תולדות ארגנטינה, מראשיתה ועד למלחמת העולם השניה

כתב: גילי חסקין; ‏04/03/2019

ראו גם, באתר זה: פטגוניה-נופים ואנשים , פטגוניה-פארק הקרחונים בדרום ארגנטינה ,               טיול בבואנוס איירס, סרו פיצרוי

להרצאה על דרום ארגנטינה ודרום צ'ילה(פטגוניה-בין הרים וקרחונים)

ארגנטינה היא ארץ המציעה למטייל קודם כל נופים מגוונים: בצפון – הרים בנויים אבן חול בשלל גווני אדום וצהוב, שמדרונותיהם נטועים קקטוסים. בצפון מזרח – יערות גשם טרופיים. במערב הרי גרניט גבוהים, שפסגתו של אחד מהם, אקונגואה (Aconcagua) , היא הגבוהה ביותר באמריקות בדרום – הרים מושלגים, צוקים נישאים, אגמים בספקטרום עשיר של צבעי כחול וכמובן המדבר הפטגוני.

אולם טיול בארגנטינה לא יהיה שלם, מבלי להכיר את ההיסטוריה שלה. אומה צעירה, שעברה תהפוכות רבות.

ארגנטינה בתקופה הפרה-קולומביאנית

התיישבות האדם בשטחי רפובליקת ארגנטינה של זמננו, היא המאוחרת ביותר מבין אזורי יבשת אמריקה, עקב מיקומה בדרום היבשת, ונראה כי רק לפני כ-13 אלף שנה הגיעו אנשים אל החלק הדרומי של פטגוניה.

השריד העתיק ביותר המוכר של התיישבות אנושית בארגנטינה הוא מערת הידיים (Cueva de las manos) הנמצאת בפטגוניה, באזור פריטו מורנו (Perito Moreno), ובה ציורי קיר וטביעות של כפות ידיים. הציור העתיק ביותר ביניהם הוא כנראה בן יותר מ-9,000 שנה. לציורים אלו יש כנראה משמעות פולחנית. שרידי פעילות של התרבויות הקדומות ביותר באזור, אשר עשו שימוש בכלים, התגלו בצפון-מערב ארגנטינה על מורדות הרי האנדים, והם מתוארכים למאה ה-18 לפנה"ס.

לא היו בארגנטינה ממלכות מאורגנות כמו האינקה בפרו[1], המאיה בגואטמלה[2], או התרבויות שהתפתחו במקסיקו[3]. גם לא תרבויות מתקדמות כמו זו של הצ'יבצ'אס (Chibchas) שבקולומביה[4].

בשטחה של ארגנטינה של ימינו, חיו בתקופה הפרה קולומביאנית, כמה עמים אמרינידים. באזור שבין סלטה לחוחוי, חיו בכפרים בני דִיאָגִיטָה-קָאלָאצָ'אקִי (Diaguita Calchaquí). על גבולות האימפריה של האינקה. באזור הצ'אקו (Chaco) שבצפון מזרח, בגבול פרגוואי, שכנו בני הגווארני (Guarani), שגידלו תירס, קסבה (מניוק) ובטטות. באזור קורדובה וסן לואיס חיה קבוצה אתנית שנקראה Comechingones. באזור הצפון חי שבט הקילמס (Quilmes). היו שבטים הרריים דוגמת המפוצ'ה (Mapuche) , המוכרים גם בכינויים האראוקן (Araucan), אשר חיו לאורך שרשרת הרי האנדים, באזור ברילוצ'ה של ימינו[5]. בדרום הרחוק חיו בעיקר שבטי היגהאן (Yagahan)  בפטגוניה והטהואלצ'ה (Thuelche) שבארץ האש. התרבויות הללו היו פשוטות ולא הגיעו להישגים מדעיים או אדריכליים. במרבית השטחים הייתה ההתיישבות דלילה ביותר, משום שרמתם  הטכנולוגית הנמוכה של עמים אלו, לא אפשרה להם פיתוח אינטנסיבי של מקורות המזון שלהם, דבר שהגביל את ריבוי האוכלוסייה.

כיבוש ותקופה קולוניאלית

ראה באתר זה: קולומבוס וגילוי אמריקה, הקולוניאליזם באמריקה הלטינית 

הספרדים הגיעו לאזור בעקבות מסעו של אמריגו וספוצ'י בשנת 1502. הספרדי  חואן דה סוליס  (Juan Díaz de Solís) הגיע לשפך נהר  לה פלטה ב- 1516, הקים שם עיר ונרצח על ידי הילידים.

הספן האיטלקי סבסטיאן קאבוט (Sebastian Cabot) – בנו של מגלה הארצות ג'ון קאבוט[6] – גילה את נתיבו של נהר הפרנה (Parana), בשנת 1530, שלימים יאפשר להגיע למכרות הכסף בבוליביה והזהב של פרו,.ולהוביל את תוצרת המכרות לאוקיינוס האטלנטי ולספרד.

הצורך הספרדי להגן על הנתיב מפני מתחריהם הפורטוגלים, הביא להקמת עיר במקום. ב- 1535 הגיע פדרו דה מנדוסה(Pedro de Mendoza) , בראש משלחת ובה 14 ספינות שנשאו 1000 איש וב-1536 הקים את בואנוס איירס. בשל התקפות הילידים האמרינידים ("אינדיאנים"), עברו המתיישבים לאסונסיון (שבפרגוואי של היום). הם הביאו אתם סוסים, עזים וכבשים שמאוחר יותר ברחו לטבע והתפראו.

ב-1580 הוקמה מחדש בואנוס איירס. במקור נקראה העיר בשמה המלא "גבירתנו של הרוחות הטובות": (Nuestra Señora de los Buenos Aires). פירוש אפשרי אחד של שמה של העיר ('אוויר טוב' בספרדית 'Aire Bueno'), מתייחס, לרוחות שסייעו בניווטן הימי של האוניות הספרדיות אשר עגנו בחופיו של האזור, אפשרות אחרת היא שהעיר נקראת על שם "הבתולה של הרוחות הטובות" שהיתה מקודשת בסביליה. בתחילה השתמשו המתיישבים בנמל הטבעי בשפכו של נהר לה פלטה (Rio de la Plata), ליצוא זהב מפרו, עד שהדבר נאסר על ידי המימשל הספרדי, מכיוון שעמדו על כך שכל עורקי התחבורה והמסחר הימיים בדרום אמריקה יעברו נמל לימה (Callao) שבפרו, לחוף האוקיינוס השקט (ארגנטינה היתה חלק ממלכות המשנה של פרו), אך הקרבה היחסית של אירופה, הנמלים המזרחיים של היבשת עודדה הברחות, שהיו ערוץ המסחר הראשי , בערים כגון בואנוס איירס, אסונסיון ומונטווידאו.

ב-1617 נתנו השלטונות המרכזיים בספרד למושל סוודרה  (Hernando Arias de Savedre), זכות להקים מנהל מיוחד – קפיטניה חנרל (Capitania General) בבואנוס איירס, שהקיף גם את הפרובינציות של טוקומן ופרגוואי.

ב-1776 יצרה ספרד את  מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה (Virreinato  del Río de la Plata)  . מלכות משנה זו הכילה שטחים גדולים ונרחבים שכללו את שטחי ארגנטינה, אורוגוואי, פרגוואי וחלקים מבוליביה, אך היא התקיימה רק שנים מעטות[7].

בתקופה זו, ייצאו מנמל בואנוס איירס את הכסף מפוטוסי שבבוליביה. כמו כן, גידלו בפמפה בקר לצורך תעשיית עור, וחלה עלייה בהובלה הימית של טוּבִין. אלה היו רק חלק מהגורמים שהפכו את בואנוס איירס לאחד ממרכזי המסחר החשובים של האזור.

ב- 1778 הוכרזה בואנוס איירס כנמל חופשי ממכס. העיר גדלה מ- 20,000 ל-40,000 תושבים. השלטון רוכז בידי הספרדים ילידי חצי האי האיברי, שכונו בקרב המקומיים "גצ'ופינס" (gachupines) ולא חלקו אותו עם הקריאולים, הספרדים ילידי אמריקה. עם הזמן, הכרת הערך של הקריאולים גברה, המודעות העצמית עלתה ותוגברה על ידי ידיעות על המהפכות באמריקה ובצרפת.

השפעתם של הקריאולים היתה מוגבלת לתחום המועצות העירוניות – קבילדוס  (Cabildo) . למרות זאת הם היו נאמנים לכתר הספרדי. אולם, ב-1809 הדפו הקריאולים תושבי בואנוס איירס, התקפה בריטית, ללא עזרת הספרדים[8]. בריחתו בבושת פנים, של המשנה למלך הספרדי, היתה למעשה תחילת הסוף. אחרי אירוע זה, לא חזר עוד מושל ספרדי לעיר. אפשר לומר כי מלחמות העצמאות של דרום אמריקה החלו באירוע זה. בנוסף לכך, האוכלוסייה הארגנטינאית, אשר הייתה ברובה המכריע, אירופאית במוצאה, היתה מודעת למהפכה הצרפתית ולאווירה החדשה שנשבה באירופה.

בשנים 1810- 1808 כבשו הצרפתים את ספרד ורצו להשתלט גם על מושבותיה שבאמריקה. המשנה למלך בלטאסאר אידיאלגו דה סיסנרוס (Cisneros) רצה להיענות לבקשתם, אך הקאבילדוס, בהנהגת מנואל בלגרנו (Belgrano) ומריאנו מורנו (Moreno) הרחיקו את המשנה למלך משלטונו, נטלו לידיהם את השליטה האדמיניסטרטיבית והמדינית לידיהם והקימו חוּנְטָה שתנהל את הפעילות השלטונית.

ב-25 במאי 1810 הקימו פרנסי העיר בואנוס איירס את המועצה המנהלית הראשונה (La Primera Junta) והזמינו את שאר הפרובינציות להצטרף אליהם. האירוע הזה החל את מלחמת העצמאות של ארגנטינה, והותיר בבואנוס איירס צבאות רבים שנלחמו בכוחות הנאמנים למלך ספרד, ברמות שונות של הצלחה. העצמאות הרשמית מספרד הוכרזה ב-1816 בקונגרס טוקומן[9]. המתיישבים השתמשו בהדחתו של מלך ספרד בידי נפוליאון, כאמתלה על מנת שלא להצטייר כמי שמורדים בו, וההכרזה הרשמית על עצמאות המדינה נדחתה עד לשובו אל כס השלטון – משלא נותרה בידיהם ברירה אחרת.

בניגוד לארצות אחרות באמריקה הלטינית, קיבלה ארגנטינה את עצמאותה, ללא שפיכות דמים.

סכסוכים פנימיים 1829-1810

המחצית הראשונה של המאה ה- 19, בכל מדינות אמריקה הלטינית ובכלל זה ארגנטינה, עמדה בסימן של אנדרלמוסיה פוליטית, רצופה באלימות. שלטונות בואנוס איירס עמדו בפני בעיה של ניגוד מדיני וחברתי בין בואנוס איירס ובין 13 הפרובינציות. ניגוד בין סוחרים שעסקו ביבוא ויצוא לבין גאוצ'וס רועי הבקר. מנהיגי הפרובינציות רצו בעצמאות מקסימלית וה"פורטניוס" (תושבי בואנוס איירס), במדינה ריכוזית.

ב-1812 חזר לבואנוס איירס, גנרל חוסה דה סן מרטין ((José Francisco de San Martín y Matorras) [10] שם הפקידה בידיו החונטה שתפסה את השלטון גדוד פרשים. (באותה שנה נשא לאישה את מריה דה לוֹס רמדיוס דה אסקלדה (María de los Remedios de Escalada) בת ה-15.

ב-1813 ניצח את הכוחות המלוכנים (תומכי ספרד), בקרב סן לורנסו (San Lorenzo), שהיה הקרב היחיד שלו על אדמת ארגנטינה. לאור הצלחתו, מונה למפקד צבא הצפון של תומכי העצמאות במקום מנואל בלגראנו, אך בעיות בריאות מנעו ממנו לקבל את התפקיד. במקום זאת התמנה למושל אזור קוז'ו (Cuyo), במערב ארגנטינה של היום.

ב-9 ביולי 1816, הכריז קונגרס טוקומן על עצמאותן של "הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה". באותו זמן עסק סן מרטין בכינוס צבא. בינואר 1817 קיבל צבאו של סן מרטין, שכונה "צבא האנדים", פקודה לצאת לדרך ממנדוסה. הוא חצה את האנדים באזור מנדוסה, במבצע צבאי מזהיר שהיה לאתוס מכונן, ויחד עם ברנרדו אוהיגינס (Bernardo O'Higgins) הצ'ילני, משחרר את צ'ילה[11].

ראו באתר זה:תולדות צ'ילה

ב-9 ביולי 1816 הכריז הקונגרס שהתכנס בעיר טוקומן שבצפון ארגנטינה באופן רשמי על עצמאות מהספרדים. סן מרטין המשיך להילחם לעצמאותן של צ'ילה ופרו[12].

ב-26 ביולי 1822 נסע לגוויאקיל, באקוודור של היום, כדי לפגוש את סימון בוליבר. בעקבות המפגש בין השניים חזר סן מרטין לארגנטינה והותיר לבוליבר את כיבושה הסופי של פרו. סן מרטין, שרצה לכונן מלוכה בדרום אמריקה, סיים את הפגישה בחוסר הסכמה ויצא לגלות מרצון בפריז.

ראו באתר זה: סימון בוליבר

הארגנטינאים רואים בסן מרטין, שלחם בארגנטינה, צ'ילה, ופרו, את המשחרר הלאומי – "אל ליברטדור" (el libertador) שלהם.   בשני  בפברואר 1825, חתמה בריטניה הגדולה, ברית ידידות וקשרי מסחר ושיט עם ארגנטינה ובכך הייתה למדינה הראשונה שהכירה בה כמדינה עצמאית.

חלומו של סימון בוליבר בדבר "ארצות הברית של דרום אמריקה", התנפץ מול סלע המציאות ועד 1830 נפרדו והתבססו המדינות הנפרדות. במספר ארצות, כולל ארגנטינה, התעוררו מאבקים בין שתי תפישות עולם: מצד אחד עמדו המאחדים (Unitarios) ששאפו להקים מדינה מאוחדת ריכוזית, עם שליטה ישירה על כל מחוזותיה , ומן העבר השני ניצבו  הפדרליסטים (Federalista), שדרשו מתן עצמאות רבה לפרובינציות בתחומים רבים ושליטה חלקית בלבד של השלטון המרכזי. בין שתי הקבוצות פרצו מעת לעת סכסוכים שהתפתחו למלחמות אזרחים, שהפילו את המדינה לחוסר סדר מדי פעם לאורך המאה ה-19.

הנשיא ברנרדו ריבדאביה (Bernardino Rivadavia) עודד הגירת אירופאים ספרדים ובעיקר בריטים ואיטלקים לארגנטינה. הוא הכריז על חופש דת וחופש עיתונות. עם זאת לא הצליח להשתלט על אורוגוי והתפטר ב- 1827. לאחר שנתיים של שפיכות דמים, הגיע לשלטון הגנרל חואן מנואל רוסאס.

הדיקטטורה של רוסאס: 1852-1829

לאחר מלחמות העצמאות עלתה בארגנטינה ובשכנותיה שכבה של מנהיגות פרובינציאלית – 'קאודיליוס' (Caudillo), שהסכסוכים ביניהם גרמו לשפיכות דמים רבה. את הקאודיליו אפשר לתאר כאדם שאפתן, הנוטל לידיו את רסן השלטון, בדרך כלל בעקבות התקוממות או מלחמת אזרחים וממשיך להחזיק בו במשך שנים, לעתים אגב מראית עין תחוקתית, אך בכול מקרה באמצעות ריכוז הכוח בידיו או בידי נאמניו. הקאודיליו שלט ישירות בכוחות הצבא והמשטרה. הוא נטרל אופוזיציה פוליטית באמצעות שלוחיו בבתי הנבחרים והשופטים הממונים מטעמו; הוא חסם באיומים או בשוחד את פי העיתונות. ככול שנמשכה תקופת שלטונו, כך רכשו הוא ומקורביו, אחיזה איתנה יותר במוסדות הכלכליים של המדינה ובעסקי המסחר הרווחיים. בין גדולי הקאודיליוס של מחצית המאה ה-19 אפשר למנות את חוזה אנטוניו פאאס בוונצואלה, את סנטה אנה במקסיקו[13], את רפאל קררה בגואטמלה, וחואן מנול דה רוסאס בארגנטינה[14].

למעשה, במחצית הראשונה של המאה ה-19, כמעט ולא התקיים שלטון מרכזי בארגנטינה, והיא התנהלה במתכונת של אוסף של פרובינציות. הדמות הדומיננטית בתקופה זאת היה הפדרליסט חואן מנואל דה רוסאס (Juan Manuel de Rosas), דיקטטור אשר שלט בפרובינציית בואנוס איירס מ-1829 עד 1852, תוך שהוא פועל כאחראי על יחסי החוץ של המדינה כולה. הוא רדף את האוניטאריים ועשה ככול שביכולתו  למנוע את  איחודן של הפרובינציות. רוסאס עסק הרבה יותר בהשתלטות על בואנוס איירס מאשר בפדרליזם עקרוני. הוא הקים משטרה חשאית למחצה משלו, ה"מאסורקה" (La Mazorca), ששימשה אותו לביסוס שלטונו בבואנוס איירס, בדרך של טרור.

ב- 1838 פעל בהצלחה, יחד עם צ'ילה, כנגד סנטה קרוז, הדיקטטור של בוליביה. כשפתח במצור על אסונסיון. אנגליה וצרפת הגיבו במצור של שלש שנים על בואנוס איירס. רוסאס הסתכסך עם האנגלים על השליטה באיי פוקלנד ועם הצרפתים, על שרדף את אזרחיהם, שהיו אוניטארים. כמו כן עורר סכסוך עם שתיהן ,על רקע רצונו לספח את אורוגווי

ב- 1851 התקומם נגדו הגנרל חוסה דה אורקיזה (José de Urquiza), ובעזרת ברית עם ברזיל ופארגווי, הדיח אותו ב-1852.

התחלות של ארגנטינה החדשה (1886-1853)

ב- 1853 הוחלט על חוקה פדרלית לארגנטינה. עם הגבלה של כהונת נשיא לקדנציה אחת בלבד וניתן כוח רב למחוזות. בתקופה זו, מעמדה הפוליטי של בואנוס איירס היה נושא רגיש. תחילה הייתה בירת פרובינציית בואנוס איירס ובהמשך הייתה בירתה של מדינת בואנוס איירס, שפרשה מהקונפדרציה הארגנטינאית, בהנהגת ברטולומיאו מיטרה (Bartolomé Mitre) והעיר פאראנה הפכה לבירת ארגנטינה.

בריטניה השקיעה בתקופה זאת הון רב בפיתוחה של ארגנטינה, כחלק מתהליך המעבר שלה מקולוניאליזם, שבו היא כובשת ומנהלת טריטוריות, אל פוסט קולוניאליזם, שבו היא שולטת כלכלית ועסקית בשטחים שאינם תחת שליטתה המדינית והופכת אותם, הן לספקים של מוצרי חקלאות ומחצבים והן שוקי יעד לתוצרת התעשייתית שלה.

הסופר הארגנטיני הלאומי, חורחה לואיס בורחס (Jorge Luis Borges)ױ[15] כתב מאוחר יותר, שארגנטינה השיגה עצמאות מספרד, אך הכיבוש הספרדי של ארגנטינה עדיין לא הושלם. מבחינה כלכלית, כפי שכתב ההיסטוריון הצרפתי פרנן ברודל (Fernand Braudel)[16], השלטון הספרדי הוחלף בתלות בהון האנגלי שהושקע בה. הון זה הושקע בתשתיות, כמו מסילות ברזל (שכולן הובילו מהפרובינציות לבואנוס איירס, אך לא קישרו בין אחת לשנייה). כמו כן הובא בקר לפאמפאס והוקמו חוות ענקיות, בעיקר בפטגוניה, לשם הגיעו מהגרים בריטיים רבים.

כמו ברזיל, קובה ואורוגווי,  היתה ארגנטינה אבן שואבת למהגרים, שנמשכו אל האפשרויות שהציע העולם החדש. בשלושת העשורים האחרונים של המאה ה-19 ועד למלחמת העולם הראשונה, גדלה אוכלוסיית ארגנטינה פי ארבעה, לאחר שקלטה 3.6 מיליון מהגרים. למעלה ממחצית המהגרים היו איטלקים, רבע מהם ספרדים והשאר מארצות אירופה האחרות. הם התיישבו בפרובינציות המרכזיות שבמזרח ארגנטינה ומילאו את מישורי הפמפס הדשנים ביישובים חקלאיים. בכללם היו כמה קבוצות של יהודים ממזרח אירופה, שהתיישבו בשנות ה-90 של המאה ה-19, באנטרה ריוס (Entre Rios), על אדמה שנרכשה מכספי הברון הירש[17], מייסד יק"א. בסופו של דבר, התגלגל חלק ניכר מהמהגרים לעיר הבירה[18].

בשנים 1864–1870 התרחשה "מלחמת הברית המשולשת", הידועה גם כ"מלחמת פרגוואי" (בספרדית: Guerra de la Triple Alianza), בין ארגנטינה, ברזיל ואורוגוואי לבין פראגוואי.

היא הייתה אחת מהמלחמות העקובות ביותר מדם שנוהלו על אדמת אמריקה.

את פרוץ המלחמה ניתן לייחס למגוון של סיבות הנוגעות לתוצאות תבוסת הקולוניאליזם הספרדי באמריקה הלטינית, המאבק לשליטה באזור ריו דה לה פלטה האסטרטגי, התערבות ברזיל וארגנטינה בפוליטיקה הפנימית של אורוגוואי, אינטרסים כלכליים של האימפריה הבריטית באזור, ואישיותו יוצאת הדופן של רודן פרגוואי פרנסיסקו סולנו לופס[19].

פרגוואי הכריזה מלחמה על ארגנטינה, בשל התנגדות האחרונה לאפשר לצבאה לעבור בשטחה, בזמן מלחמתה כנגד ברזיל[20].

המלחמה הסתיימה בתבוסה מוחצת של פרגוואי. המלחמה הובילה למודרניזציה של ארגנטינה. אורוגוואי נהנתה מכך שברזיל וארגנטינה לא הוסיפו להתערב בענייניה הפנימיים.

בתקופה זאת, שבה הייתה תקשורת מועטה ותחבורה מעטה בין המרכז לבין הפריפריה, היו חלקים רבים באוכלוסייה – שמרביתן היו בורים – בלתי מעורבים לחלוטין בעשיה הפוליטית. אלה שהיו מעורבים והשפיעו עליה, היו מטבע הדברים, בני השכבות היותר עשירות ויותר משכילות, בעיקר אלה אשר יכלו לעשות שימוש בהון שלהם על מנת להשפיע על הבחירות ועל נבחריי הציבור. ממשלתו של רוקה וגם הממשלות האחרות פעלו לפיכך, בעיקר על פי האינטרסים של בעלי הקרקעות הגדולים.

ב-1878-1879, בזמן שלטונו של ניקולי אוולנדה ,(Avelaneda) גירש הגנרל חוליו רוקה (Julio Roca) את הילידים האמרינידים ("אינדיאנים") ממישורי הפמפה אל פטגוניה והגדיל את שטחי החקלאות. בואנוס איירס, שראתה את עצמה מקופחת, התקוממה והמרד דוכא על ידי רוקה. כאשר האחרון נהיה לנשיא בשנת 1880, הוא הפריד את העיר בואנוס איירס מן הפרובינציה הגדולה והפך אותה למחוז פדראלי, כדוגמת וושינגטון די. סי

העניין נפתר לבסוף ב-1880 כשאורוקיזה התפטר ב-1860 ומיטרה ניצח את הנשיא סנטיאגו דרקי (Santiago Derqui)  . העיר הופרדה משאר פרובינציית בואנוס איירס והפכה למחוז פדרלי ולבירת ארגנטינה. הממשלה עברה לשבת בה, והקאסה רוסאדה[21] הפכה לבית נשיא ארגנטינה.

הניצחון של האוניטריוס על הפדרליסטים, הפך למעשה את ארגנטינה למדינה מאוחדת תחת שלטון מרכזי עד ימינו אלה[22].  ההסכם הפדראלי שהושג בימיו של רוקה, ארך עד לתקופת פרון.

ב- 1881 יישב רוקה את סכסוכי הגבול עם צ'ילה, בעיקר במצרי מגלאן, ארץ האש והאנדים. התפתחות מדינית זו היתה קשורה מאד בהתפתחות הכלכלית, שהיתה מהירה בארגנטינה במיוחד. גורמיה היו: ההגירה המסיבית מאירופה, בניית מסילות הברזל והקווים הטלגרפיים.

ריבוי האוכלוסייה באירופה במחצית השנייה של המאה ה- 19, וגידול בצרכי החיטה שלה, דחף את ארגנטינה (כמו את ארה"ב וקנדה), לעבור ממרעה למזרע. זה התאפשר על ידי פיתוח מיכון בחקלאות (מכונות קידוח למים, תחנות רוח לשאיבתם), מסילות ברזל להובלה יבשתית ואניות קיטור להובלה ימית. במחצית השנייה של המאה ה- 19 חדר הון אירופאי רב ליבשת. הון שהתפנה עם סיום המהפכה התעשייתית וסלילת מסילות הברזל באירופה. אנגלייה הפכה לגורם הזר החשוב ביותר בכלכלת אמריקה הלטינית. מסילות הרכבת נבנו בהון בריטי. בשנים אלו התפתחו אזורי הפמפס. קציני צבא קיבלו נחלות בגודל של 100,000 אקרים (400,000 דונם = 400 קמ"ר). מסילת הברזל והטלגרף קרבו את הפרובינציות זו לזו. הן עשו את המרידות לבעייתיות יותר ואפשרו להוביל את הדגנים והבשר אל הנמל.

הבנקאים האנגליים מימנו פרויקטים רבים של מכרות, ובהשפעת בעלי אחוזות אנגליים, השקיעו בגידול בקר לבשר. ב- 1877, כאשר החלו לשוט באוקיינוסים אניות קירור, החלו להעביר בהן בשר קפוא וארגנטינה היתה ליצואנית הבשר הגדולה בעולם. קודם לכן, נאלצו האסטנסיירוס (Estancieros  = בעלי אחוזות מרעה הבקר), להסתפק בשיווק העורות של הבהמה, החלב שהופק מהעצמות וצמר הכבשים. המעבר לשיווק בשר מקורר ואחר כך קפוא, איפשר הרחבה עצומה של הייצור והשיווק. בשנת 1884 החל לפעול בבואנוס איירס, בית מטבחיים והאריזה הראשון לבשר. בתי אריזה נוספים הוקמו בהמשך. בשנת 1890 כבר שייטו 287 אניות בין לה פלטה שבארגנטינה לבין הנמלים של צפון מערב אירופה. בד בבד פעלו המגדלים, כדי להשביח את גזעי הבהמות. שטחים גדולים בפמפה הוקצו לגידול אספסת להאבסה. בשלב זה, הצטרף אל יצוא הבשר, גם יצוא התבואות והגרעינים. כבר בשנת 1880 החלו מתיישבים משוויץ ומגרמניה, לגדל באוזר סנטה פה, חיטה למטרות יצוא. משם התפשטו שדות החיטה לעבר הפמפה הגשומה ובמהרה נוספו להם שדות תירס. בסוף המאה ה-19, מישורי הפמפה המוריקים, עתירי הממדים, הפכו את ארגנטינה לספקית חשובה של גרעינים ובשר, בשווקיה של אירופה. ארגנטינה היתה לאחד מאסמי התבואה החשובים של העולם.

ב-1911 היתה ארגנטינה היצואנית הגדולה בעולם של  תירס וזרעי פשתן. כיצואנית חיטה, היא עמדה במקום השישי בעולם. .

בשנים 1869 ל- 1914 גדל השטח החקלאי המעובד מחצי דונם ל- 300 דונם לנפש. במחצית השנייה של המאה ה- 19 החלו לגדר את האחוזות, דבר שמנע מן הגאוצ'וס (רועי בקר רכובים על גבי סוסים (Gauchos, לדהור ברחבי הארץ, כרצונם. המהגרים שנהרו מאיטליה ומספרד, סיפקו את מרבית כוח העבודה. הם עיבדו את האדמה בתנאי אריסות או חכירה, האריס העני, שנקרא "פיאון" (Peon) , היה מוסר בסוף השנה את מחצית היבול לבעל הקרקע. בטיחותן של אניות הקיטור ותעריפי ההפלגה הנוחים עודדו תופעה של "גולונדרינס" (Golomdrinas = סנוניות) – פועלים חקלאים שהיו מגיעים לארגנטינה, כדי לעבוד בעונת הקציר ובסיומה היו שבים לאירופה.

באותן שנים זרם לאמריקה הלטינית ובכלל זה לארגנטינה, הון בממדים חסרי תקדים. היה מדובר הן בהשקעות ישירות במכרות ומטעים, הן בהקמת חברות מסחריות וגופים פיננסיים, לרבות בנקים, שהשתתפו בשיווק הבינלאומי, הן בפיתוח אמצעי תחבורה, תקשורת ואנרגיה, כגון מסילות ברזל, נמלים, טלגרף, טלפונים ומפעלי כוח חשמלי. מרבית ההשקעות הגיעו מהמדינות המתועשות באירופה[23]. ההשקעות הזרות שמשכה ארגנטינה, השפיעו על הצריכה, על הבניה בערים הגדולות ועל התרבות, כולל חיי הלילה.

ניצני משטר דמוקרטי (1930-1881)

עד 1886 שלטו בארגנטינה ה"אסנטנסיירוס" (estancioneros) – בעלי האחוזות הגדולים, שמספרם הגיע ל-2,000 בערך. כל זמן שכלכלתה החקלאית של ארגנטינה נמצאה בתנופת צמיחה, חפפו האינטרסים של קבוצה זו, האוליגרכית מטבעה, יעדים לאומיים. הבחירות דמו לבדיחה. הנשיאים היו ממנים את יורשיהם והציבור לא התעניין בפוליטיקה. משנות ה-70 ואילך החל להתפתח מעמד בינוני ומעמד פועלים, בעיקר מחוגי המהגרים, שהביאו עמם השקפות ליברליות ודמוקרטיות מאירופה. ב-1894, הקים חואן חוסטו (Juan Bautista Justo) – רופא במקצועו – את המפלגה הסוציאליסטית, גוף ששילב במצעו דרישות לשינויים פוליטיים וחברתיים, בכללם יום עבודה בן שמונה שעות, מס הכנסה פרוגרסיבי, זכות בחירה לנשים, הפרדת המדינה מהכנסיה, נישואים וגירושם אזרחיים, תכניות שיכון במימון הממשלה ועוד. עיקר חברי המפלגה באו מחוגי המשכילים, בעלי המקצוע הטכניים והמקצועות החופשיים[24]. כל אלו הוסיפו לחוסר השקט ששרר במדינה. החלו לפרוץ מרידות, התעוררו מהומות וארגנטינה חוותה אי יציבות, עד סוף המאה.

ניגודים פוליטיים הוחמרו בתקופת שלטונו של מנואל קינטאנה (Quintana) בשנים 1904-1906.

בשנת 1905 הובילה המפלגה הרדיקלית מרד צבאי נגד המשטר שדוכא במהירות. עם זאת, הלחץ הכבד שהפעילו אנשיה ותומכיהם, ברחבי המדינה הוביל את הנשיא רוקה סאנס פניה לתיקון בחוקה והענקת זכות בחירה חשאית לכל אזרח, דבר שלא היה קיים לפי כן.

סכסוכי גבול בין ארגנטינה לצ'ילה (1898 ו- 1901) נפתרו רק בתיווך ארה"ב ובריטניה. בדרום קיבלה ארגנטינה את רוב השטח שהיה במחלוקת ובצפון – צ'ילה.

בתחילת דרכה של המדינה מרבית תושביה ראו את עצמם כחלק מהעולם הלטינו-אמריקאי, על רקע מאבקי העצמאות שלהם ושל שכנותיהם נגד שליטת ספרד ושיתופי פעולה 'קיימו ביניהן למטרה זאת. אולם בפרוס המאה ה-20, נטו הלאומנים הארגנטינאים, לראות את עצמם כחלק מאירופה, מבחינה תרבותית לפחות.

בירת ארגנטינה כונתה "פאריס של דרום אמריקה". ב-1905 התגורר כל אדם חמישי בבירה בואנוס איירס. (למעלה ממליון מתוך 5 מיליון). הנמל החדש עצום הממדים ניקז אליו את מרבית היבוא והיצוא של המדינה ונעזר לשם כך ברשת של מסילות הרזל, שהתפרסה כמניפה לעבר הפרובינציות הפנימיות. העיר כללה את החידושים האחרונים של אותה עת, בכול הקשור לתאורת הרחובות והתחבורה. .ב-1911 החלו העבודות על הקמת רכבת תחתית, שקו ראשון שלה נפתח לתנועת נוסעים, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. לבואנוס איירס היתה אוניברסיטה, בה למדו 4,000 סטודנטים ו-70% מילדי העיר למדו בבתי ספר. בואנוס איירס היתה גם המרכז התעשייתי של המדינה,עם מאות מפעלים שהעסיקו עובדים רבים. על סף מלחמת העולם, מנתה בואנוס איירס כבר מיליון וחצי תושבים.

תושבי העיר נודעו כאוהבי מוזיקה ותאטרון וכחובבי מופעי ספורט, בעיקר מירוצי סוסים וכדורגל. הם גם תרמו לעולם יצירה משלה- את ריקוד הטנגו.

אופיו החושני של הטנגו גרם לשמרנים להסתייג ממנו. הריקוד והמוסיקה אמנם נולדו בחטא. מניחים שעוצבו ברובע בתי הבושת הסמוכים לנמל בואנוס איירס. בכל אופן, אין ספק שהטנגו הוא יצירה טיפוסית של חברת מהגרים. במוסיקה שלו השתלבו יסודות ממקומות שונים. הצמרת החברתית ראתה בו תוצר תרבותי בזוי למדי, אבל בערך בשנת 1910 חדר הטנגו לאולמות הריקודים שבמרכז העיר ולאחר שעשה את הדרך לפריז, ריככה האליטה הארגנטינאית את עמדתה.

בבחירות שנערכו בשנת 1916 הביסה המפלגה הרדיקלית את יריביה, בין היתר בגלל פילוג בשורות השמרנים.  מנהיג הרדיקלים,  איפוליטו אירגוז'ין (Hipólito Yrigoyen), נבחר לנשיאות בבחירות הדמוקרטיות הראשונות בתולדות ארגנטינה.

בעוד שבמפלגה השמרנית שלטו בעיקר בעלי הקרקעות, תומכי המפלגה הרדיקלית הגיעו מגלי ההגירה של המאה ה-19, אשר הביאו אל ארגנטינה אוכלוסייה משכילה, שהקימה מרכזי פעילות וחברה בערים הגדולות. בניגוד לקודמיהם, ביטאו הרדיקלים הלך רוח ליברלי. הם הדגישו את חשיבות הבחירות החופשיות והמוסדות הדמוקרטיים. נצחונם הושג בדוחק, אבל בעזרתו החליפה ארגנטינה שלטון אוליגרכי בן עשרות שנים, בנשיא שנבחר בבחירות דמוקרטיות. בתחום הכלכלי הובילה מדיניותו בתחילה לשגשוג ולצמיחה כלכלית. הוא הוביל את ארגנטינה לעצמאות אנרגטית על ידי הקמת חברה לאומית לנפט, ופיתח את התעשיות הצבאיות במדינה[25].

אירגוז'ין החל לכהן בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. ארגנטינה נהנתה בתקופה זו מביקוש רב לתוצרתה באירופה ודעת הקהל שבה, נטתה בבירור לצד "מדינות ההסכמה". אף הנשיא שמר על ניטרליות מוחלטת בין הצדדים הלוחמים ודבק בה, גם לאחר שארצות הברית נכנסה למלחמה באפריל 1917, ואף שצוללות גרמניות הטביעו אניות ארגנטינאיות. בתקופה זו פגע בחופש העיתונות, "כדי למלא את התחייבויותיה הבין-לאומיות של ארגנטינה ולשמור על ניטרליות של דרום אמריקה"[26].

בתוך ארגנטינה היה ארגוז'ין רחוק מניטרליות. הוא התערב בענייני הפרובינציות, סילק מושלים שמרניים בתואנות שונות ומניה מושלים זמניים מטעמו.

בתקופת שלטונו קרו שני אירועים, שבכול אחד מהם פעל אחרת ובכל אחד מהם הראה פנים אחרות:

אירוע אחד היה התקוממות הסטודנטים. ב-1918. שם הפגינו הסטודנטים של אוניברסיטת קורדובה, נגד תכנית הלימודים המיושנת, נגד סגל ההוראה הבלתי מעודכן ונגד ניהול האוניברסיטה בידי גורמים שמרנים, שבקורדובה כללו גם אנשי כנסיה. הם השליכו יהבם על הנשיא איריגוז'ן וקיבלו כנראה השראה מהמהפכה הרוסית. לאחר שפרצה שביתת סטודנטים, התערבה הממשלה ונקטה גישה אוהדת. הדבר הוביל לרפורמה באוניברסיטאות. ניהולן של האוניברסיטאות נהיה אוטונומי והסנט הורכב עתה מנציגי הסגל האקדמי ומסטודנטים.

אירוע אחר היה שביתה הכללית שפרצה בבואנוס איירס בינואר 1919, שהסתיימה בדיכוי אלים שהפעילו כוחות צבא ומשטרה וחבורות של אזרחים מזוינים, מחוגי המעמד הבינוני והגבוה. התוצאה היתה מאות ההרוגים ואלפי הפצועים, דבר שהעניק לאירועים האלימים את הכינוי "השבוע הטרגי". בין הקרבנות היו גם יהודים רבים, ששכונות מגוריהם הותקפו, משום שהיו מהגרים מרוסיה ונטען נגדם שם מפיצים כביכול "רעיונות בולשיביקים".

לאחר שבחר לעצמו יורש ופרש, התמודד אירגוז'ין  שוב בבחירות 1928, בהן זכה בניצחון מוחץ ושב לארמון הנשיאות, בפעם השניה, בגיל 78.

באותה תקופה נשמע ברמה קולם של חוגים ראקציונרים, כמו למשל הסופר מנואל גלווס (Manuel Gálvez), שביקרו את האופי החומרני והקוסמופוליטי של החיים בבואנוס איירס וטענו שההשראה ללאומיות הארגנטינאית, צריכה לבוא מהתכנים הרוחניים שנוצקו בימי הבינים בספרד. חוגים אלו תקפו גם את הקומוניזם וגם את המתירנות המחלחלת לארגנטינה, מכיוונה של ארצות הברית. דובר על כך שיש להשיב את הכנסיה הקתולית לממסד החינוכי. בכתב עת שערכו אינטלקטואלים ארגנטינאים צעירים, בלטו רעיונות ימנים קיצוניים. הכותבים תקפו את המשטר הדמוקרטי וטענו שהוא ביטוי לעריצותם של ההמונים. הם תמכו במנהיגות של מיעוט אריסטוקרטי, שייצג את התכנים הלאומיים,  כפי שהוגדרו בפיהם.

הלך רוח זה, המשבר הכלכלי של 1929 והשפל שבא אחריו, גרמו לצבא הארגנטינאי להפיל את איפוליטו איריגוז'ן מהשלטון ב-1930. הוא נשלח למאסר באי מרטין גרסיה, שבשפך נהר לה פלטה. יש לציין שבתקופה זו ממש, בכמה מדינות נוספות באמריקה הלטינית, הפיל הצבא את השלטון (כך עלה בברזיל הגנרל ז'טוליו ורגאס)[27]. אי אפשר לתלות במשבר הכלכלי את הסיבה למהפכה. מדובר בתהליכים שהחלו בשנות ה-20 המוקדמות. חוגים אופוזיציוניים בארגנטינה – כמו בברזיל ובפרו – החלו לרקום קשרים ותכניות להפלת השלטון בשלב מוקדם מאד. למן סוף מלחמת העולם הראשונה השתנו הערכים הפוליטיים  שהיו מקורבים בקרב האליטות. חלו תמורות חדות בכיווני המחשבה בחוגי האינטלקטואלים והתפצלותה של האנטיליגנציה לשמאל וימין חדשים, מקוטבים זה לזה ומחוייבים פחות מבעבר, לתורות שלטון דמוקרטיות. לפיכך, המשבר הכלכלי היה רק זרז. הוא הוכיח לחפצי השינוי שזמנם הגיע ומצד אחר, ירפה את ידיהם של חסידי השיטה הקודמת.

מכול מקום, הדחתו של אירגוז'ין הביאה לעשור נוסף של שלטון צבאי בארגנטינה.

בתקופה זאת פרצה מלחמת העולם השנייה. רשמית, ארגנטינה, שהייתה חצויה בין ימין לשמאל, נותרה ניטרלית בלחימה; הציבור בכללו היה חלוק בנאמנותו בין מדינות הציר ובעלות הברית כאשר תושבים רבים בחרו צד על פי המשטר במדינות המקור שלהם, כאשר באופן טבעי עיקר התומכים בהצטרפות אל מדינות הציר היו יוצאי איטליה וגרמניה.

בהתאם לגישה זו, סירבה ארגנטינה בוועידת המדינות האמריקאיות שנתקיימה בריו דה ז'נרו (ינואר 1942), לנתק את יחסיה עם מדינות הציר.

ב-13 בדצמבר 1939,  התנהל קרב הימי בפתח נהר לה פלטה , מול חופי אורוגוואי, בין אוניית המערכה הגרמנית אדמירל גרף שפיי (Admiral Graf Spee), לבין כוח בריטי שמנה שלוש ספינות[28]. הקרב הסתיים בטיבועה של הגרף שפיי על ידי הגרמנים עצמם, שחששו מהפסד בקרב. קרב זה נחשב לקרב הימי המרכזי הראשון במלחמת העולם השנייה. הבריטים חשדו כי ארגנטינה מסייעת לאניות המלחמה הגרמניות ששייטו במימי האוקיינוס האטלנטי הדרומי למרות זאת, זכתה ארגנטינה להלוואה מארה"ב, והדבר הביא לעליית כוחם של הרדיקלים והסוציאליסטים בבחירות של  1942.

מאמר זה חולק לשלושה, מסיבות טכניות בלבד. להמשך קריאה, ראו, באתר זה: ארגנטינה בתקופות שלטונו של פרון

הערות

[1] ראו באתר זה: תרבות האינקה

[2] ראו באתר זה: תרבות המאיה

[3] טהוטיהואקן, זפוטקים, טוטאנאקים, טולטקים האצטקים  ועוד

[4] ראו באתר זה: קולומביה בתקופה הפרה קולומביאנית

[5] ראו באתר זה: המפוצ'ה בדרום צ'ילה

[6] . ג'ון קבוט (איטלקית: Giovanni Caboto, ג'וֹבאַנּיִ קאַבוֹטוֹ; 1450–1499) נולד באיטליה. בוונציה רכש ניסיון בנווטות במסעות מסחריים לחצי האי ערב, בוונציה אף העלה את הרעיון לשוט מערבה כדי למצוא נתיבים שונים לאיי התבלינים, המעבר הצפוני, כפי דמיין.

ב-1490 עבר עם שלושת בניו, לודוביקו, סבסטיאן וסנצ'ו, לבריסטול שבאנגליה, ונשאר שם לשארית חייו. לאחר הצלחתו של קולומבוס בשנה שלאחר מכן, החליט להציע להנרי השביעי, מלך אנגליה הצעה דומה. קבוט יצא מבריסטול על הספינה מתיו במאי 1497. המסע היה מסע שגרתי, בחודש שלאחר מכן אותרה יבשה, ייתכן שלברדור, ניופאונדלנד או שהאי קייפ ברטון (קנדה ובריטניה הגדולה הכריזו על קייפ בונביסטה, ניו פאונדלנד כאתר הנחיתה). כשראה סימני מגורים, הוא חקר את חופו הדרומי של האזור. הוא מיפה את קו החוף של צפון אמריקה מנובה סקוטיה לניופאונדלנד.

מסעו של קבוט היה הבסיס לתביעתה של בריטניה על קנדה.

[7]  באותו זמן היו בחלק המזרחי של היבשת שתי ממלכות ספרדיות: פארגוואי – שבירתה אסונסיון וריו דה לה פלטה – שבירתה בואנוס איירס. המושל של כל אחת מהן, היה כמעט בלתי תלוי במשנה- למלך שישב בלימה.

[8] . התפשטותה של האימפריה הבריטית בעולם ומאבקה של בריטניה בצרפת התקיימו ב-1806 וב-1807, שתי נסיונות כושלים של הבריטים להשתלט על נהר הריו דה לה פלטה, כחלק מהמגמה שלהם לבנות מאחזים צבאיים ומסחריים לאורך נתיבי הים העולמיים, וכחלק ממלחמתם בנפוליאון (בשלב זה ספרד עדיין הייתה בעלת ברית שלו). ניסיונות אלו נתקלו בהתנגדות עיקשת של המתיישבים שכללה מתקפת נגד במקרה הראשון ולחימה ברחבות ומבית לבית במקרה השני עד שנכנע צבא הפלישה הבריטי ונסוג מהעיר.

[9] קונגרס טוקומן (בספרדית: El Congreso de Tucumán) הוא אספה מחוקקת (חוקים וחוקה) של הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה, כיום – ארגנטינה, שהתקיימה בהתחלה בטוקומן ולאחר מכן בבואנוס איירס בשנים 1816-1820. הוא מוכר בעיקר בזכות הכרזת העצמאות של ארגנטינה והחוקה הארגנטינאית משנת 1819.

[10] . נולד בעיר זָ'אפֵּז'וּ (Yapeyú) שבפרובינציית קוריינטס בארגנטינה. אביו חואן היה סגן המושל של הפרובינציה. ב-1781 עברה משפחתו לבואנוס איירס, וב-1784 לספרד. בגיל 11 הצטרף לצבא. השתתף בקרבות בצפון אפריקה במליייה וכן באוראן, שם אף נפצע. מאוחר יותר השתתף בין היתר בקרבות נגד צרפת המהפכנית (1793-1795), במלחמת התפוזים עם פורטוגל (1801) ובקרב ביילן נגד צבא נפוליאון (1808), שבסופו הועלה לדרגת קולונל וקיבל עיטור זהב.

בתקופה זו התוודע לחוגי הבונים החופשיים באירופה שעסקו בתכניות להשיג עצמאות לאמריקה הדרומית. ב-1811 פרש מהצבא הספרדי, ובספטמבר נסע ללונדון, שם הצטרף לתא לָאוּטָרוֹ (Logia Lautaro), ארגון חשאי במתכונת הבונים החופשיים שבו היו חברים בזמנים שונים גם פרנסיסקו דה מירנדה, סימון בוליבר, ברנרדו או'היגינס ואחרים.

[11] ראו באתר זה: תולדות צ'ילה

[12]  סן מרטין ניצח את המלוכנים בצ'קבוקו ב-12 בפברואר, וזמן מה מאוחר יותר נכנס לסנטיאגו דה צ'ילה וברנרדו אוהיגינס התמנה לדירקטור של צ'ילה. הוא נסע לבואנוס איירס כדי לגייס תגבורת. בסוף 1817 חזר לצ'ילה, שם נוצח בקרב קנצ'ה ריאדה, ב-19 במרץ 1818. המלוכנים היו קרובים לכבוש את סנטיאגו, אלא שבקרב מאיפו, ב-5 באפריל 1818, הצליח סן מרטין לנצחם בשנית ובכך הבטיח את עצמאותה של צ'ילה. באותו זמן התחוללה בבואנוס איירס מלחמת אזרחים של ממש בין השלטון המרכזי לבין הפרובינציות, וסן מרטין נאלץ להשהות את תוכניותיו. ב-1820 חידש את כיבושיו, ובעזרת הצי של תומאס קוקרן גירש את המלוכנים מחופה של פרו.

[13] ראו באתר זה: תולדות מקסיקו

[14]  רענן ריין ,תת יבשת בטלטלה, עמ'57.

[15]  חוזה לואיס בורחס 1889-1986). מגדולי היוצרים בלשון הספרדית אשר קמו באמריקה הלטינית. בורחס היה גם מסאי ומשורר, אך עיקר כוחו בסיפוריו הקצרים.

[16] פרנן ברודל 1902-1985 היסטוריון צרפתי שחולל מהפכה במחקר המאה העשרים בשל שיטתו שריכזה דיסציפלינות חוץ-היסטוריות, כמו כלכלה, אנתרופולוגיה וגאוגרפיה והתייחסה אל ההיסטוריה כגלובלית. ברודל הוא בן הדור השני של אסכולת האנאל בהיסטוריוגרפיה, אשר נשענה על ניתוח היסטורי הלקוח ממדעי החברה, והוא הבולט מבין הוגיה.

[17] . ברון מוריס דה הירש אאוּף גֶרוֹיט (Moritz Freiherr von Hirsch auf Gereuth‏) (1831 –  1896) היה איל הון ונדבן יהודי-גרמני שחי בצרפת, באנגליה ובאימפריה האוסטרו-הונגרית. סייע באמצעות חברת יק"א שהקים, בארגון ובכספים להגירה הגדולה של יהודי מזרח אירופה לאמריקה (ובעיקר לארגנטינה) בשלהי המאה ה-19.

[18]  איזה פרליס, הברון ששלח יהודים לארגנטינה, מעריב, 29 ביולי 1966.

[19] . יש אומדנים שלפיהם אבדותיה של פרגוואי הגיעו ל־1.2 מיליון נפש, הן במלחמה והן במחלות וברעב שגרמה, שהם כ־90% מאוכלוסיית פרגוואי לפני המלחמה. יש הסבורים כי אומדנים אלו מגזימים הן במספר ההרוגים והן בגודל אוכלוסייתה של פרגוואי בטרם החלה המלחמה, ומעמידים את מספר ההרוגים בפרגוואי על כ־300,000 מתוך אוכלוסייה של כ־525,000 לפני המלחמה. התאוששותה של פרגוואי מן התוהו ובוהו והקטסטרופה הדמוגרפית שנוצרה במלחמה ארכה עשרות שנים. המדינה, שהייתה אחת מהרפובליקות הראשונות שנוצרו בדרום אמריקה, בחרה את נשיאה הנבחר הראשון רק בשנת 1993. בברזיל, סייעה המלחמה לביטול העבדות והביאה את הצבא לעמדת מפתח בענייני הציבור (Byron Farwell, The Encyclopedia of Nineteenth-Century Land Warfare: An Illustrated World View, New York: WW Norton, 2001. Page 824).

[20] . רענן ריין,  תת יבשת בטלטלה, עמ' 26-27

[21] . קאסה רוסאדה (בספרדית: Casa Rosada; מילולית: "הבית הוורוד") הוא כינויו של מקום העבודה המרכזי של נשיאי ארגנטינה. הקאסה רוסאדה ממוקם בצדה המזרחי של כיכר מאי בבואנוס איירס, והוא זכה לכינוי זה בשל צבעו הוורוד. לפי האמונה המקובלת, הצבע הוורוד סימל את האיחוד בין שתי התנועות הפוליטיות הבולטות באותה העת – הפדרליסטים שדגלם היה אדום, והאוניטריוס שדגלם היה לבן. עם זאת, הסיבה האמיתית לצבע הוורוד נעוצה בכך שהצבע היה עירוב של סיד ודם בקר, ששימש לייצוב הצבע. כמו כן, צבע דגלם של האוניטריוס לא היה לבן לגמרי, וכלל גם כחול.

בשנות ה-90 של המאה ה-19 נערכו בקאסה רוסאדה שיפוצים נוספים, והמבנה במראהו הנוכחי נחנך ב-1898..

[22] האנציקלופדיה העברית, ארגנטינה, כרך__ עמ'___

[23] יבשת בטלטלה, עמ' 32

[24] תת יבשת בטלטלה, עמ' 68

[25] Lewis, John. The Crisis of Argentine Capitalism. University of North Carolina Press, 1990.

[26] The Penguin History of Latin America by Edwin Williamson

[27] ראו באתר זה:תולדות ברזיל

[28] אחת כבדה (אה"מ אקסטר) ושתיים קלות (אה"מ אג'קס ואכילס).