אירועי טראנס בפולחן ובפולקלור

כתב : גילי חסקין

ראה גם מאמר מקוצר, חווייתי יותר – בגלל הרוח.

ראו באתר זה: שמאניזם.

ראו גם שמאניזם במונגוליה.

ראו כתבה מ-NRG – עולם בטראנס.

ראה כתבה במגזין מסע אחר: הולכים על גחלים

המטייל המתעניין, נדרש לעיסוק בטראנס, בטיול בסרילנקה, טיול בבאלי, בסיביר באמריקה התיכונה והדרומית, באפריקה השחורה וכמובן במונגוליה. הטראנס הוא מושג מפתח בהבנת השמאניזם, אליו נידרש במאמר נפרד.

המטייל בארצות מסורתיות[1], מזדמן לעתים לטקסים או לאירועים פולקלוריסטיים, בהם המשתתפים רוקדים בתנועות שמרגע לרגע הופכות ליותר ויותר מהירות ופחות נשלטות.  המשתתפים מניעים לעתים את ראשיהם בפראות מעלה מטה, מקפצים בתזזית, מסיטים את עיניהם לצדדים בהבעה שדומה לשיגעון הולך וגדל, מזילים ריר ומשליכים את עצמם על הקרקע, עליה הם שוכבים כשהבעה של אימה בעיניהם. אין ספק, הם אחוזי אקסטזה. האש הרוק שנזל מהפה בכמויות נדיבות, הקצף ששפתיהם הגירו והראש שהוטח באדמה. כולם, ללא ספק במצב אחר.

הכניסה למצב הזה, היא בדרך כלל הדרגתית ומתנהלת בקצב שונה מאדם אחד לחברו. היא כוללת מתן סם מרגיע, שתייה של מים קדושים, ושימוש בריטואל של זריית פרחים. לעתים, כאשר הנכנסים להיכנס לטראנס, נדרשים להוכיח את היותם במצב זה, מצליפים אחרים בשוט על גבם, אך אלו לא מוטרדים כלל מן המכות, אלא ממשיכים במשהו שנראה בתחילה כמו טירוף.  למעשה זה איננו שגעון, אלא ערפול חושים, שמביא אותם לניתוק מוחלט מהסובב.  לעתים מגהצים את גבם של הנערים במגהץ גחלים, שלא מותיר אפילו כווייה קלה על הגב החשוף.  לעתים הם לועסים כוסות זכוכית או נורות חשמל, ואלו אפילו לא שורטות את שפתיהם.  במקומות שונים בעולם נתקלתי בגבר שאכל מסמרים  שננעצו בתפוח אדמה, ומלבד רעד בפניו, לא נראה כי משהו מיוחד בא אל קרבו.

זהו איננה אחיזת עיניים, לא הצגה ואפילו לא כישוף, אלא אירוע טראנס.

פעמים רבות, יש ערבוב בין שמאניזם לבין כניסה לטראנס. טראנס הוא מצב פסיכו פיזי קיצוני. מצב תודעתי בלתי נורמלי, בין שינה לערות, ודומה למצב היפנוטי. מאופיין בניתוק חלקי או מלא מהסביבה הפיזית.

שמאניזם הינה טכניקה של ריפוי, של הפרט או הקהילה. פעמים רבות, יוצר השמאן את הקשר עם הרוחות, באמצעות כניסה לטראנס. אבל לא כל אירוע טראנס הוא בהכרח שמאניזם.

טראנס מהו

להבדיל ממוסיקת "טראנס", שהוא כינוי למוסיקה קצבית, מונוטונית, המכניסה את האנשים לכמעט אקסטזה, טראנס הוא מצב יוצא דופן, אליו נכנס אדם מסוים. "טראנס" פירושו "מֵעֶבֵר". מעבר אל "המעבר", אל משהו אחר. כלומר, היכולת לבצע מסע שפורץ את מחסומי הגוף והנפש ומגיע אל מחוזות בלתי מוכרים לנו ביומיום.

המילה "אקסטזה" יכולה להתאים לעיתים. מקור המונח יווני, והוא מתורגם לשתי המילים "מחוץ לגוף", או "יציאה מהגוף", ומשמעותו "להיות מחוץ לעצמך". זהו מצב שבו האדם נמצא כביכול מחוץ לגופו. מצב שבו התחושה היא התעלות או שמחה מוקצנת. מקורה של האקסטזה יכול להגיע מתפיסה מיסטית או אירוע שכזה, זיכרון חזק, או תנאים מתאימים לכך. במהלך האקסטזה, האדם מנתק קשר עם חייו הרגילים ואינו מסוגל לתקשר עם אחרים או לבצע פעולות רגילות. במהלך האקסטזה, התחושה האישית של הזמן, של המרחב, וכן של התחושה העצמית יכולה להשתנות באופן קיצוני ואף להיעלם לחלוטין.

זהו מצב פסיכו-פיזי שבו עובר האדם אל מצב תודעתי אחר, אל דעת אחרת. למתבונן מן הצד נדמה לעתים כי הוא יוצא מדעתו ועובר לפאזה אחרת; להתנהגות מנטלית אחרת, כמעט היסטרית.  הוא עובר מן העולם היומיומי לעולם אחר, שלעיתים יש בו שדים ורוחות.  הטראנס איננו חד כיווני.  איננו רק מעבר נורמלי אל עולם שמעבר, אלא גם מעבר הפוך. מצב בו ייתכן כי רוח שמעבר (מבחוץ) תיכנס אל אדם,  כמאמר, "נכנסה בו הרוח", או "צלחה עליו הרוח". כפי שכתוב במקרא: "וְצָלְחָ֤ה עָלֶ֙יךָ֙ ר֣וּחַ יְהוָ֔ה וְהִתְנַבִּ֖יתָ עִמָּ֑ם וְנֶהְפַּכְתָּ֖ לְאִ֥ישׁ אַחֵֽר"[2]. לעתים האדם מקבל רוח רעה ועליו לסלקה. לא תמיד נכנסת באדם הרוח הנכונה ועתים חולף זמן רב, עד שזה קורה. מכול מקום, האדם הנמצא בטראנס הוא, מעין "רדאר" מגלה רוחות.

מאז ומתמיד שאף האדם ליצור קשר עם עולמות אחרים. זה יכול להיות עולם הרוחות, עולם האלים, עולם השדים, או עולמות אחרים שבתוך האדם פנימה, כאלה שאינם מוכרים לו בחיי היומיום. האדם האמין שבטבע הגדול, וגם בטבע האנושי, מצויים כוחות גדולים, לרוב נסתרים מעינינו, והייתה בו תמיד כמיהה ליצור אתם קשר, לדבר אתם, לשלוט בהם, להפעיל אותם, להיוועץ בהם, לנצל אותם למטרות חיוביות – למשל, לסלק מגיפה – או מטרות מרושעות – כמו הטלת קללה על מישהו. הנכנס לטראנס זקוק לאמצעי עזר. לעתים אלו סמי הזיה, כדוגמת פטריות, כפי שמתואר בספריו של קרלוס קסטנדה, לפעמים אלו אמצעים יותר קונבנציונליים, כדוגמת ריקוד, מוסיקה מונוטונית, או צעקות קצובות של הסובבים אותו. הטראנס איננו ריקוד לצורך הנאה. הוא חלק מתהליך שלם של ריפוי בעיה.  הטראנס מתבטא באיבוד תחושת הגוף הרגילה ויכולת לעשות בגוף מעשים שאינם אפשריים בכל מצב אחר. בטקס הטראנס נראה האדם כאחוז דיבוק ומגיע למצבים רחוקים מאד מהמצבים אליהם הוא מגיע במציאות. באירועי טראנס נצפו אנשים משתוללים, מתגלגלים על הרצפה, עיניהם מתגלגלות בחוריהן. האדם המצוי בטראנס מסוגל לבצע מעשים שנראים כמעשי פלאים: לקפוץ קפיצות גבוהות, לרקוד במשך שעות ארוכות ללא הפסקה, לאכול זכוכית וצואה, להעביר שיפודים בלשונו, לנעוץ מסמרים בגופו, ללכת יחף על גבי גחלים רוחשות  ועוד מעשים הנראים בלתי אפשריים בעליל.

הטראנס הוא מאד מגוון: יש בו קטעים משעשעים, כמו שאגות שמחה וניבול פה, ויש קטעים מדאיגים כמו רעידות עזות של הגוף וקריסה של ממש.   בתרבויות רבות אין סתירה בין בידור לבין אפקטיביות או קדושה.  אירוע הטראנס מעורר אצל הצופה מן החוץ ריגוש מהול בתחושה של גועל נפש, לעתים קבס של ממש, מה שהופך את האירוע לחוויה חזקה עוד יותר. הטראנס מזכיר, בכמה מובנים, מצבים היפנוטיים.  במצבים כאילו מתגלית יכולת לעשות דברים בלתי רגילים.

האדם הנמצא בטראנס, איננו זוכר מאומה, בדומה להיפנוזה. אדם עובר למצבים אלטרנטיביים, בלתי מובנים, אם כי לא יעשה דברים שלגביהם באמת יש לו קו אדום.  כשם שבהיפנוזה נמצא המהופנט, באופן חלקי, תחת שליטתו של אדם אחר, גם בטראנס נמצא השמאן בידיו של "מאסטר", אך יש רגעים שאינו בשליטתו ואיננו מקבל הוראות ממנו. האדם הנמצא בטראנס, מודע בדרך כלל  לכך שאיננו בשליטה, ובכל מקרה, לא יעשה דברים העומדים בניגוד גמור לקודים המוסריים שלו.  הוא גם לא יעשה דברים שאינו רוצה לעשות, מסיבות אחרות.

היכן נמצא אירועי טראנס?

באינדונזיה למשל, עוסקים אנשים בטראנס באינטנסיביות רבה. זהו כמעט חלק אינטגרלי מטקסים דתיים או אירועי ריפוי. המטייל בבאלי, המגיע לאוֹדָלן (Odalan)[3] גדול, נתקל בדרך כלל גם באנשים הנכנסים לטראנס.

הטראנס נצפה בטקסים רבים בדרום-מזרח אסיה, כמו למשל בטקסי התאי-פו-סאם (Thai Pusam) [4] שמקיימות קהילות טמיליות שבסינגפור ובדרום הודו (אם כי בהודו הוא הוצא אל מחוץ לחוק), שם מהווה אירוע הטראנס שיאו של תהליך, הכולל התנזרות מאכילת בשר ומיחסי מין למשך שלושה חודשים, היטהרות וכד'.  באירוע זה נצפים אנשים הנועצים גבעולי במבו עבים או מזלגות בלחייהם, מבלי שיחושו כאב או ידממו.  בדרך כלל מדובר בהגשמת נדר שנודרים בעת מצוקה ("אם בני יחלים, אשתתף בתאי-פו-סאם"). הנודר מתחייב בדרך כלל על מספר הקילומטרים שיצעד ועל משקלו של ה'קבאדיס' – מעין אפיריון – שינעץ בחזהו ובגבו.  ילדים בני שש, צועדים לצד נשים זקנות, בתוך נחשול של קהל מגוון, שאין לו מכנה משותף, פרט לנדר שנדר, לקיים את הטקס. המבקר בסינגפור במהלך חודש פברואר, וכל לחזות באירוע המדהים הזה, ששותפים בו כל אנשי הקהילה הטמילית-הינדית של סינגפור: זבנים, קבלני בנין, אנשי עסקים, אנשי מחשבים ואפילו מורים בבית ספר[5].

בפסטיבלים השונים המתקיימים בהודו, כמו למשל פסטיבל הדוסרא (Dussehra), אשר בוורנסי (Varanasi), אנשים צעירים רוקדים בטירוף ברחובות, עד שחלקם נכנס לטראנס, מטילים עצמם על הכביש, כשאש זרה רושפת בעיניהם וקצף ניגר מפיהם. . באי פוקֶט (Phuket) שבדרום תאילנד מתקיים בכל שנה פסטיבל רב רושם, ששמו "פסטיבל תשעת אלי הקיסרות" (Nine Emperor Gods Festival). בני הקהילה הסינית שבאי צועדים ברחובות נכנסים בהמוניהם לטראנס אלו מראות לא קלים לצפייה: המשתתפים צועדים ברחובות כשבלחייהם תקועים שיפודים, יתדות, סכינים, מוטות ומיני חפצים חדים אחרים. בשל ההקפדה היתרה על תפריט צמחוני בימי החג, הדביקו המטיילים לאירוע את השם "פסטיבל הצמחונים".

טקסי דת היוּרוּבָּה (Yoruba) הניגרית ונגזרותיה, התופסת מקום חשוב בתרבויות של מערב אפריקה, רווחת האמונה היא כי אדם חלה, משום שרוח נכנסה בו וריפוי, פירושו הוצאת הרוח[6]. גם כשמתרחשת פורענות על החברה, היא תוצאה של השתלטות רוחות. בפולחנים ומחולות שונים, הרוקדים נכנסים לטראנס.

ראו באתר זה: טיול בבנין.

כך גם בפולחני האומְבָנְדָה (Umbanda) והקָנְדומְבְלֶה (Candomblé), הדתות האפרו-ברזילאיות, המשגשגות בברזיל בימינו. בטקסי הקנדומבלה, שמקורה בדת היוּרוּבָּה, (בתוספת השפעות אירופאיות ואמרינדיות), המשתתפים מתחילים לרקוד בקצב מונוטוני ואז נכנסת לגופם הרוח של האל שהמנחים קראו לו הם מקבלים אל גופם רוחות המייצגות כוחות טבע. לייתר דיוק, הם מקבלים את האורישָה (Orixa), הישות, או שליח האלים הספציפי שלהם. אנשים המחופשים לישויות השונות, בבגדים רבי רושם ואדם המגלם את אֱשו (Exu), שליח האלים השטני והמתווך בינם לבין בני האדם, עובר בין הנוכחים ומכניס אותם לטראנס. אדם נכנס למעגל, גופו רועד, עיניו מתגלגלות בחוריהן וריקודו נעשה סוער ופרוע. הוא מיטלטל בשל פרכוסים ועוויתות והנוכחים תומכים בו. ברוב המקרים – הנכנסים לטראנס הם נשים, ועוזרים להם על ידי נשיפת עשן לפניהם, ללא שימוש בסמים. מנהל הטראנס לא נכנס לטראנס (עוזריו כן). כשמישהו נכנס לטראנס, מורידים לו את הנעליים כי הנעליים מסמלות את האדם הלבן. (לשחורים לא היו נעליים). במהלך הטראנס המאמין הופך למעיין אנטנה אנושית, כך שרוח האורישה נכנסת לגופו. כפי שכתב אמאדו: "כוהנותיה של ימאנז'ה… רוקדות, אחוזות טירוף, מפרפרות בפרפורי פרפורים". לעיתים כשאנשים סובלים מעודף טראנס – הכהן מעיר אותם. כשהם מתעוררים הם עוברים לקהל הצופים. טקסי הקנדומבלה מבוצעים בניבים אפריקאים, והאנשים שמנהלים את הטקס יודעים למלמל את הפניות לאלים מבלי להבין את השפה. כאשר הכהן לובש את התחפושת שמעידה שהיא מזמינה את רוחו של אומולו [אחד מהישויות של הקנדומבלה][7] הקהל הופך  את פניו ולא מסתכל בו. הפאי דה סנטו [ Pai-de-santo – המדיום ][8] ועוזריו קוראים לקדושים לבוא על ידי נגינה, לפי סדר היררכי. הנהלים שונים מחצר לחצר, ויש כתות רבות ושונות.

האומבנדה (Umbanda)  היא סוג של ספיריטואליזם חדש, שהתפתחה בריו דה ז'ניירו, על ידי זליו דה מוראלס (Zelio de Morales) ב-1920. הוא שילב בקנדומבלה, יסודות מטקסי הבָּנְטו (Bantu) שבאנגולה יסודות מיסטיים קתוליים ואמונות אמרינידיות, לתערובת דתית שמשכה אחריה רבים. מתחילתה הייתה האומבנדה מוקדשת למאגיה לבנה (ראו להלן), היא קראה לאלים רק לעבודות טובות ולצדקה. עם הזמן, אנשים בעלי כוונות טהורות פחות, החלו בפולחן האל האפריקאי אשו (Exu) ולגיון השדים שלו. פולחן זה קרוי קימבנדה (Quimbanda) והוא עוסק במאגיה שחורה וגרימת נזק.

בטקסי האומבנדה, המשתתפים מזמינים לתוכם נשמות של אנשים שעברו מן העולם, בעיקר של ילדים קטנים. אנשים נצפו כשהם נשכבים על הרצפה, רוקעים ברגליהם, לעתים מסרקים קוקיות בשערם ופועים בקולות של פעוטות, שאינם מסוגלים לחקות במצב רגיל.

המאמינים הנוטלים חלק בטקס שומרים זה על זה והכהן שומר עליהם בזמן הכניסה לטראנס; הכרוך בדרך כלל איבוד שווי משקל. (לעומת הקנדומבלה, שם מניחים להם לפול). גם כאן את הטקס מנהלת 'מאי דה סנטו'. היא לבושה לבן – צבע המושך אנרגיה ספיריטואלית. (וגם כאן, ישנם גברים, הנקראים 'פאי דה סנטו'). המאי דה סנטו יושבת על שרפרף קטן ופעמים רבות תחובה בפיה מקטרת מעלת עשן. בכל רגל, ביו הבוהן לאצבע, נעוץ נר דולק. האנשים המבקשים עצה או ברכה זוכים לאזכור של ישויות קנדומבלה, כמו קבוקלו (Caboclos ) – המסמל את הקשר לילידים ה"אינדיאניים" או פורטו ווליו (Preto-Velho)  – המסמל את הקשר לשחורים ופעמים רבות מקבלים גם פסלון מתכת.

יסוד חשוב באומבנדה, הוא האמונה בגלגול נשמות, .שמן הסתם תרם רבות לפופולאריות שלה. זהו אלמנט שלא קיים כמעט ביורובה, אך נפוץ מאד אצל תרבות הבנטו שהגיע מאנגולה מה זה ?? , ומתאים לספיריטואליזם של אירופה, ומדבר אל רוב האוכלוסייה (לבנה, שחורה, אדומה). קל להתקשר לאנשים שמתו, ובעיקר לרוחות של ילדים. ישנו קשר לאמונה קתולית הגורסת כי הילדים המתים מגיעים למקום מיוחד שאינו גן עדן ואינו גיהינום. במהלך הטראנס אנשים תוחבים מוצצים לפיהם, נשים מסדרות תסרוקת קוקו ומשמיעים פעיות של תינוקות. בהמשך קוראים לכוחות של אלים. נשים מדברות בקול גברי. גברים מדברים בקול נשי. כשמתקשרים למישהו שמת ממחלה שומעים בקולו את הסבל. גם צופים נכנסים לטראנס. אדם הנמצא בטראנס מחולל כשידו מאחורי הגב ואצבעו מעל לראשו.

ראו באתר זה: התרבות האפרו-ברזילאית.

בטקסי הסנטריה (Santria) או הפאלו מונטה (Palo Monte) שהן דתות אפרו-קובניות, לובשים המשתתפים בגדים שמקורם באפריקה, ובמהלך הטקס הם נכנסים לטראנס, וכך גם מרבית הצופים. בתחילה עסקו בסנטריה רק שחורים, אך כיום משתתפים בטקסים גם בני תערובת ולבנים מכל שכבות הציבור. בירת הסנטריה היא סנטיאגו דה קובה. שם חיים סנטרוס רבים המקיימים טקסים בבתיהם. הטקס מתחיל בקרבן לישויות כמו אשו או אלגוואה, הפותח הדרכים המקשר בין שמיים לארץ. לאחר מכן מכוונים לקדוש הספציפי אשר יאחז את המאמין בזמן הטראנס, יכנס לתוכו וינחה את האנשים כיצד יש לנהוג או פשוט יתן מידע. בטקסי סנטרייה האשה הממלאת תפקיד של שאמאנית שותה רום, שואבת עשן סיגריה ומזמינה את הרוח להיכנס לגופה. בטקס נוהגים לאחוז בתרנגול, להזות עליו מים קדושים ולהניפו אל מעל לראש. המוטיבים בטקסי הפולחן השונים הם דומים – שירה, תפילה, מוסיקה, ריקודים, טראנס והקרבת קורבנות. הטקסים, בהם נוכחים בדרך כלל בין 15 ל-25 משתתפים אינם זהים. בסנטריה יש לפולחן פרשנויות שונות. וקיים הבדל אם את הטקס מנהל גבר או אשה. אחד ההסברים הוא שכל טקס הוא פולחן לאל אחר. הטקסים אינם מתנהלים בדיוק לפי הכללים של פעם. הם לא נערכים בחוץ ובדרך כלל לא מקריבים בהם תיש אלא רק תרנגול, שגם הוא לא נערף בשל צוק העיתים.

ראו באתר זה: הדת הקובנית.

גם בטקסי הד'כר של הדרווישים (ה'סופים') המחוללים בכל רחבי העולם המוסלמי (ידועה במיוחד קפריסין התורכית), אנשים נכנסים לעתים קרובות לטראנס. המוולויים – הדרווישים המחוללים שבקוניה (טורקיה) – שנכנסים למצב דומה בפסטיבל, שנערך שם מדי שנה ב-17 בחודש דצמבר, כמו בהזדמנויות רבות אחרות.

ראו באתר זה: הדרווישים.

גם בטקס ,קפיצת השוורים" באתיופיה; טקס התבגרות שבו הגבר הצעיר קופץ בריצה על גבי שורה של שוורים, הנערות, בנות משפחתו, נכנסות לטראנס וחוטפות הצלפות נוראיות על גבן.

לטקס קפיצת השוורים

בטקס דתי בטָסְקוֹ (Taxco) שבמקסיקו, במהלך "השבוע הקדוש" (Semana Santa) נושאים החוגגים על כתפיהם, אדם מסומר לצלב. שם, גם כאשר ניגר דם, האדם עומד במצב שלא היה יכול להתמודד עמו במצב תודעה רגיל. גם באיי הפיליפינים קיים נוהג לצלוב אנשים למשך פרקי זמן שונים, וגם כאן, לאחר ההורדה מהצלב, האדם ממשיך בשגרת יומו, כאילו לא אירע דבר.

אפילו בזמן הקרנבל הנחוג בברזיל, מגיעים החוגגים לעתים לטראנס של ממש. בקרנבל של סלבדור, במדינתה בהיה אשר בברזיל, חוגגים ההמונים את התחככות הטבעי בעל טבעי. דומה שהם מתקרבים אליו ברגעים עזים של אקסטזה. ז'ורז'ה אמאדו, בספרו המפורסם "דונה פלור ושני בעליה", בתארו את ריקודה של ימנז'ה אלת הים, מול חלונה של דונה פלור, רומז על כך שהחוגגים רואים בעיניהם, כיצד ישותם של האלים מתגשמת בגופם אחוז הטראנס של המחוללים. בחוץ נמשך הקרנבל על חוגגיו, להקותיו ותחפושותיו הססגוניות והמשעשעות. כאשר צייתה קבוצת 'בני הים' במלוא תפארתה לשריקתו של קאמאפו ועצרה לפני 'בית הספר לאמנות הבישול טעם וריח' והכושית אנדרזה די-אושון, האוחזת בדגל מלכת המים, רקדה ריקוד מרהיב עין, פרצה דונה פלור בבכי. בשנה שעברה, כשמת ואדיניו, בעלה הראשון, בעיצומו של הקרנבל, וגופתו היתה עדיין שרויה במיטת הברזל שבחדרה, הציצה דונה פלור בתחפושות מבעד לחלון ובלבה חיים ומוות גם יחד. היא לא הבינה את הסוד של השריקה, עצירת התהלוכה והתפתלויותיה של אנדרזה שהזכירו ספינה המחליקה על הגלים. ימנז'ה, אלת הים, רקדה לה מול חלונה ודונה פלור לא ידעה". גם אם איננו נוקב בשם המפורש, מתאר אמאדו, כיצד נתונים החוגגים במצב פסיכו-פיסי אחר.

ראו באתר זה: תופעת הקרנבלים בעולם.

האמונה בעולם תודעה אחר, במצבי תודעה אחרים, שאירועי הטראנס הינם רק חלק מהם, רווחת בעיקר בתרבויות מסורתיות, אולם גם בתרבות המערבית של פעם התקיים לצד הזרם שפיתח את הרציו, גם זרם לא רשמי (א-קאנוני), של המיסטיקה, הכישוף וכד'. המאבק בין הממסד לזרם אנטי ממסדי זה, בא לידי ביטוי באמנות הדתית הנוצרית, בריקודי המוות של המאה ה-14, הקרנבלים, חג המתים בליל כול הקדושים[9] המוכר גם כהולווין (Halloween) בארה"ב – וליל ולפורגיס[10]. זהו ליל הסטירים מהמיתולוגיה הגרמנית, המתרחש סמוך לפורים היהודי, בו השּׁדות, הוולקוריות[11], רוקדות באקסטזה כשהן מחופשות  (מנדלסון כתב סימפוניה על לילה זה[12], ווגנר כתב סימפוניה על הוולקוריות[13]). הרמב"ם שלל את העיסוק במיסטיקה, אך הזרם הזה היה קיים ביהדות החל מהשדים המוזכרים בספרות חז"ל, דרך "הדיבוק"[14], ש"י עגנון  ("ספר המעשים") ויצחק בשביס זינגר ("לכל השדים והרוחות")[15], עד לקבלה המעשית. גם בתרבות הבסקית שבהרי הפירינאים, ולמעשה בכל נגזרות התרבות הקלטית, מתקיימים אירועי טראנס. בתרבות הלאפית בצפון סקנדינביה, קיימים אירועים כאילו עד ימינו.

לדהרת הוולקריות

מי יכול להיכנס לטראנס?

כאשר בחברה יש תפקיד משמעותי לאנשים כאלו, היא פותחת בפניהם את האפשרויות הסגורות בדרך כלל בעולם המערבי. היכולות שהוזכרו אינן מוגבלות אך ורק לבעלי אמונה בכוחות מסתוריים, או לאנשים בעלי סגולות נדירות. באירועי הטראנס, החוויה איננה מוגבלת לשמאן.  גם הקהל נדבק בכך. באירוע טראנס שנצפה בהר ברומו (Bromo) שביאווה, התנפלו המדיומים על תרנגולות חיות, קרעו אותם לגזרים, נמרחו בדם ואף נעצו בהן שניים בעודן מפרפרות. הם לעסו את בשרן הנא כשמעיניהם נשקף מבט זגוגי ומרוחק, בעוד שאחדים מהצופים בהם נראו קרובים מאד להיכנס לטראנס אף הם. במו עיני ראיתי כיצד בטקס 'סנטריה', שהתקיים בסנטיאגו דה קובה, נכנסו הצופים לטראנס, וגרמו למארגנים לעצור לרגע את מהלך הטקס ולהוציא אותם מהמצב אליו נכנסו, או למצער, להוציא אותם מהאולם. גם המזדמן לטקס קנדומבלה בבהיה שבברזיל, יראה כי עשרות בני אדם "מן היישוב" נכנסים לטראנס. והתופעה נחשבת כאות לכך שהם בתחום השפעתו של איזה קדוש.

בחודש יולי אחת לשנה נערך בסנטיאגו דה קובה, פסטיבל האש, המושפע מהחגיגות של דת היורובה האפריקאית. תהלוכות רקדנים לאל הנחש ואל האש עוברות ברחובות עם מאות כלי הקשה וסוחפות את הקהל במקצבים אפרו-קובניים. רבים מהם אחוזי אקסטזה. חלקם נכנסים לטראס ומשלייכם את עצמם ברעד על הרצפה. ובאקסטזה של טראנס דתי. בפסטיבלים בהודו ובסרילנקה, נראים חוגגים, נכנסים לטראנס ופוסעים יחפים על גחלים לוהטות.

התרבות המערבית המודרנית, שהחלה מהמאה ה-17, פיתחה את הרציו בקצב מואץ והולך, חסמה את עצמה מפני היכולות הללו, כי במאות האחרונות האידיאל היה שליטה עצמית. ליציר התרבות הזו קשה לקבל את מה שאיננו יכול להבין באופן רציונלי. אם כי הפסיכולוגיה המודרנית מכירה בכך שיש קשר הדוק בין גוף ונפש, ואפשרות בלתי מוסברת בכלים רציונליים לנתק בין השניים.  בעולם המתפתח ובמיוחד בדרום מזרח אסיה, באמריקה האמרינידית, ובאפריקה נותנים ליכולת הזאת דרור, אך הכמיהה למגע מן הסוג הזה, המשיכה אל הבלתי נודע, הרצון להתחכך עם העולם שמעבר לרציו, אינם מוגבלים לאסייתיים, אינדיאנים או אפריקאים.

חלק גדול מן החוקרים את נושא הטראנס, טוענים שהיכולת הזאת הייתה קוסמופוליטית, כלל אנושית בעבר הלא רחוק, אלא שהחברה המערבית איבדה אותה בדרך לקדמה. אני סבור שהם טועים.  אכן, בעל מקצוע שהוא גם רופא, גם אקרובט, גם פסיכולוג, גם מכשף, גם נביא וגם ליצן לא קיים בחברה הממוינת היטב שלנו, אך היכולות להיכנס למצב של טראנס אינן מוגבלות רק ל"חברות פרימיטיביות". לדעת רבים, היכולת הזאת היא הרבה יותר אוניברסלית. ניתן לומר כי הטראנס, ככלי תרבותי, קיים כמעט בכל תרבות אנושית. באופן תיאורטי, כל אחד מאתנו יכול לגעת במצבי תודעה בלתי שגרתיים – מצבים של עצמה רגשית ומצבי תודעה אחרים.

טקס האנסטנאריה (Anastenaria), הוא שמו היווני של ה"נסטינרסובו" (Nestinarstvo) בבולגרית. זהו טקס של הליכה על גחלים, שמתקיים בסוף חודש מאי, תחילת יוני. זוהי מסורת תראקית קדומה, שנעשתה על ידי מתקדשים, כנראה חלק מן הפולחן האורפי[16], שהוכיחו בכך את כוחם העל טבעי. תהליך ההתקדשות שלהם והכניסה לטראנס, העבירו את הסביבה תהליך מקביל של ניקוי וטיהור, שהתאפשר את התחדשות השנה, לאחר האביב. הטקס התראקי הזה אומץ על ידי הנצרות ומיוחס לקיסר קונסטנטין הגדול, שהעביר את הבירה לביזנטיון. הטקס מתואר בהרחבה על ידי הסופר היווני ניקוס קזנצאקיס, בספרו "פאפא ינארוס".

הליכה על גחלים ביוון

הטקס נשמר במתכונתו העתיקה בהרי הסטרנדז'ה (Strandzha) שבדרום מזרח בולגריה והגיע עם מהגרים יוונים במלחמות הבלקן, גם לצפון יוון[17]. במאי 2012 נחשפתי לטקס אנאסטנריה, שהתרחש בפרבר של תסלוניקי ביוון. אנשים מערביים לכול דבר, התרכזו במקדש מעט, שם רקדו לצלילי חמת חלילים, לירה תרקית ותופים, עד שנכנסו למצב של דיסוציאציה (ניתוק) , ששיאו היה ריקוד על גחלים, ברגלים יחפות.

ראו באתר זה: אש ודיסוציאציה ביוון.

פרופ' סלמוביץ', מומחה להיפנוזה מבית החולים על שם וולפסון שבחולון, שולל את הנושא "הרוחני" מכל וכל, וכמובן גם את קיומם של עולמות שמעבר למודע. סלמוביץ' מדגיש כי היכולת להיכנס לטראנס, הנה יכולתו של הנכנס, "הנקרא"; כשם שהיכולת להיכנס להיפנוזה הנה יכולת של המהופנט, יותר מזו של המהפנט. יכולת תיאורטית להיכנס לטראנס נמצאת אצל רבים. בשיחה שקיימנו במרפאתו, בקיץ 1997, הסביר לי כי מדובר כאן באנשים בעלי כושר ריכוז גדול משל אחרים.  אנשים מסוימים מתהפנטים מהר יותר מאחרים, אך היפנוזה, וכמותה טראנס, לדבריו, הם עניין של ריכוז.  במחקר שנעשה בארה"ב, בדקו חייל ששוחרר עשרים שנה קודם לכן משבי הוייטקונג, שם עבר סידרה של עינויים, שאחד מהם הייתה הדמיה של הוצאה להורג בתלייה, ושחרור ברגע האחרון. בתהליך של היפנוזה, שיחזר השבוי לשעבר את האירוע, את הפחד, את הכאב, ואף את סימני החבל על צווארו.

במקרה מפורסם אחר, ללא התערבות חיצונית, הצליחה אישה צנומה, לעצור ולהרים פגוש של מכונית שהתדרדרה אל בתה הפעוטה. בשחזור שנערך מאוחר יותר בטלוויזיה, לא הצליחה האישה לחזור על המעשה, גם תמורת הבטחה כספית גדולה. לדברי סלמוביץ', טראנס הוא מצב פסיכופיזי מיוחד, שמושג הודות לריכוז גבוה.  רבים מאתנו מסוגלים לכך, עובדה שהמצב עלול להדביק.  אך היכולת להפוך זאת למקצוע היא נחלתם של בודדים.  אנשים שנכנסים לטראנס הם בדרך כלל אנשים שמקצועם דורש יכולת כזאת.  רובם של אלו, אכן נכנסים כשיש צורך בכך, דהיינו, בטקס אמתי בו הם נדרשים להתחבר אל עולם הרוחות.   לעתים, יכולת להיכנס לטראנס ניתנת להירכש (כמו למשל כשרון ריקוד).  ישנם מקומות בהם ה"מועמד" הפוטנציאלי עושה זאת אצל מאסטר, וישנם מקומות, בהם כל אחד ואחד, יהא מינו וגילו אשר יהא, יכול לעבור חוויה כזו.

פרופ' מגד עושה אבחנה ברורה בין אירוע טראנס לבין שמאניזם. תופעות הטראנס שתוארו לעיל, אינם נכנסים לשום הגדרה שמאנית.  שם מדובר במשהו השונה באופן מהותי.  יש כאן כניסה למצב אקסטטי, כפי שקורה בעת פעילותו של השמאן, אך כאן למעשה מסתיים הדמיון. ללא התפקיד החברתי המורכב של איש רפואה המתקשר לשם כך עם הרוחות, אין לדבר על תופעה שמאנית.

בטקס הטראנס עוברים הרוקדים למצב אחר. בטכס משתמשים בכלי עזר כמו פרחים, זכוכית ומגהץ. אין לכך משמעות סמנטית.  אין פה סימבוליקה.  זהו אקט מעשי.  רוצים שרוח תיכנס לגוף כדי להתייעץ.  הטכס לא נעשה בפרטיות אלא בנוכחות הקהילה.  זהו מופע שהקהילה שותפה לו. העובדה שהטכס יכול להיערך פעם אחר פעם, עבור מבקרים מן החוץ, היא איננה הוכחה רק למסחורו, אלא דווקא הוכחה שהדבר נורמלי.  אכילת הזכוכית הגיהוץ וההצלפות בשוטים מיועדים להראות לצופים (לא רק אנו התיירים, גם למקומיים), כי האיש עבר למצב תודעה אחר, ובעיקר לוודא שהמדיום נמצא כבר בתוך התהליך, לפיכך, אין בהכרח סתירה בין "הצגה" לבין "אותנטיות". אין סתירה בכך שלאקט המעשי נלווים אקטים תיאטרליים. הריפוי יכול להיות משעשע.  טקס הטראנס הנו כמעט תמיד תיאטרלי. הדבר עוזר כדי להוציא את האדם מהאישיות שלו עצמו. לעתים נדירות מאד, כולל הטכס ריקוד עד מוות.

הסכנה הגדולה היא שלא לחזור מהטראנס. הטראנס עלול להיות בלתי הפיך. השמאן, כמעט תמיד, יודע כיצד לסיים את התהליך. הדבר מעורר חשדות של רמאות. אחת החידות היא עד כמה נמצא השמאן בשליטה. זוהי המקצועיות שלו וכך הוא יכול לחזור "משם".  יש סוגים שונים של טראנס. לא כולם היסטריים.  טראנס לא חייב להיות כרוך בהשתוללות (כפי שקורה בטראנס של האומבנדה בברזיל). הטכס יכול להיות ערוך בכוריאוגרפיה –   מאד סטטי ומאד מובנה; כמו היפנוזה.  בנוסף לטראנס האלים, ההיסטרי והדרמטי, שמטבע הדברים מושך יותר את תשומת לבנו, קיימים אירועי  טראנס סולידיים מאד הנעשים בישיבה ובשתיקה.  קיים גם טראנס של שקיעה עמוקה, מדיטטיבית, המאפשרת לשמאן לעזוב את גופו ולצאת למסע השמאני שלו אל עולם הרוחות. באירוע כזה העיקר הוא להדגיש כי הטראנס הוא מצב שבו האדם הוא אחר לחלוטין ובמצב בלתי ניתן להגדרה מדויקת. לעתים השמאן מגדיר זאת כטיסה, ריחוף, שיכרון, "התרחבות" של הגוף, עד שהאדם מאבד את תחושת הגוף שלו ואפשר לבצע בגופו מעשים בלתי אפשריים, כמו במצב היפנוטי.

להמשך קריאה: שמאניזם.

טראנס באומנויות הבמה.

למרות שאירועי הטראנס הם כמעט קוסמופוליטיים ורבים מהם מופיעים באירועי במה שונים, דומני שהמעבדה האנושית של באלי רשמה שיאים גם בתחום זה. שם הטראנס הוא כמעט הוויה יומיומית. הטראנס הוא תופעה נפוצה מאד בטקסי ריקוד שונים בבאלי.  במקרים אלו הוא בעיקר קבוצתי. לעתים קרובות הוא ספונטני, כשצופים רגילים מצטרפים לטראנס תוך כדי הריקוד. לא כולם נכנסים לטראנס. יש כאלו שרק לפעמים ויש כאלו שבכלל לא. הגברים הנכנסים לטראנס באופן קבוע בטקסים אלו נקראים "בובוטאן" (Bubutan). כניסתם של אלו לטראנס מוגבלת לטקסים וביתר ימות השנה הם אנשים רגילים לכל דבר והציבור מתייחס אליהם כנורמליים. הבובוטאנים, כפי שהם מעידים על עצמם, וכפי שסבורים כמה אנתרופולוגים,  אינם נהנים מחוויית הטראנס, אינם נהנים לאבד שליטה, ויש מביניהם החשים מבוכה עצומה בסופו, בעיקר משום שביזו את עצמם ברבים.

חוויית הטראנס מתישה אותם ולעתים נדרשים כמה ימי התאוששות. אך פעמים רבות הם אינם יכולים לשלוט בכך. כל האנשים, על פי הבאלינזים, נשלטים על ידי כוחות טובים ורעים לסירוגין. יש המצליחים לשלוט בכוחות האלה על ידי שינון מנטרות ועוד. יש כאילו שאינם מצליחים.  הבוטנטן למשל. בעת הטראנס הם נשלטים על ידי כוחות הקאלה (Kala) האפלים. משום כך מפחיד להיות בוטנטן ואנשים פוחדים ממנו.

מפורסם במיוחד הוא ריקוד הקצ'אק (Kechak), המספר את האפוס ההינדי הקדום "ראמיאנה"[18].  עיקרו: רקדן מרכזי, במצב של טראנס, מתקשר עם האלים או האבות;  מסביב נמצאת מקהלת גברים החוזרים בריתמוס קולני "קֶצָ'אק, קצ'אק, קצ'אק", הקריאות, המביאות אותם למצב של כמעט טראנס, נתנו לריקוד את השם. הריקוד עוצב בשנות ה-30 של המאה ה-20 על ידי וולטר ספיץ (Walter Spies), צייר ומוזיקאי גרמני, שנשבה בקסם התרבות הבאלינזית ומקורו בריקוד טראנס שנקרא "סנגיאנג דֶדָארי" (Sanghyang dedari) מילולית: "אדון עולם" ( = sang אדון; = Hyong אל) ונחשב לריקוד הטראנס היפה ביותר ומכונה גם "ריקוד המלאכים הקדושים".

זהו מחול בו נערות צעירות רוקדות במחול של גירוש שדים, כשברקע מקהילת גברים ונשים בשירת הודיה. הרקדנים הם קרובים של עובדי המקדש ופעמים רבות אין להם מקצוע עצמאי. בסופו של הריקוד, כשהם במצב של טראנס, הם צועדים על פחם בוער, מבלי שרגליהם ייכוו.

יש לציין, שגם בחלק מאומנויות הבמה הבאלינזיות, כמו תיאטרון המסכות- וויינג טופנג (Whayang Topeng) ובמיוחד בריקוד ה"ברונג והרנגדה" (Barong & Rangda), המשתתפים נכנסים לטראנס. זהו סוג של ריקוד טראנס, המסמל את מלחמת האל ברשע. עבור הבאלינזים, הדרמה איננה מחזה לצפות בו, אלא פולחן שנוטלים בו חלק פעיל. לעתים קרובות הקהל הופך להיות חלק מן האירוע. טקס הבארונג והרנגדה שבבאלי, מלווה באופן בלתי נמנע בדיבוק של טראנס פראי, שתופס משלושה – ארבעה ועד לתריסרי אנשים, הנופלים בזה אחר זה, באופן שתואר על ידי אנתרופולוגים כ"שרשרת חזיזים", וממהרים להשתתף בתגרה בפגיונות שלופים.  זהו מראה סוריאליסטי, של אנשים רבים בטראנס המוני המתפשט כמגיפה; עוקר את הפרט הבאלינזי מן העולם השגרתי שבו הוא חי בדרך כלל ומעביר אותו אל העולם המופלא שבארונג ורנגדה חיים בו.  לדידו של איש באלי, להיות אחוז טראנס הרי זה לחצות את הסף של סדר הוויה אחד לסדר הוויה אחר.  לעבור מהעולם שלנו לעולם המופלא והמאיים של מכשפות, מפלצות ויצורים מיתולוגיים.

המונח בשפת באלי לטראנס הוא "נאדי", שמקורו ב'דאדי', שבמקרים רבים תרגומו הוא "להפוך ל…" או "להיות ל…", אך אפשר לתרגמו בפשטות "להיות". בהילולה נסחפים אפילו אלו, שמסיבות כלשהן אינם חוצים את הסף, משום שאלו הם האנשים שעליהם להשגיח כי מעשיהם המשולהבים של אחוזי הטראנס לא יצאו מכלל שליטה. הם מבטיחים שליטה הן באמצעות הפעלת כוח פיסי, במקרה שהם הדיוטות, ואם באמצעות לחשי השבעות, במקרה שהם כוהנים. הבובוטנים, הנכנסים הפוטנציאליים לטראנס, נכנסים לחוויה, גם אם בעל כורחם.  כשהם רואים את הרנגדה הם חשים שנאה עצומה. גופם מתחיל לגרד והם חשים שהדרך היחידה להתגבר על העקצוץ האוחז בגופם היא לדקור את עצמם בכריס (סוג של פגיון). כשטקס הבארונג והראנגדה מגיע לשיאו, הוא מרחף על שפת התהום של האמוק, כשהחבורה הקטנה והולכת של אותם שאינם בטראנס, מאמצת את שארית כוחותיה כדי להשתלט על החבורה הגדלה והולכת של השרויים בטראנס. בקטעים מסוימים, כשנדמה שהרנגדה עומדת לנצח, מתרוממים כמה אנשים אחוזי טראנס, פגיונות בידיהם, ונחלצים לעזרתו של בארונג.  כשהם נוכחים שהיא נעלמה, הם נתפסים בולמוס של חימה ובחוסר יכולת לתקוף אותה, הם מפנים את הפגיונות אל חזם שלהם ונועצים אותם שם. ברגע זה פורצת בדרך כלל מהומה רבתי בקהל, ומכל עבר שועטים צופים אל הזירה כדי להיכנס לטראנס. הם דוקרים את עצמם, מתאבקים זה עם זה, טורפים אפרוחים חיים או צואה, מתגוללים ברפש וכך הלאה, עד שאלו שאינם בטראנס מצליחים להוציא את הפגיונות מידיהם ולכוף עליהם מנוחת מה.  עם הזמן נופלת תרדמת (Coma) על אחוזי הטראנס, שהכוהנים יעירו אותם, רק לאחר שהזו עליהם מים קדושים.

ראו באתר זה: באלי – אומנויות הבמה

הערות

[1] בשיח האבולוציוני והאנתרופולוגי, פְּרִימִיטִיבִיוּת (מהמילה "פרימוס" שמשמעותה "ראשון") היא אפיון הנקשר למינים אלה ואחרים, או תכונות, השייכים לאוסף פרטים קדמוני, ולדרגה התפתחותית קדומה או ראשונית, ביחס למתבונן או לשלב היסטורי או ביולוגי נתון . אולם מכייון שהמושג הפך עם השנים, לנלעג, נכון יותר להשתמש במוגים כמו . "קדמוני", "ראשוני" או אפילו "בסיסי" ולא במושג "פרמיטיבי", שהפך לנלעג

 שמואל א פרק י פסוק ו)

[3] ציון דרך בחייו של מקדש ספציפי. נובע ממכפלות של מספרים מקודשים. ביום זה נערכת במקדש חגיגה גדולה

[4] פסטיבל הוא מעין חג הודיה – המאמינים מגיעים למקדש על מנת לכפר על חטאיהם, ולהודות לאלים על ברכות שקיבלו ועל מחלות שמהן נרפאו. הם עושים זאת באמצעות טקס סגפני, שבמהלכו הם משפדים את גופם עם קרסים, שיפודים ומסמרים כסמל לחנית שהעניקה פארווטי לבנה מורגא (חנית קסמים מיוחדת בכדי שיוכל להכניע את השד הנורא סוראפאדם). בפסטיבל ניתן לראות סגפנים הינדואים רבים הנושאים "קאוואדיס" – מעין מסגרות ברזל/עץ עץ גדולות (המסמלות את הגבעות שבאגדה), המחוברים לגופם על ידי קרסים, שיפודים ומסמרים ממתכת. המסמרים והקרסים מנקבים כל חתיכת בשר אפשרית – לחיים, אוזניים גבות חשופים, ידיים ורגלים.

[5] . יעקב רז, "שמאניזם – המגע עם העולם האחר, הקדמה לספרו של נחום מגד, שערי תקווה ושערי אימה, שמאניזם, מאגיה וכישוף בדרום ומרכז אמריקה, מודן, 1998, עמ' 15.

[6] ראו בהרחבה: אורי שוורצמן, רופא לבן, אלים שחורים, הוצאת אריה ניר, תל אביב, 2007.

[7] http://churchofcandomble.com/the-orixa-omolu/

[8] https://en.wikipedia.org/wiki/Pai-de-santo

[9] ליל כל הקדושים או האלווין (באנגלית: Halloween) הוא חג עממי, הנחגג בערבו של ה-31 באוקטובר, שהוא הערב שלפני חגם של הנוצרים-הקתולים המערביים לציון יום כל הקדושים, וסוף היום שמקצת נוצרים-פרוטסטנטים מציינים כיום הרפורמציה.

מקורו הנוצרי של החג הוא היותו ערב "יום כל הקדושים" המצוין ב-1 בנובמבר. כבר במאות הראשונות לספירת הנוצרים, צוין על ידי הכנסיות הנוצריות השונות "חג הקדושים", שהוקדש לזכר כל הקדושים ומי שמצאו את מותם בשל אמונתם בנצרות. מועד החג לא היה אחיד עד המאה השביעית לספירה הנוצרית, בתקופתו של האפיפיור בוניפקיוס הרביעי. האפיפיור חנך בתאריך 1 בנובמבר את הפנתאון ברומא, שהיה קודם היכל פגאני, והקדישו כ"כנסיית מרים הקדושה של הקדושים המעונים". מאז מצוין "יום כל הקדושים" בכל שנה ב-1 בנובמבר. התאריך נבחר, כפי הנראה, גם בשל קרבתו לחג הפגאני הקלטי, סאמהיין, שצוין בצפון אירופה כסיום הקציר".

[10] ליל ולפורגה או ליל ולפורגיס (בגרמנית Walpurgisnacht) הוא חג דתי במדינות צפון אירופה שמקורו במסורת הפגאנית הטרום-נוצרית. שמו של החג נגזר משמה של ולפורגה הקדושה, מיסיונרית אנגלייה בת המאה ה-8 ואחותם של ויניבלד הקדוש וויליבלד הקדוש, אשר התקדשה בתאריך זה ב-870. מועד החג הוא ליל ה-30 באפריל או ה-1 במאי, שנחשב בתרבות הוויקינגית ליום תחילת האביב והתאפיין במסורת של שמחה וחגיגה, ריקודים ומדורות.

התפשטות התרבות הוויקינגית בצפון אירופה הביאה עמה את מסורת החגיגות לרחבי היבשת. ראשוני הנוצרים באירופה נהגו "לנצר" מנהגים פגאניים מסורתיים, ויצרו את הקשר בין החג המסורתי של עובדי האלילים לנצרות המתפתחת. אחד המאפיינים של חגיגות בוא האביב הוא הבערת מדורות, המסמלות את המעבר מהקור והחשכה של החורף לחום ולאור של הקיץ. בגרמניה מקושר ליל ולפורגה גם לתרבות הכישוף, ובו חוגגות המכשפות ורוקדות סביב האש.

[11] ולקיריה (נורדית עתיקה  Valkyrja,: "היא הבוחרת את הגופות") היא אחת מקבוצת ישויות נשיות במיתולוגיה הנורדית. תפקידן של הוולקיריות, המשרתות את האל אודין, הוא לבחור את הלוחמים הראויים ביותר בשדה הקרב וללוות אותם להיכל ולהאלה לאחר מותם. הוולקיריה היא בעיקרו של דבר ישות הקשורה למוות ולקרבות, אך דמותה השתנתה בצורה מהותית במהלך ההיסטוריה. הוולקיריות נקשרו תחילה לעורבים וללהקות הזאבים אשר פקדו את שדות הקרב. ייתכן שהעורבים נחשבו לוולקיריות, ואכילת הגופות נראתה כשלעצמה כבחירת המתים; וייתכן כי העורבים נחשבו רק מלוויהן של הוולקיריות. בנוסף, ביכולתן להשפיע על מהלך הקרבות, לעזור ללוחמים מסוימים, ולהזיק לאחרים. הן עושות זאת באמצעות כבילת אותם לוחמים בשלשלאות בלתי נראות המאטות אותם ומונעות מהם להילחם כהלכה. לעיתים, מסייעות הואלקיריות לחסל דווקא את הלוחמים הטובים ביותר, משום שאודין שואף להביא אותם להיכלו בולהאלה כדי שיעזרו לו בקרב האחרון נגד הענקים. בחלק מהאגדות, ואלקיריות שונות מסתבכות כאשר הן מתאהבות בלוחם מסוים, ומסרבות למלא את פקודתו של האל אודין להמיתו בקרב. המפורסמת ביותר מבין הואלקיריות הללו היא ברינהילד (ברונהילדה) שהאל אודין מרדים אותה בתוך מעגל להבות, ממנו יוכל לחלצה רק הגיבור הגדול ביותר.

[12] ליל ולפורגיס הראשון (בגרמנית: Die erste Walpurgisnacht), אופוס 60, קנטטה לסולנים מקהלה ותזמורת על פי פואמה של יוהאן וולפגנג פון גתה. את הפואמה "ליל ולפורגיס" כתב גתה בשנת 1799. היא מתארת טקס פגני עתיק שהוא שריד למסורת קדומה בטרם השתלטה הנצרות על השבטים הפגניים הגרמאנים. על פי המסורת, בלילה שבין ה-30 באפריל ל-1 במאי, בשעת חצות, נפגשים השדים והמכשפות להילולה סוערת על פסגת הר ברוקן שבהרי הארץ (Harz) שבדרום גרמניה. טקס זה מציין את גירוש אפילת החורף ובוא האביב.

[13] "דהרת הוולקירות" (בגרמנית: Walkürenritt) הוא קטע מוזיקלי המנוגן בתחילת המערכה השלישית של האופרה "הוולקירות" מאת ריכרד וגנר, שהיא האופרה השנייה מתוך ארבע במחזור האופרות "טבעת הניבלונג".

המוטיב המנחה של היצירה נכתב בשנת 1851 והטיוטה הראשונה של היצירה כולה נכתבה בשנת 1854, כחלק מהאופרה שכתיבתה הושלמה כשנתיים מאוחר יותר. לצד "מארש החתונה" ("מקהלת הכלה" מתוך האופרה "לוהנגרין") נחשבת דהרת הוולקירות לקטע המוכר ביותר במכלול יצירתו של ואגנר. אורכו של הקטע המוזיקלי, המופיע בתחילת המערכה השלישית הוא כ-8 דקות. עם הרמת המסך מתגלה פסגת ההר

[14] בין שני עולמות: הדיבוק הוא מחזה מאת ש. אנ-סקי, אשר חובר בין השנים 1913 ל-1916. "הדיבוק" הועלה לראשונה ביידיש ב-1920 על ידי "הלהקה הווילנאית" בוורשה. ב-1922 ערך תיאטרון הבימה במשכנו במוסקבה, את הצגת הבכורה של הגרסה העברית, בתרגומו של חיים נחמן ביאליק ובבימויו של יבגני וכטנגוב. העלילה מספרת על בחור ישיבה אביון ששמו חנן, המאוהב בלאה, בת הגביר. כשמתברר לו שתינשא לאחר, הוא מת, אך נשמתו נאחזת כדיבוק בגופה. אביה מביאה אל צדיק כדי שירפאה, ובעת גירוש הרוח מתברר סוד אפל מן העבר. המחזה, שעוסק בפולקלור ובמיסטיקה יהודיים, הפך לאחת היצירות הקאנוניות של התרבות היהודית. הוא הוצג והתפרסם בכל רחבי העולם. ההיסטוריון פרופ' מיכאל ס. שטיינלאוף כתב: "'הדיבוק' – שהוא יהודי מזרח אירופאי באופן בולט וללא מנוס – הצטרף למעט יצירות המופת שהצליחו להשתחרר מכבלי המקום, הזמן ואף השפה בה נכתבו ולהפוך לקלאסיקה… הוא הפך לשגריר הרשמי של התיאטרון היהודי אל העולם." תפקידה של חנה רובינא כלאה של "הדיבוק"הפך לקלסי

[15] אני משתמש בשדים וברוחות ובמזיקים ובלילין בשני אופנים," אמר פעם בשביס זינגר. "ראשית, אני משתמש בהם כסמלים, אף – על – פי שאינני סימבוליסט. ספרותנו מלאה סמלים ואני משתמש בפולקלור ובסמלים כאשר אני חושב זאת למתאים. אך אישית אני גם סבור כי אנו מוקפים ישויות, כוחות, שאיננו יודעים עליהם דבר ושנדעם בעוד שלוש מאות אלף שנים או לעולם לא". השדים המככבים בסיפורי הקובץ הזה לובשים על פניהם את מסכת הלץ – שהיא אחד מפניו הידועים של השטן או הסיטרא אחרא.

[16] אורפיזם היא כת מסתורין יוונית פילוסופית-דתית אשר בלטה במאה השישית לפנה"ס והשפיעה על התרבות היוונית בתקופתה, ולאחר מכן על המיסטיקה והאוקולטיזם בכלל. הכת הוקמה בהתאם לסיפור המיתולוגי העוסק באל אורפיאוס אשר היה מחבר הפיוטים הקדושים מהם נשאבו הדוקטרינות האורפיאיות. האמונה המרכזית של כת זו היא גלגול הנשמות, גרסה יוונית לקארמה, כנראה בעקבות הסיפור המיתולוגי בו אורפיאוס יורד להשיב את אהובתו מהשאול בו מולך האדס. חסידי כת האורפיזם כונו אורפים. הם תיארו את מוצא העולם באופן מופשט ופילוסופי יותר ברוחו, לעומת תיאורו של הסיודוס המשורר האפי היווני המוקדם, שחי במאה השמינית לפנה"ס וכתב את התיאוגוניה. כיוון שתיאורם של חסידי הכת היה פילוסופי יותר, הוא פנה לקהל מצומצם יחסית, מה שמנע מן הכת לגדול באופן משמעותי.

[17] ראו בהרחבה: זאב בן אריה, יופיו של הוורד, טיולי תרבות ורוח בבולגריה, הוצאת פראג, יפו

[18] הראמאיאנה ("מסעו של ראמה") היא אפוס המגולל את סיפור עלילותיו של האל והמלך ראמה. במרכזו של האפוס סיפור מסעו של רָאמָה לחלץ את אשתו סִיטָה מידיו של השד רָאוָונָה שחטף אותה, ומלחמתו של ראמה בצבא השדים. הראמאיאנה היא מהפופולריים שבסיפורי הספרות ההודית העתיקה והמודרנית, הן הקלאסית והן הפופולרית, ולצד המהאבהארטה, מהווה את אחת משתי היצירות האפיות הידועות והחשובות ביותר בתרבות הודו העתיקה.לדעת החוקרים, הראמאיאנה חוברה בסביבות המאה השלישית לפנה"ס. לפי המסורת, המאורעות שמסופרים בה התרחשו בטְרֶטָה יוּגָה, התקופה המיתית השנייה; כלומר, לפני כמיליון שנה. הגרסה הקלאסית החשובה ביותר של הראמאיאנה חוברה בסנסקריט באופן שירי, ומונה כ-24,000 בתי שיר. במסורת ההודית, גרסה זו של הראמאיאנה מיוחסת לחכם וַלְמִיקִי, ונחשבת לשירה הראשונה שחוברה ונשמעה בעולם (קאביה). לראמאינה גרסאות אינספור (בהן אף גרסאות ג'איניות ובודהיסטיות), והיא עמוסה במשמעויות פילוסופיות ודתיות. יש המדמים אותה לשפה, שבאמצעותה מבטאות, קבוצות חברתיות ופוליטיות שונות בהודו את תפיסת עולמן. אפוס הראמאיאנה נדד גם מחוץ להודו, לארצות נוספות שבהם מצויים מאמינים הינדים, כגון לאוס ותאילנד. לראמאיאנה מיוחסת חשיבות מיוחדת על ידי הלאומנים ההינדים, הרואים במלכותו של ראמה (ה"ראם-ראג'") את תור הזהב של הודו, ואת התגלמות המלכות ההינדואית האידיאלית.