תולדות ברזיל מראשיתה ועד לנפילת הרפובליקה הישנה.

כתב: גילי חסקין , ‏14/11/2017

השם

ברזיל היא הארץ היחידה בעולם הנקראת על שם עץ. "עץ ברזיל" (Brazilwood).  שורשו במילה הלטינית Brasa שהוראתה 'גחלת', ובעיקרו אינו אלא שם התואר Brasile שבפירושו "אדום כגחלת". השם מופיע כבר במפות מן המאה ה-13. הספנים הפורטוגלים מצאו גזעים שתוכם אדום, שהים פלט בחופי האיים האזוריים ושיערו שבאי כלשהו באוקיינוס האטלנטי גדלים עצים כאילו.

התקופה הפרה-קולומביאנית

הילידים, ("האינדיאנים"), תושבי ברזיל לא פיתחו מדינה ריכוזית. חפצי האמנות שלהם היו עשויים מחומרים מתכלים ומשום כך לא הותירו לארכיאולוגים מידע רב . ילידי ברזיל לא פיתחו כתב ולא השתמשו באבן ליצירת פסליהם. לכן, כמעט כל העדויות לא שרדו את מהלך הדורות.

מקור הילידים הברזילאים עדיין שנוי במחלוקת, אך רוב הארכאולוגים מסכימים ש מקור הילידים הברזילאים, כמו כול האמרינדים (האינדיאנים של יבשת אמריקה), בגלי הגירה שבאו מאזור סיביר דרך מצר ברינג. עמדתם נתמכת בעדויות אנתרופולוגיות וגנטיות רבות. לדעת רוב החוקרים, ילידי ברזיל הגיעו בגל ההגירה הראשון שחצה את מצר ברינג בסביבות 9,000 לפנה"ס.

חוקרים אחדים טוענים שנמצאו שרידי אדם בני 20,000 שנה באמריקה, לכן לא ייתכן שבאו בגל הגירה שהתרחש כ-11,000 שנה לאחר מכן. הם מציינים את שלד לוזיאה Luzia Woman)), שנמצא כי ב-Pedro Leopoldo, שבמדינה הברזילאית מינאס ז'ראיס[1], כעדות שתומכת בהנחתם.

בשטחה של ברזיל של היום היו שבטים שעסקו בצייד ובלקט, אך מרבית התושבים  חיו בכפרים והתקיימו מחקלאות פרימיטיבית. רבים מתוך כ-2,000 השבטים והעמים שחיו בברזיל בעת הגילוי האירופאי נספו במלחמות, בטבח ובמחלות שהיו מנת חלקם עם הגעת האירופים. אנתרופולוגים רבים סבורים, כי טרם בוא הפורטוגלים, חיו בשטח בו שוכנת ברזיל, שבעה מיליון ילידים "אינדיאנים".  מספרם ירד מיותר משבעה מיליון לפני הגעת קברל לכ-100,000 בשנות

ה-50 של המאה ה-20. מאז, הממשלה הברזילאית השקיעה מאמצים ניכרים בפיתוח האינדיאנים והגנה על המיעוט ששמר על אורחות חייהם ביערות הגשם של האמזונס. בזכות התמיכה הממשלתית מספרם עלה לכדי 300,000 לקראת סוף המאה ה-20. במפקד אוכלוסין שנערך בשנת 2000 כ-700,000 ברזילאים סיווגו את עצמם בתור "אינדיאנים".

גילוי:

האירופאי הראשון שהגיע לאזור היה ויסנטה יאניס פינסון (Vicente Yáñez Pinzón), שהשתתף ב-1492 במשלחת של כריסטופר קולומבוס ובפברואר 1500 גילה את שפך האמזונס, אך איש לא התעניין במקום. הנסיבות שהובילו לגילוי הארץ היו מקריות.

ראו באתר זה: קולומבוס וגילוי אמריקה.

                   הרצאה על פורטוגל 

בעקבות מסעו של וסקו דה גאמה להודו, החליט מנואל הראשון, מלך פורטוגל לשגר ארמדה גדולה להודו, בפיקוד פדרו אלוורז קברל (Pedro Alvarez Cabral) על פי עצתו של ברתולומיאו דיאש (מגלה כף התקווה הטובה), החליט קברל להרחיק לתוך האוקיינוס האטלנטי, כדי להסתייע ברוחות הצפון־מזרחיות, בעת הקפת אפריקה. ב-22 באפריל 1500, לאחר שלושים ושלושה שלושים ושלושה ימי מסע, הגיע קברל, כנראה בטעות, לחוף יבשת אמריקה הדרומית, לפורטו סגורו (Porto Seguru) של ימינו.

ראו באתר זה: עידן התגליות הפורטוגלי.

יש הטוענים, כי לא ייתכן שספן כה מנוסה כקברל, יבצע טעות כה גסה.  לטענתם הטעות היתה מכוונת. אם נוסיף לכך את העובדה, שהפורטוגלים התעקשו כל כך שהגבול ביניהם לבין הספרדים, שנקבע על ידי האפיפיור בוועידת טורדיסליאס (Tordesillas) יזוז מערבה, נסיק שיש דברים בגו.

הדרך היחידה לוודא זאת היא על ידי פתיחת הארכיונים, אך אלו נשרפו בשריפה שפקדה את ליסבון ; כנראה בסיועו של ראש הממשלה הפורטוגלי דאז, המרקיז דה פומבל, שרצה להיפטר ממסמכי הכנסייה.

ראו גם, באתר זה: המסעות הפורטוגליים לעולם החדש.

בנוסף, יש החושבים או הטוענים כי משלחת בראשות דוּאָרטֶה פָשֶקוֹ פרֶיירָה (Duarte Pacheco Pereira) שיצאה בפקודת מנואל הראשון, מלך פורטוגל, הגיעה כבר ב-1498 (שנתיים לפני קברל) למרניאו(Marañón)  , בחוף הצפון-מזרחי של ברזיל.

כך, לא ברור אם הגעתו של קברל לברזיל הייתה מקרית או מכוונת. יש הסוברים כי קברל הגיע לברזיל בשגגה כאשר ניסה לנווט סביב כף התקווה הטובה אולם נסחף מערבה על ידי הרוחות. משטר הרוחות בדרום האוקיינוס האטלנטי מתיישב עם השערה זו.

סברה חלופית טוענת כי קברל הפליג עם משימה סודית לגלות אדמות חדשות במערב, כתגובה לטענות ספרדיות שמשלחות מטעמם ביקרו בחופי ברזיל ביולי ובנובמבר של שנת 1499, וחשש שהספרדים יבקשו לפתוח מחדש את חוזה טורדסיאס וידרשו ריבונות על כל אזורי דרום אמריקה

קברל ואנשיו נשארו במקום תשעה ימים בלבד וכינו את הארץ "Ilha da Vera Cruz", דהיינו, 'אי הצלב האמיתי'.  הידיעות על פני האזור ואנשיו הגיעו באמצעות לבלר המסע, פרו ואס דה קאמיניה (Pero Vaz de Caminha;  1450 — 1500)   שכתב למלך פורטוגל, מכתב נרגש על המפגש הנעים עם האינדיאנים., משבט Tupiniquim שתרבתו החומרית היתה כשל בני תקופת האבן.  כמו כן, ניתן תיאור מדויק של החוף, על ידי אמריגו ווספוצ'י (Amerigo Vespucci). משלחות פורטוגליות, שהגיעו בעקבות קברל, התאכזבו מגילוייהן. הן לא מצאו זהב או משהו שאפשר לשווקו לשוק האירופאי, אם כי סוחרים פורטוגלים מעטים, שלחו ספינות לאורך האמזונס, כדי לכרות עצי 'פאו דה ברזיל', שנודעו בגונם האדום ועם הזמן הספיקה המושבה החדשה לשנות את שמה מ"וורה קרוז" ל"ברזיל", למגינת לבם של אנשי הכנסייה.

ההתיישבות הפורטוגלית

הפורטוגלים מצאו במקום שבטים ילידים שנלחמו זה בזה, בעיקר מקבוצת הטופי גוורני Tupi–Guarani.

במשך הרבע הראשון של המאה ה-16, עשו הפורטוגלים מעט מאוד כדי ליישב את ברזיל. פה ושם הושארו בברזיל מספר מועט של לבנים אשר השתלבו בקהילות הילידים. בשנת 1503 משלחת בראשותו של גונסלו כואלהו גילתה נוכחות צרפתית באזור.

פורטוגל התחילה להתיישב בצורה מאורגנת ומכוונת בברזיל, רק בעקבות החשש שמא זו תיפול  בידי ספרדים או צרפתים. בסביבות שנת 1526, ירדה קרנן של המושבות הפורטוגליות במזרח הרחוק והם חיפשו אפיקי התיישבות נוחים יותר ורווחיים יותר. ב-1530 – מארטים אפונסו דה סוסה (Souza) יצא בשליחות מלך פורטוגל, ז'ואן ה-III.  המשלחת ייסדה את סאן ויסנטה (Saỏ Vicente), סמוך לסנטוס (Santos)  של ימינו. ב-1532 נוסדה סאן פאולו. ב-1537- אולינדה (Olinda).

יחסי השכנות הטובים נגמרו תוך פרק זמן קצר. המתיישבים הפורטוגלים שאפו להתעשר בקולוניה הברזילאית ולשם כך טבחו באינדיאנים, גנבו את זהבם ואף שעבדום לעבודה במטעים.

בשל חשש מחמדנותן של מדינות אירופאיות אחרות, חילק דה סוסה את הארץ ל- 15 קפיטניות  (Capitanias do Império Português)  , שהוראתן פיקודים, שהוענקו לידידי הכתר, כלומר, לאצילים פורטוגלים, כזכות העוברת בירושה. בראש כל קפיטניה עמד דונטריו (Donatário=מי שזכה במתן), שקיבל את הזכות גם לשעבד אינדיאנים ולמכרם כעבדים (בדומה לאנקומיינדה הספרדית). כל "קפיטניה" כללה רצועת-חוף באורך (צפון-דרום) של 200-400 ק"מ, ברוחב (מזרח-מערב) ברוחב של כ-250 קילומטר מחוף האוקיינוס האטלנטי עד קו טורדסיאס (הסכם בחתימת ידו של האפיפיור אלכסנדר השישי, שבמשיכת קולמוס ביתר את העולם בין אזורי ההשפעה הספרדי והפורטוגלי). לכאורה הפרידו ביניהן קווי הרוחב הגיאוגרפיים, אך למעשה הפרידו ביניהם שטחי בור ענקיים. ארבע מהקפיטניות לא יושבו מעולם וארבע נהרסו על ידי אינדיאנים. רק הקפיטניה של פרנמבוקו (Pernambucu), שבצפון מזרח ברזיל, הצליחה הודות לגידול קנה סוכר.

מכיוון שהיו זקוקים לכוחות שיכשירו את הקרקע למקומות יישוב, נהגה פורטוגל לשלוח לברזיל, , "דגרדדוס" (Degredados), דהיינו, אסירים גולים, שבניגוד למה שקרה במושבות האנגליות, הם  לא שועבדו לבעלי האחוזות, אלא הותר להם לרכוש קרקעות.

רבבות אמרינידים נספו במחלות שהפורטוגלים הביאו עמם מהעולם הישן, שכן המערכת החיסונית שלהם לא יכלה להתמודד עם מחלות אלו, שלא היו מוכרת בעולם החדש. השבטים שהצליחו לשרוד את הרדיפה הפורטוגלית נאלצו לברוח ליערות העד של האמזונאס. חוסר עמידותם של האינדיאנים לא אפשר להסתמך על כוח עבודתם במטעים, על כן פרח ושגשג סחר העבדים מאפריקה.

ב-1535 הוחל להביא עבדים מאפריקה לעבוד בגידול קנה הסוכר. מהלך זה בנמשך כשלוש מאות שנים בהן הובאו בכפייה כ-5.5 מיליון אפריקנים לברזיל על מנת לנצל את כוח עבודתם. היו עבדים נמלטים שהתארגנו בישובים, שנקראו קילומבו  (Quilombo)  . לעתים הצטרף אליהם מיעוט של פורטוגלים, אמרינדיאנים ברזילאיים ואחרים אשר נדחקו לשולי החברה. אחדים מיישובים אלו מוקמו בסמוך לנקודות יישוב פורטוגליות והיו פעילות הן בהגנה כנגד משלחות ללכידת עבדים נמלטים והן בסיוע לבריחתם של עבדים נוספים. הקילומבוס היו אחת מצורות ההתנגדות החשובות לעבדות. לעתים נעשה ניסיון לשחזר בקילומבו מערכת חברתית אפריקאית וחזרה לחברה שבטית. המאבק המתמיד על קיומם של הקילומבוס הביא לכך שמשך קיומם של מרביתם היה קצר למדי. אולם, קיומן של אחדות מנקודות היישוב שהיו מרוחקות יותר מיישובים פורטוגלים, ומאוחר יותר מערים ברזילאיות, נסבל, והן קיימות כיום כעיירות בהן שגורים גם ניבים של שפות אפריקאיות שונות[2].

הידוע מבין הקילומבוס היה זה של פלמארס (Palmares), שבשיאו כלל מספר יישובים ובהם מעל ל-30,000 איש, רובם עריקים ועבדים נמלטים. שני המנהיגים-לוחמים המפורסמים ביותר של הקילומבו היו גנגה זומבה (Ganga Zumba) וזומבי (Zumbi). לאחר שנים של התנגדות ולחימה נהרגו השניים מאש ארטילרית פורטוגלית בשנת 1695[3].

למושבה החדשה ארבו סכנות של שוד ים ושל השתלטות מעצמה זרה.  לכן החליטה ממשלת פורטוגל לגבש את ברזיל למדינה אחידה. ב-1549 נשלח המושל הפורטוגלי הראשון לברזיל טוֹמבֶּה דה סוסה (Tomé de Sousa).  הוא קבע את מושבו בבאהיה בעיר חדשה שהקים שנקראה "סלבדור". למרות הקמת הממשל החדש נשארו רוב הקפיטניות נסיכויות הפקר, עם קשר רופף לממשל המרכזי. דבר המסביר את האופי הפדראלי המסורתי. החלוקה הגיאוגרפית של המתיישבים הפורטוגזים בברזיל היתה לפי מפתח כלכלי: העשירים יותר התיישבו בצפון-מזרח Nordesre)), בערים סלבדור ורסיפה (Recife). שם, בעזרת ההון שהביאו, האינדיאנים (שמתו ממחלות אירופאיות) והשחורים שנקנו מאפריקה, גידלו סוכר. העניים יותר התיישבו בדרום (סאן פאולו וסאן ויסנטה). בנוסף לחוסר כיס, התמודדו מתיישבי הדרום עם חסרון נוסף: מרחק של 1000 ק"מ נוספים מאירופה.

המלחמות עם הילידים לא סיכנו את קיומה של המושבה הצעירה, כפי שעשו התקפות של שודדי ים, בעיקר צרפתיים. ב-1555 הגיע לאזור השודד הצרפתי הנודע וילגניון (Nicolas Durand de Villegaignon 1510–1575). שהיה חבר במסדר האבירים של מלטה.

מתיישבים צרפתים אפילו הקימו מושבה במפרץ של ריו דה ז'נרו (צפון-מזרחה לאזור סאו פאולו בו התיישבו הפורטוגלים) בין 1555 ל-1567. הם הקימו שם מושבה בשם "צרפת האנטרקטית" France antartique)), ששהפכה לגן עדן עבור הוגנוטים[4] המושבה הוכנעה כעבור מספר שנים על־ידי המושל הפורטוגזי מם דה סא (Mem de Sá (1557–1573), שייסד ב- 1567 את ריו דה ז'נרו, כבסיס בפני התקפות. היאחזות צרפתית נוספת בשם "צרפת המשוונית" הוקמה באזור סאו לואיס בצפון ברזיל בין 1612 ל-1614, אך גם היא נפלה לידי הפורטוגלים.

פיתוח פנים הארץ

עד קרוב ל- 1550, היה עץ ברזיל ענף היצוא העיקרי. לאחר מכן עלתה חשיבותו של קנה הסוכר, שהובא מהאיים האזוריים וממדירה. התפתחו מטעי סוכר גדולים, שכללו בתי-חרושת לייצור לסוכר (אנז'ניו (Engenho המשק הסגור של כל אחוזה שימש גרעין לסדר חברתי פטריארכלי, שהתקיים עד המאה ה- 19. בעלי המטעים הגדולים – (Senhores d'engenho) , ברובם צאצאים של אצילים פורטוגזיים ומיעוטם יהודים ו"מאראנוס" – נהיו המעמד השליט במדינה.  אדמותיהם הוחכרו ללבנים או מסטיזוס (בני תערובת), שברשותם היו עבדים ובהמות עבודה, שהכשירו חלקות יער לחקלאות. הם ניסו ללכוד את הילידים האינדיאנים ולשעבדם במטעי הסוכר, אך מהר מאד התברר כי הם לא צלחו לעבודה הקשה. ה"מסטיזוס", שנולדו למתיישבים הלבנים ולנשים אינדיאניות, היו גזע בעל תרבות אירופאית, עם יכולת להסתכל לאקלים הטרופי הקשה. מביניהם הצטיינו אלה שהתרכזו בסאן פאולו וכונו "ממלוקוס" (Mamlucos) הם נעשו הכובשים של פנים הארץ.  הם היו יוצאים בחבורות משפחתיות גדולות, שנקראו "באנדֶריאנטֶס" (Bandeirantes) [5], למסעות שנמשכו שנים אחדות. הם דחקו את האינדיאנים אל פנים הארץ והגיעו עד שולי האנדים. מעלליהם, יותר מכל הסכם כתוב, הם שהבטיחו את ריבונותה של ברזיל הפורטוגלית, על השטח העצום של פנים דרום אמריקה.  הם הרחיבו למעשה את תחום שלטונה של פורטוגל, אל מעבר לקוו טורדיסליאס.

עבודת חלוץ מסוג אחר עשו הישועים, שתרמו רבות לחקר הארץ.  הם ניצרו קבוצות גדולות של אמרינידים, יישבו אותם בכפרים (Aldeas) ולימדו אותם עבודה סדירה, כפי שנעשה בפרגוואי.  מכיוון שאסור היה לשעבד נוצרים, הם הצילו אוכלוסיות שלמות מעבדות. הישועים, שניסו להגן על האינדיאנים הנמלטים מהתקפות ה'באנדריאנטס', בנו מיסיונים באזורים מרוחקים בפנים הארץ, סמוך לגבולות עם פרגוואי וארגנטינה. אך הבאנדריינטס המשיכו להתקדם ואגב כך לרדוף אותם.  הישועים חימשו את האינדיאנים בנשק להגנתם והתחוללו קרבות עקובים מדם ביניהם והישועים תומכיהם, לבין הבנדריאנטס, שנתמכו ביחידות צבאיות מטעם הממשלה. בסופו של דבר גורשו הישועים מברזיל בשנת 1759.

ראו באתר זה: הישועים.

 ההולנדים

בשנת 1580 סופחה פורטוגל, על מושבותיה, לאימפריה הספרדית (דבר שהיה אסון משמעותי לקהילת היהודים המומרים, משום שעם הספרדים הגיעה גם האינקוויזיציה). הדבר גרר התקפות על ברזיל מצד אויביה הרבים של ספרד. האנגלים הציתו פעמיים את סנטוס. ב-1600 שדדו האנגלים והצרפתים את רסיפה.

ניסיונות ההיאחזות ההולנדיים היו רציניים יותר. הולנד הייתה במלחמה עם ספרד ופורטוגל במאה ה-16 (מלחמת 80 שנה) ושודדי ים הולנדים פשטו על החוף הברזילאי. ב-3 ביוני 1621 העניקה הרפובליקה ההולנדית לחברה החברה ההולנדית להודו המערבית"[6]  זיכיון לבלעדיות במסחר (מונופול) באיי הודו המערבית (אזור הים הקריבי) וכן הוענקה לה בלעדיות במסחר העבדים מאפריקה, מסחר בברזיל, הקריבים וצפון אמריקה. השטח שבו החברה קיבלה רשות לפעול היה במערב אפריקה (בין חוג הסרטן לכף התקווה הטובה) ויבשת אמריקה, כולל האוקיינוס השקט והחלק המזרחי של גינאה החדשה. מטרת הזיכיון הייתה לחסל כל תחרות מסחרית, במיוחד מצד ספרד או פורטוגל, בין תחנות המסחר השונות שנוסדו על ידי הסוחרים.

בשנת 1630 כבשה החברה את רסיפה  והחלה מלחמה עקשנית על ה'נורדאשטה' (Nordeste), היינו צפון-מזרח ברזיל. ההולנדים שלטו על רצועת חוף ארוכה בצפון ברזיל והקימו  בה יישובי קבע. מניסיונם באיי הודו המזרחית (אינדונזיה של היום) למדו ההולנדים על ההשפעה הרבה שיש לפאר על מקומיים והשקיעו רבות בבנייתה של רסיפה.  בעקבות ההצלחה הגיעו אליה מהגרים רבים, ביניהם יהודים לא מעטים.  בתקופת השלטון ההולנדי, שבו יהודים מומרים רבים (אנוסים) בגלוי לחיק היהדות. ב-1640 בטל השלטון הספרדי על פורטוגל וב-1642 פרץ מרד ברזילאי, כמעט ללא עזרת פורטוגל (שחששה מהתקפת גמול הולנדית, על מושבותיה באסיה). בסופו של דבר, ההולנדים החליטו שעלות החזקת המושבה גוברת על התועלת שאפשר להפיק ממנה. אחרוני החיילים ההולנדים הסתלקו ב-1661. בתמורה קיבלו ההולנדים פיצוי מפורטוגל במלח  מרבית היהודים עזבו אז את ברזיל אל ניו אמסטרדם שבאמריקה הצפונית, שעם הזמן שונה שמה ל"ניו יורק".

גילוי הזהב

ב-1698 גילו "באנדייראנטס" מרבצי זהב בעמק נהר סאן פרנסיצקו.  האזור החדש הופרד מסאן פאולו ונקרא "מינאס זֶ'ראיס (Minas Gerais).  אלפי מהגרים ברזילאים ופורטוגלים זרמו לאזור.  אינספור עבדים הובאו מאפריקה לכרות זהב ולמות במכרות. עיירות יפהפיות של כורי זהב קמו בעמקים שבהרים: מאריאנה (Mariana) , סאו ז'ואאו דל ריי (São João del Rei) , קונגוניאס(congonhas) , טיירדנטס   (Tiradentes)וכמובן וילה ריקה דל אורו פרטו Oro Preto) = מילולית: עיר עשירה של זהב שחור).  מאבקים מזוינים בין הזרים, שנעזרו בעבדים כושים, לבין ה"באנדייראנטס", הביאו לנסיגת האחרונים, לנדודים ולמציאת היהלומים במאטוֹ גרוֹסוֹ (1729). במשך מאה שנה היתה ברזיל ארץ הזהב של העולם. ממשלת פורטוגל קיבלה 20% מהתפוקה והתעשרה מאד. עד שנת 1750 החלו אזורי הכרייה לדעוך והבכורה שבה לאזורי החוף.  הירושה החשובה מתקופת הבהלה לזהב היתה מעבר האוכלוסייה מהחלק הצפוני־מזרחי של המדינה לחלק הדרומי-מזרחי.

מסחר

בנוסף למכרות, נשאר הסוכר, מוצר יצוא חשוב של הארץ ומן המאה ה-18 ואילך, גם הטבק, הכותנה והקפה. פורטוגל בודדה את המושבות מהסחר הבין לאומי ובברזיל דוכאה התהוות של תעשיות מקומיות. פורטוגל הקימה חברות סחר, כדוגמת "חברת הודו המזרחית" ההולנדית, שהצי המזוין שלהן אפשר סחר סדיר.  החברות קיבלו מונופול על הסחר, אך הרבו להסתכסך עם סוחרי המושבה ופקידיה.

 תיקוני פומבאל

למרות קיומו של מיניסטריון המושבות, שנוסד בליסבון ב- 1642, השלטון היה נתון בפועל בידי ראשי הערים. השינוי במנהל בא עם פעולתו של המדינאי הגדול, המרקיז דה פומבאל (Pombal), שהעניק לארץ אחידות פוליטית וריכז את השלטון בידי הממשלה.  אז גם ירד מרכז הכובד מהצפון אל הדרום ב-1763 הועברה הבירה מבאהיה לריו דה ז'נרו (בעיקר בשל הקרבה למכרות של מינאס ז'ראיס).  כמו כן, פיתח פומבאל את הכלכלה, גירש את הישועים (גרם בכך להתפוררות יישובי האינדיאנים) ויישב את סכסוכי הגבול עם השכנים. בעשרות השנים האחרונות של המאה ה-18, הורגשו בברזיל השפעותיה של תנועת ההשכלה הצרפתית ושל מלחמת העצמאות הצפון אמריקאית.  בחלקים רבים של הארץ פרצו מהומות שדוכאו. החשובה שבהן היא זו שאורגנה במינאס ז'ראיס ב-1788/9, על ידי הקצין טיראדנטס  Tieradentes)).  המרד דוכא באכזריות וטיראדנטס הוצא להורג (נחשב לגיבור לאומי ברזילאי.  עיר וכיכרות רבים נקראים על שמו).

ברזיל כמלוכה

פדרו הראשון נולד ב-12 באוקטובר 1798 בליסבון, והיה בנו השני של ז'ואאו השישי, מלך פורטוגל ואשתו קרלוטה ז'ואקינה מספרד (בתם של קרלוס הרביעי, מלך ספרד ומריה לואיסה מפארמה). עם כיבוש פורטוגל על ידי צבאות נפוליאון בשנת 1807 בעקבות סירובה להשתתף באמברגו על בריטניה, נמלט פדרו בן התשע עם שאר המשפחה המלכותית וכל הממשלה הפורטוגלית למושבה ברזיל, שם התיישבו בריו דה ז'ניירו. עם הגיעו, הכריז המלך החדש, שנודע כדום ז'ואאו השישי, על ריו דה ז'נרו כבירת הממלכה המאוחדת של פורטוגל וברזיל.  ברזיל הפכה למושבה היחידה בעולם החדש, ששמשה כמקום מושבו של מלך אירופאי.

עם איחודן של ברזיל ופורטוגל לממלכה אחת בשנת 1815 כחלק מההסכמים שנחתמו בקונגרס וינה, חדלה ברזיל להיות מושבת כתר והפכה למדינה עצמאית, במסגרת "הממלכה המאוחדת של פורטוגל". סבתו של פדרו, המלכה מריה הראשונה, הייתה למלכת פורטוגל וקיסרית ברזיל. בנה ז'ואאו השישי, שימש כעוצר הממלכה, בגלל מחלת הנפש של אמו והחליף אותה בתפקיד עם מותה בשנת 1816. כך היה פדרו ליורש העצר של שתי הממלכות, שאוחדו. באותו זמן בוטלו הגבלות הסחר והחלה השפעת הון בריטי על הכלכלה. באותם שנים בקשה ספרד את עזרת ברזיל בדיכוי המרידות במונטווידיאו, וברזיל סיפחה את אורוגואי לשטחה.

בפורטוגל הצליחו בינתיים כוחות בריטיים להכניע את הכיבוש הצרפתי. אולם, מכיוון  שז'ואאו השישי לא מיהר לשוב לפורטוגל, שלט בה מפקד הצבא הבריטי ויליאם קאר ברספורד כדיקטטור צבאי. עם פרוץ המהפכה הליברלית בפורטוגל בשנת 1821, איבד ברספורד את שלטונו, והתקבלה חוקה ליברלית. הפרלמנט (הקורטס) דרש את חזרתו המידית של המלך מברזיל.

ז'ואאו השישי נאלץ לעזוב את ברזיל ולשוב לארצו. יחד עמו עזבו קרלוטה ז'ואקינה, אמו של פדרו ומיגל אחיו הצעיר. יורש העצר דום פדרו ה-I נשאר בריו דה ז'ניירו. הקורטס (הפרלמנט) הפורטוגלי לא קיבל את ההסדר הזה, וביקש להחזיר את מעמדה של ברזיל כמושבה ולאלץ גם את יורש העצר לשוב לפורטוגל.

מחמת מהפכה שפרצה בפורטוגל, הוכרח המלך ז'ואן ה-6 לחזור לפורטוגל ב-1821 ובמקומו נשאר יורש העצר דום פדרו ה-I. ב-1822 ניסה הפרלמנט הפורטוגלי להשיב לברזיל את מעמדה הקולוניאלי.  דום פדרו הגיב ב-7 בספטמבר 1822  בהכרזת עצמאות והיה הקיסר הראשון של ברזיל.  המסורת מספרת כי כאשר שמע את החלטת הפרלמנט הפורטוגלי שלף את חרבו והכריז:  "עצמאות או מוות"  (Indepêndencia ou morte) . אשר נכנסה להיסטוריה כ"זעקת איפירנגה" (על שם הנהר שעל גדותיו התחולל האירוע)[7]. יורש העצר פדרו היה אפוא לפדרו הראשון, קיסר ברזיל.

יש עדויות לכך שצעד זה של פדרו היה מתואם עם אביו, מלך פורטוגל ז'ואאו השישי. ברחבי אמריקה הדרומית התפשטה באותה התקופה תנועה מהפכנית, שהביאה להכרזת העצמאות של המושבות הספרדיות והפיכתן לרפובליקות. מלך פורטוגל חשש, ובצדק, שאם יעלה בידי הקורטס להחזיר את ברזיל למעמד של מושבה, תפרוץ מהפכה בברזיל והיא תוכרז כרפובליקה. הכרזתו של פדרו הבטיחה שברזיל, המושבה הברזילאית הגדולה והעשירה ביותר, תישאר בשליטתו של בית ברגנסה. זו הייתה גם דרך נוחה להוציא את ברזיל מהשפעתו של הקורטס. בגלל האילוץ הדיפלומטי, לא יכול ז'ואאו השישי להכיר מיד בעצמאות קיסרות בנו, וההכרה ניתנה רק בשנת 1825. עובדה היא שז'ואאו השישי גם לא פגע במעמדו של פדרו, ולא שלל ממנו את מעמדו כיורש העצר של פורטוגל.

דום פדרו ה-I

המלך פדרו הראשון ניסה להנהיג שלטון אבסולוטי, שניתקל בהתנגדות האסיפה המחוקקת.  ההתנגשויות בין המלוכה לבין נציגות העם, הביאו להקמת רפובליקה מורדת – "הברית של קוו המשווה" – שדוכאה אחרי חצי שנה.  מרידות בתחומה של אורוגואי, של תושבים שרצו להסתפח לארגנטינה, הובילו להקמת אורוגואי העצמאית.

ז'ואאו השישי מת בשנת 1826, ופדרו הומלך כמלך פורטוגל פדרו הרביעי. אלא שהוא סירב לעזוב את ברזיל ולשוב לפורטוגל, ואחותו איזבל מריה, נסיכת פורטוגל שלטה בממלכה כעוצרת.

פדרו, שמלך עתה בשתי ממלכות, לא הצליח לאחד אותן, והניסיון למשול בשתיהן לא עלה יפה. בפורטוגל לא קיבלו בעין יפה מלך היושב בברזיל, ואילו בברזיל הושמעה ביקורת על התעסקותו של פדרו בבעיותיה של פורטוגל.  דום פדרו היה שליט לא מוצלח ושלט רק תשע שנים, עד שבעטיין של המלחמות הליברליות שפרצו בפורטוגל, ב-1831 חזר פדרו לפורטוגל – שם שלטה בשמו הנסיכה גלוריה – והשאיר את יורש העצר פדרו השני בן החמש[8].

בין השנים 1835 ו-1845 התחוללה בריו גרנדה דו סול מלחמת אזרחים בין הרפובליקאים למלוכנים שזכתה לכינוי מלחמת לבושי הבלויים או מלחמת פרופיליה (Revolução Farroupilha)), שהונהגה על ידי הגנרלים. Bento Gonçalves da Silvaו-Bento Gonçalves da Silva ונתמכה על ידי המהפכן האיטלקי ג'וספה גריבלדי. (Giuseppe Garibaldi)[9].

המרידה הרפובליקנית הייתה אחד האיומים המובהקים ביותר על שלמותה של האימפריה הברזילאית הצעירה ודיכוי המרידה בידי אלבש דה לימה אה סילבה(General Lima e Silva) ,  ב-1845 היוותה צעד חשוב בהבטחת אחדותה של ברזיל. המרידה החישה את הכתרתו של דום פדרו השני לקיסר ברזיל, בניגוד לחוקה, והייתה לאחד העימותים רוויי הדם בהיסטוריה של ברזיל. בו זמנית פרצה מרידת קאבאנגם (Cabanagem)  ב- 1835–1840 . היתה זו מרידה עממית במדינה שנקראה אז גראו פארה (Grão-Pará) וסיבתה העיקרית היתה העוני הרב והתחושה שתושבי הפרובינציה מוזנחים על ידי המדינה הפדרלית. במשך כמה שנים המדינה הייתה נתונה לשליטתם של עוצרים שונים. בשנת 1840 הוכתר בנו בן ה-14 של פדרו הראשון, פדרו השני כקיסר ברזיל.

פדרו ה-II

פדרו הצעיר הנהיג מדיניות ליברלית למדי, ברוח התקופה, והיה מסוכסך עם בעלי הקרקעות. גם האינטליגנציה לא חיבבה את השליט החדש כי רצתה שלטון ליברלי עוד יותר.

ב-1840 הומלך פדרו השני והאומה התלכדה סביבו. הוא סיים שורה ארוכה של מלחמות אזרחים, דיכא מרידות, טיפח שיטה פרלמנטארית שהלכה והתחזקה והשיב את הסדר על כנו.  למרות היותו רודף שלום מובהק, הסתבכה ברזיל במלחמה באורוגואי ב-1852, עקב התערבותו של הרודן הארגנטיני רוסאס (Juan Manuel de Rosas) בנעשה שם. ב- 1865/70 ניהלה ברזיל, יחד עם אורוגואי וארגנטינה, מלחמה קשה ברודן של פרגוואי, שביקש לארצו מוצא אל הים.  המלחמה הסתיימה במפלתה של פרגוואי. פדרו ה- II היה אדם משכיל ביותר. דמות מופת של מלך קונסטיטוציוני, הבקי גם בענייני מנהל ופיננסים.  המלך הצליח להשיג מלוות רבות ולהקים קווי טלגרף, מסילות ברזל ונמלים, ולהכפיל את הייצור פי עשר[10].

החל ממחצית המאה ה-19 חדר זרם גדול של מהגרים לברזיל. בעיקר איטלקים, ספרדים ופורטוגליים, אחר כך גם מאות אלפי גרמנים, אוסטרים ומ-1908 גם יפנים.  מספר התושבים, הגיע ב-1840 ל-6 מיליון; ב-1890 ל-14 מיליון.  למרות התנגדות בעלי האחוזות, נוהל מאבק גדול לביטול העבדות. מספר העבדים ב-1871 הגיע ל-1.7 מיליון.

בשנת 1888, כששלטונו התקרב לקצו, ביטל פדרו השני את העבדות בברזיל. לייתר דיוק, כאשר המלך שהה חולה באירופה, ביטלה בתו איזבל את העבדות, בחוק מיוחד שנודע לימים כ"חוק הזהב". ביטול העבדות בברזיל הוא תהליך הדרגתי שהחל בראשית המאה ה-19 וכלל מעבר לכלכלה קפיטליסטית המבוססת על עבודת שכירים. בשנת 1888 הייתה ברזיל למדינה האחרונה שביטלה את משטר העבדות בה באופן חוקי[11]. על אף תהליך זה, במשך שנות האימפריה הברזילאית, לאורכן התחולל חלק הארי של השינוי, הובאו לברזיל מאפריקה במסגרת סחר העבדים הטראנס-אטלנטי לא פחות מ-968,500 אפריקנים לחיי עבדות[12].

הרפובליקה הישנה

ב-1889 הופל שלטונו של פדרו השני בהפיכה צבאית בראשותו של גנרל דאודורו דה פונסקה (Deodoro da Fonseca) שהעלתה את הממשלה הרפובליקנית לשלטון. דה פונסקה הפך לנשיאה הראשון של הרפובליקה הצעירה. הפיכה נערכה ללא כל שימוש באלימות בהשתתפות כ-600 חיילים בלבד, שכפי הנראה כלל לא ידעו את המניע האמיתי לצעידתם – סיומה של המונרכיה. ההפיכה זכתה לתמיכם של חלקים נרחבים באוליגרכיה, אשר בעקבות תהליך ביטול העבדות בברזיל ורפורמות אחרות, לא תמכו עוד במלוכה.

ברזיל, שהיתה היורשת היחידה של האימפריה הפורטוגלית באמריקה, לא עברה משברים מדיניים שהובילו להתפוררות טריטוריאלית, ההיפך הוא הנכון.  מאז הכרזת העצמאות שלה, הוסיפה ברזיל לשטחה, מספר לא מבוטל של אזורים,  חלקם בעלי פוטנציאל כלכלי מובהק.

בשלהי המאה ה-19 קפה החל להחליף את קני הסוכר כגידול החקלאי ליצוא הדומיננטי בברזיל. למשך תקופה מסוימת סיפקה המדינה ¾ מכלל הצריכה העולמית. לאחר ביטול העבדות, החל תהליך של מעבר לכוח עבודה חופשי, שהקלו עליו הנחת מסילת הברזל והכנסת המיכון לתעשייה. בעשור האחרון של המאה ה-19, הגיעו כ-800,000 אירופאים, רובם איטלקים, לעבודה במטעי הקפה.

יצוא הקפה הביא לצמיחה כלכלית שמשכה מהגרים אירופאים רבים, בעיקר מאיטליה וגרמניה. גל המהגרים בעלי הידע הטכני הרב עזר למדינה לבסס את התעשייה. כמו כן, בעזרת האזרחים החדשים, ברזיל העמיקה את אחיזתה במחוזות מרוחקים מהיישובים הראשונים שקמו על חופו של האוקיינוס האטלנטי.

על אף אחידותה, המשיכה ברזיל לעבור משברים פנימיים, ששורשם בעצם שטחה הגדול, שאינו נתון לפיקוח צנטרליסטי יעיל ומועיל. בהדרגה נוצרו בברזיל אזורים פוליטיים-כלכליים בעלי נטייה אוטונומיסטית גדולה. בעוד שהאימפריה היתה צנטרליסטית, נהפכה הרפובליקה למדינה פדראלית, שבה קיבלו ההבדלים המקומיים גושפנקה חוקית.

תולדות ברזיל הרפובליקנית, עד תום מלחמת העולם הראשונה, מעידים על מאבק נוקשה ובלתי פוסק, בין המדינות המפותחות, לבין המדינות המפגרות, על אופי המדינה הפדראלית ועל כוחה מול זה של המדינות.  גם מבנה המפלגות הפוליטיות והמצעים שלהם הושפעו ממאבק זה. רעיונות סוציאליסטיים התקבלו באהדה במדינות מתועשות כגון סאן פאולו, בעוד שרעיונות שמרניים התאימו יותר למדינות בהם קיים המבנה המסורתי של אחוזות האיכרים.  גם הרכב האוכלוסין השפיע על היווצרות החיים הפוליטיים בברזיל. הצפון וצפון־מזרח מאוכלסים בשחורים, במסטיזוס, במולטים ובקבולקוס (זמבוס). הדרום הוא לבן הרבה יותר ומטבע הדברים עורר הניגוד מתיחות.  מדינה כמו באהיה, חשה תמיד מופלית לרעה מן המדינות הלבנות כגון סאן פאולו, ריו גרנדה וסנטה קטלינה. מדינות מינאס ז'ראיס וסאן פאולו נחשבות בברזיל למדינות של חלוצים, שבהם היה הישוב המקורי של הבאנדיראנטס, ומכאן גאווה שהובילה לקרירות ואף למתיחות בינן לבין מדינות אחרות. כמו כן שררה תחרות מתמדת בין שתי מדינות אילו.

כלכלת ה"בומים" המשיכה להרעיד את ברזיל.  לאחר שירד הסוכר (גם בגלל שההולנדים גידלו שטחי ענק באיים הקריביים) ולאחר שעזבו את השדות בעקבות הבהלה לזהב.   בזו אחר זו באו ספקולציות של קפה, מָטֶה, גומי, כותנה, תפוזים. היו אלו גידולים עתירי מזומנים, שננטשו כשבעליהם עברו לגידול הבא. בכל פעם בא האתגר ממקור השקעה אחר, עם הון וטכניקה שדחקו את הגידול הקודם.

בשנים האחרונות של המאה ה-19 החלה בברזיל תקופה של פוליטיקת "הקפה בחלב", במהלכה שלטו בברזיל אוליגרכים בני סאו פאולו (יצרנית הקפה) ומינאס ז'ראיס (יצרנית החלב). הדבר גרם למתיחות עזה בין הצפון לדרום והביאה למשבר עמוק סביב בחירות 1930.

השלטון הדמוקרטי התמיד על 1930 עד אשר נפלה בהפיכה שיזם ז'טוליו ורגאס. הרפובליקה הישנה הסתיימה וברזיל נכנסה לעידן חדש . המדינה שינתה את שמה ל"רפובליקה המאוחדת של ברזיל" (ששונה ב-1967 ל"רפובליקה הפדרלית של ברזיל").

להמשך קריאה, ראו באתר זה: תולדות ברזיל מהקמת "המדינה החדשה" ועד ימינו (בהכנה).

הערות

[1] מינאס ז'ראיס (פורטוגזית: Minas Gerais; מילולית – מכרות כלליים), מדינת מחוז בדרום-מזרח ברזיל. מבין מדינות ברזיל היא השנייה בגודלה באוכלוסייתה והרביעית בשטחה (דומה בממדיה לצרפת), והיא מאגדת את המספר הרב ביותר של יחידות מוניציפליות – 853. היא גובלת במדינת באהיה בצפון, באספיריטו סנטו במזרח, בריו דה ז'ניירו בדרום, בסאו פאולו בדרום ובמערב, במאטו גרוסו דו סול במערב הרחוק, ובגויאס ובמחוז הפדרלי במערב ובצפון. בירתה, הממוקמת במרכזה, היא העיר בלו הוריזונטה (שמהּ נהגה "בלו אוריזונצ'י").

בשנת 1709 נוסדה המפקדה של סאו פאולו ומינאס דה אורו, אשר התפצלה בשנת 1720 לסאו פאולו ולמינאס ז'ראיס. שמה של המפקדה, שעתידה להפוך למדינה, הוא קיצור של הכינוי "מכרות היערות הכלליים"

[2] באמריקה הספרדית יישובים שכאלו קרויים "פלנקה" (palenque).

[3] בברזיל זוכים שני המנהיגים לכבוד רב והם נחשבים כסמלים ל"גאווה שחורה", חירות ודמוקרטיה גם כיום. תאריך הוצאתו להורג של זומבי, ה-20 בנובמבר, נחגג כ"יום המודעות השחורה הלאומי" החל משנת 1995, והוא מופיע על גבי בולי דואר, שטרי כסף ומטבעות. החוקה הברזילאית של שנת 1988 העניקה לקילומבוס שעדיין היו קיימים זכות בעלות קיבוצית על הקרקע עליה ישבו מאז התקופה הקולוניאלית. בכך הכירה החוקה בזהותם הייחודית של תושבי הקילומבוס, בדומה לזו של אמרינידים ברזילאיים.

[4]  הוגנוטים Huguenots) הוא כינוי שמקורו במאה ה-16 וה־17 לפרוטסטנטים הצרפתים שהיו קשורים קשר הדוק לקלוויניזם.

[5] Richard M. Morse, ed. The Bandereintes: The Historical Role of the Brazilian Pathfinders. New York 1965

[6] . חברת הודו המערבית ההולנדית (הולנדית  Geoctroyeerde Westindische Compagnieהייתה בין השנים 1621-1793 חברה של סוחרים הולנדים. לחברה היה חלק משמעותי בהצלחת הקולוניות ההולנדיות ביבשת אמריקה.

מבחינה ארגונית חברת הודו המערבית ההולנדית דמתה לחברת הודו המזרחית ההולנדית אשר הייתה גדולה ועשירה הרבה יותר. ההבדל הארגוני המשמעותי בין שתי חברות אלה היה בכך שהחברה לא הורשתה לנהל פעולות צבאיות ללא היתר מפורש מממשלת הולנד, בעוד שחברת הודו המזרחית ההולנדית החזיקה באופן קבוע כוחות צבא אשר פעלו מטעמה. בדומה לחברה המזרחית, אף לחברה המערבית היו חמש לשכות, באמסטרדם, רוטרדם, הורן, מידלבורך וחרונינגן. במועצת המנהלים של החברה ישבו 19 חברים (אשר כונו בשם "תשעה-עשר הלורדים").

בתחילת דרכה זכתה החברה להצלחה יחסית ובשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-17 ייסדה תחנות מסחר וקולוניות רבות.

[7] נהר האיפירנגה (Ipiranga) נמצא כיום בשכונה בשם זה בעיר סאו פאולו. משמעות השם איפירנגה בשפת הטופי-גוואראני הוא "נהר אדום".

[8] לפני התפטרותו מן המלוכה הקפיד להסדיר את סוגיית יורשיו. בפורטוגל נועדה להחליפו בתו הבכורה מריה השנייה, ובברזיל, לאחר מותו, אחד מבניו. מכיוון שאחותו איזבל מריה לא עמדה בדרישות תפקיד העוצרות בפורטוגל, החליף אותה באחיו מיגל, שהיה כאמור בגלות בווינה, כעוצר הממלכה במקום בתו הקטינה. הוא תכנן שכאשר מריה תתבגר, ישא אותה מיגל לאישה, כך שיוכלו למלוך ביחד על פורטוגל, ושני הענפים היריבים של בית ברגנסה ישלימו זה עם זה.

בווינה אף נערכה חתונה שלא בנוכחות הצדדים. מריה, הקטינה, אשר הייתה עד אז בחצר אביה בריו דה ז'ניירו, נסעה לווינה, שם הייתה אמורה להשלים את חינוכה בחצר הקיסרית. מיגל, שנשבע בינתיים אמונים לאחיו פדרו ולאחייניתו מריה וכן לחוקת 1826, התייצב נגד משטרה המלוכני החוקתי של מריה השנייה וניסה לכפות משטר אבסולוטי. כתוצאה מכך פרצו בפורטוגל המלחמות הליברליות, בין תומכי מיגל לתומכי מריה. מששמע על כך פדרו, התפטר מתפקידו כמלך ברזיל, המליך את בנו בן ה-5 פדרו בברזיל, ובא לליסבון על מנת לסייע לבתו מריה בתפיסת השלטון.

[9] Loveman, Brian (1999). For La Patria: Politics and the Armed Forces in Latin America (illustrated ed.). Rowman & Littlefield. p. 43

[10] Barman, Roderick J. Citizen Emperor: Pedro II and the Making of Brazil, 1825–1891. Stanford: Stanford University Press, 1999.

[11] Bethell, Leslie "The Abolition of the Brazilian Slave Trade: Britain, Brazil and the Slave Trade" Cambridge University Press 1970, "Cambridge Latin American Studides", Chapters 9 to 12.

[12] Adams, Jane Elizabeth. "The Abolition of the Brazilian Slave Trade." The Journal of Negro History 10, no. 4 (1925)’ pp. 607-37