תולדות איטליה בימי הבינים המוקדמים

ימי הביניים המוקדמים באיטליה.

תום העולם הקלאסי

העולם הקלאסי נחרב על ידי השבטים הנודדים, חלקם ממוצא אסייתי, חלקם גרמניים. אלו היו שבטים שנדדו בשטחים שמצפון לגבולותיה של הקיסרות הרומאית. ההיסטוריון הרומאי טאקיטוס, מתאר בספרו "גרמניה" את השבטים הללו ואת אורח חייהם. הוא מספר כי לגרמנים "עיניים כחולות, בעלות מבט תקיף; שערם אדמוני, קומתם גבוהה. הם מצטיינים בכוח רב, במאמץ חד פעמי, אולם אין סבלנותם עומדת להם בעמל ובעבודה". הם היו מאורגנים בשבטים ולכול שבט היה אל משלו. הם ניהלו את ענייניהם באמצעות אסיפת השבט, שהשתתפו בה כולה גברים הלוחמים של השבט. סוחרים רומאיים סובבו בין השבטים הגרמניים כדי לסחור בענבר, פרוות ועבדים. בני השבטים הגרמניים עבדו את אליה שמים והארץ. הם העבירו מדור לדור את המיתוסים על האלים והגיבורים. הידועה מבין האגדות שלהן היא זו על "זהב הריינוס", שנתנה לריכארד ואגנר השראה לכמה מהאופרות שלו.

עד לרבע האחרון של המאה הרביעית הצליחו הצבאות הרומיים למנוע בעד השבטים הגרמניים מלפרוץ את גבולות הריינוס והדנובה. אולם בני שבטים רבים הסתננו לגבולות הקיסרות; במיוחד במערב, דבר שגרם לאזור הזה להיות גרמני בחלקו. עם הזמן הם סיגלו לעצמם סממנים רבים שלה תרבותה רומאית. ברבע האחרון של המאה הרביעית החלו השבטים הגרמניים לפרוץ אל תוך הקיסרות הרומית במספרים גדולים. הם עשו זאת הן מתוך רצון לבוז את הערים הרומאיות, הן משום שהיו זקוקים לאדמות ובעיקר משום שנדחקו על ידי ההונים, שהגיעו מערבות אסיה התיכונה והדפו את השבטים הגרמניים מערבה, אל תחומיה קיסרות.

הקיסר הרומי ואלאנס התיר בשנת 376 לויזיגותים שהיו אף הם עם גרמני וישבו בדאקיה, לחצות את הדנובה ולהיכנס לתחומי הקיסרות, מאימת ההונים. הפקידים הרומאים ניצלו ובזזו את הויזיגותים עד כדי כך שאלו מרדו בהם ובקרב אדריאנופוליס (378) הביסו מחנה קיסרי והרגו את הקיסר. לאחר מכן פנו מערבה, בהנהגת מצביאם המוכשר אלאריך הראשון, לכדו את רומא ובזזו אותה בשנת 410. אוגוסטינוס הקדוש הסתמך על מאורע כביר זה, כשכתב את ספרו התיאולוגי המפורסם "עיר האלוהים". משם המשיכו הויזיגותים מערבה, הבקיעו את דרכם בגאליה הדרומית, במעשי מלחמה ושוד, עד שהתיישבו בספרד.

הונים: ה- Hunni הלטיניים (הם ה'היונג-נו' או ה"שיונג- נו" שבמקורות הסיניים). אלו הם נוודים שוסים שמוצאם בערבות מונגוליה. הם היו נמוכי קומה, קטני עינים, השקועות בחוריהן ואף רחב ושטוח. הם היו עם של נוודים, שהיו רכובים על סוסיהם, בתורם אחר שטחים חדשים. יש סברה שהם אבות התורכים וכנראה גם של ההונגרים.. היו פרשים מעולים והשיגו יתרונות על ידי שימוש בחייל פרשים-קשתים מהיר תנועה[1].

כתוצאה מהתפשטותה של סין באסיה המרכזית, התפורר איגוד שבטי ההונים. המזרחיים המשיכו לשבת במונגוליה; והמערביים נדחקו לאזור שבין ימות באלקש ואראל.

ההונים המערביים נעו כל הזמן מערבה, ופנו לאזורי ערבות ומישורים שהתאימו לאורח חייהם ולדרכי לחימתם. הם פילסו דרך לאירופה מצפון לים הכספי ובדרכם הושפעו מן העמים האירנים. הם היו ששים אלי ביזה. פתגם גרמני בן אותם ימים סיפר כי אם יניחו מטבע זהב על קברו של הון, תצא יד מן הקבר, כדי לקחת אוו. חיל החלוץ שלהם הופיע, כנראה, כבר במאה ה- 2 לספירה ברוסיה הדרומית. מן הים הכספי, הם פלשו אל הוולגה הדרומי, המשיכו בנהגת מלכם באלאמיר אל הדון, שם תקפו את הגותים ופלשו לקיסרות הרומית. פלישת ההונים נתנה את הדחיפה הישירה לנדידת העמים שהחריבה את מלכות רומא המערבית. עקב פלישתם נתערער סדר יישובם של השבטים הטבטונים באירופה המרכזית והמערבית. בחלקם נכנעו להונים ובחלקם פרצו את הגבול הרומי בהביאם חורבן על גאליה, איטליה וספרד. גם הם מצדם פלשו, שבטים שבטים, לתוך פאנוניה, גרמניה וגאליה. בתחילת המאה ה- 5 החל להיווצר מרכז ממלכתי הוני במישורי הונגריה, בין הנהרות טיסה ודנובה. מכאן יצאו לשדוד לכל הכיוונים, עד לצפונה של אירופה מזה ועד למסופוטמיה ותורכסטן מזה.

פלישת ההונים לאירופה, בהנהגת אטילה ("שבט אלוהים"), שהותירה חותם על תולדות אירופה במשך מאות בשנים, נבלמה בשנת 451 בשאלון, במאמצים משותפים של הרומאים, הפרנקים, הויזיגותים והבורגונדים. בדרכו מזרחה פלש מלכם אטילה[2] בשנת 452 לאיטליה הצפונית, בזז כמה ערים ואילץ את הערים האחרות להעלות לו מס בזהב וכסף. מחנה רומי התקרב כדי להילחם בו, האפיפיור ליאו הראשון התחנן בפניו שייפסח על רומא, פקידים רומאים הבטיחו להעלות לו מס. כתוצאה מכול אלו ומחששו פן יחלו חייליו בקדחת של עמק הטיבר, גרמו לו לפסוח על רומא ולהתקדם לעבר הדנובה. לאחר מותו בשנת 453 התפוררה קיסרותו וההונים חזרו לערבות אסיה.

כמה שנים קודם לכן, בשנת 406, פרצו כמה עמים גרמניים (וונדלים, בורגונדים, פרנקים ואלמאנים), את ביצורי ריינוס-דנובה ופלשו לגאליה. אולם הויזיגותים הדפו אותם לצפון אפריקה, שם הם ייסדו את ממלכת הוונדלים. משם פשטו בספינותיהם ובזזו את רומא בשנת 455. כתוצאה מן הפלישותה גרמניןץ נתפסו השטחים המערביים של הקיסרות הרומית בידי כמה ממלכות גרמניות – הויזיגותים בספרד, הוונדלים בצפון אפריקה, ממלכתה פרנקים בגליה הצפונית, הבורגונדים בגליאה הדרומית, האוסטרוגותים והלומברדים באיטליה, הסאכסים והיוטים בבריטניה. החלק המזרחי של הקייסרות הרומית – ביזנטיון- ששכן לבטח מאחורי המחסום של הרי הבלקנים, ניצל מן ההסתערות הגרמנית והמשיך להתקיים עוד כאלף שנה, עד לכיבוש קונסטנטינופול בידי העות'מנים, בשנת 1453.

הקיסר האחרון של הקיסרות הרומית המערבית, רומולוס אוגוסטולוס, הודח בשנת 476 על ידי הגנרל הגרמני אודואקר. שנה זו מסמלת את קץ העת החדשה וראשית ימי הביניים. אמנם, מאורע זה מסמל את סוף הקיסרות הרומית במערב, אולם הוא לא היה בעל משמעות רבה למעשה, כי במשך זמן רב קודם לכן, כבר השתלטו השבטים הגרמניים על המחצית המערבית של הקיסרות, מבלי לשים לב מי הוא הקיסר היושב ברומא. אודוקאר שלט באיטליה במשך 17 שנים, לכאורה תחת מרותו של קיסר האימפריה הביזנטית זנון, אך למעשה היה עצמאי לחלוטין. בתקופת שלטונו נלחם אודואקר נגד הוונדלים, ששלטו בסיציליה ונגד שבטים גרמנים אחרים שפלשו לחצי האי האיטלקי.

שלטון האוסטרוגותים באיטליה.

ב- 488 פלש תאודוריך לאיטליה ומשל בה. הוא היה שליט של ממלכה אדירה שכללה גם את סיציליה, איליריה, אזור האלפים ופרובאנס. מ- 510 היה תאודוריך גם מלך הויזיגותים. הממלכה האוסטרוגותית, שבירתה היתה ברוונה, היתה למעשה דו לשונית, דו מעמדית, דו דתית ודו תרבותית. החוקים הרומים ופקודות הקיסר היו תקפים לגבי אזרחי רומא בעוד הגותים חיו לפי חוקי עמם. כאריאני נטה תאודוריך חסד ליהודים והגן עליהם מפני האוכלוסייה הקתולית. [משום כך שמרו לו היהודים חסד ונלחמו למען השלטון הגותי בעת מצור נאפוליס על ידי המצביא באליסריוס (537)[5]].

הביזנטים

אחרי מותו של תאודוריך לא החזיקה ממלכתו מעמד. הצלחתו של בליזריוס במלחמה נגד הוונדלים בצפון אפריקה, עודדה את הקיסר והוא היה נחוש לכבוש מחדש את הקיסרות הרומית המערבית. בליזריוס יצא למלחמה בשנת 535 כנגד הממלכה האוסטרוגותית, הוא הצליח לכבוש את סיקיליה ופלש בהצלחה לאיטליה, כעבור שנה הוא הצליח בכיבושה מחדש של רומא ונאפוליס (כיום נאפולי). בליזריוס התגונן בהצלחה מפני התקפה אוסטרוגותית על רומא בשנת 537 והצליח לכבוש את מדיאולנום ( כיום מילאנו). הבירה האוסטרוגותית ברוונה נכבשה על ידו בשנת 540 תוך שהוא מצליח לשבות את המלך האוסטרוגותי ויטיגס.

בנקודה זו הוחזר בליזריוס למזרח על ידי יוסטיניאנוס כדי להתמודד עם פלישה פרסית לסוריה. בליזריוס חזר לאיטליה בשנת 544 ונוכח לדעת שהמצב הצבאי השתנה בהיעדרו. מלכם החדש של האוסטרוגותים, טוטילה[6], הצליח לכבוש מחדש את רומא וצפון איטליה. בליזריוס הצליח לכבוש את רומא לזמן קצר אולם בשל העדר אספקה ותגבורת המלחמה המחודשת כנגד האוסטרוגותים נכשלה, ייתכן שדברים אלו נמנעו ממנו בכוונה על ידי הקיסר שחשש מכוחו הגובר. כתוצאה מן הכישלון בליזריוס פוטר בשנת 549 והוחלף במצביא נרזס שהצליח לנצח את האוסטרוגותים בהצלחה בשנת 552, לאחר 17 שנים של לחימה. הלחימה שנודעה כ"מלחמות הגותיות", הרסה את חיי העיירות ששרדו את פלישת הברברים. חיי העיירה לא נעלמו, אך העיירות בימי הביניים היו קטנות יותר ופרימיטיביות בהשוואה לתקופה הרומאית. מלחמות, רעב ומגפות השפיעו באופן דרמתי על הדמוגרפיה באיטליה. הגותים התפזרו ונטמעו באוכלוסייה האיטלקית

איטליה כולה הפכה לפרובינציה רומית (מזרחית) שמשל בה נציב ביזנטי שישב ברוואנה. בשנת 489, הקיסר זנון החליט לגרש את האוסטרוגותים, אשר התיישבו בדנובה, ושלח אותם לאיטליה. ב-25 בפברואר 493, תיאודוריך הגדול ניצח את אודואקר והפך למלך של האוסטרוגותים. המיעוט הגותי, בעיקר מזרם האריאניות, הרכיב שלטון אריסטוקרטי של בעלי אדמות, אך השפעתו על המדינה נשאר מינימלי. האוכלוסייה הלטינית נותרה כפופה לחוק הרומאי, והמשיכה ליהנות מחופש הדת שנתן אודואקר. שלטונו של תיאודוריך נחשב לתקופת התאוששות לאיטליה. תשתיות תוקנו, גבולות הורחבו, והכלכלה טופלה בצרה טובה. התרבות הלטינית שגשגה בפעם האחרונה בזכות בואתיוס, שר שירותי הממשל בתקופת תיאודוריך. הממלכה האיטלקית חזרה להיות המעצמה הפוליטית החזקה ביותר בים התיכון. אך למרות ההצלחה של תיאודוריך, יורשיו לא השתוו אליו.

הלומברדים

הנסיגה של הצבא הביזנטי מאיטליה אפשרה לשבט גרמני אחר, הלומברדים, לפלוש לאיטליה. מקור השם "לומברדים" הוא במילה "לאנגובארדן" (Langobarden), היינו, בעלי זקן ארוך, תאוריה מודרנית מציעה כי השם הגיע מהמילה "לאנגבארדר" (Langbarðr), השם הלומברדי של האל גודאן, או  אודין[7].

בשנת 560 עלה לשלטון השבט מלך חדש בשם אלבוין (Alboin). באביב של שנת 568 הוביל כ-500,000 איש, שכללו את הלומברדים ושבטים גרמנים והונים נוספים, מעבר לאלפים היוליאנים (בין צפון איטליה לסלובניה של היום) על מנת לכבוש את צפון איטליה. העיר החשובה הראשונה שנפלה לידיו, בשנת 569, הייתה "פורום לולי" (כיום במחוז פריולי-ונציה ג'וליה). שם ייסד אלבוין את הדוכסות הלומברדית הראשונה. במהרה נפלו גם ויצ'נצה (Vicenza), ורונה (Verona ) וברשה Brescia)) לידי הלומברדים, ובקיץ של שנת 569, הלומברדים כבשו את המרכז הרומאי החשוב ביותר של צפון איטליה, מילאנו. העיר באותו הזמן הייתה אחרי מלחמה קשה עם השבטים הגותים, ולצבא הביזנטי הקטן שנותר לשמור על העיר לא היה סיכוי נגד הצבא הלומברדי החזק. לונגינוס, המושל שנשלח לאיטליה על ידי הקיסר יוסטיניאנוס השני[8], יכול היה להגן רק על ערי החוף שיכלו לקבל אספקה מהצי הביזנטי.

פאביה נפלה בידי הלומברדים לאחר מצור של שלוש שנים והפכה לבירת הממלכה הלומברדית החדשה באיטליה. בשנים הבאות הלומברדים המשיכו בכיבושיהם דרומה וכבשו את טוסקנה (ממנה נוצרו שתי דוכסויות –  בנוונטו וספולטו – דוכסויות שהפכו מאוחר יותר לעצמאיות כמעט ושרדו עד המאה ה-12 – ראו להלן). הביזנטים הצליחו לשמור על השליטה באזור שמסביב לרוונה ורומא, שחוברו אחת לשנייה על ידי מסדרון צר שעבר דרך העיר פרוג'ה. כמו כן, המשיכו לשלוט באיטליה הדרומית וסיציליה.

הלומברדים שנכנסו לאיטליה היו חלקם פגאנים וחלקם נוצרים אריאנים, לכן לא היו לשבט יחסים טובים עם הכנסייה הקתולית. הם אימצו בהדרגה שמות, מנהגים ותארים רומאים והחלו להמיר את דתם לנצרות אורתודוכסית, תהליך שלווה במאבקים דתיים ואתניים רבים.

הטריטוריה הלומברדית החדשה (שהמחוז לומברדיה, כפי שאנו מכירים אותו כיום, היה רק חלק קטן ממנה) חולקה ל-36 דוכסויות שראשיהן ישבו בערים המרכזיות. המלך שלט בשטח כולו דרך שליטי משנה שנקראו "גסטאלדי" gastald)). אולם החלוקה הזו פגעה באחדות הממלכה והחלישה אותה, בעיקר מול הביזנטים שהחלו להתאושש מהכיבוש המהיר. חולשה זו הפכה ליותר ניכרת כשהלומברדים היו צריכים להתמודד עם הכוח העולה של הפרנקים. כדי להתמודד עם בעיה זו ניסו המלכים הלומברדים לרכז את כוחם, אולם ללא הצלחה ובמחיר איבוד דוכסויות.

המלך אלבוין נרצח בשנת 572 בעיר ורונה בקנוניה שהנהיגה אשתו, שברחה לאחר הרצח לרוונה. מותו התחיל תקופת מעבר אלימה שנמשכה שנים רבות ונקראה "שלטון הדוכסים", במהלכה לא נבחר מלך. בשנת 584, לאחר איומי פלישה מצד הפרנקים, הדוכסים בחרו למלך את אות'ארי Authari)) שהחל במדיניות פיוס בין הדוכסויות וניסה לארגן מחדש את הממשל. הדוכסים ויתרו על מחצית מנכסיהם למען המלך וחצרו בפאביה ((Pavia. המלך החדש גם הצליח למנוע ברית בין הביזנטים לפרנקים, ברית שהייתה יכולה להיות מסוכנת ביותר ללומברדים.

בראשית המאה ה-7, המלך רות'ארי ((Rothari, שנחשב למלך האנרגטי ביותר מכל המלכים הלומברדים, הרחיב את אדמותיו וכבש את השטחים הבינזטים הנותרים בצפון מערב איטליה. בשנת 680, לאחר שנוצר איזון ארעי בין כוחה של לומברדיה להשפעתה של ביזנטיון, באזור החוף הצפוני- מערבי של הים האדריאטי, החלו להתפתח נמלי קומקיו (Comacchio) וונציה בעקבותיהם גם ערים אחרות בעמק הפו.

במאה ה-8 הממלכה הלומברדית חוותה מאבקי דת רבים. המלך ליוטפרנד Liutprand)) הצליח להרחיב את הממלכה, לספח אליה גם את רוונה ולבטל את הנציבות הביזנטית (האקסרכיה) בעיר. כמו כן ספחו את רומא. בכך בעצם הסתיימה נוכחות ביזנטית במרכז איטליה (למרות שמספר קטן של ערי חוף ואזורים מסוימים בדרום איטליה נשארו תחת שליטת הביזנטים עד המאה ה-11).

המלך ליוטפרנד עזר לשארל מרטל Charles Martel))[9] הפרנקי להדוף את הפולשים הערבים, בקרב טור שליד פואטיה בדרום צרפת. בשנת 715 העניק ליוטפרנד, זכויות ייתר למליציה של תושבי קומקיו (Milites Comaciens), שאפשרו להם לשוט במי הנהר פו ויובליו ולספק לערי האזור את הדרוש להן, בראש ובראשונה, מלח.

מאז הכיבוש הלומברדי נשארה איטליה מפוררת ואוחדה רק ב-1870. ההתנגדות הביזנטית התרכזה בעיקר באזורי החוף, אך הלומברדים הצליחו להביסם וכבשו את רובו של חצי האי, והקימו ממלכה המחולקת לכמה דוכסות, שבירתה פביה. דרום איטליה, למעט האזורים פוליה, קלבריה וסיציליה, נכבשו על ידי שני הדוכסות העצמאיות למחצה, ספולטו ובנוונטו.

הפרנקים

בני שבט גרמני, שכבשו את גאליה הצפונית בהנהגת קלוביס (511-481). הוא נשא לאשה את קלותילדה, נסיכה בורגונדית נוצרית ששכנעה אותו להתנצר. טרם צאתו לקרב גדול כנגד האלמאנים, נדר להתנצר אם ינצח וכך עשה.  אחותו ושלושת אלפים מאנשי צבאו נטבלו בחג המולד של 496. לאחר מותו בשנת 511 נחלקה ממלכתו בין ארבעת בניו. מאבק הירושה ביניהם החליש את כוחם. בשנת 714 הדביר שארל מארטל (קרל הפטיש) את כול יריביו, איחד את הממלכה הפרנקית וחיזק אותה. הוא הכניע עובדי אלילים רבים ממערב לריינוס וחיזק את ידי האפיפיור בוניפציוס, במאמציו להפיץ בקרבם את הנצרות. שארל, דוכס הפרנקים, יצא מול המוסלמים בראשות עבדול רחמן אל גפיגי. הקרב עצמו נערך בין העיר טור לפואטייה (poitiers), אזור חיץ בין דוכסות אקוויטין לבין הממלכה הפרנקית. במהלך הקרב אל גליפי, הגנרל המוסלמי המקומי, מת וכך התפשטות המוסלמים לתוך אירופה. עיני העולם הנוצרי, קרל הפך לגיבור גדול, שהציל את המערב הנוצרי מהאסלאם. מאותה תקופה קיבל קרל את הכינוי "הפטיש" (מרטל), כמו לא מעט גיבורי מלחמה קדמונים (יהודה המקבי). ב-739 הציע לו האפיפיור לקבל תואר קונסול אך הוא סירב. האפיפיור גריגוריוס השלישי שלח לקרל מרטל את מפתח הקבר של פטרוס הקדוש ומינה אותו כמגן הכנסייה הקתולית מפני הלומברדים שהיו אריאנים.

לאחר פלישת הלומברדים (751), האפיפיורים (גרגוריוס הראשון, פטרוס, ומרקוס) היו כפופים לקיסרים של האימפריה המזרחית, אך לעתים קרובות קיבלו מעט מאוד עזרה מקונסטנטינופול, ונאלצו למלא לבדם תפקידים כגון חילוק אוכל לנזקקים, והגנה על רומא מפני הפשיטות הלומברדיות. כתוצאה מכך האפיפיורים החלו לבנות לעצמם מדינה עצמאית בתוך איטליה. האפיפיורות שאפו לעצמאות, ומצאו דרך להשיג את מטרתם בעזרת חבירה לשושלת הקרולינגית של הפרנקים; הקרולינגים היו צריכים מישהו שייתן לגיטימציה לניסיון הפיכה נגד השושלת המרובינגית החלשה[10], והאפיפיורות הייתה זקוקה לכוח צבאי שיגן מפני הלומברדים. בנו של שארל, פאפין הגוץ[11], סייע לאפיפיור במאבקו נגד הלומברדים באיטליה והנחיל להם מפלה ב-754. בעקבות נצחונו זה משח האפיפיור סטפנוס השני את פפין למלך וכן את בניו. בעקבות כך שיווה לשושלת בלתי חוקית זאת, את הילת הזוהר שתרמה רבות להתבססותה בשלטון. מכול הממלכות ה"ברבריות" שנתהוו במרוצת המאות החמישית והשישית, במערבה של הקיסרות הרומית, לא נותרה בשנת  אלא אחת, היא המדינה הפרנקית. בנו של פאפין, שארל, הקים קיסרות רומית חדשה במערב ונודע בהיסטוריה בשם "קרל הגדול".

קארל הגדול

קרל מתואר כגבר מוצק וגבה קומה, בעל חזות מעוררת כבוד. התאמן דרך קבע ברכיבה ובציד. התנגד לשכרות. מתואר כחובב ספר ומוסיקה. הוא היה לוחם גדול.

בתחילת הדרך עסק בעיקר במלחמות. עם הוויזיגותים, אותם גרש מצרפת לספרד, עם האלמאנים אותם הכליל בממלכתו, עם הבאוורים אותם הכליל בממלכתו, מלחמה עקובה מדם שנמשכה מעל 30 שנה עם הסקסונים הפאגאנים אותם ניצר בכוח והכליל בממלכתו.

הבעיה שתעמוד בפני הקרולינגים שנאבקו על ביסוס שלטונם היתה מאבקם נגד תקיפים מקומיים. אלו תהוו עד איזו נקודה יוכלו להרחיק לכת בחיזוק מעמדם האישי. כל שגיאה יכלה להיות יותר מסוכנת. העונשים שנקבעו לפי המשפט הפרנקי על פשעים רגילים היו קלים יחסית, אולם לחטא ההתמרדות לא היה פדיון. בשנת 785 ניסו קושרים, רובם בני תורגיניה [(בגרמנית Thüringen, תירינגן. אחת מ-16 המדינות המרכיבות את גרמניה], בהנהגת הרוזן הרדד, לרצוח את קרל הגדול ונידונו לניקור עיניים. בשנת 792 נעשה ניסיון קשר נוסף, בהנהגת בנו שמחוץ לנישואין, פפין "הגיבן". קרל ענש אותם בעריפת ראש, בתלייה או בניקור עיניים.

בהנהגתו של קרל כבשו צבאותיו את גאליה כולה ועברו דרך הפירינאים לספרד. בדרכו חזרה ניגפה יחידת מאסף שלו בפני הבסקים במעברות רונסבו (Bataille de Roncevaux) [12]. הסיפור על מעשה גבורתה של היחידה נמסר מדור לדור ורוכז בשירה האפית המדייוואלית "שירת רולאן"[13]. הוא הרחיב את גבולותיה של קיסרות הפרנקים עד האלבה והדנובה. מלחמה חשובה אחרת עם האווארים במזרח, שישבו משני עברי הדנובה התיכונה, כבש את "הטבעת" שלהם ולמעשה חיסל אותם בשנת 796[14].

באיטליה הלך בדרכי אביו ועזר לאפיפיור נגד המלך הלומברדי. בשנת 774 נפלה פביה, בירת הלומברדים, לידי הפרנקים, לאחר מצור ממושך ובאותה שנה נטל קרל לעצמו את התואר "מלך הלומברדים". כך הפך לשליטה של צפון איטליה והמגן של האפיפיור. כתוצאה מכך הוכתר לקיסר הרומאים (Imperator Augustus Romanorum) ברומא ב-25 בדצמבר 800 על ידי האפיפיור לאו השלישי. אקט זה עורר ויכוח מר על שמה של רומא. משום שגם קונסטנטינופול היא רומא. הכתרת קרל הגדול כמלך הפרנקים היא ראשיתו של הקרע בין רומא לביזנטיון. קרל הגדול ראה את עצמו כיורש של הקיסרים הרומאים. לאחר שוויתר על דלמטיה ועל וונציה לטובת הקיסר המזרחי וזה הכיר בו כקיסר הרומאים (812). עקב כך נחשב בדיעבד לקיסר הראשון של האימפריה הרומית הקדושה, למרות שזו הוקמה רק לאחר מותו.

אירופה תחת שלטון הפרנקים לא היתה אימפריה מלוכדת והומוגנית. היתה זו ישות רופפת כלשהו, שכללה בתוכה גרעין יציב ואילו בשוליה, הלכה השפעתה ונחלשה. באיטליה היה המצב מורכב. בצפון שלטו הפרנקים ללא סייג. כך גם ברומא ובמחוזות שסרו למרותו של האפיפיור. ממזרח לרומא שכנה דוכסות ספולטו (Spoleto), שהשתייכה בעבר למדינה הלנגומברדית ובדרום איטליה דוכסות בנוונטו Benevento)), שהיתה אף היא חלק מהמדינה הלומברדית שלעבר לדוכסות זו היתה שושלת מקומית ששאפה להרחיב את שלטונה על דרום איטליה כולה. אף על פי כן, פרש קרל הגדול את חסותו על שליטי בנוונטו, בהסתפקו בהכרה להלכה בריבונותו. בדרום איטליה נהנו הערים הימיות נפולי, אמאלפי וגאאטה  Gaeta)) מעצמאות רחבה. הביזנטים שבדרום איטליה והאיים לא ויתרו מצדם, על שאיפתם להחזיר חלקים גדולים מאיטליה, לשלטונו של הקיסר הרומי המזרחי. חוץ משטחים אלו שלט קרל הגדול על איטליה כולה, להוציא את וונציה שנותרה תחת שלטון ביזנטי. האדמיניסטרציה הפרנקית חילקה את הדוכסויות הלנגומברדיות לרוזנויות ועל ידי כך נכנס לאיטליה הפאודליזם. כשטית החיים והכלכלה. השם "מלכות איטליה" תפש לאט לאט את מקום הם "מלכות הלנגומברדים".

לאחר 30 שנה של מלחמות החליט להתיישב באאכן ((Aachen שבגרמניה[15]. כנראה שבחר במקום זה בשל המעיינות החמים, שם אהב לשחות. לדבר הזה יש חשיבות עצומה, מכיוון שעד אז החצר של המלכים הפרנקים הייתה חצר נודדת, ופתאום מכוח אישיותו וכוחו של קרל הגדול היא נהפכה לחצר של קבע, היה בכך בכדי לבטל מסורות עתיקות. הצעד שהצדיק את זה היה הפיכתו לאימפראטור ומנהיג העולם הנוצרי. הביטוי הפיסי למעמדו החדש היה בניית כנסיה גדולה המוקדשת לאם האלוהים ומתחם שלטוני הקשור אליה[16]. לאחר שנבנתה הכנסייה הפך המתחם השלטוני באאכן, למקום התאספות של מלומדים, מעין אוניברסיטה נוצרית מרכזית של התקופה והעולם. מלומדים שונים מכל רחבי העולם הגיעו לחצר באאכן ושם הם התעסקו, בעידודו של קרל הגדול בפילוסופיה, שירה, ספרות, דקדוק, תיאולוגיה, נצרות, ועוד. קרל הגדול בעצמו היה תלמיד של המורים החשובים ביותר ובראשם אלקווין שנחשב למלומד של התקופה[17].

ההיסטוריון הגרמני איינהרד ((Einhard‏[18] משרטט בחיבורו "חיי קרל הגדול" (Vita Karoli Magni) את השלבים בדרכו של קרל הגדול:

א. שלב המלחמות. שלב בו הוא נלחם לבסס את מעמדו הן כלפי פנים והן כלפי חוץ, בשלב זה באה לידי ביטוי נחישותו וסבלנותו. היכולת שלו להתמיד עד סיום משימה ולהרתם למשימה בזמן שצריך ללא דיחוי.

ב. לאחר שלב המלחמות בא שלב השלום שבו הייתה התפתחות חברתית, כלכלית, ורוחנית. זה מלווה בהקמת מרכז של קבע באאכן, עידוד החינוך, דוגמא אישית של לימוד, הפיכת אאכן למרכז תרבות עולמי. שלב זה בא במקביל להכרה בקרל הגדול באימפרטור של העולם הנוצרי[19].

ג. השלב השלישי הוא ניסיון ליצור חברה נוצרית אידיאלית וצודקת. ציווי השכלה לכל, (למרות שסביר להניח שזה לא קוים) הפיכת המנזרים למרכזי השכלה. ייסוד מוסד שליחי המלך המדווחים לו ישירות, העלאת החוק הגרמני רומי על הכתב. זה הוא גם שלב הצדק והחסידות הדתית[20].

קרל הגדול עודד התעוררות תרבותית בהקימו בתי ספר ליד המנזרים, והפצת סדר תפילה אחיד ברחבי האימפריה. על אף שהוא עצמו לא ידע קרוא וכתוב, הוא גם עודד העתקת ספרים. בתקופתו חלה פריחה באומנות ומכונה משום כך "הרנסאנס הקרולינגי". לאחר שלטון של 43 שנים נקבר קרל הגדול בקתדרלה אשר הקים באאכן.

התפוררות האמפריה הקרולינגית

לאחר מותו של קרל הגדול ב-814, האימפריה החדשה החלה להתפורר תחת שליטתם של יורשיו החלשים. האיזון שנוצר בתקופתו של קרל הגדול נהרס. בנוסף, עלייתם של כוחות זרים כמו הסרצנים והרפובליקות העצמאיות בדרום איטליה תרמו להחלשת כוחה של האימפריה.

את קיסרותו של קרל ירש בנו לואי "החסיד"[21]. להבדיל מקרל הלבבי ואוהב החיים היה בנו סגפן ומשרה קדרות. עם עלייתו לשלטון גירש מן החצר את אחיותיו , הושיב במנזר את אחיו הבלתי חוקיים וכן ציווה לעוור את אחד מאחייניו. את אנשי האצולה הפך לאויביו והחליף אותם באנשי כנסיה חמורי סבר. למרות זאת, נהג להעניק כתבי פריווילגיות ליהודים מסוימים. הפריווילגיות כללו הגנה פיזית, הגנה כלכלית, פטור מתשלום מיסים מסוימים, רשות לקיים פולחן יהודי, רשות להיות בעל רכוש ועבדים והיתר למסחר בעבדים. במסגרת ההגנות על היהודים, קבעו כתבי הפריווילגיות כי במצב של סכסוך עם בעל הפריווילגיות יש חובה להביא עדים, וכן כי הפוגע ביהודי המחזיק בפריווילגיות חייב לשלם 4 קילו זהב.

הוא מלך 26 שנים ומת בשנת 840. בנו הבכור לותר הראשון ירש את תואר הקיסר וכמה מן הארצות העשירות של הקיסרות. מאחר שאחיו לודויג הגרמני ושארל הקירח לא היו מרוצים, הם התאחדו נגדו ופרצה מלחמה שארכה שלוש שנים. בשנת 843 הסכימו האחים, בחוזה ורדן, לחלק את הקיסרות לשלושה חלקים, שיותר מאוחר קמו בשטחיהן צרפת, גרמניה ואיטליה של ימינו. לותר הראשון, נותר קיסר פרנקיה המרכזית ,ובה צפון איטליה שהפכה לממלכת איטליה.

לאחר מותו של לותר חולקה לותרינגיה בין שארל הקירח ולואי הגרמני, בחוזה מארסן ב-870. חלוקת לותרינגיה גרמה למאבקים בני מאות שנים בין הגרמנים לצרפתים, כדי לזכות בשטחים שממערב לריינוס. לאחר חלוקת ממלכתו של קרל הגדול הותקפו חלקים גדולים של אירופה בידי הויקינגים; עובדי אלילים מסקנדינביה.

איטליה המשיכה להתמודד מול צרות מבחוץ גם במחצית הראשונה של המאה ה-9. ב-827, שושלת האע'לבים (אגלבים) המוסלמית כבשה את סיציליה; ב-846, ערבים מוסלמים פלשו לרומא, ובזזו את בזיליקת פטרוס הקדוש. בתגובה לפלישה, האפיפיור לאו הרביעי התחיל בבנייתה של חומה סביב קריית הוותיקן ב-847, אשר הושלמה לאחר שש שנים. בשלהי המאה ה-9, הביזנטים והפרנקים פתחו בהתקפה משולבת נגד הערבים בדרום איטליה, ובסופה של המערכה הביזנטים כבשו חלקים מדרום איטליה.

ב-951 שולבו כס המלכות של איטליה וגרמניה ומאז היו במשך שנים הכתר של הקיסר הרומי והכתר של מלכות איטליה, קשורים לאימפריה הגרמנית ("האימפריה הקדושה של האומה הגרמנית"). השליט של הממלכה החדשה היה אוטו הראשון, שטען שהאיחוד החיה את האימפריה של קרל הגדול וקיבל את התואר "קיסר האימפריה הרומית הקדושה" ב-962. גם בתקופתו התחוללה פריחה גדולה באומנות שכונתה "הרנסנס האוטוני".

התפתחות הפיאודליזם

עם מותו של קרל הגדול חלו שינויים מדיניים נוספים, המלך הפרנקי לא היה מסוגל לשלם ללוחמיו, ולכן החל לשלם עם אדמה (פיאודום). מאחר והאדמה הינה מקור ההכנסה העיקרי במהלך ימי הביניים (האדמה הייתה זו אשר כלכלה את היושבים עליה, וכל תנובתה שייכת לבעליה), חלוקתה דלדלה את כוחו של המלך ובכך החלישה את שלטונו. ככל שהתערער השלטון הריכוזי (שלטון שבו מרוכזות כל הסמכויות בידיו של שליט יחיד), הפכו האדונים המקומיים לשליטים עצמיים האחראיים על שטחם באופן בלעדי, וזאת מבלי לקבל את פקודות המלך. כך, במקום שתיווצר מערכת נאמנויות למלך, נוצרת מערכת מסובכת של נאמנויות אישיות לשליטים המקומיים השונים. "פיאודליזם" הוא מונח שהשתמשו בו החל מן המאה ה-18 לתאר את הסדר החברתי והצבאי ששרר באירופה בין המאה ה-9 למאה ה-16.

הלוחם- האציל הפך לאדון הבלעדי על האיכרים והאדמות שלו, תמורת התחייבותו בשבועה (הומגיום) להיות נאמן למלך ולהעניק לו את שירותו הצבאי בכל עת. כך הוא הפך להיות הוסאל (משרת, נאמן) של המלך, שנחשב לסניור (אדון) של האציל, משעה שהעניק לו את האדמה-נחלה. יחסים אלו לא היו יחסי שיעבוד, אלא כבעלי ברית – כך נוצר מעמד הלוחמים.

עלייתה של הכנסייה הקתולית

לכנסייה ובייחוד לבישוף של רומא, (לאחר מכן קיבל את התואר "אפיפיור"), היה תפקיד חשוב בפוליטיקה של רומא, מאז ימי קונסטנטינוס, שניסה להכניסה לממשל האימפריאלי.

במצב הפוליטי הלא יציב שלאחר נפילת האימפריה המערבית, הכנסייה הפכה למוסד היציב היחיד ולמקום הלימוד ורכישת הידע היחיד. אפילו הברברים נאלצו לסמוך על הכמרים כדי לנהל נכון את כיבושם. יתר על כן, מסדרי הנזירים הקתולים כמו הבנדיקטינים היו בעלי תפקיד חשוב בחיי הכלכלה של התקופה, ובשימור התרבות הקלאסית.