תולדות אירלנד

 

 

ערך: גילי חסקין

הקוו המנחה את המטייל בטיול באירלנד, מעבר לנופים כמובן, הוא פרשת יחסיה עם אנגליה.

הקוו המציין את תולדותיה של אירלנד מתחילת הכיבוש האנגלי ואילך הוא התמדתה וגידולה של ההתפוררות המדינית. התקופה מתאפיינת בשאפתנות חסרת מעצורים של המושלים המקומיים למסד שלטון ריבוני גמור. כל זאת למרות שלא היה בנמצא כוח אירי מאורגן, שהתגבר על ייצר השררה שלהם ולאחד את האירים לארגון מדיני כלשהו.  לנטייה מבנית זו תרמו לא מעט המשטר הפיאודלי של הברונים האנגלו-נורמאנים וגם המצב הגיאוגרפי שהקשה על איחוד לאומי טריטוריאלי, כפי שקרה בעת המלחמה בדאנים.  

 

 

מאז פעולתו של מרטין לותר ב-1517, בעיר וויטמברג בגרמניה, סחפה ההתנגדות לכנסייה הקתולית את אירופה, והגיעה אף לאנגליה ולסקוטלנד. יש שיאמרו כי קבלתה של אנגליה את הכנסייה האנגליקנית, הוורייאצייה האנגלית שלה פרוטסטנטיות, הינה על רקע נישואיו של הנרי השמיני לאן בוליין. ברור כי זו השקפה שטחית וכי המדובר בתהליך היסטורי סבוך ועמוק בהרבה. ראה גם: נשותיו של הנרי השמיני.

 

בבסיסו היה הנרי השמיני קתולי מאמין, אם כי רוחות הזמן, ומזגו האישי, הביאו אותו אל צעדים קיצוניים בכיוון הרפורמציה. הנרי ראה למול עיניו את רצונו למשול ללא התערבות, ולהתחתן באופן שמצא לנכון, אך שינוי האמונה של נתיניו היה רחוק ממעיניו, ובסופו של דבר שימש הנרי כגורם מרסן לגורמים הקיצוניים יותר באנגליה.

שליחו של המלך לאירלנד, אנטוני סט. לג'ר החל בהליך של חלוקת הארץ באופן הנהוג באנגליה, והסדר ירושה על פי קרבת דם גברית, ולא, כנהוג באירלנד הגאלית, על פי החלטה שבטית. ההסדר זכה להצלחה כאשר ראש שבט או'ניל, קון או'ניל, קיבל את התואר האנגלי של רוזן טיירון. אולם המלכות לא הסתפקה בחוק פויניגגס, שביטל בפועל את הפרלמנט האירי והמשיכה במאמציה לדכא את האצילות. הדבר גרם לכמה מרידות, בהם השתתפו בנוסף לאצילים, גם האירים הילידים.

אנטוני סט. לג'ר  ניסה להרגיע את הארץ על ידי העלתם של ראשי האירים לדרגת רוזנים ושיתופם בפרלמנט שהתכנס ב-1541. הפרלמנט האירי (אשר מכוח "חוק פוינינגס" התכנס רק לפי רצון המלך האנגלי), להכריז על הנרי השמיני כראש הכנסייה האירית.

הוא הכריז על הנרי השמיני כ"מלך אירלנד" במקום התואר "אדונה של אירלנד" שהיה שמור לו עד עתה. ראשי השבטים האירים, ביניהם אנגלו-אירים וגאלים, קיבלו על עצמם את הכפיפות להנרי, בתהליך של מסירת אדמותיהם למלך, וקבלתן מחדש בלווית תוארי אצולה אנגליים. כמו כן הכירו האירים בתביעתו של הנרי ה-8 לשמש כראש הכנסיה. הפעם ניצח הפרגמטיזם, ושני הצדדים הצליחו לחיות עם הכתרתו של הנרי ל"הראש היחיד עלי אדמות של הכנסייה באירלנד כולה". "הכנסייה של אירלנד", אשר נוצרה באופן זה, עדיין הייתה קתולית במובנים רבים.

אולם אל מול רוחות המלחמה שהגיעו מאנגליה, הפעולות הפרוטסטנטיות הקיצוניות שננקטו בימיו האחרונים של הנרי (הריסת המנזרים, הלאמת רכוש הכנסייה, שינוי ספר התפילות), השלום שהביאו פעולותיו של סט. לג'ר היה זמני בלבד.

 

 

עם מותו של הנרי, בשנת 1546 עלה לשלטון בנו אדוארד השישי[1], פרוטסטנט מלידה ובהכרה, שכל פעולות אנשי הרפורמה בשנים האחרונות לחייו של הנרי נתכוונו לבססו על כס המלוכה, ולהפוך את אנגליה ואת המדינות הכפופות לה (ווילס, סקוטלנד ואירלנד) לפרוטסטנטיות.

אדוארד לא הזניח את "הכנסייה של אירלנד". חוק המצווה על האירים לקבל את סידור התפילות האנגליקני, ואיסור על המיסה לא איחרו לבוא, כמו גם אי השקט והמרידות ברחבי הממלכה. תגובתו של אדוארד הייתה קיצונית. בפעם הראשונה בתולדות אירלנד ננקט צעד חמור, שעתיד היה להשפיע על יחסי אנגליה ואירלנד במהלך המאות שלאחר מכן, והשפעותיו ניכרות עד ימינו אנו. במחוזות לקס (Leix) ואופאלי (Offaly) הוקמו מבצרים, תושבי המחוזות ממוצא אירי גורשו מן המחוזות, והוחלפו בדוברי אנגלית פרוטסטנטים שהובאו מאנגליה. מדיניות זו של נישולם של אירים אתנים קתולים והחלפתם באנגלים פרוטסטנטים הייתה אבן הבסיס לתהליך הרסני שתוצאתו הסופית שנאת עולם בין הפרוטסטנטים והקתולים, וסכסוך דתי וטריטוריאלי שפילג את אירלנד ועדיין לא הגיע לפתרונו. אם נעשו עד עתה ניסיונות לשעבד את האירים ולהתאימם למנהגי האנגלים ולדתם, מדיניות חדשה זו התיימרה לגרשם ולהחליפם באחרים.

 

 

עם מותו של אדוארד בשנת 1553 הושם קץ לרדיפות הדתיות, שכן על כס המלוכה עלתה מלכה קתולית, המלכה מרי, הזכורה בעיקר משום שניסתה להחזיר את האנגלים מהנצרות הפרוטסטנטית, אותה אימץ אביה, אל הנצרות הקתולית והכפיפות לאפיפיור ברומא. היא רדפה את הפרוטסטנטים, וכ-300 מהם נהרגו על קידוש דתם, לכן כונתה גם "הקתולית" או "העקובה מדם" (בלאדי מרי)[2].  

 

אולם השיטה של הפקעת הקרקעות מידי האירים ומכירתם לאנגלים נשארה בתוקפה. ב-17 בנובמבר 1558 מתה מרי, ועל כס המלוכה האנגלי (ובמשתמע גם האירי) עלתה מלכה פרוטסטנטית, אליזבת הראשונה. נראה כי הסכסוך הדתי, בצירוף המדיניות החדשה של נישול ויישוב מחדש, יביאו בימיה של המלכה החדשה להמשך המלחמה עקובת הדמים באי.

 

 

אליזבת המשיכה במדיניות קודמיה, הן מבחינה דתית והן מבחינת האופן שבו התייחסה אל האירים. המלכה  אליזבת הרחיקה לכת בכיוון זה ואף התירה להרפתקנים אנגליים לכבוש לעצמם שטחי אדמה מידי האירים ובזמנה התחדשו המאמצים לכפות על אירלנד את הפרוטסטנטיות. לפי פקודתה הוכנסו כמרים פרוטסטנטיים לכנסיות, בכול מקום ששלטון הכתר היה מובטח בו ולא היה חשש להתמרדות המונית. אולם הרוב המכריע של הכתר נשאר דבק בקתוליות שהפכה למעשה לדת לאומית של אירלנד  ומאז שימשה גורם חשוב בהחרפתו של  הניגוד המדיני-לאומי בין אנגליה לאירלנד.

אליזבת נחשבת לאחת מגדולי שליטי אנגליה, הודות לפריחה שזכתה לה ממלכתה בעת שלטונה. תקופת שלטונה נקראת העידן האליזבתני.

 

אליזבת החליטה בתקיפות לחסל את שארית השלטון של האירים ושל האצילים האנגלים כאחד. היה זה גורם נוסף לגיבושה של התנגדות לאומית אירית למלכותה אנגלית. אליזבת נקלעה לסכסוך דמים עם אחד מראשי השבטים החזקים באי, שיין או'ניל, בנו של קון או'ניל, אשר בימיו של סט. לג'ר קיבל את התואר האנגלי "רוזן טיירון". לאחר שגירש את אביו אל "תחום המושב" ורצח את אחיו מת'יו, יצא או'ניל במסע של מרידה ורציחות, ואף חדר אל תחום המושב ב-1561. לבסוף הסכים או'ניל לבקר את אליזבת בלונדון המלכה נחרדה ממראהו הברברי (שערותיו הארוכות הקצוצות מלפנים, חולצתו הגסה והצהובה), והרוצחים השכירים "גאלוגלאסים" כפי שנקראו, אשר באו עמו. המלכה הכירה בתביעתו לרוזנות טיירון (על אף שלפי החוק האנגלי היה אחיינו בעל הזכות), והתירה לו לשוב לאירלנד. מיד עם שובו המשיך בסכסוכים עם כל שכניו, וכל ניסיונותיה של אליזבת להכניעו עלו בתוהו, עד שלבסוף נרצח על ידי שבט מק'דונל בשנת 1567. סכסוך דומה הביא למותו של הרוזן מדזמונד, ג'יימס פיצמוריס פיצג'רלד, אשר הרים אף הוא את נס המרד, בתמיכתו הגלויה של האפיפיור ובסיוע חיילים איטלקים וספרדים. בן דודו ג'רלד פיצג'רלד המשיך בלחימה, והוכרע בטבח בשנת 1583. פיצג'רלד עצמו הצליח להימלט, אך נתפס על ידי בוגדים, וראשו נשלח אל המלכה לאות כי המרד דוכא. הדיכוי לווה בנישול נוסף של המוני איכרים איריים מנחלותיהם ויישובם של מתיישבים אנגליים במקומם.

סכסוך הדמים הבלתי פוסק בא על רקע ההיתר שנתנה אליזבת להרפתקנים אנגלים לפלוש אל חבלי ארץ אירים ולהתיישב בהם, בדומה לאופן בו אנגלים כפרנסיס דרייק ווולטר ראלי סיירו בעולם החדש והקימו בו מושבות. הרפתקנים אלו זרעו טרור ורצח בכל מקום אליו הגיעו, וגרמו למרידות ולסכסוכים. אלפים מהם הובאו למחוזותיה השונים של אירלנד, והתיישבו שם, תוך שהם מגרשים את התושבים האירים.

 

 

בשנת 1593 הכריז על עצמו יו או'ניל, אחינו של שיין או'ניל, כ"או'ניל" או ראש השבט הקלטי בעל התביעה לשלטון בצפון (על אף שהחזיק באותה עת בתואר האנגלי "הרוזן השני מטיירון" ואף הורשה להשתתף בדיוני הפרלמנט). לאחר ההכרזה היה ברור כי או'ניל הינו בעל הכוח האמיתי באלסטר ובצפון. בתחילה נע בין הקטבים השונים – בין פעולות התומכות באדוני הארץ האנגליים, ובין מזימות עם גורמים בסקוטלנד ובספרד כנגדם.

או'ניל יצר ברית עם יו רו או'דונל, ראש שבט או'דונל, שנשא גם בתואר "הרוזן מטירקונל", ושניהם פתחו ערוץ לתקשורת עם המלך פיליפ השני מספרד, אויבה הגדול ביותר של המלכה אליזבת. פיליפ השני ראה באירלנד את "הדלת האחורית" אל האיים הבריטיים. ההתכתבות נחשפה, ואז הכריזו השניים על עצמם כמגיני האמונה הקתולית בפני הכפירה האנגליקנית, ודרשו את חופש הדת ואת החופש הפוליטי לילידי אירלנד. באפריל 1596 דרש או'ניל עזרה מספרד, והציע את הכתר האירי לארכידוכס אלברט, אחיינו של המלך פיליפ. משלוח של חיילים ונשק יצא מספרד, אך בשל תנאי מזג אוויר עוינים לא הגיע מעולם לאירלנד.

בשנת 1598 אורגנה הפסקת אש, ובמסגרתה קיבל או'ניל חנינה רשמית מאליזבת. הוא הפר את הפסקת האש בתוך חודשיים ימים, וב-14 באוגוסט הכה בכוח אנגלי גדול, במקום הקרוי "הערוץ הצהוב" (Yellow Ford), אך לא ידע לנצל את ההצלחה בצורה אסטרטגית, ולא הצליח לחבור לכוחות שבט פיצג'רלד בדרום. ראה גם: קרב הערוץ הצהוב.

 

 

שמונה חודשים לאחר הקרב בערוץ הצהוב הגיע לאירלנד, בראש צבא אנגלי גדול וחמוש היטב, הרוזן מאסקס, איש אמונה (ויש אומרים מאהבה) של המלכה אליזבת, ובה בעת אחד הטוענים לכתר כנגדה. אסקס נפגש עם או'ניל ב-7 בספטמבר 1599, והשיג הפסקת אש. אך אליזבת לא הייתה מרוצה מתנאי הפסקת האש, וראתה בכך התייחסות לאו'ניל כשווה במעמדו לאסקס. או'ניל, מצדו, המשיך להלהיט את הרוחות, והוציא עלון ובו קרא לכל הקתולים באירלנד להצטרף אליו, תוך שהוא מציג את עצמו כמגן האמונה הקתולית כנגד הכופרים האנגלים.

 

 

אסקס מיהר לחזור לאנגליה, ושם התעמת עם המלכה אליזבת ואף קשר קשר כנגדה (האות למורדים אמור היה להיות העלאת המחזה ריצ'רד השני מאת ויליאם שייקספיר, בו מודח מלך בלתי ראוי בידי הטוב ממנו). קשר זה הסתיים במותו של אסקס, ואת ניהולה של המלחמה כנגד המרד האירי לקח לידיו הלורד מאונטג'וי, אשר היה בעל שאיפות פחותות בהרבה, ויכל לדכא את מרידתו של או'ניל ללא כל הפרעות חיצוניות.

לאחר מסע מלחמה ללא הכרעה במנסטר בינואר 1600 שב או'ניל לדונגל שם קיבל אספקה ותגבורת מספרד, ואת ברכתו של האפיפיור קלמנטיוס השמיני.

ב-1601 הצליח או'ניל ליצור כוח משותף עם כוחותיהם של או'דונל ושל הספרדים בראשות דון חואן ד'אקילה. התקפת הכוח המשולב על האנגלים נכשלה לחלוטין. או'דונל נמלט לספרד ומת שם בסמוך לאחר מכן, ואו'ניל בראשות שרידי כוחותיו עלה צפונה, וניסה לקבל חנינה מן המלכה. בתחילת 1603 הסמיכה אליזבת את מאונטג'וי לפתוח במשא ומתן עם ראשי השבטים המורדים, ובאפריל או'ניל, מבלי לדעת כי אליזבת מתה בינתיים, נכנע למאונטג'וי.

בדבלין, שם נעצר על ידי מאונטג'וי שמע או'ניל כי על כס המלוכה עלה המלך ג'יימס השישי, מלך סקוטלנד. ביוני 1603 עלה או'ניל ללונדון, ביחד עם רורי או'דונל, אשר החליף את יו רו או'דונל, והציג עצמו בפני המלך החדש. הוא קיבל חנינה, וכן הושב לו התואר "רוזן טיירון" ונחלותיו. הייתה זו כניעה מוחלטת. אמנם על פי תנאים נדיבים מבחינה אישית, אך למעשה היה זה סופה של הממלכה הגאלית האחרונה באירלנד.