תולדות אסיה התיכונה, מהתקופה ההלניסטית ועד לכיבוש הערבי

אסיה התיכונה בתקופה ההלניסטית

ב-330 לפנה"ס נהרסה האימפריה האח'מנידית על ידי אלכסנדר מוקדון. הוא כבש את כל הארצות הללו – פרט לח'וארזם וסקה. אלכסנדר הגדול ראה את עצמו כיורש האח'מנידים, ואת ממלכתו שאף להשתית על יסודות יוונים ופרסים כאחד. מסופר כי בסוגדיאנה נתקל בכפר בו ישבו צאצאי הבראנחים, אשר מסרו לאחשוורוש ב-480 לפנה"ס, את אוצרות מקדשם במילטוס. אלכסנדר נקם את נקמת האל העשוק וציווה להרוג את כל תושבי הכפר, נשיו וילדיו. מסעו באיראן, סוגדיאנה ובקטריה היה עקוב מדם. תושבים אלה שמרו אמונים לתרבותם הפרסית אף יותר מהפרסים עצמם. כאשר צבאו המנצח של אלכסנדר הגדול, הכניע סופית את דריווש והמלך המוקדוני ירש את תוארו של "מלך המלכים" הפרסי – סירבו הסוגדים להיכנע. מדד עממי אדיר בראשות ספיטמן (329 לפה"ס) הציב בפני הכובש המוקדוני אתגר קשה: שלוש פעמים נאלץ אלכסנדר להשתלט על מרקאנדה (שמה הקדום של סמרקנד) המורדת. כדי לפייס את האזור, היה על אלכסנדר אף לשאת אישה מקומית – רוקסאנה היפה, שהיתה אמו של בנו יחידו. תשובתו של אלכסנדר היתה השתלבות, גם אם מיזוג הפרסים בצבא ושיתופם בשלטון עוררו מורת רוח בקרב המוקדונים.

[דפוס זה של מרידות בלתי פוסקות כנגד הכובשים הזרים, של מאבקי החרות, הן של הנוודים והן של תושבי הערים הראשיות – ישוב וישתקף לאורך כל ההיסטוריה המרכז אסייתית. ואולם כבר אז תבלוט החולשה של מורדים אלה: גם כשמצליחים לגרש את הכובש הזר, תושבי האזור אינם מצליחים להתאחד מאחורי סמכות פוליטית אחת והאזור שב אל האנרכיה או נכבש על ידי כובש אחר.

הכיבוש היווני-מוקדוני תרם תרומה משמעותית להתפתחות התרבותית באזור (בפרט בחלקיו הדרומיים, בהם נשתמרה הנוכחות היוונית זמן רב). היוונים השפיעו על האמנות, הפיסול והאדריכלות באזור והביאו אתם אלים שונים – כולל בכחוס – אל היין – שהפולחן שלו נשמר בחלק מערי האזור עד ערב הכיבוש המוסלמי.

במאבק בין הדיאדוכים, יורשי אלכסנדר, עברו פרס וחלקים מסוגדיאנה מיד ליד, עד שסמוך לשנת  311 לפנה"ס השתלט עליה סלווקוס הראשון. -הוא ויורשיו, כמו אלכסנדר לפניהם, ייסדו בארצות אסיה התיכונה ערים רבות. או שחידשו והרחיבו את הקיימות בסיוע מתיישבים יוונים. התיישבותם היתה צפופה, במיוחד בבקטריה ובמדי והתפשטה גם בטרנסאוקסניה. סמוך לשנת 250 לפנה"ס, מרד המושל היווני של בקטריה. אותה עת מרד גם המושל היווני של פרתיה, אך כעבור כשנתיים – שלוש נרצח על ידי ארשק, משבט הפארני. שבט שהשתייך לדהאי – קבוצת נודדים סקיתים, בערבות שבין ימת אראל לים הכספי. כך קמה ממלכת הפרתים שבשלטון הארשקיים (247 לפנה"ס), אשר השתרעה עד לסיר-דאריה. במאה השנים הראשונות לקיומה, נאבקה ממלכת הפרתים עם בקטריה ועם הסלווקים. על שתי הממלכות הללו לחצו הסקה. הם כבשו את סוגדיאנה, ובמחצית השנייה לפנה"ס צלחו את האמו-דאריה, חדרו לבקטריה והשתלטו עליה.

הפרתים

פרתיה לא היתה ממלכה אחידה, אלא מורכבת ממדינות רבות שהכירו בריבונות העליונה של הארשקים. כמה ממדינות אלו היו מדינות חסות, כגון עילם (שבדרום מערב איראן), ונהנו מאוטונומיה רחבה. בדומה לפרס האח'מנית, היו בפרתיה שבעה בתי אב, משבט הפראני השליט, ומהם יצאו נושאי המשרות העליונות. האריסטוקרטיה הפארנית עסקה בעיקר בצייד ובגידול סוסים. סוסי נסיאה (Nesaea) בטורקמניסטן של היום, היו המשובחים והגדולים ביותר. כנראה שהפרתים היו הראשונים שהנהיגו את פרזול הסוסים. פרתיה סבלה מסכסוכי ירושה תכופים, כי המלוכה לא היתה תורשתית, אלא נבחרת. הפרתים היו סובלניים מאד מבחינה דתית. הם נטו למזדאיזם, אך לא נהגו על פי כללי תורת זרתוסטרא. שפת המנהל היתה ארמית והתרבות הלניסטית. לאחר ניצחונם על אנטיוכוס השביעי  (129 לפנה"ס), השתלטו הפרתים על כל פרס והרחיבו את שלטונם גם על חשבונה של  ממלכת בקטריה, שהתפוררה באותה עת.

בקטריה

מדינה הלניסטית בתחומי אפגניסטן של ימינו. תולדותיו הידועות של האזור מתחילות עם כורש, שכבש אותו. אלכסנדר מוקדון הקים בה כמה ערים יווניות. לאחר מותו של אלכסנדר, נכבשה בקטריה על ידי סלווקוס ניקאטור . אך סמוך לשנת 225 לפנה"ס, מושל המקום, דיודוטוס (Diodotus), הכריז על עצמאות והקים את הממלכה היוונית-בקטרית. הסלווקים נאלצו להכיר בה. היא הייתה אחת הממלכות ההלניסטיות המזרחיות ביותר – מרוחקת מיוון באלפי קילומטרים, אך בעלת תרבות  חיונית ומפותחת. תושביה בנו ערים הלניסטיות בסגנון יווני (כולל תיאטראות, אגורות, מבני ציבור). בפיסול בסגנון יווני, עם מוטיבים מקומיים. ניכר בו שילוב חזותי בין דמויות מהמיתולוגיה היוונית לדמויות מקומיות. המטבעות היוו עדות ישירה לרוח התקופה: כתובות ביוונית, דמויות מלכים הלניסטיים, ולעיתים אלים יווניים – לצד סמלים מקומיים.

השפה היוונית שימשה במנהל, במסחר ובמטבעות. אך הייתה השפעה הדדית עם שפות איראניות מקומיות וכתבים הודיים, במיוחד לאחר כיבוש אזורים צפוניים בהודו. הייתה פתיחות דתית רבה: האלים היווניים התקיימו לצד פולחנים מקומיים. בתקופה המאוחרת של הממלכה, נוצר מגע עמוק עם הדת הבודהיסטית – והיה זה הבסיס ליצירת בודהיזם הלניסטי (ראו: פסלי בודהה בדמות אדם יווני).

בשנת  190 לפנה"ס, אחרי המפלה שנחל אנטיוכוס השלישי מידי הרומאים, הצליחו המלך אוּוְטִידֶמוֹס  הראשון ( Euthydemus I) ובנו דֵמֵטְרִיוֹס הראשון (Demetrius I) , לכבוש את פנג'ב ולהקים את גנדהרא, ממלכה יוונית-הודית שלא החזיקה מעמד זמן רב, אך השפיעה באופן מכריע על התרבות ובעיקר האומנות ההודית.

שעה שדמטריוס התקדם בהודו, פרצה מרידה שפוררה את בקטריה לרסיסים ומעמד היוונים ירד פלאים. במערב הצליחו הפרתים לקרוע ממנה חלקים. במחצית השנייה של המאה ה- 2 לפנה"ס, הופיעו מהצפון הטוכארים, וכבשו את סוגדיאנה ואת בקטריה.

רק בהודו הצליחו השליטים היוונים להחזיק מעמד זמן קצר נוסף. באמצע המאה ה I-לפנה"ס אני מוצאים את הממלכה ההודית-סקיתית במזרח איראן ובמערב הודו ובראשה את השושלת הקושאנית. המפורסם שבין שליטיה של ארץ זו היה המלך קאנישקה ( 123-153 לפנה"ס). בימיו התפשט הבודהיזם באיראן המזרחית. השושלת הקושאנית החלה שוקעת במאה ה- 3 לפנה"ס עד שהשתעבדה על ידי האפתאליטים, או "ההונים הלבנים", במאה ה-6 (ראה להלן). אולם רק הכיבוש הערבי של האזור, במאה ה- 8, שם קץ לשרידי ההלניזם במזרח.

ההונים

ה Hunni- הם נוודים שוסים שמוצאם בערבות מונגוליה. יש סברה שהם אבות הטורקים וכנראה גם של ההונגרים. הם היו עם של נוודים, אך העסיקו את העמים המנוצחים בעבודות אדמה. היו פרשים מעולים והשיגו יתרונות על ידי שימוש בחייל פרשים-קשתים מהיר תנועה.

הם נעו במרחב הערבות העצום שבין גבולות סין להונגריה ורכבו על הסוסים המרכז אסיאנים, מזרם הסוסים קרי הדם. סוסים נמוכים ומוצקים, בעלי עמידות גבוהה וכוח רב שצווארם משתפל קדימה ושערותיהם ארוכות.

אמונתם היתה מבוססת על פולחן השמש טנגרי (Tengri) ועל שמאניזם. נהגו לשתות מדמם של יריביהם ולאסוף את גולגולותיהם. היו חסרי כתב ולא הניחו תעודות. המקורות האירופאים מרבים לתאר את אכזריותם. במשך כל המאה ה- 2 לפנה"ס נמשך המאבק בינם לבין סין וזו השתדלה למנוע את פלישותיהם לתחומה, על ידי תשלום מס שנתי קבוע, הענקות מזון ומתנות, ובניית החומה הגדולה. כתוצאה מהתפשטותה של סין באסיה המרכזית, התפורר איגוד שבטי ההונים. המזרחיים המשיכו לשבת במונגוליה; והמערביים נדחקו לאזור שבין ימות בלקש ואראל.

ההונים המערביים נעו כל הזמן מערבה, ופנו לאזורי ערבות ומישורים שהתאימו לאורח חייהם ולדרכי לחימתם. הם פילסו דרך לאירופה מצפון לים הכספי ובדרכם הושפעו מן העמים האיראנים. חיל החלוץ שלהם הופיע, כנראה, כבר במאה ה- 2 לספירה ברוסיה הדרומית. מן הים הכספי, הם פלשו אל אזור נהר הוולגה הדרומי, המשיכו בהנהגת מלכם באלאמיר (Balamir), אל אזור נהר הדון, שם תקפו את הגותים ופלשו לקיסרות הרומית. פלישת ההונים נתנה את הדחיפה הישירה לנדידת העמים, שהחריבה את מלכות רומא המערבית. עקב פלישתם נתערער סדר יישובם של השבטים הטבטונים באירופה המרכזית והמערבית. בחלקם נכנעו להונים ובחלקם פרצו את הגבול הרומי בהביאם חורבן על גאליה, איטליה וספרד. גם הם מצידם פלשו, שבטים שבטים, לתוך פאנוניה, גרמניה וגאליה. בתחילת המאה ה- 5 החל להיווצר מרכז ממלכתי הוני במישורי הונגריה, בין הנהרות טיסה ודנובה. מכאן יצאו לשדוד לכל הכיוונים, עד לצפונה של אירופה מזה ועד למסופוטמיה וטורקסטן מזה.

סירוב רומא לשלם מס שנתי להונים, הניע את אטילה, שאיחד את שבטי ההונים ונע בראשם לעבר יוון, לגאליה ולבסוף לאיטליה (452) במות אטילה התפוררה אימפריית ההונים. כמה שבטים חדרו במאה ה- 5 לליבה של הודו והביאו חורבן על ממלכת בית גופטה.

האינטרסים הסיניים באסיה התיכונה.

במאה השנייה לפה"ס התרחשו התפתחויות מסעירות בקצה המזרחי של אסיה התיכונה – בעמק פרגנה הפורה. הקיסר הסיני חאן וו-די (140-90Wu Di  לפנה"ס) משושלת האן חיפש אחר בעלי הברית נגד השְיוֹנְגְנוּ (Xiongnu, נהגה בערך "שיונג-נו") ' המאיימים על סין מצפון[1]. [ יש השערה (לא ודאית) כי חלק מהשיונג-נו שנסוגו מערבה הפכו, במאות הבאות, להונים של אטילה באירופה. קשרים לשוניים ותרבותיים קיימים, אך אין הוכחה חד-משמעית. עדיין, זוהי אחת ההשערות המרתקות בהיסטוריה של נדידות העמים.].

מסיבה זו ומסיבות נוספות שלח בשנת 138 אתָ ז'אנְג צְ'יֵאן (Zhang Qian)) כדי ליצור מגע עם שבטים שישבו ממערב ל"ממלכה התיכונה", כפי שכונתה סין בפי תושביה. ז'אנג צ'יאן ניסה לחצות את ההרים על מנת לעורר את היואה צ'י (Yue Zhi), שבט נודד הינדו אירופי בעלי שיער אדום ועיניים כחולות, שהובס על ידי ההונים שנים לפני כן וראשו של מלכם הפך לפי המסורת המקומית, לגביע שתייה בידי מנהיג ההונים. הקיסר וו די – שמספרים עליו שהרעים על שיטפונות הנהרות לעצור כשגלשו מעל הסכרים – רצה לאיים על ההונים ולהטרידם. אלא שז'אנג צ'יין נלכד על ידי ההונים ורק כעבור עשור הצליח להימלט. נאמן למשימתו, המשיך מערבה, ובמהלך מסעותיו הגיע לבקטריה שבירתה בבאלח. הוא סבב ברחובות החומר, בין הבוסתנים והגינות, ושוטט בשווקים, משתומם ליכולת המסחר ומזלזל ביכולתם כלוחמים. ז'אנג צ'יין הופתע למצוא בשווקים קני במבוק סינים ובדי משי שהגיעו מסיצ'ואן. כששאל את הסוחרים, סיפרו לו כי הבדים והבמבוק הגיעו מהודו. ז'נג צ'יין הניח כי יש דרך יבשתית מסיצ'ואן לבורמה ולסיקים ומשם להודו בדרכי היבשה. כשהגיע לפרגנה ( Fergana), סרבו היואה צ'י להפצרותיו להצטרף לסין ולהילחם בשיונג נו..

עם שובו, בתום מסע שארך 13 שנים, הביא עמו השליח מידע גיאוגרפי, כלכלי, פוליטי ותרבותי רב. הוא נחשב לדמות מכוננת בהיסטוריה של הקשרים בין סין לאסיה המרכזית, ואחד מהאחראים הראשונים לפתיחתה של דרך המשי. ראו באתר זה: תולדותיה של דרך המשי.

בעקבותיו יצאו משלחות נוספות, שהעשירו את הידע הסיני על אסיה המרכזית והמערבית ועוררו סקרנות ועניין בפיתוח המסחר בארצות אלו. משלחת אחת הביאה עמה את הגפן והתלתן, הדרוש להזנת סוסי אסיה המרכזית. כך למדו הסינים לראשונה על מקומות כמו סמרקנד, בוכרה, פרגנה ( Fergana) ומדינה בשם ליג'אן (כנראה רומא).

אחד הנתונים שהביא עמו ז'אנג צ'יין, היה אודות הסוסים שחיו בטה-יואן (,(Dàyuān שבעמק פרגנה[2], מזרע "סוסים שמימיים" – חזקים, גדולים, מותאמים למסעות ארוכים ולקרב, ואף "מזיעים דם". סוסים שאין כמוהם בעולם. המסורת בעמק פרגנה היתה כי אלו הם הסוסים שהובאו על ידי היוונים. מזרעו של בוצפלוס (Bucephalus), סוסו של אלכסנדר הגדול[3].  מלך פרגנה החזיק באורוותו כמה עשרות סוסים כאלו שאיתם השביח את סוסיו. הקיסר חאן ווּ די כל כך התרשם מהתיאור, שפתח מערכה צבאית להבאת סוסים אלו לסין. בסופו של דבר, לאחר מצור ארוך על בירת טה-יואן, הסינים השיגו סוסים והחלו בייבוא מתמשך – שהיה אחד הגורמים לפריחת דרך המשי.

כך הונחה התשתית למסחר של סין עם "האזורים המערביים" – המסחר לאורך "דרך המשי" המפורסמת. דרך זו הפכה מהר מאד לערוץ קשר בין לאומי בין סין לאירופה. משי סיני הגיע לפּרְתְיָה (מזרח איראן) ומשם, כבר במאה הראשונה לפנה"ס, לאימפריה הרומית.

בשנת 97 לפנה"ס דיכא הגנרל הסיני בָּאן צַ'או (Ban Chao) – מפקד האזורים המערביים  של האימפריה, מרד של השיונג נו, בקרב Yiwulu ולאחר שהשלים את משימתו, המשיך בראש כוחותיו אל סוגדיה (Sogdia), היא עמק פרגנה באוזבקיסטן של היום. בדרכם, השתלטו כוחות האימפריה המזרחית על כל נאות המדבר שבדרך וניקו את נתיבי הסחר משודדים ואויבים פוטנציאליים. מכאן ואילך יכלו הסינים לשלוט ביעילות על דרך המשי הפנים אסייתית. בה בעת שלח באן צ'או משלחת אל המערב, בהנהגת הגנרל והדיפלומט הסיני  קנג יינג (Kang Ying), ליצור קשרים עם האימפריה הרומית, אותה כינו הסינים בשם "דַּה צִין" (Da Qin) , שהוראתו "המערב הגדול" – ארץ עשירה ורחוקה בקצה המערב[4], ששמעה הגיע לאוזניהם באמצעות סוחרים פרסיים ובוכרים. בהובלת קנג יינג, המשלחת עברה מלּוֹיָאנְג (Luoyang) – עיר הבירה של שושלת חאן (באזור מרכז סין של היום). אל דוּנְחְוַאנְג (Dunhuang) – שער היציאה של סין מערבה, בקצה המדבר. משם אל קָאשְגָאר (Kashgar) – בצפון מערב שינג'יאנג, נקודת מפגש בין הסוחרים המזרחיים והמערביים. הלאה אל מֵרְב (Merv) – באזור טורקמניסטן של היום; תחנה חשובה בדרך המשי. מערבה אל קְטֶסִיפוֹן (Ctesiphon) – עיר הבירה של הממלכה הפרתית, ליד בגדד של היום. עד חוף המפרץ הפרסי – ככל הנראה באזור שושן או חַרְמַשִׁיר (Khorramshahr) שבאיראן, כבר באותה שנה. על פי המקורות הסיניים, כאשר הגיע קנג יינג לנמל חשוב בחופי המפרץ, נאמר לו על ידי הסוחרים המקומיים כי הדרך אל רומא עוברת דרך ים מסוכן ואורכת שניים עד שלושה חודשים של שיט – מה שגרם לו לוותר על המשך המסע מחשש לביטחון אנשיו.

אף על פי שלא הגיע בפועל אל רומא, קנג יינג אסף מידע מפורט על האימפריה הרומית, כולל תיאורים על שלטונה, סדרי החברה, הסחורות היוקרתיות שבה, המטבעות, הבגדים, ואפילו אופיים של התושבים. הדיווחים שלו שימשו כבסיס לתיאור הסיני המוקדם ביותר של המערב הרחוק – ובמיוחד של הקיסרות הרומית.

השליטה האחידה על כל המרחב שנמתח בין העיר שיאן ללב מרכז אסיה, אפשר תנועה חופשית של מסחר ער בין חלקי האימפריה השונים. דרך זו היוותה ציר התנועה העיקרי שבין מזרח ומערב למעלה מ-1200 שנה, עד לנפילת השושלת המונגולית.

ראשית הקשר עם רומא

בתקופה הרומית, העובדה הפוליטית המרכזית בתולדות האזור, הייתה היריבות בין פרס (קודם הפרתים ואחר כך הסאסאנים), לבין רומי ואחר כך בין פרס לביזנטיון. הייתה ביניהן סדרה ארוכה של מלחמות, שמלבד יוצא מן הכלל אחד, נקטעה רק בהפוגות קצרות של שלום.

בימי מיתרדת השני (Mithridates II), בשנים 123-88 לפנה"ס[5], הגיעה ממלכת הפרתים (באיראן של ימינו), לשיא עוצמתה ושלטה מנהר האוכסוס עד לערב וממרב ועד לפרת העילי. כמו כן יצרו קשרים הדוקים עם הקיסר וו-די בסין, בימי פומפיוס כרתו הפרתים ברית עם רומא, אך משנוצר גבול משותף בין שתי המדינות, הורעו היחסים. ב- 53 לפנה"ס יצא קרסוס למסע נגד פרתיה, אך נוצח ונהרג בחרן. בשנת 20 לפנה"ס, הוכר נהר הפרת כגבול בין שתי המעצמות ורומא הסתלקה, לפי שעה, מהשאיפות שלה במזרח.

משי סיני הגיע לפרתיה (פרס) ומשם לאימפריה הרומית כבר במאה הראשונה לפני הספירה. ברומא גרם להתמוטטות כלכלית של ממש – כך שהפולקלור מספר שהקיסר טיבריוס נאלץ לאסור על הגברים ללבוש משי, כדי לצמצם את צריכתו ולאפשר את סיפוק הביקוש של נשות האימפריה.

פעילות טריינוס.

פעילות זו ופעילויות צבאיות ודיפלומטיות אחרות מן המזרח עשויות לסייע להסביר את מדיניותו של הקיסר הרומי טריינוס, שפתח בתוכנית התפשטות נמרצת לכיוון המזרח התיכון. הוא סיפח את ממלכת הנבטים לרומא ובמקומה הקים את 'פרובינקיה ערביה', פתח נתיב תחבורה ימי, דרך זרועות הנילוס אל הים האדום, ושלח שגריר רומי להודו. בשנת  114 פלש לאזור. טריינוס כבש את אזור המחלוקת בארמניה, את ארם נהריים וכבש את העיר הפרסית הגדולה קסניפון,. נוכח הסכנה התלכדו הפרתים והדפוהו[6]. בעקבות סיפוח ממלכת הנבטים ופלמירה, ירד המזרח ועמו שקעה כלכלת העולם העתיק. אחד הסימנים לכך הוא ממצאי המטבעות הרומיים שהולכים ופוחתים.

אין כמעט שום מטבע רומי בהודו ,לאחר ימי קרקאלה, שמת בשנת 217 לספירה.

הקושאנים (20-200 לספירה)

במאות ה- 1-2 היה האזור חלק מממלכת קושאן. ממלכת קושאן נוצרה מהתמזגות של שבטי היואה צ'י (Yue Chi) הסאקה ואולי הנוודים הטוכארים ההודו אריאניים. האימפריה שהשתרעה מצפונה של הודו, כללה בשטחה את מרבית טורקסטן המערבית. ממלכת הקושאנים קמה בסוף המאה ה- 2 לפנה"ס והתקיימה כ- 500 שנה. היא הקיפה גם את גַּנְדְהָארָה ((Gandhāra; שבאזור האינדוס[7], ובימי גדול המושלים הקושאנים, קנישקה  (103-28 לפנה"ס), השתרעה בצפון הודו עד לבָּנָרֶס (Banares) ובמערב עד בוכרה של היום. בממלכה אדירה ורבת לאומים זו היו השפעות רבות ושונות – הלניסטיות, איראניות, הודיות ואף סיניות. הדת השלטת היתה בודהיזם, אך חופש דתי היה לבני דתות אחרות – זורואסטרים, יהודים ונוצרים-נסטוריאניים. השליטים הקושאנים הבטיחו את השיירות שעשו דרכן ב'דרך המשי', מסין לפרתיה ולקיסרות הרומית. אימפריית קושאן, ממרכזה שבעיר קאבול, חיברה את אסיה התיכונה להודו. האימפריה הזאת נודעה בייחוד בזכות מטבעותיה, כי המסחר שלה שגשג, בייחוד מסחר בחפצי ערך הרומאים. מאתיים שנה של "שלום קושאני" אפשרו הן את עיורה של אפגניסטן והן את התפשטות הבודהיזם ופריחת האמנות היוונית-בודהיסטית, הקרויה "אמנות גנדהרה". היתה זאת אמנות ששילבה נושאים מקומיים עם טכניקה יוונית, שכבשה את הודו ואת רחבי המזרח הרחוק, עד סין. היה זה שילוב של סגנון הלניסטי (בעקבות כיבושי אלכסנדר והיוונים-הודיים) עם סמלים בודהיסטיים. בא לידי ביטוי בתיאורים פיסוליים של הבודהה בדמות אדם – דבר שלא היה נפוץ לפני כן[8]. הופיעו גם אלים הודיים ויווניים יחד, כמו הרקולס בתור שומר של בודהה.

הכיבוש הסאסאני

בשנת  224 מרד אַרְדַּשִׁיר הראשון (Ardashir I), ששם קץ לשלטון הפרתי, חידש את הסדר הזורואסטרי, ייסד מחדש אימפריה איראנית סביב העיר קטסיפון  (Ctesiphon)[9] ואיחד תחת שלטונו את שטחי איראן, אפגניסטן ומסופוטמיה.  הוא המייסד השושלת הסאסאנית[10] והמלך הראשון של אימפריה סאסאנית חזקה ויציבה שנמשכה ארבע מאות שנה.  הוא שלט באיראן עד שנת 242 לספירה ןנחשב לדמות מהפכנית בהיסטוריה האיראנית  הסאסאנים חיזקו את השלטון המרכזי על חשבון רבי האצולה והקימו צבא קבע מאורגן היטב ומנגנון מנהל יעיל.

בנו של ארדשיר, שאפור הראשון (272-242) המשיך בכיבושים במזרח. במאות השלישית והרביעית,  כבשו הוא ויורשיו את רוב שטחי טורקיסטן שהיו בידי הקושאנים. הוא הביס את ממלכת הקושאנים בבקטריה, כבש את עמק האינדוס, עבר את נהר האוקסוס וכבש את בוכרה ואת סמרקנד. אולם, כבר במאה הרביעית, נאלצו לעמוד בפני פשיטות האֶפְּתַלִיטִים (Hephthalites), הידועים גם בשם "ההונים הלבנים"[11].

דת המדינה היתה דת זרתוסטרא, וכהניה האמגושים (המאגים) היו רבי עצמה. באיראן כתבו את ה"אווסטה" (כתבי קודש של דת המזדה העתיקה) ויהודי בבל העלו על הכתב את התלמוד הבבלי. במערב ירשו הסאסאנים מן הפרתים את המלחמה ברומא, והמשיכו להילחם בה ובביזנטיון. היוצא מן הכלל, "השלום הארוך", נמשך יותר ממאה שנים. בשנת  384 כרת שאפור השלישי  (383-388) חוזה שלום עם רומי, שהחזיק מעמד עד ראשית המאה השישית

מאז נמשכה המלחמה בהפוגות קצרות בלבד, עד שעלה הכוח הערבי, שהאפיל במהירה על שני הצדדים הלוחמים. הסכסוכים בין הרומאים לפרסים עסקו בענייני טריטוריה, כאשר הרומאים תבעו את ארמניה ומסופוטמיה[12]. הפרסים תבעו את סוריה, ארץ ישראל ומצרים.

אבן מריבה נוספת, היתה שליטה על נתיבי הסחר למזרח הרחוק. שם הגיעו תבלינים מהודו ומשי מסין, עבורם שלמו הרומאים בזהב. הנתיב הקצר ביותר מארצות הים התיכון אל המזרח הרחוק עבר בשטחים שבשליטת פרס. אבל לנתיבים אחרים, שמחוץ לשליטת פרס, היו יתרונות ברורים, כלכליים ואסטרטגיים. נתיב אחד הוא נתיבי הים הדרומיים, הנמצא מחוץ לתחום דיונינו והנתיב היבשתי הצפוני, דרך הארצות הטורקיות בערבה האירו-אסייתית, ועד לים השחור והטריטוריה הביזנטית. הרומאים ואחר כך הביזנטים, ביקשו לבסס את נתיבי המסחר החיצוניים הללו עם הודו וסין ולהגן עליהם, ולעקוף כך את המרכז שבשליטת פרס. הפרסים ביקשו לנצל את מיקומם ולשלוט בסחר הביזנטי בעתות שלום ולעצור אותו בתקופות מלחמה. עקב כך ניטשו מאבקים חוזרים ונשנים בין שתי המעצמות האימפריאליות, על ההשפעה בארצות שמעבר לגבולות האימפריאליים שלהם. בראש ובראשונה הושפעו מכך השבטים הטורקיים שבצפון (והערביים שבדרום).

הפרסים והרומאים לא גילו עניין בכיבוש עמי הערבה והמדבר, והקפידו שלא להתערב מדי בענייניהם. ההיסטוריון הרומאי בן המאה הרביעית, אמיאנוס מרצליאנוס (Ammianus Marcellinus) מתאר אותם כ"פראים ושוחרי מלחמה". האימפריות נהגו לחזר אחרי השבטים, לקנות את ידידותם ולשמור עליה בעזרה כספית, צבאית וטכנית. בנתיב שמדרום לשתי האימפריות קמו ממלכות ספר עצמאיות למחצה, כגון הפלמירים, היטורים והנבטים. בנתיב שמצפון לשתי האימפריות, נמשך הנתיב המרכז אסייתי אל סין, והמצב ששם שרר לזה שבדרום.

במאה ה- 6, כאשר התחדש הסכסוך הביזנטי-פרסי, נתיב הסחר שעבר במסופוטמיה ובמפרץ הפרסי נהיה חשוף לפגיעה, שוב חיפשה ביזנטיון נתיבים חלופיים למזרח, מחוץ להישג ידה של פרס. החזרה אל הנתיב היבשתי העבר-אסייני הולידה סדרה של מו"מים מעניינים בין הקיסרים הביזנטיים ובין ח'אנים שונים בערבות אסיה. שני הצדדים האשימו זה את זה בבוגדנות ובקשירת קשרים עם הצד שכנגד.

רק במאה ה- 6 נוצחו האפתליטים על ידי כוסרו הראשון, שנחשב לאחד מגדולי המלכים הסאסאנים (הצליח גם לכרות את ברית "שלום הנצח" עם יוסטיניאנוס הראשון, קיסר ביזנטיון). ניצחונו של כוסרו הושג בברית עם הטורקים המערביים ואלה התיישבו בסוגדיאנה והיו לשליטיה.  האימפריה הסאסאנית היתה האימפריה הפרסית (הקדם איסלאמית) האחרונה.

  התפתחות 'דרך המשי'.

רווחים אגדיים שגרפו הסוחרים האיצו את המסחר הבינלאומי הפורה מחופי ים תיכון ועד לבירות משגשגות של האימפריה השמיימית בצ'נגאן (Changan) או בלויאנג. המרוויח העיקרי מסחר זה היה אזור אסיה התיכונה – ציר מרכזי של נתיבי הסחר הבינלאומיים. ערים כמו סמרקנד, פרגאנה, בוכרה, שאש (טאשקנט) ואוש (Osh) שגשוגו, על אף התנאים הפוליטיים המשתנים והכיבושים מצד ממלכות נומדיות גדולות, שקמו מדי פעם בשוליים הצפוניות של האזור. סוחרים סוגדים זריזים ייבאו את המשי, הנייר, הג'ייד (אבן הירקן) והנשק מסין וייצאו לשם כותנה וענבים: מהאימפריה הקושאנית שבהודו הגיעו תבלינים וצמר: פרוות מהעמים הנומדיים של הצפון, ענבר מהסלאבים שעל הדנייפר, מהאימפריה הביזנטית – מוצרי זכוכית וכד'.

הסוגדיאנים, שהיו עדיין עצמאים ביחס לאיראן, המשיכו לסחור בין סין למערב, ממרכזיהם בבוכרה, סמרקאנד ופנדג'יקנט (Pendjikent)[13]. במאה ה- 6 עוד עלה בידם לעקוף את מכשול המסים שגבו הסאסאנים על מעבר השיירות. הם לא ייסדו אמנם מדינה, אך היוו חוליה מקשרת באסיה התיכונה. הם היו שגריריהם של הטורקים אל עבר ביזנטיון, יבואני יין לארץ סין, וכן נאמני כל הדתות של תקופתם, אם כי בעיקר דת זרתוסטרה, בגרסתה הפחות נוקשה, פחות קלריקאלית מזו של איראן. אמונתם של הסוגדיאנים נשאה את חותמן של איראן, של סין ושל הודו. הממצאים שנחשפו בחפירות מעידים על שגשוגה של סוגדיאנה בתקופתם, ולדתות הרבות שרווחו בה נוסף השמאניזם.

ראו באתר זה: שמאניזם.

קהילות שונות ומגוונות התקבצו באזור המשגשג הזה – בהם גם קהילות יהודיות. הסוגדים שימשו גם כמפיצי הדתות – סוחרים אלה הביאו בין היתר את הבודהיזם לסין. (בשנת 630 עבר באזור הצליין הסיני סְיוּ'אַנְג צָאנְג (Xuanzang], שנחשב לדמות מופת בהיסטוריה הדתית והתרבותית של סין ולאחד הנוסעים החשובים ב"דרך המשי"[14]. הוא הזכיר את העיר בוכרה בשם "פו-הו" (Fu-ho) או וריאציה דומה, כשהתייחס לאחת מערי הסוֹגְדים במסעו דרך אסיה התיכונה.

הטורקים המונגוליים הביאו לסוגדיאנה את הבודהיזם, ומכיוון שהיו ידועים בסובלנותם הדתית, חיו תחת שלטונם בסוגדיאנה, אלו בצד אלו, בני דת זאראטוסטרה, בודהיסטים, נוצרים נסטוריאנים ויהודים.

ההתפתחות הכללית תרמה לגיבושה של תרבות מקומית מפותחת בסוגדיאנה. במאה ה- 3 לספירה מופיע לראשונה הכתב הסוגדי – כתב ייחודי המבוסס על הכתב הסורי העתיק. לימים, יעלם כתב זה באסיה התיכונה, עם הופעתו של הכתב הערבי במאה ה- 8, אך ישתמר בזכות העמים האחרים של הערבה הגדולה: האויגורים, המונגולים ולבסוף המנצ'ורים (בכתב המבוסס על הכתב הסוגדי, השתמשו בין היתר הקיסרים האחרונים של סין – שהיו ממוצא מנצ'ורי, ובמונגוליה הפנימית הוא נהוג עד עצם היום הזה). תקופה זו התאפיינה גם בעושר הדתי של אסיה התיכונה. בעריה שכנו פגודות בודהיסטיות לצד כנסיות נסטוריאניות, מקדשים של אלים מקומיים שונים – כולל בכחוס היווני – ומקדשים של מאמיני זרתוסטרה: פולחן נומדי לשמיים – טנגרי  (Tengri) לצד פולחן המניכאים[15].

ראו באתר זה: הדתות הגנוסטיות

השגשוג התרבותי והכלכלי של אסיה התיכונה בתקופה האמורה לא יכול היה להבטיח את היציבות הפוליטית. ערי מסחר עשירות נהנו לרוב ממידה רבה של עצמאות ושלטון עצמי. לפעמים נכללו בתחומן או בשוליהן של ממלכות אדירות וקצרות ימים שהקימו נוודים או נוודים למחצה בערבות קזחסטאן של היום. ממלכות אלה לא החזיקו מעמד לרוב יותר מדור אחד או שניים, השלטון הפנימי בהן היה רופף והן לא ניסו בדרך כלל להטיל את מרותן על דרכי  המסחר והסתפקו בגביית מסים והתעשרות נוספת בזכות שליטתן בנתיבי המסחר העיקריים. המלחמות ביניהן, כמו גם מלחמות פנימיות ופשיטות ביזה קצרות של הנוודים מהערבה או מהמדבר פגעו בביטחונם של התושבים העירוניים וגם בביטחון הכפריים שנאלצו לחפש מחסה מאחורי החומות הגבוהות של הערים. אולם פשיטות אלה לא יכלו לעכב את התפתחותן הכלכלית והתרבותית של הערים, שהצרכים הכלכליים הביאו לשיקומן המחיר גם בתקופה מאוחרת יותר.

כאמור, במשך תקופה ממושכת, החולשה הפוליטית של תושבי אסיה התיכונה לא הפריעה לשגשוגם המקיף. ואולם חולשה זו התגלתה כהרת גודל בשעה שנאלצו להתמודד עם כובש מסוג חדש – כובש המשלב אינטרסים כלכליים עם אינטרסים אידיאולוגיים – האיסלאם. האימפריה האחרונה ששלטה באזור ערב בואם של הערבים – הח'אנות הטורקית – התפוררה כקודמותיה, עקב חולשה פנימית ולא יכלה לחסום את הכובשים.

הערות

[1] השְיוֹנְגְנוּ היו קונפדרציה של שבטים נוודים בצפון סין ומרכז אסיה, אשר התקיימה מהמאות ה-3 לפנה"ס ועד המאה ה-1 לספירה. הם נחשבים לאחת מהקונפדרציות הגדולות והמאורגנות הראשונות של עמים נוודים – ובמשך מאות שנים היו האויב המרכזי של סין הקיסרית המוקדמת, במיוחד שושלת חאן. בראש השיונג-נו עמד שליט עליון שנקרא צַ'ן-יוּ (Chanyu) – תואר מקביל לאימפרטור. הכוח הצבאי העצום שלהם התבסס על קשתים רכובים, משמעת נוודית קפדנית, ותנועה מהירה מאוד.

[2] הסינים תיארו את תושבי טה-יואן כ"אנשים לבנים, עם עיניים עמוקות וזקנים" – כלומר, לא ממוצא מזרח-אסייתי. התרבות המקומית הייתה ככל הנראה הלניסטית – מדובר בתושבים שנשארו מהתקופה של כיבושי אלכסנדר הגדול, ובמיוחד מהממלכה היוונית–בקטרית. שמם של המקומיים – "יואן" (宛) – כנראה נובע מהשיבוש הסיני של המילה היוונית "יון" (Ionians / יוונים).

[3] הנבטים הם אבות פיתוחו של הסוס הערבי, הגזע בעל הדם החם. הסוס האציל שמזגו סוער, ראשו גבוה ומהירותו עולה על כל סוס אחר. במסעותיהם כבשו המוקדונים את עזה, נמל המוצא של הסחר הנבטי, רכשו מהם סוסים ורכבו עליהם לאסיה התיכונה.

[4] השם "Da" (大) = גדול; "Qin" (秦) = שמה של שושלת צ'ין (Qin), שייסדה את האימפריה הסינית המאוחדת במאה ה-3 לפנה"ס. בסין של שושלת חאן, השם Da Qin שימש כדי לתאר את האימפריה הרומית – שלפי תפיסת הסינים הייתה מעין "מערב רחוק" חזק, עשיר ומפותח, כמו סין עצמה.

[5] מיתרדת השני נחשב לאחד מהמלכים הגדולים ביותר של האימפריה הפרתית. תחת שלטונו, פרתיה הגיעה לשיא עוצמתה המדינית, הדיפלומטית והצבאית. – הוא זה שקיבל את משלחתו של ג’אנג צ’יאן! נחשב לראשון שהשתמש בתואר "מלך המלכים" ( – Shāhanshāh), המשויך לפרסים.

[6] למרידות היהודים בקירנאיקה, מצרים וקפריסין, וכן מרידה בארם נהריים, בה מלאו היהודים חלק פעיל ("מרד התפוצות" ), היה משקל רב בהחלטתו לסגת.

[7] גַּנְדְהָארָה (Gandhāra; בסנסקריט: गन्धार; בפרסית עתיקה: Gandāra) הייתה אזור היסטורי חשוב בצפון-מערב תת-היבשת ההודית, המשתרע בשטחי פקיסטן של היום (בעיקר סביב פֶּשָׁאוּור, סוואט וטַכְּשִׁילָה) ובחלקים קטנים של מזרח אפגניסטן. שוכנת במיקום גאוגרפי אסטרטגי : על צירי מסחר בין הודו, פרס, בקטירה וסין – מה שהפך אותה לצומת תרבותי בין מזרח למערב.  בירת התרבות: הערים המרכזיות היו טַכְּשִׁילָה (Taxila) ופֶּשָׁאוּור (Purushapura). נחשבת לאחת העריסות של בודהיזם מתפתח, אמנות הלניסטית ופריחה של תרבות סינקרטית.

[8] בודהה נראה עם גלימה יוונית ("טוגה"), תווי פנים הלניסטיים, תלתלים הדוקים והילה סביב הראש.

[9] העיר קטסיפון (:Ctesiphon) הייתה אחת הערים החשובות ביותר בעולם העתיק — בירתם של האימפריה הפרתית ולאחר מכן של האימפריה הסאסאנית (הפרסית). נמצאת על הגדה המזרחית של נהר החידקל, דרומית-מזרחית לבגדד של ימינו (בעיראק של היום). העיר פרחה בין המאה ה-1 לפני הספירה ועד המאה ה-7 לספירה. המבנה המפורסם ביותר בעיר הוא איוואן קטסיפון (Taq Kasra) — אולם קמרוני עצום ששרד עד היום בחלקו, ונחשב להישג הנדסי מרשים של התקופה.

[10] אביו: סָאסָאן – כהן או מנהיג זוטר, ממנו נקראת השושלת "סאסאנית"

[11] במקורות איראניים וביזנטיים: Ephthalitae, Hephthalites, לעיתים פשוט "הונים", אך אין זהות גנטית או היסטורית ברורה עם ההונים של אטילה. בירתם הייתה כנראה העיר בלק (Balkh) או אזור טַרְמִיד (באפגניסטן של היום).

[12] ארמניה ומסופוטמיה אמנם נשלטו רוב הזמן על ידי הפרסים, אך עמדה לרומאים זכות ראשונים בגלל כיבושי טריאנוס.

[13] פֶּנְדְּגִ'יקֵנְט (Panjikent / Pendjikent;  היא עיר עתיקה חשובה שהייתה חלק מהתרבות הסוֹגדית, ושוכנת כיום בטג'יקיסטן, בעמק זֶרַבְּשָאן (Zarafshan), לא רחוק מהעיר סמרקנד שבאוזבקיסטן.

[14] סְיוּ'אַנְג צָאנְג (Xuanzang) נוסע, נזיר וצליין בודהיסטי סיני מהמאה ה־7 לספירה (חי בין השנים 602–664 לספירה). נחשב לדמות מופת בהיסטוריה הדתית והתרבותית של סין.הוא יצא למסע ארוך ומסוכן מהעיר צ'אנגאן (שיאן של היום), דרך אסיה התיכונה, כל הדרך אל הודו – במטרה ללמוד את כתבי הקודש הבודהיסטיים בשפתם המקורית (סנסקריט). המסע המפורסם שלו עבר דרך: שינג'יאנג (ערי נאות המדבר של דרך המשי), אזור סוגדיאנה ובקטריה, אפגניסטן והגיע לעמק הגנגס בהודו – כולל נאלאנדה, מרכז לימוד בודהיסטי אדיר. נמשך כ־17 שנה (!). הוא חזר לסין ב־645 לספירה עם: מאות כתבי סוטרות, מאות פסלים, שרידים, סמלים, תיאורים גאוגרפיים, פוליטיים ואתנוגרפיים מרחבי אסיה. הקדיש את שארית חייו לתרגום כתבי בודהיזם מסנסקריט לסינית. תרגומיו נחשבים מהמדויקים והחשובים ביותר – השפיעו על כל הדורות שאחריו. חיבר ספר מפורסם בשם: "רשומות מסע לארצות המערב בזמן שושלת טאנג". מסמך נדיר של ידע גאוגרפי והיסטורי מהמאה ה־7.

[15] הדת המניכאית נקראת על שם מייסדה – מאני. היא הנציגה המובהקת והחשובה ביותר של התנועה הגנוסטית. מני ראה את עצמו כמי שממזג את השליחות האלוהית של נביאי האמת שקדמו לו, בעיקר זרתוסתרה, בודהא וישו. הדת נוסדה בפרס ב-230 לספירה, נפוצה ברחבי אסיה והקיסרות הרומית. נשמרה בטורקסטן הסינית עד המאה ה-13. ביסודה של התפיסה המניכאית, עומדת האמונה הדואליסטית במאבק בין טוב ורע, המזוהים עם האור והחושך, עם הרוח והחומר, בהתאמה. החומר הוא רע מוחלט, אך בכל אדם כלואה נשמה שהיא ניצוץ של אור אלוהי.  על ידי תפילות ופרישות חמורה יכול אדם להגיע לידי תודעת האור שבו ובמותו ישוחרר מכבלי החומר.