תולדות אסיה התיכונה מראשיתה ועד לתקופה ההלניסטית

תולדות אסיה התיכונה, מראשיתה ועד לתקופה ההלניסטית

כתב: גילי חסקין[1]

להרצאה על ערי השיירות באסיה התיכונה:

הרצאה על דרך המשי הסינית

קובץ זה עשוי להביא תועלת קודם כול למטייל באוזבקיסטן[2]. אך הוא רלוונטי מאד גם למטייל בקירגיזסטן,  טג'יקיסטן  וכמובן מחוז שינג'יאנג' הסיני, שתושביו האויגורית רוצים לראות בו חלק מטורקסטן. האזור מכונה בז'רגון התיירותי, "דרך המשי".

ראו באתר זה: מהי דרך המשי?,ראשיתה של דרך המשי ; נתיבה של דרך המשי ;התפתחות דרך המשי. דרך המשי, עבר והווה, נוסעים על דרך המשי.

המושג "אסיה התיכונה" (או "מרכז אסיה") מתייחס לאזור גאוגרפי רחב בלב היבשת האסייתית. אזור חשוב לאורך דרך המשי, צומת בין סין, המזרח התיכון, רוסיה והודו  ההגדרה של האזור משתנה לעתים לפי הקשר – גאוגרפי, היסטורי, פוליטי או תרבותי – אך יש מספר קווים מנחים עיקריים:

הגדרה גאוגרפית נפוצה, בדרך כלל כוללת את חמש הרפובליקות הסובייטיות לשעבר: קזחסטן,  אוזבקיסטן , טורקמניסטן, טג'יקיסטן קירגיזסטן. הגדרות מורחבות עשויות לכלול גם חלקים מאפגניסטן, צפון-איראן, מערב סין (שינג'יאנג) ואף דרום סיביר.

מאפיינים גאוגרפיים עיקריים: רמות, מדבריות (כמו קרקום), ורכסי טרנס הימליה: הרי פמיר וטיאן שאן. חלק ניכר מהאזור הוא מישורים עשבוניים, Stepps. בהיעדר מונח עברי מקביל, אומצה המילה "ערבות".

רוב האוכלוסייה היא ממוצא טורקי, מוסלמית ברובה, עם נוכחות פרסית בטג'יקיסטן

טורקסטן

'טורקסטן' (או תורכסטן), במשמעות הרחבה של המושג, הוא חבל היסטורי רחב ידיים הרבה יותר, המשתרע על פני שטח של 2.6 מיליון קמ"ר באסיה התיכונה.  מהים הכספי במערב ועד לסין במזרח, ומקו פרשת המים אירטיש-ארל (Irtish Aral) בצפון[3], ועד איראן ואפגניסטן בדרום.

[המונח "קו פרשת המים אירטיש–אראל" מתייחס (בהקשר רחב יותר) לגבול הידרולוגי או טופוגרפי דמיוני שבין שני אגני ניקוז: מצד אחד: אגן נהר אירטיש (Irtysh Basin). שייך למערכת הנהרות הצפונית של סיביר. מים מהאזור הזה זורמים צפונה לנהר אוב ולבסוף לאוקיינוס הקרח הצפוני. כולל מקורות מים מהרי אלטאי וממערב סין].

מצד שני: אגן ים אראל (Aral Basin). שייך למערכת הסגורה של האגנים הפנימיים של אסיה התיכונה. נהרות כמו סיר-דריה  (Sir Darya) והאמו-דריה (Amu Darya) נשפכים (או נשפכו) לים אראל, אך לא לאוקיינוס. מדובר באגן סגור – מים שמתנקזים אליו מתאדים ואינם יוצאים לים.

המילה "סטן" (Stan) היא מילה טורקית שהוראתה "ארץ", לפיכך, "טורקסטן" היא "ארץ הטורקים". ואכן, האזור מאוכלס ברובו בעמים טורקיים הדוברים ניבים שונים של השפה הטורקית[4].

ראו באתר זה: הטורקים. גוגרפיה היסטורית של טורקסטן

פרה-היסטוריה

אסיה התיכונה הוא עולמם של תרבויות עתיקות, לב לבן של ציוויליזציות קדומות. ארכאולוגים גילו שרידי ישוב של האדם הקדמון מלפני 100,000 שנים. בתקופות קדומות יותר, היתה אסיה התיכונה, אזור בעל אקלים לח ומתון, שבעקבות נסיגת גל הקרח האחרון, הלך וייבש, וכתוצאה מכך נעזב. במדבר קבורות ערים חרבות כמו בקטריה , בחלקה הצפוני של אפגניסטן[5], שהיה בה ישוב סואן (ראו להלן). הארכאולוג רוברט פומפלי (Robert Pumpelly)[6], חשף בשנת 1907 ,באנאו (Anau), הסמוכה לאשחבאד (Ashkhabad), בדרום טורקמניסטן של ימינו[7], שרידי תרבות אותה תיארך ל- 9000 לפנה"ס (כנראה שמדובר "רק"  ב-5000 לפנה"ס). נמצאו שם שרידי חקלאות, כולל עצמות של בעלי חיים מבוייתים, קרמיקה ומטלורגיה, שהעידו על תרבות רציפה בת אלפי שנים שנים. כמו כן עדויות לגידול חיטה ושעורה – מה שמעיד על חקלאות כבר באלף החמישי לפנה"ס. תיארוך חלק מהממצאים הצביע על קשר אפשרי עם תרבויות של איראן הקדומה, ואף השפעה ממערב.

עם ההתייבשות, נדדו התושבים והביאו את תרבותם למקומות אחרים, בעיקר לעילם (כיום באיראן) כנראה שגם לסין ולהודו. החל מראשית האלף השני לפנה"ס, נמצא אזור הערבות, בתחום נדודיהם של השבטים ההודו-אירופאים המזרחיים. בערבות אסיה, שמצפון לים השחור, בוית הסוס. בעזרתו יכלו האיכרים והדייגים, שקודם לכן התרכזו רק לאורך נתיבי המים החוצים את הערבות, לנצל את מרחבי המרעה המרוחקים. במרוצת הזמן נרתמו הסוסים לכלי רכב מצוידים בגלגלים (עגלות), שהומצאו לראשונה בשולי הקווקז. כלכלה זו אומצה בפרוזדורים הנרחבים של הערבות הפתוחות, המובילים אל אסיה התיכונה ואל הדרום, ממזרח לים הכספי ועד לשוליים של תת היבשת ההודית. (ה'מריאנו', אצולת המרכבות של החיקסוס במצרים, והחיתים באנטוליה, שייכים לקבוצה זו). תהליך זה משתקף בבירור בתמונה של תפוצת השפות ההודו-אירופאיות. במזרח – הפרסית והסנסקריט ובמערב יוונית, גרמנית, לטינית ובנותיה.

נדידת העמים

ההיסטוריונים מצביעים על תהליך של הגירה הדרגתית ומתמשכת, מן הערבות אל הקהילות החקלאיות והעירוניות השכנות. נדידת העמים האריים לצפון הודו מסמנת את הנקודה הדרומית ביותר שהגיעו אליה תנועות אלה.

הקבוצה ההודו-אירופית, שהרחיקה נדוד במזרח, היתה הטוכרים, שהגיעה במאה השמינית לספירה, עד מדבר טקלה מקאן (Taklamacan), במחוז שינג'יאנג (Xinjiang) אשר בטורקסטן הסינית; הם מהווים תעלומה היסטורית ובלשנית מרתקת. החוקרים לא בטוחים אם הם קראו לעצמם "טוכרים" – זהו שם שניתן להם בידי יוונים או היסטוריונים מאוחרים.

שפתם הייתה שייכת למשפחת השפות ההודו-אירופיות, כלומר קרובים לשפות כמו סנסקריט, יוונית ולטינית. היו מהאחרונים לשמר שפה הודו-אירופית באסיה התיכונה[8]. המידע עליהם מגיע בעיקר מכתבים בשפה הטוכרית, שנמצאו במנזרים בודהיסטיים, שננטשו לאורך דרך המשי. שרידי מומיות טוכריות שתוארכו ל־2000–500 לפנה"ס,  נמצאו בקברים באגן טַרִים (Tarim Basin) – עם תווי פנים אירופיים, גובה מרשים, עיניים כחולות או ירוקות, ושיער בלונדיני או אדמוני. חלק ממלכויות "דרך המשי" – כמו קוצ'ה (Kucha), קשגר, וטורפן (Turpan) – היו מרכזים טוכריים בודהיסטיים. הם נטמעו בהדרגה בתוך אוכלוסיות טורקיות ו/או סיניות, עד שנעלמו מהמפה ההיסטורית סביב המאה ה־9 לספירה.

גלי הגירה נגדיים הביאו את ההודו-אירופאים המזרחיים אל המערב. באלף הראשון לפנה"ס לחצו קבוצות של שבטים הידועים בשם קימרים, סקיתים וסארמטים על גבולותיה המזרחיים של אירופה, וחדרו דרך הקווקז לצפון מזרח אנטוליה. עד ראשית הספירה הנוצרית, שלטו בערבות שבטים הודו-אירופאים, אך באלף הראשון לפנה"ס אימצו שבטים מונגוליים את השיטה והחלו לנוע מערבה. הראשונים בשבטים אלו שהגיעו לאירופה היו ההונים (ראה להלן) ובעקבותיהם קרוביהם האוורים; לאחר מכן הגיעו שבטים טורקיים שונים, בהנהגת הכוזרים. השבטים שחדרו לאירופה גורשו או נטמעו בהודו אירופאים מן הקבוצה הסלאבית.

כאמור, השם המודרני של האזור – "טורקסטן" – רומז כי תושביו נמנים על העמים הטורקיים: במראה החיצוני של רבים מהם בולטת גם ההשפעה המונגולית. ואולם בימים העתיקים של האלף הראשון לפה"ס, תושבי נאות המדבר של אסיה התיכונה נמנו על הענף האיראני של הגזע ההודו-אירופי. מוצאם האתני, שפתם, תרבותם וקשריהם הפוליטיים הפכו אותם לחלק מהעולם הפרסי של התקופה. השפעתם התרבותית ניכרת עד היום.

סוגדיאנה

אזור טורקסטן המערבית היה ידוע עד התקופה המוסלמית בשם "סוגדיאנה" (Sogdiana).  זהו שם קדום לכל אותו חבל רחב ידיים שבין הנהרות יאכסארטס (סיר-דריה) בצפון ואוקסוס (אמו-דאריה) בדרום. בשטחי אוזבקיסטן, טג'יקיסטן וקזחסטן של היום. תושביה, שנקראו בשם 'סאקים' היו איראנים ודתם היתה דת זרתוסטרה. סוגדיאנה היתה פחווה (אחשדרפנות) של הממלכה הפרסית האחמנידית. בירתה היתה מרקנה (סמרקנד). אחרי מלחמת הדיאדוכים (יורשי אלכסנדר מוקדון) הייתה סוגדיאנה חלק ממדינת בקטריה. אגרות דונגחואן (donghuan), שעל דרך המשי, מעידות על נוכחות בני סוגדיאנה בטורקסטן הסינית (שינג'יאנג'). הם היו סוחרים מובהקים, נדדו בין הודו, סין ופרס והעבירו מושגי תרבות וסיפורים מן המזרח למערב.

הסקיתים

אזור אסיה התיכונה, יחד עם כל הארצות שמצפון ומצפון מזרח לים אזוב, כונה על ידי הסופרים הקלאסיים "ארץ הסקיתים". זהו כינוי כללי לשבטים הנודדים, פרשים שחיו בערבות רוסיה, דרום סיביר, אלטאי ואסיה התיכונה. המשותף לעמים אלו הוא:

1. 1. סגנון אמנותי זואומורפי, המכונה 'Animal Style'.
2. 2. שיטת קבורה מתחת לתל מלאכותי (קורגאן). מונח שמקורו בשפות טורקיות, ומשמעותו היא: תל קבורה – גבעה מלאכותית שנבנתה מעל קבר, לרוב של דמות חשובה. גובה הקורגן ופארו שיקפו את מעמד הנקבר[9].

הידיעות הראשונות על הסקיתים הם מכתובות אסרחדון מלך אשור[10]. הסקיתים הגיעו לגבולות אשור מצפון לקווקז, הם עברו לאורך חופו המערבי של הים הכספי, ובדרכם פגעו קשה בממלכת אוררטו (Urartu), שבאזור ימת ואן שבאנטוליה[11]. בתנ"ך הם מוזכרים כ'אשכנז'. בית שאן נקראה 'סקיתופוליס', על שום שכירי החרב הסקיתים שהתיישבו בה.

הסקיתים שבכתובות של מלכי פרס ,(Saka) מתחלקים ל'סקים שמעבר לים' (הם הסקיתים האירופאים), ול'סקים שמעבר סוגדיאנה' – סמוך לימת ארל. סימן ההיכר שלהם היה הכובע הגבוה המחודד בקצהו (על שמו הן נקראו בפרסית: Tigrahauda"" ,דהיינו, "חובשי כובע חד"). הסקיתים היו רועים נוודים, ולדעת כמה חוקרים – ראשוני העמים הטורקיים באזור הים השחור. לפי מסורת שמביא הרודוטוס פלשו הסקיתים, אחרי חורבן נינווה, לסוריה וארץ ישראל והגיעו עד גבול מצרים. בשובם בזזו את מקדש אפרודיטי באשקלון.

בשנת 513 ערך המלך  דריווש הפרסי, מסע כנגד הסקיתים האירופאים. מכאן ואילך ידוע רק על הסקיתים האירופאים שהרודוטוס מדווח על קשרים הדוקים בינם לבין הערים היווניות שלחופי הים השחור. במאה ה-3 לפנה"ס הם נסוגו בלחץ הסארמטים אל חצי האי קרים ושם הקימו ממלכה, שבירתה היתה ניאפוליס (Neapolis). שם הם שעבדו את היוונים שחיו לחוף הים השחור.

ראו באתר זה: הסקיתים

מדי

מוצאם של המדיים באזור הים הכספי. בסביבות  1000 לפנה"ס הם נדדו משם, דרך בוכרה וסמרקנד, עד שבאו להריה של איראן. הם כרתו ברית עם הסקיתים ועם הבבליים ויחד ניצחו את ממלכת אשור בקרב כרכמיש[12], בשנת 612 לפנה"ס, 14 שנה לאחר מות המלך האשורי הגדול אשורבנאפל (626) וחיסלו ואת האימפריה האשורית החדשה. מדי לא נהפכה לפרובינציה אלא, הייתה באימפריה , במעמד שווה לזה של פרס[13]. לאחר כיבוש האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול איבדה סופית את עצמאותה והתבוללה באימפריה. בלוח העמים במקרא, מתואר מדי, אבי האומה המקראי, כבנו של יפת בן נח[14].

האח'מנידים

ממלכת פרס האח'מנית הייתה ממלכה ששלטה בחלק גדול של אסיה במשך תקופה של כמאתיים שנה (539 לפנה"ס – 331 לפנה"ס). היא הייתה הגדולה בממלכות העולם העתיק עד תקופתה, ושלטה על עמים רבים השונים בדתם, שפתם ותרבותם. מרכז ממלכת פרס נמצא במקום שבו נמצאת כיום איראן.

במאה השישית לפני הספירה, נכבשה אסיה התיכונה, על ידי כורש הגדול ומרביתה הפכה לחלק מהאימפריה הפרסית של האח'מנידים. תוך  40 שנה עברו בני פרס ובני מדי, ממעמד של תושביו הקרתניים של המזרח , למעמד של אדוני העולם. במאות ה- 4-6 לפנה"ס כללה ממלכת האח'מנידים בפרס, חלק גדול מטורקסטן המערבית והדרומית:

* את כל השטח שמדרום לימת ארל (מרגיאנה; ח'וארזם) – כיום בטורקמניסטן ובצפון-מערב אוזבקיסטן.

מרגיאנה הוא השם היווני הקדום לאזור היסטורי במרכז אסיה, הממוקם בעיקר בשטחי טורקמניסטן של היום. האזור היה מרכזי בציוויליזציה הידועה כ"ציוויליזציית אוקסוס" או "המכלול הארכאולוגי של בקטריה-מרגיאנה" (Bactria-Margiana Archaeological Complex – BMAC), ששגשגה בין השנים 2200 ל-1700 לפני הספירה. תרבות זו התאפיינה בערים מבוצרות, חקלאות מתקדמת, אומנות מתוחכמת ומסחר עם תרבויות שכנות כמו עמק האינדוס ומסופוטמיה. ​אחת הערים המרכזיות במרגיאנה הייתה מרב (Mary), שנקראה גם אלכסנדריה ואנטיוכיה במרגיאנה בתקופות שונות. מרב שכנה על דרך המשי והייתה מרכז תרבותי וכלכלי חשוב. האתר הארכאולוגי של מרב העתיקה הוכרז כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 1999. ​

ח'וּאַרֶזֶם ( בלטינית: Chorasmia) הוא אזור היסטורי חשוב במרכז אסיה, המשתרע סביב הדלתא של נהר האמור דריה (Amu Darya), בעיקר בשטח אוזבקיסטן של היום, וכן בחלקים מטורקמניסטן וקזחסטן. ח'וארזם הייתה במשך אלפי שנים מרכז תרבותי, מדעי ופוליטי חשוב, עם זהות מובחנת ואוכלוסייה ששפתה הייתה קרובה לאיראנית ולאחר מכן טורקית. עדויות הראשונות לחיים באזור ח'וארזם מתוארכות לאלף השני לפני הספירה. הייתה זו תרבות מפותחת, עם מערכות השקיה, חקלאות וערים מוקפות חומה.

* את רוב טרנסאוכסניה (Transoxania) – השטח שבין הסיר-דאריה לאמו-דאריה [(סוגדיאנה) – כיום במזרח אוזבקיסטן ובדרום קזחסטן].

* שטחים מצפון לסיר-דאריה (סקה – כיום בקזחסטן)[15].

* הפינה הדרומית של טורקסטן (בקטריה) – כלולה היום באפגניסטן.

רבים סבורים כי דווקא כאן, בפרט באדמת ח'וראזם הפורייה על חופי אמו-דאריה. חוברו הפרקים הראשונים של "אווסטה" (Avesta.) – ספר  קדוש של דת זרתוסטרא. אכן קל לדמיין זאת: תושבי האזור גרים בדואליות תמידית בין המדבריות הלוהטים לשלגי העד של פסגות ההרים, בין חום כבד ביום לקור עז בלילה, בין החקלאים השלווים בנאות המדבר לנוודים לוחמניים בשולי המדבר והערבות, בין מוקדי התרבות המשגשגים – על מקדשים וארמונות – לבין החולות הנצחיים הקוברים כל דבר. דואליות זו משתקפת היטב גם באמונתם ובמטפיזיקה שלהם: הטוב והרע, האלים והשדים – הציר המרכזי בתורתו של זרתוסטרא.

ראו באתר זה: הדת הזורואסטרית

מלכי פ'ארס שבדרום איראן היו כפופים למלך מדי. בשנת 550 לפנה"ס מרד כורש באסטיאגס (Ištumegu)  אדוניו המדיי והקים את "ממלכת פרס ומדי"[16]. ב- 547 פנה מערבה, הכניע את קרויסוס מלך לודיה והשתלט על אסיה הקטנה[17]. עד 540 לפנה"ס הרחיב כורש את כיבושיו במזרח וסיפח לממלכתו את הארצות שמדרום לים הכספי וממזרחו, כולל אזור אוזבקיסטן של היום, ושפך את שלטונו על שבטי הנוודים באיראן המזרחית ובהודו. כך ייסד את האימפריה האח'מנית. לאחר שכבש את בבל (539) לא התערב בענייניה הפנימיים. הוא השאיר את השרים במשרותיהם ושיקם את מקדשיהם. שפת המדינה הנכבשת נשארה שפת האזור. במסגרת מדיניות זו משתלבת פרשת שיבת ציון[18]  עבור העם היהודי, זהו רגע מכונן – ראשית שיבת ציון וסיום גלות בבל הראשונה. הכרזה זו תואמת את מדיניות כורש, הידועה לנו גם ממקורות חוץ-מקראיים, במיוחד מגליל כורש (Cyrus Cylinder), שם כורש מדבר על שיקום מקדשים של עמים שונים והחזרת פסלים וקהילות למולדתם.

בנו כנבוזי כבש את מצרים (525) ונטל את התואר 'פרעה'; מרד בו גומתא, בן משפחתו. אך בשנת  521 לפנה"ס, ניצל דריווש הראשון את הקשיים של השושלת השלטת, תוך חיסול אחיו של כנבוזי השני. דריווש פרסם את גרסתו לאופן בו עלה לשלטון ואת הישגיו, בכתובת בת ארבע לשונות, שנחקקה על סלע בהיסטון (Behistun) שבמדי (בזכותה פוענח כתב היתדות)[19].

דריווש הראשון- המשיך וכבש את עמק האינדוס, את תרקיה ואת מקדוניה והקים את האימפריה הגדולה ביותר במזרח התיכון. אימפריה שהאריכה ימים יותר מכל אימפריה אחרת, עד התקופה הרומית. את עקרונותיה המדיניים, שהבטיחו את קיומה קבע כורש, ואת עקרונות הארגון והמנהל קבע דריווש. האחרון הציב חילות מצב בכל האזורים, במיוחד באזורים החיוניים בגלל עושרם (מצרים, בבל), או בשל מיקומם (יוניה, בקטריה). האוכלוסיות הכבושות היו מעלות מס על ידי אספקת מוצרי צריכה שוטפים, ספינות וחיילים. מצד שני הוא מינה סטראפים (הם האחשדרפנים הנזכרים במגילת אסתר), מושלים וקצינים פרסיים, הקשורים בקשרי דם אל המלך ותלויים לחלוטין בהחלטותיו.

בימי דריווש, הגיעה האימפריה האח'מנידית לשיא התפשטותה. במזרח סופחו גנדהרה  (Gandhara) ומערב הודו, ובמערב – קירינאיקה (לוב של ימינו), תרקיה וכמה איים בים האגאי. בעקבות כיבושיהם של כורש, כנבוזי ודריווש הראשון, ארצות רבות, המשתרעות על פני שלש יבשות, מצאו את עצמן מאוחדות בתוך גוף אחד, שלבו פועם בפרס.

מסע דריווש כנגד הסקיתים נכשל; מרד האיונים במילטוס דוכא (499), אך פעולת העונשין כנגד אתונה נסתיימה במפלה במרתון. גם אם הפרסים ספגו מפלות, במיוחד מידי היוונים, ביסודו של דבר השתרר מעיין שלום חמוש פרסי. בנו של דריווש, ח'שיארשא (כסרכסס; אחשוורוש), נכשל בניסיונו לכבוש את יוון ואיבד את איי הים האגאי ואת יוניה. מאז החלה שקיעת הממלכה.

להמשך קריאה: תולדות אסיה התיכונה, מהקופה ההלניסטית ועד לכיבוש הערבי.

התקופה ההלניסטית 

[1] הסקירה נכתבה תוך שימוש במקורות עזר רבים, כולל ספרים, אטלסים ומאמרים, וכן בעזרת מאמרו של ד"ר יורי פינס, "ההיסטוריה של מרכז אסיה ". מבוא: הרקע הגיאוגרפי והשלכותיו ההיסטוריים.

[2] גבולות אוזבקיסטן אינם חופפים את הגבולות ההיסטוריים, בין הסיר-דאריה לאמו-דאריה. למעשה אין להפריד את ההיסטוריה של אוזבקיסטאן מזו של האזור כולו

[3] קו פרשת מים" הוא זהו קו טופוגרפי המפריד בין שני אגני ניקוז, כך שהמים הנופלים בצד אחד זורמים לאגן אחד, ובצד השני – לאגן אחר. במקרה זה: קו פרשת המים מפריד בין זרימות מים הולכות צפונה (אירטיש → אוב) לבין זרימות דרומה או מערבה (סירדריה → ים אראל).

[4] בין עמים אלו האוע'וזים (ידועים גם בשם טורקמנים), האוזבקים, הקזחים, הקירגיזים והאויגורים. עמים אלו התפשטו במהלך ההיסטוריה אל תוך יבשת אירואסיה ויצרו יחידות מדיניות טורקיות כגון טורקיה ואזרבייג'ן כמו גם חבלים טורקיים אחרים כמו טטרסטן ברוסיה וקרים באוקראינה.

[5] בַּקְטְרִיָה (Bactria) הייתה אזור היסטורי חשוב באסיה התיכונה, שממוקם בעיקר בצפון-מזרח אפגניסטן של היום, סביב נהר האמו דריה (Amu Darya), ובחלקים מאוזבקיסטן וטג'יקיסטן. היא נחשבת לאחת מהתרבויות העתיקות והמשפיעות באזור, ושימשה גשר בין מזרח למערב.

[6] רוברט פומפלי היה חלוץ במחקרי תרבות טרום-היסטורית במרכז אסיה. ניהל חפירות בצפון איראן ובטורקמניסטן של ימינו (למשל בגונור דֶפֶּה וענפים מוקדמים של התרבות הבַּכְטְרִית-מרגיאנית). חקר את המעבר של חברות מאורח חיים נוודי לחקלאות.  הציע תאוריות מוקדמות על נדידת עמים ושינויים סביבתיים באסיה שהשפיעו על התרבות המסופוטמית והאירואסייתית. כתב ספרים על מסעותיו ותרומותיו למחקר גאולוגי וארכיאולוגי, למשל:

"Explorations in Turkestan" – דיווח על מסעותיו וממצאיו האתנוגרפיים והארכיאולוגיים באסיה התיכונה.

[7] אחת מהאתרים הפרהיסטוריים המרכזיים של מרכז אסיה, והיא מספקת עדויות יקרות ערך להתפתחות תרבויות חקלאיות קדומות באזור. החפירה מומנה ע״י המכון הסמיתסוני ובתמיכת ממשלת ארה״ב – אחד הפרויקטים הבינלאומיים הראשונים באזור זה.

[8] השפה הטוכרית נכתבה באלפבית ברהמי, ויש לה שתי גרסאות עיקריות: טוכרית א' – שפת האזור של טורפן (Turfan). טוכרית ב' – שפת האזור של קוצ'ה (Kucha). הטוכרים תורגמו טקסטים בודהיסטיים מסנסקריט לטוכרית – מה שמעיד על השפעה הודית־בודהיסטית חזקה.

[9] הקורגאנים נפוצים במיוחד ברחבי ערבות מזרח אירופה, דרום רוסיה, אוקראינה, קזחסטן, קווקז, ועד מערב סיביר ומונגוליה. הקורגאנים הקדומים ביותר מתוארכים לאלף הרביעי לפני הספירה (תקופת הנחושת המאוחרת). המשיכו להיבנות לאורך כל תקופת הברונזה והברזל, ועד ימי הביניים.

הראשונים לבנות קורגאנים היו נושאי תרבות ימניה (Yamnaya) – קבוצה פסטורלית של נוודים מהאלף ה־4–3 לפנה"ס. אחריהם, הסקיתים והסרמטים – עמים נוודים של רוכבי סוסים מהשלב האיראני של ההודו-אירופים.  גם הונים, טורקים מוקדמים ומונגולים בנו קורגאנים. לרוב מדובר בקבורה של יחיד, אך לעיתים גם של משפחה או קבוצה.

גופה הייתה מונחת בבור מתחת לגבעה, עם: כלי נשק (חרבות, חצים) , תכשיטים וזהב כלי חרס ומזון, לפעמים הוקרבו גם בעלי חיים (כגון סוסים). דוגמה ידועה: קורגאן של פאזיריק (Pazyryk Kurgan) בסיביר – בו נמצאה מומיה משומרת בקור של אציל סקיתי, יחד עם שטיחים, כלי זהב וסוסים. קורגאנים עצומים של מלכים סקיתים באוקראינה – כולל קברים עם זהב, נשק ועבדים שהוקרבו.

[10] אֵסַרְחַדּוֹן ( פירוש השם: "אשור נתן לי אח") היה מלך האימפריה האשורית החדשה בשנים 681–669 לפנה"ס. אסרחדון היה בנו הצעיר ביותר של סנחריב, שמלך באשור לפניו ושל אשתו נַקִיַה-זַכּוּתּוּ. הוא מונה ליורש העצר, לאחר שהבן הבכור אשור-נדין-שומי נרצח בשנת 694 לפנה"ס על יד עילם. עוד בהיותו נסיך, רב עם אביו. ובשל כך הורחק מעיר הבירה נינווה. בהיותו מחוץ לנינוה הוא שלח מכתב לאסטרולוג בבלי שבו הוא שאל לעתידו, וזה ענה לו שהוא יהיה מלך אשור ויבנה את בבל מחדש. סנחריב נרצח על ידי בנו ארד-מוליסי, ולאחר מותו הומלך אסרחדון.

[11] ראו באתר זה: ממלכת אוררטו.

[12] קרב כרכמיש היה אחד הקרבות המכריעים והדרמטיים ביותר במזרח הקדום, והוא התרחש בשנת 605 לפנה"ס ליד העיר כרכמיש שעל גדות נהר הפרת (כיום באזור הגבול בין סוריה לטורקיה). הקרב הזה סימן את סופה של האימפריה האשורית ואת עלייתה של האימפריה הבבלית תחת נבוכדנצר השני. האימפריה האשורית הייתה אחת המעצמות הגדולות ביותר באלף הראשון לפנה"ס, אך בשלהי המאה ה-7 לפנה"ס החלה לדעוך. בשנת 612 לפנה"ס נפלה נינוה, בירת אשור, בידי קואליציה של הבבלים והמדים. שארית הצבא האשורי, יחד עם בעל בריתם מצרים בראשות פרעה נכה השני, נסוגו והתבצרו בעיר כרכמיש. הצבא הבבלי, בראשות נבוכדנצר (שהיה אז נסיך, בנו של נבופלאסר), פגש את הצבא המצרי-אשורי בכרכמיש. הבבלים ניצחו ניצחון מוחץ. המצרים הובסו, והכוחות האשוריים נכחדו כמעט לחלוטין. הקרב למעשה סיים את קיומה של אשור ככוח עצמאי, והביא לעליית בבל כמעצמה הגדולה באזור. הקרב מוזכר גם בתנ"ך, במיוחד בספר ירמיהו (פרק מ"ו), שם מתוארת תבוסת מצרים: "הָעֹלִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה, וְהָאֵיבֶר הַיָּם – בֹּאוּ וְנִפְרָץ יַחְדָּו, לֹא עָמְדוּ: כִּי יוֹם-אֵידָם בָּא עֲלֵיהֶם, עֵת פְּקֻדָּתָם."

[13] / בגמרא במסכת מגילה דף י"ב מתוארת ה"רוטציה" שהיתה בין מדי לפרס: בזמן שהמלך הוא פרסי, מושלי המדינות יהיו מדיים. בזמן שהמלך מדיי, מושלי המדינות יהיו פרסיים.

[14] ספר בראשית, פרק י', פסוק ב') עוסק בצאצאיו של יפת, אחד משלושת בני נח: "בְּנֵי יֶפֶת: גֹּמֶר, וּמָגֹוג, וּמָדַי, וְיָוָן, וְתֻבָל, וּמֶשֶׁךְ, וְתִירָס."

[15] הסַקָּה (Saka;  היו קבוצות של שבטים נוודים איראניים שחיו באסיה התיכונה, בערבות מצפון לדרך המשי, בעיקר באזורים שהם כיום קזחסטן, אוזבקיסטן, טג'יקיסטן, סין המערבית ופקיסטן. הם קרובים באופיים ובשפתם לעמים כמו הסקיתים (Scythians) שחיו צפונית לים השחור – למעשה, לעיתים קרובות מתייחסים אל הסקה כאל ה"שלוחה המזרחית של הסקיתים".

[16] לפי הרודוטוס, לאסטיאגס היה חלום נבואי שצאצאו (כורש) יפיל אותו מכסאו. הוא ניסה למנוע את הגשמת הנבואה על ידי הריגת כורש בעת לידתו, אך הניסיון נכשל. כורש גדל ולבסוף מרד באסטיאגס, הביס אותו בקרב בסביבות 550 לפנה"ס, והפך לשליט ממלכת מדי ופרס המאוחדת – תחילת האימפריה האחמנית.

[17] אסיה הקטנה – בטורקיה של היום

[18] כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַ‍ִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. (עזרא, א', ב')

[19] סלע בִּיסְתוּן (או בֶּהִיסְתוּן / בהיסטון — באנגלית: Behistun Inscription) הוא אחד מהכתבים ההיסטוריים החשובים ביותר מתקופת האימפריה האחמנית. מדובר בכתובת חקוקה על צוק גבוה ליד העיירה ביסתון (Behistun) שבמערב איראן, שנחרתה בפקודת המלך דריווש הראשון (דריוש הגדול) בסביבות שנת 520 לפנה"ס. הכתובת נחרתה בשלוש שפות:

• פרסית עתיקה – השפה של בית המלוכה.
• עילמית – שפת המינהל של עילם.
• אכדית – שפה בינלאומית באותם ימים, נפוצה במסופוטמיה.

השילוב הזה אפשר לחוקרים בעת החדשה לפענח את הכתב היתדות, בדומה לתפקיד של אבן רוזטה בפענוח ההירוגליפים המצריים.

[