גילי חסקין
כתב: גילי חסקין.
תודה ליובל נעמן ולגדעון ביגר על הערותיהם.
ראו גם: גיאוגרפיה של אינדונזיה, תולדות אינדונזיה בעת העתיקה; תולדות אינדונזיה בתקופה הקולוניאלית
להרצאה (מקוצרת) מוקלטת, על אינדונזיה:
אבי האומה האינדונזית ומייסד הרפובליקה של אינדונזיה הוא אחמד סוקרנו (1901-1970), ממנהיגי עצמאות אינדונזיה ונשיאה הראשון מאז הכרזת עצמאות אינדונזיה והתנערותה מהקולוניאליזם ההולנדי, ב-17' באוגוסט 1945, יומיים אחרי כניעת יפן במלחמת העולם השנייה. אביו היה מורה מהמעמד האריסטוקרטי בסוראביה שבאי ג'אווה. מאוחר יותר, בחייו הבוגרים, אמר סוקרנו: "חייו של אדם אינם צפויים בהחלט. אני בן להורים עניים. אבי היה מורה קטן שהרוויח 25 גוילדים לחודש. אלו 10 דולר. אני בנם של האנשים הפשוטים".
סוקרנו למד אדריכלות, נוסף על כך, סוקרנו למד פילוסופיה פוליטית וידע לדבר הולנדית, צרפתית, אנגלית, ערבית ויפנית, בנוסף לשפות מקומיות. היה פעיל בתנועה הלאומית וב-1928 השתתף בייסוד "המפלגה הלאומית האינדונזית" (Partai Nasional Indonesia), שדגלה בעצמאות. הוא נאסר על ידי השלטונות הקולוניאליים ההולנדיים מספר פעמים, וב- 1942 שחררוהו היפנים, שכבשו את מרבית האיים והוא שיתף עמם פעולה ואף זכה לאותות הוקרה מקיסר יפן. בקיץ 1945 התייצב סוקרנו, בעידוד היפנים ואולי ביוזמתם, בראש וועדה מכינה לעצמאות אינדונזיה, וב-17/8/1945 הכריז על עצמאות הארץ ונבחר לנשיאה.[1]
ב- 1945-1949 עמד בראש המאבק עם ההולנדיים שניסו לחזור ולהשתלט על אינדונזיה, עם הבריטים והאוסטרלים שעזרו להם, ועם שארית היפנים שנותרו. במקביל הוא ביצר את מעמדו בנצחו את מתנגדיו בתנועה הלאומית ובכלל זה דיכא מרידת קומוניסטים. ב- 1949 כשהוקמה "ארה"ב של אינדונזיה", נבחר סוקרנו לנשיאה. ב-1950 כשהתחלף המשטר הפדראלי במשטר ריכוזי, הוא חזר ונבחר.
הוא היה אדם בעל חזון, נואם מופלא; כבש את לב שומעיו. מצד שני לקה בבלגניזם גדול. עד היום הוא מכונה בחיבה "בונקרנו", דהיינו, "הדוד שלנו". סוקרנו, הנשיא הראשון ומייסד המדינה, לא הצליח לקדם את כלכלת אינדונזיה ממצב של עוני משווע. הוא בזבז את כספי הממשלה על מונומנטים מרשימים. תקופתו אופיינה גם במדיניות חוץ אגרסיבית ובאידיאולוגית האנטי אימפריאליזם. סוקרנו היה רודף תענוגות, צבר אוסף מגוון של נשים ופילגשים נישא במהלך חייו תשע פעמים, והרחיב את מחקרו זה במסעותיו התכופים אל מחוץ לארצו. המשטרה החשאית הסינית צילמה אותו בפעילות מינית. מזכיר המפלגה הקומוניסטית בברה"מ, ניקיטה חרושצוב מצא אותו משוחח בעליצות עם אשה עירומה. אף שאת תקופת נשיאותו של סוקרנו ליוו אקורדים צורמים, ובסופה הוא הודח על ידי הגנרל סוהארטו, דמותו נחרתה בתודעה הלאומית של העם האינדונזי כאב המייסד של הרפובליקה וכאבי האומה.[2]
שנים ראשונות
ב-1945 החלו הלאומנים הג'אוונזים ליטול לידיהם את השלטון. ההולנדים הסתלקו ולקחו עמם 83% מבני התערובת. הסינים היו למיעוט חסר ייצוג, נתון לרדיפות גוברות והולכות.
ההמונים הלא ג'אוונזים, בכללם פדרציות שבטיות קמאיות, מצאו את עצמם נתינים של אימפריה ג'אוונזית שהתקראה "אינדונזיה". לסוקרנו לא היה מנדט לשלוט במאה מיליוני בני אדם. הוא היה חסר כישורים מנהליים, אבל ניחן בכישרון מילולי. בעמדו לפני בעיה, הוא פתר אותה באמרה, אחר כך הפך אותה לסיסמא, שתשאג בחוצות בפי המונים מאומנים כיאות. הקאדרים של מפלגתו נהגו לצייר על קירות הבתים את הסיסמא: "הגשימו את רעיונותיו של הנישא סוקרנו".
הרעיון הראשון מ-1945 היה 'פנצ'א סילא' (Pancha Sila), לאמור: 'חמשת עקרונות היסוד': לאומיות, בין-לאומיות (הומניטריות), דמוקרטיה, שגשוג חברתי, אמונה באל[3] – "תמצית הרוח האינדונזית". הממשלה נקראה "נאסאקום" (Nas-A-Kom) – איחוד של שלושת זרמי המהפכה: לאומיות (Nasionalisme), דת (Agama) וקומוניזם (Komunisme).[4]
שנותיה הראשונות של הרפובליקה היו כאוס מושלם. אינדונזיה סבלה במשך שלוש שנים מממשלה לא יציבה. תוך שנתיים היו יותר מחמישים מפלגות מסוגים שונים, עם התמקדות שונה: אזורית, אתנית, או דתית.
נקודת מפנה בהיסטוריה המודרנית של אינדונזיה התרחשה ב- 17' באוקטובר 1952. האירוע ניזון מרצונם של שר ההגנה ושר האוצר לערוך רפורמה בצבא המנופח ולהפכו לקטן יותר, יעיל ומצויד כהלכה. הניסיון, אף כי נתמך על ידי רבים גם בצבא, זכה לאופוזיציה פנימית גדולה. ב- 17' באוקטובר צרו המונים על ארמון הנשיאות בקריאה לפרק את הפרלמנט. לאלה התלוו כוחות צבא. הפרלמנט התפרק לאחר כמה חודשים ואיתו השאיפה לדמוקרטיה באינדונזיה. לאחר מכן אינדונזיה עברה לידי הקיצוניים, אשר דחו כלכלה מודרנית משולבת.
הקשרים עם הולנד:
המבנה המדיני של 'ארה"ב של אינדונזיה', המאוחדת עם הולנד במסגרת משותפת, התפורר במהירות: כבר ביום העצמאות של 1950 החליטו האינדונזים לבטל את הפדרציה ולהקים מדינה אוניטרית. ב- 1954 הסכימו אינדונזיה והולנד לבטל את הצדדים המדיניים והצבאיים של הסכם האיחוד מ- 1949 וב- 1956 ביטלה אינדונזיה, באורח חד צדדי, את שרידי האיחוד הכלכלי. אינדונזיה שילמה להולנד בסביבות 4 מיליארד גילדן בשנים 1950–1956, אבל אחרי כן פסקה לשלם ולא שלמה את השארית של חצי מיליארד גילדן.[5]
תנועות מחתרתיות:
לא הכל קיבלו את העצמאות של אינדונזיה המאוחדת כמות שהיא. תהליך האיחוד הוחש בשל רצון לבלום זרמים בדלניים, שהתגלו בכמה חלקים במדינה, אך האיחוד הכפוי גרר אותן למרד. כבר בשנים הראשונות שלאחר העצמאות פעלו כמה קבוצות מחתרתיות, כשהן מנצלות את הפיצול הדתי והאתני של המדינה. בתחילה, הייתה התמרמרות כנגד הריכוזיות המוגזמת של ממשלת ג'אווה, אולם המרידות הראשונות נבעו ממניעים דתיים. הידועה שבהן הייתה תנועת ה"המדינה האסלאמית האינדונזית" (Negara Islam Indonesia) או בשמה האחר "דאראל אסלאם".[6] תנועה זו תבעה, החל מראשית שנות ה- 40', להקים מדינה לפי חוקי האסלאם; וערכה פעולות טרור במערב ג'אווה כנגד הרפובליקה האינדונזית, בשנים 1949-1962.
מרידה אחרת הייתה של חיילים אינדונזיים לשעבר בצבא הולנד, נוצרים ברובם ובני תערובת. מרידה נוספת של יסודות דומים (בסיוע הולנדי), פרצה באיי מאלוקו הדרומיים ותבעה עצמאות. סיבת פריצת המרד הייתה כנראה דתית: הנהגת המרד היתה נוצרית, כמו מחצית תושבי איי מאלוקו, כאשר תומכי המרד התנגדו להיות חלק מרפובליקה שנשלטת על ידי שלטון שבסיסו ג'אואני ואסלאמי. הלחימה התנהלה בעיקר באיים סראם (Seram), אמבון (Ambon) ובורו (Buru) ועד נובמבר 1950 הצליחה ממשלת אינדונזיה לדכא את מרבית המורדים. ממשלת הולנד העבירה בסביבות 12,500 בני אדם להולנד, ושיכנה אותם במחנות, אבל לא נותר עבורם מקום לשוב אליו.
כמו כן התעוררו בעיות בצפון סולוואסי ובסומטרה. לאחר שממשלת אינדונזיה סיפחה למחוז אצ'ה (Ache) שבסומטרה, מיעוט נוצרי ניכר מקרב אנשי הבאטאק (Batak), בסביבות אגם טובה, פרץ מרד נגד הממשלה המרכזית, ב-20' בספטמבר 1953, בהנהגת דאוד באוראוה (Teungku Daud Beureu'eh), שהיה מושל מטעם סוקרנו באצ'ה. הוא הכריז על עצמו כחלק מדאר-אל אסלאם. (זאת הייתה ההתפרצות השנייה מבין ארבע מרידות "דאר-אל אסלאם" באינדונזיה). בשנת 1959 הצליחה ממשלת אינדונזיה לעשות שלום עם רוב המורדים באצ'ה, בהבטיחה מעמד של מחוז מיוחד באצ'ה, שבו תהיה השריעה האסלאמית מערכת חוקים מוכרת. אבל צבאה נאלץ לרדוף כמה ממנהיגי המורדים עד 1962 או 1963. המרידה באה נגד העלייה בכוחה של המפלגה הקומוניסטית וכן נגד אי-תפקוד המרכז, השחיתות, ואי היעילות ביחס לפריפריות. המרידה דוכאה על ידי הממשלה ומנהיגיה נעצרו.
תוהו ובוהו פוליטי:
בראש המדינה עמד עד 1967 אחמד סוקרנו, ואילו הממשלות, היו על פי רוב קואליציות של מפלגות. לאחר הניצחון, פנה סוקרנו, לראורגניזציה של המערכת הפוליטית, במטרה לזכות גם בכוח רשמי. סוקרנו הרגיש מספיק חזק לכפות חזרה את החוקה של 1945, שנתנה לו סמכויות רחבות. בפרלמנט וברחבי המדינה התגבשו שלש חטיבות פוליטיות ראשיות יריבות: "הלאומיים" (P.N.I.), המפלגה האיסלמית ("מאשומי") והמפלגה הקומוניסטית. דווקא האחרונה בלטה כממושמעת וכמאורגנת ביותר. שתי הראשונות היוו בדרך כלל את חוט השדרה של מרבית המפלגות. מ- 1950 הייתה אינדונזיה בתוהו ובוהו כלכלי ופוליטי מוחלט. חילופי הממשלות תכפו, וכן התגברו הנטיות האוטוריטאריות של סוקרנו. נעשה ניסיון לבנות דמוקרטיה פרלמנטארית לפי הדגם המערבי-אירופאי, ניסיון שלא עלה יפה, למרות הבחירות שנערכו ב- 1955 ושעור ההצבעה בהן הגיע ל-90%.
קונפליקטים מתמידים בין הקומוניסטים למוסלמים-רדיקלים, מוסלמים מסורתיים, מיעוטים, וקבוצות אזוריות, הובילו לשורה של מרידות ועימותים אלימים. מסע ממושך שערך סוקרנו, בסתיו 1956 בארצות הגוש הסובייטי, הגביר את החשדות. שותפיו המתונים פרשו או הודחו. בדצמבר 1956, התפטר חברו לנשק מֻוחַמַּד הָאטָא (Mohammad Hatta), מתוך התקוממות על שיתוף הקומוניסטים ועל נטיותיו האנטי דמוקרטיות של הנשיא (וכן מתוך אהדת מה למאבק הפדראלי שהחל להתחדש ומתוך התנגדות לקוו המיליטנטי מדי שנקט סוקרנו כלפי האינטרסים ההולנדיים, הלאמת רכושם וכד'). המדינאים המתונים התנגדו לשיטותיו הרודניות של סוקרנו, והתנגדותם התחברה להתנגדות של הבדלנים שמחוץ לג'אווה. התנגדות זו התגברה בגלל המשבר הכלכלי. התושבים הלא ג'אוונים, ובמיוחד תושבי סומטרה, ראו שהם המקור לייצוא של הארץ, אך אנשי ג'אווה הם הנהנים העיקריים. בסוף 1956 הפסיקו מפקדי הצבא בצפון סומטרה ומרכזה להישמע להוראות הממשלה, אליהם הצטרפו כמה מפקדים בסולוואסי. כך התהווה מחנה הטרוגני אנטי קומוניסטי ואנטי ריכוזי, העוין אישית את סוקרנו. בסוף 1956 פרץ סכסוך אלים בין שני היסודות עליהם נשען סוקרנו – הצבא והקומוניסטיים. קצינים שמאליים ערכו הפיכה, בעידוד ה-CIA, בפיקוח מזכיר המדינה ג'והן פוסטר דלאס (John Foster Dulles), שדוכאה על-ידי הצבא, אסר את המפלגה הקומוניסטית וטבח בתומכיה, למרות התנגדותו של סוקרנו.
מדיניות חוץ:
בגבור קשייו הפנימיים בשנות החמישים, הקדיש סוקרנו יותר זמן ויותר מילים לענייני חוץ.
ב-18' אפריל 1955 כונסה באינדונזיה "וועידת באדונג" (Bandung Conference), הוועידה הראשונה של מדינות אסיה ואפריקה שאינדונזיה היוותה בה דמות מדינית מרכזית. וועידה זו הייתה הפגנתו המלוכדת הראשונה של המחנה הנייטרליסטי, האפרו-אסייתי העולמי.
עד אמצע שנות ה-50' של המאה ה-20', סימל ראש ממשלת הודו, גָ'וָוהַרְלָל נֶהְרוּ, ישות חדשה, אשר עיתונאים צרפתים מתקדמים הזדרזו לכנותה Le tires monde [העולם השלישי]. התפישה התבססה על לוליינות מילולית, על ההנחה שבהמצאת מושגים ומונחים חדשים, ניתן לשפר עובדות בלתי רצויות. כך הוצג אפוה העולם הראשון, המערבי, על חמסנותו האימפריאליסטית. העולם השני, הקומוניסטי, עולם של סוציאליזם טוטליטרי ומחנות עבדים. הרעיון היה להקים עולם שלישי, בלתי מזדהה, מטוהר מרשע הקפיטליזם והסטליניזם, שיציל את העולם במופת הישגיו.[7] את הוועידה יזם נשיא אינדונזיה אחמד סוקרנו. השתתפו בה 23 מדינות עצמאיות מאסיה ושש מאפריקה וכן חוף הזהב (גאנה) וסודן, שהיו על סף עצמאותן. (מתוכן תשע מדינות ערביות). היו אלה כל המדינות העצמאיות באותה עת בשתי היבשות, מלבד ישראל וקוריאה שלא הוזמנו, טאיוואן שלא הורשתה להשתתף בתור "מדינת סין" (כפי שהוכרה אז באו"ם), עקב הזמנתה של סין העממית ומונגוליה שנחשבה למדינת חסות של ברית המועצות. ישראל לא הוזמנה להשתתף בוועידה בלחץ מדינות ערב, שאיימו להחרים את הוועידה אם ישראל תשתתף בה.[8] בעשרים ותשע המדינות שהשתתפו בוועידה, חיו באותו זמן 1.5 מיליארד בני אדם שהיוו 54% מאוכלוסיית העולם.
המטרות המוצהרות של הוועידה היו להשיג הרגעה של האווירה המתוחה שנוצרה בעולם על ידי המלחמה הקרה, ומאבק בקולוניאליזם.[9]
האירוע מיצב את נהרו כדמות בן לאומית וזה הציג לעולם את ראש ממשלת סין, ג'ואו אן לאי. כמו כן בלטו בה או-נו (U Nu) מבורמה, נורודום סיהאנוק (Norodom Sihanouk) מקמבודיה, מוחמד עלי מפקיסטן, קוומה נקרומה (Kwame Nkrumah) מגאנה, שייהפך להיות הנשיא האפריקאי השחור הראשון, הארכיבישוף מקריוס מקפריסין, ציר הקונגרס השחור קלייטון פאוול ג'וניור והמופתי הגדול של ירושלים – חאג' אמין אל-חוסייני.[10] בעת ההיא טרם הסתאב "העולם השלישי" בפלישות, בסיפוחים, במעשי טבח ובשלטון אכזרי. סוקרנו הכריז בנאום הפתיחה: "העידן הישן של האדם הלבן, שבישם את היקום במלחמותיו, תם לגווע. עידן חדש מפציע תחתיו, יפוגג את המלחמה הקרה וישליט אחווה רב גזעית ורב דתית. […] אנו, עמי אסיה ואפריקה, הרבה יותר ממחצית אוכלוסיית העולם, עשויים לגייס את מה שאני קורא לה – האלימות המוסרית של האומות למען השלום".[11] הייתה זו תערובת של קלישאות מוסלמיות, מרקסיסטיות, וליברליות-אירופאיות, מעוטרת בסיסמאות חוזרות. סוקרנו נחשב לטובע הסיסמאות הגדול של זמנו.
במהלך המחצית השנייה של שנות ה- 50' וראשית שנות ה-60' התקרב הנשיא סוקרנו למדינות הקומוניסטיות שבאסיה בענייני חוץ ונטה לעבר המפלגה הקומוניסטית של אינדונזיה (PKI) בענייני פנים. על אף שה-PKI הייתה המפלגה הקומוניסטית הגדולה ביותר מחוץ לברית המועצות וסין, בסיס התמיכה הגדול שלה מעולם לא הפגין את המסירות האידאולוגית שאפיינה מפלגות קומוניסטיות במדינות אחרות. למרות שאינדונזיה קיבלה מהמדינות הקומוניסטיות סיוע צבאי וכלכלי.
ב- 1959/60 התחדדו לזמן מה היחסים עם סין, עקב נישול בני המיעוט הסיני מעמדותיהם הכלכליות. תמיכת מדינות המערב במרידה האנטי קומוניסטית והאנטי ריכוזית, השניאה אותן עליו והוא התקרב לגוש המזרחי.
אינדונזיה הצטרפה לגוש המדינות הבלתי מזדהות, בראש האגף הקיצוני השמאלי. במרכז מדיניות החוץ של אינדונזיה עמד במשך שנים הסכסוך עם הולנד על איריאן-ג'איה – שהיה עד 2002 שמו של מחוז בקצה המזרחי ביותר של הארכיפלג של אינדונזיה, והוא בעצם חלקו המערבי של האי גיניאה החדשה. במערב פפואה מצויים יערות הגשם בתוליים, ותושביו, רובם מלנזים, מתבדלים משאר תושבי האיים האינדונזיים במוצאם הגזעי ובתרבותם. אף כי רובם חיים בתנאי קיום בסיסיים, הם יושבים על שטח חיוני ביותר לכלכלת אינדונזיה בשל מכרות הנחושת והזהב הגדולים המצויים בו.
האינדונזים טענו לבעלות על כל שטחי הולנד באיים, וההולנדים טענו שתושבי האיים אינם חלק מהאומה האינדונזית. בעקבות סכסוך זה הולאם הרכוש ההולנדי באינדונזיה. היה זה חלק מרעיונו של סוקרנו "אינדונזיה רבתי". אחד העקרונות של סוקרנו היה "אומה תמיד זקוקה לאויב". לתכלית זו טבע את הסיסמא "ג'אנג'אנג מלזיה" ("רמסו את מלזיה") הוא פיתח טכניקה של "הפגנות מבוקרות" מול שגרירויות, אך ב-1963 אפשר להן השתלהבות ייתר, דבר שהוביל להעלאה באש של השגרירות הבריטית. אינדונזיה הסתכסכה עם מלזיה ועם בריטניה בקשר להקמת הפדרציה של מלזיה. בבסיס ההתנגדות הייתה התביעה לספח את שטחי החסות הבריטיים שבצפון בורנאו. אינדונזיה לא הכירה בפדרציה ופתחה בפעולות גרילה נגדה בצפונו של בורנאו, דבר שגרר סכסוך עם בריטניה. כמו כן, הסתכסכה אינדונזיה עם מלזיה על על הריבונות על שני איים סיפאדאן וליגיתאן, שנשלטו על ידי בריטניה ומלזיה כחלק מסאבאה.( ב-17' בדצמבר 2002 פסק בית הדין הבינלאומי לצדק לטובת מלזיה
עם בחירתה של מלזיה למועצת הביטחון ב- 1965, פרשה אינדונזיה מן האו"ם. עימותים אלה נשענו על עוצמה צבאית סובייטית, שגרמה לאינדונזיה להיכנס אל חיבוקו של הדוב הרוסי.
דמוקרטיה מודרכת:
מאז ועד לסוף נשיאותו, גברו נטיותיו הרודניות של סוקרנו, ובמקום המשטר הפרלמנטארי כונן ב- 1957 "דמוקרטיה מודרכת", שהייתה כמובן כינוי מנומס לרודנותו.
באביב 1957 הציע סוקרנו משטר של "דמוקרטיה מודרכת", המתבסס על נשיאות חזקה ועל גופי ייצוג אזוריים ותפקודיים, שסמכותם מייעצת בלבד. הממשלה המפלגתית – פרלמנטארית, פוזרה, ובמקומה הוקם קבינט בלתי מפלגתי ובלתי פרלמנטרי. סוקרנו פיזר את האספה המכוננת ופרסם חוקה משלו, שהשליטה את משטר הדמוקרטיה המודרכת. ביוני הוקמה "מועצה מייעצת" בת 45 חברים (נציגי מעמדות ומקצועות, אזורים ועדות) – וביניהם מספר קומוניסטים. הפרלמנט לא פוזר אך נוון. במהלך 1957. לאחר שהוקמה ממשלת מורדים בפאדאנג נעשו ניסיונות הידברות עם מנהיגי המרד, אך ללא הצלחה. ב-1957 החלה הממשלה לדכא את המרד והצליחה בכך תוך מספר חודשים. היציבות הפוליטית היחסית, נשענה על ברית בין הצבא, המפלגה הקומוניסטית (PKI) והנשיא סוקרנו. תקופה זו אופיינה בהלאמת נכסים בממדיי ענק – נכסים שהיו בידיים הולנדיות, בריטיות, הודיות ופרטיות, הופקעו והולאמו. ב- 1960 פוזר הפרלמנט הנבחר וסוקרנו מינה פרלמנט אחר.
ב-1963 נבחר סוקרנו כנשיא לכל ימי חייו. ב- 1956-1960 דיכא במלחמת אזרחים אכזרית את אלה שניסו לשמור על עצמאותם של אחדים מאיי אינדונזיה. מבחינה פוליטית הוא היטיב להישען על איזון בין הקומוניסטים לבין השמרניים ולתמרן ביניהם.
על פרלמנט זה נוסף "קונגרס עממי" של ממונים אזוריים ותפקודיים. סוקרנו ניהל את המדינה בתמרנו בין הקומוניסטים לבין הקצונה. הקומוניסטים ואוהדיהם תפסו יותר ויותר מקומות בהנהגת המדינה, הרבה בזכות סוקרנו, שנטה יותר ויותר שמאלה, במדיניות החוץ שלו.
ככל שהתקדמו שנות ה-60', קרב המשק האינדונזי אל נקודת קריסתו. ההכחדה למעשה של המיעוט הסיני, מוטטה את מערכת החלוקה הפנימית. המזון נרקב בכפרים והערים רעבו. ההשקעות הזרות פסקו, פרט לנפט שהמשיך לזרום. התעשייה הולאמה וגוועה תחת בירוקרטיה חמסנית. בסתיו 1965 הצטבר החוב החיצוני לכדי 2.4 מיליארד דולר. הברית הכפויה בין המפלגה הקומוניסטית (PKI) והצבא, לא החזיקה מעמד זמן רב, והבקיעים שאוחו בתחילה, בכוח אישיותו והפופולאריות של הנשיא סוקרנו, העמיקו והתרחבו. מקורות האשראי חרבו ולסוקרנו לא נותרו עוד אפילו סיסמאות. אובד עצות, נתן כנראה למפלגה הקומוניסטית לחולל הפיכה.
המרד:
באחד לאוקטובר 1965 בוצע הפוטש. התכנית הייתה לחסל את ראשי הכוחות המזויינים. שישה גנרלים בכירים נרצחו במיטותיהם על-ידי קבוצת קצינים זוטרים. שלושה נרצחו במקום, כנראה כי סרבו להיחטף. השאר נלקחו למפקדה ועונו למוות. עיניהם נוקרו, שופכותיהם נכרתו וגוויותיהם הוטלו למקום שכונה "מחילת התנינים".[12] ונורו שם. החדשות בבוקר דווחו כי נאסרו גנרלים שזממו לרצוח את הנשיא. בכך הסתיימה למעשה תקופת הדמוקרטיה המודרכת. הקושרים הובסו במהירות על-ידי כוחותיו של הגנראל סוהארטו (Soeharto) – אשר באורח פלא לא היה בבית כשבאו להתנקש בחייו- שהאשים את ה PKI-ברקיחת הקשר, ואת סוקרנו בכך שנתן כוח והשפעה רבים מדי ביד הPKI-. רוב האינדונזים רואים את הקשר כמזימה של ה PKI-יחד עם משטרו של מאו דזהדונג בסין. כתוצאה מכך, נערכו בכל רחבי אינדונזיה טיהורים נרחבים, בסיועו ובעידודו של הצבא, כשמאות מתומכי, וכאלה שנחשדו כתומכי ה,PKI- הוצאו להורג ללא אזהרה ומשפט.
רציחות הנקם החלו ב-8' באוקטובר, בהצתת מטה ה-PKI בג'קארטה. ספק אם הקומוניסטים אכן הם אלה שיזמו את המרד. בכל מקרה, הם שנשאו בתוצאותיו. החל טבח ומאסרים המוניים, המפלגה נמחקה מהמפה, מנהיגיה נהרגו או נאסרו. מעשי הטבח הוצאו אל הפועל בשיטה שיתופית מקומית, באופן שהכול נשאו באחריות ומשפחות שלמות כיפרו על חטא היחיד. יחידות צבא טבחו בכפרים שלמים, שנחשבו תומכים בקומוניזם ולאזרחים ניתנו כלי נשק בכדי להרוג בהם. טיהורים אלה היו אכזריים במיוחד ועיקרם נערכו בג'אווה ובבאלי. הערכות ההרוגים נעות בין 100,000 למיליון, כשהאמת, כדרכה, נמצאת איפה שהוא באמצע – מקובל לנקוב במספר המחריד של חצי מיליון איש… רבים מהנרצחים היו בני המיעוט הסיני השנוא והמצליח באינדונזיה, שנחשדו אוטומטית כקומוניסטים תומכי מאו. עד היום עוד לא ברורה המעורבות הזרה. יש מסמכים המעידים כי בריטניה הייתה מודעת לנעשה, ויתכן כי הפנטגון וה CIA-לא רק עודדו אלה אף סייעו בטבח, על ידי רמזים ודיווחים שונים. סוקרנו, עצור בארמונו וחסר אונים, קרא שוב ושוב לשים קץ להרג, אבל התעלמו ממנו וסמכויותיו ניטלו ממנו אחת אחת. בכול שלב בהשפלתו נטשה אותו אחת מנשותיו ורק אחת נותרה עמו במותו ממחלת כליות.
שנותיו האחרונות של סוקרנו היו סיום טרגי לחיי מייסד המדינה. הוא הושם במעצר בית ואפילו בני משפחתו לא קיבלו אישורים לראותו. באביב 1966 עברו סמכויות השלטון לידי הצבא וסוקרנו קיבל סמכויות ייצוגיות בלבד. באביב 1967 הושלמה הדחתו ההדרגתית של סוקרנו מעמדות הכוח. בריאותו של סוקרנו הלכה והתרופפה והוא מת ב- 21' ביוני 1970. סיבת המוות הרשמית הייתה מחלת הכבד הכרונית שלו, אך מקורבים טוענים כי מותו היה תוצאה של הבידוד המוחלט שהצבא כפה עליו אחרי מרץ 1968. משמונה סוהארטו לנשיא בפועל. אחרי מות סוקרנו ב-1970, החלו מחזירים לסוקרנו את תהילתו כמנהיג לאומי ראשון במעלה.
סוהארטו Kemuzu Suharto
נולד ב- 1921. בגיל 19 (1940) הצטרף לצבא הולנד הקולוניאלי ואחר כך, מ- 1943, שירת ב"צבא אינדונזיה" שהקימו הכובשים היפנים, נגד ההולנדים. ב-1940 בגיל 19', סוהארטו. בהמשך ב- 1945, כשהנשיא סוקרנו הכריז על עצמאות מהולנד, מילא סוהארטו תפקיד מפתח במאבק והתקדם במהירות בסולם הדרגות. ב- 1962 עמד בראש הפעולות לכיבוש איריאן-ג'איה וב-1963-5 היה מפקד העתודה האסטרטגית בעימות עם מלזיה. בספטמבר 1965 עמד בראש הקצינים שהכשילו מהפכה פרו-קומוניסטית, שהנשיא סוקרנו תמך בה, לפחות חלקית. סוקרנו אולץ למנות אותו לרמטכ"ל ולמפקד עליון. ב- 1965 דיכא ניסיון הפיכה קומוניסטי, והוביל גל מעצרים עקוב מדם. ב- 1967 התמנה רשמית לנשיא בפועל בידי בית המחוקקים (MPR)). במאבק הדרגתי ורב טכסיסים דחק את סוקרנו, עד שמונה במרס 1968 לנשיא באופן רשמי.
התבססות מעמדו של סוהארטו:
אירועי 1965-66 אינם דבר שיש להתגאות בו, ואכן משטרו של סוהארטו עשה כל מאמץ למנוע הפצת חומר, ספרים ומידע בקשר אליהם, והפיץ את גרסתו המשופצת באשר לאירועים. גרסה זו מאשימה את סוקרנו בכך שנתן כוח רב מידי בידי הPKI- , ובכך אפשר לקומוניסטים לקשור קשר להפלת השלטון ולהטלת אינדונזיה לתוהו ובוהו פוליטי, שנוצל על-ידי הסינים. מזימה שנכשלה רק הודות לערנותו וזריזות פעולתו של סוהארטו ואנשי הצבא. סוהארטו לקח בתחילה מנדט מבוקר מסוקרנו על ידי עימות צבאי. אחר כך בשם הנשיא, פנה להרס המבנה הפוליטי שלו הקדיש סוקרנו את חייו. למרות שסוהארטו לא נבחר רשמית כנשיא עד 1968, הרי שהכוח והשלטון היו בידיו מאז ימי הקשר, ולאט לאט החלו להיבנות; מה שכונה "הסדר החדש", "אורדה בארו" ((Orde Baru באינדונזית, כאשר מה שהיה עד אז, מוגדר בדיעבד כ"סדר הישן". החונטה ביצעה טבח של מאות אלפים של חקלאים בורים, שנטען כי הם קומוניסטים. בין המדוכאים היו מבכירי הסופרים והאינטלקטואלים, שסבלו מכובד ידו של המשטר. כל התארגנות דוכאה ביד קשה. התנועה הקומוניסטית הוצאה אל מחוץ לחוק, יחד עם התנועות האתניות הסיניות.[13]
תחילה מינה סוהארטו ממשלה מרכזית חדשה בעלת מאפיינים צבאיים. באמצעות המשטר הריכוזי שניהל הצליח לשמור על מעמדו כראש המדינה דה-פקטו ודה-יורה. סוהארטו כונן קשרים עם ממשלות המערב וזכה לתמיכתן הכלכלית והדיפלומטית בתקופת 'המלחמה הקרה' רווית התהפוכות והדמים בדרום מזרח אסיה (שכללה, בין הייתר, את מלחמת וייטנאם, מלחמת קוריאה, מלחמת וייטנאם ולאוס, המהפכה הקמרית ומהפכת 1973 בתאילנד).
ההשתלטות הצבאית גררה מדיניות חוץ ימנית והרעת התנאים עם סין, שנאשמה במתן השראה למורדים. הממשלה החלה לפתור את בעיות הכלכלה תוך ריכוך מגמות ההלאמה והתרת יוזמה פרטית זרה.
מטרתו של סוהארטו הייתה לקדם את הכלכלה מהר ככל שאפשר; בקשה הופנתה לסיוע חיצוני ולפריסת החובות החיצוניים. הוא פנה לעזרת גופים מערביים שונים כמו הבנק העולמי לסיוע, רבים נעתרו. משטרו הצבאי בסיוע צבאי וטכני אמריקאי הביא לתקופה של צמיחה כלכלית יחסית. משך מרבית שלושת העשורים של שלטונו, חוותה אינדונזיה צמיחה כלכלית משמעותית שבאה לידי ביטוי בעיקר בתיעוש.[14] אולם, זאת במחיר שלטון טוטליטרי, שהיה אחראי לטיהורים פוליטיים ולמותם של מיליוני אינדונזים וסינים-אינדונזים.
כשעלה סוהארטו לשלטון הייתה המדינה שרויה באי סדר גדול ועקבות שלטונו המושחת והבזבזני של סוקרנו ניכרו בכל – היפר-אינפלציה, חוסר מוחלט בהשקעות חוץ וירידה קשה בתל"ג. כדי להחזיר את היציבות הכלכלית פנה סוהארטו לקבוצת כלכלנים אמריקאית שנודעה מאוחר יותר בכינוי "The Berkely Mafia". בעקבות המלצותיהם בוצעה רפורמה כלכלית מקיפה, שבמסגרתה הוחזרו נכסים לידיים פרטיות ונוצר אקלים פוליטי וכלכלי מכניס יותר להשקעות וסחר חוץ.
סוהארטו נהג בתכסיסי איזון בין קבוצות יריבות; שלטונו היה שמרני ואנטי-קומוניסטי. בהנהגתו התקרבה אינדונזיה למערב ושיפרה את יחסיה עם שכנותיה. הביקורת העיקרית עליו טוענת שהוא התחמק מהכרעות ומייחסים לו מעשי שחיתות. כל בני משפחתו הפכו לעשירים מופלגים. אנשי הצבא עסקו גם במסחר וגם בתיירות. הצבא שלט ללא מצרים.
ב- 1968, נבחר סוהארטו לנשיא, כמועמד יחיד, ואחר כך גם ב- 1973 וב- 1978.
במדיניות החוץ שמרה אינדונזיה על הניטרליות של גוש ה"מדינות הבלתי מזדהות", אך לא התייצבה עוד באגפו השמאלי קיצוני, כפי שהיה בימי סוקרנו. היא ששמה קץ לעימות עם מלזיה (1966) וחזרה לאו"ם, כוננה יחסים רשמיים עם מלזיה ועם סינגפור וב-1967 השתתפה יחד עמן (ועם פיליפינים ותאילנד) בהקמת "איגוד מדינות דרום-מזרח אסיה" ASEAN)) הפרו-מערבי בעיצומה של מלחמת וייטנאם.
לאחר שדחתה את הצעת הפיקוח של האו"ם, ממשלת אינדונזיה תחת הנהגתו של סוהארטו החליטה ליישב בעצמה את שאלת איריאן המערבית, לשעבר גינאה החדשה ההולנדית, לטובתה. במקום לקיים משאל עם בקרב תושבי המקום, כפי שהוסכם כאשר סוקרנו היה הנשיא, נחקק "חוק הבחירה החופשית" ב-1969, שבמסגרתו נבחרו 1,026 נציגים מקרב התושבים, על ידי האינדונזים. לאחר מספר שיעורים ללימוד השפה האינדונזית, הם הוזהרו שעליהם להצביע פה אחד לטובת איחוד של איריאן עם אינדונזיה. אספה של העצרת הכללית של האו"ם שנערכה לאחר מכן, אישרה את העברת הריבונות לאינדונזיה.[15] איריאן-ג'איה הפכה לחלק מאינדונזיה אך אי השקט וההתנגדות לשלטון לא פסקו.
סיפוח מזרח טימור
מזרח טימור שוכנת על אי השוכן מרחק 1,930 ק"מ מבירת אינדונזיה, ג'קארטה. פורטוגל השתלטה על הטריטוריה שהתפרסמה בתור טימור הפורטוגלית באמצע המאה ה-18', ושמרה על המחצית המזרחית של האי כמושבה (מערב טימור הייתה מושבה הולנדית עד מלחמת העולם השנייה). גורמים אינדונזיים שונים תבעו את סיפוח טימור המזרחית אל אינדונזיה החל משנת 1945, בהסתמך על העובדה שממלכת מאג'אפאהית הקדומה שלטה בכל האי. חלקו המערבי של האי טימור היה חלק מהפרובינציה האינדונזית של נוסה-טנגארה המזרחית.
לאחר מהפכת הציפורנים שהפילה את המשטר הפשיסטי בפורטוגל ב-1974, הכריזה פורטוגל על כוונתה להעניק עצמאות למושבה לשעבר. פורטוגל החליטה לאפשר לתושבים לקבוע את עתידם. הדרישה האינדונזית לספח את האי גרמה לניתוק הקשרים הדיפלומטיים עם פורטוגל בשנת 1974.
מפלגות מקומיות התגבשו, בכוונתה להתמודד עם הבחירות החופשיות הראשונות של מזרח טימור, שנקבעו בשנת 1976. בבחירות שנערכו בטימור הפורטוגלית ב-1975, פרטילין (FReTiLIn, ראשי תיבות של החזית המהפכנית למזרח טימור עצמאית: בפורטוגלית: Frente Revolucionária de Timor-Leste Independente – מפלגה שנטתה לכיוון השמאלי של המפה הפוליטית, ומפלגת האיחוד הדמוקרטי הטימורי (UDT), חברו אל האליטות המקומיות, והפכו למפלגות גדולות, לאחר שבעבר כבר יצרו ברית שמטרתה הייתה קבלת עצמאות מפורטוגל.
אינדונזיה, שהייתה מושרשת היטב במחנה האנטי-סובייטי בדרום-מזרח אסיה, נבהלה מקיום מפלגות הנוטות לשמאל, שנראו כהולכות לנצח בבחירות הללו.
אינדונזיה טענה שמפלגת פרטילין היא קומוניסטית, ולפיכך חששה שמזרח טימור, כמדינה עצמאית, תגרום לפילוג בארכיפלג כולו. המודיעין הצבאי האינדונזי גרם להפסקת הברית בין פרטילין ו-UDT, מה שהוביל לניסיון הפיכה של UDT ב-11' באוגוסט 1975, ולמלחמת אזרחים שנמשכה חודש. במהלך הזמן הזה, הממשלה הפורטוגלית נטשה את הטריטוריה הלכה למעשה, ולא המשיכה בתהליך הדה-קולוניזציה. ב-28' בנובמבר הכריזה מפלגת פרטילין באורח חד צדדי על עצמאות המדינה, שתיקרא 'הרפובליקה הדמוקרטית של טימור המזרחית'. ב-29' בנובמבר 1975 פלשו האינדונזים למובלעת אוקוסי-אמבנו על החוף הצפון-מערבי, חלק מטימור הפורטוגלית. ב-7' בדצמבר, ביום שהודיעו הפורטוגלים רשמית על עזיבתם, פלשה אינדונזיה במבצע "סרוג'א" (במאלאית: "לוטוס"), לעיקר השטח של טימור המזרחית. הפלישה באה יום לאחר שנשיא ארצות הברית אז, ג'רלד פורד, עזב את אינדונזיה ב-6' בדצמבר, אז נאמר לו שאינדונזיה מתכוננת לפלוש אל טימור המזרחית. ביום הפלישה היה פורד בחנית בינים בהוואי. כששמע אודות הפלישה, דווח שהגיב: "הפעם אנחנו עם האינדונזים". לבסוף, עד 17' ביולי 1976, הצליחה אינדונזיה לספח אליה את המדינה הקטנה, שגרו בה (אז) כ-680,000 תושבים. אינדונזיה פלשה לשטח בשנת 1975 וסיפחה את מזרח טימור בשנה שלאחר מכן. זמן מה נמשכה שם מלחמת גרילה, עד שדעכה. כיבוש מזרח טימור בן 24 השנים גרם נזק רב ליחסים הדיפלומטיים של אינדונזיה ולמוניטין הבינלאומי שלה.[16]
המלחמה לא הייתה אהודה באינדונזיה. היא עלתה לה ב 900 הרוגים וב 2,000 פצועים. אינדונזיה נתמכה מבחינה חומרית ומבחינה דיפלומטית על ידי ארצות הברית, אוסטרליה והממלכה המאוחדת, שראתה באינדונזיה בעלת ברית אנטי-קומוניסטית.
הצבא
מאז עצמאות אינדונזיה ב- 1945, הצבא והדוקטרינה הצבאית עברו שלבים שונים. קיים אתוס לאומי חזק, כי הצבא הלאומי של אינדונזיה (TNI) נוצר על ידי העם, לחם לעצמאות לצד העם, ושותף לחיים הציבוריים – מה שנתן לצבא את הצידוק להתערב בחיים האזרחיים. בשנות החמישים הוכרז משטר צבאי, השפעת המנהיגים צבאיים בתחומים אזרחיים הלכה וגדלה. נקבעה דוקטרינת 'התפקוד הכפול'. הדוקטרינה אמרה כי תפקיד הצבא אינו כמו במערב, בשרות הפוליטיקה, אלא אחד מהכוחות הפועלים במהפכה לצד ובדומה למפלגות. לכן על הצבא להיות מעורב בקביעת מדיניות בכל התחומים, ועל כן על אנשי הצבא לתפוס מקום בכל המוסדות הפועלים. בניסיון ההפיכה ב- 1965 בו נהרגו שישה גנרלים, הצבא שיתף פעולה עם המקומיים בטבח הקומוניסטים. במהלך התקופה הוציא סוהארטו מהצבא, אסר, הגלה והרג, את תומכי סוקרנו והקומוניסטים. הטענה הייתה כי כעת הצבא, בעידוד העם, נאלץ לקחת את העניינים לידיים ולנהל אותם בעצמו. מ- 1965 עבדו על דוקטרינה שתחזק ותיתן את המעטה הרציונאלי לדומיננטיות של הצבא. בעשורים אלה, חדרה לכל מגזרי האוכלוסייה ההכרה, כי לצבא תפקיד פוליטי חברתי משמעותי. בתחילת התקופה נבעה הלגיטימציה מקריסת הסדר הישן והצורך המידי במילוי הריק שנוצר. בשנות השבעים חזר הסדר על כנו והחלו במאמצים למודרניזציה, אך סוהארטו והגנרלים סביבו לא היו מוכנים להחליש את השפעת הצבא. בשנות השמונים היה סוהארטו הקובע היחידי כמעט בכל הרמות הפוליטית והצבאית. עוצמתו נבעה הן מהחוקה של 1945, אשר נתנה לנשיא סמכויות פוליטיות רבות, והן מהדומיננטיות שלו בצבא. למרות זאת, הוא מצא עצמו נכנע לעתים לתכתיבים, אשר נובעים מריבוי הפלגים. סוהארטו שמר על חזות דמוקרטית, בעוד הוא דואג לכך "שהרצון הציבורי" לא יפריע לו בתוכניותיו. בהתאם לחוקה הפרלמנט נבחר בבחירות חופשיות. אך לא סוקרנו ולא החונטה הצבאית מסביבו התכוונו לחלוקת כוחות אמיתית עם המפלגות הפוליטיות.
שלטונו של סוהארטו נשען על הקצונה. כשהוכרזו הבחירות החופשיות ב- 1971, השתמש סוהארטו בכל השיטות האפשריות, כולל שחיתות, שוחד ואיומים, על מנת שהגולקאר – מפלגתם הצבאית – תזכה במרב הקולות. גולקאר סקבר" (Golkar Skeber) "מזכירות הקבוצות הפונקציונליות" – גוף חדש מטעם השלטון, שהוא ספק מפלגה, ספק ארגון פונקציונאלי של נציגי מקצועות ומעמדות.
המבנה הזה נתן לצבא אפשרות השפעה רבה על הבחירות. בכל כפר וישוב ישנו איש צבא המודיע לראש הישוב במי לבחור. בכדי שהתקציבים ימשיכו להגיע ולא יופסקו, ברור לראש הכפר למי יש להצביע.
הבעיה היחידה היא כי התנועה הפוליטית האיסלמית הפכה ליריבה ולאופוזיציה הראשית בחברה, במיוחד לאור זה שבלחץ השליט התאחדו התנועות האיסלמיות. האחרונות הוו את האופוזיציה הראשית לגולקאר.
המפלגות הוותיקות הצטמקו. ב- 1973 נצטוו כל המפלגות להתאחד – בצד 'גולאקר סקבר' – בשתי חטיבות; אחת לאומית – דמוקרטית, ובמרכזה שתי מפלגות נוצריות ואחת מוסלמית. בציבור התעוררה תרעומת על מעורבות יתר של קצינים במשק ובמינהל המדינה – מעורבות הגובלת בשחיתות. במחצית השנייה של שנות ה- 70', שוחררו, לדברי השלטונות, כל העצורים הקומוניסטיים שנמצאו בכלא מאז ניסיון ההפיכה ב- 1956. המפלגה קומוניסטית נאסרה ונעלמה. לאחר ניסיון ההפיכה ב-1965, נשארו רבבות קומוניסטים במעצר – מהם חמשת אלפים אנשי מפלגה מובהקים. מיעוטם הובאו למשפט, מרביתם שוחררו בהדרגה. לדברי השלטונות שוחררו ב-1979 אחרוני העצורים. בעיה קשה הציבו כארבעה מיליוני סינים ובני מוצא סיני. רק שליש מהם היו אזרחי אינדונזיה, שליש אזרחים סיניים ושליש חסרי אזרחות. הם עוררו את קנאת התושבים בהצלחתם במקצועות חופשיים, במלאכה ובעסקים. כמו כן, נטען שהסינים מעורבים בפרשיות שחיתות רבות. לא פעם כסוכניהם של אנשי ממשל בכירים. ב-1980 הקלו הרשויות על הסינים לקבל אזרחות אינדונזית, אך הציבור התנגד. רדפו אותם ופרעו בהם.
בשנה האחרונה לשלטונו של סוהארטו הייתה נסיגה בחופש הביטוי. שני מגזינים נסגרו לחלוטין, משום שהשמיעו דעות ליברליות. סטודנטים נעצרו.
ב- 1993 נבחר לראשונה אזרח לתפקיד יו"ר המפלגה. עד כה עמדו בראש המפלגה אנשי צבא. מטרתו של סוהארטו ליצור תדמית חיובית למדינה שאינה נשלטת על ידי הצבא.
צרותיו האישיות של סוהארטו החלו במות אשתו ראדן איו סיתי הארתינאה' ב-28' באפריל 1996. יותר מאוחר פורסם שהדבר הפך אותו למיואש בגיל 75. הוא היה נשוי לה במשך 48 שנה והיא הייתה אם ששת ילדיו. ההתייחסות המאוחרת יותר אל מצבו הנפשי של סוהארטו, הזכירה גם את מות אשתו כסיבה לדיכאונו.
סוהארטו אמר בעבר שלא יהיה מועמד לתקופת כהונה כנשיא בשנים 1998 עד 2003, אבל הוא היה מועמד יחיד, ונבחר שוב לנשיא על ידי המג'לס במרץ 1998. הדבר גרם לשורה של הפגנות, חלקן שקטות וחלקן אלימות מצד תומכי ה"תיקונים" שנקראו "Reformasi". ב-12' במאי 1998 נתקלה תהלוכת סטודנטים שקטה שיצאה מקמפוס אוניברסיטת תריסכתי בג'קארטה לכוון בניין המג'לס, בחסימה של כוחות ביטחון מגוונים: משטרה, צבא והחטיבה הממונעת. כמה סטודנטים ניסו לשאת ולתת עם השוטרים. לאחר שעות של הפגנה נורו יריות מכוחות הביטחון לעבר הסטודנטים. ארבעה מהם נרצחו. ההמון נס בבהלה שתוארה במילה המלאית "אמוק". היריות נמשכו, פצועים פונו אל בתי חולים. האסון נקרא "טרגדיית תריסכתי". אחריה המשיכו הפגנות אלימות בימים 13' במאי עד 15' במאי. הויקיפדיה בגרסה האינדונזית מתארת אותן כ"ליל הבדולח" ומסבירה מה מקור השם.
סוהארטו נאלץ להתפטר בעקבות המהומות ב-1998.
ב-21' במאי 1998 עמד סוהארטו בארמון העצמאות וקרא מן הכתב הודעת התפטרות, שלאחריה ביקש מן המג'לס ומבית המשפט העליון, להעביר את הנשיאות לסגנו בחרודין יוסוף חביבי, בהסתמך על סעיף 8# של "חוקי יסוד 45". הרודן לשעבר פרש לחלוטין מהחיים הפוליטיים והסתגר בביתו בג'קארטה.
סיפורים שונים סופרו אודות שחיתותו הכלכלית של סוהארטו. בין השאר נטען שהוא גנב בין 15 מיליארד ל-35 מיליארד דולרים אמריקניים ב-32 שנות שלטונו. הדבר יוחס למקורות זרים, אבל יש גם מקור אינדונזי שהאשים אותו בגנבת סכומים אלה. כמו כן, נאמר שחוקריו באינדונזיה לאחר התפטרותו, הגיעו למסקנה שהיקף גנבותיו היה "רק" חצי מיליארד דולרים אמריקניים, ופורסם שסלחו לו על גנבותיו. מגיניו טענו שאינו מסוגל לעמוד לדין גם בגלל מצבו הנפשי והגופני. הוא לא נשפט, אבל כמה מילדיו נחקרו. משפחתו גלגלה הון של 73 מיליארד דולרים אמריקניים ב-32 שנות שלטונו. בנוסף, כ-40% משטחה של אינדונזיה, שמאז 1975 עד 1999 כלל גם את שטח טימור המזרחית, היו רכושו הפרטי של סוהארטו. הוא היה ידוע לשמצה כאחד מהשליטים האכזריים ביותר בעולם, והואשם בהנהגת משטר מושחת. ואולם פרשנים אומרים כי בריאותו הלקויה, וכן השחיתות שהותיר אחריו, מנעו את העמדתו לדין לאחר הדחתו.
מאז הדחתו אושפז סוהארטו מספר פעמים לאחר מקרי שבץ, שגרמו לו נזק מוחי וקשיי דיבור. חייו הוארכו בעזרת קוצב לב ועירויי דם, אולם הוא סבל מבעיות לב, ריאות, כליות וכבד. סוהארטו, ששלט במדינה ביד ברזל במשך 32 שנה, מת ב-27/1/2008, בגיל 86.
נשיא אינדונזיה, סוסילו במבאנג יודהויונו, הכריז על שבוע אבל לאומי לזכר "בנה הנבחר של אינדונזיה" והורה על הורדת דגלי המדינה לחצי התורן.[17] הדחתו עשור לפני מותו, סללה את הדרך למשטר דמוקרטי במדינה, שכחמש שישיות מתוך 277 מיליון תושביה, מוסלמים. אולם אינדונזיה של היום שונה מאוד מזו שעליה שלט סוהארטו: המדינה שהייתה כפופה למרכז שליטה אחד בעבר, הפכה מבוזרת, חופשייה ופתוחה. ממדינה שהתנהלה תחת משטר צבאי אלים ומושחת, היא הפכה לנושאת נס הדמוקרטיה בדרום מזרח אסיה, והדמוקרטיה השלישית באוכלוסייתה בעולם. היא בולטת כיום בשל הליברליזם הפוליטי שלה, בתקופה שבה הפיכות וניסיונות הפיכה פגעו בשתי מדינות שהיו מסמלי הדמוקרטיה באזור – תאילנד והפיליפינים. האומה האינדונזית לא התפוררה ולא התעוררו בה מלחמות פנימיות, כפי שחששו רבים לאחר תום עידן הרודנות. האסלאם הקיצוני לא השתלט על המדינה על אף שמאבק זה עדיין נמשך, והמדינה לא חזרה לחיות תחת אגרוף המשטר הצבאי ולא קרסה כלכלית.
הנשיא חביבי הצליח להקים קבינט זמן קצר לאחר שנתמנה לתפקיד. אחת ממשימותיו העיקריות הייתה להשיג מחדש תמיכה מקרן המטבע הבינלאומית ומתורמים נוספים, וזאת עבור תוכנית לייצוב הכלכלה. הוא שחרר במהירות את האסירים הפוליטיים וביטל מספר הגבלות על חופש הדיבור וההתאגדות.
ב-7' ביוני 1999 נערכו בחירות עבור הפרלמנטים ברמה הלאומיות, הפרובינציאלית והתת-פרובינציאלית. בתו של סוקרנו, מגאוואטי סוקרנופוטרי (Diah Permata Megawati Setiawati Sukarnoputr), התמודדה על נשיאות אינדונזיה מטעם מפלגת המאבק הדמוקרטי האינדונזי, אולם הפסידה בבחירות, בין השאר, בגלל התנגדות גורמים איסלמיים לכך שבראש המדינה תעמוד אישה (דבר שלא הפריע לבנזיר בהוטו להיבחר לראשות ממשלה בפקיסטן המוסלמית ב-93 ולהסינה ואזד להיבחר לראשת ממשלה בבנגלדש המוסלמית ב-96). בבחירות זכתה מפלגתה ל-396 מושבים בפרלמנט (34%).
אספת העם המייעצת (MPR), המורכבת מ-500 חברי הפרלמנט, בנוסף ל-200 חברים נוספים שמתמנים לתפקיד ואינם חברי פרלמנט, בחרה בעבד אלרחמאן ואחיד כנשיא, ובמגאוואטי סוקרנופוטרי כסגניתו, לתקופת כהונה של חמש שנים.
ממשלתו של הנשיא ואחיד המשיכה בצעדים לכיוון הדמוקרטיזציה ועידוד הצמיחה הכלכלית, למרות התנאים הבעייתיים. בנוסף לתשישות כלכלית מתמשכת, ממשלתו של וחיד התמודדה עם בעיות ברמה האזורית, בין-אתנית ובין-דתית, ובייחוד באצ'ה, איי מאלוקו, ואיריאן-ג'איה שהחליפה את שמה בתקופתו, ככניעה לדרישת התושבים, לפפואה-באראת או פפואה-המערבית.
בעיותיהם של עקורי טימור המזרחית, שהועברו למערב האי, והאלימות שמקורה במיליציות מזרח טימוריות פרו-אינדונזיות, שתמכו בסיפוח מזרח טימור לאינדונזיה, גרמו לבעיות הומניטריות וחברתיות קשות. הפרלמנט היה מאוד אגרסיבי וקרא תיגר פעמים רבות על מדיניותו של הנשיא ואחיד, ובכך תרם לוויכוחים הפוליטיים שהתחוללו ברמה הלאומית.
עצמאות מזרח טימור
ב-30' באוגוסט 1999 הצביעו תושבי מזרח טימור ברוב סוחף לטובת עצמאות, בבחירות שנוהלו בפיקוחו של האו"ם. בהצבעה השתתפו כ-98.6% מבעלי זכות הבחירה; 78.5% מהמצביעים תמכו בעצמאות, רק 94,388 מן הבוחרים (21.5%) תמכו בהמשך השלטון האינדונזי, למרות החודשים שבהם סבלו מהתקפות הצבא האינדונזי והמיליציות שלו. לאחר שהוכרזה תוצאת המשאל, הצבא האינדונזי והמיליציות שלו הגיבו ברציחתם של 2,000 מתושבי האי, גירוש מהבית של שני שלישים מהאוכלוסייה, אונס של מאות נשים וילדות, והרס של רוב תשתיות המדינה. 300,000 פליטים התרכזו ב-173 מחנות אוהלים מסביב לעיר אתאמבוא במערב האי טימור עובדי סיוע של האו"ם ניסו לדאוג להם, ושתי מיליציות של תומכי אינדונזיה רדו במי שלא נחשב לנאמן.
באוקטובר 1999 ביטל הפרלמנט האינדונזי את שני החוקים שסיפחו את טימור המזרחית. ב-31' באוקטובר 1999 נסוגו אחרוני החיילים האינדונזים, וכשנשאל מפקדם בשדה התעופה של דילי כיצד הוא מגדיר את 24 השנים האחרונות? הוא ענה כי מדובר ב"טעות". מנהלת המעבר של האו"ם בטימור המזרחית קיבלה על עצמה את השלטון בטימור המזרחית, עד שהיא נהפכה למדינה עצמאית ב-20' במאי 2002.
עד שנת 2002 שבו 180,000 פליטים לטימור המזרחית. 120,000 פליטים נותרו באינדונזיה ויושבו על ידי ממשלתה במקומות שונים.
ממשל מגאוואטי
במהלך המושב הראשון של ה-MPR באוגוסט 2000, הנשיא ואחיד מסר דיווח על תפקוד ממשלתו. ב-29' בינואר 2001 אלפי סטודנטים מוחים הסתערו על בניין הפרלמנט ודרשו את התפטרותו של ואחיד בעקבות מעורבותו לכאורה בשערוריות שחיתות. בעקבות לחץ של האספה לשפר את ניהול המדינה ואת התיאום בין חברי הממשלה, ואחיד הנפיק צו נשיאותי שנתן לסגנית הנשיא מגאוואטי את השליטה על הניהול היומיומי של הממשלה. זמן לא רב לאחר מכן, ב-23' ביולי, מגאוואטי סוקרנופוטרי התמנתה לתפקיד הנשיאה. היא הצליחה באיטיות להרגיע את המהומות הבין עדתיות במדינה, והתפרסמה כשבקשה סליחה מטימור המזרחית וגם נסעה להיות בהכרזת העצמאות שלה ב-20' במאי 2002 ויסדה שם את נציגות אינדונזיה בעיר דילי. נסיעתה הייתה אף על פי שקצינים בצבא אינדונזיה שהיו בטימור המזרחית בתפקיד בזמן השלטון האינדונזי, יעצו לה שלא לעשות כן. היו מהם שנפגעו מכך.
ב-2004 נערכו הבחירות החד-יומיות הגדולות ביותר בעולם. הייתה זו הפעם הראשונה שנערכו בחירות ישירות למשרת הנשיא והמנצח היה סוסילו באמבאנג יודהויונו (Susilo Bambang Yudhoyono).
מאז הדחתו של סוהארטו מהנשיאות במאי 1998, כל הנשיאים מילאו את תפקידם במסגרת הדמוקרטית. כל מערכות הבחירות הוגדרו כהוגנות, וברוב המקרים גם המפסידים הסכימו להודות בכישלונם. האסלאם הפוליטי כשל בשוק הבחירות ולא זכה לתמיכה. רוב האינדונזים התרחקו מהרדיקליזם והאלימות של התנועות האסלאמיות. המדינה הפכה דתית יותר, אך לא אימצה את הקיצוניות.
הערות
[1] 15' באוגוסט הכריז הקיסר הירוהיטו על כניעת האימפריה היפנית ועוד לפני שיבת ההולנדים, ב-17' באוגוסט, הכריז סוקרנו על עצמאות אינדונזיה. ההכרזה אושררה ב-10:00 בבוקר ושודרה ברדיו: אנו, העם האינדונזי, מכריזים בזאת על עצמאותה של אינדונזיה. עניינים הנוגעים להעברת סמכויות יתבצעו בזהירות המרבית ובזמן הקצר ביותר המתאפשר. בשמו של העם האינדונזי, סוקרנו/האטה.
[2] עודד ערן, מדיניות החוץ של ברית המועצות מלנין עד גורבצ'וב, כרך ב', הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 61.
[3] סוקרנו דרש סובלנות דתית, ואם כביכול קבלת האסלאם, הנצרות ואפילו הבודהיזם, כדתות שיסודן באמונה באל אחד מובנת מאליה, ההינדואיזם על שלל 330 מיליון האלים והאלות שבו, היה נזקק להיתר חוקי באינדונזיה כדי שלא תישלל זכותם של ההינדואים מבאלי ולומבוק וזולתם באינדונזיה, להאמין בדתם. ויש לזכור כי אימו של סוקרנו הייתה הינדואית מבאלי. הפתרון היה באשר "בראהמה" נחשב בהינדואיזם לבורא, הוכנס בעבורו ההינדואיזם בכלל של "האלהה של אל עליון אחד". הקונפוציאניזם קיבל היתר בכלל הזה, משום שמורהו היה אחד:- קונג-פודזה, הידוע בשם הלטיני קונפוציוס.
[4] היסטוריה של הזמן המודרני, עמ' 424
[5] http://historia.co.id/artikel/kuno/844/Majalah-Historia/Ganti_Rugi_Penjajahan
[6] דאר אל אסלאם הוא מושג שצץ בג'אווה ב-7' באוגוסט 1949. מקור כתיבו בשיבוש מאלאי של המושג בערבית: دار الاسلام "דאר אלאש'לאם", בשין שמאלית, (בערבית אין אות ס'), משמעותו: "בית האסלאם", במאלאית אין תוית ידוע ולכן הדביקו ממציאי השם את "אל" הערבית ל"דאר", במקום ל"אסלאם". השם הזה שרת מורדים אסלאמיים באינדונזיה בארבע תקופות ובמחוזות שונים.
[7] הזמן המודרני, כרך ב, עמ' 422
[8] 22 מדינות יבואו לוועידת באנדונג, למרחב, 7' במרץ 1955
[9] במהלך הוועידה הותקפה מדינת ישראל על ידי המשתתפים ובהם נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר. המופתי חאג' אמין אל-חוסייני הופיע לפתע באולם הוועידה ותקף את מדינת ישראל בחריפות. הוועידה החליטה כי מדינות אפריקה ואסיה יתייצבו לצד הערבים בסכסוך הערבי-ישראלי, וקראה להחזרת מדינת ישראל לגבולות החלוקה. ההחלטה התקבלה פה אחד, כולל קולה של טורקיה, שקיימה יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל. החלטות הוועידה בעניין הסכסוך הישראלי-ערבי מותנו במקצת בזכות דעתן של הודו ובורמה, שהוסיפו לנוסח פסקה הקובעת כי החלטות הוועידה יבוצעו בדרכי שלום בלבד. החלטות הוועידה גרמו להגברת בידודה של מדינת ישראל בזירה הבינלאומית ולהרגשת פגיעה בציבור ובהנהגת המדינה.
[10] G. McT. Kahin, The Asian- African conference, Bandung 1956
[11] J. d. Legge, Sukarno: A Political biography, London, 1973, pp 264-265
[12] J. R. Bass, The PKI and the attempted coup Journal of SE Asian Studies, March 1970
[13] Leo Suryadinata, "Indonesian Policies toward the Chinese Minority under the New Order" , Asian Survey, volume #16, issue #8. (1976), pp. 770–787.
[14] Edward Miguel, Paul Gertler, David I. Levine, "Does Social Capital Promote Industrialization? Evidence from a Rapid Industrializer", Econometrics Softare Laboratory, University of California, Berkeley, January 2005
[15] הרעיון של נציגי האו"ם היה בשני שלבים, ביולי וב-2' באוגוסט 1969. ב-19' בנובמבר נערכה הצבעה בנושא זה באספה הכללית של האו"ם. 84 מדינות תמכו בסיפוח איריאן המערבית לאינדונזיה. אף מדינה לא התנגדה.
[16] Adam Schwarz, A Nation in Waiting Chapter 8, East Timor: The little pebble that could, Westview Press, 2nd edition (1999)
[17] הנשיא הכריז: "אני מזמין את כל תושבי אינדונזיה להתפלל שמעשיו הטובים של המנוח ומסירותו לאומה יתקבלו בידי אללה הכל-יכול. ולמשפחתו, מי ייתן שאללה יעניק להם כוח כדי להתמודד עם המשבר. מר סוהארטו עשה שירות חשוב לאומה",