שאמניזם במונגוליה

 

העיסוק בשאמנים הינו חלק בלתי נפרד מטיול בהודו, בפרו, באפריקה, בסיביר וכמובן במונגוליה.

ראו באתר זה: התרבות המונגולית; שאמאניזם ואירועי טראנס. בגלל הרוח; ימת בייקל שבסיביר

שאמאנים נבדלים מאנשים אחרים בכך שיש להם "רוח שאמאנית" הבוחרת בהם ומעבירה אותם חניכה. רוח זו ידועה בשמות רבים: Utha ו-Onggor בפי עמי הבּוּרְיָאטים והדָאגוּרים בהתאמה. הרוח משמשת כנשמה נוספת ומהווה מקור לכוחות ולשליטה של השאמאן על מפגשיו עם רוחות אחרות, חלקם אף יהפכו בעתיד לרוחות עזר לשאמאן. בעוד ששאמאן טיפוסי עשוי לגלות כבר מגיל צעיר נטייה לשאמאניזם, קיבועה של ה-Utha בתוכו ייעשה בד"כ באופן פתאומי ודרמטי, לעיתים בליווי של מחלה פתאומית אנושה, נפשית או גופנית. בעת המחלה יחזה השאמאן לעתיד חזיונות בהם תנחה אותו ה-Utha ותחנוך אותו. בחזיונות אלה נפוצים אלמנטים כגון מסע לעולם העליון (הרקיע) וביתור (ולאחר מכן הרכבה מחדש) של גופו של השאמאן ובכך הכנתו לתפקידו החדש רווי הכוחות. כאשר ייפול השאמאן לעתיד למשכב הוא יטופל בידי שאמאן ותיק האמור לזהות מיידית את ניסיונות ההשתלטות של ה-Utha. הסכמה לשמש כשאמאן והבנה שזהו עתידו תאפשר ריפוי של השאמאן לעתיד ממחלתו, בעוד שסירוב להכיר בדרך הזו יסתיים לעתים במותו. האימון והחניכה שיעבור לאחר הריפוי לקראת תפקידו החדש הם רק חזרה על החוויה הרוחנית והחניכה לשאמאניות שעבר בחזיונו בעולם הרוחות.

 

חובותיו של שאמאן כוללים ריפוי, חלוקת ברכות, מתן הגנה, מאגיה הקשורה בציד ולעתים אף מאגיה בהקשר של אקלים (גשמים וכו'). עיקר החשיבות של השאמאן בכוחות הריפוי שלו (או שלה) וזאת משום שהמונגולים מאמינים שרוחות רעות עומדות בבסיס המחלות. השאמאן יכול גם לזמן רוחות כדי שיעניקו הגנה וישפרו את המזל. מאגיה הקשורה בציד מחברת את השאמאן עם רוחות בעלי החיים והטבע האחראים על הצלחה בציד בעוד שריטואלים מאגיים הקשורים באקלים אחראים לרוב לזימון גשם או ל"השבתו" של ברק לשמיים – אלו כרוכים בקשר ישיר עם "טנגרי" (או טנגר) אבי הרקיע. ריטואלים אחרים, כדוגמת ה-Ominan או טקס ה-Oboo, נמשכים מספר ימים ומיועדים להיטיב את רווחתם של כל חברי הקהילה. מלאכתם של שאמאנים נמתחת מהגדת עתידות פשוטה ועד ריטואלים גרנדיוזים ומורכבים העשויים להימשך ימים רבים, בהתאם לקושי המשימה ולתוצאה הרצויה. בהתאם לאלה עשוי השאמאן לזמן רוחות שיסייעו לו או אף יקנו אחיזה בגופו כאשר נדרשים כוחות רבים. שאמאנים נוהגים לשיר, לתופף ולנוע במעין ריקוד בזמן טקסים.

בעבודתם עושים שימוש בכלים שונים. תלבושתם הטקסית ובתי הרוחות (Ongon) משמשים באמת משכן לרוחות המסייעות להם. בכדי להניע את השירה והריקוד המלווים את הטקסים משתמשים השאמאנים בתוף ידני חד-צדדי, לרוב כ-60 ס"מ בקוטרו. אחרי התוף, החפץ או המכשיר החשוב ביותר בעבודת השאמאן הוא ה"טולי" (Toli) – מראה מתכתית עגולה. לרוב השאמאו יחבר מספר טולי'ס כאלה לתלבושתו. אבל טולי אחד חשוב במיוחד – זה התלוי על חזהו של השאמאן. הטולי משמש כמעין שיריון שתפקידו להדוף את הרוחות הרעות מלתקוף. הטולי משקף את האור ומסנוור את הרוחות הרעות. כמו כן הטולי סופג את האנרגיה מהיקום ובכך מעצים את כוחותיו של השאמאן. לרוב השאמאנים יש גם מטה/שרביט אחד או שניים המייצגים סוסים מיתולוגיים שעל גביהם רוכבים השאמאנים במסעותיהם בעולם הרוחות. בקרב שאמאנים של קבוצות מונגוליות רבות ניתן למצוא כלי עזר נוסף בפולחן המכונה dalbuur, מעין מניפה טקסית המשמשת להוצאת רוחות רעות ממטופלים. בקרב שאמאמנים של קבוצות שונות נפוץ השימוש במסכות, הנפוצה ביותר מביניהן היא מסיכת הדוב בה נעשה שימוש בעת פולחן ה-Ominan.

למרות שכניסה למצב של טראנס נפוצה בקרב שאמאנים מונגולים לצורך ביצוע מלאכתם, הרי שלא כל טקס מצריך כניסה לטראנס ולעתים קרובות ביצוע הטקס אינו כרוך בשינוי מצב המודעות של השאמאן. אולם כאשר נדרש שינוי מצב התודעה עומדות בפני השאמאן מספר טכניקות המאיצות את הכניסה למצב אקסטאטי המאפשר לו או לה להפנים את תכונות הרוח ולהיכנס למצב קליירוויאנטי המאפשר מסע רוחני. ברוב הריטואלים נעשה שימוש בכמה טכניקות כאלו במקביל על מנת להביא את השאמאן לאקסטאזה.

הרקע של עריכת הריטואל חיוני להצלחתו. עריכת הריטואל בלילה מובילה להשגת מצב של טראנס. למעשה, חלק גדול מהרוחות אינן יעילות כשהן מזומנות בשעות היום. האנשים המשתתפים בטקס תורמים להצלחתו בין היתר על ידי חזרה על המשפטים/שירה של השאמאן. גם תיפוף מתמשך של המשתתפים מסייע, וריקודים מעגליים פעמים רבות מרכזים אנרגיה ומקלים על שיגור השאמאן אל עולם הרוחות וחזרה.

התיפוף על התוף של השאמאן הוא הדרך החזקה ביותר להאצת כניסה לטראנס. מחקרים מדעיים הראו כי מקצבים רפטטיביים בתדירות מסוימת עשויים להכניס אנשים למצב היפנוטי המזכיר את הטראנס של השאמאנים. אולם התיפוף השאמאני אינו בהכרח יציב וקבוע (כמו מטרונום), אלא נוטה להאט או להגביר קצב, לעלות בעצמה או לרדת בה, וזאת בהתאם למצבו הנפשי של השאמאן בכל רגע נתון. התופים המונגולים והסיביריים נוטים להיות גדולים יותר ובעלי טון עמוק ומהדהד אשר רוטט דרך גופו של השאמאן. פעמים רבות מחזיק השאמאן את התוף קרוב לראשו/פניו והרטט ממש אוחז בראשו ועובר דרך פלג גופו העליון.

שימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים ומשכרים נפוץ בטקסים שאמאניים, אם לפני ואם במהלך הריטואל. לעתים קרובות נוהגים שאמאנים לצרוך אלכוהול לפני הטקס ואף להפסיק את הטקס ברגעים מסויימים על מנת לצרוך טבק/לעשן. במונגוליה ובחלקים גדולים של סיביר יש שימוש נרחב בשיחי ערער (Juniper) בעת טקסים שאמאניים. אדי שריפת הערער, שהם בעלי תכונות הלוצינוגניות קלות, ננשמים על ידי השאמאן המקרב את הערער הבוער לפניו, והגר כולו מתמלא עשן ערער חריף ומעורר דמעות. העשן הקדוש הבא משריפת הערער משמש לזימון סוס-הרוח והוא פייבוריט של רוחות רבות. הלוצינוגן חזק יותר הוא פטריית המוסקריה (Muscaria) הנמצאת בשימוש שאמאנים מונגולים וסיבירים עוד מתקופות עתיקות. לא בכל טקס ייעשה שימוש בפטריות אולם השאמאן עשוי לצרוך פטריות מיובשות גם בין הטקסים על מנת לשמר עצמו במצב פתוח לרוחות.

דרך אחרת המובילה לאקסטאזה היא טיפוס על עץ הטורו (Toroo). המילה המונגולית ל"לצאת" ול"לעלות" זהה – garah. החוקרת קריסטינה צ'אברוס הציעה שהקשר בין שני ביטויים אלו נעוץ בשמאניזם. הטיפוס על העץ הוא סימבולי למצב של "חירגון" (טרנסצנדנציה). באמצעות הטיפוס על העץ המייצג את העולם השאמאן גם יוצא (חורג) ממנו (מעולם בני האדם) אל תוך עולם הרוחות. לעץ הטורו 9 שלבי טיפוס וככל שהשאמאן מטפס גבוה יותר, מלווה בשירה, תיפוף וקריאות עידוד מהקהל, כך הוא עולה במעלה עולם הרוחות למצב האקסטאטי. שאמאנים מסוימים נוהגים להצביע על הקשר שלהם עם עולם הרוחות באמצעות שירת גרון (Hoomei) המורכבת מטון גרוני בסיסי ועליו צליל גבוה שנשרק (overtone). הצליל הגבוה מסמל את עולם הרוחות בעוד הצליל הנמוך, הגרוני, מתאר את עולם בני האדם. השאמאן בשימושו בשירת גרון מביע למעשה את יכולתו לנוע בעולם הרוחות בעוד הוא נמצא פיזית בעולם האנושי.

טראנס של שאמאן כולל מסע ברובד הרוחני של הקיום. השאמאן חווה את המסע כמעוף או כרכיבה על בעל חי הנושא אותו למקום בו הוא נדרש בשלושת עולמות הקיום. מסעות רוחניים שכאלה ייקחו את השאמאן למקומות שונים בעולמנו או שידרשו ממנו לסייר בעולמות התחתונים או העליונים. מסעות בעולם התחתי נדרשים רק במקרים של השבת נשמה או הבאת נשמתו של מת לאֶרלֵג-ח'אן (שליט העולם התחתי). רוב המסעות האחרים כרוכים במסע בתוך עולמנו או אל העולם העילי. מסעות על העולם התחתי נחשבים קשים ביותר ורק שאמאנים בעלי כוחות יוצאי דופן נדרשים להם.

מסעות רוחניים מתחילים לרוב בתנועה כלפי מעלה. אפילו אם מדובר במסע אל העולם התחתי יחל המסע במעוף כלפי מעלה, לרוב דרך חור העשן של הגר. אז עוטה השאמאן צורה של ציפור, או רוכב על חיה על-טבעית כלשהי. בעת המסע עשוי השאמאן להחליף צורה מספר פעמים, לרגע הוא ציפור, לאחר מכן משנה צורתו לאנושית ולבסוף הופך לדוב, בהתאם לרוחות שזימן ואשר מנחות אותו במסע ונכנסות לגופו. השאמאן יוציא מגרונו קולות של בעלי החיים בעת הטרנספורמציות. הוא עשוי להיראות חסר הכרה, או שייראה בהכרה אך שקוע בטראנס עמוק. במצב כזה יוכל לשיר, לרקוד ולנוע במרחב הגר תוך שהוא מספר לצופים בו את קורותיו במסע הרוחני. בעודו שרוי במצב טראנס שכזה יוכל השאמאן לבצע מעשים הרואיים ועל-אנושיים, לעיתים מסוכנים ביותר, כאלה שלא יכול היה לבצע במצב רגיל, לדוגמה הליכה על אש או דקירה של עצמו במאכולת. רוב השאמאנים האלטאים מדווחים על "9 ציוני דרך" (Oloh) בעת מסע שכזה, ואין זה משנה באיזה עולם נערך המסע.

כלי הרכב עליו רוכב השאמאן במצבי טראנס או מסע רוחני יהיה לרוב סוס או איל מעופפים. אלו מיוצגים באמצעות מקל או שניים אותם אוחז השאמאן בידיו בעת האירוע או באמצעות התוף המשמש אותו בריטואל. טרם יחל הטקס נוהגים לחמם את התוף בקרבת האש החשופה. נוהג זה מכונה Amiluulah – הנפשה (אנימציה) של התוף. לא רק שהתוף מניע את החזון/מסע באמצעות מקצב התיפוף, אלא הוא משמש בפועל למעשה ככלי הרכב שעל גבו מתבצע המסע עד ליעדו הסופי.

בסיום המסע, הטראנס והחיזיון, השאמאן יפרוץ לרוב בסדרה של שיעולים וכחכוחי גרון. אלו משמשים לגירוש (פיזי) והרחקה של הרוחות אשר רכבו עימו ובתוך גופו. לסיום יספר השאמאן או ישיר שיר הלל ותודה לרוחות שרכבו עימו ואפשרו את המסע.[i]