תולדות גאורגיה (גרוזיה ) בימי הביניים

כתב: גילי חסקין; 2000. עדכון 28-05-24

הערה: קובץ זה, עוסק בתקופה שמתחילה עם התנצרות גאורגיה ועד הגעת הרוסים.

ראה קודם: גאורגיה בעת העתיקה.

ראו גם  באתר זה: הרי הקווקז  ;   מסע בארצה של המלכה תמר ;   בארץ גיזת הזהב – פרקי יומן

גיאוגרפיה של גאורגיה ;

ראו: אלבום תמונות מטיול לגאורגיה, ב-2007

התנצרות גאורגיה

לפי המסורת, הגאורגים התנצרו בשנת 313, בהשפעת נינו (Nino) – "האם הקדושה" שהגיעה מקפדוקיה, אם כי חלקים מגאורגיה – המושבות היווניות שלחוף הים השחור – התנצרו כבר במאה הראשונה לספירה. בוועידת ניקיאה ב-325, השתתף כבר בא כוח הכנסייה הגאורגית. התנצרותו של המלך מיריאן ב-327, חיזקה את המלוכה, משום שנתנה למלך סיבה לגיטימית לרדוף את הכהונה הפגאנית, קבוצת כוח שמעמדה גדל והתחזק באותה תקופה. לקבלת הנצרות בגאורגיה בתקופה כה מוקדמת, הייתה משמעות נוספת: והיא הצטרפות למרכז הכוח הביזנטי, שתשפיע בצורה ישירה על התפתחות התרבות הלאומית בגאורגיה. בשנת 400 לספירה, מערב ארמניה, כולל מערב גאורגיה, חסתה בצילה של האימפריה הביזנטית.

במאה החמישית קם המלך וחטנג גורגסלי (וחטנג הראשון), המכונה "בעל ראש הזאב", בן דמותו הגאורגי של המלך ארתור האגדי והכריז מחדש על ריבונות ארצו. המלך וחטנג ייסד בשנת 455 את טביליסי, שנעשתה אחריו בירת גאורגיה. [האגדה מספרת שוחטנג יצא לצוד פסיונים עם הבז האהוב עליו (ייתכן שהשם "פסיון" בא מכאן – פאזיס – כמו המחוז אליו יצאו הארגונאטים). הבז היכה בפסיון בעודו באוויר ושניהם נפלו אל המים החמים. כשהגיעו הציידים הם מצאו את שני העופות מבושלים. המעיינות מצאו חן בעיני וחטנג והוא החליט להעביר לכאן את בירתו החדשה]. הוא גם עקר את האמגושיות הפרסית מן הארץ והקים את מרכז הכנסייה הגיאורגית במצחתה. 20 ק"מ מטיביליסי על מפגש הנהרות קורה וארגאווי בלב חבל כארתלי. המלך וחטנג קיבל אישור מביזנטיון להפוך את מצחתה ל"קתוליקוס", למרכז הכנסייתי המרכזי של גאורגיה. (המסורת מספרת שכאן גם התיישבה הקהילה היהודית הראשונה, שהגיעה לאזור לפני 2000 שנה). במאה החמישית מתחילה להופיע הספרות הגאורגית הכתובה. באותה תקופה נוצר האלפבית הגאורגי בצורתו הראשונה – "כתב חוצורי" (או כתב הכנסייה), הכולל 38 אותיות. ממנו התפתח במאה ה-12' "כתב מְחֶדְרולִי" (או כתב האבירים), המקובל אף היום. במאה השישית נשלטה מערב גאורגיה על ידי המלך צאטה מ-Lazica. הוא פרק את הברית שכרת עם פרס והצטרף אל ביזנטיון. הוא התנצר והדת החדשה התפשטה בקולכיס.

פרס לא קיבלה בקלות את אבדן השפעתה על האזור. כאשר מת המלך באקור השלישי, הפרסים ביטלו את הממלכה. הקיסר הביזנטי מאוריץ, יצא במסע מוצלח נגד פרס בשנת 582, ובשנת 588 שיקם את המלוכה בגאורגיה. גוּאראם הראשון הפך להיות נסיך, לא מלך, וקיבל את סמכותו מביזנטיון. גוּאראם וממשיכיו נלכדו בצבת המאבק שבין פרס וביזנטיון על ההשפעה באזור. במאה השישית לספירה התנהלו בקולכיס קרבות מרים בין הביזנטים לפרסים. באותה תקופה הייתה גאורגיה שטח מריבה על שליטה באזור ובעיקר על המוצא לים השחור. הכוחות הניצים היו רומא ויורשתה ביזנטיון מצד אחד, ובין פרס ואחריה הח'ליפות, מצד שני. בעקבות לחץ פרסי שפורר את המונרכיה האיברית, נחתם בשנת 533 הסכם בין הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס ובין המלך הפרסי כוסרו הראשון. אז הוכר מערב גאורגיה כשטח חסות ביזנטי, ומזרחה כשטח חסות פרסי. בין המאות 6'-8', התפוררה גאורגיה לנסיכויות פיאודליות מקומיות, שנקראו 'אֱריסתאווים' (מילולית: "מנהיגי העם" או "דוכסים"), ששליטיהן היו כפופים לאחת משתי המעצמות הגדולות השכנות.

כיבוש ערבי

כוחם של הדוכסים לא עמד להם מול שלוחי החליפים הערביים, שהחלו לשגר כוחות צבא לאזור, לאחר שהביסו את השליט הפרסי משושלת הסאסאנים. ב-643-645 נכבשה גאורגיה סטפנוס השני, שנאלץ להכיר בח'ליף כשליט איבריה. ההיסטוריוגרפיה האירופאית ובכללה "האנציקלופדיה העברית", מתארת את התקופה כאילו הארץ כולה שקעה באנרכיה. התמונה שונה: לערבים לא היה עניין ליישב את גאורגיה המזרחית. במקום זאת הם אפשרו לנסיכים הגאורגים לשלוט תחת ריבונות הח'ליף. התרבות הגאורגית פרחה באין מפריע, בעוד שהערבים עסקו במסחר. בזמנם שגשגה טביליסי, ששכנה בצומת דרכי השיירות.

בסוף המאה ה-8' החלה התעוררות לאומית, בהנהגת לאון השני שליט אבחזיה, שניצל את המצב, פרש מאגריסי ואיחד את מערב גאורגיה תחת דגלו בקוטאיסי. [במשך כמה דורות נמשכו המלחמות בין נסיכי כארתלי לבין נסיכי המערב, שבו קמה בתקופה ההיא ממלכת אבאסגיה בחסות ביזנטית]. במאה התשיעית גדל כוחו של האמיר של טביליסי באופן נפרד מהחליפות העבאסית. החליף הארון אל רשיד פנה אל אשוט הראשון נסיך איבריה, שליט הדוכסיות הדרומיות של גאורגיה (בית בגרט שמוצאו מארמניה), להילחם באמיר המורד. אשוט השני (830-813) המכונה "מֶזְד" (הגדול), לא הצליח להדיח את האמיר החזק של טביליסי, אך הצליח לשלוט על מערב איבריה ועל הדוכסיות הדרומיות, והוכר כנסיך על ידי השליט הביזנטי לאו החמישי וקיבל ממנו את התואר 'קורפאלאט', או 'שומר הארמון'].

ברבות הימים פרשה האמירות מהאימפריה הערבית, דבר שהביא לחורבנה של העיר טביליסי. במהלך תקופה זו גיאורגים רבים נחטפו ונמכרו בטורקיה, פרס, אירופה, ארצות המזרח וערב כחיילים לוחמים, ממלוכים.

שושלת בגרט שלטה בגאורגיה ללא הפרעה כמעט 1000 שנים, תקופה שהסתיימה עם פלישת הרוסים ב-1801. בראשית המאה העשירית נחלש בהדרגה כוחם של הערבים במזרח גאורגיה וכוח הביזנטים עלה. השליט הגאורגי קיבל נתחים הולכים וגדלים. כתוצאה מכך, חידש בית בגרט את חירותה ואחדותה הלאומית של גאורגיה. בגרט השלישי איחד בשנת 978 את כארתלי ואבאסגיה והקים את גאורגיה החדשה – סַכָּרְתְבֵלוֹ – שבירתה הייתה קוטאיסי. בימיו של בגרט השלישי התפשטה ממלכתו וזו פעם ראשונה שניתן לומר שמזרח ומערב גאורגיה הפכו לישות אחת. רק העיר טביליסי נשארה בידי משפחת ג'אפארידזה המוסלמית. [עד שנפלה בידי דוד "הבונה" ב –1122]. תחת ימיו של בנו, בגרט הרביעי (1072-1027) הפכה גאורגיה לאחד ממוקדי הכוח בקווקז. המלך בגרט הרביעי החליש את כוחם של הנסיכים הפיאודליים, הכפיפם לשלטון המרכזי והנהיג במדינה אורח חיים פיאודלי.

בכל השנים נשמר המגע בין הכנסייה הגאורגית לבין ממלכת ביזנטיון. המנזרים הגאורגים שבהר סיני, בירושלים ובהר אתוס, העשירו את הספרות הגאורגית בתרגומים ובעיבודים של כתבי הפילוסופים היוונים. במאה ה-11' ערך גאורגי הקדוש מהר אתוס, את הטקסט הגאורגי של הברית החדשה ושל ספר תהילים, שכבר תורגמו לגאורגית במאה החמישית ואחריה, והניח את היסוד לתרגום המקרא השלם.

ראו באתר זה: הר אתוס.

הסיפור על ברלאם ויהושפט (Barlaam & Josaphat, תולדות חיי בודהא בנוסח נוצרי), שחובר תחילה בגאורגית, תורגם ליוונית על ידי אותימוס האתוני (955-1024) וזכה לפרסום רב באירופה של ימי הביניים. היציבות היחסית נסתיימה עם פלישת הסלגו'קים. שהגיעו מאסיה התיכונה, כבשו את פרס ושטפו מערבה לקראת 1060. הם כבשו את אני (Ani) בירת ארמניה בשנת 1064 והכו את הצבא הביזנטי בקרב מנזיקרט ב-1071. הסלג'וקים השתלטו על מרבית שטחה של ארמניה וגרמו לרבים מתושביה לברוח אל גאורגיה הנוצרית. המלך בגרט השישי מת שנה אחרי התבוסה הביזנטית והשלטון עבר לידי בנו גאורגי השני (1072-1089). הוא לא הצליח לשלוט באופן אפקטיבי מול ההסתערות הרציפה של התורכים והשלטון עבר אל בנו. אולם המלך דאויט השלישי, שכונה גם "המחדש", ובעיקר "דוד הבנאי" (1089-1125), גדול המלכים הגאורגים והמוצלח ביניהם, החזיר לגאורגיה את עצמאותה והביא את תור הזהב.

תור הזהב

מלחמתו של דוד הבנאי כנגד הטורקים, השתלבה למרבית המזל עם הגעת הצלבנים לאסיה הקטנה ולסוריה. לאחר כמה ניצחונות, הוא חדל לשלם מס בשנת 1096. הוא חיזק את משטרו והשליט אותו על אותם נסיכים שלא קיבלו את מרותו. בשנת 1105 כבש את קָחֶטִ kakhet)) שבמזרח וצירפה לגאורגיה. הוא בנה צבא, על ידי שגייס 40,000 שכירי חרב קיפצ'אקים (ממוצא טורקי) מהערבות שמצפון לקווקז. בשנים 1110-1122 הוא ניצח כמה ניצחונות מרשימים כנגד כוחות תורכיים. הוא יישב אותם ואת בני משפחותיהם בגאורגיה. הניצחון המרשים ביותר הושג בקרב דידגורי (Didgori) ב-12/08/1121. כמו כן סיפח לממלכתו חלקים נרחבים מארמניה. דוד הבטיח את נצחונו על המוסלמים על ידי שחרור טביליסי ב-1122, צעד שפתח את תור הזהב של גאורגיה, ששלטה בכל השטח שבין אזרבייג'ן למזרח תורכיה. היחס ההומני שהפגין כלפי האוכלוסייה המוסלמית בטביליסי, היה הסטנדרט לגבי האוכלוסייה כולה בממלכתו המולטי אתנית. והוא הצליח להותיר זאת כמורשת תרבותית לדורות הבאים. הוא השתמש בכוח העולה ובפרסטיז'ה של ממלכתו, להגדיל את ההשפעה הפוליטית והתרבותית של גאורגיה.

סטפאנוס, היסטוריון ארמני בן התקופה, כתב עליו: "דוד הגדול היה משכמו ומעלה מעל כל השליטים של זמננו. הוא זה שהביא שלום ורצון טוב בכל המדינות המזרחיות, ובמיוחד בארמניה ובגאורגיה. הוא שם קץ למלחמות". לא מדויק. הוא ידוע כמצביא מבריק, שהיה תוקף את יריביו בתנועת פרשים מהירה. דוד נלחם נגד הסלג'וקים ואיחד את שטחי גאורגיה, כולל אלה שנמצאים כיום בטורקיה. לפניו היו המשפחה המלכותית ואציליה, וסאלים של הח'ליפות הערבית ושל הגנרל איבן מסלמה. אולם תקופת שלטונו לא הייתה בהכרח שלווה וסובלנית, אלא רצופה במאבקים, בעיקר עם האצולה הפיאודלית, שהתנגדה להגבלות שהטיל על סמכויותיה. למרות המאבקים הפנימיים והמלחמות הרבות לביסוס שלטונה של גיאורגיה, שהלך והתרחב באותה תקופה וכלל גם את ארמניה, מצא דוד הבנאי זמן וכסף להקים מרכזי לימוד. אחד מהם הוא מנזר גלאטי (Gelati), שהיה מרכז תרבותי חשוב. הוא בנה אותו כדי להודות לאל על ניצחונותיו וכדי ליצור מרכז נוצרי חדש עם אקדמיה תוססת. לשם כך הביא המלך למנזר פילוסופיים ניאו אפלטוניים כמו ארסן איקָאלוטֶלי ויואן פטריטצי, שלימדו שנים רבות באקדמיה מאגנה שבקונסטנטינופוליס, אך גורשו משם בגלל דעותיהם בענייני אמונה. הם חיברו את תכנית הלימודים הגלאטי, שדמתה מאד לתוכנית באקדמיה הביזנטית. הלימודים כללו גיאומטריה, אסטרונומיה, פילוסופיה, יוונית ולטינית. המלך דוד נודע כמחוקק ומחולל רפורמות וכפטרון המדעים והאומנויות.

במאות 11'-13' פרחה התרבות הגאורגית. הסגנון הייחודי בבניית כנסיות הגיע לשיא פריחתו. הקתדרלה של אלָאווֶרדי בקאחתי, הקתדרלה של סוֶוטיצחובֶלי במצחתה, ומנזר גֶלאטי על יד קוטאיסי, שבנייתם הושלמה בימי דוד הבונה, הם העדות המובהקת לכך. הארמנים כינו את דוד "חרב המשיח". הוא יצר קשר מיתי בין שושלתו לבין בית דוד התנ"כי והכתיר במו ידיו את בנו דֶמֶטרֶה הראשון, שמלך אחריו בשנים 1156-1125. בנו הבכור של דמטרה, דוד החמישי, מרד באביו והדיחו למשך חצי שנה עד שמת והשלטון שב לאביו. בתקופתו השלטון שהפך להיות ריכוזי יותר ויותר. בנו, המלך גאורגי השלישי הכניע את והנסיכויות הארמניות. ואחד את קולכיס עם איבריה. בשנת 1177 מרדו האצילים בשנית, אך המרד דוכא. בתקופתו של גאורגי ה-III תוכננה ונבנתה הקתדרלה הגדולה של מצחטה (1128-1110) על ידי האדריכל הגדול אַרְסְקוצְטְזֵה ((Arskotsze. המסורת מספרת כי המלך גאורגי כרת את ידו הימנית, כדי שלא יבנה שוב כנסיה כזאת.

ב-1178 הכתיר גאורגי את בתו היחידה תמר במשותף איתו. ימי מלכותה (1213-1184) נחשבים לשיאו של "תור הזהב", הן במובן המדיני והן במובן התרבותי. מלכותה השתרעה מהאזורים שצפון מערב לים השחור עד אזרבייג'ן, שלחוף הים הכספי. מרכס הקווקז עד לב ארמניה. מארזרום ועד ג'אנגה (קירקובאד המודרנית). אימפריית טרבזון הייתה בת חסותה וכמותה ממלכת שירוואן שלחוף הים הכספי. הייתה זאת תקופת השיא של גאורגיה מבחינת חשיבותה הפוליטית ועוצמתה הכלכלית. בימי תמר פרחו האומנויות הגאורגיות. למרות מלחמות ההישרדות התכופות נגד שכניה המוסלמים, הייתה זו גם תקופת סובלנות דתית כלפי נתיניה המוסלמים והיהודים של הממלכה הגאורגית.

תקופת המלכה תמר הייתה גם תור הזהב של הספרות הגאורגית. אז נכתב האפוס "עוטה עור הנמר", על ידי שותָא רוּסתָווֶלִי (Shotha Rustaveli), המשורר הלאומי של גאורגיה. רובו נכתב, אגב, במנזר של עמק המצלבה בירושלים, משקף בצורה נאמנה את האידיאלים של זמנו: אידיאלים של אבירות, גבורה ואהבה תורגמה לשפות רבות ונחשבת ליצירה הגאורגית האהובה ביותר.[1]

בהקדשה למלכה כתב רוסתוולי: "למלכה תמר נרונה בדמעה בדם נימלחת / שאותה היללתי שבע ברינה לא רע צולחת / סוף זקוף היה לי חרט, דיואי דמעה קולחת / השומע תנחת בו כחנית, בלב פולחת". כמה שורות לאחר מכן משתפך רוסתוולי ומכביר בתיאור יגונו ומעיד על שברון לבו: "אנכי, נגיד רוסתוולי / שמתי זאת על צווארי / כי בשל מנהגת חיל / אשתגע לאין הבריא / נחלשתי, כי בחלד אין תחבושת לשברי / או תגהה מזור לפצע / או מהר תכרה קברי".[2]

אברהם שלונסקי, העורך הספרותי של היצירה בעברית, אמר על רוסתוולי: "כשם שיהודה הלוי הוא האומה הישראלית, הומרוס הוא יוון, דאנטה הוא איטליה, שקספיר הוא אנגליה ופושקין הוא רוסיה, כך שותה רוסתוולי הוא גרוזיה". בתודעת העם הגרוזיני, טוען שלונסקי, "עוטה עור הנמר" אינו רק יצירת מופת ספרותית אלא, "ספר-הספרים שלה, גאונה וחסדה העליון. ואכן בכוחה זה היא מתמרת ועולה מתחומי הלאומי הייחודי, וזוכה להיות מנכסי-צאן ברזל של שירת העולם". וכך נאמר בפתח המהדורה בעברית: "סיפור אהבה וגבורה ומסירות נפש. הפואמה מצטיינת בעיבודה האמנותי, בניתוחה הפסיכולוגי ובשפעת אמרות – החכמה הפזורות בה, שגם עתה, מקץ שמונה מאות שנה, מקודשות הן בפי בני גרוזיה. רוסתוולי מטיף ביצירתו לקריאת דרור לאסירי העבדות, לשוויון הגבר והאשה, למידת החסד ונדיבות-לב, ושנאה עזה בלב לאנשי הכחש והמעל. רעיונות אלה עשו את 'עוטה עור נמר', לספר המחנך את עמו, ומלאכת המחשבה שהושקעה בו עש אותו לשם-נרדף לכליל השלמות הפיוטית".

את דיוקנה של המלכה תמר ניתן לראות בוארדזיה, על הגבול הארמני, על אחד מסעיפי דרך המשי. ב-1185 נישאה תמר לנסיך יורי בוגוליובסקי, בנו של הדוכס הגדול של סוזדאל. אלא שהנסיך לקח חלק פעיל בסכסוכים הפנימיים בחצר, ושנתיים וחצי לאחר הנישואים סולק לאנטוליה. ב-1189 נישאה תמר בשנית, הפעם לנסיך דוד סוסלאן. אך יורי לא התכוון להניח לה ולכס המלוכה. ב-1191 פרץ מרד אצילים, שהקיף כמעט את כל מערב גיאורגיה, והנסיך יורי חזר מאנטוליה כדי להשתתף בו. תמר דיכאה את ההתקוממות וגירשה את יורי בשנית. בתחומים הצבאיים עלו הישגיה של תמר על אלה שבחיי הנישואין. ב-1195 הביסה את הטורקים בקרב שאמקור וב-1202 הביס צבאה בוארדזיה, צבא מוסלמי שמנה כ-400 אלף חיילים. הגאורגים ייחסו את הניצחונות לאיקונין המופלא – "הבתולה של וארדזיה". במאה ה-12' גדלו בגאורגיה סוסים אצילים. סוס גאורוגי היה שווה בערכו לסוס הערבי. תמר הורישה לבנה גאורגי הרביעי ("לאשה" – המזהיר – 1223-1212), ממלכה מוקפת במדינות חסות מעלות מס.

מונגולים

תקופת היציבות הייתה קצרה. גאורגי לאשה תכנן להשתתף במסע צלב לארץ ישראל, עד ששמע על ההרס המונגולי של ארמניה ב-1220. המונגולים הגיעו בכוח עצום ואפילו 90,000 פרשיו של גאורגי לא היו איום משמעותי עבורם. גאורגי לאשה עצמו נהרג בקרב נגד המונגולים ב-1223. המונגולים פלשו לגאורגיה בפעם השלישית ב-1236, והביאו חורבן על הארץ.

בפלישתם ערערו המונגולים את תקפה של הממלכה וחיזקו את הפיאודלים המקומיים, כשהם דוחפים את המלכה רוסודאן (Rusudan), אחותו של גאורגי, החוצה מטביליסי אל קוטאיסי. הייתה זו תקופה של דיכוי, כאשר המחוזות המזרחיים כארתלי וקחתי שועבדו לאילחנים של פרס וחבל אימֶרֶת ובירתו קוטאיסי שבמערב, נותרו עצמאיים. השלטון המונגולי בגאורגיה, שארך יותר ממאה שנה, הוביל לפירוק של המלוכה לנסיכויות זעירות, נטל מסים כבד וירידה הדרגתית של המדינה.

ראו באתר זה: הכיבוש המונגולי של אירופה

במאות ה-13' וה-14' נאלצו הגאורגים להשתתף במסעות הצבאיים של המונגולים נגד הטורקים והממלוכים בעיראק, סוריה וארץ ישראל. צבא גאורגי בפיקודו של וחטנג השלישי השתתף בכיבוש ירושלים ב-1303. במאה ה-14' הייתה תקופת תחייה קצרה לגאורגיה בתקופת מלכותו השנייה של גאורגי החמישי "המהולל" (1346-1314). הוא התייצב בראש תנועת תחייה לאומית וחוקק את החוקים הפיאודליים של גאורגיה. חוקים אלה הצטרפו לכלל מערכת של תלות בין אדונים בעלי אחוזות, לוסאלים על שיעבוד צמיתים, שכללה מיסוי באמצעות מתן שירותים וסחורות, בדומה לפיאודליזם האירופאי. גאורגי החמישי ניצל את מעמדו כוסאל ראשי של האילחנים בפרס ותפס את השלטון. מאוחר יותר, כאשר האילחאן נרצח הוא הפסיק לשלם מס וגרש את המונגולים אחרי כמאה שנות שלטון מונגולי בארצו. המדיניות שהנהיג חיזקה את הממלכה ותבעה את הטריטוריה.

טימור לנג

ב-1386 הגיע טימור לנג הטורקי (קאשי) והחריב את טיבליסי וחלק גדול מהארץ. טימור לנג הוביל שמונה מסעות מלחמה לגאורגיה. המסע שבא בעקבות 'המוות השחור' שפקד את גאורגיה ב-1366, הרס כל תקווה לתור זהב שני. טימור לנג שבה את המלך בגרט החמישי נכדו של גאורגי החמישי ויורשו של דוד התשיעי.

מסעותיו של טימור לנג היו מלחמות בזק. הוא נטה לקבל את כניעת השליטים המקומיים ולהשאירם על כנם ככפופים לו. כשמרדו בו, הייתה נקמתו איומה. הוא היה מותיר מכל עיר מורדת רק את השער ופירמידה של גולגולות. לאחר שדיכא מרידה בראשות טוקטאמיש, שליט "אורדת הזהב", שכרת ברית יחד עם ויטאוטס שליט ליטא, והם הובילו יחד צבא ענק של רוסים, פולנים, ליטאים, ואף צלבנים מן המערב. טימור צעד אלף מייל צפונה וניצחם בקרב קשה על הנהר וורסקלה (יובל של הדנייפר), ליד פולטבה. משם פנה לכיבוש גאורגיה, ארמניה ועיראק. הוא כבש את בגדד ובנה אותה מחדש.

ראו באתר זה: טימור לנג

לאחר נסיגת הטטארים, נמצאה גאורגיה, במאות 15'-18', בצבת של לחץ מתמיד מצד שתי המעצמות המוסלמיות הגדולות, שהתפתחו בשכנותה – תורכיה בדרום – מערב ופרס בדרום – מזרח. [ב-1453 כבשו העות'מנים את קונסטנטינופול. זה, ושינוי דרכי המסחר מאירופה למזה"ת, החלישו מאד את כלכלת גאורגיה. בסוף המאה ה-15' עלתה השושלת הצפווית הפרסית]. בתקופה זו ובמידת מה כתוצאה מכך, התפוררה גאורגיה המזרחית לשלש נסיכויות, בראש כל אחת מהם עמד נסיך מבית בגרט ושלושתן נעשו כפופות לשאח הפרסי. גאורגיה המערבית התפוררה לקבוצת נסיכויות עצמאיות, שהיו כפופות לשולטן.

המאה ה-16' הייתה המשך של השגות הגבול. הפרסים, בהנהגת השאח תהמספ פלשו לגאורגיה ארבע פעמים. בשנים 1541-1544. ב-1548 כבשו הפרסים את טביליסי. רק קחטי (Kakheti) פרחה במהלך תקופה זאת, הודות למיקומה על דרך המשי המובילה אל אסטרחאן, שעברה דרך ערי שוק כמו Gremi ו- Telavi.

שלום אמסיה, שנחתם ב-1555 בין העות'מנים לבין הספאווים, חילק את גאורגיה לשני תחומי השפעה ובעצם לשתי ספירות. המערבי לתורכים והמזרחי לפרסים.

מספר לא קטן של מנהיגים גאורגים ניסו לשחרר את המדינה מעול הפרסים אך הם כשלו. העריקה של המלך טיימנורז (Taymnurz) הראשון בקחטי, בראשית המאה ה-17', הביאה לענישה מהשאח הפרסי עבאס הראשון ב-1615, אשר עינה למוות בברזל מלובן, את המלכה כֶיתֶיוואן (Keyteywan), הרג למעלה מ-60,000 קחטיאנים והגלה למעלה מ-100,000 מהם לפרס. בלחצם של העות'מנים והצפאווים של פרס, התאסלמו אחדים מן המלכים והנסיכים וחלק מן העם הגאורגי. חלקם נקראים היום "אג'רים" ולדעת רבים אינם נחשבים עוד לגאורגים. העות'מנים ופרס אף עודדו את המוסלמים ההרריים לפלישות לגאורגיה הנוצרית.

באזורי הספר של גאורגיה שהתרוקנו מיושביהם התיישבו טורקים, ארמנים וטטארים.

הערות

[1] תורגמה לעברית על ידי בוריס גפונוב, שעל שמו קרוי רחוב בקוטאיסי. על שמו של רוסטוולי נקראים השדרה המרכזית, שדה התעופה ותחנת המטרו בטביליסי .

[2] "עוטה עור הנמר" בתרגומו של בוריס גפונוב, שראה אור ב-1969 בהוצאת ספריית פועלים.