גילי חסקיןכתב: גילי חסקין 11-1-22
תודה לגדעון ביגר על הערותיו. תודה לאיתן בורשטיין על הבהרותיו ולשמעון גת על התוספות.
ראו קודם: אלכסנדריה של התקופה הקלאסית. הקהילה היהודית של אלכסנדריה, ראו גם הגיאוגרפיה של מצרים, הנילוס, נווה המדבר אל פאיום, מצרים – יומן מסע. תולדות מצרים הפרעונית. מצרים – נווה המדבר הגדול בעולם.
קובץ זה יכול להיות מאד רלוונטי לטיול במצרים, בעיקר בואדי נטרון ובאלכסנדריה, אך גם בייתר חלקי הארץ, בכול מקום בו נתקלים בעקבות הנצרות הקדומה. מכיוון שאלכסנדריה היתה אחד המרכזים החשובים של ביזנטיון, הקובץ יכול להועיל במדת מה לטיול בטורקיה או לטיול ביוון.
חורבנה האמתי של אלכסנדריה ההלניסטית, בא עם התגברותה של הנצרות במצרים. אלכסנדריה שינתה את דמותה התרבותית. מצד אחד נהייתה מרכז לכתות הנוצריות השונות, שנלחמו זו בזו ומצד שני, גרמה המלחמה בין הנצרות הפורחת, לאלילות השוקעת, לחורבן המונומנטים המפוארים, שהזכירו את עברה הזוהר של העיר. ההמון המשתולל הרס מבנים רבים. מקדשים ובניני פאר אחרים הוסבו לכנסיות או נהרסו מאבניהם שימשו לבניין בתים.
תקופה זו קשורה להיווצרות הכנסיה הקופטית, הממשיכה לדעת מאמיניה, את המצרים הקדמונים.
אלכסנדריה נחשבה, מאז ייסודה במאה ה-3 לפנה"ס, שנייה רק לאתונה כבירה הפילוסופית של העולם היווני-רומי.
למרות שחשיבותה הגדולה של אלכסנדריה היתה כמרכז ללימודים שנחשבו ל"פגניים", הפכה העיר למרכז כנסייתי ולמרכז תיאולוגי נוצרי. למרות שהמינות האריאנית פשטה בה , בעקבות מחלוקת אודות "השילוש הקדוש" (ראה להלן) ולמרות ראקציה פגנית נגד הנצרות, התבסס מעמדו של הפטריארך של אלכסנדריה, לאורך 200 שנה. הקיסר דיוקטליאנוס, רדף אחר נוצרים באלכסנדריה בשנת 284 והוציא אותם להורג. זהו תחילתו של עידן המרטירים, המצוין בלוח הקופטי[1].
G.dallorto – נוצר על־ידי מעלה היצירה
במהלך המאה השלישית, החלו להתחזק כוחות מקומיים בעמק הנילוס, אלכסנדריה נחשבה לבת ברית של הביזנטים, אך התנתקה מייתר חלקי מצרים, איבדה את חשיבותה המסחרית, דבר שגרר ירידה בזוהרה ובמספר תושביה. רעידת אדמה שהתחוללה בכרתים, ב-265, יצרה גל צונאמי שפגע באלכסנדריה[2].
בסוף המאה הרביעית נרדפו פאגאנים על ידי נוצרים. פסלים נותצו ומקדשים נהרסו. טקסים של הדת האלילית נאסרו ועל מבצעיהם הוטל עונש מוות. הקיסר תאודוסיוס (Theodosius), שהפך את הנצרות לדת מדינה, ציווה בשנת 391, על הרס כל שריד של התרבות הקלאסית. מה שנשאר מהספריה הגדולה נהרס סופית (נותרו שרידים עד הכיבוש המוסלמי) וכך גם הסרפאום (Serapeum) – המקדש לאל סרפיס.
היפאטיה מאלכסנדריה
הפילוסופית הנאו אפלטונית היפאטיה (Hypatia), בתו של תאון (Theon) אוצר המוזאיון [כך] האחרון ידעה היטב מתימטיקה ואסטרונומיה. היפאטיה היתה אחרונת המלומדים הגדולים שחיו בעיר.
שנת לידתה המדויקת אינה ידועה והמחקר המודרני מצביע על השנים 350 או 370 כאפשריות. היא תוארה בידי בני הזמן כבעלת יופי בלתי מצוי. היפאטיה נמנתה על האסכולה הפילוסופית הניאופלטונית, מבית מדרשו של פלוטינוס (Plotinus. 204/5 – 271 AD)). היסטוריונים בני הזמן סיפרו שבשעורים שלה, שנודעו כמרתקים ומעמיקים גם יחד, השתתפו תלמידים מכל אגן הים התיכון. היא הרצתה על כתביהם של אפלטון ואריסטו. היפאטיה נהגה ללכת ברחובותיה הראשיים של אלכסנדריה, עטויה בגלימה אופיינית לפילוסופים, ונשאה הרצאות פומביות באזני קהל נלהב שהאזין ברוב קשב. דבי הרשמן מתארת אותה כ"חוקרת מנפצת מוסכמות, […] היפטייה היפהפייה, עולם לא נישאה, סופר עליה כי דחתה מחזר על ידי הצגת מטפחת מוכתמת בדם וסת ובאומרה כי אין דבר יפה בתאוות בשר. היא נהגה לשוטט ברחובות בגלימת הפילוסופים שלה, מוקפת בעדת מעריצים, ולהטיף לתורות הפילוסופיות הפגניות". הפילוסוף דמשקיוס (Damascius), שהכיר את היפאטיה, כותב שהיא הייתה "יפה במיוחד ובהירה בצורתה". הוא מספר כי היפאטיה נותרה בתולה כל ימי חייה וכי כאשר אחד הגברים שהגיעו להרצאותיה ניסה לחזר אחריה, היא ניסתה להרגיע את תאוותו על ידי נגינת בלירה, כלי הפריטה היווני, המזכיר נבל קטן. ולהצעות הנישואים שקיבלה ענתה שהיא "מאורסת לאמת".
1885 William Mitchell
עמיתי שמעון גת מדגיש: "למרות שהיפאטיה עצמה נחשבה פגאנית, היא גילתה יחס חיובי כלפי נוצרים. אחד מתלמידיה הבולטים היה סינסיוס (Synesius) מקירנה, שמונה כבישוף של העיר פּתוֹלֶמַאִיס (Ptolemais) – כיום טולמיטה (Tolmeitha), במזרח לוב – בשנת 410. כבישוף הוא המשיך להחליף מכתבים עם היפאטיה ומכתביו הם המקורות העיקריים למידע על עבודותיה וספריה. שבעה מכתבים שלו אליה שרדו,, אך למרבה הצער לא שרד אף מכתב שכתבה היא אליו.
במכתב שנכתב בסביבות שנת 395 לחברו הרקוליאנוס, כתב סינסיוס שהיפאטיה היא "מוכרת כל כך, המוניטין שלה נראה ממש מדהים. ראינו ושמענו בעצמנו את מי שעוסקת, באופן המכובד ביותר, במסתורי הפילוסופיה." סינסיוס שימר את המורשת של דעותיה ותורותיה של היפאטיה, ובתוכה את הרעיון ש"מצב הפילוסופי הוא מצב של שחרור מוחלט מרגש ומהתייחסות רגשית".
ההיסטוריון הנוצרי סוקרטס מקונסטנטינופוליס, בן זמנה של היפאטיה, מתאר אותה בהיסטוריה הכנסייתית שלו במילים הבאות: "הייתה אישה באלכסנדריה בשם היפאטיה, בתו של הפילוסוף תיאון, שהשגייה בספרות ובמדע, עלו הרבה מעבר לכל הפילוסופים של זמנה. כמומחית לכתבי אפלטון ופלוטינוס, היא הרצתה את עקרונות הפילוסופיה לקהל תלמידיה, שרבים מהם הגיעו ממרחקים, כדי להאזין לדבריה. בזכות השליטה העצמית וההתנהגות הכובשת, תולדה של חינוכה העצמי, היא הופיעה לא פעם בציבור כאחד הנכבדים (מגיסטראטים).. היא גם לא הרגישה נבוכה כשהשתתפה באספת הגברים (של העיר), שכן כל הגברים בעיר, העריצו אותה בשל אצילותה וסגולותיה יוצאות הדופן."
עבודתה החשובה ביותר המוכרת כיום היתה עריכה, פרשנות מרחיבה ותיקונים לספר האסטרונומיה של הגיאוגרף תלמי מאלכסנדריה המכונה "אלמגסט". המודל התלמי של היקום היה גיאוצנטרי, כלומר שהשמש סובבת סביב כדור הארץ. הספר מתמקד בחישובים של מקומם של גרמי השמיים לצורך מסעות ימיים וגם מתאר את המכשירים הנדרשים לצורך חישובים אלו. בטקסט שערכה היפאטיה, מפורטות "הטבלאות האסטרונומיות" הידועות גם בכינוי "הקנון האסטרונומי". שהיא יצרה, טבלאות ששמשו את האסטרונומים עד עבודותיו של יוהאן קפלר, במאה ה-16.
היפאטיה כתבה פרשנות לחיבור "אריתמטיקה" של דיופנטוס (Diophantus), חיבור שהציג למעלה ממאה בעיות מתמטיות, עבורן מוצעים פתרונות באמצעות נוסחאות קבועות. פרשנותה של היפאטיה כוללת אימותים של הדוגמאות של דיופנטוס ובעיות נוספות.
בשל אישיותה רבת הקסם הייתה היפאטיה פופולרית מאד בקרב תושבי אלכסנדריה והשיגה השפעה פוליטית עמוקה במתרחש בעיר. היא היתה מיודדת עם הפטריארך של אלכסנדריה, תיאופילוס (Theophilos) שכיהן בתפקיד 384 – 412). על אף היותו נוצרי קנאי, שמילא באדיקות את הצוו של הקיסר תיאודוסיוס ה-I, והשמיד את כל המקדשים הפגאנים באלכסנדריה, הוא התיר לה ללמד את הפילוסופיה היוונית. תיאופילוס תמך במינויו של סינסיוס, תלמידהּ של היפאטיה כבישוף. ואף התיר להיפאטיה בעצמה ליצור קשרים קרובים עם המושלים הרומים ומנהיגים פוליטיים בולטים אחרים.
תיאופילוס מת באופן בלתי צפוי בשנת 412. אחיינו קיריליוס (St. Cyril of Alexandria), טען למינוי כיורשו. באקדמיה של היפאטיה התייחסו בחוסר אמון מוחלט כלפי הבישוף החדש, כפי שמעידה העובדה שבכל התכתבויותיו העצומות, סינסיוס כתב אי פעם רק מכתב אחד לקיריליוס, שבו הוא מעיר לאחרון, הצעיר ממנו, על חוסר ניסיונו ועל כך שהוא טועה ומטעה את המאמינים.
מאבק כוחות אלים על הבישופות פרץ בין קיריליוס ליריבו טימותיוס (Timothy I of Alexandria). קיריליוס ניצח והחל מיד להעניש את אלה שתמכו בטימותיוס; הוא סגר את הכנסיות שלהם והחרים את רכושם. קיריליוס עצמו לא היה אהוב במיוחד, ולאחר מותו בשנת 444 הספיד אותו הבישוף האנטיוכי היריב תאודורט מקירוס (ששטם את האסכולה האלכסנדרונית וראה בקירילוס כופר אפולינרי): "סוף סוף מת האיש הנתעב הזה. הפרידה ממנו ממלאת שמחה את הנותרים אחריו, אבל מעציבה את המתים. לא יעבור זמן רב עד שימאסו בו גם הם ויחזירו אותו אלינו. לפיכך צריך להניח אבן כבדה במיוחד על קברו, כך שלא תרחף עלינו סכנה שנשוב לפגוש בו, אפילו כרוח רפאים".
במכתב שכתב להיפאטיה בשנת 413, סינסיוס מבקש ממנה להתערב עבור שני אנשים שנפגעו מהסכסוך המתמשך באלכסנדריה. הוא ציין: "בהיותך בעלת כוח, תוכלי להביא טוב על ידי שימוש בכוח הזה." במכתב הוא גם מזכיר לה שהיא לימדה אותו כי פילוסוף חייב להציג את הסטנדרטים המוסריים הגבוהים ביותר בחיים הפוליטיים ולפעול לטובת האזרחים בעיר. מסתבר שהיפאטיה החליטה "להוציא את הערמונים מן האש".
המחלוקת בין היפאטיה לקיריליוס, החמירה, בשל צעדים פרועים שנקט האחרון, נגד הקהילה היהודית באלכסנדריה. קיריליוס, ללא כל הצדקה משפטית, ללא כל סמכות מטעם השלטון הרומי (ביזאנטי), הוביל עם שחר, באחד הימים, המון מוסת שתקף את בתי הכנסת בעיר. מחוסרי נשק כלשהו, לא היו היהודים שהופתעו, מסוגלים לגלות התנגדות כלשהי; בתי התפילה הוחרבו ושוטחו. קירילוס, הלוחם המהולל בכופרים, התיר למתנפלים לבזוז את רכוש היהודים. עם סיום מעשי ההרס, שלוו בטבח של חלק מבני הקהילה האומללה, גירש קיריליוס – שוב, בלא סמכות, את שארית היהודים מהעיר והחרים את רכושם.
היסטוריונים בני הזמן העריכו את מספר המגורשים מהעיר ב-100,000. בעקבות גרוש אלכסנדריה החלו רדיפות ופעולות גרוש באזורים נוספים של מצרים ומשם התפשטו לארץ ישראל. יהודים רבים אולצו להתנצר.
[לימים היה קיריליוס זה לאידיאולוג של הזרם המונופיזיטי בנצרות (ראו להלן].
אוֹרֶסְטֶס, (Orestes) הנציב הרומי של אלכסנדריה, שהיה גם ידיד קרוב של היפאטיה, זעם על מעשיו של קיריליוס ושלח דיווח חריף לקיסר.אורסטס התייעץ לעתים קרובות עם היפאטיה, בשל היותה אהובה בקרב פגאנים ונוצרים כאחד. היא לא הייתה מעורבת בשום שלב קודם של הסכסוך, והיה לה מוניטין ללא דופי כיועצת נבונה. כדי לפגוע בפופולריות של היפאטיה, קיריליוס ובני בריתו החלו להסית נגדה, להכפיש אותה וניסו לערער את המוניטין שלה. הם טענו שהיא המונעת את הפיוס בין אורסטס לקיריליוס, שהיא מסיתה באורסטס לנטוש את האמונה הנוצרית ואף האשימו אותה בברית עם השטן, שנועדה לפגוע בכנסייה.
במארס 415, פשט אספסוף נוצרי על הכרכרה של היפאטיה, כאשר היתה בדרך לביתה. התוקפים משכו אותה מהכרכרה וגררו אותה לבניין שהיה ידוע בשם "קיסריון", מבנה שבראשיתו היה מרכז הפולחן לקיסרי רומא באלכסנדריה והוסב לכנסייה נוצרית. שם הפשיט אותה האספסוף עירומה. היא הוכתה ברעפים מהגג. עיניה נעקרו. ההמון קרע את גופה לגזרים וגרר את הגופה הקרועה דרך רחובות העיר אל מקום מחוץ לעיר למקום שנקרא קינריון, שם הציתו את השרידים המעונים, כפי שהיה נהוג באלכסנדריה. שריפת "הפושעים המרושעים" מחוץ לגבולות העיר היתה דרך לטיהור סמלי של העיר.[3].
עם מותה של היפטייה, "הכוכב הבהיר של החינוך לחוכמה", כדברי המשורר פאלדס (Palladas), כבה אורה של הדעת, ותם תור הזהב התרבותי, שאלכסנדריה שימשה לו במה[4].
מותה הפתאומי של היפאטיה לא רק הותיר את מורשתה ללא הגנה, אלא גם עורר תגובת נגד לאידיאולוגיה שלה. היא קיוותה ליצור תקדים לפיו הפילוסופיה הניאו-פלטונית והנצרות יוכלו להתקיים בשלום ובשיתוף פעולה. מותה והכישלון שלאחר מכן, של השלטון הנוצרי, לעשות צדק עם רוצחיה, הרסו כל סיכוי לדו קיום בין שני העולמות.
היפאטיה תוארה כ"קדושה שהקריבה נפשה למען הפילוסופיה". הקרע בין הפילוסופים המאוחרים לבין הנצרות, לא אוחה עוד, על אף שהנצרות הושפעה עמוקות מהתורה הניאו פלאטונית (וכך גם היהדות, במיוחד בתורת הקבלה והאסלאם, במיוחד בגרסתו השיעית-איסמעילית).
בימי הביניים המוקדמים, היה סיפור מותה של היפאטיה, לחלק מהבסיס לאגדה של קתרינה מאלכסנדריה, המכונה גם "קתרינה הקדושה של הגלגל". היא היתה בתולה שנאמרה כי הייתה מחונכת היטב, חכמה וטובה ובעלת השכלה נרחבת[5]. בלאודיקיה (Laodicea) שלגדת הליקוס (Lycus) שבאסיה הקטנה -כיום דניזלי (Denizli) שבטורקיה- זוהתה היפאטיה עם קתרינה עד סוף המאה ה-19.
אנשי תקופת ההשכלה (מאות 18 ו-19) נהגו להציג את היפאטיה כמאמינה ב"חוקי הטבע הרציונלי" ו"ביכולות של המוח האנושי החופשי מדוגמות". מותה תואר כ"רצח חייתי שבוצע על ידי כלבי הציד המטורפים של קיריליוס, עם כנופית נבלים פנאטים". הלינץ' שבוצע בה מ סמל את סוף תקופת הזוהר של המתמטיקה, הפילוסופיה והמדע היווני.
מאז ראשית המאה ה-20 אומצה היפאטיה על ידי התנועה הפמיניסטית, וחייה ומותה היו לחלק ממורשת התנועה לזכויות נשים. מותה הפך לסמל. רצח היפאטיה מסמן, בעיני היסטוריונים מודרניים, את סוף העת העתיקה הקלאסית.
כאינטלקטואלית, הפכה היפאטיה מודל לחיקוי לאינטלקטואליות בנו ימינו ושני כתבי עת פמיניסטיים נקראו על שמה: כתב העת היווני Hypatia: Feminist Studies הושק באתונה ב-1984, ו-Hypatia: A Journal of Feminist Philosophy בארצות הברית ב- 1986. בבריטניה, Hypatia Trust מחזיק ספרייה וארכיון של יצירה ספרותית, אמנותית ומדעית נשית; וכן, נותן חסות למבדד לנשים Hypatia-in-the-Woods בוושינגטון, ארצות הברית
הקסראום (Caesareum), המקדש שבנתה קלאופטרה[6], הפך לכנסיה ולימין הפלך למושבו של קיריליוס (Cyril), הפטריארך של אלכסנדריה בשנים 412-444.[7] הרובעים שסמוך להיפוסטדיום (Heptastadium) נותרו מיושבים. הרובע היהודי ניטש במאה חמישית והמונומנט ים העיקריים, ה-סומה (Soma) – קברו של אלכסנדר מוקדון והמוזאיון, נהרסו.
הכנסייה הקופטית
ראשוני הנוצרים במצרים באו מקרב האוכלוסייה היוונית. ניצור בהיקף רחב החל רק באמצע המאה השלישית וכבר במאה הרביעית תרמה מצרים העילית תרומה מרשימה בגיבוש תנועת הנזירות. מצרים מילאה תפקיד מרכזי בחיים הסוערים של הכנסייה הקדומה, שמלומדים שונים כקלמנס[8], אוריגינס ואתנסיוס (ראו להלן), העניקו לה שם והפכו אותה למרכז של למדנות[9]. בית הספר להוראת הדת (קטכיזם) באלכסנדריה, שקמו לו מחקים רבים, הוא הקדום ביותר בעולם הנצרות.
חמשת המרכזים הנוצריים הראשונים ישבו בירושלים, רומא, קונסטנטינופוליס, אנטיוכיה וכמובן אלכסנדריה וכונו "פנטארכיה". העיקרון הפאנטארכי שולל עדיפות של מרכז אחד על זולתו, בניגוד לתביעת הפטריארך של רומא, המכונה "אפיפיור", לבכורה[10].
הקופטים – נגזר מהכינוי שנתנו היוונים למצרים: 'אייגיפטוס'[11] — רואים עצמם כיורשים הלגיטימיים היחידים של הנצרות במצרים. לפי המסורת, המובאת אצל אובזביוס, דת ישו הובאה למצרים על ידי מרקוס המבשר, שהיה גם הפטריארך הראשון של אלכסנדריה. (לפיכך, נושא ראש הכניסה הקופטית עד היום, את התואר "אפיפיור אלכסנדריה ופטריארך כס מרקוס הקדוש)". הקהילה היהודית ההלניסטית הגדולה של העיר סיפקה כר נוח להתפשטות האמונה החדשה, ומשם התרחבה גם למצרים וליוונים המקומיים.
כבר במאה השניה לספירה, התגבשה בקרב הנוצרים בעיר, אסכולת אלכסנדריה או "הדידָסקאלִיה" (מילולית: "הוראה") , שפעלו בשמה כמה מגדולי המסורת הנזירית. לימים, במאות השלישית והרביעית הם נודעו כ"אבות המדבר" ובראשם אנטוניוס הגדול (356-251) , שהפיץ את הנצרות במצרים ונחשב למחולל הנזירות. אסכולת אלכסנדריה הייתה מרכז לתאולוגיה ולפילוסופיה נוצריות, שפעל בעיר, מן המאה השנייה ועד המאה השביעית. האסכולה הייתה אחת משתי המובילות בעולם הנוצרי בשעתה, לצד וכנגד אסכולת אנטיוכיה. המאפיין הבולט והמשפיע ביותר של האסכולה האלכסנדרונית היה השימוש בפרשנות אלגורית לכתבי הקודש, בייחוד לפרשנות הברית הישנה, וכאמצעי להצביע על רצף בינה לברית החדשה. הוגי האסכולה שאבו נטייה זו מיהודי העיר, שהשיטה האלגורית רווחה בקרבם, ובמיוחד מן הפילוסוף פילון, שנקט בכך כדי לפשר בין קדושת המקרא לרעיונות האפלטוניים בהם דגל[12].
במאות השנייה והשלישית סבלה הכנסייה מרדיפות הקיסרים הרומיים. אולם משחדלה הכנסייה להיות נרדפת על ידי האימפריה בימי שלטונו של הקיסר קונסטנטינוס – החלה היא עצמה לרדוף את מתנגדיה, וקודם כל כיתות בתוכה שסטו מהגדרת האמונה האורתודוכסית. הכנסייה ידעה מחלוקות גדולות על הגדרת סעיפים מרכזיים באמונתה. מחלוקות אלו פילגו את הכנסייה והניסיונות להשיג תמימות דעים על ידי הידברות או על ידי רדיפת המתנגדים, לא תמיד עלו יפה[13].
המחלוקת המשמעותית הראשונה, שנסובה על השילוש שבאלוהות, נקראת "המחלוקת האריינית" על שמו של אריוס (Arius), נוצרי יליד לוב, שהיה כומר באלכסנדריה, שבשנת 318 התגלתה מחלוקת בינו לבין הבישוף הממונה עליו, אלכסנדר, שהורה שמהות האב והבן שווה. ברצונו לשמור על המונותיאיזם בטהרתו, שלל את אלוהותו המוחלטת של ישו. לפי תפיסתו, ישו לא היה קיים מקדמת דנא, כמו אלוהים האב, אלא נברא על ידו, יש מאין. הבן הוא מעין רב מלאך, הוא משקף באופן כלשהו את האלוהים, אך איננו יכול להיות אלוהים. אריוס פרסם את עיקרי תורתו, הקרובה יותר למונותאיזם היהודי, בשנת 323 בערך, בפואמה 'תליאה', שהוראתה משתה. אריוס קנה לו חסידים רבים, בעיקר באנטיוכיה.
בוועידה הכנסייתית שכינס קונסטנטינוס בשנת 325 בניקיאה שבאסיה הקטנה, נעשה ניסיון ליישב את המחלוקת, שאיימה על אחדותה של הכנסיה. קונסטנטין, שספק אם בעצמו ירד לעומק המחלוקת, ראה בנצרות את הגורם המאחד את האימפריה ונצרות מפולגת אינה יכולה להיות דבק כזה. את העמדה המנוגדת לאריוס, יצג אתנסיוס (Athanasius), שבשנת 328 נעשה בישוף אלכסנדריה. הוא התנגד לנחיתות מעמדו של הבן כייצור אלוהי נברא. לתפישתו, אם ישו היה יצור נברא כי אז אין הוא אלא אלוהות מדרגה שניה, דבר שבעצם פותח פתח לאלוהויות נוספות, כמו בפוליתאיזם הפגני.
הוועידה הדגישה את השילוש שבאלוהות ובכך ניערה את דמותו של ישו מרוב מרכיביה האנושיים קביעה זו הסתמכה, בין השאר, על הפסוק "היותו שווה לאלוהים"[14]. אריוס הוקע, הוגלה עם כמה מתומכיו וכתביו הועלו על המוקד[15]. דבר שגרם לפילוג הארייני ולהגדרתם של אלו ככופרים.
זוהי נקודת המוצא של הוויכוח הגדול שידעה הנצרות בעת העתיקה – הוויכוח הכריסטולוגי, כלומר, הוויכוח על טבעו של כריסטוס – המשיח. מה מקומו של ישו האדם ומה זיקתו לישו האל? מהו היחס בין האלוהי לבין האנושי בו? [16]
במאה החמישית נתגלעו בכנסיה ויכוחים נוקבים סביב בעיית האיזון באישיותו של ישו שסופם שפיצלו את הנצרות. החשוב שבהם הוא הוויכוח בין אלו שרצו להבטיח את הזהות בין האב לבן, טענו שלישו היה טבע אחד בלבד (מונו – אחד; פיזיס – טבע), הוא טבעו האלוהי. הם כונו "מונופיזיטים" וראו בניסיון להעניק לו מהות אנושית, משום פגיעה במהותו האלוהית[17].
כמו בכול הוויכוחים התיאולוגיים, גם כאן היתה השאלה הדוקטרינרית מעורבת במאבקי כוח פוליטיים. העמדות בדבר טבעו של ישו יצגו האחת בידי נסטוריוס (Nestorius), נזיר מאנטיוכיה, שנעשה בשנת 428 בישוף קונסטנטינופול (ומת בשנת 451). והשנייה הפטריארך קירילוס (Cyrillus) האלכסנדרוני. שאלת המחלוקת היתה הגדרתה של מרים, אם ישו, כ"אם האלוהים" (ביוונית Theotokos) ונסטוריוס יצא חוצץ כנגד כינוי זה. הוא טען כי בישו היו שני טבעים נפרדים ורק טבעו האנושי נולד למרים והיא לא היתה אפוא אם האלוהים. קירילוס, נציג נאמן של האסכולה בעירו, מילא תפקיד מרכזי בהוקעתו של נסטוריוס וגינוי תורתו.
וועידת אפסוס שהתכנסה ב-449 עמדה בסימן הדומיננטיות של האלכסנדרונים והשפלת האנטיוכיים. בוועידה זו היה רוב מקרי למצדדי הרעיון המונופיזיטי, שטען שלישו יש טבע אחד, אלוהי, בניגוד לתאוריה הרשמית. נסטוריוס הוחרם והוגלה. ועידה זו כונתה על ידי האפיפיור לאו (Leo) הראשון "ועידת השודדים" (בלטינית Latrocinium) והחלטותיה הוגדרו ככפירה. אלא שבכך לא הסתיים הוויכוח. בנת 451 כינס הקיסר מרקיאנוס (Marcianus) ועידה אקומנית, רביעית במספר, בכלקדון (Chalcedon) שבאסיה הקטנה. זו היתה החשובה בוועידות של העולם העתיק והשתתפו בה כחמש מאות בישופים. הוועידה כונסה כדי לדון בדעותיו של אב-המנזר אוטיכס (Eutyches) מקונסטנטינופול, שכפר בטענה כי בישו יש שני טבעים – אנושי ואלוהי – וטען כי יש בו טבע אחד ויחיד – מונופיזיס – בו התאחדו האלוהי והאנושי.
האנטיוכיים בסיועו של האפיפיור לאו הראשון, הצליחו להביא לגינוי גורף של המונופיזיטיות ולקבלת הגדרה כריסטולוגית[18] כי ישו הוא אישיות אחת ובה שני טבעים שהתאחדו, טבע אנושי וטבע אלוהי. החלטותיה של וועידה זו מחייבות את הכנסיה הרומית קתולית ואת הכנסיה היוונית אורתודוכסית עד היום.. אולם, המסקנות של המועצה נדחו על ידי רבים מהנוצרים בשולי האימפריה הביזנטית: מצרים, אתיופים, סורים, ארמנים ואחרים. אלו ראו בכך נסיגה לעמדות של נסטוריוס. מתנגדיהם, חסידי הכנסיות המזרחיות, שנשארו נאמנות לקיסר הביזנטי ולכנסיה האורתודוכסית, כונו "מלכיים"[19]. האחרונים היו ברובם עירוניים דוברי יוונית שחיו במערב הלבנט ובמצרים, שלא כמו מתנגדי ועידת כלקדון דוברי הסורית והקופטית, שהיו ברובם כפריים[20].
גינוי המונופיזיסטים בוועידת כלקדון, היה גורם מכריע לפרישת הקופטים מן הנצרות האורתודוכסית. מנקודה זו והלאה, באלכסנדריה היו שני פטריארכים: הפטריארך האימפריאלי, הידוע כיום כאפיפיור המזרחי-אורתודוכסי, והפטריארך הלאומי המצרי הלא כלקדוני (מונופיזיטי) הידוע כאפיפיור הקופטי. כמעט כל האוכלוסייה המצרית דחתה את המסקנות של מועצות כלקדון.
[הכנסייה הקופטית מכחישה כי היא תומכת במונופיזיטיות, שלדעתה היא כפירה. הקופטים מאמינים בשני טבעים המחוברים יחד "ללא התערבות, ללא בלבול, וללא שינוי". שני טבעים אלה "לא נפרדו זה מזה ולו לרגע". מושג הקרוב יותר לדוקטרינה הקופטית היא "מיאפיזיטי", המתייחס לטבעו המורכב של ישו – אל ואדם, מחוברים באופן בלתי נבדל בלוגוס[21]. עם זאת, הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוקסית רואות השקפות אלה כאילו היו מונופיזיטיות לכל דבר ועניין].
הקופטים סבלו תחת שלטון האימפריה הרומית המזרחית. הפטריארכים המלכייים, שמונו על ידי הקיסרים כמנהיגים רוחניים ושליטים אזרחיים, טבחו באוכלוסייה המצרית, אותם החשיבו ככופרים. מצרים רבים עונו ומתו, אך בכל זאת נותרו נאמנים לאמונתם..
הפילוג התיאולוגי בין הכנסיות השונות, שהיתה לו משמעות גיאוגרפית ותרבותית, קיבל משמעות פוליטית ומקובל לטעון שהיה מקור לחולשה לאימפריה הביזנטית, דבר שהכשיר את הקרקע לכיבושי האסלם[22].
בשנת 616 כבשו הפרסים בהנהגת ח'וסרו השני (Khosrau II,) את אלכסנדריה אולם הביזנטים, בהנהגת הרקליוס (Heraclius) הצליחו להחזיר לעצמם את השליטה בה אחרי זמן קצר. בשנת 642 העיר נפלה לידי הערבים, בפיקודו של עומר אבן אל- עאס, לאחר מצור שנמשך 14 חדשים. העיר לא קיבלה מקונסטנטינופול עזרה כלשהי. הרקליוס כבר מת ויורשו, קונסטנס (Constans) השני היה בן שתים עשרה בלבד.
המדיניות הבלתי נבונה של השלטת קונפורמיזם דתי שנקטו הביזנטים, רופפה בקרב כל העמים הכפופים להם, את הנאמנות לקיסרות הביזנטית ולכנסייתה גם יחד. המצרים חשו במיוחד, שאמונתם הקופטית המונופיזיטית היתה למרמס תחת אמצעי הדיכוי האכזריים שהפעיל סירוס, מושלה הביזנטי של אלכסנדריה, בשנים 643-641. אכזריותם של אמצעי הדיכוי מחתה את שרידי הנאמנות לקונסטנטינופול. המצרים נכספו לחירות בענייני אמונה, אשר בנסיבות הימים ההם, היה פירושה גם חירות מדינית מעולה הכבד של ביזנטיון. כאן המקום לכתוב על הקופטים "שנוצרו" למעשה באלכסנדריה ובמנזרים הסמוכים בואדי נטרון . פער בלתי ניתן לגישור זה, בין השליטים הביזנטים לבין נתיניהם המצרים הוא אחת הסיבות לכיבוש המוסלמי-ערבי של של מצרים[23].
להמשך קריאה: עיר הנמל אלכסנדריה.
הערות
[1] Christopher Haas, Alexandria in Late Antiquity: Topography and Social Conflict. Johns Hopkins University Press. (1997)., p. 19
[2] tiros, Stathis C.: "The AD 365 Crete earthquake and possible seismic clustering during the fourth to sixth centuries AD in the Eastern Mediterranean: a review of historical and archaeological data", Journal of Structural Geology, Vol. 23 (2001), pp. 545-562
[3] Socrates Scholasticus. Ecclesiastical History, Bk VI: Chap. 15
תודה לשמעון גת על הפוסט שפרסם בפיסבוק
[4] דבי הרשמן, סיווא ואלכסנדריה – מסע בעקבות אלכסנדר הגדול", מסע אחר און ליין,
[5] על פי ההגיוגרפיה, קתרינה חיה בתחילת המאה ה-4 לספירה אך אין בסיס היסטורי לקיומה הממשי. לפי האגדות היא הייתה בתו של קונסטוס, מושל אלכסנדריה. בעקבות התגלות, החליטה לעבור לדת הנוצרית והוטבלה. לפי האגדה, היא פנתה לקיסר מקסנטיוס וניסתה לשכנע אותו להפסיק לרדוף את הנוצרים. היא נכשלה בכך אך הצליחה להעביר לנצרות את אשתו של הקיסר וחלק מיועציו. עקב כך היא נאסרה על ידי הקיסר אך גם בבית הסוהר המשיכה להעביר אנשים לחיק הנצרות. על כן נידונה למוות על "גלגל שבירה". האגדה מספרת שכאשר נקשרה לגלגל העינויים, הוא נשבר ועל כן נאלצו להוציאה להורג בעריפת ראש. כך הפכה קתרינה למרטיר של הכנסייה. בעקבות סיפור אגדה זה, "גלגל השבירה" כונה גם "גלגל קתרינה". האגדה ממשיכה לספר שמלאכי שרת ירדו מהשמיים והעבירו את גופתה להר סיני, שם הוקם מנזר על שמה במאה ה-6, מנזר סנטה קתרינה הקיים עד היום. על פי המסורת, ההר בו נמצאה גופתה הוא ג'בל קתרינה, ההר הגבוה בחצי האי סיני ובמצרים.
קתרינה הקדושה הוזכרה במשפטה של ז'אן ד'ארק בתחילת המאה ה-15 כאחד ה"קולות" שהדריכו את ז'אן במעשיה ועמדו לימינה. החרב ששמשה את ז'אן ד'ארק הייתה חרב שנמצאה באופן מסתורי תחת המזבח הראשי בכנסייה על שם קתרינה הקדושה בעיר רואן.
[6] Fletcher, Joann (2008), Cleopatra the Great: The Woman Behind the Legend, New York: Harper, pp. 216–217
[7] Staff (2012). "The Caesarium of Alexandria – Scene of the Crime". cosmographica.com. Retrieved 23 February 2012.
[8] קלמנס מאלכסנדריה (140-220), ניהל את בית הספר התאולוגי בעירו משנת 190 ועד מותו. בשנת 202נאלץ לנוס על נפשו מחמד הרדיפות. בשל תמיכתו בחסידי הגנוסטיקה, נמחק מרשימת המרטירים הל ידי האפיפיור קמנס השמיני (איתן בורשטיין, לקסיקון לנצרות, מושגים, אישים ואתרים, מהדורה שניה, הוצאת איתאב, תל אביב, 2011 להלן: לקסיקון לנצרות, עמ' 454
[9] קולין וולטרז, "קופטים", בתוך: יהושע פרוור (עורך), האנציקלופדיה העברית, , הוצאת פלאי, ירושלים תשל"ז, כרך כ"ט (להלן: קופטים, האנציקלופדיה העברית), עמ' 45;
[10] לקסיקון לנצרות, עמ' 402
[11] ש שתי השערות לגבי מקורו של הכינוי: לפי ההיסטוריון היווני סטראבון, הכינוי נגזר מהביטוי היווני "מתחת לים האגאי (Aἰγαίου ὑπτίως); לפי סברה אחרת, הכינוי הוא שיבוש של הביטוי המצרי "חות-קא-פתח" שמשמעו "מקדשו של האל פתח", שהוא אחד האלים המצריים המרכזיים. במקור היה משמעה של המילה "קופטי" פשוט "מצרי", אך היום מתייחסת מילה זו אל האוכלוסייה הנוצרית של מצרים.
[12] ראו באתר זה: יהודי אלכסנדריה
[13] אורה לימור, יצחק חן, ראשיתה של אירופה, מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2003, כרך א', עמ' 78
[14] 'איגרת אל הפיליפיים, ב', 6,
[15] ראשיתה של אירופה, עמ' 78-79; לקסיקון לנצרות, עמ' 82-83
[16] אורה לימור, יצחק חן, ראשיתה של אירופה, מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2003, כרך א', עמ' 82
[17] Henry Chadwick, The early Church, Penguin 1993, pp 212-220
[18] כריסטולוגיה (Christology, הלחם המילים תפישת המשיח) היא ענף בהגות הנוצרית העוסק בישו כמשיח וכמושיע ובכל הנאמר עליו בפן זה של הווייתו
[19] המונח מלכיתים (ולא מלכיטים) משמש לציון מספר כתות נוצריות במזרח התיכון השייכות לנצרות המזרחית האורתודוכסית. רובם של המלכיים היה מורכב כנראה מן הרובד היווני (ביזנטי), באותן כנסיות לאומיות. מקור השם הוא במילה הסורית העתיקה "מלכאיא", שפירושה "מלכותי". (לקסיקון לנצרות, עמ' 305-306). במקור שימש המונח ככינוי גנאי בעקבות הפיצול החריף שחל בנצרות המזרחית לאחר ועידת כלקדון בשנת 451. מתנגדי הוועידה השתמשו בו כדי לציין את אלה שתמכו בהחלטות הוועידה ובקיסרות הביזנטית, ולא ברור באיזו תקופה החלו המלכיתים לכנות את עצמם בשם זה.
[20] ויקיפדיה, הערך "מלכיתיים", צריך להיות מלכיים"
[21] לוגוס הוא מונח יסוד בפילוסופיה יוונית, שמשמעותו רחבה ומורכבת ומתייחסת כללית להגיון, תבונה, דיבר ושיח ולשכנוע באמצעותם. מושג הלוגוס הושאל על ידי התאולוגיה הנוצרית כדי לתאר את מערכת היחסים בין ישו, שלפני ואחרי האינקרנציה, לאל האב בתוך השילוש הקדוש.
[22] ראשיתה של אירופה, עמ' 83. אם כי טענה זו קשה להוכחה ולא כל החוקרים מחזיקים בה
[23] פ', ג'ף וטיקיוטיס, תולדותיה של מצרים ממוחמד עלי עד סאדאת, הוצאת מגנס, ירושלים, 1983, (להלן: ונטיקיוטיס), עמ' 12-13.