תולדות אסיה התיכונה מהכיבוש הערבי ועד לפלישת המונגולים

כתב: גילי חסקין

ראה קודם, באתר זה: תולדות אסיה התיכונה בעת העתיקה

ראה גם, באתר זה: האסלאם.

להרצאה על ערי השיירות באסיה התיכונה: תחנות בדרך המשי

הרצאה על דרך המשי הסינית

מסלול טיול בדרך המשי: יומן טיול ; המלצות לטיול בדרך המשי -שינג'יאנג' ;  הנחיות לטיול בדרך המשי – מחוז גאנסו

הערה:

המושג "ימי הביניים" הינו מושג רלוונטי לאירופה המערבית בלבד ולפיכך חסר משמעות עבור אסיה. השימוש בו נעשה מטעמי נוחות בלבד. קובץ זה מסכם את תולדות אסיה התיכונה החל מהכיבוש הערבי ועד לחדירת הרוסים למרחב

הכיבוש הערבי

בשנת 672 פלשו הערבים לאזור הנהריים של אסיה התיכונה, המוכרת גם כ"מרכז אסיה" (האזור שבין הנהרות אמו -דריה וסיר דריה). הצבאות הערביים המנצחים הגיעו אל גבולות סוגדיאנה שבטורקסטן המערבית בשלהי המאה השביעית. וכבשו את הערים בייקנד (Bikend)), סמרקאנד, קש וקארשי (Karachi). הערבים כינו את אזור בוכרה 'מא ורא אל נהר', היינו "עבר הנהר", תרגום של השם "טראנסאוקסניה" בלשונות האירופאיות. הפלישות הראשונות הסתיימו בשוד וביזה ונסיגה ערבית חזרה אל חוראסאן החמה. ח'וראסאן תרגום מילולי: "מקום זריחת השמש", הוא השם ההיסטורי לחבל ארץ נרחב במרכז אסיה. בירתו של החבל הייתה העיר ההיסטורית חווארזם, היא חיווה, באוזבקיסטן של היום),. כיבוש טורקסטן המערבית ארך זמן רב – קרוב ל- 60 שנה – בעיקר מחמת מריבות בין הכובשים לבין עצמם.

בשנת 751 נערך קרב טאלאס (Talas), בקירגיזסטן של ימינו (מצפון לפרגאנה), הערבים נבלמו על ידי הסינים ולא ניסו לחדור שוב לסין, אך השתלטו בעקבותיו על כל טורקסטן המערבית. המהפך התרחש עם הופעתו באזור של אחד המצביאים הערבים הגדולים – קוטייבה אבן מוסלים.

הוא חצה את הנהר לא רחוק מהמקום בו חצה אלכסנדר הגדול, נע על דרכי המסחר הגדולות מזרחה, לוכד את בוכרה, את חיווה ומגיע לחומות סמרקנד, מרקנדה המופלאה, בירתה של  סוגדיאנה. הסוגדיאנים שאגו מהחומות הכבירות אל הערבים הנקהלים למרגלותיהם, שהם מבזבזים את זמנם. הם צעקו מהחומה, שמצאו בכתב יד קדום שאת העיר יתפוס אדם הנקרא "אוכף הגמל". קוטיבה הוא אוכף הגמל בערבית. מרכז אסיה הפכה לערבית, אם כי יעברו עוד כשלוש מאות שנים עד שיהפוך האזור למוסלמי, יאסלם את תושביו הזורואסטרים והבודהיסטים. היהודים שומרים על דתם. הנוסע היהודי בנימין מטודלה, סביב 1170, מספר על סמרקאנד שבה 50,000 יהודים.

האסלאם התחיל במאבקו כנגד הדתות "הפגניות" של התושבים. בתקופת שלטון הערבים (709-874) הארץ סופחה לח'וראסאן, התאסלמה אל לא הסתערבה, והפרסית נשארה שפת הארץ. הערבית כפו את הדת על האוכלוסייה הפרסית, הבודהיסטית והנסטוריינית. האסלאמיזציה של האזור תושלם רק כעבור מאות שנים, אך בערים המרכזיות התהליך יהיה מהיר בהרבה.

במחצית הראשונה של המאה ה- 8, הפכה אסיה התיכונה לזירת המאבק נגד בית אומיה. בח'וראסאן הסמוכה הייתה תנועת התנגדות חזקה של מוסלמים ממוצא איראני ושל גולים ערבים ממשפחת הנביא, כנגד האומיים. אבו מוסלים – היה מאדריכלי הניצחון העבאסי ב-750.

תחילה חיפשו הכובשים הערבים רק תועלת כלכלית והתעניינו בגריפת רווחים מהאזור הפורה, יותר מאשר באסלומו. הפגיעה בתושבים המקומיים עוררה התנגדות עזה אצל חלקם, שניסו לשמור על הקיים. עם הזמן, מא-ורא-א (ל)-נהר הייתה מרכז משגשג וחשוב של האיסלאם, ובירתה, בוכארה, כונתה 'קוטוב אל-אסלאם' (ציר האסלאם). בחואריזם חי האנציקלופדיסט והמתמטיקאי אל חוארזמי (800-847) שכתב על היתרונות העצומים שצמחו למדע בתקופה הערבית, הודות למיזוג מזרח ומערב, שלראשונה לוכדו יחדיו מסורות יוון, איראן והודו. (הוא הביא כדוגמא את הסְפָות ההודיות המכונות 'ספרות ערביות').

יחד עם זאת, המרידות לא פסקו גם בתקופה המאוחרת יותר – אידיאולוגיה של מורדים שילבה בפסיפס אמוני מרתק רעיונות שיעיים, זורואסטריים ומניכאיים שונים. מרידות אלה, לצד החולשה הפנימית של הח'ליף העבסי גרמו להתערערות השליטה הערבית באזור. המאבק הממושך בין גורמים האתניים-תרבותיים-פוליטיים השונים באזור התחזק בשלהי המאה ה-.9 כאשר איסמעיל סמאני, אציל פרסי שהתאסלם, השיג מהח'ליף הסכמה לשליטתו באזור.

הסאמאנים

שושלת פרסית מוסלמית, שנקראה על שם סמאני הנ"ל. נכדיו סייעו לח'ליף אל מאמון ומונו למושלים בח'וראסאן. בשנת  874 הוכרו הסאמאנים כשליטי טראנסאוכסניה. הם כוננו ממלכה תקיפה ובוכרה נהייתה לבירתם.

בימי האמיר איסמעיל הראשון ששלט בבוכרה (892-907) נקרעה טראנסאוכסניה מעל חוראסאן  ונעשתה ממלכה חזקה, שהתפשטה מן הערבה בצפון ועד המפרץ הפרסי בדרום, בואכה בגדד במערב. הוא היה שליט מוכשר ונמרץ. בנו אחמד (907-913) ונכדו נאצר (913-943) היו אף הם שליטים מעולים (בימי נאצר בן אחמד השתרעה ממלכת הסאמאנים כמעט על פני כל איראן). בזמנם פרחה הארץ. ממלכת הסאמאנים שגשגה, כנראה, בגלל קשרי מסחר הדוקים עם אירופה. הקשר הפרסי עם אירופה מאפיין את כל הרצף ההיסטורי מאז ימיה ביניים ועד לשאה. אך דומה שבתקופה הסאמאנית הגיע לשיא, כפי שמוכח מאלפי מטבעות הדירהם שנתגלו ברוסיה ובארצות הבלטיות. שכר החיילים שולם במזומנים, כלומר, המשק היה כספי וטרם הונהגה הפיאודליות. הלשון הפרסית התפתחה והערים בוכרה וסמרקנד נעשו מרכזים דתיים ואמנותיים. השושלת הסאמאנית השיבה את זוהר התרבות הפרסית לאזור – הפעם עם ניחוח איסלאמי.

עידן השלטון הסמאני – עידן של זוהר תרבותי חסר תקדים. החצר בבוכרה שפעה במשוררים, מדענים, פילוסופים. במאה ה- 10 בכפר אפשונה (Apshuna), שליד בוכרה, נולד אבו עלי איבן סינה (980-1037) מדען שנחשב לאחד המוחות המבריקים ביותר של האיסלאם ושל האנושות כולה – פילוסוף, רופא, אסטרונום ומשורר.  כאן התגוררו גם יוצרים רבים אחרים, ולתקופת מה, גם הפילוסוף, המתמטיקאי והאסטרונום עומר אל ח'יאם (מת 1123), אשר עיבד ופיתח את צורת השיר הפרסית הטיפוסית "המרובעים". הוא התפרסם במאה ה- 19 במערב אירופה, הודות לתרגום "המרובעים" לאנגלית על ידי אדוארד פיצ'גרלד (Edward FitzGerald)[1]. גיבורי תרבות נוספים  הם המדען והפילוסוף אל פראבי (Al-Farabi). אחד הפילוסופים הגדולים של התקופה האסלאמית המוקדמת, והשפעתו ניכרת בתחומים כמו פילוסופיה, מדע, מוסר ופסיכולוגיה. אל פראבי היה ידוע בניתוחים שלו של הפילוסופיה היוונית, במיוחד של אריסטו, ובניסיון לשלב בין רעיונות יווניים לתפישות מוסלמיות. הוא כתב רבות על מוסר, אתיקה, ותיאולוגיה, והיה פעיל גם במוזיקה ובמתודולוגיה מדעית[2].

אל ביירוני ((Al-Biruni) היה חוקר, מתמטיקאי ואסטרונום מוסלמי מהמאות ה-10 וה-11, ונחשב לאחד מענקי המדע של התקופה האסלאמית. הוא נולד סביב 973 בסמוך לחורסאן ונודע בזכות תרומותיו רבות תחומים כמו מתמטיקה, גאוגרפיה, אסטרונומיה ופיזיקה. אל-ביירוני חקר נושאים כמו חישובי זמן, קלנדרים, גאוגרפיה של הודו, ושיטות מדידה. עבודתו הידועה ביותר בתחום האסטרונומיה כוללת חישובים מדויקים של קוטר כדור הארץ, והשימוש  בשיטות מתודיות כדי לבצע מדידות רבות. בנוסף, הוא כתב על ההבדלים בין תרבויות שונות ונתפס לעתים כגשר בין התרבות המוסלמית לתרבות ההודית. אל-ביירוני נשאר דמות מפתח בהיסטוריה של המדע, והשפעתו ניכרת גם בעבודותיהם של מדענים מאוחרים יותר.

ראו באתר זה: השלום המונגולי, תור הזהב המוסלמי.

במאות 10-11 אסיה התיכונה היתה אחד המוקדים החשובים של התרבות האיסלאמית בעולם כולו (ואולי החשוב שבהם). במאה ה- 10החלה בעולם האסלאם תופעה חדשה: ספרות גבוהה בלשון פרסית חדשה, שאינה שונה בהרבה מהפהלווית במבנה הדקדוקי שלה, אך כתובה בכתב ערבי ואוצר מילותיה עשיר במלים שנלקחו מהערבית. תהליך זה התרחש במזרח איראן, בחצרות השליטים המקומיים שלא ידעו ערבית. במידה מסוימת, שיקפה הספרות החדשה את סוגי הספרות הערבית שרווחו בחצרות אחרות: שירה לירית ומליצית, היסטוריה ובמידה מסוימת גם יצירות דתיות. עם זאת, גם צורת כתיבה אחרת, פרסית ייחודית. שירה זו זכתה לתחייה מחודשת בפרסית החדשה והגיעה לשיאה ביצירה "שאה-נאמה" ((Shahnameh), האפוס של אירן המדייוואלית.  הוחל בכתיבתו במאה ה- 10 על ידי א-דאקיקי (Al-Daqiqi)[3] והושלמה במאה ה-11 על ידי הנודע "אל -פירדוסי" – כינויו הספרותי של  המשורר הלאומי הפרסי הנודע, יליד חוראסאן ( 935-1025)  אבו אל-קאסם מנצור[4]. הוא נודע בכתיבתו הקוראת תגר על התרבות הערבית, ובניסיונותיו לנקות את השפה הפרסית ממלים ערביות שחדרו אליה. בהיותו קרוב לגיל שמונים, השלים את ה'שאה נאמה'. האפוס הלאומי הארוך של איראן , פואמה, שכללה 60,000 בתי שיר מחורזים, תחת השם "רישומים מלכותיים" (שאהנאמה", אשר משמעו "רישומים בעלי חשיבות ממעלה עליונה" ולא כפי הנהוג לחשוב "רישומי מלכים").

פואמה זו היא אחת  היצירות הגדולות והחשובות ביותר של ספרות פרסית ובעצם נחשב למופת של השירה העולמית.  האפוס מספר את ההיסטוריה האגדית והמיתולוגית של פרס, החל מתקופת האלים ועד לנפילתה של שושלת הסאסאנית. הפואמה מספרת את תולדותיהם של חמישים מלכי פרס, כשהאחרון ביניהם הוא הנביא מוחמד. הספר נכתב במסגרת מאמציהם של הפרסים להחדיר את תרבותם לתרבות המוסלמית, שעד אז אופיינה בהגמוניה ערבית. השאנאמה מורכב משירים ומפורסם בזכות השפה הספרותית היפה שלו, כמו גם בזכות התיאורים המפורטים של קרב, גיבורים ודמויות מופת. שאה נאמה משחק תפקיד מרכזי בשימור העבר ההיסטורי והתרבותי של איראן, ומשמש כבסיס לתרבות, לנורמות ולערכים פרסיים. היצירה זכתה לתהודה רחבה לא רק באיראן, אלא גם במדינות אחרות, והשפיעה על ספרות ואומניות נוספות.

הפואמה נכתבה במשך שלושים שנות עבודה, אשר לאחריהם הגיש פירדוסי את עבודתו לשליט מחמוד מגנזה (ראו להלן), אשר לא גילה עניין רב בשיר ואכזב את פירדוסי בסכום המועט שהיה מוכן לשלם עבורו. זהו ספר על המאבק ההיסטורי בין יושבי העמקים של איראן, לבין הנוודים של טוראן (ארץ הערבות). השאה נאמה הוא סיפור מפורט על השליטים האגדיים וההיסטוריים של הארץ, עד לכיבוש המוסלמי, וכולו חדור רוח לאומית.

לאיראן יש  קשר חזק עם עברה הטרום איסלמי. השפעתה של תרבות כפולה זו התפשטה צפונה אל מעבר לנהר האמו דריה (אוקסוס), ומזרחה, אל צפון הודו. כאמור, אין להפריד את טראנסאוכסניה מהעולם הפרסי שמדרום לה, כך היה מוכר בה המיסטיקן (הצופי) אבו חאמיד מוחמד אל גזאלי (1059-111), שהעניק מקום חשוב לתורת המסתורין בפולחן הדתי. על חיי האזור ידוע הרבה מתוך "ארבע הדרשות", יצירתו של המשורר ניזאמי א – ערוזי מסמרקאנד[5]. בדומה לתקופות האחרות בתולדות האזור, העושר התרבותי לא השתקף ביציבות פוליטית. כבר אחרי מות נאצר החלה ירידת הסאמאנים, עקב עליית כוחה של האצולה הצבאית (שהתנגדה לשלטון מרכזי חזק), התעצמותן של שושלות מתחרות אחרות והמאבק עם הטורקים. לקראת סוף המאה ה- 10 התגבשו כוחות עצמאיים טורקיים – הגזנאווים באפגניסטאן, הקאראחאנים בצפון-מזרח (קירגיזסטאן וקאזאחסטאן דהיום), הבויהיים במערב ומאוחר יותר – הסלג'וקים. הסאמאנים העדיפו להתרחק מלוחמה מייגעת והשתמשו, בקצב גובר והולך, בשרותיהם של לוחמים-עבדים ממוצא טורקי, בדומה לממלוכים בתקופה מאוחרת יותר במזה"ת, עבדים אלה צברו בהדרגה כוח רב, שאפשר להם לקרוא תיגר על אדוניהם השקועים במאבקי כוח פנימיים.. ב- 999 כבשו הטורקים את טראנסאוכסניה וחיסלו את מלכות הסמאנים.

גזנווים

הגזנווים היו שושלת טורקית ששלטה על גנזי (מדרום לכאבול) ואחר כך גם על לאהור, במאות ה.11- 12. היא נוסדה במאה ה- 10 על ידי אַלְפְּטִיגִין – עבד טורקי למושלי בוכרה הסאמנים. עבדו ויורשו אבּוּ אל-קָאסִם מַחְמוּד בִּן סַבּוּקְטִיגִין (Abu al-Qāṣim Maḥmūd ibn Sabuktigīn; 971 – 1030), ידוע בדרך כלל כמַחְמוּד מַגְ'אזְנִי או מַחְמוּד גַזְנָוִי , שהשתחרר מכל תלות בסאמנים, היה סולטן של האימפריה הגזנוית, הטורקית. סיפח לממלכתו את רובה של איראן וערך מסעות כיבוש להודו הצפונית-מערבית.

פשיטותיו, שהגיעו עד קשמיר, זעזעו את אחדותה המדינית של הודו הצפונית וסללו את הדרך לכיבושי המוסלמים. בימי מחמוד הגזני השתרעה ממלכתו מגבולות עיראק עד לים הכספי ומימת אראל וטראנסאוכסניה ועד סינד ומדבר טאר (רג'סטן). ממלכתו הפכה לאימפריה צבאית רחבת היקף, שהתפרשה מצפון-מערב איראן עד לפנג'אב ביבשת ההודית, חווארזם בטראנסאוקסניה ומכראן (החוף של בלוצ'יסטן). מחמוד ערך גם הרבה פשיטות להודו למטרות ביזה ובהן הרס מקדשים הינדואים רבים. לכן כונה בספרות המוסלמית "מנתץ הפסילים" ונחשב לאחד מלוחמי הג'יהאד הגדולים. בספרות ההינדואית הוא מוזכר כפולש זר תאב שלל. לפשיטותיו הייתה השפעה הרסנית על כלכלתה של הודו, והן העמיקו את השנאה בין ההינדים למוסלמים,. לאחר מותו של מחמוד התפוררה ממלכתו.

קאראח'נים

בשנת  960 עלתה השושלת הקאראחנית, שהקימה את הממלכה הטורקית הראשונה בארצות שמעבר לנהר היכסרטס (סיר-דריה), דהיינו, מעבר לאוזבקיסטן של היום. היה זה דבר בעל משמעות שונה לחלוטין. שושלת טורקית מעבר לגבולות האיסלאם, התאסלמו עם בני עמם. עד אז התאסלמו רק יחידים, או קבוצות של יחידים עתה קיבל את האיסלאם, בפעם הראשונה, עם טורקי חופשי שלם, שגודלו, לפי כרוניקאים ערביים, 200,000 אוהלים. לאחר התאסלמותם שכחו הקראח'נים את עברם הטורקי הטרום איסלאמי, והזדהו לגמרי עם הציוויליזציה האיסלאמית המזרח תיכונית. בראשית המאה ה- 11 נשלט האיסלאם במערב על ידי הפאטימים. בעיראק ובמערב איראן שלטו שושלות איראניות, שהחשובה שבהן, היא השושלת הבוויהית[6]. במזרח חולקה ירושת הסאמאנים בין שתי שושלות – הגזנווים, מדרום לנהר האמו-דריא (טורקמניסטן של היום) והקאראחנים מצפון לו. שתי השושלות הללו היו טורקיות.

באפוס "שאה-נאמה" ("ספר המלכים"), המוזכר לעיל, הציג פירדוסי את תולדות האזור – פרס ואסיה התיכונה – כמאבק תמידי בין "טוראן" (הטורקים הנומדים) ל"איראן" (הפרסים החקלאים והעירוניים). במידה מסוימת, ניתן לראות את החלוקה הנ"ל, כמפתח להבנת ההיסטוריה של המרחב. עד למאה ה- 13 , התרחש תהליך עקבי של דחיקת רגלי הפרסים לטובת הטורקים – הפחות משכילים, אך לוחמים מעולים – שמגיעים מהערבה הגדולה. אולם השתלטות הטורקים (אשר יגיעו מאזור זה, לפרס ולאסיה הקטנה – טורקיה של היום), לא פגעה בתרבות האזור: השליטים החדשים יאמצו במהרה את פאר החצרות הפרסיים, ישכחו את אורח חייהם הנומדי – ויפלו קורבן לגל נוסף של כובשים מהערבה הגדולה – הכול כפי שיתאר לימים, ההיסטוריון הערבי איבן ח'לדון במאה ה-14: "איראן הובסה צבאית, אך ניצחה מבחינה תרבותית"![7]

אבן ח'לדון

ההיסטוריון אבן ח'לדון (1406-1332) היה מגדולי ההיסטוריונים הערביים. בן למשפחה תימנית שהיגרה במאה ה- 9 לספרד והתגוררה בסביליה. באמצע המאה ה- 13 היגרה לתוניס, שם נולד אבן ח'לדון ותקופה מסוימת חי שם. רוב ימיו שימש במשרות גבוהות בארצות שונות: בספרד, באפריקה המערבית ובמצריים. הוא חיבר ספר היסטוריה עולמית בשם "כותאב אל עבר". ספר חשוב במיוחד בשל המידע שהוא מספר על הברברים. לחיבורו זה הקדים מבוא ארוך, שהוא ספר מיוחד בשם "אל מקדאמה" (ההקדמה). ספר הדן בתרבות האנושית ובכוחות המניעים את חיי החברה, בצירוף סקירה על המלאכות ועל המדעים למיניהם. זהו הספר הראשון שנכתב אחרי אריסטו, שיש בו משום ניסיון לבאר את חיי החברה, מתוך הסתכלות ביקורתית ולא על יסוד עקרונות דתיים מוקדמים. הוא מנסה לתאר את ההיסטוריה, לא רק כרצף של אירועים בודדים, אלא קודם כל כתהליך, שיש לו חוקיות מסוימת. הדבר מעמיד בסתירה את גישתו של ברנארד לואיס, המציין את תפיסת התהליך כאופן חשיבה מערבי, להבדיל מהמזרחי.

ההתרחשויות שקרו במשולש מונגוליה – טיבט – סין השפיע באופן ישיר על אסיה התיכונה.  גלי הפלישות מהערבה הגדולה ערערו את שרידי היציבות הפוליטית של האזור, וגרמו לממלכות הטורקיות לקום וליפול בהתמדה.

סמוך לאותו הזמן, שינו שני גלי הגירה גדולים של העמים הטורקיים את פניו של המזרח התיכון, ובמידה רבה את פניה של מזרח אירופה. הרחק בצפון, מעבר לנהר היכסרטס (סיר-דאריה) חיו הטורקים האוג'וזים[8] ומעבר להם, בסביבות נהר אירטיש (Irtish) – חיו הקיפצ'אקים[9]. האחרונים התקדמו עכשיו מן האירטיש אל סיר דאריה, עקרו את האוגוזים ממקומם ונעו מערבה, דרך רוסיה, למזרח אירופה, ששם נקראו פולובצים וקומאנים. האוגוזים היגרו ממולדתם אל טריטוריות מוסלמיות. החשוב שבין גלי הגירה אלו היו הסלג'וקים, שנקראו כך על שם האב האפונמי של המשפחה – סלג'וק.

ראו גם באתר זה: העמים הטורקים

אחת התכונות הבולטות של האיסלאם הטורקי מראשיתו הייתה השלמות שבה התמסרו הטורקים לדתם החדשה. בגלל להט האמונה שנתקלו בו, בגבולות שבין האיסלאם לממלכות הכופרים  ומפני שהתאסלמותם עירבה אותם מיד במלחמת קודש עם קרובי משפחתם עובדי האלילים, הם שיקעו את זהותם הפגאנית באיסלאם, במידה שלא הייתה כמותה, לא אצל הערבים ולא אצל הפרסים. אין כל מקבילה טורקית לזיכרונות הערבים מימיה ההרואיים של ערב הפגאנית ואף לא לגאווה הפרסית על תהילת העבר של איראן העתיקה. חוץ מקטעים מעטים של שירה עממית ושל אגדות גניאולוגיות, נמחקו ונשכחו הציוויליזציות, המדינות, הדתות והספרות של העבר הטרום-מוסלמי. אפילו השם "טורקי" נעשה שם נרדף למוסלמי בקרב הטורקים עצמם, ולא רק בקרב בני אירופה. אין עם שישווה לטורקים בנאמנות ובנחרצות של נאמנותם לאיסלאם. על כן, אין פלא שעם הזמן החלה והתפשטה תחייה סונית גדולה בחסותן של שושלות טורקיות.

הכוח הצבאי, הנחישות הפוליטית והדבקות הדתית של הטורקים, שבזכותם הושגו ההישגים של השושלות השונות, כמו גזנווים, קארח'נים, סלגו'קים (ואחר כך עות'מנים), גם נתנו לשושלות המוסלמיות השונות (המסוכסכות זו בזו)  את הכוח להתמודד עם הכופרים ולהביסם; לספח את אנטוליה לאיסלאם ולהדוף את מתקפת העולם המערבי הנוצרי. המאבק נגד הכפירה השיעית קצר הצלחה מרשימה. הוא החל בח'ורסאן, בחסות התחייה הפוליטית הסונית. בראשית המאה ה-11, החלו אנשי דת והלכה סונים להקים בתי מדרש אורתודוכסיים, מדרסה, על פי הדגם של בתי הספר המיסיונריים של האסמעיליים בקהיר ובמקומות אחרים, שבהם הכשירו הפאטימים את התועמלנים הדתיים של אמונתם. האיסלאם הטורקי התמסר מראשיתו להגנה על האמונה והכוח של האיסלאם או לקידומם, ומעולם לא איבד את התכונה הלוחמנית הזאת. הוא נולד בספר המזרחי, מול עובדי האלילים, הובא אל הספר המערבי מול הנוצרים, והשתלט על הח'ליפות בזמן שהאיסלאם היה זקוק להגנה מפני המתקפה המשולשת של עובדי אלילים ממזרח, נוצרים ממערב, וכופרים מבית. מאבק זה שהיה ממושך, מר, ובסופו של דבר גם מוצלח, השפיע בהכרח גם על החברה והמוסדות האיסלאמיים בתקופת השליטה הטורקית. בשלטון הסלג'וקי החלה דבקות דתית עמוקה, להשפיע על כל מבנה הממשל והמנהל.

הסלג'וקים

הסלג'וקים נכנסו אל הטריטוריה האיסלאמית בסביבות המאה ה-10. ב-1004- כבר שלטו בטראנסאוכסניה. הערבית הייתה לשון הדת, הפרסית לשון העם והטורקית לשון השליטים.

הסלג'וקים הינם עם טורקי, הנקרא כך על שם המייסד האפונמי של השבט, "סלג'וק". החל במאה התשיעית הופיעו מתוך הקואליציה של השבטים האואוזיים, במרחב שבין הים הכספי וימת אראל. לאחר שניסו את הנצרות הנסטוריינית, ואת היהדות (בניו של סלג'וק נקראו מיכאיל, ישראיל יונוס ומוסה), הם התיישבו במחוז בוכרה ובסביבות שנת 960 קיבלו עליהם את האיסלאם. בתקופה זו היו אחד מעמי הערבות הטורקיים – לצד הקַּקַארְלוּקים (Karakalpaqs), קיפצ'אקים וקירגיזים – שנאבקו על בכורה באסיה התיכונה. גם שבטים אלא המירו דתם המרת דת הסלג'וקים לאיסלאם הסוני, הוגדרה כ"תמורה המשווה לחשיבותה לקבלת הפראנקים את עול הנצרות, תחת מלכותו של קלוביס  (Clovis) כחמש מאות שנה קודם לכן.

הסלג'וקים שירתו כל מיני שושלות מוסלמיות, שהאחרונה שבהם הייתה הגזנווים. הם התנתקו מהשושלת הזו והתחזקו במהירות תוך כדי מאבק נגדה. נכדיו של סלג'וק, טוגריל בק וג'גרי, הובילו צבאות טורקיים אל חוראסן, הביסו את הגזנווים וכבשו את עריהם הראשיות. מכאן ואילך פעלו בשם עצמם. בשנת  1037 נאמרו בשמם תפילות במסגדים של מרב (Merv) ונישאפור. הם פשטו במהירות על שאר שטחיה של מזרח איראן, ואחר כך צעדו מערבה, בראש צבא גדל והולך של טורקים, לכיבוש מערבה של איראן. לבסוף, בשנת  1055, הוביל טגריל את צבאו אל בגדד וכבש אותה מידי אחרון האמירים הבוייהים. אימפריה חדשה קמה באיסלאם. בשנת 1071 קצרו הצלחה במקום שהערבים והפרסים נכשלו לפניהם. אלְפְּ אַרְסְלָאן (Alp Arslan), היה בדרכו לקהיר. השליט הביזנטי דיוגנס רומנוס חשב שהם מכוונים נגדו ויצא לקראתם בקרב מנזיקרט[10], שהיה לראשית הטורקיזציה של אנטוליה.

הסלג'וקים ניצחו את הביזנטים וכבשו מהם את רובה של אנטוליה, שנעשתה מאז לארץ טורקית מוסלמית. לזכות מאליכ שאה והווזיר המפורסם ניזאם אל מולוך נזקפת הרחבת הגבולות אל אסיה התיכונה בשנים.1089-1090 הסלג'וקים כוננו סדר חדש בעולם האיסלאם, שבפעם הראשונה, מאז ראשית הח'ליפות העבאסית, היה מאוחד רובו  על ידי סמכות אחת. הסלג'וקים, שהיו מוסלמים סונים, השאירו על כנם את הח'ליפים כשליטים להלכה.

כבר לפני התפוררות ממלכתם (1157) התרופף שלטון הסלג'וקים מעבר לאמו-דאריה. בתקופה זו, שלטונם של הסלג'וקים בטראנסאוקסניה, היה להלכה בלבד, ואילו למעשה נמצא השלטון בידי מושלים מקומיים, שקצתם נמנו על השבט הטורקי יוגור (Yugur).  עם נפילת הסלג'וקים, נעשתה טראנסאוקסניה סלע המחלוקת בין הקורחאן (מושל) היוגורי לבין חורזם. בחואריזם שמדרום לימת ארל, קמה מדינה טורקית, עצמאית למעשה, בשלטון החואריזם-שאה. אימפריה חדשה אך קצרת ימים, שזמן מה היה נדמה שהיא עומדת לרשת את הטריטוריות והכוחות של "הסלג'וקים הגדולים".

הקָארָאחֲטָנים

במאה ה- 12 הופיע בצפון מזרח, על גבולות האיסלאם, עם ערבה אחר, שניצל את חולשת המדינות הסלג'וקיות. לראשונה כובש לא מוסלמי – שבטי הקָארָאחֲטָנים הבודהיסטים שהפסידו את ממלכתם בצפון סין – מגיח ומשתלט על החלק המזרחי של האזור. הם היו מהגרים מסין שמוצאם מונגולי. לקראת אמצע המאה ה- 12 כבשו את טראנסאוכסניה מידי הקאראחנים והקימו אימפריה רחבת ידים, שהשתרעה מן האוקסוס ועד גבול סין. במלחמת ג'יהאד, שהוכרזה כנגד הפולשים הכופרים הללו בשנת 1141, בקרב ערבת קטוון (קרב קטוון), הובס השולטן הסלג'וקי סנג'ר ונס על נפשו.

ממלכתם המשלבת באופן מוזר בין תושבים מוסלמים, דפוסי לוחמה נומדיים אכזריים ותרבות פוליטית סינית מעודנת, תגרום לזעזוע למאמינים: "הכופרים" שולטים באוכלוסייה המוסלמית. ואולם זעזוע זה יתגמד לנוכח האתגר שיוצב לעולם המוסלמי בעבור שנים מעטות: בראשית המאה ה- 13 באופקי אסיה התיכונה מופיע כוח חדש ומטיל אימה – המונגולים. המזרחן ברטולד טען שהטריטוריות של קירגיזיה ואוזבקיסטן נפלו בקלות, לא רק בשל מכונת המלחמה המונגולית, אלא הרבה מאד בשל מלחמות פנימיות .

ח'וארזם

כיום חבל באוזבקיסטן, על גדול האמו-דאריה, שמרכזו חיווה (ראה קובץ). חוארזם של היום היא השריד האדמיניסטרטיבי של ארץ, שתפסה מקום ניכר בהיסטוריה של אסיה התיכונה. חוארזם נזכרת לראשונה בכתובת של דריווש הראשון בבהיסטון[11]. היא הייתה כלולה בפרס האח'מנית. במאה ה- 4 לפנה"ס הייתה עצמאית ותחום שלטונה השתרע עד פרגאנה במזרח ועד הים הכספי במערב.

במאות ה- 1-2 לספירה הייתה כלולה בממלכה ההודית-טורקסטאנית של הקושאנים ובמאה ה- 3 הייתה שוב עצמאית. שפתה הייתה פרסית ודתה זרתוסטרא. בארץ התפתחה תרבות גבוהה שהושפעה מהמזרח ההלניסטי ומגנדהרה (Gandhara)[12]. בשנת 712  נכבשה על ידי הערבים; דבר שגרם למיגור התרבות האירנית הקדומה, אך השפה נשארה פרסית. שליטיה היו כפופים לנציב מטעם הח'ליף. ב- 955 הכריז האמיר מאמון על עצמאות חואריזם, שנהייתה בינתיים למרכז התרבות הפרסית-איסלמית. לאחר כיבושה ב- 1017 על ידי מחמוד הגזני, נדחק בהדרגה היסוד הפרסי בפני היסוד הטורקי, ושליטים טורקיים חידשו את עצמאותה. ב- 1043 נכללה בתחום הממלכה הסלג'וקית אך נותרה עצמאית למעשה. בסוף המאה ה- 12, לאחר התפוררות הממלכה הסלג'וקית, עלתה חואריזם לדרגת המעצמה החזקה בעולם המוסלמי. תחילה הם הכירו בריבונות הקָארָאחֲטָנים, שנסוגו מערבה לאחר חורבן ממלכת ליאו על ידי סין. מדינת החואריזם-שאה הייתה למעצמה הגדולה ביותר בעולם האסלאם. עלא דין אל מוחמד (1199-1220) כבש חלקים גדולים של טורקסטאן מידי הקָארָאחֲטָנים, וכן את כל פרס, ואפילו את חופה המזרחי של ערב. ב-1211 הודח אחרון השליטים הקָארָאחֲטָנים בידי חואריזם-שאה. בירתו אורגנץ' (Urgench) הייתה אחת הערים הגדולות והפורחות של אסיה. אולם ממלכת החואריזם-שאה הייתה קצרת ימים. הניגודים בין היסודות הלאומיים השונים בממלכת ח'ואריזם, הקלו את כיבושה בידי ג'ינג'ס ח'אן, שערך טבח רב באוכלוסייתה והרס את מערכת ההשקיה באזור. מאז החלה ירידתה של ח'וארזם, שחלקים ממנה הפכו מדבר.

הערות

[1] תרגומו לשיר השירים הצליח להעביר את הרוח של השירים המקוריים ולהתאים את המסרים האוניברסליים שלהם לתרבות המערבית. מעבר לכך, פיצ'גרלד עסק גם בכתיבה יוצרת ובמאמרים, אך הצלחתו המשמעותית נותרה קשורה לשיר השירים. הוא נחשב לאחת הדמויות המשפיעות על תרגום ספרותית פרסית לעולם המערב

[2] הוא זכה לכינוי " המורה השני" (המורה השני אחרי אריסטו) והשפיע על דורות של פילוסופים ומדענים בעולם האיסלאמי ובאירופה.

[3] א-דאקיקי (Al-Daqiqi) היה משורר פרסי שנחשב לאחד ממייסדי השירה הפרסית הקלאסית. הוא חי במאה ה-10 והיה פעיל בעיקר באזור של איראן של היום.. ידוע בזכות השירים והכתיבה שלו, כאשר רבים מהם עוסקים בנושאים דתיים, מיתולוגיים וחברתיים.

למרות שהיצירות שלו לא המשיכו להתפרסם כמו אלה של משוררים מאוחרים יותר, כמו הכסמיני או אבן אל-רומי, הוא נחשב לדמות חשובה בהתפתחות השירה הפרסית. פועלו של א-דאקיקי השפיע על המסורת של משוררים מאוחרים, והשפעתו ניכרת בשירה שצמחה לאחריו.

[4] משמעות "פרדוס" (FERDOWS) היא גן-עדן ונגזרה מן המילה הפרסית "פרדס" – PARADISE].

[5] זָאמִי א-אערוּזִי סַמַרְקַנְדִי היה משורר ופילוסוף פרסי מהמאה ה-12. הוא נולד בסמרקנד (אזור הממוקם באוזבקיסטן של היום) והיה ידוע בעיקר בזכות יצירותיו ההיסטוריות והפילוסופיות. הוא כתב בשפה הפרסית והשפיע רבות על התרבות והספרות הפרסית. הוא מזוהה בעיקר עם ספרו "סיפורי ההיסטוריה" (בפרסית: "קדנאמיי") שבו הוא מתאר את ההיסטוריה והאירועים של התקופה שלו. הוא נחשב לדמות חשובה בתולדות הספרות הפרסית והיו לו השפעות רבות על דורות של משוררים ואנשי ספרות לאחרי

[6] השׁוֹשֶׁלֶת הבֻּוַיְהִית ( Āl-i Buyeh, Buwayhids) הייתה שושלת ממוצא איראני, אשר הקימה קונפדרציה שהשתרעה על שטחים גדולים של הח'ליפות העבאסית. הבויהים אף הקימו פרוטקטורט בבגדאד ונטרלו את מרכז הח'ליפות מעמדת כוח אמיתית.

[7] מזכיר את הביטוי: "הפרא הרומי נכבש על ידי בן התרבות היוונית"). מדובר בציטוט מתוך יצירת התרבות של המשורר היהודי-גרמני יהודה הלוי, שנועד להדגיש את השפעת התרבות היוונית על הרומאית והמאבק בין התרבות לבין הפראיות.

[8] במאה העשישית התגבשה קואליציה של שבטים טורקיים, ממזרח לים הכספי, שכונה "הים הכוזרי" (Hazar Deniz)-תח שלטונו של המנהיג האגדי למחצה אואוז ח'אן ("Oğuz Han). הבולטת בקואליציה הזאת הייתה הסלג'וקים.

[9] הקִיפְּצَאקִים היו שבט טורקי נודד שמוצאו במרכז אסיה, והם שיחקו תפקיד חשוב בהיסטוריה של מזרח אירופה במהלך ימי הביניים. בסביבות המאה ה-11, הקיפצ'אקים החלו להגר מערבה והקימו שבטים שונים במזרח אירופה, בעיקר בשטחי רוסיה, אוקראינה ומולדובה.

הם ידועים גם בחיבורם ההיסטורי ובמאבקיהם עם כמה ממדינות האזור, כולל הממלכה הפולנית והדוכסות הליטאית. הקיפצ'אקים תרמו לא מעט להשפעה התרבותית והפוליטית של הטורקים באזור וחלקם התערבבו

[10] קרב מנזיקרט התקיים ב-26 באוגוסט 1071 בין כוחות האימפריה הסלג'וקית בראשות הסולטן אלפ ארסלן לבין כוחות האימפריה הביזנטית בהנהגת הקיסר רומנוס הרביעי. הקרב התרחש באזור מנזיקרט (כיום בטורקיה). הקרב נחשב לאבן דרך בהיסטוריה, שכן הוא סימן את תחילת הדעיכה של השליטה הביזנטית באנטוליה והוביל להתפשטות הטורקים באזורים נרחבים של תורכיה של היום. ההצלחה של אלפ ארסלן בקרב הביאה לירידת כוחה של ביזנטיון ואפשרה לטורקים לרכוש שליטה באנטוליה במהלך מאה ה-11 וה-12.

הקרב היה לא רק צבאי, אלא גם סימן שינוי תרבותי ופוליטי חשוב באזור, כשהביא לכניסת התרבות הטורקית לאנטוליה ולשלטון מוסלמי שהשתרש במהלך השנים הבאות. הניצחון הוביל גם לנטישת שיטות ניהול ישנות והיווה בסיס לביסוס הכוח הטורקי במערב אסיה ובדרום מזרח אירופה.

[11] כתובת ביסותון (מפרסית עתיקה بغیستانه – "באגאסטאנה" או "משכן האל על האדמה"; ברוב שפות המערב "כתובת בהיסטון"). היא כתובת רב-לשונית העשויה מתבליט על צלע הר ביסותון הקדוש, כ-525 ק"מ מערבית לטהראן וכ-30 ק"מ צפונית-מערבית לעיר כרמאנשאה שבמערב איראן. הכתובת הוכנה בהוראתו של המלך דריווש הראשון בשנת 521 לפנה"ס, והיא כתובה בכתב יתדות בבבלית, בעילמית ובפרסית עתיקה. ההר והכתובת צופים אל מישור נרחב ידיים דרומית-מזרחית להם, ולרגליהם שרידים ארכאולוגים מתקופות שונות החל בפרהיסטוריה ועד ימי הביניים. הנרי רולינסון (Sir Henry Rawlinson) הגיע  אל המקום בשנת 1847, העתיק את הכתובת בעזרת נער כורדי אשר טיפס אליה, ופיענח אותה. מחקרו הוביל לפיענוחה המלא של הפרסית העתיקה.

[12] גנדהרה הייתה ממלכה עתיקה במרכז אסיה, בשטחי פקיסטן ודרום אפגניסטאן של היום. היא נודעת בעיקר בשל התרבות הייחודית שלה, שהיו לה השפעות הודיות וביזנטיות, והייתה מרכז חשוב להפצת הבודהיזם.

העיר גנדהרה הייתה ידועה גם כמרכז אמנות, והאומניות שם, במיוחד פיסול וציור, שילבו אלמנטים של תרבות יוונית עם מוטיבים בודהיסטיים. אמנות גנדהרה נחשבת לאחת מהאטמוספירות החשובות להיסטוריה של הבודהיזם, ותרמה לפיתוח הסגנון הבודהיסטי שמוכר היום.

במהלך ההיסטוריה, גנדהרה הייתה ביתם של מספר שושלות, כולל היוונים, הסקיתיים והח'אשמנים, והשפיעה רבות על התרבות האזורית.