שבטי הגבעות בדרום מזרח אסיה

 

 

כתב: גילי חסקין

 

הטיול בצפון תאילנד, צפון מערב וייטנאם וצפון לאוס, כמו גם הטיול ביונאן או בגוויזו שבסין, מתמקד בדרך כלל באנשי השבטים, הבולטים בדרך כלל בבגדיהם הצבעוניים.  קשה לתאר טיול בתאילנד, ללא ביקור בכפרי האקה או הליסו, אשר באזור צ'אנג ראי. טיול לווייטנאם איננו שלם, ללא ביקור באזור סאפה ובשווקי בק הא וקוק לי. סיורים לשבטי הגבעות הם גולת הכותרת של הסיור בלאוס.

 

 

 

שבט:  יחידה מלוכדת מבחינה חברתית, הקשורה בטריטוריה וחבריה רואים את עצמם אוטונומיים מבחינה פוליטית.  במובן הרחב, שבט הוא קבוצה פוליטית-טריטוריאלית, בעלת תרבות, לשון ומוצא (או אמונה במוצא) משותפים.  האמונה בדבר מוצא משותף מלכדת את השבט.  האמונה הדתית משולבת במסורת על מוצאם המשותף של בני השבט, אם כי כמה שבטים אמצו דתות קולקטיביות כמו נצרות ואיסלם.

 בשבטים רבים, סוגים שונים של ארגון חברתי ופוליטי.

* חבורה  – Band – מורכבת מכמה עשרות, או מאות נפשות, הניזונות מציד או איסוף.  הן בדרך כלל קבוצות נוודיות, שהנהגתן הפוליטית גמישה ובלתי פורמאלית.

* שבט סגמנטרי – שבט המורכב מכמה חלקים, מקבילים בעוצמתם, בלא מנגנוני ממשל והנהגה קבועים. הסולידריות והשליטה הפנימית מתקיימות בו, באמצעות העיקרון של אופוזיציה סגמנטרית; כשכל יחידת משנה (סגמנט), נבלמת על-ידי אופוזיציה של יחידות משנה דומות.

* בית אב – קבוצת אנשים המסוגלים לעקוב אחר מוצאם מאב או אם מייסד/ת.

* מטה  – clan קבוצת אנשים, הטוענים לייחוס מאב מייסד, בלא שיוכלו לעקוב אחרי מוצאם עד לאב המייסד.

שבטי הגבעות בחלקים הצפוניים של תאילנד, וייטנאם ולאוס  חיים בעיקר ברמות המרכזיות ובאזורים ההרריים שבצפון.  אזור זה הינו אחד האזורים המגוונים בעולם מבחינה לשונית ותרבותית. האזור, הכוללת את הגבעות המיוערות והעמקים הפוריים, מהווה את הבית של אחד העמים המרתקים ביתר בעולם. בני שבטים רבים באו מדרום-מערב ודרום- מרכז סין. אנשים משבטים רבים עדיין חיים במחוזות יונאן וגוויזו.   רובם שימרו הרבה אלמנטים תרבותיים ממורשתם בסין. כך למשל, המקרה של שבט כמו ההמונג, הנמצא במרבית מדינות האזור, ויכול לשמש כדוגמא: המונג ומיין (יאו) היגרו מדרום-מרכז סין ללאוס, ומשם דרך נהר המקונג עברו לווייטנאם. עד שהקומוניסטים השתלטו על לאוס בשנת  1975, ההרים של צפון לאוס נשלטו על-ידי שני שבטים אלו. מכיוון שרוב הגברים נלחמו לצד הכוחות האנטי- קומוניסטיים. היה עליהם לברוח לתאילנד עם משפחותיהם. בתאילנד הם הוכנסו למחנות פליטים זמניים לאורך הגבול המזרחי של המדינה. כתוצאה מהמלחמה התרחשה ההגירה הכי פחות נורמאלית עד היום של אנשי השבטים- אלפים רבים של מונג ומיין ומעט מלהו, היגרו לארה"ב ולמדינות מערביות אחרות.  באופן כללי, מספר בני השבטים הינו  15 מיליון. מבחינה לשונית, אפשר לחלק את אנשי ההרים לשלש קבוצות:

א. דוברי משפחת השפות האסטרו-אסייתיות

ב. דוברי משפחת השפות המאלאיות-פולינזיות

ג. דוברי משפחת השפות סינו-טיבטיות.

 

 

רוב השבטים נשארו עדיין מרוכזים באזורי הגבול אליהם הגיעו בהתחלה. הם עבור הזמן, הגירה פנימית גרמה לכך שקשה היום להגדיר אזורי מחיה ברורים לכל שבט.  בכל זאת, לשבטים שהגיעו קודם, כמו במקרה של הקרין בתאילנד ובבורמה,  יש נטייה להתרכז יותר באזורים נמוכים, בעוד ששבטים אשר הגיעו מאוחר יותר כמו המונג, התרכזו יותר באזורים גבוהים.  גורמים שונים השפיעו על ההתאמה האקולוגית של כל שבט, כמו הצורך למצוא צמחי בר לטקסים דתיים ולתרופות.  קיימים אזורים בהם נמצאים שני שבטים או אף יותר באותו שטח, אך תמיד בכפרים נפרדים.  כמו במקומות רבים אחרים בדרמ"ז אסיה, קיים הבדל ניכר בין אנשי הבקעות והמישורים לבין אנשי ההר. הראשונים נוטים יותר להתיישב קבע, לעבד אורז "רטוב", ונוטים להשתלב במדינה. בדרך כלל אלו  תאים, ווייטים ולאוטים.  בני השבטים, לעומת זאת, הם בדרך כלל נודדים, מגדלים גידולי הרים, ומשתמשים בשיטות של "כרות ושרוף" (sweeden) ובאופן יחסי נבדלים מהמדינה.

 

 

 

במקרה של וייטנאם ולאוס, הצרפתים כינו אותם 'מונטנגנרדס ('montagnards'), שמשמעו "אנשי ההרים".  מונח המשמש גם אותם בדברם אנגלית או צרפתית.  הווייטנמים עצמם מכנים את אנשי ההרים Nguoi thung שמשמעו "אזרחי הרמות', או באופן פחות מנומס Moi, מילה מבזה, שמשמעה 'אדם ברוטלי', או 'עבד', אשר אכן משקפת את היחס אחיהם.  הממשלה הנוכחית מעדיפה את הכינוי 'מיעוטים לאומיים'.

היחס הצרפתי אל בני השבטים היה בדרך כלל לא עקבי.  הם רצו לשלוט בהם ולפעמים נכנעו ללחצים של האינטרסים המסחריים הצרפתיים לגייס אותם לכוחות העבודה, במיוחד לנטיעות.  כמה פקידים רשמיים שמרו עליהם באופן מאד פוזיטיבי.  אחד מהם,  Monsier Sebatier, סירב לאפשר למיסיונרים להיכנס לשטח שבתחום אחריותו, הרס גשרים כדי למנוע גישה ונשא שלש נשי שבטים. הוא המליץ על נסיגה כללית מכל אזורי השבטים ועל שמירה של הגינות תרבותית.

במקרה של ווייטנאם, יחסי המיעוטים עם הווייטים לא היו תמיד טובים, כפי שתוארו באופן רשמי. הצבאות האמריקאים והצרפתים הבחינו בחוסר האמון ובאיבה ההדדית שבין מהשבטים, וניצלו זאת לצורך גיוסם לצבא.  בשנת 1962 ניסו כוחות מיוחדים של צבא ארה"ב לארגן צבא של מונטגנרדים  ('montagnards') להגן על אזור הגבעות של ווייטנאם, מפני חדירה קומוניסטית מצפון.  מאז 1975 השתפרו היחסים בין הווייטים לבין המיעוטים, אך קיימת עדיין איבה, במיוחד באזורים של כריתת עצים. השלטונות הווייטנמים מציגים את היחסים בין הווייטים למונטגרנדים בצורה אידילית:  "דורות רצופים של ווייטנמים, המשתייכים ל- 54 קבוצות אתניות, שייכים לאומה הווייטנמית, עמדו זה לצד זה, מתחלקים בזיעה ובדם…".  

 

הממשלה משתוקקת להנהיג את חוקיה, כדי להבטיח שירות בריאות ולהפוך את השבטים ליושבי קבע, אך מתעלמת מהתוצאות, במיוחד של הצרת, צמצום, וטשטוש של ההבדלים התרבותיים שבין השבטים.  בשנים האחרונות מתייחסת הממשלה אל השבטים כ"מספוא תיירותי" שימושי.  עם קשת צבעים, כפרים פרימיטיביים וריקודים אתניים הם מספקים את הטעם של "המזרח המיסטי", שחסר בחלקים אחרים של הארץ.  אם כי, בתיירות יש פוטנציאל מאיים על אורח חייהם של התושבים.  עם גישה נוחה יותר אל הדולר יישכחו מסורות עתיקות. המפגש עם התיירות יכול לגרום להתערערות של המנהגים המקומיים.

 

 

 צילום: רותי אלטראס (אלבטרוס).

 

האוכלוסייה גדלה בקצב של כ- % 4 בשנה. למרות שאנשי השבטים מהווים רק פחות מ- % 1 מהאוכלוסייה התאית (יחס דומה בווייטנאם),  התרבות בני השבטים יצרה לחץ על אדמות פניות ומשאבים לאומיים.  אנשי השבטים נאלצו לקצר באופן דרסטי את זמן המנוחה של השדות בין גידול לגידול.  החלו מאבקים בין הכפרים, בעיקר על ענייני קרקעות.  במקביל, גידול האוכלוסייה התאית גרם להתפשטותם לעבר הגבעות והגביר את הלחץ על השבטים.

 

ששת השבטים חיים למעשה באותה סביבה טבעית, אך קיימים עדיין הבדלים חדים בדרך בה כל שבט מגיב לסביבה.  למרות העובדה שקיימות תכונות משותפות (כולם במיעוט, כולם חקלאיים וכולם חיים בכפרים), כל שבט פיתח תרבות שונה והפך לקבוצה אתנית נפרדת.  כל שבט לדוגמא, רואה את ראש השנה במועד מיועד לחגיגות. זה הזמן ללבישת בגדים חדשים, שידוכים, ביקור חברים וקרובים.  יחד עם זאת, המיתולוגיה, והמנהגים המלווים את החגיגות שונים בין שבט ושבט. כל תרבות פיתחה את מאפיינה בצבע ובצורה.  המאפיינים המיוחדים משתקפים בשפה, בלבוש, בעבודות היד, ובשטחי חיים אחרים. לכל שבט יש שאיפה משלו.

 

  

לכל שבט לבוש אופייני משלו.  הלבוש המסורתי לא הופיע פתאום אלא התפתח במשך הדורות, כאשר בכל עת היה קיים חופש מסוים לכל דור להוסיף ולשנות את המראה החיצוני.  בכל שבט פרט לקרין, האנשים הצעירים שעומדים להינשא לובשים את הבגדים המרשימים ביותר.  נערות בגיל העשרה מקדישות זמן רב לאריגה, תפירה במטרה ליצור את התלבושת המהודרת ביותר בכפר. אמהות שמות דגש מיוחד להכנת בגדים עבור הבנים הבוגרים, בתקווה שכך ירשימו את הבנות.  בחג ראש השנה מוציאים את הבגדים היפים והחדשים ביותר, מכיוון שהם מאמינים כי לבישת בגדים ישנים בראש השנה תגרום לעוני במשך השנה.

צעירים נשואים אף הם מקדישים זמן ללבוש הולם, אך ככל שהגיל עולה יורדת תשומת הלב

לבגדים מקושטים.  אנשים מבוגרים לובשים בגדים ללא הידור מיוחד ומשאירים לצעירים לקבוע את מגמות האופנה החדשה.  להשקפה המערבית יש התבטאות גם בלבוש של השבטים היום. יותר ויותר ניתן למצוא חולצות טי וג'ינס.  לגבי העתיד, ברור כי אנשי השבטים יאמצו יותר את הלבוש התאי והמערבי.  טכניקות חדשות לייצור בגדים הוכנסו, כמו מכונת התפירה בשבטי הליסו והמונג. כמעט ונדיר למצוא היום בגדים תוצרת יד בשבטים אלו.  יותר מכך, נשים משבט המונג מצאו כי הבגדים נמכרים הרבה יותר טוב בשוק, כאשר במקום הקישוטים המסורתיים משתמשים בצבעי בטיק.  כיום משתמשים יותר בחומרים סינטטיים כמו חרוזי פלסטיק במקום בזרעים אדומים שצריך ללקט ביער ולחורר בעבודת יד קשה.

 

 

 

הכפר מאוכלס על-ידי חברי אותו שבט או התת- שבט.  כפר עם אוכלוסייה מעורבת יהיה תמיד במצב של קונפליקטים תמידיים עקב הבדלים חברתיים ודתיים.  על פי רוב, כאשר פרט או משפחה של שבט אחד חיים בכפר של שבט אחר, הם מקבלים את התרבות והדת של הרוב, או שנשארים בצל ולא מתבלטים.  התנאים האידיאליים למיקום בכפר:  מדרון הררי מתון עם  כיסוי טוב של יער, מקור מים מספק, ומספיק אדמה לעיבוד חקלאי.  אזור היער חשוב כמקור לעצי בעירה, חומר בניה, אזור צייד, צמחי בר ותוצרים עבור השוק.  הוא משמש גם כאזור מקלט בעת מצוקה.  התכנון הפנימי והחיצוני של הבתים, הבנויים מעץ, שונה בין השבטים השונים.  לעיתים ניתן לזהות את בני השבט עפ"י צורת הבתים עוד מחוץ לכפר.

הכוהן הראשי של הכפר יחד עם מועצת הזקנים, מחליטים על המיקום המדויק של הכפר.  לכל שבט יש את השיטה שלו לברר האם הרוחות, אשר הם הבעלים או השומרים של הקרקע, מסכימות להחלטה בדבר קביעת מיקום הכפר.  השיטה הנפוצה ביותר היא כאשר חופרים באדמה, במיקום המתוכנן של הכפר, בור קטן ומטמינים שם 3-4 גרעינים בלתי- מבושלים של אורז.  מכסים את הגרעינים בקערה ומשאירים אותם זמן מסוים.  אם אורז נשאר כפי שנעזב, המיקום של הכפר מאושר על-ידי הרוחות.

האיסוף וההכנה של העצים, הבמבוקים, ושאר החומרים המיועדים לבית הם אחריותו של כל בעל בית. את הבניה עצמה עושים על פי רוב באופן משותף ביום מסוים.  בעל הבית הנבנה הורג חזיר ומספק מזון לכל החברים שעוזרים.  כל חברי הכפר אמורים להשתתף בעבודות משותפות מסוימות. אחזקת הדרכים לשדות, למקור המים, לכפרים אחרים וכן לכביש הקרוב.  זוהי דוגמא אחת.  עבודות נוספות נקבעות על-ידי מנהיגי הכפר, המנהיג הפוליטי, הכוהן הראשי, פקידי הממשלה המקומיים, פקידי הצבא או המשטרה.

 

 

 צילום: יובל נעמן

 

במסגרת השבט, כל כפר הוא אוטונומי.  לא קיימים ארגונים של הכפרים או כלל השבט.  הכפר עצמו אינו יחידה יציבה וקבועה מכיוון שהמשפחות לא נוטות לגלות נאמנות לכפר.  אם הם יחליטו שעל-ידי הצטרפות לכפר אחר הם יצליחו לשפר את מעמדם הכלכלי, הם יעזבו גם במחיר פגיעה ביחסיהם עם הכפר הישן.  המשמעות של ההגירה יכולה להיות גם חציית הגבול (שעל פי רוב לא מסומן) למדינה אחרת. לכל כפר יש טריטוריה שעליה הוא מכריז, והם שומרים על השלום בתוך הטריטוריה, ובין הטריטוריה לממשלה הווייטנמית.  לקבוצות השיבטיות אין חוקים כתובים, אך קיימת מסורת חברתית המתפקדת כחוק.  כל מי שמפר את המסורת הזו נענש, ובמקרים חמורים אף מורחק מהכפר.  יחד עם זאת, כל ראש משפחה, שאינו מקבל את הדרך בה הכפר מתקדם, יכול לעבור לכפר אחר.

בשבטי הקרין, אקה וליסו קיים מנהיג בכל כפר המתפקד כ"כוהן הכפר".  המבוגרים ביותר בכפר בוחרים לתפקיד זה את האדם שלפי דעתם הוא בעל הידע הרב ביותר במיתולוגיה של השבט.  הוא חייב להיות האיש שניתן לסמוך עליו כי יבצע את החלטותיהם.  לכל כפר יש גם מנהיג פוליטי אשר מייצג את הכפר בפני משרדי הממשלה.  הוא על פי רוב נקרא "קאי בן".  אדם אחד יכול לכהן בשני התפקידים של מנהיג דתי ופוליטי, או שהתפקידים ניתנים לשני אנשים.  במקרה של תאילנד למשל, הפקידים התאים מעדיפים שהמנהיג יוכל לדבר תאית ולעיתים הם עצמם בוחרים את האיש.  כך קורה שאנשים צעירים נבחרים בגלל ידיעתם את השפה התאית ולא בגלל כישוריהם למנהיגות. תופעות אלו יצרו מתחים בין הממשלה לשבטים.

 

הממשלה מכירה בכך שהשבטים חשובים ממבחינה אסטרטגית מכיוון שהם חיים לאורך גבול הררי ארוך בשטח שקשה להגנה, ומבחינה כלכלית בגלל ההשפעה של חקלאות ה"כריתה ושריפה"  (slash-and burn) על היער. [במקרה של תאילנד, הם היו חשובים מאד, גם מכיוון שהם מתנגדים בחריפות לקומוניזם ולשאר השפעות אידיאולוגיות],

אולם, הבעיות העיקריות באזורי הגבול לא נבעו מנוכחות השבטים שם.  במשך שנים היה שטח זה מלא בפעילות של מבריחים, חברי ארגונים אידיאולוגיים שונים, וסוחרי אופיום.  מצב פוליטי לא יציב במדינות השכנות, הגביר בעיות אלו לממשלה הווייטנמית (כמו לממשלות התאית וללאוטית), ולאנשי השבטים החיים בצפון (כמו במשולש הזהב).  ב- 1953 החלה הממשלה לפתח תוכנית, על מנת להגן על הגבול וכן להתמודד עם הבעיה הדמוגרפית של השבטים.  הקמת ארגון כמו "Hill Tribes Development and Welfare Center" לא תרמה רבות.  תחום אשר גורם למתח בין השבטים לממשלה הוא התוכנית ליער מחדש אזורים שלמים.  הממשלה מודאגת היום מהידלדלות היערות בצפון.  אנשי השבטים אינם מבינים את ההשפעות האקולוגיות ארוכות הטווח שיש לצעד זה, ורואים זאת פשוט כשוד אדמות.  רבים מהם נודדים משטח לשטח על מנת למצוא מקומות חדשים לעיבוד חקלאי, אך הצלחתם מעטה.  בעיה נוספת היא נושא הרגשת השייכות של אנשי השבטים למדינה. כיום, אחוז ניכר מאנשי השבטים מחזיקים באזרחות ווייטנמית, תאית או לאוטית.  למרות זאת, קשיי התקשורת (שפה), חוסר ידיעת החוקים המקומיים והבנת המורשת עדיין מבודדים אותם כמיעוט בלתי שייך.

במצב הנוכחי, אין כפר שהוא מבודד לחלוטין מהסביבה. על פי רוב, אנשי אותו שבט מתאחדים כנגד "העולם החיצון", בעת שצצה בעיה.  אך קורים מקרים שפורצים סכסוכים בתוך השבט על רקע של מחירי תוצרת, זכויות על אדמה וגניבות ואז הפקידים התאים המקומיים מנסים ליישב את הסכסוך. למרות שקיימים הבדלים ברורים בין הווייטים לאנשי השבטים, קיימות גם נקודות דמיון לדוגמא: כמעט כולם חקלאים.  הווייטים ברובם מאמינים בבודהה, אך גם האמונה ברוחות מושרשת בדתם של אנשי השבטים.  למעשה, חלק מאמונות השבטים ביחס לרוחות נלמדו מהווייטים.  בזמנים מסוימים קיים שיתוף פעולה בין אנשי השבטים לווייטים.  לדוגמא, בפרויקטים של חפירת תעלות השקיה, תיקון שבילים בין הכפרים והושטת עזרה בעיתות מצוקה.  יחד עם זאת, סביב המדורה בערב, תמיד אפשר להבחין בתוך הסיפורים במרירות של אנשי השבטים כנגד הווייטים, פושע שלא הוענש, גזילת אדמות וכו'.

 

 

שיטת העיבוד של "כריתה ושריפה" היא אולי הטכניקה החקלאית העתיקה ביותר בעולם.  היא קרויה כך מכיוון שהיא כוללת כריתה של כל העצים והשיחים בצד ההר ולאחר שכל החומר הצמחי מתייבש היטב, הוא מובער.  השריפה משמידה את כל גורמי המחלות והחרקים ושכבת האפר משמשת כדשן לשדה.  צורת עיבוד זו היא שיטת החקלאות המרכזית של אנשי השבטים בווייטנאם. גם ווייטים רבים נוקטים בשיטה זו, בעיקר בגלל הלחץ של מחסור בקרקעות לגידול אורז.  יש האומדים את מספרם בארבעה מיליון, ומספר זה הופך את אנשי השבטים  היום למיעוט בסה"כ האוכלוסייה המשתמשת בשיטה זו.  מכיוון שהאורז הוא המזון העיקרי של אנשי השבטים, מציאת שטחים מתאימים לגידולו הוא נקודה קריטית עבורם.  שטחים בתוליים שלא עובדו אף פעם די נדירים היום.  על פי רוב הם מעבדים חלקות חדשות אשר הושארו בר במשך תקופה של עשר שנים.  בעקבות המחסור המחמיר בקרקעות, נאלצים אנשי השבטים לקצר את תקופת המנוחה של האדמות לשלוש שנים או אפילו לשנתיים.  זה כמובן מצריך עיבוד יותר אינטנסיבי ויותר עבודת הדברה וניכוש.  התוצאה היא ירידה ביבול, למרות המאמץ הגדול יותר שמושקע בשדות.  השיטה המסורתית של הכנת שדות הרריים לעיבוד:  הגברים יוצאים בחודש ינואר, תחילת פברואר לכרות את הצמחייה.  מחכים כשלושה חודשים עד שהצמחייה תתייבש.  על פי רוב מחליטים באופן משותף על השריפה ביום אחד מסוים, כאשר חשיבות רבה מוענקת לעובדה שכל העצים יבשים.  האורז נזרע לאחר שגשמי המונסון מתחילים, בחודש מאי.  החקלאים מחוררים באדמה חורים בעזרת מקל במבוק שבקצהו מתכת חדה ואילו הנשים הולכות מאחור ומטמינות 6-10 גרגרי אורז בכל חור.  רוב החורים נסתמים על-ידי החקלאים תוך כדי עבודתם בשדה.  במשך עונת הגדילה של האורז, דרושה עבודה מאומצת ומרוכזת בעת הניכוש של העשבים (פעמיים עד שלוש).  על פי רוב מתבצעת עבודה זו על-ידי הנשים והילדים.  הקציר נעשה לפני התייבשות הגרעינים, מכיוון שאם ירד גשם חזק, הוא מסוגל להפיל את הקנים לקרקע הרטובה ולגרום לריקבון.  לאחר התייבשות הגרעינים נעשה הדייש, על פי רוב על-ידי חבטות על משטח קש.  הפרדת המוץ מהגרעינים בעזרת הרוח.  העברת הגרעינים לכפר יכולה להיות עבודה קשה, כיוון שהשדות נמצאים לפעמים במרחק 2-3 שעות הליכה מהכפר.  אלו מהם שברשותם סוסי פוני, מלאכתם קלה יותר.  חשיבות הבאת הגרעינים מהר ככל האפשר לכפר נובעת מהגניבות שקיימות בתקופה זו.  לכל משפחה יש "מחסן" לשמירת הגרעינים, על פי רוב מעל הקרקע.  שיטות שונות נהוגות בכפרים למנוע נזקים של מכרסמים וחרקים שונים. אנשי השבטים זורעים גם תירס לצריכת אדם ובע"ח.   כמו כן, הם מגדלים מלון, דלעות, מלפפונים, עגבניות, בצל, שעועית וכרוב.  גידולים אלו על פי רוב נזרעים בין צמחי האורז, התירס או הפרג. יש הרבה הטוענים כי ירקות שגדלים בין צמחי פרג הם הטעימים ביותר.  אף על פי שאורז הוא הגידול העיקרי של אנשי השבטים, הם גם זורעים גידולים "מהירי הכנסה" כמו אופיום.  חלק מהמשפחות מעדיפות לקנות חלק או את כל האורז הדרוש למחייתם.  זאת בגלל חוסר אפשרות לספק את מזונן או בגלל הרצון לנצל את הקרקע לגידול אופיום.

 

 

הגידול החקלאי המכניס ביותר והמועדף ביותר על-ידי שבטי המונג, מיין, להו וליסו הוא האופיום. מעט מאנשי הקרין והאקה מגדלים אופיום.  האופיום ממלא דרישות רבות ממוצר חקלאי אידיאלי להשגת כסף מהיר: לנפח קטן יש ערך גבוה.  הוא ניתן לגידול רק באזורים גבוהים ולכן אין תחרות עם אנשי האזורים הנמוכים (הווייטנאמים).  הוא אינו מתקלקל. הסוחרים על פי רוב באים למגדלים לרכוש את המוצר.  מגדלי האופיום מרגישים כי יתרונות אלו כבדים יותר מהסיכונים הכרוכים בגידולו, מכיוון שמשנת 1959 גידול אופיום אינו חוקי.  גידול צמחי הפרג הוא עבודה מתישה. די מקובל לגדל תירס ופרג באותם שדות בכל שנה.  התירס מונע עשבים שוטים בשדה ומשמש מזון לבהמות. הוא מעובד עד חודש אוגוסט, ואז כאשר הגבעולים עדיין תקועים באדמה, השטח מעושב ומוכשר לזריעה.  

 

מכיוון שמרבית המישורים הפוריים נתפשו על ידי לאוטים, תאים או ווייטים, אנשי השבטים ממעטים לגדל אורז. הם מגדלים גם פלפלי צ'ילי וכן סומסום.  אנשי שבטים אחדים אימצו במיוחד את גידול הצ'ילי, אשר מהווה גידול בעל סיכון עקב פגיעותו הרבה למחלות.  גידולים נוספים הם קפה, תה, עצי פרי כמו ליצ'י, מנגו, אפרסקים והדרים, בוטנים, סויה וטבק.  אולם על פי רוב, רק הכפרים הנמצאים בשכנות לדרך המובילה לשוק קרוב, יכולים לגדל מוצרים אלו תוך קבלת רווח כספי נאות.

 

כל השבטים מגדלים חזירים ותרנגולות.  בנוסף לכך שהם מהווים מקור חשוב לחלבון, חיות אלו משמשות כקורבנות בטקסים דתיים הקשורים לחתונה, מוות, ראש השנה ופניה לרוחות.  על פי רוב תרנגולות וחזירים מקבלים מזון בבוקר ובערב, אך במשך היום הם מסתובבים חופשי בכפר ומלקטים זרעונים.   המזון לעופות הוא על פי רוב אורז ולפעמים תירס.  מזון החזירים מורכב בעיקר מקליפות אורז, גזעי בננות, עלים ירוקים וכל שאריות המזון של הכפר.  כל זה מבושל בתוך מיכל גדול, כאשר לפעמים מוסיפים לתערובת גם תירס. ע ודף חזירים נמכר בכפרים או הערים השכנות. לבקר יש ערך גבוה, אך לא עבור החלב, ואף הבשר רק לעיתים רחוקות נאכל.  הבקר מתפקד כבנק, וכאשר נדרשים מזומנים, בעלי הבקר ימכרו אותם בשוק.  נערים קטנים על פי רוב מוליכים את הבקר לרעות בשולי היער והם משמשים בעיקר כהשקעה אשר גדלה ללא השקעת מאמץ מיוחד.  הבקר מקבל מדי פעם מי מלח, במטרה להבטיח את חזרתם לבעליהם.  ישנם אנשי שבטים אשר משגיחים על הבקר ובבופאלו של הווייטים, ובתמורה מקבלים לרשותם מספר מסוים של צאצאים.  אלו אשר גרים קרוב לגבול עם בורמה קונים בקר שם במחיר נמוך, מוליכים אותו לתוך תאילנד ומוכרים את החיות במחיר גבוה יותר.  עסקים ספקולטיבים אלו כרוכים בסיכון רב של שוד באזורי הגבול הפרוצים, או שסוחרי האופיום יכולים לדרוש מס על המעבר בגבול.  באופן כללי, קיים סיכון בכל הנושא של גידול בקר בעקבות הגניבות השכירות.  לבופאלו יש ערך כלכלי רב, והוא משמש כסמל מעמד.  חקלאים המגדלים אורז זקוקים לבופאלו לצורך החריש של האדמה הבוצית.  כמו הבקר, גם הבופאלו נגנב לעיתים קרובות ולכן החקלאים מעדיפים לשכור בופאלו לעונה קצרה.  לבופאלו יש גם ערך כחית קורבן.  האקה מקריבים בופאלו בטקסי ההלוויה של זקנים חשובים.

הפוני והשור משמשים כחיות משא.  הפונים הגיעו מסין והם מאוד יעילים בהליכה בשבילי הרים קשים.  הפונים מקושטים בפעמונים בסגנון סיני, והם מגיבים לפקודות בסינית.  אנשי השבטים מחזיקים כלבים כחיות מחמד וכשומרים על הבית.  הכלב עוזר בצייד ויחד עם החזיר הוא שמש כסניטר של הכפר.  זהו שרות חיוני לשמירת בריאות הכפר.  החתולים חשובים אף הם כמחסלי מכרסמים למיניהם.  הלהו מכנים את החתולה "מלכת הבית".

 

 

 

אנשי השבטים פתחו מגוון שיטות לתפיסת חיות ואיסוף צמחים ביערות ובנחלים המקיפים את הכפרים. הצייד והדייג מספק את החלבון הדרוש לקיומם, בעוד שעצי היער והצמחים מוסיפים מזון לצריכתם האישית או למכירה.  אנשי השבטים נחשבים כציידים טובים.  באזורים רבים חיות הבר הפכו לנדירות, בעיקר בעקבות חוסר ההבנה של השבטים בחשיבות ההגנה על החיות לדורות הבאים.  חזירי בר ודובים עדיין נפוצים, אך נמרים, טיגריסים, ופילים הוכחדו כמעט לחלוטין.  איילים (סמבור וברקינג), קופים, גיבונים, סנאים, תרנגול הג'ונגל, עופות צייד, נחשים ולטאות נפוצים וניצודים בעזרת רובים או מלכודות. בין הצמחים אוספים אנשי השבטים פיטריות, קני במבוק, עלים ירוקים ושורשים. כמו כן הם מלקטים פירות, אגוזים, דבש וחרקים שונים.

 

אעפ"י שכל השבטים היום סוחרים על-ידי שימוש בכסף (cash economy),  סחר חליפין עדיין נפוץ בתוך הכפרים בין המשפחות.  בני משפחה אחת יכולים לספק כח עבודה לשכנים בתמורה לבשר חזיר.  הנפח למשל, יקבל מספר סלי אורז בתמורה להכנת כלי עבודה.  תירס יכול להיות מוחלף תמורת בשר.  במקום בו מגדלים אופיום, הסם משמש בהרבה מקרים ככסף.  מסחר בין אנשים מקבוצות אתניות שונות הוא על בסיס של מזומנים בלבד ובמחיר גבוה יותר מהרגיל.  אנשי שבטים אשר חיים רחוק משוק העיר, עורכים על פי רוב מסע אחד לפחות בשנה לשוק, על מנת לקנות מוצרים שאינם מייצרים בכפר.  המוצרים כוללים מלח, ברזל, נפט, דברי בית, סדינים ושמיכות, בגדים, תרופות, פנסים, בטריות, מחטים וכו'.

שבטים החיים קרוב יותר לעיר, עורכים מסעות רבים יותר. הם על פי רוב ייקחו לשוק מוצרים למכירה כמו עבודות יד שונות לקישוט, ירקות, פחם, מטאטא עשב, קני במבוק ושאר תוצרים המלוקטים ביער.  אנשי השבטים מנצלים את "העונות המתות" בחקלאות לצורך מסחר. יש הקונים חזירים או בע"ח אחרים בכפר אחד ומוכרים אותם ברווח בכפר אחר.  אחרים מוכרים את בעלי החיים בעיר, קונים מוצרים שונים בתמורה ומוכרים אותם שוב בכפרים.  

בתאילנד ולעתים גם בלאוס ובבורמה, נמצאים גם סוחרים יותר מקצועיים המכונים 'יוננסי'  (yunnanese)  אשר יחד עם סוחרים מקומיים, מסתובבים בקרב השבטים ומוכרים מוצרים פופולאריים.  המחירים של המוצרים גבוהים על פי רוב בגלל הסיכון שסוחרים אלו נוטלים כמו שוד וגזל בזמן המסע, תשלום דמי מעבר לשוטרים או תשלום דמי חסות ל"מאפיה" המקומית.

סוחרים אלו, אשר רובם דובר את השפות השונות באזור, עוזרים לעצב את המראה החיצוני של אנשי השבטים, ולהכניס השפעות של העולם החיצון.  הכפריים על פי רוב אינם בוטחים בסוחרים אלו ותמיד מרגישים מרומים מצד שני, הם מחכים בכיליון עיניים לביקורי הסוחרים מכיוון שהם מעוניינים מאוד במוצרים שלהם ובקשר שהם יוצרים עם העולם החיצון.  שבטים מגדלי אופיום תלויים הרבה יותר בסוחרים מבחוץ מאשר האחרים.  הם נמנעים ממסעות לשיווק האופיום, מפחד מאסר. בתקופת הגידול, מגיעים סוחרים לכפרים עם קרוונים גדולים, מלווים בשומרים חמושים רבים. לסוחרים הללו יש למעשה מונופול על תנועת האופיום מן הכפרים לעיר.  הם קובעים את המחיר של האופיום, ואנשי השבטים מוכרחים לקבלו מתוך פחד, למרות שאינם מרוצים מהתשלום. לפעמים ינסה המגדל למכור את האופיום בעצמו.  אם הדבר נודע לסוחרים הם ינסו לשדוד אותו בדרך, או להודיע למשטרה המקומית אשר תעצור את המגדל.  במצב כזה, מגדלי האופיום כפופים לרחמיו של השוטר או הסוחר.  מכיוון שכל העסק אינו חוקי, אין אנשי השבטים יכולים לפנות במצב כזה למשטרה לבקשת הגנה.  לסוחרי היוננסי יש גם חנויות במספר כפרים המגדלים אופיום. בחנויות אלו מקבלים הסוחרים מן הכפריים בתמורה לצורכי צריכה שונים. גם אם הכפרי מעוניין לשלם במזומן תמורת המוצר, בעל החנות יחשב את מחיר המוצר לפי מחיר האופיום באותו זמן. הכפריים יכולים לפתח חוב גדול לבעלי חנויות אלו. במיוחד מדובר במשפחות אשר זקוקות באופן נואש לאורז, ונאלצות לקנות את המזון בהקפה.  אם החוב הולך ותופח הם נאלצים למכור את האורז או האופיום שלהם בשדות לפני האסיף במחיר נמוך ביותר  .( selling it green)  בדרך זו, המשפחות מתדרדרות לחוסר תקווה ותלות קשה מאוד בבעלי החנויות.  במקרים נדירים, משפחה כזו יכולה למסור בן אחד לסוחר, ובכך לשלם חלק מהחוב.  הילד על פי רוב נמכר במהירות לאחרים ונעלם. אם מדובר במסירת נערה, היא על פי רוב תימכר לבית זונות.  באופן מסורתי, אנשי השבטים שואפים להיות חקלאים עצמאיים.  אך במהלך השנים, העבודה השכירה החלה לתפוס מקום חשוב כמקור הכנסה.  חלק מעדיפים לעבוד עבור חקלאים אחרים בכפר, באופן זמני.  צורת העסקה יותר מסודרת וקבועה. ניתן למצוא בכפרים המגדלים אופיום באופן אינטנסיבי.  בתאילנד, רבים מאנשי הקרין עובדים עבור אנשי המונג והליסו, בעוד שעניים משבט הלהו והאקה עובדים בשדות האופיום של המיין הליסו והיוננסי.  עבור עבודה זו משלמים על פי רוב באופיום, מכיוון שרבים מתוך העובדים מכורים לסם, ואחרים שלא מכורים בתחילת העבודה נזקקים במהרה לסם.  שדות האורז של הווייטים, באיזורים הנמוכים, מהווים אפשרות נוספת לעבודה שכירה, מכיוון שהשתילה והקציר של האורז אינם מתבצעים באותה תקופה באזורים הגבוהים של השבטים ובאזורים הנמוכים של הווייטים (התאים או הלאוטים), יכולים אנשי השבטים לעבוד עבור הווייטים בתקופות מסוימות. התשלום עבור העבודה הוא על פי רוב אורז- תוספת מבורכת למלאי המזון שלהם.

 

לכל שבט יש עבודות יד המיוחדות לו, כאשר על פי רוב מדובר בבגדים ותכשיטים.  המיומנות שלהם באה לידי ביטוי בייצור כלים מוסיקליים, עבודות קש, מכשירים, נשק ומלכודות.  רבים ממוצרי היום-יום נעשים על-ידי בני הבית ואילו שאר העבודות נעשות בידי מומחים.  הבגדים נתפרים על-ידי הנשים, בעוד שגברים מכינים כלים ומכשירים.  גברים ונשים עובדים יחד בהכנת סלים ומחצלות. קשתות לציד, מלכודות לחיות וכלי מוסיקה מיוצרים על-ידי אומנים מיוחדים.  אנשי השבטים מעניקים מעמד מיוחד לנפח בכל כפר, אשר מייצר ומתקן את כלי העבודה והנשק.  רוב בני השבטים מקיימים  טקס שנתי שבו הכפר מעניק לנפח תשלום מיוחד.  יש קבוצות המאמינות שכפר אינו יכול להתקיים בלי נפח, ולכל כפר יש לפחות אחד.  לחרשי הכסף יש אף מעמד גבוה בכפר. במידה והאומן ידוע בכישוריו, הוא מושך לקוחות ממרחקים למקום עבודתו.   בעבר, אנשי השבטים לא ראו בעבודות היד שלהם מוצרים למכירה (באופן מסורתי). אולם, מספר מוצרים אשר הוכנו באופן טוב במיוחד על-ידי שבט אחד, נמכרו לשבטים אחרים. בתאילנד למשל, למשל, שבטים רבים קנו את תרמילי הגב והסלים של שבטי הלהו.  אנשי שבט הלהו ואקה קנו על פי רוב עבודות כסף שנעשו על-ידי אומנים משבט הליסו (על פי רוב תכשיטים).  בשנים האחרונות, עבודות יד של השבטים קיבלו משמעות חדשה מבחינה כלכלית הודות לדרישה בשוק העולמי.  הוקמו ארגונים מיוחדים אשר שמו להם למטרה לשפר את המצב הכלכלי של אנשי השבטים על-ידי שווק עבודות יד:Thai Hill Crafts  ,Foundation ארגון הנמצא בחסות בית המלוכה התאי, Border crafts, הנתמך על-ידי משטרת הגבולות, Thai Tribal Crafts, בבעלות ארגונים כנסייתיים של שבט הקרין והלהו.

 

בכל השבטים, המשפחה היא היחידה החברתית החשובה ביותר.  יחידה זו יכולה להיות מורכבת משלושה דורות ויותר (המשפחה המורחבת), או רק שני דורות (המשפחה המצומצמת).   על פי רוב, אנשי השבטים נישאים בתוך הקבוצה האתנית שלהם.  רוב המשפחות בכל השבטים הם מונוגמיים, אך פוליגמיה מקובלת פרט לשבט הקרין.  ה-  clan(בית האב) הוא היחידה הבאה בחשיבותה לאחר המשפחה בקרב שבטי המונג, מיין, אקה וליסו. יחידה זו מספקת ביטחון במגעיה עם העולם החיצון בני אותו בית אב נקראים לעזור במקרה של בעיות כלכליות או משברים אחרים.

 

כפי שהשפה והלבוש, שונה בכל שבט, כך גם הדת.  יש הנוטים לפשט את הנושא ולקבוע כי דתם של כל השבטים היא אחת: אנמיזים – אמונה ברוחות. ברור שהצורך של האנשים להסביר את הסיבות למחלות ולצרות שלהם הוא שהשפיע על התפתחות אמונתם הדתית.  כאשר אנשי השבטים לא הצליחו למצוא הסבר ברור למחלות או לתופעות אחרות, הם פירשו זאת כפעילות של הרוחות. למרות שהרוחות אינן נראות, הן היו אמיתיות עבורם כמו העולם הנראה.  יחד עם כל השונות באמונות הדתיות של השבטים, כולם האמינו בעולם הרוחות הבלתי נראה.  יחד עם זאת קיימות השפעות נוספות, כאשר לשבט הליסו והאקה יש מאפיינים יותר סיניים, ואילו לקרין וללהו יש מאפיינים תאיים. דוגמא להשפעה תאית חיצונית ניתן למצוא אצל שבטים אשר נדדו לעמקים הנמוכים והחלו לנסות את שיטת ההשקיה התאית. בעקבות כך הם אימצו גם את הטקסים התאיים אשר מבטיחים יבול מוצלח.  בשבטים שונים, ניתן היום למצוא טקס תאי דתי לכבוד "אל האדמה והמים".  המנהיגים הדתיים בקרב הרוחניים של הכפר. בנוסף, המכשף אשר הינו בעל כוח מיוחד לתקשורת עם עולם הרוחות.  גם נזירים בודהיסטים היו פעילים בקרב אנשי השבטים מאז סוף מלחמת העולם השנייה.  הנזירים הסתובבו בין הכפרים וסיפרו על אמונתם, סיפקו עזרה רפואית, ובמספר מקרים אף בנו מקדשים בודהיסטים.  נזירים בודהיסטים פיתחו תוכניות לגמילת אנשים מכורים לאופיום. בתאילנד למשל, המקדש  Wat Srisoda בבסיס ההר Doi Sothep  ממערב לצ'נג מאי, משמש היום כמקום חינוך לצעירים מן השבטים.  בעיקר מווייטנאם, אך מגיעים גם בני שבטים מבחוץ. סה"כ הוא מכיל בו זמנית כ-400 תלמידים. ב-1882 החלו אנשי קרין נוצרים מבורמה לעשות עבודה מיסיונרית בווייטנאם.  הוקמו מספר כנסיות בעזרת מיסיונרים מערביים. על פי רוב שולבה בפעילות זו גם פעילות חינוכית, רפואית וחקלאית.

 

לאנשי השבטים אין כתב מיוחד שלהם.  שבט המיין השתמש במשך מאות שנים בגרסה של הכתב הסיני לתיעוד הטקסים.  רק חלק מזכרי המיין למד כתב זה.  השימוש בו נעשה רק לצורך הפעילות הרוחנית של השבט.  לכל אחת מהשפות פותח כתב על-ידי המיסיונרים. מלבד אנשי שבט הקרין, אשר השתמשו באותיות בורמזיות, כולם השתמשו באותיות הרומיות.  רובם עוברים בזמן האחרון לשימוש באותיות תאיות.  הקמת בתי ספר רבים בכפרי השבטים תרמה להפצת הכתב המקומי והספרות המקומית.  המנהגים והטקסים, פרט לאנשי שבט המיין, הועברו מדור לדור בע"פ.  רשמי קול, הנפוצים היום בקרב אנשי השבטים, מאפשרים להקליט מסורת זו.  שירים ואגדות מוקלטות נשלחים לתחנות רדיו שיבטיות בצ'נג מאי, ומשודרים בתוכניות היומיות של כל שבט.  תחנות רדיו אלו מהוות גם קשר חשוב בין הכפרים לעולם החיצון.  כיום נמצאים בכל כפר מכשירי רדיו רבים. השידורים כוללים חדשות מתוך הכפרים עצמם, חדשות מתוך ווייטנאם וכן מאורעות עיקריים מהעולם הגדול. כמו כן יש תוכניות על בריאות, חקלאות ופיתוח אזורי.  היום, הרדיו יחד עם הכבישים, מהווים את אמצעי הקשר העיקרי של אנשי השבטים.  המסע בשבילים לשדות, בדרכים בין הכפרים ובכבישים, בין הכפרים לעיר מאוד חשוב כאמצעי תקשורת.  לכן, כל סוגי הדרכים הללו מתוחזקות כל העת בידי אנשי השבטים.  בשנים האחרונות נסללים כבישים באזורי השבטים בקצב הולך וגובר.  למרות שהכוונה הראשונה של הפיתוח היתה יותר לצורך כלכלי כמו הובלת עצים, מחצבים וכן צרכים אסטרטגיים, אנשי השבטים מפיקים מכך תועלת גדולה.  יחד עם זאת, יש מגרעות לסלילת הכבישים.  לעתים התפתחו מתחים כאשר סוללי הכבישים זלזלו בתרבות השבטים ופגעו באנשים.  כתוצאה מהכבישים, תיירים וסתם סקרנים החלו "להציף" את כפרי השבטים ולפגוע בפרטיות שלהם.  תרבות זרה חדרה לתוך התרבות המקומית. בנוסף, אנשי המחוזות הנמוכים קיבלו עידוד בעקבות סלילת הכבישים לחדור לאזור הגבוה ולדרוש בעלות על שטחים שנחשבו באופן מסורתי כטריטוריה של הכפרים.  אנשי השבטים שחיים לאורך הנהרות, משתמשים בסירות מנוע ארוכות להובלת אנשים וסחורות לשקים, והובלת אספקה חזרה לכפרים.  חלק מהם החלו לנהל עסקי הובלה בעקבות רכישה של מספר סירות.

 

תוחלת החיים של אנשי השבטים קצרה יותר מאשר זו של שכניהם באזורים הנמוכים.  הסיבות העיקריות לכך הן הריחוק ממרכזים רפואיים, חוסר שירותי בריאות ציבוריים כמו חיסונים לילדים. גורמים אחרים הם תנאי תברואה גרועים, חוסר מי שתייה ראויים, חוסר ידע וטיפול נאות בגוף, תאונות עבודה, התמכרות לאופיום ותזונה לקויה. קיימות מספר שיטות אשר פותחו או אומצו על-ידי השבטים לטיפול במחלות:

 

 1. ריפוי בעזרת טקסים.

לכל שבט יש טקסים משלו על מנת לגלות את הסיבה למחלה ולרפא אותה.  מדובר במחלות פיזיות ונפשיות כאחת.  מכשפים או מומחים אחרים מבצעים על פי רוב את הטקסים. ראה ערך שמניזם.

 

 2. תרופות מסורתיות.

אנשי השבטים למדו ממומחי הרפואה המסורתית בכפר שלהם או כפרים אחרים (כמו גם מהווייטים ומהבורמזים) כיצד להשתמש בתרופות ממקור צמחי או מבעלי חיים לטיפול במגוון מחלות.  התרופה הצמחית הנפוצה ביותר היא סם האופיום.  רוב המכורים לאופיום השתמשו לראשונה בסם כתרופה בשעה שחלו.  באופן הדרגתי הם התמכרו. אנשי השבטים למדו כי אופיום יכול לעזור בעת שלשול, שיעול וכאב, כך שהשימוש בו נעשה תדיר, כאשר אמצעים אחרים לא עזרו ההתמכרות לאופיום הפכה לבעיה הבריאותית והחברתית העיקרית בקרב אנשי השבטים.

 

3. הרופאים המזריקים" ("INJECTION  DOCTORS)

ישנם הרבה "דמויי רופאים", בעיקר יוננסי, אשר חוצים גבעות בין הכפרים עם התרמיל מלא תרופת ומזרקים. למרות שלעתים הטיפול שלהם יעיל, לרובם יש מעט מאוד ידע ברפואה מערבית והם יכולים לגרום לנזקים בעקבות שימוש בתרופות קשות או במזרקים בלתי נקיים.

 

4. רפואה מערבית.

לאנשי השבטים יש בטחון גדל והולך ברפואה המערבית.  הם לוקחים את החולים למרפאות ובתי חולים בתדירות גדולה יותר ויותר.  אולם, על פי רוב הם מנסים את יתר השיטות קודם לכן.  לעתים החולים מגיעים לבית חולים מאוחר מידי.  קיימת היום נטייה של אנשי השבטים לבצע את טקס הריפוי, פשוט משום שהם לא רוצים להכעיס את הרוחות, אך מיד לאחר מכן הם פונים לרפואה המערבית.  זה בהחלט לא נדיר שאנשי השבטים ישתמשו בשילוב של מספר שיטות…

 

התמונה של אנשי השבטים שלווים, החיים בגבעות יפות, קרירות ושקטות, הרחק מן הרעש והזיהום של העיר, הינה רחוקה מן האמת.  מחודש ינואר ועד אפריל, הגבעות של צפון ווייטנאם (כמו ב"משולש הזהב") אפופות בעשן של שדות שרופים, והדרכים מלאות באבק., כאשר גשמי המונסון מטהרים את האוויר, הם גם הופכים את השטח למשטח בוצי דביק.  נשים וילדים נאלצים ללכת כל יום  הרחק יותר, כדי למצוא עצים למדורה.  האדמה שפעם היתה פורייה, הפכה יותר ויותר למדולדלת.  נשים לבעלים מכורים לאופיום צריכות לא רק לספק מזון ובגדים למשפחה, אלא להשיג אופיום לבעל.  אין זה תענוג גדול לדאוג כל הזמן לשלום הילדים, להיות אזרחים מדרגה שנייה, להיות מוצפים בתיירים עליזים, ולהיות לצחוק בפי אנשי העיר הבורגנים.  בכל זאת יש גם פיצוי לחיי השבטים. לצפות בשדות האורז הירוקים, לצפות בשמים זרועי הכוכבים בלילה, להיות חלק ממשפחה גדולה ולהרגיש את החמימות של בני הבית. לשבת בערב ליד המדורה ולהאזין לאגדות על העם והגיבורים של השבט. כל זה מאפשר לאנשי השבטים ועבור את הימים הקשים ולקוות ליותר טובים בעתיד.

 

 

היום מתחיל מוקדם.  התרנגול קורא עוד לפני הזריחה.  הנשים והבנות מתעוררות ראשונות ומגלגלות את מחצלות השינה.  המשימה הראשונה היא לחבוט באורז המלא אשר יאכל על-ידי המשפחה.  הרעש של חובט האורז מיד מצטרף לקולות הרעב של החזירים, לנביחות הכלבים, לגעיית הפרות, לנעירה של סוסי הפוני, ולקרקור של התרנגולות. כולם יודעים כי מגיעה שעת ההזנה.  ילדים נושאי מים מן המעיין או אל הנחל הקרוב.  לעתים צינורות במבוק מביאים את המים עד קרוב לכפר. אז האישה מבשלת את ארוחת הבוקר המורכבת מאורז, ירקות מהגינה, או שורשים ועשבים מהיער, כאשר כל המזון נאכל עם מלח וצ'ילי.  בימים חגיגיים הם אוכלים גם בשר אשר על פי רוב מבושל על-ידי הגבר.  ארוחת הבוקר נאכלת על פי רוב בין שבע לתשע בבוקר.  בתקופות עומס של עבודות בשדה, כמו תקופת הקציר, המשפחה תאכל מוקדם, בסביבות חמש בבוקר. בתקופות העומס, לוקחת המשפחה לשדה אורז מבושל עטוף בעלי בננה, עבור הפסקת הצהריים. העבודה נמשכת עד שעות השקיעה. בדרך הביתה, אוספת המשפחה מזון לחזירים ועצי בעירה, כך שכל מסע כזה מנוצל לחלוטין.

משפחות שחיות רחוק מהשדות, יכולים לבלות מספר ימים מאזור העבודה תוך כדי לינה ארוחת הערב תאכל בין שש לתשע בלילה. לאחר מכן מגיע הזמן לביקורים ומנוחה. הנשים מתאספות בקבוצה סביב מנורות נפט מעושנות או פנסים, ועובדות על פי רוב בתפירה או רקמה.  הגברים מתאספים בקצה השני של הבית ומשוחחים על מאורעות היום, מחליפים חדשות שהובאו על-ידי סוחרים, מעשנים טבק במקטרת ושותים תה. ילדים קטנים משחקים מסביב להורים עד שנופלת עליהם תרדמה. בהדרגה דועכים קולות הכפר עד שבשעה עשר או אחת- עשרה כולם ישנים.  השקט של הלילה יופרע לעתים על-ידי קולות של חיות הבית, נביחת כלבים ובכי תינוקות.  עוד יום הסתיים.  הדאגות נשכחות עד שדי מהר התרנגולים משמיעים את קריאת הגבר, החיות משמיעות קול ועוד יום מתחיל מבראשית.