שקד מתגייסת לצה"ל

 

‏יום שני 14 ספטמבר 2009;  ‏כ"ה/אלול/תשס"ט

 

 

שקדי בתי האהובה

 

את עומדת היום להתגייס לצה"ל. אני נמצא בבאלי שבאינדונזיה, רחוק מכדי לחבק אותך ולהטביע נשיקות פרידה על לחייך.

כעת אני מבין שהבת שלי איננה ילדה עוד. אני מתבונן בהרים הירוקים שסביבי ונזכר בך, עובר בבטנה של אמא, עולל המגיח בלידה קשה, עיניהן המבוהלות של המיילדות, רגלי הנגררות במסדרונות בית החולים בצפת ועיני אדומות מחרדה. אריק מגיע ובטחון של רופא מנוסה וחבר גם יחד, מבטיח שעד לאוניברסיטה הכול יהיה בסדר. אני מעביר בעיני רוחי את תמרורי חייך. אמא מניקה ומעמלת אותך; טיולים בשמורת הדן כשאת מנמנמת על חזהּ; פעוטון בטבעון; טיולי ערב כשידך בידי; אני מצביע על עץ אלון, ששמו כשם חברך לפעוטון ואת משיבה בהתרסה כליד ביתנו גדל עץ ששמו כשמך.

ילדה עם דמיון פורה ונפש פיוטית. אני בודה סיפורים מהרהורי לבי וכך את מדמה את עמך פוסעת במשעוליה של "ארץ האגדה" מתפעלת מהפטריות הענקיות, מציפורי השיר, מהגמדים ומגיבורי ספרי הילדים, המברכים אותך לשלום.

 

מדי ערב כמעט, אני מרגיע אותך בתרגילי מדיטציה ואת נרדמת בזרועותיי. את גדלה במהירות: מעון ברמת ישי; גן ילדים במשמרות; כתה א' בפרדס חנה ומרידות ראשונות שלך במערכת החינוך ובהורייך. מסרבת לצעוד בתלם. את חלק מחבורה של בנות, נשאבת לפעולות בצופים ואפילו מדריכה. נזכר בך מיטיבה לחולל, בצעדים "קובניים" ממש, המפעימים את הקהל וממלאים את לבי בגאווה; את מאופרת על הבמה, מרטיטה את הקהל ביופייך ומצמררת אותי במונולוג עשוי להפליא, מתמכרת לאורם של הזרקורים. הם אוהבים אותך ואת אוהבת אותם.

מכול חינו המשותפים אני מיטיב לזכור את הימים הארורים בבית הסוהר בהודו, שהיה אירוע מכונן עבור כולנו. ישבתי שם בודד, עצור על לא עוול בכפי, חסר אונים וזקוק לחברה הישראלית שתתגייס למעני וברור היה לי שאת תעשי זאת טוב מכולם. כפי שידעת לעשות בכול פעם שנזקקתי לנאמנות הקמאית שלך: לא אכזבת אותי. גייסת את הקסם האישי הרב שלך, את הפקחות שניחנת בה, את היפה שבחיוכייך ויצאת להילחם עבורי.

אמנם, ידעת לבעוט לעתים ולהזכיר לנו כי החיים אינם תמיד נהר ארוך ורוגע. את גיל ההתבגרות עברת ואת עוברת בסערה, לייתר דיוק בסופה, שהרי את בתי וברור לי מאין הגיעה נשמתך הסוערת ומהיכן מנשבת רוחך המורדת.

 

היום אנו מתחילים יחד שלב חדש, ששום דבר אחריו לא יהיה כפי שהיה קודם. אינני צריך לעצום את עיני כדי לשחזר כול רגע ביום הראשון שלי במדי צה"ל. זהו אחד התמרורים המשמעותיים ביותר במהלך חייו של הישראלי.

גיוס לצה"ל הינו קודם כל קבלה לחברה הישראלית. מוזר, לאחר שבוע שלם בו אני מדבר עם מטיילי על טקסי מעבר, בתי עומדת לעבור טקס כזה, שעבור הצעיר החילוני הוא משמעותי יותר מטכס בר מצווה.

לפני זמן קצר יחסית, ברכתי אותך לבת המצווה שלך. שש שנים חלפו ביעף. עבורך, מדובר בשליש מחייך, ועבורי פחות משמינית. ציינתי אז בפאתוס את התבגרותך כביכול, שהרי  מדובר היה בסיסמא בלבד. ככל שחולפות השנים תהליך ההתבגרות מתאחר יותר ומתמשך יותר. לא לחינם שרים "הילד בן שלושים", ובכול זאת, אנו בפתחו של יום גדול.

לראשונה את נדרשת לתרום מזמנך וממרצך. מה שלא תמיד השכלנו ליישם ברמה המשפחתית, כמו מרבית ההורים בני דורנו, יצליחו אולי ברמה הלאומית. תיווכחי לדעת, שכמו בכל נתינה, גדול סיפוקו של הנותן, שהרי רק מה שאתה נותן, לא תוכל לאבד לעולם.

 

 

במשך י"ח שנים גידלנו אותך כנסיכה. עבורנו תישארי כזו לתמיד אך תיאלצי להמיר לעתים את מחלצות הנסיכות בבגדי עבודה ובמקרה הזה במדים. את, שהיית רגילה למרוד, תיאלצי ללמוד לציית; את שהיית רגילה לבעוט, תאלצי ללמוד להבליג. תהיי חייבת לפתח עור רגיש יותר כלפי הסביבה ועור רגיש יותר כלפי עצמך.

עד עתה היינו לצדך, לגונן עלייך, לנקות את הכתמים שהותרת לפעמים בדרך. כעת, תהיי שם לבדך, עם הכלים שאולי השכלנו להנחיל לך. נהיה כמובן עבורך, בכל שעה שתזדקקי לנו, אבל מאחור. לא תמיד נוכל לגונן עלייך כפי שהרגלנו אותך. אני בוטח בפקחותך ובקסם האישי שלך. אילו שמיטיבים לפתוח עבורך דלתות. מקווה של תסמכי עליהם יותר מדי.

לראשונה את נדרשת לבחור ולשלם עבור בחירותייך. אם תבחרי נכון, תוכלי להקסים את כול הסובבים אותך, כפי שאת מקסימה אותנו.

 

שלך

באהבה רבה

אבא