שבטי המפוצ'ה בדרום צ'ילה

 

זו קבוצה של שבטים אמרינידים ("אינדיאנים"); קרובים זה לזה בקרבת לשון, החיים משני עברי הגבול, שהיו תושביהן  הקדומים של צ'ילה וארגנטינה.  95% מהם חיים באזור טמוקו (Temuco), בין נהרות ה-ביו ביו (Bio Bio) וה- Tolten.  שמם בפיהם ובפי החוקרים הוא מפוצ'ה (Mapuche), בלשונם – "עם האדמה" " (מפו – אדמה, צ'ה – אנשים).  

המפוצ’ה החיים בדרום צ'ילה, בין רכס האנדים והחוף ממזרח למערב ובין הנהרות ביו ביו וקאלה קאלה (CALLE CALLE) מצפון לדרום (בין קווי הרוחב 37° ו- 43°).  הם מוכרים יותר בכינויים "אראוקנים", שעם השנים, הפך, בהשאלה, לתיאור אנשים פראיים, או אמיצים, תלוי בהקשר.  ככלל ניתן לומר שהאראוקנים הצפוניים הושפעו מתרבויות אינקה בעוד אלו שבדרום הושפעו מהשבטים הפטגונים. המפוצ'ה, בהתאמה, שאבו חלק מתרבותם חומרית מתרבויות מרכז האנדים בעוד המבנה החברתי, הפוליטי והדתי שלהם נותר דומה למבנה חברות הציידים מדרום.

השם "אראוקנים", ניתן לתושבי אזור האגמים הצ'ילני, על ידי הספרדים, כדי לתאר את תושבי הטריטוריה "אראוקאו" (פירוש השם: מים בוציים).  השם מתייחס לשטח הגיאוגרפי בו חיו הקבוצות הדוברות אראוקנית. שלוש הקבוצות העיקריות הן הפיקנצ'ה ("אנשי הצפון"), המפוצ'ה ("אנשי האדמה") והיואיליצ'ה ("אנשי הדרום").  אנו נעסוק בקבוצה האמצעית, ששמרה על ייחודה התרבותי במשך השנים. בנוסף לשלוש הקבוצות הללו ניתן למנות גם את האראוקנים תושבי ארגנטינה, הכוללים בעיקר מפוצ'ים ויואיליצ'ים, שחצו את האנדים החל מהמאה ה – 18, ואת הפהונצ'ה ("אנשי האורנים"), השוכנים גבוה יותר באנדים.

השפה האראוקנית היא שפה נפרדת, בעלת ניבים רבים ובה שרידים להשפעות מקצ'ואה (שפת האינקה).  על אף השפה המשותפת הקבוצות השונות לא ייסדו יחידה תרבותית או פוליטית אחת.  כך, אנו משתמשים בשם התואר "אראוקנים" כדי להגדיר כל מי שמדבר בשפה זו בעוד בני הקבוצות עצמן לא משתמשים בהגדרה זו.

 

 

 

זוהי הקבוצה הגדולה ביותר בקרב האינדיאנים בצ'ילה, אם כי קשה לקבוע את מספרם המדויק (ממשלת צ'ילה עצמה ביטלה את הקטגוריה "מפוצ'ה" מהמפקד הלאומי, מתוך כוונות אנטי גזעניות).  מספרם מוערך בין 360,000 ל-570,000 מפוצ'ה החיים על אדמתם, בתוספת – 150,000 100,000 מהגרים למרכזים העירוניים.  סך הכול %4-5 מאוכלוסיית צ'ילה.  הם טוענים ששיעור בני עמם באוכלוסייה מגיע ל-10%.  כל אוכלוסיית הילידים בצ'ילה נאמדת ב- %6.8  מכלל האוכלוסייה.  מספר בני המפוצ'ה פוחת והולך מחמת מחלות ולהיטוטם אחרי צ'יצָ'ה.  חלק מהם לא קיבלו את הנצרות והם עובדים רוח רעה ששמה קקובוי.  ריבוי נשים רווח בתוכם.  כנוודים הם עוסקים בעיקר בגידול סוסים, בקר וצאן ומתייחסים בבוז לחקלאים.  הם מצטיינים באריגת צמר, בעיבוד עורות ובהתקנת חניתות, קשתות וחצים.  בערבות ארגנטינה יושבים אראוקנים שהם צאצאי הארואקס בצ'ילה שברחו מפני הספרדים במאה ה-.18.  מאז איבד עם המפוצ'ה בצ'ילה את עצמאותו ואת החזקה על אדמת אבותיו, הוא נדחק לעמדה של מיעוט מופלה לרעה, הסובל מניוון, עוני, ומהתפוררות זהותו האתנית-תרבותית.

חוזה בנגואה, (Bengoa) בספרו Historia del pueblo Mapuche, (סנטיאגו, 1991) כותב כי "ההיסטוריה שלהם היא היסטוריה של חוסר סובלנות. זוהי ארץ קריאולית, אירופית, נוצרית-קתולית, שתושביה רואים את עצמם כמייצגי הציוויליזציה ומנסים לשים קץ לקיומם של הברברים, הפראים, האנשים הנודדים החופשיים בערבות ובהרים, בדרומה של הייבשת.  אלה האחרונים התגוננו בפני הפראות המתורבתת, עשו כל מה שיכלו, חיו כמיטב יכולתם, נלחמו עד כלות כוחותיהם, ולבסוף מתו, או נוצחו על ידי הקדמה.  תחילה נכנס הצבא, אחריו הרכבת והמתיישבים שבאו להתעשר באמריקה. מלחמה זו, שניהל הצבא המהולל שלנו במחצית השנייה של המאה ה-19, הונעה על ידי חוסר הסובלנות:  זכותם של אילו, הרואים את עצמם כמגלמי הציוויליזציה, להיאבק בבריות, בשמם של דגלים וקדושים, מוכתרים במיתולוגיה של קדמת האנושות".

המפוצ'ה עלו על במת ההיסטוריה כעם לוחם, כשהדפו ליד הנהר מאולה את ניסיונות ההתפשטות של האינקה טופאק יפאנקי (בערך 1148-1482) לכיוון דרום.  יש הטוענים כי משמעות שמם היא במילה 'אוקאס' (מורדים) ומקורה בכינוי שניתן להם על יד האינקה, והוסב ל- Araucanos בספרדית.  הם שלטו על כל השטח שממערב להרי האנדים בין קווי הרוחב הדרומי  30° ו-43°. הם היו מאוחדים אז בפדרציה רופפת של שבטים ובתי אב עצמאיים. בראש כל שבט עמד טוקי – מנהיג לשעת מלחמה שנבחר ע"י אנשי השבט.  כך היו להם שני מנהיגים משניים – אחד דתי ואחד מדיני.  המפוצ'ה שפגשו הכובשים הספרדיים הראשונים, היה עם של ציידים, מלקטים ומגדלי ירקות.  התארגנותם החברתית היתה סביב המשפחה המורחבת, המוסד היחידי שהיה קיים בקרבם באותה עת.  לעתים היו כורתים בריתות לצורכי מלחמה.

 

 

 

בראיה היסטורית נלחם עם המפוצ'ה כנגד האדם הלבן יותר מכל עם אחר באמריקה. במשך יותר מ-  260 שנה החזיקו מעמד בפני הספרדים עד שלבסוף נכנעו להם ב- 1773.  סיפור המאבק ההרואי נלמד עד היום, ומגיבוריו נשמר במיוחד זכרו של קאופוליקן (Caoupolican), אחד מגדולי הלוחמים האראוקנים במאה ה-16.

המפגש עם הספרדים, שהחל ב-1546, הביאה לשינויים משמעותיים בחברת המפוצ'ה: ראשית היא נפגעה קשות בעקבות המחלות שהביאו עמם האירופאים, וגם המחלות עשו בהם שמות.  שינוי כלכלי חל בה בעקבות גידול הבקר שהגיע מעבר לים, התרבה בייבשת החדשה והפך לפעילות הכלכלית העיקרית של המפוצ'ה.  יכולת הסתגלותם לנסיבות החדשות אפשרה למפוצ'ה להמשיך ולהילחם כנגד הספרדים, יותר מתשעים שנה, בדרגות שונות של הצלחה, מבלי להיכנע, עד שלבסוף נחתם הסכם שלום בינם לבין בית המלוכה הספרדי. האפוס  "La Araucamo" של אלונסו דה ארסיליה, מתאר את גבורתם במלחמות אלו. 

בין מלחמות לבין משא ומתן מתמיד הצליחו המפוצ'ה לשמר את עצמאותם ואת השליטה על שטחיהם במשך יותר מעשרה דורות של שלטון ספרדי בצ'ילה.  בתקופה זו הפכו המפוצ'ה לחברה של מגדלי בקר וסוסים, תוך כדי פיתוח  קשרי מסחר עם המושבה הספרדית בצ'ילה ועם האוכלוסייה האינדיאנית של דרום מערב ארגנטינה.  עם פרוץ המאבק לעצמאות בצ'ילה, הפכו המפוצ'ה לסמל האידיאלי של המאבק:  "אראוקו שלעולם איננו נכנע". אך למעשה, המציאות הפוליטית המורכבת הביאה לאחר 1818 את רוב המפוצ'ה לשתף פעולה דווקא עם הספרדים, כנגד המדינה הצ'ילנית החדשה. הדבר לא בישר טובות לגבי המשך היחסים עם הקמת הרפובליקה של צ'ילה. ואמנם, בתקופת העצמאות החריפו הסכסוכים. 

 

 

 

הצרכים הכלכליים של המדינה החדשה הובילו לניצול מכרות הפחם שהיו בחלקה הצפוני של ארץ המפוצ'ה, תוך דחיקת רגליהם דרומה.  תהליך זה לווה בהתיישבות של לבנים, דבר שהגביר עוד יותר את הלחץ על המפוצ'ה. 

מכיוון שהמפוצ'ה ישבו בשטח שבין נהר ביו ביו ((Bio Bio לבין נהר טולטן ((Tolten, הדבר נתפס על ידי הרפובליקה הצ'ילנית כהפרעה ממשית ברצף הטריטוריאלי הלאומי וכמכשול אמיתי בקביעת הגבול עם ארגנטינה.  במסגרת המאבק בין צ'ילה לארגנטינה על אזורי הגבול, וגם בין שלטונות צ'ילה לבין המפוצ'ה, צוירו המפוצ'ה כפראים, שיכורים, אכזרים ועוד, להבדיל מהאידיאליזציה החולפת של ימי המאבק בספרדים.  ריבונותה של צ'ילה על שטח המפוצ'ה הושגה על ידי שתי מתקפות צבאיות:  הראשונה ב-1869 והשנייה, ב-1881, לאחר המרד של המפוצ'ה.  כך בא הקץ לשליטת המפוצ'ה על אדמת אבותיהם.

המפוצ'ה רוכזו בכפייה בשטחים שייעדה להם המדינה.  אזורים אלו הפכו למעין שמורות אינדיאניות. בעוד שכל מפוצ'ה קיבל בממוצע 68 דונם מאדמותיהם, קיבל כל אחד מהמתיישבים הצ'ילנים והאירופאים 4,940 דונם.  37% מבני המפוצ'ה נותרו ללא אדמות.  גידול הבקר נעשה בלתי אפשרי כי אדמות המרעה הטובות נלקחו מהם.  כך נעלמו עדרי הבקר והסוסים שלהם והם הפכו לאיכרים. העוני הלך וגדל, אך הם המשיכו לשמור על סולידריות חברתית, ובאופן פרדוקסאלי, הגזענות והאפליה, שמהן סבלו במיוחד כאשר היגרו לערים הגדולות בצ'ילה, סייעו להם לשמר סולידריות זו. המפוצ'ה תחמו מחדש את גבולות חברתם בתוך הקהילות הקומונריות וניסו להתנגד לגזלת אדמותיהם. הם גם פיתחו את כלכלתם בגבולות היכולת המצומצמת שנותרה להם, תוך התחלקות במשאבים.  אך גזל האדמות הלך וגבר, במיוחד בשנים 1930-1910.  המפוצ'ה הגיבו בהתארגנות פוליטית והקימו אגודה בשם "אגודת קאופוליקן להגנת אראוקריה" (על שמו של הלוחם בספרדים). מטרת האגודה היתה. שמירה על הזהות האתנית וקידום החינוך של המפוצ'ה.  מנהיגי האגודה, שהיו בעיקר מורים, שאפו לשילוב מכסימלי של המפוצ'ה בחברה הצ'ילנית.  במסגרת מגמה זו נבחר פרנסיצקו אנריקס (Henriquez) לפרלמנט הצ'ילני, כמועמדה של המפלגה הדמוקרטית, והיה למפוצ'ה הראשון שזכה להיכנס לפרלמנט.  במקביל למגמת ההשתלבות פעלה בקרב המפוצ'ה גם מגמה הפוכה, ששאפה בנוסף להדגשת הזהות העצמית, גם להשגת אוטונומיה מקסימלית למפוצ'ה. הדוגלים ברעיונות אלו, בהנהגת מנואל אלברטו פנגילף (Panguilef), ייסדו ב-1911 את 'אגודת המפוצ'ה לסיוע הדדי'.  אגודה זו דרשה מהממשלה להפסיק את גזלת האדמות והקימה גם תיאטרון פוליטי שנדד בכפרים, עם מופעי מחול ושירה של המפוצ'ה ובסיום כל הופעה הוסיפה עוד הרצאה פוליטית.  בשנת 1920 ייסד פנגילף את "הפדרציה האראוקנית", שכנסה מדי שנה בשנה את נציגיהן של קבוצות שונות.  אסיפותיהם התקיימו על פי כל כללי הטקס המסורתיים ועתיקי היומין של המפוצ'ה.  קבוצה זו פעלה במיוחד בתחום הפוליטי. אפשר לומר, שבמרוצת המאה ה-20, מיקדו הממשלות השונות את מאמציהן לשלב את המפוצ'ה במסגרת החברה הצ'ילנית בעשייתם בתחום החינוכי.  ממשלות אחדות, כמו זו של קרלוס איבנז(Ibanez)  בשנים 1958-1952 וזו של אדוארדו פריי (Frei), בשנים 1970-1964, הוציאו לפועל גם תוכניות פיתוח באזורי המפוצ'ה המאוכלסים ביותר.  החינוך והפיתוח קידמו במידת מה את השתלבותם של בני המפוצ'ה בחברה הצ'ילנית הכללית, אך בו בזמן הביאו לשחיקה במסורת ובזהות של המפוצ'ה.

כאשר מפלגות השמאל עלו לשלטון הן נקטו בגישה אחרת.  לשיטתן, בעיית האינדיאנים היתה שאלה מעמדית ולא אתנית.  ממשלת איינדה (Allende), בשנים 1973-1970, תפסה את פתרון בעיותיהם כחלק מהמסגרת הכוללת של מלחמת המעמדות. במסגרת הרפורמה האגררית שהנהיג איינדה, הוחזרו למפוצ'ה 690,000 דונם שנלקחו מהם בעבר.  כמו כן נחקק  "חוק הילידים" (Ley Indigena) שכונה גם  "חוק 17,729", לטיפול בזכויות האינדיאנים.  איינדה ראה במפוצ'ה ובתיקון מצבם החברתי, עמוד תווך במשנתו האידיאולוגית ואף הקדיש להם מקום נכבד בספרו Chile's Road to Socialism.  ממשלת איינדה גיבשה תכנית להענקת סיוע טכני וארגוני ותכננה רפורמה משפטית ומנהלית, לצורך תיקון דפוס היחסים השלילי בין החברה הצ'ילנית לבין המפוצ'ה.  פחות משנה לאחר החקיקה הופל משטר איינדה.

 

 

 

משנת 1973 ואילך חזרה והתחזקה המגמה שהוליכה להעמקת העוני ולאבדן אדמותיהם של בני המפוצ'ה. בספטמבר-אוקטובר 1973, בעקבות דרישה אינדיאנית להחזרת האדמות, דיכא הצבא באכזריות את קהילות המפוצ'ה. הרפורמה האגררית בוטלה והשלטון הצבאי אימץ מדיניות ניאו – ליברלית.  במסגרת אותה מדיניות תיקנה הממשלה את תקנה מס' 2,568, שהובילה לפירוק הקומונות החקלאיות של הילידים. הנהגת המפוצ'ה שזוהתה עם המדיניות ה"אדומה" של איינדה דוכאה על ידי המשטר החדש.  תהליכי הדה-פוליטיזציה שהתרחשו אותה עת בחברה הצ'ילנית, הותירו רק אפשרות לארגון אגודה בשם Ad-Mapu (אד מאפו) – אגודה של חקלאים זעירים ובעלי מלאכה מבני המפוצ'ה.  "אד מאפו" ניסתה ללא הצלחה למנוע את כניסת תקנה 2568 לתוקף. באותו הזמן התחולל שסע בקרב הנהגת המפוצ'ה.  האגף הרדיקלי חבר לגורמי שמאל אופוזיציוניים שפעלו בקרב השכבות העניות האחרות בחברה הצ'ילנית, במיוחד במכרות.  תקנה 2568, שתוקנה ללא התייעצות עם נציגי המפוצ'ה, ביטלה את כל ההגנות מהן נהנו "קרקעות הילידים", במסגרת החוקה הקודמת.  כל מעבד אדמה באזור המפוצ'ה נחשב כמתיישב, ללא התחשבות במקורו האתני. עובדה זו פתחה את האזור להתיישבות על בסיס מסחרי.  האינדיאנים נאלצו להתחרות על הבעלות עם שכניהם הצ'ילנים החזקים יותר.  תקנות חוק 2568 והמדיניות האינדיאנית של השלטון החדש הובילו לאבדן קרקעות מהיר ולפירוק הקומונות. המדיניות החדשה קבעה כי כל מי שמחזיק קרקע פרטית, ולו הקטנה ביותר, חייב לשלם מס.  כמשלמי מס איבדו המפוצ'ה את זכותם לשירותי בריאות ורווחה ללא תשלום.  גם חובת ניהול החשבונות היתה זרה להם.  באותה תקופה רווחה מניפולציה בירוקרטית של תעודות בעלות על קרקעות, שהובילה לזיופי חוזים ואובדן נוסף של אדמות. הסיבוכים המשפטיים שהיו זרים למפוצ'ה דחקו אותם לעמדה של מפסידנים, מה גם שמערכת המשפט הצ'ילנית מעולם לא אהדה אותם ובמרבית המקרים פסקה נגדם.  התפיסה האידיאולוגית של המשטר התנגשה כלכלית, חברתית, תרבותית ופוליטית עם המפוצ'ה. זהותם התרבותית של המפוצ'ה, הדוחה חלק מערכי הנצרות והתרבות המערבית, המאפיינים את הלאומיות הצ'ילנית, עם התביעה להחזרת האדמות שנגזלו, היתה בלתי קבילה לחלוטין מבחינת השלטון הצבאי.  מה גם שהמדיניות הכלכלית הניאו ליברלית והמודרניזציה הכלכלית שהנהיגה, עמדו בסתירה מוחלטת לעקרונות הבעלות הקומונלית על הקרקע ולקשר בין האדמה, היער והתרבות שאפיינו את המפוצ'ה.

אכן, גם תחת ממשלות צ'ילה הקודמות, שנתנו למפוצ'ה יחס מועדף בתחומי הבריאות, שירותי הרווחה ואחזקת האדמות, סבלו המפוצ'ה מתהליך התנוונות איטי, הרי תחת השלטון הצבאי הואץ תהליך זה. השלטון הצבאי ראה בהם שותפים של השמאל ומשום כך רדף אותם.  רבים מבני המפוצ'ה הוצאו להורג על ידי המשטר הצבאי ורבים אחרים נרדפו. הם היו המגזר הראשון שהתעמת עם המשטר הצבאי, במסגרת מאבקם להגנת הבעלות הקומונלית על אדמותיהם.  בכך יצרו תקדים לתנועות חברתיות מאוחרות יותר, שהתנגדו לשלטונו של פינושה. 

 

 

 

המעבר לדמוקרטיה חייב את ממשלת צ'ילה להתייחסויות לבעיות חברתיות רציניות, כמו זו של המפוצ'ה.  מאידך גיסא, דווקא משום כך, אין מקום לפתרונות רדיקליים.  כמו כן אי אפשר היה לדון באוטונומיה טריטוריאלית, מבלי לפגוע בחוגים הלאומניים ובעיקר בצבא. הקתרזיס לשינוי היחס אל המפוצ'ה היה סכסוך בין קהילת המפוצ'ה ב-קינקן (Quinquen) לבין חברת העץ גליינטואה, שעשתה מאמצים לגרשם מהשטח, כדי לכרות את יער האראוקריה.  עתירת המפוצ'ה לנשיא פטריסיו אילווין (Aylwin), נענתה בחיוב.  הממשלה מצאה פתרון שכלל הפיכת האזור לשמורת טבע ורכישה מחדש של אדמות שהיו שייכות בעבר למפוצ'ה, מכספי ציבור.  אירוע זה סימל את היפוך המגמה ההיסטורית לחיסול דרך החיים הקומונלית של המפוצ'ה.

במאי 199- הקימה ממשלת אייליוין את ה-CEPI – סוכנות מיוחדת לפתרון בעיותיהם של האינדיאנים בצ'ילה. כמו כן הוכן "חוק ילידים" שהוכן בשיתוף פעולה עם ארגון זה. שאלת היחס לאינדיאנים, ובעיקר למפוצ'ה הפכה לשאלה לוהטת בצ'ילה.  הממשלה מוכנה לשקול שינוי מבני עמוק, שהיבטיו הסמליים והפורמליים יתגלמו בשינוי תחוקתי.  האופוזיציה הימנית מצדה, רוצה לשלב את המפוצ'ה ועמים אינדיאניים אחרים במדינה, במסגרת העם הצ'ילני, תוך קידום פתרונות מעשיים לבעיותיהם הדחופות (קרקע, מים, חינוך, בריאות).  ב-5 באוקטובר 1993 נחקק חוק מס' 19,253 על "שמירת הילידים, פיתוחם ותמיכה בהם", ועל ייסוד "הסוכנות הלאומית לתמיכה בילידים" (CONADI) הנציגים האינדיאניים הביעו סיפוק מן החוק גם אם אין בו הכרה תחוקתית בעמים האינדיאניים.  החוק מהווה מסגרת להפליה מתקנת לטובת העמים האינדיאניים. החוק קובע עונשי מאסר למי שיימצא אשם בהפליה נגד הילידים האינדיאניים בגלל מוצאם או תרבותם. יש בו הצהרת התחייבות מצד המדינה לכבד, לקדם ולשמר את פיתוח האוכלוסייה האינדיאנית יחד עם אדמותיהם ומשאבי המים.

החוק מקבל את הנוהג האינדיאני כבעל תוקף חוקי בעימותים משפטיים הנוגעים לאינדיאנים מאותה קבוצה.  יש בו גם הצהרת כוונות לקיים חינוך דו לשוני ולשמר את המורשת התרבותית והארכיאולוגית של הקבוצות האינדיאניות השונות.  יישום החוק ופעילות ה-CONADI, עשויים להשפיע לטובה על חייהם של 600,000 אינדיאנים בצ'ילה, ש-90% מהם מפוצ'ה.  ייתכן שתהליך הפיתוח האתני בצ'ילה המודרנית הוא הרבה פחות מן הנחוץ כדי לתקן עוול היסטורי ואי צדק רב דורי, אך הוא עשוי לסייע ליצור בחברה הצ'ילנית את התודעה בדבר הצורך לטפל בבעיות המיעוטים. תודות לכך יוכלו העמים האינדיאניים להבטיח את מקומם בחברה הצ'ילנית, שאתה הם חייבים לחיות. 

 

 

 דוגמא למודעות של בני המפוצ'ה לזכויותיהם, אפשר לראות בסיפור מאבקם של המפוצ'ה נגד חברת מיקרוסופט

 ראה גם:

 

 

מריו שניידר, "המפוצ'ה: תולדות השאלה האינדיאנית בצ'ילה", זמנים מס' 54. 

J. Bengoa, Historia del Pueblo Mapuche' , Santiago 1991

S. Allende, Chile's Road to Socialism