שודדי הים הקאריביים

כתב: גילי חסקין

אחד הנושאים שמעוררים את דמיונם של מטיילים באגן הקריבי, הוא סיפורם של שודדי הים, שכונו "בוקאנירים" או "פייבוסטירים" במאות ה-16 וה-17. העיסוק בהם רלוונטי לטיול בקובה, לטיול בג'מייקה, בהונדורס, בניקראגווה ובקובה[1].

ראו גם, באתר זה: פרנציס דרייק

מבוא

שודדי ים היו קיימים מאז ומעולם, בערך מאז שהאדם העז לרדת מהיבשה ולהפליג בים – ובעיקר מאז שהתחיל להפליג לארצות רחוקות למטרות מסחר. בשנים האחרונות התפרסמו בחדשות לא מעט מקרים של שוד ימי, שרובם התרחשו לא רחוק מחופי מדינת סומליה שבאפריקה.

שוד ימי, היינו, השתלטות אלימה על אנייה בלב ים, נמנה על עיסוקיהם של אנשים שהתפרנסו מהים, בדרך כלל כשהפרנסה לא היתה מצויה. היו אלו דייגים או סוחרים ולעתים צוותים של אניות מלחמה שעסקו בכך לאחר שתמו הקרבות. כמובן שהיו כאילו ששוד הים, הפירָטיוּת היתה פרנסתם העיקרית. שודדי הים שהו בדרך כלל במפרצים חבויים, סמוך לקווי התחבורה הימית. היו ששייטו בנתיבים קבועים. במהלך ההיסטוריה נקבעה חוקיות מסוימת: ככל שנחלשו ציי המלחמה של המדינות, התחזקו בקרבתן שודדי הים[2].

תופעת השוד הימי היתה מוכרת כבר מלפני 3000 שנה. ארצות הים התיכון הוציאו משורותיהם שודדי ים שהילכו אימים על ציי הסוחר. היוונים העתיקים הרבו לעסוק בשוד ימי, בעיקר בים האגאי. כבר הומרוס ותוקידידס מזכירים את פעולתם. פוליקרטס, שליט העיר סאמוס, נודע כשודד ים.

אחד הבסיסים הגדולים של הפירטים במזרח הים התיכון היה האי כרתים, והרבה מאוד תעודות וספרי היסטוריה מהתקופה מספרים ששודדי הים שהגיעו משם היו אכזריים במיוחד.

בני כרתים העדיפו להתפרנס מהים, ככל הנראה בגלל קשיי הפרנסה והמחסור באדמות חקלאיות. הם היו ימאים מעולים, וידוע שהשכירו את שירותיהם כשכירי חרב בתחום זה, ושירתו כחיילים בצבאות אחרים. מאוחר יותר חלקם ניצלו את הידע הצבאי הזה, והפכו לפירטים שהטילו פחד על כל אזור הים האגאי, יוון והאיים שמסביב. המפרצים המסולעים של האי עזרו להם להפתיע את ספינות צי הסוחר ולתקוף אותן, ושימשו גם כמחבוא מפני ספינות שרדפו אחריהם. בשלב מסוים השליטה שלהם בים הייתה כל כך משמעותית, עד שכמעט לא התאפשרה תנועה של כלי שיט מסחריים בלי שיותקפו. בסופו של דבר, באמצע האלף הראשון לפני הספירה, התעייפה אתונה משודדי הים. היא השתמשה בצי הצבאי והמסחרי הגדול שלה ויצרה ברית עם כמה ערים גדולות ביוון, היא הברית האטית-דלית, שנועד, בין הייתר, לטפל גם בשודדי הים[3].

גם הפניקים עסקו לעת מצוא בשוד ימים. שודדי ים רבים התרכזו בחוף קיליקיה שבאסיה הקטנה, סמוך לאלניה של ימינו. בשנת 67 לפני הספירה יצא פומפיוס למסע אלים, במהלכו השמיד את מרבית אניותיהם. באותה תקופה שותקו גם שודדי הים שפעלו בסמוך לאי כרתים.

 שודדי הים האיליריים פעלו בים האדריאתי ואילו בים הליגורי נודעו לשמצה שודדי הים הליגורים והאטרוסקים. פעמים רבות חטפו שודדי הים אנשים חשובים למטרות כופר. אחד השבויים הידועים ביותר היה יוליוס קיסר, שלאחר ששוחרר, יצא למלחמה בשוביו וצלב אותם. למרות זאת, הים התיכון שימש כזירה לפעילות שודדי הים, עד שאוגוסטוס הקים את הצי הקיסרי. ההיסטוריון היווני פלוטארכוס מספר על חומרת הבעיה בתיאורו את מצב הרפובליקה במאה ה-1 לפנה"ס[4].

בימי התדרדרות האימפריה הרומית עסקו בשוד ימי העמים הברברים. הגותים פעלו בים השחור, הפרנקים בים הצפוני וכמובן הוונדלים. לאחר התפוררות האימפריה הרומית, יורדי הים הסקנדינבים – הוויקינגים, הטילו את מורתם על תושבי חופי הימים והנהרות באירופה ואסיה. הוויקינגים היו יורדי ים מעולים והטרור שהשליטו באירופה היה כה חזק עד שידוע כי מלכים שילמו להם כסף רב כדי שימנעו מלפשוט על חלקותיהם וכן ישנה תפילה נוצרית "save us from the Norse man" בה מבקשים מהאל עזרה מול פשיטות הברברים הצפוניים.

ראו באתר זה: הויקינגים.

לאחר שהמוסלמים נסוגו מחופי אירופה הם הקימו בסיסי פיראטים בצפון אפריקה ומהם יצאו למסעות שוד, למטרות חטיפת נוצרים ומכירתם לעבדות, כפי שמתואר א"ב יהושע, בספרו "מסע אל תום האלף". נראה כי יהודים שתפו עמם פעולה. אחד השבויים המפורסמים ביותר היה מיגל דה סרוונטס, שחיבר לימים את "דון קיחוטה". במחצית המאה ה-16 התפרסם בפשיטותיו על הנוצרים, היווני שהתאסלם, חייר א – דין ברברוסה (Barbarossa).

 ככל שנחלשה עוצמתם של העות'מנים, כן עלה כוחם של הפיראטים הברברים, שכונו אז "קורסארים" (Corsair), שפעלו בצפון אפריקה – באלג'יר ובמרוקו של ימינו. העימות החל ממניעים דתיים, אך משנחלשה האימפריה העות'מאנית השוד הימי התבצע בעיקר עבור רווח אישי של הפיראטים.

אולם אין ספק כי תקופת הפריחה של תופעת הפיראטיות נמצאת אין שם בין סוף המאה ה- 17 לתחילת-אמצע המאה ה 18 והיא תוצאה של התחרות בין מדינות אירופה על משאבי העולם החדש (אמריקה) והספינות הגדולות שהיו יכולות לשוטט במים עמוקים. בתקופת המאבקים הימיים הממושכים בין ספרד, צרפת, אנגליה וארצות השפלה, במאות ה-16-18, התרבה מאד מספר שודדי הים, משוחררי הציים השונים. מוקד הפעילות הפיראטית עבר לים הקריבי, שם נשדדו האניות הספרדיות שהביאו את אוצרות העולם החדש למולדתן.

שורשי המילה "פיראט" נעוצים בשפה האנגלית של המאה ה-13 ופירושה – סוג של ספינה (piraat). יותר מאוחר, בסביבות המאה ה-17, קיבלה המילה "פיראט" את משמעותה המוכרת – שודד ים. אנשים אלו, שבזזו ספינות אחרות או פשטו על חופים, חיו בסביבה קשוחה, מסוכנת, ובתקופות ובמקומות מסוימים – מאורגנת. שודדי הים הקאריביים פעלו במאה ה-17 ובמאה ה-18 בים הקריבי, באמריקה התיכונה, בקרבת איי הבהאמה והאיטי. שודדים אלו נודעו באכזריותם הרבה, שנבעה לעיתים מהצורך לפרוק עול ומרצון לנקום בחברה, כמו גם מרדיפת בצע שאינה יודעת שובע. הפיראטים שדדו אלפי ספינות, פשטו על עשרות ערים וקיפחו חיי רבבות. אחד הבסיסים הנודעים של שודדי הים הקריבים היה באי התוכים[5], הסמוך לקובה, מקום ששימש כדגם עבור הספר אי המטמון[6].

באיי הים הקאריבי (בעיקר דומיניק והאיטי) יצרו השודדים קהילות על טהרת הפיראטיות וציים יכלו להתמודד אפילו מול הארמדות החזקות של מדינות אירופה. בשלב מסוים, נחשבו פיראטים כחלק מהצי של מדינה שכן המדינות השכילו לנצל את הכוח הימי הזה לטובתן.

השם "בוקאנירים" (Boucaniers), בא מן המילה הילידית ("אינדיאנית") "בוקן", שהוראתה אסכלה עשויה עץ, עליה היו המקומיים מייבשים בשר. מוצאה של המילה פליבוסטירים" (Flibustires), אינו ידוע. יתכן שהוא קשור למילה הצרפתית flibot (באנגלית fly-boat), שמשמעה ספינה קלה ומהירה. להבדיל מפיראטיים "אמתיים" שהיו שודדים, בוזזים והורגים בניגוד לחוק (ולכן הם נרדפו בידי השלטונות), היו הפליבוסטירים, פיראטים בעלי רישיונות מבתי המלוכה, לתקיפת ספינות אויב בלבד (רבים מהם היו שודדי הים הקאריביים). הם אחזו בידיהם מסמך בשם "Letter of Marque" שהיה רישיון מרשות השלטון לתקיפת ספינות אויב בלבד. תופעת הפריוואטירים שגשגה בעיקר מטעם אנגליה נגד ספרד. בפועל, שני סוגי שודדי הים ביצעו פשעים באזורים בהם לא היה להם אישור סמכותי. אולם, שודדי הים בעלי רישיון נחשבו לאנשים "טובים", בעלי מטרה ונרדפו פחות על ידי הממשל.

ספרד שלטה באזור הקריבי בתקופה זו וזאת מתוקף הצו האפיפיורי של אלכסנדר השישי[7] וברית טורדיסליאס[8]. חלקים נרחבים מצפון אמריקה ודרומה היו שייכים גם הם לספרד, ושליטה זו הקנתה לה עושר אדיר בזהב, כסף וסחורות אחרות, שנשדדו ברובן מהארמנידים ("אינדיאנים") המקומיים. הספרדים לא הואילו להתחלק עם שאר ערי אירופה בעושר שהפיקו מן העולם החדש. כשראו מדינות אירופה שכוחה של ספרד עולה תודות לכמויות הזהב ושאר חומרי הגלם שנשאו הגלאונים (galleons)[9], וקופת האוצר שלה תופחת, החלה תחרות על השליטה בימים עד כדי מצב שמדינות מסוימות עודדו שודדי ים "לעבוד" אצלן.

המשלוח הראשון של אוצרות העולם החדש יצא בשנת 1521 ממקסיקו לספרד, לאחר שהרנן קורטז כבש בעזרת מאות בודדות של אנשים את האימפריה האצטקית, הרס את הבירה טנוצ'טיטלן, הרג מאה אלף אינדיאנים ולבסוף העמיס מספר אניות במטילי זהב וכסף, טונות של פנינים, אזמרגדים, אבני ירקן, ושלושה יגוארים חיים, ושלח אותן עמוסות לספרד להפגין את העושר הגדול שהשיג. אלא שכבר המטען הראשון נתקל בשייטת של שודדי ים צרפתיים ליד האיים האזוריים ושתי אניות נתפסו. דווקא הצרפתים היו אלו שטעמו ראשונים את עושרו של העולם החדש[10].

הספרדים התמרמרו על השוד הגדול ודרשו להחזיר את השלל, אלא שהצרפתים סירבו. שוד ים היה עיסוק מקובל בימים ההם, באישור ממשלות ובעידודן, ובוודאי בין מדינות שהיו במצב מלחמה אלו עם אלו. "אני רוצה לראות את הפסקה בצוואתו של אדם, שמוציאה אותי מחלוקת הרכוש בעולם", טען המלך הצרפתי והתייחס למעשהו של אפיפיור ממוצא ספרדי, שחילק את העולם החדש בין הספרדים והפורטוגזים בלבד, בחוזה טורדסליאס (Tordesillas) המפורסם[11], שנחתם בשנת 1494. הספרדים השיבו מלחמה ותקפו התיישבות של צרפתים בחופי פלורידה. האנגלים וההולנדים, שהיו פרוטסטנטים, קל וחומר שלא ייחסו חשיבות לצוו של האפיפיור. מתברר שגם יהודים לקחו חלק בחגיגה.

בעקבות הגירוש מחצי האי האיברי, תקפו פיראטים יהודים ספינות משלוח שהשתייכו לאימפריה הספרדית וראו במערכה זו אסטרטגיה של נקמה על הגירוש והרדיפה הדתית המתמשכת של האינקוויזיציה בעולם הישן וחדש. הישגי הפיראטים היהודים כללו סיוע בתבוסת הצי הספרדי-קיסרי בקרב פרבזה בשנת 1583, סיוע במבצע המוצלח היחיד ללכידת צי האוצר הספרדי בשנת 1628, סיוע להולנדים בלכידת חלק מברזיל מידי פורטוגל, וסיוע לבריטים בכיבוש ג'מייקה מידי הספרדים. בין הפיראטים נמנו אישים כמו סנאן ראיס[12] ודון שמואל פאלאג'י[13]. לאחר התקיפות, היו האחרונים נוהגים למצוא מקלט במושבות העות'ומאניות, זאת בדומה לשודדי הים הברברים. בנוסף, נהגו הפיראטים היהודים לתקוף פריבטירים שנשאו כתבי הרשאה מיריבים ספרדיים. בתקופה זו, יהודים רבים היו מעורבים בגיבוי כלכלי של פריבטירים אנטי-ספרדיים[14].

הפעילות האינטנסיבית ביותר של שודדי הים, היתה בים הקריבי, בעיקר סביב תנועת השיירות הספרדיות מהעולם החדש אל אירופה..

אוצרות העולם החדש הלכו ורבו. פרנסיצקו פיזארו כבש את אימפריית האינקה בפרו.  מכרות כסף וזהב במקסיקו הפיקו זרם מתמיד של עושר. הספרדים התעניינו בעיקר במקסיקו ופרו, והזניחו את האיים הקריביים, להם הם קראו" איסלס אינוטילס", כלומר, "האיים הבלתי שימושיים" חשיבותם העיקרית היתה בכך ששם עברו נתיבי הסחר אל אירופה. מטרתם של הבוקנירים היתה לשבור את המונופול של הספרדים על המסחר עם אמריקה הלטינית, ולזכות בחלק ממסחר רב רווח זה. במשך כ-70 שנה הם הצליחו לגרום לספרדים נזק רב[15].

באותה תקופה השתרש המושג "נתיב הפירטים" (Pirat Round), שהוביל ממערב האוקיינוס האטלנטי, סביב כף התקווה הטובה שקצה הדרומי של אפריקה, ומשם, לחוף של תימן בואכה הודו. המסע מאמריקה לספרד ארך בין שישה לשמונה שבועות, ועצירה באיים הקריביים הייתה הכרחית לשם התארגנות, הצטיידות, ו/או אכסון סחורות בערי אוצר עד להמשך שינוען. ביבשה, שחררו אנשי השיירות בקר וצאן, על מנת להקל את המשך מסעותיהם העתידיים ואלו שגשגו והתרבו באיים. עד מהרה הפכו האיים למוקד משיכה להרפתקנים קשוחים מאנגליה, צרפת והולנד, חלקם משולי החברה ובהם גם אסירים לשעבר. אלו התרכזו בעיקר באי היספניולה, עליו שוכנת כיום הרפובליקה הדומיניקנית. הם התקבלו יפה על ידי הילידים, שהעדיפו את קשרי המסחר איתם, על פני השעבוד וההתיישבות של הספרדים. עיסוקם העיקרי היה חיתוך הבשר, ביתורו לרצועות וייבושו בטכניקה אינדיאנית. את הרצועות המעושנות מכרו לשיירות המצטיידות לקראת מסען, לכן זכו לשם "בוקאנירים", כלומר מייבשי בשר (מילה זו משמשת היום בשפות אירופאיות אחדות כשמם של שודדי ים) והחליפו את הבשר באלכוהול וכלי נשק. הם עסקו בשוד ים בעיקר בתקופת הגשמים. בלילות היו ספינות עוברות בזרמים בין היספניולה וקובה לעבר האוקיינוס, מליאות בסחורות וזהב, ואז תקפו הבוקאנירים. מאוחר יותר הם פעלו מתוך ספינות, והאי טורטוגה (Tortuga) היה המרכז שלהם[16].

הספרדים, שהוטרדו מריבוי האנגלים והצרפתים בשטחי שליטתם החלו לחסל את הבקר והצאן, אך, באופן פרדוכסלי, יצרו בכך בעיית תעסוקה לבוקאנירים, אשר נדחקו כתוצאה מכך לבסס את פרנסתם על השוד והם אכן, השתלטו לעיתים על ספינות ושדדו את תכולתן. הבוקאנירים חיו בחבורות קטנות, בזוגות של גברים, שמרו על חיים קולוניאליים, וגנבים נענשו בחומרה, כמו כריתת אפים ואוזניים. הם חילקו ביניהם את השלל והיה קיים אצלם גם פיצוי לנפגעים[17].

ב-1625 כבשו שודדי ים צרפתיים את סנט כריסטופר (Saint Christofer), או סנט סנט קינס (Saint Kintts). מזרחית לפורטו ריקו. לאחר שהספרדים גירשו אותם ב-1629, עברו לאי טורטוגה (Tortuga), שמצפון להאיטי ולחלק הצפוני-מערבי של האיטי. משם יצאו בספינות למסעות השוד שלהם. היו להם מנהיגים אמיצים ומוכשרים שאגרנו אותם למעין מדינה, שהיתה מושתת על משמעת חזקה. הם מנו קרוב לאלפיים נפש. חלק מהם היה עוסק בציד של עדרי הבקר הפראיים ובמכירת עורות; השאר היו עורכים מסעות שוד, נגד הערים שבחופה הצפוני של דרום אמריקה ובחופה של מקסיקו. שמם יצא לשמצה, בשל האכזריות הרבה בה היו נוהגים במותקפים. הבוקאנירים היו חלק מסחר מסועף: הם מכרו את שללם למבריחים צרפתיים, אנגליים וההולנדיים ובתמורה קיבלו מהם רובים, תחמושת, אלכוהול ומצרכים נוספים[18].

בשנת 1536 התערערו היחסים בין צרפת וספרד. ספינות פרטיות של שודדי ים צרפתים החלו לתקוף ולשדוד ביתר שאת את ספינות המסחר הספרדיות והחלה מלחמה בין הארצות. הספרדים נאלצו לעבור להפלגה בשיירות מוגנות באניות מלחמה. האניות נאספו בהוואנה קובה, או סנטו דומינגו, הועמסו בסחורה ויצאו בשיירות מוגנות לספרד. האניות יצאו מנמל קאדיס שבספרד, עמוסות בשמן ויין מאנדלוסיה, חרבות מטולדו למתיישבים בעולם החדש, ושבו עמוסות בכסף, זהב, פנינים ואבנים טובות מפרו, צ'ילה ומקסיקו, וסוכר, קקאו, טבק ועורות מהאיים הקריביים. השיירות היו מוגנות, אך יישובי העולם החדש לאורך חופי הים הקריבי, וספינות ששטו בים הקריבי, היו חשופות לשודדי הים[19].

בשנת 1537 תקפו שודדי הים הצרפתים אpת הונדורס ותפסו בנמליה תשע ספינות עמוסות באוצרות. ב- 1542 הם תקפו את סן ז'רמן באי פוארטו ריקו, את האי מרגריטה מול חופי ונצואלה, את היישוב סנטה מריה ואת קרטחנה בקולומביה, בכל המקומות הללו, שדדו הצרפתים סחורות בעלות ערך וסחורות חיוניות כמו נשק ותחמושת, מזון ויין, ושרפו את ההתיישבות אחריהם. בשנת 1561 תקפו שודדי ים צרפתים לראשונה את ערי המתיישבים הספרדים בחופי הונדורס, פוארטו קאבייו וטרוחיליו.

גם האנגלים לטשו עיניהם אל אוצרות העולם החדש ובמהירה פנו לפיראטיות. בשנת 1497 הפליג ג'ון קאבוט (Cabot) מחופי אנגליה אל מיין בצפון אמריקה. אולם בכל הצפון לא נתגלו באותה עת אוצרות עושר. שודדי ים בריטים החלו לפעול כסינדיקטים, בעידוד הממשלה הבריטית שזכתה לקבל את חלקה. אפילו נישואי המלכה מארי טודור למלך פיליפ הספרדי ב- 1554, לא עמעמו אל הילת שודדי הים.

זהרה רון, בכתבתה על שודדי הים שפעלו באיים הקריביים, שהתפרסמה ב"מסע אחר", מזכירה כי רוב הידוע לנו על פיראטים נכתב על ידי גורמים שרצו להכפיש את שמם. הם לא היו צדיקים כמובן, אלא בריונים מרושעים, שעסקו בשוד ימי, סחר עבדים והטבעת אניות, אבל גם ציי הסוחר של מרבית המעצמות האירופיות בעולם החדש ואפילו של חברות מכובדות כמו "חברת הודו המזרחית" והמערבית עשו דברים דומים[20].

מזעזע ככול שיישמע, גם סחר עבדים היה, משלח יד לגיטימי ואפילו מכובד עד ביטול העבדות באמצע המאה ה־19 וספינות המעצמות הימיות האירופיות שהתחרו על שוקי העולם החדש עסקו בו בדבקות. הקולוניאליזם האירופי התמחה, בשעבוד תושבי המקומות שאליהם הגיע, בהפקעת אדמותיהם ורכושם, בהמרת דתם ובהריגת מי שהתנגד להם. יחסי הגומלין בין הפיראטים לבין המדינות האירופיות ה"מהוגנות" היו מורכבים הרבה יותר מכפי שמצטייר מקריאה תמימה בספרי ההרפתקאות. הקולוניאליזם והפיראטיוֹת הפליגו זה לצד זה במאות ה־16, ה־17 וחלק מהמאה ה־18.

פיראטיות לא היתה רק עסק טוב ואפילו חוקי, אלא אף פטריוטי, שהרי זו מצווה פרוטסטנטית לחמוס את מטעני הקאתולים. כוחם של הצרפתים הלך וירד וכוחם של האנגלים עלה. "חוק הימאות והמסחר", שחקק הכתר הבריטי במחצית המאה ה-16, תסכל מאד את אנשי המושבות האנגליות באמריקה. תקנה זו חייבה את נתיני הכתר, היושבים מעבר לים, לשכור אך ורק עם הסוחרים הבריטים. אלו ניצלו את המונופול שניתן להם וקבעו מחירים מופקים בעד תוצרתם ולעומת זאת, כפו על המושבות מחירים נמוכים עבור הסחורות שנמכרו להם. לכן קיבלו תושבים אלו בברכה, את בואם של מבריחים ופיראטים למימיה של אמריקה הצפונית. הבוקאנירים מכרו למתיישבים ובמחירים נוחים, מצרכים ששדדו מספינות סוחר. כמו כן, ניאותו לקבל תמורתם טבק, רום וכותנה שייצרו המשובות. משום כך התקבלו הפירטים בספר פנים יפות באמריקה הצפונית. אולם עם הזמן נבנו במושבות בתי חרושת ומטוויות וספינות אמריקאיות הובילו את תוצרתם לנמלי בריטניה, כשהכתר עוצם את עיניו ולא מונע מהם לסחור עם ארצות ועמים אחרים. הבוקאנירים לא הסתפקו עוד במפרשיות של סוחרי לונדון, אלא תקפו גם ספינות אמריקאיות ומשום כך הפכו לאורחים בתי רצויים. הם מצאו לעצמם מקלט בנהרות שכוחים, במפרצים סמויים מן העין והטרידו ספינות סוחר שלוות[21]. הרפתקנים מאומות שונות הצטרפו אליהם. אפילו בני אצולה הצטרפו להרפתקאות הפיראטיות, כמו למשל סיר וולטר ראיילי Walter Raleigh‏; 1552 – 1618)[22], או הדוכסים של קומברלנד[23] ושל אסקס. היו גם שמכרו את נחלותיהם והמרו על כל כספם במטרה להתעשר בקלות. האנגלים נהנו מהאפשרות להטריד את הספרדים מבלי להיחשב אחראים. עם הזמן החלו גם הם להתעניין באזור הקריבי.

כיבוש ג'מייקה

עם החלשות האימפריה הספרדית ועליית כוחן של צרפת, הולנד ובעיקר – אנגליה, הפכו נתיבי השייט לעמוסים ביותר בספינות סוחר שנעו בין העולם החדש והישן ובבטנן סחורות מכל סוג- זהב, תבלינים, פנינים ועבדים. בעקבות כך, החלו להיווצר בים הקאריבי ובמפרץ מקסיקו, קהילות של יורדי ים קשוחים, שהיו מורכבות בעיקר מעבדים, מורדים והרפתקנים רודפי בצע וכן פריוואטירים. הים הקאריבי הפך לעיר מקלט של פורעי חוק אלו. עבדים שנמלטו ממטעי הסוכר שבאיים הקריביים, מגורשים איריים, פושעים סקוטים ונדכאים אחרים יצרו את מושבות הפיראטים שהילכו אימים על אניות הסוחר האירופאיות. כך למשל, תואר האי ברבדוס כ"ערימת זבל אליה שפכה אנגליה את כל הפסולת". רבות מהפשיטות הסתיימו בפורט רויאל שבטורטוגה, שם בזבזו הפיראטים את השלל על נשים, שתייה והימורים. עיר זאת הפכה ל boom town, שכן היא הציעה לאנשים הנכונים את הדברים הנכונים בזמן הנכון.

האנגלים גילו עניין גדל והולך בים הקריבי. בשנת 1654 נערך צי גדול של 18 ספינות קרב, 20 אניות תובלה ו-3,000 חיילים בנמל פורטסמות, לקראת יציאה להתקפה על האי היספניולה. הכוח הגיע לאיים הקריבים, אך בשל סערה נאלץ לנחות בסנטו דומינגו, 40 קילומטר מהיספניולה, שם נחשף והוכה על ידי הספרדים שציפו לבואו. אנשי הכוח לא רצו לחזור בבושת פנים לאנגליה, ועל כן כבשו את האי טורטוגה, שהיה בקושי מוגן ובעל חשיבות מועטה עבור הספרדים. אנגליה שינתה את שם האי "ג'מייקה", ואכלסה את האי בפושעים מסוכנים.

י

תייר בן זמננו המהלך בסמטאותיה של פורט רויאל בג'מאיקה, הפיראטים במאה ה־17, נזקק למידה רבה של דמיון כדי לשחזר את הימים ההם. קשה להאמין כי זה המקום שזכה בשעתו לכינוי המסעיר "עיר החטאים המרושעת ביותר בעולם". זהרה רון, כתבת "מסע אחר", מתארת: "פורט רויאל של היום אינה יותר מאשר כפר דייגים מנומנם. רבים מהתושבים – כמעט כולם שחורים – הם מובטלים היושבים באפס מעשה על מדרגות של בתי עץ רקובים למחצה, עם בקבוק בירה או רום ביד. ילדים חוזרים מבית הספר, זקנה מכבסת בגיגית פח ברחוב, כלבים רזים מחפשים מסתור משמש הצהריים הלוהטת, פועלים משפצים בעצלתיים כנסייה ספרדית עתיקה, ומשלוש מסעדות הדגים שליד המזח עולים ריחות טיגון. המקום המנומנם לא נראה כבסיס שממנו הטילו פראי האדם את חתתם על הים הקריבי כולו. לפני 300 שנה המזחים רחשו חיים. אניות סוחר וספינות מפרשים פרקו כאן מה שגזלו מסוחרים תמימים וממתיישבים ישרי דרך. כאן נפרקו ארגזים של זהב, כסף ושנהב, תיבות אבנים יקרות, גלילי משי, חביות של רום ובשר מיובש, שקי תבלינים וקמח, וכמובן – עבדים. כל מי שרצה לקנות ולמכור סחורות גנובות, לאייש ספינת פיראטים, להשיג מפות של יבשות ונתיבי שיט, או להתחקות אחר נתיביהן של אוניות המפליגות לאירופה עמוסות סחורה, ידע לאן לבוא"[24].

מאמר זה חולק לשנים, מסיבות טכניות.

להמשך קריאה, ראו, באתר זה: דמויות מפורסמות של פירטים בים הקריבי.

הערות

[1] שודדי ים (או פיראטים) הם פושעים המבצעים את פשעם בלב הים, ולעתים על חופיו. בעיית הפיראטים, שבעבר נוהלה כ"לחימה בטרור", קיימת גם כיום  (מעריכים כי כ-16 מיליארד דולר נלקחים מדי שנה בידי שודדי ים). תקיפות הפיראטים בימינו מתרחשות, בדרך כלל, באזורי מצר מלאקה, סינגפור, סומליה, האוקיינוס ההודי והאוקיינוס השקט.

[2] מתוך ויקיפדיה.

[3] http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3932376,00.html

[4] פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי רומי, פומפיוס, פרק כ"ד.

[5] . אי התוכים (Parrot Island), הוא אחד הכינויים של  איסלה דה לה חובנטוד (בספרדית: Isla de la Juventud; מילולית: אי הנעורים). זהו  האי השני בגודלו במדינת קובה , לאחר האי קובה עצמו, ושטחו 2,419.27 קמ"ר. האי הוא חלק מהאיים הקריביים. האי מוכר גם בשמות סיגואנאה (Siguanea), האוונגלית (Evangelista), אי התוכים (Parrot Island), אי האורנים (Isla de Pinos) ואי המטמון (Treasure Island).

[6] Treasure Island) הוא ספר הרפתקאות נודע שנכתב על ידי הסופר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון ופורסם לראשונה כספר בשנת 1883. במקור פורסם הסיפור כסיפור בהמשכים במגזין "אנשים צעירים" בשנים 1881-1882 תחת השם "טבח הים, או: אי המטמון". בסיפור מתואר ג'ים הוקינס, נער המוצא מפת מטמון ויוצא יחד עם ימאים למציאת המטמון בדרך רצופת סכנות ומכשולים. סטיבנסון החל לכתוב את אי המטמון בגיל 30. אי המטמון היה הצלחתו הראשונה כסופר. הספר זכה לגרסאות קולנוע וטלוויזיה רבות

[7] אלכסנדר השישי (בלטינית: Alexander VI‏; 1 בינואר 1431 – 18 באוגוסט 1503) היה האפיפיור בין 1492 ל-1503. הוא ידוע כאחד האפיפיורים המושחתים בתולדות הוותיקן. סמלו היה פר אדום על רקע זהב (.ברברה טוכמן, 1986, מצעד האיוולת, ספרית מעריב, עמ' 86-87).

[8] חוזה טורדסיאס (בפורטוגזית: Tratado de Tordesilhas, בספרדית: Tratado de Tordesillas. בפורטוגזית יש להגות "טורדזיליאש" ובספרדית "טורדסיאס") נחתם בטורדסיאס (כיום בפרובינציה של ויאדוליד, קסטיליה ולאון, ספרד) ב-7 ביוני 1494.  בחוזה נקבעה חלוקת העולם שמחוץ לאירופה בין האימפריה הספרדית והאימפריה הפורטוגזית – כחוצץ בין שתי האימפריות נקבע קו האורך שנמצא 370 ליגות (1,770 ק"מ) ממערב לאיי כף ורדה, בערך בקו האורך 46° 37' מערב. ההסכם קבע כי הארצות שממזרח לקו יהיו תחת שלטונה של האימפריה הפורטוגלית, ואילו אלו שממערב לו – תחת זו הספרדית. ההסכם אושר בשנת 1494 בידי ספרד (2 ביולי) ופורטוגל (5 בספטמבר).

[9] . גליאון (אנגלית Galleon‏, ספרדית:  (Galeón הייתה סוג של אניית מפרשים חמושה גדולה בעלת כמה סיפונים, שהייתה בשימוש מדינות באירופה מן המאה ה-16 עד המאה ה-18, למטרות מלחמה ומסחר.

השם "גליאון" היה בשימוש זמן רב לפני שסוג האניות הנ"ל נכנס לשירות. המושג "גליאון" ניתן בתחילה לגליאות, ספינות משוטים למטרות מלחמה שהיו נהוגות במהלך ימי הביניים. היסטוריונים מן המאה ה-12 והמאה ה-13 מכנים בשם "גליאון" ספינות משוטים בעלות 60, 64 ו-80 משוטים, שנועדו למטרות מלחמה ומסעות חקר. גם בתיאורי מסעי הצלב מוזכרים גליאונים וגליאוטים, וכנראה שמדובר בגליאות האמורות. מאוחר יותר החל המונח "גליאון" להתייחס לספינות המונעות במפרשים, ומשמעותו השתנתה לאניית מלחמה חמושה היטב.

[10] Kempe, Michael. ""The Pirate Round: Globalized Sea Robbery and Self-Organizing Trans-Maritime Networks around 1700."". Beyond Empires: Global, Self-Organizing, Cross-Imperial Networks, 1500-1800. 2016: BRILL

[11] הסכם טורדסיאס משנת 1494 ס בין ספרד ופורטוגל. ההסכם הסדיר את השליטה על המחוזות בעולם החדש (כיום:אמריקה הלטינית). בפועל, ברזיל, המשתרעת על כחצי משטחה של דרום אמריקה, הייתה למושבה היחידה של פורטוגל, ספרד זכתה ברוב השטחים בדרום אמריקה ובמרכזה ומדינות אירופיות נוספות הסתפקו במושבות קטנות באזור

[12] סינאן ראיס, אשר נקרא 'היהודי הגדול' על ידי הספרדים, היה פליט יהודי. משפחתו היגרה מספרד לאימפריה העות'מאנית. הוא הפליג כשודד ים ברברי תחת ח'יר א-דין ברברוסה. מורשתו כוללת את התבוסה של צי הספרדי-הקיסרי בשנת 1538 בקרב פרבזה. הוא נקבר בבית קברות יהודי באלבניה

[13] יואב פולבר, "רב הפיראטים", כתב העת 'סגולה', 73 (יוני 2016), עמ' 25-14.

[14] Kritzler, Edward (November 3, 2009). Jewish Pirates of the Caribbean. Anchor. pp. 59–60

[15] J. Franklin Jameson. Privateering and Piracy in the Colonial Period: Illustrative Documents.

[16] Douglas Botting. The Pirates. Time-Life Books, 1978.

[17] איבוד יד ימין – 600 מטבעות זהב או 6 עבדים.

איבוד יד שמאל – 500 מטבעות זהב או 5 עבדים.

רגל ימין – כמו יד שמאל. רגל שמאל – 100 מטבעות פחות ועבד אחד פחות.

עבור עין או אצבע – 100 מטבעות זהב או עבד אחד.

[18] Nigel Cawthorne (2004), Pirates: Blood and Thunder on the High Seas, Book Sales, p. 92.

[19] A. O. Exquemelin, The Bucanirs of America, 1951

[20] http://www.masa.co.il/article/516/%D7%94%D7%90%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%91%D7%99%D7%99%D7%9D—%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%94%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%98%D7%99%D7%9D/

[21] ישראל זנגרוב, שודדי שבעת הימים, הוצאת הדר, תל אביב, תשכ"א, (להלן: שודדי שבעת הימים), עמ' 160-161

[22] , זהרה רון, מסע אחר, שם.

[23] דוכס קמברלנד (באנגלית: Duke of Cumberland) הוא תואר אצולה המוענק לבני משפחת המלוכה הבריטית הזוטרים. התואר נקרא על שם מחוז קמברלנד שבאנגליה.

[24] זהרה רון, מסע אחר, שם.