שמאניזם

כתב : גילי חסקין

ראה גם מאמר מקוצר, חווייתי יותר – בגלל הרוח.

ראו גם שמאניזם במונגוליה.

ראו באתר זה: אירועי טרנס בפולחן ובפולקלור.

ראו כתבה מ-NRG – עולם בטראנס.

ראה כתבה במגזין מסע אחר: הולכים על גחלים

להרצאה על שמאניזם ואירועי טראנס.

המטייל המתעניין, נדרש לעיסוק בשמאניזם, בטיול בסרילנקה, טיול בבאלי, בסיביר, באמריקה התיכונה והדרומית, באפריקה השחורה, בטיול לברזיל  וכמובן במונגוליה.

"שמאניזם (Shamanism)" הוא מושג רווח ונהוג להשתמש בו בימינו, שימוש אינפלציוני, כשם כולל לכל התחום הנוגע בעל טבעי, או זה הסמוי מן העין. שמעתי את המושג הזה לא פעם מפי מדריכי טיולים מחד ומשתתפים בסדנאות רוחניות מאידך. שמאניזם הוא מושג בו נתקל לעתים קרובות המטייל בהודו, בסיביר, במונגוליה, במקסיקו, בגואטמלה בדרום אמריקה ובמערב אפריקה. התופעה השמאנית היא תופעה אוניברסלית במרחב ובזמן, ואי אפשר להתעלם ממנה מבחינת הדומיננטיות שלה בחברות מסורתיות.

שמאניזם הוא מכלול של שיטות אקסטטיות ותרפויטיות המבקשות להשיג קשר עם היקום המקביל והבלתי נראה של הרוחות, על מנת להשיג את תמיכתן בניהול עניינם של בני האדם[1]. שמאניזם, על סוגיו השונים, היה נפוץ בכל היבשות וברוב התרבויות. מכיוון שפעמים רבות, השמאן נכנס לטראנס, כדי ליצור קשר עם עולם הרוחות, כל כניסה לטראנס, מכונה בטעות, "שמאניזם".

העיסוק בעל טבעי

פרופ' נחום מגד, שחקר את העיסוק בעל טבעי בתרבויות אמריקה האינדיאנית, מסביר בספרו "שערי תקווה ושערי אימה", כי בעולם הקמאי, היום כמו בעבר, כל יום טומן בחובו סכנה ותקווה.  הכול מסוכן, ומכאן הצורך לפתח את הפעילות הסודית שתמנע את הסכנה שפוחדים ממנה.  פעולה זו היא העשייה המאגית.  המוח האנושי אוהב הרפתקאות, ואחת מהן היא החשיבה המאגית.

החל מסוף המאה ה- 19, הופיעו באירופה עשרות כתות ספיריטואליסטיות שעניינן התקשרות עם רוחות. דווקא העולם הפוסט מודרני, המודע למוגבלותו של המדע בפתרון בעיות פיזיות, נפשיות, חברתיות ואחרות, ערך והמציא מחדש שמאניזם בן זמננו, שנובע גם מן הכמיהה לפרוץ את גבולות החוויה הנורמלית. אנשים רבים, גם בחברה המערבית, הולכים ללא בושה לאנשים הטוענים שיש ביכולתם ליצור קשר עם העולמות "ההם", מקבלים מהם עצות, ברכות ומזור למכאוביהם. גם אנשים שחינוכם 'מערבי' מודרני עוסקים ב"ספיריטואליזם" ומשתתפים ב"סיאנסים", או לחילופין באירועי "תקשור". גם ליציר החברה המערבית יש כמיהה אל הלא נודע, אל מה שמעבר ויש תחושה שהחינוך המערבי אינו מכסה עת כל החוויה האנושית האפשרית. מה שקרוי "שמאניזם", הוא אחת הטכניקות לגעת בחוויה אחרת.

אחד היסודות לתופעה השאמאניסטית היא המאגיה, הכישוף ומקומו של השמאן בשימוש בה.

מאגיה

מאגיה היא פעולה שבאמצעותה אפשר לגרום גם לאלים לעשות מעשה מסוים. הוא פעילות שנועדה להשפיע על המציאות באמצעים על טבעיים. זוהי אמונה שעל פיה יש ביכולתו של אדם, בעל תכונות מיוחדות, לשלוט על איתני הטבע, על ישויות אחרות בעלות עצמה, ועל הזולת. השליטה או ההשפעה נעשים באמצעות מחשבה, דיבור, לחש ותנועה דרמטית, הפועלים יחד במסגרת טקס. באמונה המאגית משתחרר האדם מכבלי האפשר ומכניס לתוך חייו את האמונה בבלתי אפשרי. ללא אמונה זו אין לו יכולת להתמודד עם פגעי הטבע ועם אפסותם של החיים. המאגיה היא לפעמים בקשת עזרה מן העל טבעי, כדי לשלוט בטבעי ולקבל ממד של תקווה.  לפעמים זו בריחה ממציאות, ולפעמים היא משרתת את השנאה, את הרצון לפגוע בזולת, כחלק ממאבק קיומי או כנקמה.

מקור המונח "מאגיה" הוא בשמם של המכשפים הפרסים והמדיים הקדומים, שכונו "מאגים" או "מאנאים" (בעברית "אמגושים"), ומכאן גם הביטוי "מאניה" ביוונית, שמשמעותו טירוף. לפי ההגדרה של המיסטיקן אליסטר קראולי (Aleister Crowley): מאגיה היא "התורה והאומנות של גרימת שינוי במציאות (הפיזית) בהתאמה עם הרצון (של המאג)". כישוף הוא אחד השלבים בפעולה המאגית. מאגים וטקסים מאגיים קיימים בכל הדתות ובכל התרבויות. יש להבחין בין סוגים שונים של מאגיה. היות שמדובר בסוגים שונים של טקסים. יש להבחין אם כן בין שני סוגי מאגיה: מאגיה שחורה (שנועדה להרע, לפגוע באויב וכדומה) לבין מאגיה לבנה (שנועדה לעזור, להציל, להגן, לרפא וכדומה).

התפיסה הנוצרית חילקה את המאגיה ללבנה (עיונית) ושחורה (מעשית), ממש כשם שהקבלה חולקה לשתי קטגוריות אלה. מאגיה לבנה היא מושג בעל קונוטציה חיובית לחלוטין. אנו מוצאים את המאגיה הלבנה באגדות ילדים בדמות הפיות והמלאכים, או אפילו הקוסמים שמביאים אושר והצלחה לדמויות הראשיות, לאחר מאבק וסבל. המאגיה השחורה קשורה בדרך כלל להטלת קללה. למאגיה שחורה יש שמות רבים בתרבויות רבות. בשנים האחרונות התפרסמה הקימבנדה (Quimbanda), המאגיה השחורה הפופולארית מאד בברזיל של ימינו, עד כדי כך שגם הציניקנים, המבטלים אותה במחי יד, אינם ששים להרגיזה…

אלה כאלה נתפסו כבעלי יכולת שליטה על שדים (לפעמים גם על האלוהים) – וגם על חיות ואנשים או על כוחות הטבע. בידי העוסק במאגיה, שכונה לעתים "קוסם" או "מכשף", היתה יכולת להוריד גשם, לעורר ברקים ורעמים, או להעביר שדה תבואה ממקום למקום, באצבע צרדה.

למאגיה מקורות קדומים ביותר. החוקר ג'אורג' ג'יימס פריזר (Frazer)[2], שחקר את המאגיה לעומקה, הביא  בספרו "הענף המוזהב" (The Golden Bough"), הרבה דוגמאות לפעולות מאגיות, בהן נראים אנשים מציירים בעל חיים, אולי כדי לשלוט בו – כפי שעשו לפני 20,000 שנה במערות אלטמירה (Altmira) בצפון ספרד[3]. ציורי המערות מוכיחים, לדעתו, כי כבר האדם הפליאוליתי ( מתקופת האבן הקדומה) עסק כנראה בכשפים, ומאז נקשר הכישוף בדת קשר בל יינתק. כמעט בכול הדתות הקמאיות, עסקו במאגיה.

כתבים עתיקים מהאלף השני לפנה"ס מתארים את השימוש בקמעות ובפתקים, שעליהם נרשמו ברכות וקללות. כך למשל "כתבי המארות" שנמצאו במצרים בראשית האלף השני לפני הספירה[4]. שמות של ערים אויבות למצרים נרשמו על צלחות חרס , אותם שיברו בטקס, שהיה אמור להביא קללה על אותן ערים. חרטומי מצרים הרבו לעסוק במאגיה. עיסוק שבא לידי ביטוי בסצנה של הפיכת המטות לתנינים: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר: כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר, תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת; וְאָמַרְתָּ אֶל-אַהֲרֹן, קַח אֶת-מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי-פַרְעֹה- יְהִי לְתַנִּין"[5]. יש שפירשו, שהמופת הוא מעין "מבחן קבלה" לחבורת הקוסמים המצריים. בארץ מצרים, המתפארת במכשפיה וחרטומיה, כל מי שרוצה לקבל "זכות דיבור" חייב להוכיח את כוחו במעשה קסם כלשהו. לכן אמר פרעה "תנו לכם מופת".

בעולם היווני-רומאי העתיק נודעה חשיבות רבה למאגיה, בשל האמונה ביכולותיה להשפיע על המציאות באמצעות העל טבעי, ואף לשלוט בה. המאגיה היא ניסיון למשוך כוחות עליונים למציאות הארצית כדי להשפיע על משאלותיו של האדם. מכשפים וקוסמים היו בעלי מקצוע במעמד מכובד אשר היו חלק בלתי נפרד מהקהילה בעולם היווני-רומאי העתיק בשל השפעתם על כל שטחי החיים[6]. אלו לא היו תושבי קבע או אזרחים, אלא אנשים שנדדו בין קהילות. בדרך כלל נמצאו בפונדקי דרכים, בתי בושת, מקדשים וצמתי דרכים. למרות היותם חלק בלתי נפרד מהקהילה וקשריהם היו מול כלל המעמדות, התקשורת עמם נעשתה לרוב באמצעות משרתים ולא דרך מגע ישיר. השלטון הרומאי, כמו הדת היהודית שקדמה לו,  ניסה לדכא את השימוש במאגיה על ידי ענישת העוסקים בה, זאת בעקבות הסכנה הכרוכה בכשפים. ניסיונות אלו לא צלחו והשימוש בקסמים וכשפים נותר נפוץ בכל רחבי האימפריה הרומית.

המאגיה מוזכרת גם, בשומר, בתרבויות המזרח הרחוק ובאמריקה הילידית ("אינדיאנית"). המאגיה קשורה למאנה (Mana) הפולינזי[7], הקא (Ka) [8] רוח החיים של מצרים העתיקה והג'ין (שד) הערבי[9].  גם חברים בכתות מיסטיות מסוימות, כמו הקבלה המעשית, עסקו במאגיה, כלומר, ביכולת לשלוט ולקבל כוחות על באמצעות ידע שניתן רק ליחידי סגולה. בטקסים מאגיים, מדליקים אש על פני האדמה, כדי להבעיר אש בשמיים (שמש) – כפי שעשו האצטקים על מקדש הויצ'ילופוטלי (Huitzilopochtli)[10] ביום הקצר בשנה. וכפי שעושים הנוצרים בחג המולד והיהודים בחנוכה (יתכן מאד שתאריכו של  חג המולד ואולי גם חג החנוכה היהודי , קשורים למועד זה). מנהגים אחרים הם שפיכת מים על שדה והשמעת קרקור צפרדעים, יביאו להורדת גשם, וקיום יחסי מין בין שני בעלי החלקה יביאו לפוריות האדמה.  קבורת חפץ, תוך קישור בין החפץ לאיש מסוים, תביא למותו של האיש[11].

בעולם העתיק, כמו גם כיום, כישוף נחשב עניין אקזוטי. מצרים, מסופוטמיה ופרס היו ארצות בהן התמחות בכישוף נחשבה רווחת. במצרים נתגלו מספר גדול של כתבי פפירוס בנושאי כישוף בשפות יוונית, בקופטית ובמצרית עממית. יש עדויות לשימוש ב"מילות כישוף" שנחשבו בעלות כוח שליטה ברוחות; שימוש במטות, בשרביטים ובכלי פולחן אחרים ועוד.

גם בתרבויות הקדומות של אירופה יש תיעוד טקסטואלי לעניין מדיומים. רבים מן הכשפים דורשים הבאת ילד למעגל הכישוף כדי שישמש צינור להעברת מסרים מן הרוחות. בזמנו של יוליאנוס הכופר, קיסר ביזאנטי מהמאה הרביעית לספירה, ש"זכה" לכינוי זה בשל כפירתו בנצרות, קמו לתחייה עיסוקי הכישוף הקשורים לנאו אפלטוניות, תחת מסווה של תאורגיה (ביוונית: theurgia) שהיא מאגיה שעוסקת בכוחות אלוהיים ובהתקרבות אליהם[12].

העיסוק בכישוף בימי הביניים, תחת השפעת הכנסייה, הוגבל לרוב ללימוד תורת הנסתר ולאיסוף לחשי קסם. לאלברטוס מגנוס (Albertus Magnus)[13] יוחסו כוחות רבים מעין אלה. בימי הביניים המוקדמים החל להתרבות השימוש בחפצים לא רק כאובייקטים נערצים, אלא גם כמכילים כוחות שמעל הטבע. סופרו מעשיות על עצמים שבכוחם להשפיע על מלאכים לבצע ניסים, לא רק בריפוי חולים, כי אם גם למטרות כמו השפעה על תוצאות קרבות. החפצים האלו היו לקמעות, וכנסיות חתרו להשגת קמעות מעין אלה מתוך רצון להפוך למקומות עליה לרגל. כמו בכל תחום בו יש עניין כלכלי, הביקוש הביא לעלייה בהיצע. סיפורים על קמעות עושי קסם של קדושים הופצו וקובצו לאוספי מעשיות.

פרייזר שהוזכר לעייל, סבר כי המאגיה מבוססת על עקרונות אנימיסטיים, מכוונת אל הטבע ובאה לידי ביטוי, בטקסים מסובכים האמורים להעביר כוחות אלו לטובת האדם. אחד הרעיונות המשפיעים ביותר שלו הוא התאוריה על אבולוציה תרבותית. פרייזר מקצה לדת ולכישוף בתאוריה זו מקום נרחב. התאוריה של פרייזר לגבי האבולוציה התרבותית ביקשה לתאר באופן רחב, שלושה שלבים שהתרבות עוברת במשך זמן התפתחותה : מאגיה, דת, ומדע. שלטענתו המאגיה הקדימה תמיד את הדת. הוא גם הגדיר את המאגיה בנפרד מהאמונה הטפלה, והציג השקפה אמביוולנטית, בסופו של דבר, על מקומה בתרבות.

הקוסם

זהו האדם העוסק במאגיה ומשתמש בה לריפוי, לגירוש המחלה, להגנת כפר, להורדת הגשם, או להשמדת שבט. המאבק בין משה רבנו לבין אצטגניני פרעה היה מאבק מאגי, עד שהאצטגנינים לא יכלו להתמודד עם הנעשה על ידי משה. בתרבות המקראית (וגם המצרית) קבעו שיש מישהו שמעל לקוסמים והוא האל, שמעשיו אינם ניתנים לחיקוי.  למעשה נהג האל בבריאת העולם כקוסם גדול.

המכשף

הקוסם עושה דברים לתועלת הפרט והקהילה והמכשף פועל נגד האדם והקהילה. וטרתו של המכשף היא לגרום נזק, בגלל שמישהו מעוניין ברע או הזמין אותו. ". ה קסם זה טוב – כישוף זה רע במונח "כישוף" , טמונה קונוטציה שלילית, הן של חוטא ושל כפירה והן של קוסם רע המשתמש בפולחנים אפלים. מוניטין שלילי זה, נשתמר היטב באגדות הילדים, בדמותה של המכשפה הרעה. על פי אמונות עממיות, למכשפה כוחות מאגיים והיא משתמשת בהם בדרך כלל כדי להזיק לבני אדם. לעיתים היא יוצרת בריתות עם שדים ועם השטן. במהלך ההיסטוריה נרדפו נשים רבות בחשד לכישוף. נשים מכשפות מהוות מוטיב שכיח באגדות עם[14].

כישוף וקסם זה אותו הדבר. השאלה היא מי בפרשנות הצד השני. הדמוניזציה של הקסם/ הכישוף מהווה מוקד התנגשות אמיתות ותרבויות ומשרתת ושירתה לאורך ההסטוריה בין השאר את הפטריארכיה. אנחנו פוחדים ממה שאנחנו לא מכירים, אז מי שלא מכיר בשבילו זה כישוף וזה מפחיד ומי שמכיר קצת או שזה לטובתו ברגע נתון קורא לזה קסם. מי שמכיר טוב אגב קורא לזה החיים. מי שאוסר את זה יודע שזה לא המצאה אחרת לא היה אוסר. כל מי שלא "מאמין" בזה לא היה עוסק בביטול של זה לאורך ההסטוריה. אם זה מדומיין אז למה לעשות כל כך הרבה לאורך ההסטוריה כדי לאסור את זה? כי זה מתנגש עם אמיתות דתיות או חברתיות ששולטות  באותו מקום באותה תקופה.

בתנ"ך, השורש כש"פ מופיע לראשונה בספר שמות, פרק ז', פסוק י"א: "וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן". בפרשת בלעם מסופר כיצד ביקש בלק מלך מואב, מבלעם בן בעור (שהיה כנראה מכשף מפורסם), לקלל עבורו את ישראל, והלה בונה לשם כך שבעה מזבחות, כפי שנהגו הקיסמים הבבלים באותה תקופה (שכונו " בארו" – מנבאים בכבדי חיות, בחלומות; או אשיפו = אשף).  כמו כן, איסורי כישוף ביהדות נזכרים במספר מקומות בתורה, ונמנים בתרי"ג מצוות. הראשון שהם הוא הנזכר בספר שמות, פרק כ"ב, פסוק י"ז: "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה". פירוש למונח זה מופיע בהרחבה בתורה שבעל-פה. מכאן אולי העתיקו הרומים את הצווים נגד מכשפים ??

התורה אוסרת על כישוף: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף"[15].  ואף גזרה דין מוות על העוסקים בו, כנאמר: "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה"[16]. המפרשים מציינים כי "דיבר הכתוב בהווה", כלומר הפסוק נקט לשון נקבה בהקשר זה, מכיוון שרוב העוסקים בתחום היו נשים, אך הן האיסור והן הענישה שווים גם כשמדובר בגברים. טעמים שונים ניתנו לאיסור, ביניהם הרחקה מעבודה זרה (הכישוף היה חלק מהדתות הפגניות). בספר שמואל נודע לקורא בעקיפין, דרך דבריה של בעלת האוב ("הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת-אוֹב בְּעֵין דּוֹר" ), על הרג מכשפות שנעשה בידי שאול המלך (" תֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֵלָיו, הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה שָׁאוּל, אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת-הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִי, מִן-הָאָרֶץ")[17]. בספר נחום כתוב: " מֵרֹב זְנוּנֵי זוֹנָה, טוֹבַת חֵן בַּעֲלַת כְּשָׁפִים; הַמֹּכֶרֶת גּוֹיִם בִּזְנוּנֶיהָ, וּמִשְׁפָּחוֹת בִּכְשָׁפֶיהָ"[18]. כאן יש קישור בין פיתוי מיני לכשפים.

בגלל מיעוט השימוש בכישוף לסוגיו, התמעטה והלכה הספרות ההלכתית העוסקת בכישוף, בעוד שבימי קדם, על חברי הסנהדרין הייתה חובה לדעת את מקצוע הכישוף, כדי שיוכלו לדון את המכשפים ולהכיר בהם[19]. כיום נשארו רק שרידים הלכתיים המתייחסים לכישוף[20].

במערב היוו המכשפות לעיתים קרובות איום על השלטון והסמכויות המקומיות, הדתיות והמדעיות. פרקטיקות אחדות, הקשורות לצמחי מרפא, שויכו לעיסוק בכשפים, ביניהם צמחים עם השפעות פסיכואקטיביות[21]. נשים שהואשמו בכישוף נרדפו והוצאו להורג על ידי סמכויות אלו. באנגליה, בימי הביניים, נשים נשרפו והועלו על המוקד במסגרת ציד מכשפות. בין האישומים שהאשימו מכשפות היו: גרימת עקרות, פגיעה ביבולים, גרימת מחלות ומוות, פיתוי, שינוי צורה ויצירת קשרים עם השטן.

הכנסייה הקתולית בתקופת ימי הביניים רדפה אחרי נשים חסרות מגן[22], במיוחד נשים לא נשואות – רווקות, גרושות ואלמנות – תוך האשמתן בכישוף. הרדיפה אחרי המכשפות תפסה תאוצה בתחילת המאה ה-15, תום ימי הביניים ותחילת הרנסנאס. אפשר ליחס את ראשיתה הממוסדת לבולה שהוציא האפיפיור אינוקנטיוס השמיני ב-1484, השנה שבה החלה כהונתו, לבקשת האינקוויזיטור הגרמני היינריך קרמר. "שמענו בצער", כתב אינוקנטיוס, "על גברים ונשים המוסרים עצמם לשדים ומבצעים מעשי כישוף המזיקים לאדם, לחיות המשק ולכל תנובת השדה". מסמך משנת 1493, שנמצא בספרד, מדבר על המכשפות, המאמינות בזכותן המלאה להפיץ את תרעלת דרכיהן הרעות, להטיף למעשי זימה ולעבודת השטן ומצדיק שימוש בעינויים, כדי לגרום להן להתוודות. נכתב שם ש"אין דבר רחום יותר ממוות בשריפה. האש מאכלת את הבשר, אך מטהרת את הנשמה"[23]. עד היום "ציד מכשפות"[24]. הוא ביטוי שמתאר האשמה חסרת בסיס, רדיפה ומשפט לא הוגן[25].

[כנראה שהמושג  WITCH הגיע במקור מ WIT שזה חכמה. אגב, התרגום של WITCH זה מכשפה ולא מכשף. ארכיטיפ האישה הפראית, החכמה העצמאית הלא נשואה היושבת בשולי החברה, לא התאים למודל החברתי הפאטריארכלי. איים על קיומו ועל שלטונו].

על פי נחום מגד, הקוסם (החיובי, הטוב) הוא חלק מהקהילה ואילו המכשף (השלילי, הרע) מנודה, נמצא בשולי החברה, אבל ממשיך להתקיים כי חלק מהחברה זקוק לו. בנקודת המבט של חלק מהדתות, "כישוף" שימש כמונח שלילי עבור פולחנים פגאניים של קבוצות אתניות יריבות, נחותות לכאורה, המחללות שם אלוהים ועובדות אלילים. הדתות המונותאיסטיות תמיד גינו את העוסקים בכישוף, וראו בכישוף מאפיין של פוליתאיזם (שהיהדות מכנה "עבודה זרה" והנצרות מכנה "פאגאניזם") ושל תרבות נחותה.

ההבדל בין קוסם ומכשף לא תמיד ברור. לא תמיד יש הבחנה ברורה בין שני בעלי התפקידים. הרבה מן הקוסמים מסוגלים להרע, ויש מכשפים השולטים בטכניקה הקדושה של הטוב. גם המונח "קסם" כ-"Magic" קיבל הקשר שלילי משמם של כוהני דת זרתוסטרה – "Magi" – כפי שנטמע מהאמונה היהודית ומהשפעותיה על דתות המערב. כל המתנגדים לאמונה העברית, על מסורותיה ועל תרבות האמונה שלה, או חסידי דתות אחרות הואשמו בשימוש בקסם, בהם גם חסידי הנצרות והאסלאם כשעוד היו דתות מתפתחות.

בין שני בעלי תפקידים אלה – קוסם ומכשף- נמצא השמאן (Shaman), שהינו בעל תכונות מיוחדות ובעל תפקידים מוגדרים ביותר בשבטו.

השמאן

בעת העתיקה, בכל שבט או קבוצה קטנה יותר, היו שתי דמויות מפתח. האחת היא של המנהיג, האמיץ ביותר, המארגן הגנה על שבטו ומוליך אותו למחמה באחרים, החזק דיו להביס גברים אחרים שאיימו עליו והנבון דיו כדי לסכל מזימות במאבק הנצחי לרשת אותו. מרגע שנכנס לתפקיד, המנהיג קיבל לידיו את האחריות על השבט בעולם הפיזי. הדמות השניה והחשובה לא פחות, היתה זו של השמאן. משחר האנושות האדם מודע לקיומו של כוח כביר שנותן ולוקח חיים, בלי שיוכל להסבירו.

לא כל אדם ניחן ביכולת התקשרות אל הרוחות. אולם בכול קהילה היו אנשים, שלהם היה היכולת. אי לכך, כל חברה גייסה את האדם, או האנשים, שהתגלתה אצלם היכולת ליצור קשר עם העולמות האחרים ולתווך בינם לבין עולמנו. בעולם של חקר הדתות, מכונים אנשים אלה בכינוי הכללי "שמאן"[26]. השמאן איזן את כוחות העולם הרוחני עם כוחותיו של העולם הפיזי.

השמאנים הם השער דרכו כוחות אלוהיים זורמים לארץ ובקשות אנושיות עולות למרומים. הם השומרים על שיווי המשקל העדין שבעולם – על ההרמוניה ההכרחית, שבלעדיה לא רק העתיד ימחק, אלא גם להווה אין ממשות[27].

השמאניזם קדם לפולחן. זהו אקט מעשי. הוא יכול להיות מלווה בסממנים דתיים, אך איננו קשור למערכת מסודרת של כללים. מקור המילה "שמאניזם" מהמלה הטוֹנגוּסית (שפה מתה מהקבוצה האורל-אלטאית) – שפת עם שהיה קיים לגדת נהר היינסי שבסיביר, שם הפרקטיקה השמאניסטית היתה חזקה במיוחד.

זאב בן אריה כותב באתר האינטרנט שלו "תרבויות עולמי": בדתם של השבטים הנודדים בערבות של איראואסיה, מופיעה דמותו של השטן, כמתערב במעשה בריאת העולם, משתלט על בני אדם וכתוצאה מכך מספיק לשטן להתערב ולהכניס לאדם את יצר הרע. לכן יש חולי ומוות. לכן העולם זקוק למדריך נשמות, מתקן ומרפא וכך נולד תפקידו של השמאן. חוקר הדתות מירצ'ה אליאד ((Mircea Eliade כותב בספרו "תולדות האמונה והרעיונות הדתיים": "השמאן הוא בו בזמן תיאולוג ומומחה לשדים, מומחה לאקסטזה ותרופות, עוזר במסעות הציד, מגן הקהילה והעדרים, פסיכומופ (מלווה נשמות המתים אל העולם שמעבר) ובחברות מסוימות, אף משורר ואדם מלומד ובקיא. אליאד כתב ספר מקיף עלה שמאניזם, תוך התמקדות באסיה התיכונה, מונגוליה וסיביר. הספר נקרא "שמאניזם – דרכים ארכאיות של אקסטזה" (les techniques archaïques de l'extase), יצא לאור בשנת 1951. הרבה לפני שהנושא נהיה פופולרי בקרב שוחרי העידן החדש. הוא חקר את הסמליות של התוף השמאני והתלבושות. לפי טענתו, השמאניזם היא הדת המקורית של האדם בתקופה הפליאוליתית. הוא טוען שהשמאניזם הוא דת, מאגיה ומיסטיקה, במובן הרחב של המילה. הוא מגדיר שמאניזם כ"טכניקה של אקסטזה".

בדרום מזרח אסיה מרבית השמאנים הם גברים. במזרח אסיה הן בדרך כלל נשים. יש טענה שהשמאנים הראשונים היו נשים, שהרי הן מקור החיים. מה גם שהן לא עסקו בציד או בדיג, ויכלו להקדיש את זמנן להתבוננות ולהתעמקות במעמקי הפולחנים הקדושים.

השמאן הוא חלק מובנה בקהילה ולכול חברה וקהילה השמאן שלה. התרבויות השונות בעולם מכנות את האנשים הללו בשמות שונים באליאן (Balian), בבאלי, דוקון (Dukon) בג'אווה, מיקו (Miko) של השינטו ביפן – משם מוכר הריקוד הקדוש קרוגה (Kagura), ברוחו (Brujo) בארצות האנדים, פאז'ה (Paje) ביערות האמזונס (בדרך כלל נשים), הצ'יסרו (Hechicero) במקסיקו, לעתים גם סנדור (Senador), קורנדיירו (Curandeiro), בקרב הילידים של צפון אמריקה, Wu בסין ואולי גם בני הנביאים. כאשר השמאן צריך לרפא, הוא מביא בעזרת כוחות התיווך שלו, את הנשמות והרוחות המתאימות כדי לרפא את החולה, או הקהילה כולה.

אפריקה עשירה בטקסים כאלה. ראיתי כמותם בטוגו, בנין , סנגל ומלאווי. עולמם הרוחני של האפריקאים עשיר, מורכב וספוג אמונה דתית עמוקה. באופן פשטני ניתן לומר כי הם מאמינים בקיומם של שלושה עולמות שונים זה מזה ובו זמנית קשורים זה לזה. עולם אחד הוא העולם המקיף אותם. בעולם זה יש סלעים, מים, אדמה ואוויר וגם יצורים חיים: צמחים, בעלי חיים ובני אדם. עולם אחר הוא עולם האבות, אלה שמתו, אך לא עברו לגמרי מן העולם. אבות אלה ממשיכים להשתתף בחיינו במובן מטפיזי, משפיעים עליהם ואפילו מעצבים אותם. לכן, גם אם לא מדובר בפולחן אבות, יש להקפיד על יחסים טובים עם האבות הקדמונים. זהו תנאי בסיסי לקיום. העולם השלישי, הוא עולמן של הרוחות. אלו נמצאות כל מקום. קיומן עצמאי והן משפיעות על חיינו.

במזרח אפריקה, בתרבותן של בני טומבוקה (Tumbuk), נהוג ריקוד ריפוי שנקרא וימבוזה (Vimbuza).  זוהי התגלמות חשובה של הנגומה (Ng’oma), מסורת ריפוי הנמצאת בכל רחבי אפריקה דוברת הבנטו (Bantu), שאנשי המערב מכנים "רופא אליל". הוא אינו מכשף, המקלקל את היחסים שבין בני האדם, אלא בא כדי לתקן אותם. שורשי הנגומה, שמשמעותה "תופי הייסורים", עמוקים מאד בתולדות הבנטו. הוימבוזה הוא ריקוד פולחני, שמאניסטי, המסיע לרופאה, שהיא סוג של שמאנית, להתחבר לרוחות ובעזרתן לרפא. נשים וילדי הכפר יוצרים מעגל סביב המטופל, אשר נכנס לאט לטראנס, ושרים שירים לקריאת רוחות עזר. הגברים היחידים המשתתפים הם אלה המתופפים מקצבי תוף ספציפיים לרוחות.

הרופאה עונדת  אצעדות פעמונים לרגליה וחגורת פעמונים למותניה. גבר צעיר כורע ברך, נוגע באצבעות רגליה ואחר כך משרטט צורות גיאומטריות רבועות. לא ברור לגמרי מה תפקידן בפולחן זה, אבל אצל רוב האוכלוסיות באפריקה המזרחית אפשר למצוא ניחוש בשיטות גיאומטריות מופשטות. משתמשים בו כדי להגיע להחלטות מסוג בינארי (כן. לא). כאמצעי לחיזוי העתיק, או לאתר את מחולל הנזק.

לאחר שמגלים את סיבת המחלה, יש לרפא אותה ולמנוע הופעה חוזרת שלה. תרופות ופעולות המביאות מרפא מכונות "בוונגה" (Bwanga), בלשון בנטו. האפריקאים מכירים את הסיבות למחלות ולפגעים יודעים כיצד לטפל בהן. אם נותנים לאדם תרופה, או מתקינים סד לרגלו השבורה, זה נתפס כמעש של עזרה ראשונה ואין בו כדי לתקן את הפגע. שורשה של כל מחלה הוא ביחסים עם הרוחות וכדי לרפא אותה יש לשקם את המרקם המסורתי של היחסים בין האדם, לאבות ולרוחות, שמן הסתם השתבש.

היא רוקדת בסערה, באקסטזה, עד שרועדת כולה. דומה שנכנסת בה הרוח. ממש כן. היא מחוללת בעיניים עצומות, אחוזת טראנס. מתחברת לרוחות של הוימבוזה. השירה והתיפוף משתלבים ליצירת חוויה עוצמתית, המספקת מרחב למטופלים "לרקוד את מחלתם". לוימבוזה יש ערך אמנותי ופונקציה טיפולית המשלימה צורות אחרות של טיפול רפואי.

הפית'יה ביוון ובעלת אוב במקרא, אינן עונות בדיוק על ההגדרה של "שמאן", משום שאינן עוסקות בריפוי, אבל בכול זאת, מתקשרות לרוחות.

יתכן מאד שגם נביאים כאליהו ואלישע היו סוג של שמאנים. אף שאליהו מכונה נביא, עיקר פעולתו הייתה ריפוי והשמדת עובדי אלילים ותוכחה מוסרית לכך, וכך גם אלישע. בכל מקום תפקידו של השמאן שונה, וכך גם תפקידו כמרפא. השמאן רואה את עצמו קשור לטבע . זה מספק לו אמצעים למעשיו ולפעולותיו: צמחים לריפוי וצמחים המכונים "צמחי הזיה", אך נכון יותר לכנותם "צמחים מעוררי תודעה". השימוש בצמחים כאילו מאפשר לו לראות או לחוש את מה שלא ניתן לראות או להבין בדרך אחרת ולכן הצמחים הללו הם כלי עבודה קדושים. הוא רואה בהם את פה האלוהות ולעתים כמייצגים של האלוהות עצמה.

[ליאור מורג מעירה: "החושים שלנו הם מוגבלים. לא יכולים לראות אולטרה סגול ולא אינפרא אדום. אנחנו לא מריחים כמו שכלב יכול. זה לא אומר שהריח לא קיים שם. זה אומר שהחוש שלנו מוגבל. החומרים מעודדי או מעוררי התודעה הנקראים גם מדיצינות, מאפשרים לשמאן, יחד עם עיצוב הסביבה וכלים של פסיכודרמה, להשתמש אחרת בחושים שלו ולהפעיל ולו באופן חלקי חושים נוספים שלא מפותחים אצל רובינו.  בדרום-מזרח אסיה, האמת הרווחת היא שכולם היו פעם "שמאנים". לכולם יש את היכולת הבסיסית הזאת והידע הנלווה הוא נרכש בלימודים של אחד על אחד.]

השמאן בתוך שבטו, אמון על ההרמוניה. היעדר הרמוניה היא הבסיס לכול רע, כולל מחלה, מגיפה, או תבוסה. שמירת ההרמוניה קשורה גם בשמירת מסורת השבט ותפישת עולמו. השומר על חוקי השבט, שומר גם על חוקי הטבע והקוסמוס. השמאן עומד על המשמר ובכוח הסמכות והעצמה שניתנו לו, הוא מגן על אותם ערכים, שפגיעה בהם, עלולה לשנות לרעה את העולם.

ישנן חברות שבטיות בדרום אמריקה בהן השמאן הוא מרכז החיים השבטיים [28]. הוא מנהל אפילו את חיי המין של הקבוצה. הוא מנהל את תהליכי החניכה והכניסה לחברת המבוגרים, רוקד בטקס ומלמד את הריקוד והמנגינה. הוא יודע איך להשתמש בכל הנמצא כדי לעורר אמונה והתפעלות: הוא משתמש במנגינות, צבעים, נוצות, ריחות, הוא מצליח לנסוך בתוכו ובמתבונן בו רגשות עזים.  ישנם מקומות בהם השמאן ממונה על ההרמוניה. היעדר הרמוניה או איזון, בין אם הוא גופני, נפשי או חברתי, הוא הבסיס לכל רע, כולל מחלה, מגיפה ואסון. בעולם המשולב, בו מאמין השמאן, קיימת זיקת גומלין בין כל מרכיבי הטבע האנושי. השמאן עומד בשער ומשגיח שמעשיו ומחדליו של האדם לא יפגעו בחוקי הטבע, האלים והרוחות.

השמאן איננו בהכרח כהן הדת. פעמים הוא רק מתווך בין עולמנו אנו, לעולמן הקסום והמאיים של הרוחות. הרוח היא נודדת. הרוחות לא נמצאות תמיד. אנחנו צריכים להזמין את הרוח כדי לבקש משהו עבור עצמנו. ההזמנה לא יכולה להיעשות על ידי כל אחד. לא בגלל חוסר קדושה, אלא בגלל יכולת מיוחדת ליצור קשר עם הרוחות. השמאן הוא אדם שיש לו יכולת כזאת. כשהאדם נכנס לטראנס ומדבר לקולה של הרוח, הוא מדבר בקול עמום, לא ברור – כמו הפיתיה (Pythia) באורקאל של דלפי)[29], במה שנדמה לצאן מרעיתו כשפה קדושה. לכן צריך מתווך. מתווך מקצועי או כהן (כמו ההפרדה שיצר אחד העם בין הכוהן לנביא).  לבליאן טקסו של באלי, יש יכולת לשלוט בכוחות מיסטיים והם יכולים בנקל להשתמש באלו כדי להרע לאחרים, כפי שהם משתמשים בהם כדי לסייע.  לכן רוחשים להם כבוד רב, מהול בפחד, כלומר, יראה.

גדעון ביגר הציע לי, בשיחה פתוחה, להבחין בין שלושה סוגים של שמאנים:
1. השמאן, שהוא חלק ממהמימסד השבטי, גר אתם או על ידם, הוא מכיר בכוח המנהיג והמנהיג מכיר בכוחו.
2. המרפא הנודד – כמו אלישע ואליהו ועוד שתיארת. אינם חלק מהחברה, עוברים ממקום למקום ועוסקים באירועים יחידניים ונקודתיים.
3. בעלת האוב – חיים מנותקים מהחברה, על פי רוב במקום ידוע אך ניסתר, מגיעים אליהם לשאלות. זו יכולה להיות הפיתיה שהוא מאורגנת יותר או בעלת האוב מעין דור שהוא יחידה ורק מתי מעט יודעים עליה.

פעמים רבות השמאנים הם בעלי מום. בחברות רבות מאמינים שנכים (ובמספר מקומות גם לוקים בשכלם), הם אנשים שנחנו בסגולות מיוחדות, שניתנו להם כפיצוי על מוגבלותם. כך למשל, טירסיאס ((Tiresias, השמאן של תבי שביוון, היה עיוור ומשום כך ראה את האמת יותר טוב[30]. . ביפן, למשל, חלק מהעסוקות בשמאניזם הן עיוורות (בתרבויות שונות, אלת הצדק היא עיוורת). כוחו של השמאן טמון ביכולתו לחדור לעולם המיסטי של הרוחות. אין הוא בהכרח אינטלקטואל או קדוש. אין קשר בין קדושתו של אדם ליכולתו ליצור קשר עם הרוחות. ההגשמה שלו יכולה להיות אישית או קולקטיבית, כשהוא נשען על בסיס מוצק של אמונה. קשה להגדיר את השמאן, שהרי יש הבדלים בין שמאן לשמאן ובין תרבות לתרבות.

לסרטון על שמאן במונגוליה

נחום מגד מציע הגדרה: שמאן הוא מנהיג רוחני, קוסם ורופא שבטי, היוצר קשר עם הרוחות. תוך שינוי במצב התודעה, בדרך כלל בטכניקה של אקסטזה. הוא פועל במסגרת הקוד השבטי, כדי לשמר או לשנות את פניה דברים. הוא מסייע לאנשים במצבי קיום ובמצבי חרדה וכך לדאוג להרמוניה האנושית והקוסמית[31].

חוקר השמאניזם מירסה אליאד (Mircea Eliade), שכתב את הספר המסכם והחשוב ביותר על השמאניזם[32], רואה את השמאן כאדם בעל השראה, אשר בטראנס אקסטטי עולה לשמיים או לממדים אחרים, ויוצא למסעות שכדוגמתם יש רק בעולם המיסטי, במטרה לקדם את האינטרסים של בני עדתו. לדעתו, "השמאניזם איננו דת מובהקת אלא מערכת שיטות אקסטטיות רפואיות, אשר מטרתן ליצור קשר עם העולם המקביל והבלתי נראה, ולזכות בתמיכה בעניינים הקשורים בבני קהילתו".

היהדות התנגדה לדמות הזאת של השמאן, גם אם נראה ש"בני הנביאים" קיימו תפקיד דומה. על הפסוק "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים " (ויקרא יט לא), רש"י מפרש: "אזהרה לבעל אוב וידעוני. בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו. וידעוני מכניס עצם חיה ששמה ידוע לתוך פיו והעצם מדבר". וכן הרמב"ם כותב בספר המצוות: "שהזהירנו מעשות מעשה ידעוני, והוא גם כן מין ממיני עבודה זרה. והוא שיקח עצם עוף ששמו ידוע, וישים אותה בפיו, ויעשן עשן, ויתהולל הוללות, ויעשה מעשים, עד שיתחבר לו עניין דומה לחולי הנופל, ויקחהו תרדמה וידבר בהזיה…".

חוקרים רבים ניסו להגדיר את השמאן, למרות שקשה לעשות זאת. יש הבדלים בין שמאן לשמאן ובין תרבות לתרבות. לא כל מה שקבעו חוקרים כתכונות או כטכניקה של שמאן אכן מתקיים אצל כולם.

שמאניזם היא הצורה הקדומה ביותר של קשר אנושי אל רוחות. כך הוא מונח ביסודן של דתות רבות, אף שהשמאניזם עצמו איננו דת. זהו אוסף של מעשים, אמונות, ערכים ודפוסי התנהגות, המאפשרים למבצעם לעבור ממצב רגיל למצב של טראנס על חושי (וגם אל-חושי). בדרך כלל יש למעבר הזה מטרה: ריפוי, השגת מידע, כוח ראיית הנולד, קשר עם רוחו של מת או בקשת הדרכה. עולמו של השמאן, בחברות רבות, משול לעץ, המחזיק את השמים, הגיהינום והארץ, וכמו עץ הסייבה ((Ceiba בתרבות המאיה, הוא מחבר ביניהם וקושר אותם זה לזה.

השמאן הוא קוסם בעל ידע גדול יותר מאשר בני קהילתו, במיוחד בתחום המופלא ויש לו קשר לעולם הרוחות. מקצוע כזה לא מצוי בחברות המערביות המודרניות, אם כי היה מצוי בהן בעבר. בחברות רבות, השמאנים קשורים ביעוץ לבני עדתם, בפעולה אצל ישויות על טבעיות, בניחוש ובטיפול במחלות, בגילוי גנבות, בהנהגת בניה קהילה, בפעילות כלכלית ופוליטית ובטקסים דתיים. השמאן הוא בעל תפקיד של ספק נביא, ספק מכשף, ספק רופא, ספק רוקח, פסיכולוג, אסטרולוג, שחקן, ליצן, סטנדאפיסט, מכשף: כל התחומים שבמשך השנים נפרדו בחשיבה המערבית[33] וגם היום, שילוב שאינו מוכר בחברה הממוינת שלנו. השמאן הוא בדרך כלל איש רב מקצועות. הוא מספק ללקוחותיו מגוון רחב של שירותים דתיים – מתקשורת עם בני משפחה שמתו, ועד הגדת עתידות. מאחר שהאלים עצמם מתגשמים בו, מסוגל השמאן לספק ללקוחותיו ייעוץ מוסמך בכל תחום שהוא – משפחה, נישואים, עבודה, עסקים ולימודים. אם כי, העיסוק העיקרי הוא ריפוי,  במובן הרחב ביותר של המילה. ריפוי מחלות גוף, מחלות נפש, סטיות בטבע, וכל דבר החורג מהמקובל, בפרט או בעולם. אולם פעולת של השמאן אינה דומה לבדיקת רופא בקליניקה המודרנית.

פרקטיקות השמאניזם בתרבויות שונות, בדרום אמריקה, אוסטרליה ואפריקה, כללו:

1. מישוש או מציצת איבר נגוע. במקרה זה, מקור הפגיעה מוחשי ועל השמאן לאתר את האובייקט ולסלקו.
2. קרב מדומה עם רוחות מזיקות.
3. לחשים שונים שאומר השמאן.
4. תרופות.

תפקידו של השמאן הוא להביא, בעזרת כוחות התיווך שלו, את הנשמות והרוחות המתאימות לרפא את החולה, הקהילה, השדה או הנהר. כלי העבודה של השמאן (לעתים בנוסף לצמחי מרפא), הן בעיקר תיאטרון, ריקוד עם מסיכות או בלעדיהן, ולעתים אף ציור או פיסול, דבר שהביא מספר חוקרים לטעון כי מוצא התיאטרון והאומנות הפלסטית בתרבות האדם הם מן התופעה השמאנית. (יש עמים לא מעטים, מסרילנקה ועד בוליביה, שבריקודיהם כיום, אפשר לראות הד לאירועים שמאניסטיים). לעתים שמאן מפגין כישור על טבעי ספציפי כגון: שליטה באש, ברוח וכד'.

הקשר לרוחות

סימניו המובהקים של השמאניזם הם האמונה ברוחות, המשפיעות על גורל הציבור והפרט והאפשרות ליצור עמן מגע בעזרת טקסים פולחניים. בחברות מסורתיות, עולם הרוחות מילא תפקיד משמעותי בהבנת המציאות ובהפיכת החיים לנסבלים יותר. על פי אמונות מסויימות לכל אדם יש רוח שומרת המגנה עליו בכל מהלך חייו, והאדם מסוגל לצאת למסע שמאני בו הוא פוגש את הרוח השומרת ורוחות נוספות. על פי האמונה השמאנית רוחות אלו הן אנרגיות בעלות מודעות, הסובבות ביקום ומסייעות לבני אדם. האנשים הללו עוסקים בתיווך בין האדם או החברה לבין הרוחות ושיטות אלו מגוונות מאד. את הידיעה הזאת יש לכולם, וזה מה שמעניק לשמאן את כוחו. יש כאלו שכדי למצוא אותן צריך להרחיק ויש כאלו שלא. לכן הרים גבוהים, הנתפסים כמשכן לרוחות, כמו ה'נאטים' (Nats) בבורמה[34], והאפוס (Apus), השוכנים בראשי ההרים בפרו, הם קדושים. כך גם באינדונזיה, בנפאל, ובארצות רבות נוספות.

השמאן לומד לתמרן את הרוחות המבקרות. כך יוכל לערוך מסעות אקסטטיים (כלומר, נפשו היוצאת מן הגוף, עורכת את המסע), שתכליתם תהיה בדרך כלל ריפוי חולים או מחלות של החברה[35].

השכל מתקשה לעתים לתפוס זאת. מהן רוחות? מדוע אי אפשר לראות אותן? לגעת בהן?  זה נתפס לעיתים על ידי קבליסטיים, המאמינים ברוח השכינה ובמלאכים, זה מובן למיסטיקנים העולים לרגל לקברי צדיקים, אך קשה לדתיים רציונליסטיים הכופרים בקיומו של כוח שמעבר לאל האחד, בורא עולם. זה קשה עוד יותר לחילוניים גמורים, רציונליים להכעיס.  למי בדיוק מתקשר השמאן? לרוחות? מהן רוחות?

התשובה קשה ולא ניתנת להעברה בכלים רציונליים. המילה 'אלים' לא מתאימה. הרוחות אינן רוחות של אלים, וודאי שלא במשמעות המונותאיסטית של האל. כאמור זהו איננו רק פולחן דתי. לעתים הוא אפילו סותר אותו. בתרבויות רבות מאמינים כי העולם שמסביבנו רוחש רוחות.  כמו גלי רדיו.  לעתים יש להן צורה מוגדרת, צבע, בגדים, קישוטים ומאכלים מועדפים, כמו בפולחן הקנדומבלה שבברזיל, שם הצמידו לכל רוח גם דמות של קדוש נוצרי.

לעתים מתיישבות הרוחות האלה בתוך גופם ומדברות מפיהם. לעתים מדברות הרוחות בעל כורחו של השמאן. אולי זהו מה שנקרא בתנ"ך "רוח אלוהים"[36].

המסע

פרופ' יעקב רז מבחין בין שני סוגי שמאנים, אותם הוא מכנה "המזמין" ו"הנוסע". "המזמין" הוא זה שמאפשר לישות זרה להיכנס בו – רוח, אל, נשמה תועה, נשמת מת וכו'. הוא משמש משדר, מיכל, אליו נכנסות היישומיות שעזבו את עולמן ובאו לזה שלנו. סוג של "אנטנה אנושית". במקרה זה, מתגשם אחד האלים בשמאן עצמו ומדבר דרכו אל המאמינים. "הנוסע", לעומתו, הוא השמאן המבצע מסע מעולמנו אל עולמן של הרוחות. השמאן ממריא לעולמות עליונים ומדווח למאמינים – הנמצאים סביבו במהלך הסיאנס – את שנגלה שם לעיניו, לעתים קרובות הוא מקדים את המסע בסיגופים, היטהרות ובתקופת פרישות, ואז יוצא למסע. מי יודע, אולי משה (בהר סיני), ישו (בטרנספיגורציה) ומוחמד (במסע הלילה ) היו בעצם שמאנים "נוסעים".

ניתן גם לצאת למסע שמאני ,על מנת לפגוש את רוחותיהם של אנשים חיים ולרפא את מערכת היחסים איתם. רז מסביר כי המסע יכול להתבצע במצב אקסטטי, שבו הוא מתאר במלים דרמטיות, את המקומות בהם הוא חולף, כמו גם את היצורים העומדים בדרכו. הוא יכול לבצע את המסע באמצעים תיאטרליים, ואז הוא מציג לנו את מסעו, בתלבושת, במימיקה, בעזרת מסכות ודילוגים[37].  לעתים המסע אל ארץ הרוחות הוא תהליך ארוך, מסע של ממש. השמאן, כמו המיסטיקן הסופי בטורקיה ובאיראן, מדבר על "עריכת טיול", שבמהלכו הוא פוגש רוחות ומשוחח עמן, והן נותנות לו את הידע הדרוש לו כדי לפתור את הבעיה שלשמה נעשה המסע. אצל 'הסוּפים' באסלאם מורכב המסע משלבים שונים – 'אחואל ומקאמאת' (מילולית: מצבים ומקומות) – שההתקדמות בהם היא אישית.

יש מסעות שבהם עושים מספר פעולות שנועדו להכין את הקרקע לכניסתה של הרוח. הנכנס לטראנס יכול לבצע הדמיה של הנמען שלו – העולם אתו הוא עומד לתקשר. אם שמאן רוצה לקרוא לרוחו של טיגריס למשל, עליו לעשות הצגה של טיגריס. אם ייקרא לרוחו של העיט, יעטה על עצמו נוצות של עיט וייבצע ריקוד של עיט, כדי לפתות את רוח העיט להיכנס אליו.

בתרבויות אסייתיות רבות, השמאן רוכב לעתים על גָרוּדָה [38], שתסייע לו להגיע למקום הרחוק, המסוכן, של הרוחות. בטקס הג'טילן (Jatilan) שמתקיים בגודונג סונגו (Godung Songu), אשר בג'אווה ומסמל את המאבק של האלים ברשע, רוכבים השמאנים על גבי סוסים, ובאירוע שמתקיים למרגלות הר ברומו (Bromo), ממלא טווס את התפקיד החשוב הזה.

בין חוקרי השמאניזם במערב, חלוקות הדעות: הגישה המקורית, זו שמוצגת כאן, על פיה האדם אכן פוגש את הרוחות העוזרות שלו, שהן חיצוניות לו, והן אכן מלמדות אותו, מרפאות אותו ומעניקות לו כוח. לעומת הגישה הזאת, אנתרופולוגית, קיימת במערב גישה פסיכולוגית, הנשענת על תורתו של קרל גוסטב יונג (Carl Jung), שעל פיה האדם אינו יוצא למסע ב"עולם הרוחות" אלא למסע אל תוך הלא-מודע שלו עצמו (או, על פי אנשים מסוימים, אל הלא-מודע הקולקטיבי).

הקשר לעולם המתים

השמאן חודר לעולמות עלומים, לבתי הרוחות, לרקיעים הנעולים בפני אחרים. מכיוון שגם המתים יכולים להיות בעלי עצמה בעולם הרוחות, הרי שיש בשמאניזם גם קצת מפולחן המתים ומתכונותיו. השמאן חוצה גם את שערי המוות כדי להביא משם את המת, על מנת שבני ביתו יוכלו להיפרד ממנו, או כדי לשאול מן המתים עצה ולבקש פתרון. כפי שעשתה בעלת האוב, במערה בעין דור, עת העלתה את רוחו של שמואל מן המתים להשיא עצה לשאול: "וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־שָׁא֔וּל לָ֥מָּה הִרְגַּזְתַּ֖נִי לְהַעֲל֣וֹת אֹתִ֑י וַיֹּ֣אמֶר שָׁ֠א֠וּל צַר־לִ֨י מְאֹ֜ד וּפְלִשְׁתִּ֣ים ׀ נִלְחָמִ֣ים בִּ֗י וֵאלֹהִ֞ים סָ֤ר מֵֽעָלַי֙ וְלֹא־עָנָ֣נִי ע֗וֹד גַּ֤ם בְּיַֽד־הַנְּבִיאִים֙ גַּם־בַּ֣חֲלֹמ֔וֹת וָאֶקְרָאֶ֣ה לְךָ֔ לְהוֹדִיעֵ֖נִי מָ֥ה אֶעֱשֶֽׂה" (שמואל א, כ"ח, 15). הבאלינזים למשל, פונים לעתים אל הבליאן (שמאן), כדי ליצור קשר עם רוחו של מת שנשרף זה מכבר, כדי לוודא שהוא מרוצה ושכל ההתחייבויות של משפחתו כלפיו מולאו לשביעות רצונו. כל זה כדי להבטיח שלא יטרידם. [מעניין, במרבית תרבויות העולם קיים החשש של החיים הנשארים, מפני זעמו של המת ההולך מכאן][39].

הכניסה לטראנס

ראו באתר זה:  אירועי טראנס.

התכונה המולדת החשובה של השמאן היא היכולת שלו לקחת חלק באותו מסע נפשי המוכר לנו כ"טראנס". כפי שמציינת משמעותה של המילה, טראנס הוא מעבר. הוא היכולת לבצע מסע, הפורץ את מחסומי הגוף והנפש ומגיע אל מחוזות בלתי מוכרים לנו בחיי היום יום. את הטקס השמאניסטי מאפיין המצב האקסטטי, דהיינו, היכולת של השמאן להגיע למצב נפשי בו הוא מאבד מהכרתו מבלי להתעלף.

בשלב הראשון זהו איננו טראנס אלא הצגה. זהו שלב מעבר מהדמיה להנכחה. אט אט ההצגה הופכת למציאות והרוח הנקראת אכן נכנסת בשמאן. אם החימום הצליח, הגוף מוכן והופך להיות מעין כלי לרוח שתיכנס בו. קיימת סכנה שלא תיכנס הרוח הנכונה. הוא עלול לקלוט רוחות שונות, לא תמיד רצויות. כאן באה לידי ביטוי המקצועיות של השמאן.  הוא יודע לכוון את התדר המנטלי. זו איננה מלאכה פשוטה. השמאן זקוק להרבה כשרון ולהרבה אימון.

השיטות להיכנס לטראנס מגוונות וכוללות ריקוד לקצב תיפוף חדגוני, עצימת עיניים ולעיתים גם שימוש בסמים, או שיקויים טבעיים. לכך צריך להוסיף את האקט המכניס לטראנס (בסינגפור למשל, הטמילים נכנסים לטראנס כתוצאה מאפר מתים שהושם על מצחם. לעתים חפץ קדוש מסוים עוזר להיכנס לטראנס. באינדונזיה  יהיו אלו הכריס (סכין מקודש) או הלונטרס (lontars – כתבים מקודשים החרוטים בעלי דקל) . לעתים מספיק בבגדים מיוחדים ובמוסיקה מונוטונית כמו בטקסי ה"ד'כר" של הדרווישים המרקדים בטורקיה. לכול מקום יש את השיטות הייחודיות שלו. כך למשל, פעמים רבות ייעזר הדוקון – השמאן הג'וונזי – בדפי הקוראן ובפסוקיו, לצורך הכניסה לטראנס, במקום בכבד של חזיר למשל, כפי שיעשו שמאנים במקומות אחרים באינדונזיה ובפיליפינים.

כאשר השמאן נמצא במצב של טראנס הוא מסוגל לבצע פעולות שנראות לנו בלתי הגיוניות ובלתי אפשריות. השמאן המצוי בטראנס, יכול לרקוד במשך שעות ללא הפסקה, לנעוץ בגופו מכשירים חדים, להעביר שיפודים בלשונו, לאכול זכוכית ומסמרים, להביא את רוחם של אנשים שמתו ולדבר בקולם, ועוד מעשים הנראים לאדם מערבי, כבלתי אפשריים.

לצופה מן הצד נדמה לעתים כאילו נפשו נפרדת מן הגוף. השמאן עובר תהליך נפשי (וגופני) מורכב ומסעיר. ניכרים בו רעידות חזקות של הגוף, שאגות, נפנוף בידיים וברגליים, התעלות, שמחה, בכי, זעקות, צחוק, הטחת קללות, שאגות, מלמולים, גסות רוח ואף היסטריה. במרבית המקרים ניכרת אצל השמאן סערת נפש קשה ביותר.  בשלב זה עולה רוחו של השמאן אל עולם הרוחות, נאבקת עמן שם, עד שהיא משיגה את מטרותיה.

חוקרים רוסיים התרשמו מאד מהטקסים של השמאנים הסיביריים, ליד מיטתו של חולה: הדהוד תופיהם כשרקדו באוהל מואר על ידי מדורה, הקשקוש הפנטסטי של עיטוריהם, האקסטזה המוזרה של שירתם. כאשר זימנו השמאנים את עזרת רוחותיהם של בעלי החיים, כדי שיסייעו להם, הם סלסלו בקול גבוה, או צרחו בקולות מצמררים, דומים לקולות שלא מן העולם הזה[40].

נשמתו של השמאן יוצאת מגופו ונכנסת ליקום מקביל. שם היא נפגשת עם רוחות מעולם החי והצומח, מעולמות החיים והמתים. הרוחות הללו מתגלמות בצורת בעלי חיים, צמחים, בני אדם, דמויות מיתיות ואף עצמים דוממים – הכול על פי מערכת האסוציאציות של האדם היוצא למסע. באותה נקודה, היתה רוחו של השמאן נפגשת עם מורי הדרך שלה, מאזנת את האנרגיות, מרפאה מחלות, מביאה גשם, משכינה שלום, מפענחת את הסימנים והסמלים ששלח הטבע ומענישה את כל מי שחיבל בקשרי השבט עם הטבע ועם הרוחות[41]. רוחותיהם של השמאנים הסיבירים, בתקופה שלפני הדיכוי הקומוניסטי, ריחפו דרך חיי השאול הטובניים (של רפובליקת Tuva), באגן הנהר יינסי שבסיביר, ביקשו את עזרתם של שדים ידידותיים, נלחמו בשדים עוינים, עד שהגיעו אל עולם המתים, שם שכנה נשמתו של החולה והחזירו אותה לפיו[42].

במסע עצמו באמצעות מסע זה ניתן, על פי האמונה, לרפא כל בעיה, פיזית או נפשית. כאשר חוזר השמאן ממסעו ומתעורר, הוא מספר על הקורות אותו, סיפורים בעלי חשיבות רבה בהתפתחות הסיפורת שבעל פה בחברות שונות. פעמים רבות אפשר לראות באירוע שמאניסטי, מצבי נפש קשים וסותרים של היטלטלות, היסטריה, קריסה נפשית, רעידות עזות של הגוף, שאגות, ריחוף ברעלים משוכלות, התעלות, שמחה, בכי, ניבולי פה, זעקות, צחוק, גסות רוח וסערת נפש קשה. השמאן, אם כך, הוא בעל מקצוע מסוכן. הוא יוצא למסע שאין לדעת אם ואיך יחזור ממנו. השמאן נעזר לעתים בקבוצה של אנשים, שמסייעים בידיו לעבור משלב לשלב, בעת התרחקות הגוף מהנפש, ובחזרה. יחד עם זאת, יש טענה, כי השמאן אמנם מופעל על ידי רוח הפועלת בתוכו, אבל בדרך כלל אינו נשלט על ידי הרוחות, אלא שולט בהן [43].

לצד הטראנס הדרמטי וההיסטרי קיים גם טראנס מסוג אחר, טראנס של שקיעה עמוקה, מדיטטיבית, המאפשרת לרוחו של השמאן לעזוב את גופו ולצאת אל עולם הרוחות[44].

לא רק השמאן נכנס לטראנס. הסיבה לכך שאנשים מסוימים נכנסים לטראנס ואחרים לא, היא העובדה שיש אנשים שיש להם עכבות מפני טראנס, ואילו אחרים הם פתוחים ובשלים לכך.   הבאלינזים למשל, שוקעים במצבי ניתוק קיצוניים בקלות רבה. במצבים אלו הם עושים כל מיני מעשים מדהימים: מולקים בנשיכה את ראשיהן של תרנגולות חיות, דוקרים את עצמם בפגיונות, מטילים את עצמם על הרצפה ומדברים בבליל שפות בלתי מובן, ככתוב בברית החדשה: "וכולם נמלאו רוח הקודש והחלו לדבר בלשונות אחרות כפי שנתנה להם הרוח לדבר"[45]. [לעתים הם מבצעים תרגילים מופלאים של שיווי משקל, מחקים תנועות של משגל, אוכלים צואה וכד'. מצבי טראנס הם חלק בלתי נפרד מטכסים רבים. בטכסים אחדים יכולים חמישים או שישים איש להיכנס פתאום לטראנס, בזה אחר זה, וזמן מה לאחר מכן – בין חמש דקות לשעות מספר – הם מתעוררים ממנו, איפה שלא יהיה, בלתי מודעים לחלוטין למה שעשו, אך משוכנעים, למרות השכחה, שהתנסו בחוויה הנפלאה והמספקת ביותר שאפשר להתנסות בה.

טקס הטראנס הוא מראה נוראי. "נורא" במובן הרחב של המושג, דהיינו, נורא הוד. מגעיל אך מלא קסם. מבחיל אך מושך. מהפנט. מכשף. באירוע טראנס אחדים, מרותקים הצופים המערביים למחזה באימה ובגועל. חלק חשים בחילה. התגובה המקובלת היא הכחשה: "זה לא יכול להיות" אמרו לי מטיילים באירוע טראנס באינדונזיה, כעס מהול בחשש. "זהו בלוף" טענו אחרים במקום ובזמן אחר, כשראו את הנשים הברזילאיות התוחבות מוצצים לפיהן ומייללות כתינוקות בטכסי האומבנדה. "זה לא ייתכן" אמרתי לעצמי בטכס התאי-פו-סאם שבדרום הודו.  חזרתי על כך בטקסי הד'כר שבקוניה ובאירוע שמאניסטי באי אֳמָנְטָני (Amantani) שביימת טיטיקקה בפרו. וודאי שזה לא יכול להיות. מה שלא נמצא בתודעה, מה שאיננו ניתן להסביר ואיננו ניתן לשליטה הוא מפחיד, מאיים ומשום כך וודאי איננו קיים…

אולם חשוב להדגיש, הכניסה של הבלינזים לטראנס, בטקסים או בתיאטרון העממי, כמו של ההודים בפסטיבלים, או של הרוקדים אחוזי האקסטזה בפסטיבלים ביוון וברומא, היא מעבר למצב פסיכו פיזי אחר. אבל אינם שמאניזם, כי לא קיים במעבר זה, אלמנט של ריפוי.

כמה דוגמאות בולטות לתרבויות שמאניסטית

הדתות האפרו-ברזילאיות

אפשר לומר במדה רבה של וודאות, כי כול אנשי אפריקה, שנחטפו לאמריקה, היו שותפים לתפישה כי ישנם כוחות נסתרים, המושפעים על ידי האלים והרוחות. ומזינים באנרגיית חיים את היקום. צמחים, יצורים חיים, מקומות מסוימים וגם עצמים, הוטענו במשמעות סמלית: אבנים ושבלולים, עלים, פירות ומנות אוכל. כל אחד מהם יכול היה להיות בעל כוחות רוחניים. מטרת הטקסים, שהתבססו על צמחים, בעלי חיים וחומרים כאלה, היתה לזכות באהדתם של האלים. אבל גם האלים נזקקו לבני האדם. הם היו זקוקים ל"הזנה" ולטיפול שנתן להם האדם. גם למוסיקה, לזמרה ולריקוד היה תפקיד חשוב בחיים הליטורגיים. בכל טקס כזה – וודו (Voodoo), קנדומבלה (Candomblé), או סנטריה (Santería), היה אדם, שלא נקרא שם כמובן "שמאן", אשר נכנס לטראנס והכניס אחרים לטראנס. היה זה "דיבוק" שאחז במאמינים הנתונים להשפעת האלים והרוחות[46].

בתרבות הקנדומבלה שבברזיל, האדם הזה הוא בדרך כלל אשה, הנקראת 'מאי דה סנטו' (Mai do Santo), מילולית: "אם הקדוש". היא על פי רוב לבושה לבן (צבע המושך אנרגיה ספיריטואלית). לעתים יהיה זה טראנסווסטיט (כיום גם גברים; נקראים 'פאי דה סנטו'). 'מאי דה סנטוס' מכירה את צאן מרעיתה ויודעת מי מגיע לטקסים. כפי שהוזכר, לפי הקנדומבלה, לכל אדם יש אורישה (Orixa) – ישות שמלווה אותו מאז הולדתו ושומר עליו במהלך חייו. האורישה של כל אדם נקבע על ידי ה'פאי דה סנטוס' או ה'מאי די סנטוס', בטקס הגדת עתידות הנקרא "ז'וגו דוס בוזְ'יוֹס" (Jogo dos Buzios משליכה המאי דה סנטוס, 16 צדפים (Buzios), על גבי מגבת לבנה. האופן בו מושלכים הצדפים קובע את עתידו של הילד, את מזלו ואת יחסיו עם האלים. (הציבור מתייחס לטקסים אלו ברצינות תהומית. בבחירות 1985 השתמשו פוליטיקאים רבים בטכניקה זו כדי לנחש את תוצאות הבחירות).

[בדרום-מזרח אסיה משתמשים באופן יומיומי בקרני תאו, החצויות לרוחב ומושלכות לאחר שאילת שאילות והאופן בו הן מושלכות, נותן את התשובה בהתייחס גם לצד, קמור או קעור וגם ליחס של כל קרן כלפי השניה. מקבילות או מאונכות. זה כל כך יומיומי, עד כי ניתן למצוא קרני תאו חצויות לרוחב בשווקים, בדיוק לשימוש זה].

ראו באתר זה: התרבות האפרו-ברזילאית; הדת האפריקאית בברזיל; הדת בקובה.

אוסטרליה

האבוריג'נים באוסטרליה האמינו בכישוף ובכוחם של מכשפים רבי עצמה. בגלל כוחם, היו המכשפים, לעתים קרובות, המוציאים לפועל של גזרי דין מוות, שהוטלו על אויבי הקבוצה, או על חברי הקבוצה שעברו עבירות חמורות. אחת הדרכים לגרום מוות, היתה "להצביע בעצם" (עצם מחודדת, תחליף סמלי לחנית) על הקורבן, תוך השמעת מזמורים מיוחדים. דרך אחרת להביא למותו של אדם, היתה לקיים טקס מאגי במחנה שלו, נוכח פריט שהיה שייך לו או בובה בת דמותו, שנעשתה מעשב או מקליפת עץ. לצד המכשפים פעלו המרפאים, שיכולותיהם המיוחדות כוונו לתכלית חיובית: ריפוי חולים וגילוי סבות מוות, הגדת עתידות, הורדת גשם או הפסקתו. מאחר שמחלה נגרמה על ידי רוח רעה שנכנסה בגוף החולה, נדרשו כישורים רוחניים לסילוקה .הטיפול נעשה בדרך כלל בטקס רב רושם, שכלל טיפול במקום הכואב ומזמורים רוחניים, שנועדו לפייס את הרוחות[47].

סין המסורתית

הרוב המכריע של בני העם הסיני – למעט שכבות מצומצמות של משכילים בחברה העירונית של סין העממית של ימינו, נוטלים חלק בפעילות שניתן להגדירה דתית: הם מקריבים קורבנות לאבותיהם, עולים לרגל למקדשים ועובדים בהם מגוון רחב של אלים, משתתפים בחגים דתיים ונועצים במגידי עתידות, ולעיתים אף במֶדיוּמים ("שמאנים"), המספקים – בהיותם שקועים בטראנס – תקשורת בלתי אמצעית עם האלים. בספר השירים הקלאסי, שכתב המשורר הסיני צ'ו יואן (Qu Yuan), במאה הרביעית לפנה"ס, ניכרת השפעה של מסורת שמאנית, שתפסה כנראה מקום חשוב בסין, שנעלמה מעולמם של המשכילים בהשפעת הקונפוציאניות. אם כי משהו ממנה התגלגל לדת העממית. עד לימינו (בדרום הפחות מפותח, נשמרה כנראה מאוחר יותר). בעולם המלא אלים ואלות ורוחות מקומיות, היו נשים וגברים שתיווכו ביניהם לבין בני-האדם. הם נקראו "ווּ" (Wu) – מילה שמקובל לתרגם כשמאן, בגלל דימיונם הפונקציונאלי לשמאנים של סיביר. היה להם ידע נרחב בצמחים וברפואה. הם ניחנו בכישרון להיכנס לטראנס, בליווי שירים וריקודים. כפי שנראה פואמה של צ'ו ליאן, "לי סאו" (Lisao). יחסם של הוו, לאלים (מהמין המנוגד), דומה להפליא לחיזור, אך נגמר תמיד באכזבה. היה להם גם מקום חשוב בחיזוי העתיד (בשיטות ניחוש שונות, מהן שנהוגות עד היום,), בהפסת דעתם של רוחות רפאים, שלא מצאו מנוח והטרידו את בני משפחתם,[48].

לבד משמאניזם המבוסס על דיבור – שבו האלים מדברים מגרונו של השמאן – אנו מוצאים בדת הסינית גם טכניקות שמאניות, המבוססות על התגלות כתובה, בדרך-כלל במהלך טראנס קבוצתי: שני אנשים הנתונים בטראנס אוחזים בידיהם חרט, התוֹוֶה סימנים על לוח מכוסה חול, ואדם שלישי מעתיק סימנים אלה, הנתפסים כהתגלות מטעמו של אל זה או אחר. טכניקת הכתיבה האוטומטית הזאת שימשה בסין לא רק לצורכי ניבוי והגדת עתידות, אלא גם לצורך כתיבתה של ספרות תוכחה ענפה, שבה האלים תובעים ממאמיניהם לנהוג בדרך מוסרית, ובמקרים מסוימים אף שימשה לצורך כתיבתן של אוטוביוגרפיות אלוהיות. משמע שיש אלים, הבוחרים להכתיב למאמיניהם את עלילותיהם ואת סיפור האלהתם באמצעות חרט הנע על לוח חול.

באלי

האי באלי שבאינדונזיה, נחשב למעבדה אנושית מרוכזת ומשום כך משך אליו אנתרופולוגים רבים, שחקרו, בין היתר, גם את מקצועו ותפקידיו של השמאן. השמאנים הללו נקראים בבאלי "בליאן טקסו" (balian taksu). אלו הם מדיומים המתקשרים עם רוחות, והם מתמחים בטראנס. לכל בליאן יש "טקסו" – מעין רוח מתווכת המאפשרת לו לתקשר עם רוחות אחרות או אלוהויות.  אנשי באלי פונים לבליאן טקסו, כדי שיעזור להם ליצור קשר עם אל או רוח כלשהי, שתוכל לגלות את גורם המחלה ולהציע מרפא. אנשים אלו, ובעיקר הדור המבוגר שבהם, אינם בקיאים במושגי הרפואה המודרנית כפי שהם מכירים ומבינים את הכוחות המסורתיים של כוחות מיסטיים, ומצבים של חוסר איזון מול מצבים של הרמוניה. הבאלינזים ובמידה רבה גם הג'אוונזים, מאמינים כי מחלה, מוות או כל מקרה אחר של ביש מזל נובע תמיד ממצב של דיסהרמוניה בין האדם לבין הסובב אותו. הבליאן אחראי במידה רבה על החזרת ההרמוניה. שימוש בדרכים מוכרות כמו קולות קרוביהם המתים, מנחות וטקסים לטיפול בבעיות, נתפס כבטוח יותר ומרגיע יותר מאשר ביקור במרפאה קונבנציונלית.  בנוסף לכך, טיפול רפואי מודרני כרוך בשעות המתנה ארוכות, יחס מנוכר ושאר צרות, המוכרות היטב גם לנו, ולא תמיד מוכתר בהצלחה. הטיפול אצל הבליאן הוא אישי, מוכר ומתרכז בפרט ובבעיותיו, באדם ובפחדיו. איש באלי יוצא מתוך הנחה כי כל מקרה של דיסהרמוניה, נגרם על ידי מעשה בלתי הולם שעשה האדם הסובל.  תקלה איננה כשל מקרי. היא קשורה לדיסהרמוניה. תגובה של השמיים לכך שהסובל הפר חוק דתי כלשהו; נהג בחוסר כבוד כלפי אלוהות מסוימת; שכח להגיש מנחה וכדומה. אפשרות נוספת היא שהסבל נגרם על ידי ליאק (Leyak), דהיינו, "מאגיה שחורה". במצבים כאילו נוטים הבאלינזים (או הג'אוונזים) לחפש מחילה, יותר מאשר ריפוי. הם פונים לבליאן, המעניק להם שירותים של ריפוי רוחני.

אנשי באלי פונים לבליאן גם במקרים יומיומיים פשוטים: לעריכת טקסי מעבר וטקסים משפחתיים קטנים אחרים. הם נעזרים בו בבחירת היום המתאים בלוח השנה המקומי, כדי לדעת מתי לבצע פעילויות שונות. הם אינם מהססים לבקש את עזרתו באיתור חפצים שאבדו, בזיהויו של גנב וכד'. אם נגנב למשל פסלון, המשמש כמשכן זמני לרוח מסוימת, תעורב הרוח במציאתו. גם פעולות אלו נעשות באמצעות כניסה לטראנס.

בלידתו של תינוק פונים אנשי באלי לבליאן, כדי לקבוע את זהות הנשמה שהתגלגלה לגופו של הרך הנולד. כאשר נולד תינוק, נכנס הבליאן לטראנס, יוצר קשר עם רוחו של התינוק שנולד, או עם רוחות קרובות, ובעזרתן מאתר את האב הקדמון שנולד מחדש לתוך התינוק. לבליאן יש תפקיד לאתר; לאיזה מקדש (Kawitan) יוגשו המנחות הנדרשות ולאיזו רוח יש להתפלל, אם חלילה ייחלה התינוק.

ראו באתר זה: באלי-דת.

אסיה התיכונה והצפונית.

אף שהשמאניזם בא לידי ביטוי בכול הדתות של כל היבשות ובכול המישורים התרבותיים, הוא קשור במיוחד לאסיה התיכונה והצפונית[49]. המילה הטורקית המגדירה שמאן היא "קאם" (Kam). היאקוטים, הקירגיזים, האוזבקים, הקזחים והמונגולים משתמשים במונחים אחרים. במרחבים ההם יש לבעל התפקיד הנושא שם זה מאפיינים מיוחדים, שדוגמתם נמצאו כמעט בכל התרבויות העתיקות ובמקומות רבים בימינו. השמאן הגדול בתקופת הפלישה המונגולית נקרא "בקי" (Beki) ומכאן כנראה מוצא המילה הטורקית "בג", שהוראתה "אדון" או "ריבון" שהפכה אחר כך ל"ביי". היסטוריונים מוסלמים ייחסו לצ'ינגיס ח'אן עצמו, כוחות שמאניים[50].

השמאן הסיבירי משתמש בזמן הסיאנס בחפצים אחדים, המסמלים את כישוריו יוצאי הדופן. ועוזרים לו לצאת בדרכו אל עולם הרוחות: התוף העשוי עץ, המסמל את העץ הקוסמי; הכובע, התלבושות המקשרת את הלובש אל הרוחות וגם דומה לשלד, סמל המוות והתחייה. בזמן הסיאנס, קורא השמאן לרוחות המסייעות שלו ואחר כך, כשהוא במצב של טראנס הוא מגיע לארץ הרוחות. בסיביר המזרחית והמרכזית, משתלטות בדרך כלל הרוחות על השמאן ומדברות דרכו[51].

השמאניים הסיביריים נראים בתצלומים, פראיים למחצה[52]. בולט לעין, הדמיון הצורני לשמאנים האמרינידים בדרום אמריקה. אותם כתרי נוצות, תופים, קצבים, מנגינות וצורת שירה. אם כי אלו של דרום אמריקה, משתמשים ברעשן, לשם קריאה לרוחות וכמעט שלא משתמשים בתוף. אפילו הטקסים דומים. אולי משום שאלו של דרום אמריקה נדדו מכאן והביאו עמם, כבר לפני 14,000 שנים את המנהגים הללו, או שהתפתחו בצורה קונוורגנטית (קונוורגנציה= התפתחות מתכנסת), בכל מקום לחוד והמבנה הנפשי הכלל אנושי, הדומה במקומות ובתרבויות שונים, גרם להם לפתח מנהגים דומים.

הקולקטיביזציה הכפויה בברית המועצות והתפוררות השבטיות המסורתית ערערו את השפעת השמאנים ברחבי סיביר. הם נרדפו, עברו חינוך מחדש, הוצאו להורג, ירדו למחתרת. עם זאת, במוזיאון של קיזיל (Kyzyl) [53], יש מפה המראה, שבשנת 1931, היו בטובה 725 שמאנים, מתוכם 314 נשים[54]. מסמכים מתארים את דיכויים והשמדתם של השמאנים במהלך שנות השלושים של המאה העשרים.

במוזיאון המתעד את השמאנים, בסמוך לתמונות, תלויות תלבושותיהם שקובצו מחדש: כיסוי ראש מנוצות או קרניים מפוצלות, התופים והמחבטים שלהם, דסקיות הזהב העמומות, שימשו אותם בתור מראות, מעיליהם השחורים, שנטפו המון דסקיות ומטות דקיקים מסודרים בשכבות, שגרמו לכך שכול תנועה של שמאן לוותה בהמולה של תנועת אחרות. לעיתים קרובות יותר, התלבושות ואביזרי הטקס הקרינו עצמה מפחידה ומסתורית. דמותו נראית א-מינית לחלוטין. פעמים תכופות היה השמאן הסיבירי הומוסקסואל, אבל איסורים קונבנציונאליים, לא תפשו לגביו. הוא היה שומר הזיכרון של עמו, של סיפוריהם ומסורותיהם. של הסודות שהוא בעצמו ירש. הוא הכיר את רוחות האבות והיה מסוגל אפילו לגייסן או להרחיקן בשעת הטראנס. סברו שיש בידו מידע על המוות. לא קראו לו לשם ריפוי פשוט, אלא כדי לרפא מחלות חמורות יותר. היו מקומות בהם היתה הפרדה בין "שמאן לבן", שגייס את הרוחות הטובות, בעת מצוקה שבטית. בעוד ש"השמאן השחור" היה מסיט את פעולתן של הרוחות הרעות, או שולט בהן בכוח[55]. עם הפרסטרויקה בברית המועצות בשנות השמונים של המאה הקודמת, חזרו השמאנים לתפקד ואפילו התארגנו בשלוש אגודות שמאניים. לכול אחד מהם כרטיס חבר של האגודה אליה הוא שייך .באיגוד שנקרא "דונגור" הם מנהלים מרפאה שמאנית בקיזיל, עם מחירון, חשבונות, תורנויות בכול שעות היממה וביקורי בית. נהוג לבוא לשמאן עם מתנה. השמאנים עצמם מספרים שהם מומחים בפתרון בעיות רפואיות מסוימות, כמו למשל המופיליה. הם מדגישים כי לא הם שמרפאים, אלא איזה כוח שהם מבקשים ממנו עזרה. אם מגיע אדם עם שטף דם שאינו עוצר, הם עושים טקס קידוש מים. רק מים חיים מן הנהר (יינסי). על הגדה הם מבעירים אש, זורקים לאש דברי מאכל ומשקה ודרך העשן מאכילים את רוח הנהר. כל אותו הזמן הם מתפללים במלים ועם התוף. אחר כך לוקחים מעט מים אל החולה. הוא שותה מהם ומתרחץ בהם. כך נוצר קצב הרמוני, אחיד ומאוחד של המים, של האש והאדם[56].

ראו באתר זה: שמאניזם במונגוליה.

ארץ ישראל התנ"כית

המילה "נביא" המוזכרת פעמים רבות במקרא, מקורה, לדעת רבים, במילה האכדית 'נאבוּ' (nabu), שמשמעה "קָרוּא", דהיינו, במשמעות פסיבית, "הקרוא על ידי אלוהים". תיאורי התנבאות בתנ"ך מספרים בדייקנות רבה חוויות המדווחות גם על ידי שמאנים: הבעירה, ההיקראוּת על ידי כוחות זרים, הייסורים, היעדר אפשרות הבחירה. כך למשל: "וַיָּבֹ֤א יִרְמְיָ֙הוּ֙ מֵֽהַתֹּ֔פֶת אֲשֶׁ֨ר שְׁלָח֧וֹ יְהֹוָ֛ה שָׁ֖ם לְהִנָּבֵ֑א וַֽיַּעֲמֹד֙ בַּחֲצַ֣ר בֵּית־יְהֹוָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר אֶל־כׇּל־הָעָֽם" (ירמיהו יט' 15). "נִבֵּ֖אתִי כַּאֲשֶׁ֣ר צֻוֵּ֑יתִי וַֽיְהִי־ק֤וֹל כְּהִנָּֽבְאִי֙ וְהִנֵּה־רַ֔עַשׁ וַתִּקְרְב֣וּ עֲצָמ֔וֹת עֶ֖צֶם אֶל־עַצְמֽוֹ" (יחזקאל ל"ז 7). "וְצָלְחָ֤ה עָלֶ֙יךָ֙ ר֣וּחַ יְהֹוָ֔ה וְהִתְנַבִּ֖יתָ עִמָּ֑ם וְנֶהְפַּכְתָּ֖ לְאִ֥ישׁ אַחֵֽר" (שמואל א', ט', 6).  הנביא המקראי הוא זה שיכול ליצור קשר עם האל. קשר שמעטים מסוגלים לו. מכאן קריאת התימהון: "מַה זֶּה הָיָה לְבֶן קִישׁ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים"[57]. המקרא מביא תיאורי התנבאות, בהם מתוארות חוויות המזכירות את אלו שמדווחות גם על ידי שמאנים. כאילו הם כנראה "בני הנביאים"[58]. מן הטכניקות המתוארות בנוגע לדרכם של בני הנביאים לזכות בנבואה ניתן לציין את השימוש בכלי נגינה: "ולפניהם נבל ותֹף וחליל"[59] והסרת הבגדים: עַל כֵּן יֹאמְרוּ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִם"[60].

חייו של השמאן

לעיתים השמאן הוא בעל מקצוע מסוכן. מה שעובר על השמאן בזמן האירוע, בגופו או בנפשו, עלול לעלות לו בפציעה קשה ואף בחייו. כל טקס טראנס הינו מסע מסוכן, ממנו קשה לדעת כיצד השמאן יחזור ואם בכלל. בדרך כלל, לרבים מהשמאנים בעולם, אין בחירה לגבי מקצועם. תחילת עיסוקם היא במה שנקראת "היקראות". בילדותם או בימי נעוריהם, הם עוברים חוויות מוזרות ואף קשות, אשר במהלכן הם נקראים על ידי רוחות. לעתים מחלה הנראית סופנית, או פגיעה של אחד מאיתני הטבע, הם סימנים לבחירתו של זה, שעבר את שערי המוות ויכול להם.

לשמאן יש 'מיומנות מולדת'. משהו במבנה הנפשי של השמאן מאפשר את הקשר עם הרוחות, את ה'הזמנה' לרוח לבוא ולשכון בגופו, ואת היכולת לערוך "מסע" אל עולמן של הרוחות. יש חוקרים הטוענים כי השמאן הוא אדם בעל אישיות רופפת. יש ביניהם בעלי נטייה להיסטריה, וכאילו המאופיינים באלמנטים סכיזופרניים. [יש דיון שלם על הגדרת מחלות נפש בחברות אנימיסטיות. סכיזופרן בחברה אחת הוא שאמן קדוש באחרת. דן בכך בהרחבה אורי שורצמן, פסיכיאטר וחוקר שחי הרבה שנים באפריקה, בספרו "רופא לבן אלים שחורים"]. במקומות רבים אלו הם טיפוסים בלתי-מסתגלים חברתית, ויש פעמים שהם ממש מנודים ( אם כי, יש מקומות, כפי שתואר לגבי באלי, שהמצב הוא הפוך). החברה זקוקה לשרותיהם, אך במקומות רבים הם נמצאים בשוליים הגיאוגרפיים והחברתיים של הקהילה. זהו מקצוע מסוכן וחיוני לחברה – אי אפשר בלעדיו, אך רצוי לא להיות קרוב אליו. משום כך היחס אליהם כה אמביוולנטי. יש לציין כי החברות המסורתיות לא משתמשות באותם מונחים סוציו-פסיכולוגיים שהוזכרו כאן. התכונות הפתולוגיות במושגים המודרניים שלנו, נתפסות כיכולת מאגית מופלאה, אם כי מפחידה.

במקומות לא מעטים (במיוחד בסיביר), ייעודו של השמאן היה מר וכפוי. בנעוריהם היו השמאנים בודדים ואולי נחשבו למטורפים. הם סבלו מהזיות, חלמו חלומות מוזרים, חלו באופן לא מובן והחלימו. כך ידעו אנשי הכפר שהאבות הקדמונים בחרו בהם. אותם. לעתים למדו שפה סודית. בטקס החניכה שלהם, הם היו עשויים לחלום על מותם שלהם[61].

במרבית המקרים, אין די במיומנות המולדת. השמאן עובר גם איניציאציה (חניכה) ואימון מפרך. בדרך כלל אצל שמאן ותיק ומיומן, שכולל יסודות מסורתיים בחלקם ועל טבעיים בחלקם. באימון זה הוא מלטש את יכולתו ולומד לשלוט במצבים המסוכנים הכרוכים במקצוע, כמו גם באויבים ובמכשולים העלולים לעמוד בדרכו. את היכולות המולדות, חש לשכלל באמצעות אימון מפרך וממושך[62].

בקרב השמאנים של צפון אמריקה, נוהגים, במהלך החניכה של חניך חדש, "להרוג" ואתו, בכך שהם יורים בו קונכיות, או חפצים סימבוליים אחרים, שחודרים כביכול לגופו ואחר "מחיים אותן" בבקתות הרפואה. המוזיאונים של טובה שבסיביר והמחקרים שפרסמו טוענים שזקני הכפר העבירו לשמאנים את הידע באמצעות לחישת שירים. הם למדו משמאן מבוגר, ששחרר אותם מהנטל הנפשי ואולי אף ריפא אותם. נחום מגד, שחקר את השמאנים של אמריקה התיכונה והדרומית, טוען שקיים הבדל משמעותי בין ידע מסורתי, אותו מכירים הזקנים והחכמים, הלא שמאניים של השבט, לבין ידע השמאנים. הידע השמאני שייך לקבוצה ומועבר ממורה לתלמיד, או מאב לבן[63].  ההתקדמות לעבר המעמד היא איטית ומלווה בענווה ותשומת לב רבה ביותר.

הדרך אל השמאניזם

היכולת להתחבר לרוח, או ליתר דיוק להיקרא על ידה, היא יכולת שהאדם מגלה אותה, בדרך כלל בגיל ההתבגרות. באופן מסורתי, חווייתו הראשונית היא שמיעת קול קורא בעת מחלה, תאונה או כל מצב לא רגיל בו הוא נתון, ואחר כך, בעזרת תרגול ארוך וממושך, אימונים וניסיונות, הוא עובר לשלב בו הוא מגיע לטראנס. בחברות השונות, במקרים רבים, השמאנים לא בחרו בכך, אלא הוכתרו בתואר על-ידי סביבתם, ורק אז החלו לתפקד כשמאנים. הדרך אל השמאניזם רצופה בקשיים. התפקיד איננו נמסר תמיד בירושה, והמקבל אותו איננו בהכרח ממשיך דרכו של אחר. מקצתם של השמאנים הפכו לכאלו, לאחר שסבלו ממצוקה כלשהי, והופנו על ידי שמאן אחר, שבו נועצו, אל רוח מסוימת, אשר תוכל לנטרל את הגורם למצוקה ממנה סבלו. משייצר קשר עם הרוח, אשר העניקה לו כוחות, הפך האדם לשמאן בעצמו. מכאן ואילך, יכול אותו אדם להפנות את בקשותיו ותפילותיו לרוח "שלו", בבקשו סיוע לאחרים. לעתים מחלה קשה, או פגיעה של אחד מאיתני הטבע, הם סימנים לבחירת הנבחר, שעבר את שערי המוות ויכול להם. במקרים מועטים, הם ירשו את היכולת המיוחדת הזו מהוריהם.  אחרים פשוט למדו את רזי המקצוע משמאן וותיק ומנוסה אליו נצמדו.

בתרבויות רבות, עיצוב אופיו של השמאן מתחילה במעבר רוחני, המתבטא בתקופות של מלנכוליה, התבודדות, חזיונות, שירה או דיבור מתוך שינה. שלב זה יכול להיות ארוך או קצר, אצל נשים וגברים כאחד, ואינו עובר בתורשה מאב לבן. התהוות היכולת הפרסונלית כרוכה בשלבים דומים אצל ידעונים בחברות שונות. זהו תהליך בן כמה שלבים, שראשיתו בסבל ובעינויים המביאים לאי התייחסות אל הגוף, תקופה בה הוא לומד על השדים והרוחות, כולל לעתים הדמיה של ירידה אל הגיהינום, ועד לעלייתו השמימה והסמכתו על ידי הרוחות. בג'אווה ובדרום אמריקה, מופיעים למרבית ההפתעה, תיאורים דומים של השמאן החדש: "הם נחתכים על ידי שדים, או על ידי רוחות של אבותיהם, עצמותיהם מטוהרות, הבשר מורחק לחלוטין, כל נוזלי הגוף ניגרים והעיניים יוצאות מחוריהן….".

בתחילה רואה השמאן, במו עיניו, במבט חטוף, רוחות או שדים, שכל הסובבים אותו אינם מבחינים בהם. רק בהמשך דרכו, יכולת הראייה תעמיק ותתייצב כך שתהיה לו מיומנות קבועה לראותם כחלק מתכונותיו. יתר על כן: הוא יהיה מסוגל לקרוא לרוחות אם אינן בסביבתו הקרובה. מספר השלבים קבוע בכל חברה, ושונה בקרב הקבוצות האתניות, השבטים והאזורים (אצל הסופים הוא שונה ממסדר למסדר). במקומות מסוימים בדרום־מזרח אסיה, ניתן לזהות את השלבים השונים שעובר שמאן פלוני, לפי פעמונים זעירים או כדורים, המחוברים לאזור חלציו. החברות ב'קנדומבלה' האפרו-ברזילאי מחייבת תקופה מוגדרת של פרישות. אחד השינויים המשמעותיים בקנדומבלה בדורות האחרונים הוא התקצרות תקופת הקבלה של חבר חדש לתוך הכת.  בפולחן ה"קֶטו" (Ketu) דורשים פרישות של שלושה חודשים ובפולחן "אנגולה" (Angola) ששה חודשים. בעבר, הטירון, המצטרף לכת, היה צריך להמתין שבע שנים עד שיקבל את הדֶקָה (Deka), דהיינו, את הכלים המקודשים; 14 שנה עד שיהיה מוכשר לכהונה; ו-21 שנה עד שתהליך קבלתו יושלם לחלוטין. במעמד קבלת הדקה, על הטירון להישבע, בשפת האומה שלו, דהיינו, השבט האפריקאי המקורי שלו, שהוא יגן על התרבות האפרו-ברזילאית, ישמור על המסורת, ויקיים את הוראות הממונים עליו. לאחר שהתקבל כישות אחרת, יכול השמאן לנהל את המאבק למען אנשים הפונים אליו. כלומר מדובר במערכת ממוסדת ומסודרת הקובעת כללים ופזמ"ים, דומה מאד למהלך קבלתו של נזיר או נזירה למעמד בעולם הקתולי והפרובוסלאבי.

המחקר

השמאניזם נחקר שנים רבות. רוסיה הסובייטית עסקה במחקר התודעה יותר מאשר כל אומה אחרת. חוקרים רוסיים שוטטו במרחבי סיביר ואספו חומר על התופעה.  אמנים הולנדים וגרמנים שהגיעו לבאלי בשנות העשרים והשלושים של המאה שלנו הוקסמו ממוטיב הטראנס שבאומנויות הבמה הבאלינזיות ובקלות היחסית בה אנשים נתפשים לתופעה בטקסים הדתיים.  קדמו להם אנתרופולוגים ותיאולוגים שחצו את גבול ארה"ב בואכה מקסיקו, לגלות את אותו עולם ההולך ונעלם.

כפי שכתב שנים מאוחר יותר, איש הרוח האפריקאי ונשיא סנגל, לאופולד סנגור (Léopold Sédar Senghor): "אנשים לבנים, לכו לישובים האבודים של ארצי וקחו עמכם את מכשירי ההקלטה והמצלמות. תאספו את סיפורי השמאנים, המספרים, הזקנים; השומרים האחרונים של היסטוריה אנושית ארוכה שנמסרה רק לקולותיהם. כשהם ימותו, יהיה הדבר, כאילו עבורכם, בתרבותכם, נשרפו הספריות כולן".

ראו באתר זה: מסע לסנגל.

כמותו גם הסופר הפרואני מריו וורגס יוסה, שבספרו 'הדברן', מעלה על נס את התרבות השמאניסטית ההולכת ונעלמת. הוא מבחין בין המכשפים הטובים הנקראים "סריפיגאים" ואת המכשפים הרעים הנקראים "מאצ'יקאנארים". בספר מתוארת דמותו של שמאן כזה: "הוא ידע להפוך מעט יוקה ומעט דגים, להמון יוקה והמון דגים, שיהיה אוכל לכולם. הוא החזיר ידיים לגידמים, עיניים לעיוורים ואפילו את נשמות שהסתלקו החזיר לגוף שלהן. לאותו הגוף" [64].

ב1891- הגיע למקסיקו התיאולוג הנורווגי קארל לומהולץ (Carl Lumholtz), בדרכו לגלות את "בני העולמות הראשונים". חלק חשוב במחקרו הוקדש לשמאנים, אליהם התייחס ברצינות של אנתרופולוג המכבד את השונה ואינו שופט אותו על פי הקריטריונים של תרבותו הוא. קודם לכן, ערך מסעות לאוסטרליה והיה בין הראשונים שגילו את התכנים הראשונים של האבוריג'נים. לומהולץ עצמו היה צריך לנהוג לעתים כשמאן, אם כי פעמים רבות נחשד על ידי מקומיים שהוא שליח כוחות הרשע.  מעמדו היה כה איתן עד שבעיירה מסוימת הופעתו נקשרה לבוא הגשם ומשום כך אסרו עליו השמאנים המקומיים לעזוב. הוא פגש שמאן, שכבר היה נוצרי, חי בשלום עם אמונות פגניות ונוצריות שותה מצמחי הזיה, מרפא חולים ומאמין שהוא מגן על העולם[65]. יש לציין שעל השבטים האלה ממש כתב נחום מגד בספרו "שערי תקווה ושערי אימה", בפרק "שכרון הצבי, בארצות הפיוטה". למהולץ חקר את אותם אנשים "הנעים כרוחות המזיזות את הרוח" יוצרים את הגשם המקווה ומביאים את היכולת המחיה. בשפת הטרהומרה (Tarahumara), של השבטים החיים על שפתו של קניון הנחושת (Barranca del Cobre), שבצפון מקסיקו, המילה "לרקוד", זהה למילה ל"לעבוד". הריקוד בין מקלות המסמלים שמש, ירח וכוכב השחר, נתפשים כעבודה במובן הנשגב ביותר[66].

החוקרים שבאו אחריו, כמו מירסה אליאד שכבר הוזכר, או נחום מגד, נאלצו לעתים להיות גם רופאים שבטיים גם שמאנים, וגם מספרי סיפורי השבט ותולדות האלים. אליאד כמו חוקרים אחרים, הניח שהשמאניזם נוצר בתרבות הפליאוליתית בה בני האדם עסקו בלקט ובציד. השמאניזם הוא לפיכך מקצוע עתיק, אולי העתיק ביותר, שקדם להתיישבות הנוודים. בציורי מערות מן התקופה הפליאוליתית המאוחרת (30,000-20,000 שנה לפני זמננו), לדעתו שציורי התאואים במערות שבדרום צרפת ובדרום צרפת לא נבעו מדחף אמנותי גרידא, אלא צוירו כחלק שמאני, בו אולי ניסו השמאנים להתחבר לנשמתו של החיה הניצודה,. כפי שעושים עד היום האבוריג'ינים , ילידי אוסטרליה, המציירים קנגורו, טרם שיוצאים לצוד אותו. מכיוון שכך, חוקרים רבים מניחים, שמוצאם של אומנויות הבמה, כמו של האומנויות הפלסטיות, הן בשמאניזם.

במערות שבמדבר האוסטרלי ובדרום אפריקה, ניתן להבחין בקווי זיגזג, או בנקודות המקשרים את השמאן הרוקד בטראנס עם כוח עליון כלשהו. הגוף מוארך ולעתים הראש מתחלף בראש של חיה.  בעבר הרחוק, הקשר בין השמיים, במובן האלוהי, לארץ, בני האדם, היה אפשרי. ככל שרבו המחקרים על שמאניזם, התבססה גישה, שמדובר בקבוצה גדולה של משתתפים, בפעולות של מאגיה שבטית, המשתמשים בטראנס ובמצבי תודעה שונים, תוך כדי התקשרות עם רוחות. במהלך הדורות, בני האדם התרחקו מאורחות החיים המסורתיים ולכן קשר זה נותק והפך לנחלת בודדים. גם אצל הללו אין הוא בא באופן טבעי ואוטומטי. השמאן בן ימינו נזקק לריטואלים של מחול, מוסיקה וטקסים קבועים, כדי ליצור את הקשר שפעם, בחברות מסוימות, היה נחלת רבים.

קיימת בעיה מחקרית: ניתן לחקור את השמאן לפני ואחרי הטראנס, אך אין אפשרות לחקור אותו בעת הטראנס. פרופסור אהרון קציר המנוח, בחיבורו "בכור המהפכה המדעית" מסביר: "אנחנו נבין את המהלכים החשמליים והפיזיים. זה המצב האובייקטיבי שבו אפשר להגדיר את הפולסים החשמליים שעוברים בין העין למוח, אך לא נוכל להבין את הדבר שנקרא 'לראות', או את הדבר שנקרא 'כאב'". כך בנושא הטראנס. אפשר להבין חלקים של החוויה אך לא את המהות שלה[67].

הטראנס הבאלינזי נחקר על ידי האנתרופולוג קליפורד גירץ, שנדרש לטראנס כדי לאושש את השקפתו בדבר טבע האדם. האנתרופולוגיה המודרנית, שגירץ הוא אחד ממבטאיה, איתנה בדעתה כי אין בני אדם שאינם מעוצבים על ידי התרבות המיוחדת למקום עיצובם.  מכיוון שכך, קשה ביותר למתוח קו מפריד בין מה שהוא טבעי, אוניברסלי וקבוע באדם, לבין מה שהוא קונבנציונלי, מקומי ומשתנה. מתיחת קו כזה היא סילוף של המצב האנושי.  דוגמא טובה לשאלה הזאת היא הטראנס הבאלינזי. בטראנס של באלי יש אמנם תופעות ייחודיות, אך השמאן המתקשר עם הרוחות במחול של טראנס הוא דמות אוניברסלית. אולי משום שכולנו באיזה שהוא מקום דומים, או כפי שניסחו זאת בתקופת ההשכלה, כולנו חלק מן המרקם האוניברסלי?

סביר להניח שיש טבע אנושי, סדור על אופניו, קבוע עד תום ופשוט להפליא. ייתכן שאחדים מחוקיו אחרים, אך יש לו חוקים. ייתכן שמשהו ממהותו הבלתי משתנה חומק מן העין בגלל קישוטים חיצוניים של אופנה מקומית אך מהותו היא בלתי משתנה. במקומות ובזמנים שונים, התפאורה אכן אחרת, והשחקנים מחליפים את לבושם ואת הופעתם; אך תנועותיהם הפנימיות נובעות מאותן תאוות ותשוקות אנושיות ומחוללות את תוצאותיהן בתנודות הגורל של ממלכות ועמים.

שלמי תודה

מאמר זה לא היה נכתב אלמלא פרופ' יעקב רז ופרופ' נחום מגד, שבהסבריהם המלומדים, בכתב ובעל פה, פתחו בפני את הצוהר לעולם קסום זה. תודה לשושי בן ארי על הערותיה בעניין המיסטיקה באסלאם. תודה לספי בן יוסף על הבהרותיו. תודה מיוחדת לגדעון ביגר ולליאור מורג, על הערותיו הרבות.

[1] מירצ'ה אליאדה, יואן פ' קוליאנו , מילון הדתות, כרמל, ירושלים, עמ 241.

[2] "ג'יימס ג'ורג' פרייזר ( James George Frazer‏; 1854 –1941) היה אנתרופולוג סקוטי ופולקלוריסט, שתרם רבות לחקר המיתוס,. המאגיה והדת השוואתית, ותרבויות העולם. העבודה המפורסמת שלו נקראת "The Golden Bough", ובה סקר את המיתולוגיות ואת הדתות בגישה השוואתית.

[3] Frazer, Sir James (1993). The Golden Bough. London: Wordsworth.

[4] כתבי המארות הם טקסטים מאגיים שנכתבו במצרים העתיקה. הכתבים נועדו לפגוע בקבוצת אנשים ומקורם במסורת מהממלכה הקדומה בשושלת ה-6. מהממלכה התיכונה (2000- 1750 לפנה"ס) ישנן שתי קבוצות של כתבי מארות: קבוצת ברלין שנכתבו על גבי חרסים, וקבוצת בריסל שנכתבו על גבי צלמיות.  כתבי המארות הם עוד עדות לידע המצרי על הגאוגרפיה, הדמוגרפיה והממשל בארץ ישראל.

ראו בהרחבה באתר זה: קשרי מצרים הפרעונית וכנען.

[5] שמות ז', ט

[6] הערך "כשפים", אנציקלופדיה מקראית, כרך ד', עמ' 347, מהדורת תשכ"ג.

[7] מושג ה"מאנה" (mana), שהוא מעין כוח שניתן למנהיגים מן האלים, מבוסס במידה רבה על חיבוריו של המיסיונר מהאנגלי ר"ה קודריטון (Codrington), שעבד בוונואטו. קורדינגטון ואחריו ר"ר מארט (Marret), הגדירו את המאנה כמעין חומר אנרגיה, אשר ניתן לצבירה ולניצול יעיל, לשם השגת יתרונות שונים. למעשה, נראה כי המאנה היא תכונה המוענקת על ידי האלים לבני האדם, למקומות ולדברים.

ראו באתר זה: הדת הפולינזית.

[8] הקה היה כח החיים, ההבדל בין אדם מת לחי, והמוות אירע כאשר הקה עזב את האדם. הקה נוצר על ידי האל חנום על אובניים של קדרים, או שהועבר לילדים דרך הזרע של אביהם.

המצרים האמינו גם שהקה מחוזק בעזרת מאכל ומשתה. לפיכך ניתנו למתים מנחות של מאכל ומשתה, למרות שהקה שבתוך המנחות, ולא המנחות עצמן, הוא שנאכל. הקה לעיתים קרובות הוצג באיקונוגרפיה המצרית כדמות שנייה של האדם.

[9] ג'יני (בערבית: جني, באנגלית: Genie או Djinn) הוא יצור על-טבעי בדיוני שמעניק רצון חופשי. הג'ינים מוזכרים בקוראן, ויכולים להיות טובים או רעים. ג'ינים רעים יכולים להוליך שולל בני אדם המחזיקים בהם. באסלאם, השטן הוא ג'יני שסירב להשתחוות לאדם כאשר צווה בידי אללה. הצבעים תכלת וטורקיז מזוהים עם הג'ין, ומשמשים גם להגנה מעין הרע.

[10] אל המלחמה, אל השמש וקורבנות האדם. .

[11] שערי תקווה ושערי אימה, עמ' 27

[12]  תיאורגיה פירושה עשיית מופתים, מעשי קסמים, מגיה, התערבות כוחות על־טבעיים או אלוהיים בחיי האדם. וביהדות פירושה היא ההנחה האומרת כי האדם יכול וחייב להשתתף במעשי הבורא באמצעות הפעלת נוכחותו בעולם ובאמצעות קיום מצוות (אחד הפירושים של "נברא בצלם"). פרופסור משה אידל מסביר, כי ישנן שתי משמעויות עיקריות למונח זה בחקר הדתות. משמעות אחת למושג תאורגיה היא השפעת מעשי האדם על העולם האלוהי, והמשמעות השנייה היא עליית נפש האדם לעולם העליון באמצעות ריטואלים (משה אידל, עולם המלאכים – בין התגלות להתעלות, עמ' 154; מבוא לקבלה, המיסטיקה היהודית מראשיתה ועד דור גירוש ספרד, בהוצאת האו"פ, פרק 1: מבוא עמוד 42).

[13] אלברטוס מגנוס (1280-1193) "אלברט הגדול" ('מגנוס'=גדול), הנודע גם בכינויים "אלברט מקלן, "הקדוש אלברט" ו"החכם הכולל" (doctor universalis) היה נזיר וכומר גרמני דומיניקני, מראשי האסכולה הסכולסטית נחשב לאחד מגדולי הפילוסופים והתאולוגים של ימי הביניים, אשר כבר בחייו זכה למוניטין בשל הישגיו. הוא הוכרז כקדוש, וכאחד ממורי הכנסייה. הוא נודע בעיקר בזכות כתביו המדעיים, ובזכות מאמציו ליצור סינתזה בין הדוקטרינה הנוצרית והפילוסופיה האריסטוטלית. היה מורו של תומאס אקווינס, שמאוחר יותר נחשב לגדול הפילוסופים הנוצריים שפעלו בסוף ימי הביניים.

[14] ראסל, ג,פ, ברוקס, א. היסטוריה של הכישוף: קוסמים, מכשפות ופגאנים. תל אביב: רסלינג . 2008.

[15] ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק י"ז

[16] ספר נחום, פרק ג', פסוק ד'

[17] ספר שמואל א', פרק כ"ח, פסוק ז

[18]ס פר נחום, פרק ג', פסוק ד'

[19] מסכת סנהדרין דף סח

[20] סימן קעט משולחן ערוך יורה דעה

[21]  ד"ר מינה פארן, צמחי המכשפות, אתר העמותה הישראלית לצמחי מרפא (עיל"ם)

[22] פרשנות פמיניסטית טוענת שנרדפו בעיקר נשים עצמאיות וחזקות, אולם פרשנות זו אינה מבוססת

[23] מצוטט אצל פאולו קואלו, אלף, ידיעות אחרונות- ספרי חמד, תל אביב, 20014, עמ'132-133

[24] התרגום לעברית בעייתי כי witch  זה מכשפה, אך מכשף זה sorcerer והמונח ציד מכשפות אכן מתקשר לציד נשים מכשפות ולא גברים מכשפים

[25] ציד המכשפות החל בגרמניה ובאיטליה והתפשט ברחבי מערב אירופה וגם ביבשות אחרות. מספר מקרי המוות כתוצאה מהציד מוערך ב-40,000 עד 100,000. בשנת 1692 התרחש ציד המכשפות בסיילם שבמסצ'וסטס. בשנת 1735 נאסר ציד מכשפות בחוק האנגלי.

[26] יעקב רז, "שמאניזם – המגע עם העולם האחר, הקדמה לספרו של נחום מגד, שערי תקווה ושערי אימה, שמאניזם, מאגיה וכישוף בדרום ומרכז אמריקה, מודן, 1998, עמ' 12

[27] שערי תקווה ושערי אימה, עמ' 41

[28] מצווה ט

[29] הפיתיה היא דמות אדם אשר לפי אמונות שונות מקשרת בין האל לבני האדם, כלומר שומעת את בקשות האדם ועונה בשם האל. במיתולוגיה היוונית הייתה הפיתיה הדמות שקישרה בין האל לבין האדם באורקל. היא היתה כמעט תמיד אישה, מצויה במקום מרוחק, באווירה מסתורית, לעיתים בסביבת הרים, היוצרת אמון ופחד כאחד. כשהאל רוצה להעביר מסר דרך הפיתיה הנתונה בשיכרון, הוא נכנס בגופה ומדבר מפיה. דבריה של הפיתיה בלתי מובנים לעיתים קרובות: מפי הפיתיה נפלטות מילים מסתוריות, הנאמרות כחידה הניתנת לפירוש במספר דרכים. ייתכן אפילו שהמסקנות הנובעות מפירוש דברי הפיתיה יהיו רחוקות זו מזו באופן קיצוני. את הכוונה בדבריה של הפיתיה על האדם להסיק לבדו, ללא עזרתה. הפיתיה המוכרת ביותר נזכרת במיתוסים בהם מסופר על האורקל מדלפי..

[30] טירסיאס נעשה עיוור כיוון שראה אלה אחת מתרחצת ערומה ולא כיסה את עיניו !! בתמורה קיבל את כוח הנבואה אם כי לא היה שמאן כי אם נביא המנבא את העתיד ולא רופא חולים..

[31] שערי תקווה ושערי אימה, עמ' 29-29

[32] Mircea Eliade ,Shamanism: Archaic Techniques of Ecstasy, Paris, 1964

[33] Michel James Winkelman, Shamans, Priest and Witches: A Cross Cultural Study of Magico-Religions Practitioners, Arizona University Press, 1992, pp. 51

[34]  לפי אמונת הבורמזים, הנאטים מאכלסים כמה מהרקיעים שמעל ראשינו ונעים ונדים, חונים ופועלים כמעט בכל מקום אחר מסביבנו: בעצי היער ובגלי הים, בהר, בגבעה, או בעמק. זהו כנראה שרידי של אמונה קדומה, פרה-בודהיסטית; אמונה שהיתה מקובלת בבורמה ובמקומות אחרים בדרום-מזרח אסיה לפני שהגיע הבודהיזם.

הבורמזים מאמינים הנאטים היו כאן מאז ומתמיד. והיום, כמו כולנו גם הם מאמינים ומשרתים נאמנים לבודהה..הצורך בעזרת הנאטים השונים יכול להיות ענין יום-יומי. כך למשל זקוק הבורמזי המשחק בקוביה או הרוכש כרטיס הגרלה ומקווה לפרס הגדול, לעזרתו הדחופה של הנאט אשר על ההימורים. רקדן לבוש במחלצות ובכובע מכונף אופייני ילבש את דמותו של נאט זה ויחולל במשך שעות לצליליה יוצאי הדופן של תזמורת בורמזית עממית, בנסיון להבטיח את חסדו של הנאט למהמר ששילם ממיטב כספו לרקדן ולנגנים. ומאחר והנאט אשר על ההימורים הוא חובב גדול של עישון ושל יין, יעשו גם הרקדן בן דמותו סיגריות בשרשרת וייבש בקבוקי יין בזה אחר זה עד שיפול לארץ הלום יין ועשן (אברהם שקד, בורמה, ארץ הפלאות, מסע אחר און ליין.).

[35] M. Eliade, Shamanism: An Overview, in : Er 13, pp 201-108

[36] . רוח אלוהים הוא ביטוי שמתאר מצבי-נפש מיוחדים שהאל גורם להם, כגון התלהבות, חוכמה יתירה, כריסמה, ובעיקר נבואה. כלומר, זהו מושג המבטא את כוח ההשראה והתעוררות הגבורה: "ונחה עליו רוח ה', רוח חוכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'" (תיאור המלך האידיאלי, ישעיהו י"א 2). בנבואה הקדומה, הלשונות רוח ה', רוח אלוהים, ולעיתים יד ה' מתארים את השליחות הנבואית, ולעיתים – חוויה אכסטטית רגעית, המעוררת אדם להתנבא, לשיר, לנגן, לרקוד או להילחם בגבורה: "ותהי עליו רוח ה'" (שופטים ו 10); "וצלחה עליך רוח ה', והתנבית עמם" (שמואל א', י 6); "ותהי עליו שם יד ה'…" (יחזקאל א 3) ועוד. הביטוי יד ה' מתאר מצב של כפייה, פעולה שנכפתה על האדם בעל כורחו: "ורוח נשאתני ותיקחני… ויד ה' עלי חזקה" (יחזקאל ג 14(. בנבואה מאוחרת משתמשים יותר בביטוי דבר ה' שהיה אליהם, או שהיה בפיהם של הנביאים (ירמיהו א 2, 4, 11, 13; יחזקאל ו 1 ועוד). הנביא ישעיהו מתאר את המלך של תקופת אחרית הימים כמי שתנוח עליו רוח ה' (יא 2), ויזכה להשראה מיוחדת ולכישורים מופלאים. הנביא יחזקאל מרבה לדבר על רוח ה' ויד ה' אשר נחו עליו והפעילו אותו. ביטויים אלה מעידים על מצבו הנפשי והפיסי גם יחד: בעיקר על הלחץ הנפשי בו היה נתון, ועל האקסטאזה שהשפיעה עליו ומתוכה פעל: "היתה עלי יד ה', ויוציאני ברוח ה', ויניחני…" (יחזקאל לז 1).

[37] יעקב רז, עמ' 13.

[38] דמות מהפנתאון ההינדי, ספק אדם, ספק נשר, המשמשת ככלי הרכב של האל וישנו.

[39] ראו באתר זה: מוות ומנהגי אבלות

[40] בסיביר, עמ' 126-127

[41] פאולו קואלו, אלף, ידיעות אחרונות-ספרי חמד, תל אביב, 2014, עמ' 191-192

[42] בסיביר, עמ' 126-127

[43] שערי תקווה ושערי אימה, עמ' 28

[44] יעקב רז, שם.

[45] מעשי השליחים, ב', 4

[46] אסטריד רויטר, וודו – מבוא קצר, מפה, תל אביב, 2007, עמ' 14.

[47] אברהם שקד, האבוריג'נים, מסע אל זמן החלום, מפה, תל אביב, 2004, עמ' 74.

[48] Allan, Sarah. 1991. The Shape of the Turtle: Myth, Art, and Cosmos in Early China. State University of New York Press

[49] Jean-Poul Roux, Religion des Turcs et Mongols, p. 61. , תודתי לאיבון על התרגום.

[50] ראו באתר זה: התרבות המונגולית

[51] מילון הדתות עמ' 242

[52] קולין ת'ברון, בסיביר, הוצאת כנרת, 2000, עמ' 125-126

[53]  עיר ברוסיה בסיביר המזרחית, בירת רפובליקת טובה (פירוש השם בטובאנית: אדום). קיזיל נמצאת במקום התחברות הנהרות יניסיי הגדול והקטן, שיוצרים את הנהר יניסיי העליון. היא נחשבת לפי חלק מהדעות למרכזה הגאוגרפי של יבשת אסיה. נכון ל-2015, אוכלוסיית העיר מונה 114,181 תושבים. העיר נוסדה בשנת 1914 בשם בלוצרסק, ב-1918 שונה שמה לחם בלדיר, וב-1926 לשמה הנוכחי. החל מ-1921 העיר שימשה כבירת הרפובליקה הלאומית של טובה העצמאית, הגם שכפופה במידה מסוימת לברית המועצות. מ-1944 שימשה כבירת החבל האוטונומי של טובה, כחלק מהפדרציה הרוסית וברית המועצות. מ-1961 משמשת כבירת הרפובליקה האוטונומית של טובה, ומ-1991 כבירת רפובליקת טובה ברוסיה.

[54] ראו סרט על שמאניזם בסיביר: https://www.shamanism.org/way-of-the-shaman/documentary.php

[55] קולין ת'ברון, בסיביר, הוצאת כנרת, 2000, עמ' 125-126

[56] יאצק הוגו-באדר, קדחת לבנה, מסע ללבה הקפוא של סיביר. , כנרת-זמורה-ביתן, 2012, עמ' 148

[57] שם, שם, 12.

[58] ראו בהרחבה: אריה ברטל, עלייתה ושקיעתה של תנועת-בני-הנביאים בתקופת אליהו ואלישע, בית המדרש הווירטואלי, ‏סיוון תשל"ח

[59] ספר שמואל א', פרק י', פסוק ה', וראו גם ספר מלכים ב', פרק ג', פסוק ט"ו

[60] ספר שמואל א', פרק י"ט, פסוק כ"ד

[61] בסיביר, עמ' 126

[62] רז, שם, עמ' 14.

[63] שערי תקוה ושערי אימה, עמ' 70

[64] מריו ורגס יוסה, הדברן" הוצאת עם עובד, תל אביב, 1987, עמ' 179.

[65] Carl Lumholtz, My Life of Exploration, Natural History, N.Y. 21, 1921, pp 225-243.

[66] בשערי תקווה שערי אימה, עמ' 20.

[67] אהרון קציר, בכור המהפכה המדעית, עם עובד, תל אביב, 1971