרופית". אך בה בעת בזז את אוצר המדינה, התעלם ממערכת החינוך ובזבז מיליונים על הצבא. בתקופת שלטונו גברה השפעתה הפוליטית של ארה"ב בגואטמלה.  מבחינה כלכלית נעשו המדינה ומשקה תלויים ב"חברת הפירות המאוחדת" (United Fruit Company) האמריקאית, שרכשה שטחים נרחבים למטעי בננות בגואטמלה.

בתקופת שלטונו פלשה אל גואטמלה, שכנתה אל סלבדור, בניסיון להפיל את משטרו של קאבררה. הצבא הגווטאמלי עמד בפני תבוסה, אך ניצל הודות למזל: אחת היחידות הגואטמליות קבלה מדים בצבע כחול, כי הצבע התקני (חאקי) אזל.  נשיא אל סלבדור שהיה בחזית, בסר שזו יחידה מצבאו ופנה לעברה. חיילי גואטמלה, שזיהו אותו, הרגוהו, והפלישה נבלמה.  בהשפעת ארה"ב הצטרפה גואטמלה ב- 1917 למלחה"ע נגד גרמניה וחיסלה את השפעתה של גרמניה על משקה של המדינה, בעיקר על הגידול והייצוא של הקפה. ת קופת שלטונו של קאבררה ידועה כאחת התקופות האפלות בתולדות גואטמלה.  אזרחים סבלו מדיכוי חסר רחמים וזכויות הפרט נעדרו כל משמעות.  שלטונו השנוא של קאבררה הופל על ידי מהפיכה בשנת 1920 במהלכה נתלו רבים ממקורבי הנשיא על ידי ההמון הזועם.

לאחר שנים של שלטון דיקטאטורים שמרניים וליברליים לסירוגין, עלה לשלטון חורחה אוביקו (Jorge Ubico), אדם שנוי במחלוקת: מצד אחד, לוחם נמרץ בפשע ומשפר את המצב הכלכלי. מצד אחר, דיקטאטור, שלא התחשב במוסדות השלטון. הוא תיקן את המשק, סלל כבישים ולחם בשחיתות, אך כשניסה למנוע את חופש העיתונות, הודח ב-20 לאוקטובר 1944.  לאחר מהפיכת אוקטובר 1944 עבר השלטון לידי חונטה, שכללה שני אנשי צבא ואזרח אחד.  החונטה ביטלה חלק ניכר מהחוקים שגרמו לתסיסה בעם והכריזה על כינוס בית המחוקקים.

 

בבחירות שנערכו ב- 1945 זכה הפדגוג והפילוסוף הליברלי דוקטור חואן חוזה ארוולו (Arevalo), אשר עם עלייתו לשלטון הונהגה חוקה דמוקרטית וסוציאלית חדשה. הוא ייסד את מערכת הביטוח הלאומי, את המשרד לענייני ילידים ואת מערכת הבריאות המודרנית של המדינה. כמו כן, יזם חוקי עבודה ליברליים. ארוולו הצליח להשלים את תקופת כהונתו (1945-1951), למרות סידרה של ניסיונות הפיכה (בשש שנותיו כנשיא, ארעו כ-25 ניסיונות הפיכה).  ארוולו ניצל את האווירה הכללית של סיום מלחה"ע ה-II ואת העלייה במחירי הקפה, כדי לבסס את מעמדה הכלכלי של גואטמלה, לחדש את מערכות השלטון ולחסל את החוב החיצוני. [היתה לו השקפה מעניינת בעניין הלוואות ממדינות זרות:  הוא טען שכאשר מקבלים הלוואה ביד אחת, נאלצים לקבל ריבונות ביד השנייה].

סוציאליזם ומהפיכה: ב-1951 נבחר ג'ייקוב ארבנז גוזמאן (Jacob Arbenz Guzman) – שמאלן, פעיל במהפכת אוקטובר, שבמדיניותו בלטו הקוו הסוציאלי והמגמה להיחלץ מהשפעת ארה"ב.  הוא ביקש לפרק אחוזות גדולות ולעודד יצרנות בחוות הקטנות. משום כך הוא היצר את צעדי United Fruit Company והלאים חלק מאדמותיה, ע"מ לחלקן בין האיכרים. במקביל ואולי כתוצאה מכך, התחילה מתפשטת "תנועת עבודה" שבה גברו השפעות קומוניסטיות.  במטעי "חברת הפירות" פרצו סכסוכי עבודה, בין החברה ובין הממשלה, על השטחים המוחרמים.  ארה"ב הכריזה שמדיניות גואטמלה כלפי "חברת הפירות" היא בלתי צודקת, ויזמו בוועידה בינ-אמריקאית בקאראקאס (אביב 1954), קבלת החלטה נגד מדיניותה של גואטמלה.  ב-1953 התקוממו יריביה של ממשלת גואטמלה, אך המרד דוכא.  מנהיג המרד, הקולונל קאסטיליו ארמאס (Armas) נמלט להונדורס, שם נתקבצו יריבי ממשלת גואטמלה.  ביוני 1954, פלשו המורדים, בתמיכת ארה"ב – לגואטמלה. לאחר קרבות שנמשכו  שנים עשר יום, גורשה ממשלת ארבנס, ואראמס תפס את השלטון. הלאמת שטחי המטעים, של החברות הזרות, עליה החליטה הממשלה השמאלנית ב- 1952, בוטלה אחרי ההפיכה הימנית ב-1954.

בשנים  1954-1982 היתה אי יציבות, והשלטון עבר תריסר פעמים מיד ליד.

בשנת  1960 החלו לפעול תנועות הגרילה. גואטמלה לא התגברה על הניגוד הקוטבי בין ה"ימין", שעמו מזוהים בעלי האחוזות ובני המעמדות הגבוהים, לבין ה"שמאל", שנהנה מתמיכת האינטליגנציה והמוני העם האמרינידים, שהם מחצית האוכלוסיה. מאז 1968 התגברה פעילות הטרור ואלפי אנשים נהרגו (ביניהם השגריר האמריקאי ונספחים), בפעילות טרור משני הצדדים, שהתפתחו לעתים להתמרדויות וללחימת גרילה.  בשנות ה- 70 השתפר המצב הכלכלי, כתוצאה מהתפתחות התעשייה, מייצוא הניקל (בצד ענפי היצוא המסורתיים: קפה, כותנה, סוכר ובננות) ומגילוי מקורות נפט.  מרבית הרווח מהשגשוג התרכז בשכבות הגבוהות.  ארגוני העובדים לחצו, החלה הגירה מאסיבית מהכפרים אל העיר, במיוחד אל עיר הבירה, שיצרה סלאמס.  הלחץ גבר ועמו פוליטיזציה של החברה. כל אחד תפש צד.  בדרך כלל המעמדות הנמוכים מול האליטה העירונית.  דו"ח 'אמנסטי' משנת  1979 מעריך כי 50,000-60,000 איש נהרגו על ידי האלימות הפוליטית בשנות ה-70 .

מספר רעידות אדמה בשנת  1976 הרגו כ- 22,000 בני אדם וכמיליון נותרו ללא קורת גג. מרבית העזרה שנשלחה אליהם לא הגיעה ליעדה.  בראשית שנות ה-80, הגיע לשיאו הדיכוי הצבאי של אלמנטים אנטי ממשלתיים.  בשנות ה-80 נמשך המאבק בין הצבא, עם או בלי גיבוי של גורמים אזרחיים, לבין תנועות המחתרת השמאליות וכן נמשך הדיכוי של האיכרים העניים, שהתנועות הללו שמשו להם לפה.

בבחירות במארס  1982, זכה מועמד של מפלגת השלטון "החזית הדמוקרטית העממית"  FDP)). מפלגות האופוזיציה טענו שהבחירות מזויפות והנשיא רומיאו לוקאס הודח על ידי הצבא ו"חזית השחרור הלאומית"  (MNL)הימנית-קיצונית.  כוחות של המהפכנים (שנהגו לקפל שרוול אחד בחולצתם), כבשו את בית הנשיא, בראש גדול של טנקי שרמן.  השלטון עבר לקצינים צעירים, שהעבירו את השלטון לגנרל חוזה אפריין ריוס מונט (Jose Efrain Rios Montt) – נוצרי אנגליקני שעלה לכוח במארס 1982.  ביולי אותה שנה הוטל משטר חירום והוכרז על גיוס חלקי למלחמה בקבוצות הגרילה השמאליות.  הוקמו בתי דין שדה, נאסרה כל פעילות פוליטית והוטלה צנזורה על העיתונות.

בתקופה זו, מספר מדאיג של אנשים, מרביתם אמרינידים, נרצחו בשם התנגדות למהומות ואנטי קומוניזם.  המדיניות מאחורי הרציחות נודעה כ"אדמה חרוכה".  הממשלה לא ידעה את זהותם של המורדים, אך הכירה את האזורים מהם הגיעו.  הממשלה החליטה לחסל את כל האוכלוסיה באזורים אלו ואגב כך לחסל את המורדים.  כמו כן, קיוותה הממשלה כי פעולות כגון אילו, ירתיעו את המקומיים מלסייע למורדים.

כארבע מאות כפרים נהרסו ותושביהם נטבחו, פעמים רבות לאחר עינויים.  הנותרים הועברו לכפרים חדשים, מוקפים במחנות צבא.  מעריכים שלפחות  15,000 איש נרצחו בזמן שלטונו של ריוס מונט.  למרות זאת, כחצי מיליון תושבים, באזורי הרמות הגבוהות ומחוז פטן הצטרפו למחתרת.  באוגוסט 1983 הודח ריוס מונט, על ידי שר הבטחון גנראל אוסקר אומברטו מחיא ויקטורס, שדגל במעבר לשלטון אזרחי דמוקרטי.  למרות זאת, המשיכה הפעילות הטרוריסטית. בכל חודש אירעו כמאה רציחות פוליטיות וכארבעים חטיפות! גם בתקופה זו דוכא באכזריות כל ביטוי של מרי, דבר שהביא ל"היעלמם" של אלפי אמרינידים ולבריחתם של של אלפי אמרינידים למכסיקו השכנה.  מרחץ הדמים הוביל לקיצוץ בסיוע האמריקאי לממשלה.  ביוני 1984 ערך השלטון החדש בחירות לאסיפה המכוננת, בפיקוחם של משקיפים מארגון מדינות אמריקה ומארה"ב, לצורך הכנת חוקה חדשה.

בנובמבר 1985 נערכו בחירות דמוקרטיות שהעלו לשלטון, בינואר 1986, את "מפלגת הנוצרים הדמוקרטית" (PDCG), בראשות עו"ד מרקו ויניסיו סרז'ו אראוולו (Vinicio Cerezo Arevalo).  באוקטובר אותה שנה, הוא ניאות ללחץ אמריקאי, וקיים שיחות שלום עם קבוצות הגרילה השמאליות, אם כי המשיך לרדוף אותן.  הוא השלים את כהונתו (שש שנים) והעביר את השלטון לחורחה סראנו אליאס (1990-1993), אף הוא מה- PDCG. גם הוא רדף תחילה את אנשי המחתרת ואת תומכיהם, הפעילים והסבילים כאחת, מכל שדרות האוכלוסייה – פוליטיקאים ואנשי איגודים מקצועיים, קבלנים ואיכרים, סטודנטים, עיתונאים וסתם ילדי רחוב.  בסבל העיקרי נשאו כמובן האמרינידים.  לפי אחד האומדנים, החל מ- 1960 נפלו יותר מ- 100,000 אמרינידים, קורבן למדיניות ההשמדה, בידי השכבה הלטינו-אמריקאית העליונה.  בשלב מסוים ניסה סראנו לפתוח בדיאלוג עם ארגון המחתרת URNG. השיחות לא הצליחו והפופולאריות שלו ירדה.  אליאס, שנתקל בקשיים בניהולה השוטף של המדינה, לא השכיל להמשיך בדרך קודמו וניסה לשנות את המשטר. ב-25 במאי 1993 הוא נקט בצעד קיצוני המכונה "הפיכה עצמית" (Auto Golpe).  בעזרת צוו נשיאותי הוא ביטל את החוקה, פיזר את הפרלמנט ואת ביהמ"ש העליון והפך לשליט אבסולוטי; דיקטאטור.  הוא טען שדרושה יד חזקה כדי להילחם בסוחרי הסמים ולהשליט סדר במדינה. הוטלה צנזורה חמורה על כל אמצעי התקשורת; נאסרה התאספות של יותר משלושה אנשים, "למעט חוג המשפחה ותפילות בכנסייה".  הצוו התיר לבצע חיפוש בבתים בכל שעות היום והלילה, ולעצור אנשים ללא צוו.

שר הביטחון, גנראל דומינגו גרסייה, יחד עם גורמי הצבא ובגיבוי אנשי העסקים וארגון מדינות אמריקה, שכולם גינו את שלטון היחיד שלו, אילצו אותו להתפטר, ולצאת לגלות בפנמה.  הדבר הוכיח שוב את הפרדוכס הלטינו־אמריקאי, שדווקא הצבא, בנשקו, הוא המגן היחידי של הדמוקרטיה.  אנשי הצבא מילאו אחרי הוראות ביהמ"ש כלשונן ואפשרו לקונגרס לבחור נשיא ללא תנאים.  נבחר נשיא חדש – רמירו דה לאון קרפיו (Carpio), שתפקידו האחרון היה 'אומבודסמן' – נציב זכויות האדם – (תפקיד שכמעט עלה לו בחייו ביום ההפיכה, כאשר אנשי הנשיא ניסו לעצרו אך הוא הצליח להימלט).

בשנים 93-95 הגיעה הממשלה להסכמי הבנה עם המחתרת השמאלנית, שהיתה פעילה מאד מאז שנות ה-60.  הטרור באמריקה התיכונה זורע אימה על ידי ביצוע פיגועים אלימים אקראיים, שגורמים לכוחות הביטחון להפעיל אמצעים ברוטאליים; פרדוכס היוצר תנאים פוליטיים מתאימים להפלת השלטון.  הממשל הצבאי שניסה לפעול בכוח, התעלם משורשי הבעיה.  היתה אווירת טרור במשך שנים.  עם התפרקות ברה"מ החלה תפנית: החלפת השלטון הסנדיניסטי בניקאראגואה וחתימת הסכם השלום בין הממשלה לבין המחתרת באל סלבדור.  גם הצבא מנסה לפעול אחרת.  בהסכמת הממשלה וראשי תנועת המחתרת הוקמה "וועדת הפישור הלאומית", בראשות איש רם דרג, עו"ד ממוצא יהודי, שמשפחתו היא בעלת העיתון הגדול במדינה.

ב-12 בנובמבר 1995 נערכו בחירות לנשיאות ואף מועמד לא זכה.  בסיבוב נוסף, שנערך ב- ב-7 בינואר 1996, ניצח איריגויין (Alvaro Enrique Arzu Irigoyen), איש מפלגת הימין המתון (PAN).  לאחר בחירתו החלו מגעים בין הממשלה לבין ה- URNG ובסופו של דבר, בדצמבר אותה שנה, נחתם ביניהן חוזה שלום.  הסכם השלום נחתם בארמון הלאומי, ב-29 בדצמבר 1996 והוא שם קץ לשלושים ושש שנות מלחמת אזרחים.  בתקופה זו נרצחו כמאתיים אלף בני אדם, למעלה ממיליון הפכו חסרי בית וכמה אלפים "נעלמו".  ההסכמים קראו לשמירה על זכויות האדם של הילידים, דאגה לבריאות, חינוך ושירותים סוציאליים.

 נשיא ארצות-הברית ג'ורג' בוש פתח בשנת 2003 במגעים עם מדינות אמריקה התיכונה, במטרה לגבש את הסכם הסחר החופשי של אמריקה התיכונה (Cafta). ולחתום עליו עד שנת 2004. יש הטוענים כי בוש רואה בהסכם הסחר החופשי, צעד ראשון בדרך ליזמה מקיפה יותר והיא אזור הסחר החופשי, הכלל אמריקאי. על ההתנגדויות להקמת אזור הסחר החופשי, ראו אתר האינטרנט של Global Exchange.

האתגר העיקרי של הסכם השלום בין המורדים לממשלה, הוא בשינוי המבנה החברתי והכלכלי של גואטמלה.  לפי פרסומי האו"ם, ל- %20 העליונים של האוכלוסייה, יש הכנסה הגדולה בממוצע פי 30 (שלושים) מזו של 80% הנותרים.  כלומר 3,000% !   

אפליה כנגד האוכלוסייה האמרינידית קיימת כבר חמש מאות שנים.  אחוז גדול מאד מן האוכלוסייה סובל מעוני. השאיפה לתנאים סוציאליים, רפורמות אגראריות וזכויות עובדים הם שגרמו בעצם למהומות, והם עדיין אקטואליים.