תולדות קונסטנטינופול, מהשושלת הפלאולוגית ועד הכיבוש הטורקי

הפרק האחרון בהיסטוריה של ביזנטיון

כתב: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

ראו קודם, באתר זה:

קונסטנטינופוליס – משקיעתה ועד למסע הצלב הרביעי

ראו גם, באתר זה: איסטנבול – הזמנה לטיול; סיור באיסטנבול;  ; טורקיה – טיול במסלול הקלאסי.

להרצאה על איסטנבול; להרצאה על מערב טורקיה, להרצאה על מזרח טורקיה

הקייסרות הביזנטית נוצחה. קונסטנטינופול, כתר המזרח, נחרבה. שליטה החדש של העיר היה בולדווין מפלנדריה (Baldwin of Flanders). שהיה זר לתרבות היוונית.

אנשי החצר הביזנטית, שנאלצו ליטוש את קונסטנטינופוליס, התרכזו בכיסים עצמאיים: באימפריה של טרביזונד (Trebizond) – טרבזון של היום – שלחוף הים השחור, שלטו צאצאי השושלת הקומננית, עד לכיבוש העות'מני באמצע המאה ה-15; לחופו המערבי של חצי האי הבלקני, ביוון של ימינו הוקמה נסיכות אפירוס (Epirus), על ידי רודן בלתי חוקי, מבני שושלת אנג'לוס (Angelos); והחשוב מכל, באסיה הקטנה הוקמה קיסרות ניקאה (Nicaea), אף היא על ידי קרוב משפחה של שושלת אנג'לוס, שהוכתר לקיסר הרומאים, בידי הפטריארך של קונסטנטינופול. שאר חלקי הקיסרות הביזנטית נחלקו בין ונציה והנסיכים הלטיניים. הוונציאנים השתלטו על הסחר המזרחי בשלמותו ואף הקימו מושבות לאורך החוף ועל רבים מהאיים .

אולם האוכלוסייה המקומית של קונסנטינופוליס הלכה ונעשתה מרדנית, ככל שנכפתה עליה הכנסייה הקתולית השנואה. שלטונם של הוונציאנים בעיר נמשך 57 שנים. אך ביזנטיון לא ויתרה: האצולה והכמורה הגבוהה שהתקבצה בניקיאה, הצליחה להתארגן מחדש ולהתעצם. ב-25 ביולי 1261, הנהיג הקיסר הביזנטי מיכאל השמיני פלאולוגוס (Michael VIII Palaiologos), מסע בראש כוח קטן וכבש כמעט ללא כל התנגדות את קוסטנטינופוליס ובכך גוועה סופית האימפריה הלטינית. הקיסר הלטיני נמלט ועמו המתיישבים הסוחרים הוונציאנים, ביניהם אביו ודודו של מרקו פולו, שנאלצו לסגור את עסקיהם בקונסטנטינופוליס ולחפש לעצמם ערוצי סחר אחרים.

ב-15 לאוגוסט 1261, נכנס הקיסר החדש לעיר בתהלוכת ניצחון, כשהוא רוכב בראש לכוון כנסיית הגיה סופיה, שם נערכה תפילת הודיה. בתמורה לעזרתם, זכו אנשי גנואה יריבי הוונצינים, ברובע משלהם, מעבר לקרן הזהב, הקיפו אותו חומה ובנו בו את המגדל המרשים, שניצב על מקומו עד היום. כשנכנס מיכאל פלאולוגוס לעיר, חיו בה 35000 תושבים. הוא קרא ליוונים לשוב מטרבזון ואפירוס ותוך כמה שנים, העיר מנתה 70000 איש.

אולם בהקמתה מחדש של האימפריה הביזנטית, לא היה שינוי פוליטי של ממש ,שכן השושלת הפלאולוגית ששלטה בניקאה המשיכה ושלטה באימפריה המחודשת. כך גם באשר למצבה של האימפריה שהיה ונותר בכי רע. צבאה היה חלש, כלכלתה מרוששת ובירתה סבלה עדיין מההרס שהוסב לה במסע הצלב הרביעי.

למרות שהשושלת הפלאולוגית האריכה ימים יותר מכול האחרות, היתה חלשה ומצומקת ושלטונה הוגבל לעיר עצמה, לפינה הצפונית-מזרחית של אנטוליה ולחגורה שהשתרעה על פני מרכז הבלקן. בעת ובעונה אחת, עם הקיסרות המחודשת בקונסטנטינופוליס, התקיימו מדינות ביזנטיות נוספות – בטרבזון ובאפירוס, שהיה בהם שלטון עריץ והיה מקום לחשוש מפניהן. על סחרה של הממלכה החדשה סחרו אנשי גנואה ומושלים לטיניים, וסוחרים וונציאנים הצליחו לשמור על מאחזיהם ביוון ובאייה. אותו הזמן התחזקו באירופה הבולגרים והסרבים ובאסיה גברה סכנת הטורקים.

סמכותה של הממשלה המרכזית נפגמה ותפעולו של המנגנון המנהלי היה תלוי כעת במדה רבה, בשיתוף הפעולה מצד בעלי אחוזות ומושלים מקומיים, שנהנו ממדה רבה של עצמאות. בנוסף לכך, ניסה שארל מאנז'ו (Charles d'Anjou) , מלך נפולי וסיציליה, לארגן קואליציה של המערב, נגד ביזנטיון. הודות לחריצותו הדיפלומטית, הצליח הקיסר מיכאל השמיני פליאולוגוס, להכשיל אותה. לשם כך התחייב, במועצה האקומנית של ליון (Council of Lyon) שבצרפת, בשנת 1274, בשם עמו, להתאחד עם רומא. שני הצלבים לצדי המזבח, בקתדרלה של ליון, נשמרו מאז, כסמל לאיחוד הכנסיות. ניסיונו של הקיסר  לפייס את המערב, על ידי הכפפת הכנסייה האורתודוקסית לרומא לא הביא מזור לתחלואי המדינה, ואף עורר כעס בקרב תושביה (בנו אנדרוניקוס השני, ביטל את האיחוד). מיכאל השמיני הצליח להתמודד עם כוחות המערב, אך הזניח את החזית המסוכנת יותר במזרח: הטורקים של אסיה הקטנה, שמ-1263, התפשטו לתוך טריטוריות ביזנטיות, כשהם מחפשים מקלט מאימת המונגולים.

במאה ה-14 צמח כוח חדש – העות'מנים – אשר לימים יכחיד את האימפריה הביזנטית ואת כל העולם המוכר של אז. הביזנטים הקדישו מעט תשומת לב לשבט העות'מני הקטן, שהונהג על ידי לוחם טורקי בשם עות'מן ונקראו על שמו. בשנת 1301 זכו העות'מנים בפיקודו של עות'מן הראשון, בניצחון מוחץ  על הביזנטים בבפאום (Bapheus), שבין ניקיאה לינקומידיאה[1]. כאשר מת עות'מן, כבר התפשטו חייליו, תחת הנהגת בנו אורחן, עד הים האגאי ובשנת 1326 כבשו את פרוסה (לימים, בורסה), בה קבעו את בירתם. הביזנטים לא יכלו לעצור בעדם. אחריה, נכבשה ניקיאה ב-1329 והיתה לאיזניק.

כמו כן, נאלצו הפלאולוגים להילחם בכמה יריבים נוצריים: האימפריה הבולגרית השניה, האימפריה הסרבית, בהנהגת סטפן דושאן (Stefan Dušan), שרידי האימפריה הלטינית אפילו האבירים ההוספיטלרים. לאובדן השטחים, התווספו מלחמות אזרחים וסכסוכים שהחלישו את המדינה. כך למשל יוחנן החמישי John V 1341-1391)) במשך חמישים שנות מלכותו, הודח מכיסאו, שלוש פעמים, בזו אחר זו, על ידי חותנו, בנו ונכדו. ב-1341 פרצה מלחמת אזרחים, אחת הקשות בתולדות הממלכה, על ידי כוחות שניצלו את גילו הצעיר של הקיסר (עלה לשלטון בגיל 11), בסיוע של העות'מנים, שתמכו ביוחנן השישי קנטקוזנוס (John VI Kantakouzenos),. ב-1347, הדיח אותו למספר שנים, יריבו, יוחנן השישי, שהיה השליט החשוב ביותר של ביזנטיון במאה ה-14. הוא עשה ניסיון נמרץ לחדש את כוחה של הקיסרות, לטפח את המורשת ההלניסטית ולכונן את ריבונותה של הכנסיה האורתודוקסית במזרח. אולם בתמורה לעזרתם של העות'מנים, תמך בחדירתם לאירופה.

בנוסף לצרות אלו, במוות השחור שהלם בשנת 1347, נספו כמעט שני שלישים מאוכלוסיית קונסטנטינופול. רעש האדמה שהרעיד את גליפולי (Galipoli) ב-1354, גרם אף הוא לנזק רב ולקורבנות רבים. כל אלו החלישו מאד את הממלכה וקירבו אותה אל סופה. בסופה של המאה ה-14, מנתה העיר 10000 תושבים. שישית מהאוכלוסייה שחיה בעיר מאתיים שנה קודם לכן.

ככל שהלך וגבר המחסור בכסף, דעך ההדר של החצר הביזנטית. מבקר בן התקופה כתב: "אבני החן שבכתרים, היו מזכוכית, הגלימות לא נעשו מאריג זהב אמתי, אלא מסידקית. הצלחות רוקעו מנחושת ומה שנראה כברוקדה אמיתית, לא היה אלא עור צבוע.

למרות חולשתה המדינית והצטמקות שטחה, ימיה של הקייסרות הפלאולוגית (1261-1453), היו תקופה מזהירה מבחינת היצירה הספרותית והאומנותית. ההתעוררות התרבותית שהחלה בניקיאה המשיכה בקונסטנטינופול, בימיו של מיכאל השמיני, כונתה "הרנסאנס הפלאולוגי" (Palaiologian Renaissance). למלומדים ביזנטיים שעברו למערב, היתה השפעה רבה על האומנות באירופה ובעקיפין השפיעו על הרנסנס האיטלקי. לכך אפשר להוסיף מספר יצירות מופת אשר נוצרו בתוך תחומי האימפריה.

מיכאל השמיני פלאולוגוס פתח בתנופת בנייה בקונסטנטינופול. התחייה המחודשת הולידה את כנסיית פמקריטוס (Pammakaristos) – לימים מסגד פטייה (Fetie) – ואת הפסיפסים המרהיבים, השמורים עד היום בכנסיית כורה, כיום קריה (Karye). אולם דווקא בתקופה זו, נפגמה סמכותו של המנגנון המנהלי של הממלכה, שהיה תלוי לגמרי בשיתוף הפעולה של בעלי אחוזות ומושלים מקומיים. הדבר הוביל לחוסר שקט ולמאבקים פנימיים.

למחרת רעידת האדמה בגליפולי ב-1354, שמוטטה את ביצוריה, חצו העות'מאנים בראשות מורד הראשון, את מיצרי הדרדנלים והשיגו דריסת רגל ראשונה בתראקיה, ושנתיים לאחר מכן, ב-1356 העבירו את בירתם לאדריאנופוליס (אדירנה), שנמצאת על גבול טורקיה, יוון ובולגריה של ימינו.

נוכח סכנת הטורקים, ביקר הקיסר הביזנטי יוחנן החמישי באיטליה בשנת 1369 וקיבל על עצמו, את סמכות האפיפיור. אך הכמורה והעם היו נאמנים מדי לכנסיה האורתודוקסית, מכדי שיעלו על דעתם לעשות ויתורים תאולוגיים למטרות פוליטיות.

ב-1387, נפלה תסלוניקי בידי העות'מנים. השולטן מורד הראשון כבש את הבלקן בקרב קוסובו (1389) [2], שחיסל את עוצמתה של המדינה הסרבית. וסלל את דרכם של העות'מאנים לאירופה.

ראו באתר זה: תולדות סרביה בעת העתיקה ובימי הביניים; תולדות אלבניה בתקופה העות'מנית.

אלו המשיכו וכבשו את הבלקן. נוכח התעצמות זו, נחלשו הביזנטים, עד שהפכו לווסאלים של העות'מנים.

ב-1390 כבש בנו של מורד, באיזיד הראשון (שליט עות'מאני ראשון שנקרא שולטן ולא ביי) את אחרון המעוזים הביזנטיים באסיה הקטנה ושאריות האימפריה המוקפות בטריטוריה עות'מאנית מכל עבריה, הפכו למדינה וסאלית של העות'מאנים. הוא הקים מבצר מצדו המזרחי של הבוספורוס שנקרא "המבצר האנטולי" (Anadoluhisarı ), אשר חלש על התנועה במצר. מהקיסרות הרומית המזרחית, שהקיפה בעבר עולם ומלואו, מפרס ועד למרגלות האלפים; מצפון אפריקה ועד למדבריות אסיה, נותרה נסיכות קטנה. ראש ללא גוף, עיר בירה ללא ארץ אבל גם ממנה לא נותר הרבה בידי הקיסר. החלקים שמעבר לחומות כבר היו בידי הטורקים וגלטה היתה שייכת לגנואזים. קונסטנטינופוליס נותקה לחלוטין מן המערב הנוצרי, למעט דרך הים, ונראה היה עניין של זמן מועט עד שתיפול לידי הטורקים.

האימפריה העות'מנית התקדמה מהר. אולי מהר מדי. ב-1402 איים עליהם כוח חדש, אף הוא של נוודים ממוצא טורקי, טימור לנג, שהגיע מאוזבקיסטן של ימינו, היכה את הצבא העות'מני ליד אנקרה בשנת 1402. טימור לנג השפיל את השולטן עד עפר על ידי הצגתו בכלוב כשלל מלחמה, ולפי גרסה נוספת, עשה בו שימוש כהדום לרגליו.

ראו באתר זה: טימור לנג.

הנסיכות העות'מאנית נכנסה לתקופת כאוס של 11 שנים, שכונתה "תקופת בין המלכים" (Fetret Devri), עד שמחמת הראשון עלה לשלטון ב-1413. הוא ובנו מורד השני, הצליחו להשיב את המצב במדינה לקדמותו בתוך כ-25 שנה. העות'מנים הלכו והתחזקו, וב–1422 הטיל הסולטן מורד השני, מצור על קונסטנטינופול. בשלב זה האימפריה הביזנטית הייתה לא יותר מאשר כמה שטחים, המוקפים בתורכים, סביב קונסטנטינופול וכמה איים, אולם באמצעות תחבולנות דיפלומטית, שהובילה ליצירת משבר פנים חמור בשולטנות, הצליחה קונסטנטינופול להימנע מכיבוש, למשך כמה שנים נוספות.

במשך מחצית המאה ה-15, ניסו הביזנטים מספר פעמים, לבקש עזרה מן המערב הנוצרי, אך ללא הועיל. בוועידה גורלית שהתקיימה בפירנצה ב-1439 (Council of Ferrara-Florence)[3], חתם הקיסר יוחנן השביעי, עם האפיפיור אוגנויס הרביעי (Eugene IV), על איחוד של שתי הכנסיות, אולם הסינודים היוונים סירבו לממש את האיחוד. לדעת היסטוריונים מערביים היתה זו אחת ההחמצות הגדולות בהיסטוריה. אחד הגורמים לחוסר היכולת להתאחד מול האיום הטורקי היה, בנוסף למחלוקות דתיות, גם השנאה העזה ששררה בין הצדדים, שבאה לידי ביטויה במשפט שהכריז לוקאס נוטאראס, האדמירל החשוב של הצי הביזנטי: "אני מעדיף לראות את תרבושו של  השולטן על פני מצנפת הקרדינל".

מורד השני, הביס את הכוחות הנוצריים בקרב ורנה ב-1444[4] ובקרב קוסובו השני, ב-1448, השתלט סופית על הבלקן. ב-1451 עלה לכס השולטן העות'מני, בנו בכורו של מורד, מחמת השני בן ה-19 ולאחר שציווה להטביע את אחיו הקטין באמבטיה ולרצוח את האיש שעשה זאת, פעל במהירות ובנחישות לכבוש את קונסטנטינופוליס. הידיעה כי על כסאו של מורד השקול עלה מחמת הצעיר, רודף התהילה, נסכה אימה על ביזנטיון. מפי מרגלים נודע לאנשי קונסטנטינופול, כי שליט שאפתן זה נדר לכבוש את בירת העולם הנוצרי; שסטפן צוויג כינה אותה: "אבן החן האחרונה ששרדה בכתרם של קונסטנטין הגדול ויוסטיניאנוס"[5].

מחמת השני קיבל את שגרירו של קונסטנטין בדברים של ידידות והרגעה. הוא הבטיח לשמור בנאמנות על השלום. אולם בו זמנית, חתם על הסכם נייטרליות הדדית, עם הסרבים ועם ההונגרים, למשך שלוש שנים, שהיו דרושות לו לכיבוש העיר.

אחרי ההכנות, הזיז מחמת את מפקדתו לתראקיה. נחת עם צבאו על החוף האירופי של הבוספורוס, אל מול המבצר שבנה סולטן קודם, בייזיד הראשון (1394), שנקרא המבצר האנטולי (anadulu Hisar) במגמה לחסום את המעבר. שם תוך ארבעה וחצי חודשים, בנה מחמת מבצר נוסף, הפעם בחלק האירופאי, בנקודה הצרה ביותר של הבוספורוס, אשר נקרא רומלי היסאר (Rumeli hisarı). מילולית: "המבצר של רומא". תוך כדי כך, בזזו העות'מנים את השדות מסביב והרסו את הכנסייה של מיכאל הקדוש, כדי להשתמש באבניה לבניית המבצר. מבצרים אלה סייעו בידו לחסום את הבוספורוס, מפני כל תגבורת שתגיע מן הים השחור. באוגוסט 1452 כינס השולטן את כל הפח'ות וגילה להם על כוונתו לכבוש את ביזנטיון.

הקיסר הצעיר קונסטנטינוס ה-11 דראגס (Dragases), החל מיד בהכנות להגן על בירתו. הוא אסף כוח, שהקיף את כול תושבי העיר הכשירים לשירות. אלא שבין 5000 הביזנטים ו-2000 הזרים, מספר אנשי הצבא המקצועיים היה קטן יחסית. הזרים היו בעיקר וונציאנים וגנואזים, תחת פיקודו של המפקד המהולל ג'ובאני ג'וסטיניאני (Giovanni Giustiniani). המגנים היו חמושים בכידונים, קשתות חצים, רובי מוסקט ומרגמות לירי בליסטראות, אך מגדם ניצב צבא שהערכות שונות אומדות את גודלו ב-80000 חיילים. קונסטנטין שיגר שליחים לאיטליה, אל האפיפיור, לוונציה ולגנואה וביקש לשלוח חיילים. עם בקשת העזרה הדחופה, שיגרה ביזנטיון גם את הידיעה על ויתורה לרומא. ואכן יצאו לעזרתה כמה אניות, אבל מעט מדי.

בחודש מארס 1453, עבר הצי העות'מני במצרי הדרדנלים וים השיש. באפריל ערך מחמת את כוחותיו מול חומות תאודסיוס והחל במצור מול קונסטנטינופוליס, שנמשך שבעה שבועות. כבר לאחר הכרזת המלחמה, הגיע לקונסטנטינופול אורבן ההונגרי, יוצק התותחים המנוסה ביותר בעולם של אז. הוא הציע את שירותיו לקיסר הביזנטי אך לזה לא היה מספיק כסף לשלם לאורבן עבור שירותיו.  למרות שהיה נוצרי, הוא הציע לשולטן העות'מאני את כישוריו, תמורת שכר גבוה ולאחר שהסכימו לתנאי שכרו צייד את צבאו של השולטן בתותחים רחבי קוטר, שפגזיהם היו גדולים די הצורך, כדי לנפץ את החומות. העות'מניים פתחו בהרעשה ארטילרית, ששחקה את החומות. הביזנטים, בעזרת  הגנואזים בני בריתם, הגנו על החומות בחירוף נפש, מול כוחות הגדולים מהם עשרת מונים. שלוש אניות מלחמה גנואזיות ואניית משא עמוסה בתבואה הופיעו מול העיר ב-20 באפריל ותושבי העיר הנרגשים עלו לחומות כדי לברך את הבאים לעזור. אולם מאה וחמישים ספינות של הצי העות'מני הצליחו להשיג אותן, ממש בפתחה של קרן הזהב, ולאחר קרב, בו כמעט הוטבעו, השכילו מלחי האניות, לנצל רוח פתאומית ולהגיע לעיר. תושבי העיר קיוו שיגיעו עוד אניות רבות, אך לאכזבתם, לא כך היה. לאחר ויכוח ממושך, שלחה ונציה עוד 15 ספינות, אך אלו לא הפליגו מוונציה טרם שהמצור היה בשלב מתקדם ומעולם לא הגיעו אל  קונסטנטינופוליס.

בשבועות הראשונים של המצור, הצליחו הביזנטים למנוע מן הטורקים לחצות את מפרץ קרן הזהב, על ידי מתיחת שרשרת פלדה במים, אך השולטן, במבצע מבריק, שאין לו דוגמא בהיסטוריה, העביר את הצי שלו על גבי מסילת עצים, דרך היבשה, תוך כדי המטרת אש תופת על גלטה, כדי להסיח את דעתה. בעוד דעת המגינים נתונה להתקפה שתבוא מן היבשה, נעו הגלילים המשומנים ונשאו על גבם את האניות. כל מגררה נמשכה על ידי זוגות רבים של שוורים, ובמלחים דוחפים ומסייעים. כך הועברו האניות בזו אחר זו. הגורם המכריע בכול פעולה צבאית הוא גורם ההפתעה. לימים אמר מחמת: "אילו ידעה שערה אחת בזקני את מחשבותי, הייתי תולש אותה"[6].

בליל ה-22 באפריל הועברו בדרך הייבשה, שבעים ושתיים אניות. כך שעם בוקר גילו תושבי העיר את ספינות האויב משייטות בתוך הנמל שלהם, שלתפישתם היה חסום לחדירה. בעודם משתאים מול הפלא, שמעו את החצוצרות והתופים מריעים, אל מול החומה הצדדית שלהם, שהיתה מוגנת על ידי הנמל. כל קרן הזהב, למעט השטח הניטרלי הצר של גלטה, היה בידי השולטן.. דבר שגרם להם לפגיעה מוראלית קשה. משכיתרו העות'מניים את הבירה, מן היבשה ומין הים, חזרו ותקפן, בראשית חודש מאי, את החומות, אך ניסיונות אלו נהדפו בכוח גבורתם הנואשת של הביזנטים.

העיר החליטה לסכן ספינה קטנה ועל סיפונה שנים עשר איש שהסתכנו במעשה גבורה. הם הניפו דגל עות'מני והתלבשו בבגדים טורקיים, יצאו בחסות החשיכה, עברו את בחשאי את הדרדנלים והגיעו לים האגאי, אך לא מצאו בו אפילו ספינה ונציאנית אחת. ונציה והאפיפיור זנחו את ביזנטיון. ערי המדינה האיטלקיות היו עסוקות בתחרות זו עם זו, מכדי להתלכד ולהציל את אחד ממרכזי התרבות של אירופה.

ב-21 במאי שלח מחמת את שגרירו אל קונסטנטינוס והציע לו להסיר את המצור מעל העיר. הוא הבטיח שיתיר לשליט לעזוב וכל אזרח שירצה, יוכל להצטרף אליו. הוא הוסיף והתחייב לשמור על חיי כל מי שיעדיף להישאר בעיר. קונסטנטינוס ה-11 הסכים רק לשלם מס גבוה יותר לשולטן ולאשרר את מעמדן של כול המבצרים והאדמות שנכבשו, כשייכים לעות'מנים. הוא הסביר לשולטן כי מסירת העיר אינה יכולה להיות החלטה שלו, או של אף אחד אחר מתושבי העיר. הם קיבלו החלטה גורלית להילחם על חירותם, עד האיש האחרון.

השולטן קבע את ההסתערות הגדולה והמכרעת, ל-29 במאי. מחמת לא נח. רכב על סוסו ועודד את חייליו. הוא סיפר להם על אוצרותיה של העיר, ארמונותיה, כנסיותיה המלאות זהב, כסף ואבנים יקרות. על גניה המטופחים, בתיה המפוארים, נערותיה ונעריה. כשהוא מבטיח להם, בנשמת אביו השולטן מורד, בראשי ילדיו ובחרבו, כי לאחר כיבוש העיר, ייתן אותה לבז לחייליו, שלושה ימים. כל מה שיימצא בין החומות הללו, יהי חלקם של החיילים המנצחים.

בו ביום, נערכה בעיר תהלוכה חגיגית. סביב חומות העיר נישאו צלבים ועצמות של קדושים. בכל נקודת חולשה או פרצה שנפערה בחומה, תלו תמונה קדושה, כדי שתגן על החומה. עתה נפתח המעמד האחרון. אחד המרגשים בתולדות אירופה. התלהבות דתית יוקדת לקראת הכליה. הפטריארך והמלך, אנשי כמורה אורתודוכסים וכמה לטינים. אצילים וחיילים, יוונים, איטלקים וקטלניים. לקחו חלק במיסת המוות של המדינה הרומית המזרחית. יומה האחרון של האמונה האורתודוקסית, בקתדרלה שבנה יוסטיניאנוס.

לאחר הטקס עלה הקיסר על סוסו ורכב לאורך החומות כדי להלהיב את החילים. גוסטיאני ואנשיו התייצבו בעמדותיהם בין החומות הפנימיות והחיצוניות, מול נקודת התורפה שממנה היה צפוי ראש המחץ של ההתקפה. משעברו דרך החומות הפנימיות, ננעלו השערים מאחוריהם ולא נותרה להם דרך נסיגה.

באחת אחר חצות נתן השולטן את פקודת ההסתערות. החלה התקפה רבתי, לקול נקישות של מצלתיים, שריקות צורמניות, רעם תותחים וקריאות "אללה". עם סולמות בידיהם, רצו החיילים אל החומות, הושלכו ארצה, שבו וטיפסו. המגינים הצליחו להדוף אותם בגבורה, שריון הקשקשים שלהם עמד יפה במטר החיצים והאבנים. אך הסכנה הגדול היתה העייפות, אותה הביא מחמת בחשבון. לבסוף , לאחר שהאיר השחר, הסתער חיל הייניצ'רים. למגינת לבם של המגינים, המפקד ג'וסטיאני נפצע והועבר אל אחת האניות, דבר שזרע בקרבם מורך. כמה חיילים טורקים עברו מבעד לאחת הפרצות בחומה, אך לא העזו לגשת לחומה הפנימית. אבל כאשר שוטטו לאורכה, גילו שער קטן, שנשכח פתוח וחדרו דרכו. תחילה, חששו שמדובר במלכודת, אך לאחר שפרצו, נכנסו המוני יניצ'רים, בפיקודו של אולובטלי חסאן (Ulubatlı Hasan). דגל עות'מני הונף על אחד המגדלים ובמחנה עברה זעקה כי העיר נפלה. חיילים יונים רבים עזבו את משמרתם ורצו לבתיהם, כדי להגן על משפחותיהם, חיילים וונצינים נמלטו על אניותיהם וגנואזים, ברחו אל רובע גלטה.

קונסטנטין ה-11 ירד מעל סוס, השליך את עצמו אל תוך היניצ'רים ולא נראה עוד לעולם. הקיסר האחרון איבד את חייו בכבוד. ייתכן כי הדלת שנשכחה, ה"קרקפורטה" (Kerkoporta,), היא שקבעה את גורל ההיסטוריה

בשעות אחר הצהרים של אותו היום, נכנס השולטן אל העיר , כשהוא מלווה בייניצ'רים. ביזה המותרת כבר היתה בעיצומה.

אלף שנה לאחר שנכבשה רומא בידי הברברים, נכבשה מחליפתה בידי המוסלמים והחלה תקופת השלטון הטורקי בעיר, שלטון שנמשך עד היום.

כך בא הקץ על ביזנטיון, לאחר קיום רב שנים ורב רך מבחינה היסטורית אמנותית ודתית. קייסרות זו איחדה בקרבה את התרבות היוונית ואת המוסרת המערבית. היא בלמה במשך שנים את התקדמות העולם המוסלמי, עד שעמי אירופה המערבית, גיבשו את הכרתן הלאומית, התאחדו והצליחו להגן על עצמן, להדוף את הסכנה הטורקית וגם לפתח את התרבות המערבית. אם כי לא השכילו להתאחד ולהציל את היהלום שבכתר התרבות האירופאית. ביזנטיון לא הצליחה לעמוד כנגד יריביה ובו זמנית גם קרסה מבחינה חברתית ושלטונית. יחד עם זאת, היא הליחה להפיץ את זרעי תרבותה, הן בקרה העמים הסלביים והן בקרב עמי המזרח התיכון. אפילו בתקופת גסיסתה, בזהרורי שקיעתה, הצליחה לשגר לאירופה, את חלוצי הרנסנס.

אפילוג

ב-15 באוגוסט 1461 נפלה גם האימפריה של טרפזונטס, בה שלטו עד יומה האחרון קיסרים מבית קומננוס. כפי שלעיתים קרובות מזוהה הקמת ביזנטיון עם ראשיתם של ימי הביניים, כן יש הרואים בקיצה את סופם. איוון השלישי דוכס מוסקבה, שנכדו איוואן הרביעי ("האיום") היה לצאר הראשון, תבע לעצמו את תפקיד הפטרון של הכנסייה האורתודוקסית המזרחית, ולפיכך ראתה עצמה רוסיה הצארית כממשיכת דרכה של האימפריה הביזנטית, עד להתמוטטותה והשלטת הקומוניזם ברוסיה.

להמשך קריאה: ראה תולדות איסטנבול בתקופה העות'מנית והטורקית.

הערות

[1] Bartusis, Mark C. (1997), The Late Byzantine Army: Arms and Society 1204–1453, University of Pennsylvania Press

[2] קרב קוסובו, התנהל ב-15 ביוני 1389 בין קואליציה של אצילים סרבים, בפיקודו של הנסיך לזר חרבליאנוביץ' ולצבא הפולש העות'מאני בפיקוד הסולטן מוראט הידאוונדיגאר ובניו, יאקוב וביזיד. הנסיך לזר היה שליט "סרביה המוראבית" והחזק שבשליטים המקומיים הסרבים באותה עת. הצבא הסרבי כלל גם לוחמים בפיקודו של האציל ווּק ברנקוביץ' ועוד גדוד סרבי מבוסניה שנשלח על ידי המלך טוורטקו הראשון ובפיקוד הוויווד הגדול ולטקו ווקוביץ'. ווק ברנקוביץ' ששלט במחוז ברנקוביץ' באזור קוסובו ובשטחים סמוכים, היה בן חסותו של לזר.

שדה הקרב שנקרא בסרבית קוסובו פולייה, כלומר "שדה השַחֲרוּר" נמצא בזמנו ב"סרביה של בני ברנקוביץ'", בימינו במחוז פרישטינה של אזור קוסובו. אתר הקרב נמצא במרחק של כחמישה קילומטרים דרומית-מערבית מן העיר פרישטינה.

[3] Council of Ferrara-Florence, ENCYCLOPÆDIA BRITANNICA

[4] קרב וארנה התרחש ב-10 בנובמבר 1444 ליד העיר וארנה, כיום במחוז וארנה, אשר במזרח בולגריה. במהלך קרב זה הביסה האימפריה העות'מאנית בהנהגתו של הסולטאן מוראט השני את צבאות פולין והונגריה תחת הנהגתם של ולדיסלב השלישי מלך פולין שהיה גם מלך הונגריה (תחת השם אולאסלו הראשון), ושאף נהרג בקרב, ויאנוש הוניאדי ההונגרי.

[5] שעות הרות גורל, עמ' 27

[6] שכנות הרות גורל, עמ' 35-36