שחפיות הקוטב – שיא עולמי בנדודים

 

 

 

 

 

שחפית הקוטב היא ציפור השובה את הלב בביצועיה המופלאים. מהירות תעופתה, נסיקתה אל המים והמראתה מהם וכן, גם תוקפנותה בהגנה על גוזליה. שחפית הקוטב זכתה למוניטין עולמי בשל כושר הנדידה העצום שלה, מקוטב עד קוטב. אנו נתקלים בשחפיות  הקוטב הן בטיול לאיסלנד, בטיול לאירלנד, בטיול לפטגוניה ובטיול לאנטארקטיקה.

שחפית הקוטב היא מין בסוג שחפית, משפחת השחפתיים, סדרת החופמאים.

 

 

זו משפחה של עופות-מים קטני-גוף ובינוניים בגודלם, הדומים לשחפים. אורך גופן של שחפיות 20.5 – 56 ס"מ, מוטת כנפיהן 135-51 ס"מ ומשקלן 640-43 ג'. רובן אפורות-כספיות ממעל ואפורות, שחורות או לבנות בגחונן. כיפתן ועורפן שחורים בלבוש הדגירה, אך גודלו של השטח השחור מצטמצם בלבוש הדגירה. .

גופן של השחפיות עדין בהשוואה לזה של שחפים, כנפיהן לרוב ארוכות יחסית, צרות ומחודדות וזנבן ארוך וקדוד או ממוזלג (דמוי מזלג); מכאן שמן בשפות אחדות- "סנוניות ים". המקור שלהן לרוב ישר, דק ומחודד. הרגליים קצרות, והן משמשות כמעט רק לעמידה ולא להליכה. שלוש האצבעות הקדמיות מאוחות בקרום שחייה. האצבע הרביעית מפותחת למדי. פרט להתנהגות בעת החיזור קשה להבדיל בין זכר לנקבה. למתבגרים יש ניצוי מבוגר ושונה משל הבוגרים. תפוצת השחפיות כלל עולמית, אך רובן חיות באזורים הטרופיים והסוב טרופיים. הן עפות בחן ובזריזות ומעופן קליל כשל סנוניות. רוב המינים כמעט שאינם שוחים, והם מתרחצים תוך כדי מעוף.

שחפית הקוטב, כשאר בני משפחתה, הינה טורפת. מזונה מתבסס בעיקר על דגים קטנים אך גם על סרטנים קטנים. היא ניזונה בעיקר מהרינג, בקלה, קפלין ואחרים. הסרטנים שמהם היא ניזונה הם שטצדים, קריל וסרטנים ממינים אחרים. לעיתים היא מוספיה לתפריטה חרקים, תולעים ורכיכות. שחפית הקוטב נוהגת לרפרף במקום ולאחר שהתמקדה בטרף שלה היא צוללת לתוך המים ותופסת אותו. לעיתים שחפית הקוטב גם חומסת מזון מציפורים אחרות- היא מפריעה להן עד שהן שומטות את טרפן ואז השחפית תופסת אותו בעודו באויר. בטרף הן מרחפות-מרפרפות, וברגע המתאים צונחות-צוללות אנכית, תופסות את טרפן ובולעות אותו תוך כדי מעוף.

 

 

שחפיות חיות על החוף, על איים בים ובשולי אגמים, לרוב עד טווח 100 מ' מקו החוף. תפוצת השחפיות כלל-עולמית, אך רובן חיות באזורים הטרופיים והסובטרופיים. רוב המינים נודדים ומשוטטים, ורק מעטים מהם יציבים. כל המינים הדוגרים בתת-ממלכה הפליארקטית (רוב אירופה ואסיה) הם נודדים, וככל שהם צפוניים יותר כן הם מרחיקים נדוד. שחפית הקוטב (S. paradisaea) מחזיקה בשיא העולמי של טווח הנדידה: מדי שנה היא מתרחקת כדי 18,000 ק"מ ממקומות קינונה שסביב הקוטב הצפוני, ומגיעה עד לאזור הקוטב הדרומי ואחר כן שבה ומקננת בקוטב הצפוני. במשפחה 10 סוגים ו-43 מינים, 24 מהם נמנים עם הסוג Sterna. בארץ 3 סוגים ו-13 מינים, ביניהם שחפית ים (S. hirundo) הנחשבת לנציגה הטיפוסית והשכיחה ביותר של הסוג Sterna בישראל ושחפית גמדית (S. albifrons).

שחפית הקוטב או שחפית ארקטית (שם מדעי: Sterna paradisaea) היא מין של עוף ימי המשתייך לסוג שחפית שבמשפחת השחפיתיים.

 

שחפית הקוטב היא עוף בגודל בינוני, ואורכה נע בין 33 ל-36 סנטימטרים מקצה המקור לקצה הזנב. מוטת הכנפיים נעה בין 76 ל-85 סנטימטרים. משקל פרט בוגר נע בין 86 ל-127 גרם. צבע המקור אדום כהה, וכך גם הרגליים הקצרות וכפות הרגליים בעלות קרומי השחייה. הזנב מסתעף לשני חלקים או יותר.

נוצותיהם של פרטים בוגרים לבנות או אפורות, להוציא את אזור העורף והמצח וחלקו העליון של הראש השחורים והלחיים הלבנים. צבע נוצות הכנפיים העליונות אפור חיוור. הזנב לבן, ופלג הגוף התחתון אפור חיוור. דו הצורתיות הזוויגית מעטה, כלומר הזכר והנקבה דומים במראם החיצוני. פלומת החורף דומה מאוד לזו הקיצית, אך הראש מעט בהיר יותר והמקור כהה יותר.

 

הפרטים הצעירים שונים מהבוגרים בצבע המקור הכהה יותר; בצבע הרגליים – שחור במקום אדום; בנוצות הכנפיים, להן מראה "קשקשי"; בקצוות הכנפיים, להן צבע כהה יותר מלבוגרים; בשורש הכנף השחור; ובזנב הקצר יותר. בסמוך ללידתם, לאפרוחים הצעירים חזה לבן, פנים שחורות ושאר הגוף חום-שחור, וזאת במטרה להסוות את האפרוח בתוך הצמחייה.

למין מגוון רחב של קריאות. שתי הקריאות הנפוצות ביותר הן קריאת האזהרה, המושמעת כאשר טורפים אפשריים כגון בני אדם או יונקים אחרים נכנסים לתחום מושבת הקינון, וקריאת הפרסום או ההודעה[1]. קריאה זו מושמעת בעת חזרת פרט למושבת הקינון או בעת התקלות אגרסיבית בין שני פרטים. קריאת הפרסום ייחודית לכל פרט ופרט ובכך מסייעת גם לזיהוי הפרטים השונים. שמונה סוגי קולות נוספים תוארו, החל מקריאת התחנונים שמשמיעות הנקבות בעת ההזדווגות ועד קריאת ההתקפה המושמעת בעת התקפה על פולשים.

 

 

אתרי הרבייה של שחפית הקוטב נמצאים באזורים ארקטיים וסובארקטיים של אסיה, אירופה וצפון אמריקה. שחפית הקוטב היא מהמינים המיטיבים לנדוד בעולם החי: מדי שנה היא נודדת משטחי הרבייה הצפוניים שלה לאוקיינוס שבקרבת אנטארקטיקה וחזרה; זוהי הנדידה המחזורית הארוכה ביותר בין כל בעלי החיים. השחפיות דוגרות לרוב במושבות צפופות על פני הקרקע. הקן הוא לרוב גומה חפורה בקרקע, מרופדת רק לעתים. הדגירה נמשכת כ-3 שבועות במינים שבארץ, ועד 5 שבועות במינים טרופיים הדוגרים על עצים. האפרוחים עפים כשהם בני 5-4 שבועות והופכים אז לעצמאיים.

אסטרטגיית הרבייה של המין היא גידול מספר מצומצם של צאצאים, המטופלים בצורה טובה ומוגנים היטב; ההורים מאכילים את האפרוחים בדגים למשך זמן רב, ומסייעים להם לעוף דרומה בחורף.

שחפית הקוטב היא עוף מאריך-חיים יחסית, ופרטים רבים מגיעים לגיל עשרים. הפרט המבוגר ביותר שתועד מת בגיל 34 שנים[2]. תזונתה מתבססת בעיקר על דגים וחסרי חוליות ימיים קטני ממדים. המין נפוץ מאוד, ועל פי ההערכות השונות קיימים כמיליון פרטים. התנודות והמגמות החלות באוכלוסיית שחפית הקוטב אינן ידועות כהלכה, אך ידוע שבני האדם גרמו להקטנת האוכלוסיות באזורי התפוצה הדרומיים.

שחפית הקוטב ידועה בנדידתה הארוכה. אחת לשנה כל שחפית קוטב בוגרת נודדת מהקוטב הצפוני לקוטב הדרומי ועוברת מרחק של 19,000 קילומטרים לערך, וכך עוברת באזורים רבים בכדור הארץ, אך אתרי הרבייה שלה נמצאים בקוטב הצפוני. בקיץ הצפוני היא מצויה באזורי חופים וסלעים באזורים הקרים של צפון אמריקה ואירואסיה. לאחר תום נדידתה דרומה, היא נפוצה בחורף הדרומי באזורים ימיים, עד לקצה הדרומי של אנטארקטיקה[3]. שטחם הכולל של האזורים שבהם מצוי המין עומד על כעשרה מיליון קילומטרים רבועים בקירוב[4].

 

 

בשל נדידתה הארוכה של השחפית, הציפור חווה שני קיצים בכל שנה ורואה יותר אור-יום מכל יצור אחר. פרט בוגר ממוצע עובר במהלך חייו מרחק הדומה באורכו למסע מכדור הארץ לירח ובחזרה. דוגמה אחת לכישורי התעופה יוצאי הדופן של מין זה היא שחפית הקוטב שנלכדה וסומנה כאפרוח בלתי-מנוצה באיי פארן שבצפון בריטניה בקיץ של שנת 1982, ונלכדה שוב במלבורן שבאוסטרליה באוקטובר של אותה השנה. כלומר, הציפור עברה בנדידתה מעל הים יותר מ-22,000 קילומטרים בשלושה חודשים שעברו מאז הגיעו של האפרוח לבגרות. דוגמה נוספת היא אפרוח שסומן בלברדור שבקנדה ב-23 ביולי 1928 ונמצא בדרום אפריקה ארבעה חודשים לאחר מכן.

שחפית הקוטב בדרך כלל נודדת הרחק מהחוף[5]. עקב כך, נדיר לראותה על היבשה שלא באזורי הקינון והרבייה שלה.

במשך שנים רבות חוקרי ציפורים עוקבים אחר מסעות נדודים של מינים שונים. בין השאר מתבצע מעקב כזה במרכז לחקר נדידת ציפורים בישראל הפועל בלטרון, ובמסגרתו מוצמדים מכשירי לוויין המאפשרים מעקב אחר מסעות נדודים מאירופה לאפריקה דרך ישראל וחזרה.

במחקר משנת 2010, התגלה כי המרחק העונתי שעוברים פרטים אחדים במין הוא גדול יותר משתואר. חוקרים מארה"ב, בריטניה, גרינלנד ודנמרק, מסע הנדודים של שחפית הקוטב, תועד לראשונה במדויק בידי. בעזרת מכשיר מעקב שהוצמד לגופה הקטן, הם עקבו אחר מסעה מהאזור הארקטי אל אנטרקטיקה ובחזרה – מסע שאורכו הכולל מגיע לעתים ל-71 אלף ק"מ בשנה.

נתיבי הנדידה חופפים במידה רבה עם אלו של המינים יסעור גדול ויסעור מצוי, כך שלמרות גודלה הקטן משתמשת השחפית במשטר הרוחות הגלובלי בדומה למעופפים גדולים ומיומנים כיסעוראים.

במהלך אוגוסט וספטמבר עוזבות שחפיות הקוטב את האזור הארקטי כדי להגיע לאקלים נוח יותר באנטרקטיקה. הן שוהות שם כמה חודשים ובאמצע האביב מתחילות לשוב צפונה.

כך למעשה שחפית הקוטב עוברת מקיץ לקיץ ורואה יותר אור יום מכל יצור אחר.

מהמחקר עולה כי בימי חייה של השחפית – כ-30 שנה – היא נודדת מרחק מצטבר של 2.4 מיליון קילומטר – כמו שלוש טיסות מכדור הארץ לירח ובחזרה.

 

 

המחקר מלמד שלפני הגיען לאנטרקטיקה, הן עושות הפסקה ארוכה באוקיינוס האטלנטי, מצפון לאיים האזוריים – עצירה שהחוקרים לא ידעו על קיומה עד היום. לאחר שהצטיידו במזון (בעיקר דגיגים),ימשיכו הציפורים דרומה לאורך חופי מערב אפריקה ואז יתפצלו לשני נתיבים – דרך מערב אפריקה או דרום אמריקה – ויגיעו בסופו של דבר לאנטרקטיקה.

"השחפית היא ציפור ימית בעלת כנפיים צרות", מסביר ד"ר יוסי לשם מאוניברסיטת תל אביב העומד בראש המרכז לחקר נדידת ציפורים בלטרון. "בזמן מעופה היא מסתייעת בזרמי האוויר הנמצאים מעל האוקיינוסים. במהלך חייה היא עוברת מאות אלפי קילומטרים, בלי להחליף מנוע או חלקים". ד"ר לשם מוסיף כי "הביטוי המזלזל 'מוח של ציפור' לא מתאים לשחפית הקוטב משום שצריך מוח מופלא כדי לנווט מרחקים כאלו ולהגיע בדיוק לאותו קן ובזמן המתאים. אם היא תקדים לשוב לאזור הארקטי, כאשר הוא עדיין מכוסה שלג, לא יהיה לה מזון והיא תמות".

בזמן הנדידה צפונה השחפיות לא חוזרות באותה הדרך. הן מעדיפות לעוף במסלול דמוי האות S העובר במרכז האוקיינוס האטלנטי. על פי חישובי המדענים, את הדרך חזרה הן עוברות במשך 40 יום. יש היגיון רב בכך שהן עפות בחלק הדרומי של כדור הארץ נגד כיוון השעון ובכיוון השעון בחלק הצפוני", זה תואם את כיוון הרוחות וזה יותר יעיל מבחינת האנרגיה שמוציאה השחפית, על אף שמדובר בהארכת המסלול בכמה אלפי ק"מ לעומת מעוף במסלול ישר".

 

 

 

אויביה העיקריים של שחפית הקוטב הם בעיקר חולדות והשחף הכספי שחומס את קינה של שחפית הקוטב.

 

שחפית הקוטב היא מונוגאמית, ובמרבית הפעמים היא חוזרת לאותה מושבת קינון מדי שנה  שחפית הקוטב מגיעה לבגרות מינית בגיל שלוש או ארבע שנים. החיזור משוכלל, בייחוד בקרב פרטים המקננים בפעם הראשונה. הוא מתחיל במצג תעופה שבו תרדוף הנקבה אחרי הזכר בתעופה עד לאזורים גבוהים ואז תרד באיטיות. תצוגה זו מלווה מצג דגים של הזכר, במהלכו יציע הזכר לנקבה דגים שצד עבורה. על הקרקע, החיזור כולל הליכה מהירה עם זנב מורם וכנפיים מונמכות. לאחר מכן, הזכר והנקבה בדרך כלל יעופפו ויקיפו זה את זו.

אזור ההתרבות של שחפית הקוטב הוא הקוטב הצפוני ואסטרטגיית הרביה שלה מתבססת על מעט צאצאים המטופלים בצורה טובה ומוגנת היטב עד כדי כך שההורים מסיעים לגוזליהם לעוף בנדידה דרומה.

הזכר והנקבה יחדיו בוחרים את אתר הקינון ושניהם מגינים עליו. במשך זמן זה, הזכר ימשיך להאכיל את הנקבה בדגים. ההזדווגות מתחילה מעט לאחר מכן. ההזדווגות מתרחשת במושבות גדולות על גבי חוף הים, איים ובמקרים מסוימים גם באדמת טונדרה בקרבת המים. לעתים קרובות, בעת עונת ההזדווגות מתערבבים להקות שחפית הקוטב עם להקות שחפית מצויה. הנקבה מטילה בין ביצה אחת לשלוש בכל תטולה, כאשר הממוצע הוא שתי ביצים.

שחפית הקוטב היא מן התוקפניות שבשחפיות. היא מגינה בעוז על אתר הקינון שלה ועל אפרוחיה, ובמצב של סכנה לא תהסס לתקוף טורפים גדולים ביניהם האדם, בדרך כלל על ידי ניקור הראש והעורף. אף על פי ששחפית הקוטב קטנה מדי בשביל לגרום לנזק רציני, תקיפותיה עלולות לגרום לדימום.בשל הגנתה האגרסיבית על אזור מחייתה, יכולים עופות אחרים להפיק תועלת מקינון באזורים שבהם היא מקננת.

הקן הוא גומה לא גדולה יחסית בקרקע, ולעתים היא מסומנת או מרופדת על ידי סיבים, עשבים או חומרים אחרים. צבע הביצים מנומר בחום או ירוק-שחור והן מוסוות בקרקע. הזכר והנקבה חולקים ביניהם את הדגירה על הביצים. האפרוחים בוקעים מן הביצה לאחר 22 עד 27 ימים והם מצמיחים נוצות לאחר 21 עד 24 ימים מבקיעתם. במידה שההורים חשים הפרעות ויוצאים מן הקן לעתים קרובות, תקופת הדגירה יכולה להתארך עד 34 ימים.

האפרוחים נולדים כשלגופם פלומת נוצות רכה. עם היוולדם הם לא חסרי אונים לחלוטין כמו גוזלי עופות מסוימים אך גם לא עצמאיים, והם זקוקים לטיפול הוריהם. האפרוחים מתחילים לשוטט מסביב לקן ולחקור את סביבתם בין יום אחד לשלושה ימים לאחר הבקיעה, אבל בדרך כלל הם לא מתרחקים מקנם. שני ההורים דואגים לאפרוחים ומגינים עליהם. תזונת האפרוחים מתבססת בעיקר על דגים, וההורים מביאים לאפרוחיהם דגים גדולים וטובים יותר משהם אוכלים בעצמם. הזכרים מביאים לאפרוחים יותר מזון משהנקבות מביאות. ההאכלה על ידי ההורים נמשכת בדרך כלל עד כחודש לפני שהאפרוחים מגיעים לעצמאות. לאחר שהצמיחו נוצות בוגרים, לומדים האפרוחים שיטות ציד שיסייעו להם לספק מזון לעצמם, כולל צלילה אל תוך המים כדי לצוד דגים. אחרי שהגיעו לבגרות, יעופו הגוזלים דרומה בעזרת הוריהם.

שחפית הקוטב היא עוף מאריך ימים. תוחלת חיים של 20 שנה אינה נדירה בקרב שחפיות הקוטב. יחסית למינים רבים של עופות יבשתיים, שחפית הקוטב מגדלת מספר מועט של אפרוחים מדי שנה ומשקיעה בגידולם אנרגיה רבה. מחקר שנערך באיי פארו הראה כי כ-82% מאפרוחי שחפית הקוטב שבוקעים מדי שנה מגיעים לבגרות.

ההורים מעניקים לאפרוחים טיפול מסור ומחקרים מראים שמספר הצאצאים המגיעים לבגרות עובר את ה- 80%. בכך מחפה שחפית הקוטב על המספר הנמוך של צאצאים שהיא מביאה לעולם.

תזונת שחפית הקוטב משתנה על פי המקום והזמן, אך היא טורפת ותזונתה מתבססת בדרך כלל על מזון מן החי. ברוב המקרים, היא אוכלת דגים קטנים או סרטנאים ימיים, אולם הדגים מהווים את עיקר תפריטה. מיני הדגים העיקריים שמהם ניזונה שחפית הקוטב הם מינים מתלהקים כגון הרינג (Clupea), בקלה (Gadidae), מין מסוים של סלמון (Mallotus villosus) ודגים מהמשפחה Ammodytidae, ומיני הסרטנאים העיקריים שמהם ניזונה שחפית הקוטב הם שטצדאים (Amphipoda), סרטנים אמיתיים (Brachyura) וקריל (Euphausiacea). לעתים היא מגוונת את תזונתה עם רכיכות, תולעים ימיות או גרגירי יער ובאזורי הרבייה הצפוניים גם חרקים.

כמו שאר מיני השחפיות, צדה שחפית הקוטב את הדגים המהווים את תזונתה על ידי צלילה למים. לרוב מתבצע הציד בים הפתוח, אם כי לעתים גם בלגונות מים מתוקים. לפני הצלילה, שחפית הקוטב מעופפת באוויר במקום אחד ומשתדלת לא להזיז את ראשה כדי להתמקד בטרפה. לאחר שבחרה את הטרף על ידי חוש הראייה, היא פותחת בצלילה ותופסת את הדג. לעתים מתקרבות שחפיות הקוטב לפני המים כדי לתפוס טרף המצוי באזור זה. לעתים היא גם תרדוף אחרי חרקים באוויר באזורי הרבייה הצפוניים. נראה גם שלמרות ממדיה הקטנים יחסית, שחפית הקוטב חומסת לעתים מזון מעופות אחרים: היא עטה על העופות בעודם עפים וכתוצאה מהבהלה הם שומטים את טרפם. נראה שהעופות המאוימים מהתנהגות זו הם שחפיות קוטב אחרות, שחפיות ממינים אחרים (דוגמת השחפית המצויה) ומיני אלקיים וטבלניים מסוימים.

בזמן הקינון, שחפית הקוטב פגיעה לתקיפה מצד חולדות ובעלי חיים אחרים. אחד מהאיומים האלה מגיע מהשחף הכספי (Larus argentatus) הגדול יותר מן השחפית, שבנוסף לתחרות מצדו על אתרי קינון, גם נוהג לעתים לאכול את ביציה ואפרוחיה של שחפית הקוטב. הסוואת הביצים עוזרת במידת מה למנוע תופעות אלה, וכן בחירת אתרי קינון מרוחקים. בזמן אכילתה, שחפיים (Larida) ומיני שחפיתיים אחרים יציקו לשחפית הקוטב וינסו לגנוב ממנה מזון.

לעתים קרובות אתרי הקינון של שחפית הקוטב משותפים למיני שחפיות אחרות ואף למינים אחרים של עופות ימיים.

 

הגם שהיא מצויה במספרים גדולים ואינה נתונה בסכנת הכחדה, ואף על פי שמצב השימור של המין על פי ארגון ה-IUCN מוגדר כ"ללא חשש", נחשבת שחפית הקוטב למין מאוים במדינות מסוימות. בנוסף, היא נמצאת בין המינים שעליהם חלה אמנת ה-AEW (אמנת העופות הימיים האירואסייתית – אפריקנית) העוסקת בשימור מיני עופות ימיים המצויים בסכנת הכחדה. בסוף המאה ה-19 חל צמצום גדול בממדי האוכלוסייה שבניו אינגלנד מפאת ציד השחפיות שיועד לתעשיית הכובענות.

ציד שחפית הקוטב ממשיך גם כיום במערב גרינלנד, שם חלה הידרדרות חמורה בתפוצת המין החל משנת 1945. בחלקים הדרומיים של אזורי תפוצתה, חלה ירידה עקבית באוכלוסיית שחפית הקוטב, במידה רבה בשל מחסור במזון שנגרם, ככל הנראה, בעיקר מדיג יתר . מכל מקום, רוב האזורים שבהם נפוץ המין כמעט ואינם נגישים, ולא ידוע בהם על המגמות הקיימות בתפוצתו.