דמותו וחייו של שאול המלך

כתב: גילי חסקין, עדכון: ‏1 בנובמבר 2022

לטיול בעקבות שאול המלך – לחץ כאן.

ראו גם: הפינה שלי – הגלבוע

בטיול לגלבוע, לעמק יזרעאל, לאפק ולמכמש, עולה דמותו של שאול המלך. המקרא נטה חסד לדוד ויהודי הגולה העריצו אותו, אולם דווקא המתיישבים הציונים בארץ ישראל, שהעמיקו את הקריאה בתנ"ך (ולא בגמרא, כמו בגולה), התרפקו על דמותו הרומנטית של שאול. סיפורו של שאול הוא טראגי. הבטחה שהוחמצה, מלך אידיאלי, ראשיתה של המלכות. אבל הוא נכשל והמלוכה נלקחת ממנו ומזרעו. לא לחינם השוו חסידיו של יגאל אלון, שבכאב לב ראו את החמצתו, את דמותו הטראגית לזו של שאול. לא לחינם, קראה אניטה שפירא לספרה, "אביב חלדו", צמד מילים משירו של שאול טשרניחובסקי, "עד עין דור".

על תולדות שאול, על דמותו ומלכותו לא נשתמר סיפור רציף אחד, כדוגמת הסיפור על דוד או על שלמה. מה שנשתמר, אלו כמה סיפורים, מהם בעלי מגמות שונות, הסותרות זו את זו. באופן כלל, נראה שמחברו של ספר שמואל עיין את שאול. לכן, סביר להניח שכל טקסט המלמד על הישגיו ותחומי שליטתו, משקף את השקפת עולמו[1]. רבים רואים בשאול דמות היסטורית, אולם יש ויכוח בסוגיית משך מלכותו והיקף ממלכתו. מרבית החוקרים מניחים ששאול מלך כעשרים שנה[2]. גם בסוגיית גבולות מלכותו, הדעות חלוקות: רבים סבורים שהוא מלך ביהודה, בשומרון ובעבר הירדן המזרחי ואילו אחרים, כוללים בתחום מלכותו, גם את עשרות יישובי ההתנחלות הישראליים בגליל, רובם בגליל העליון עד דן[3].

חיפוש האתונות ומציאת המלוכה.

תחילת הסיפור נראה יפה ואפילו מבטיח,זהו סיפור פרוזאי, פשוט, שבא להציג את שאול כדמות האידיאלית למלוכה.

 התכונות הראויות למלך, לפי דברים י"ז:

יד כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ; וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי.  טו שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ:  מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ–לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא.  טז רַק, לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים, וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה, לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס; וַיהוָה, אָמַר לָכֶם, לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה, עוֹד.  יז וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד.

אכן, שאול עומד בקריטריונים.

1. "מקרב אחיך"

   : לשאול יש ייחוס ("בן קיש… איש ימיני").

2. "לא ירבה סוסים"

   התנ"ך לא אוהב סוסים. הסוס מייצג את האומה המצרית: כָּל-סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה, וּפָרָשָׁיו (שמות י"ד, 9). "טז וּמוֹצָא הַסּוּסִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה, מִמִּצְרָיִם (דברי הימים ב' 16). הסוס מביא לגאווה שתגרום להשחתת המידות. עוצמה גורמת לתחושה של אני כל יכול (בייחוד אצל המלך): לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ" (תהילים, קמ"ז 10). במקום אחר נכתב: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, אַל-תִּירָא מִפְּנֵיהֶם–כִּי-מָחָר כָּעֵת הַזֹּאת אָנֹכִי נֹתֵן אֶת-כֻּלָּם חֲלָלִים, לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל; אֶת-סוּסֵיהֶם תְּעַקֵּר, וְאֶת-מַרְכְּבֹתֵיהֶם תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ (יהושע, "י"א, 6). הסוס מייצג את הטומאה. (למשל: ישעיה ב' ז[4], הושע א' ז[5], תהילים כ'[6]. החמור מוצג במקרא אור יותר חיובי: ברכת יששכר[7], משל ישעיהו[8] , המשיח יבוא רכוב על חמור. החמורים מסמלים ענווה. "ט גִּילִי מְאֹד בַּת-צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם, הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא; עָנִי וְרֹכֵב עַל-חֲמוֹר, וְעַל-עַיִר בֶּן-אֲתֹנוֹת. י וְהִכְרַתִּי-רֶכֶב מֵאֶפְרַיִם, וְסוּס מִירוּשָׁלִַם" (זכריה, ט', 9). לשאול הייתה נטייה פרו חמורית. בפרקנו (ט) בפס ג' מוזכרים האתונות: ג "וַתֹּאבַדְנָה, הָאֲתֹנוֹת, לְקִישׁ, אֲבִי שָׁאוּל; וַיֹּאמֶר קִישׁ אֶל-שָׁאוּל בְּנוֹ, קַח-נָא אִתְּךָ אֶת-אַחַד מֵהַנְּעָרִים, וְקוּם לֵךְ, בַּקֵּשׁ אֶת-הָאֲתֹנֹת". משפחת שאול, משפחה פשוטה . די לה באתונות; אין לה צורך בסוסים.

3. "ולא ירבה לו נשים".

גדול חטאי דוד היה באישה (בת שבע), וכן שלמה חטא בנשיו, ולכן, לדעת כותבי המקרא, צריך להיזהר בהילוכן של נשים. משום כך מובא הסיפור עם השואבות (מבחן עם הנשים). המבחן של שאול: יא הֵמָּה, עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר, וְהֵמָּה מָצְאוּ נְעָרוֹת, יֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מָיִם; וַיֹּאמְרוּ לָהֶן, הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה.  יב וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה יֵּשׁ, הִנֵּה לְפָנֶיךָ; מַהֵר עַתָּה, כִּי הַיּוֹם בָּא לָעִיר–כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם, בַּבָּמָה.  יג כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל, כִּי לֹא-יֹאכַל הָעָם עַד-בֹּאוֹ–כִּי-הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח, אַחֲרֵי-כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים; וְעַתָּה עֲלוּ, כִּי-אֹתוֹ כְהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ.  יד וַיַּעֲלוּ, הָעִיר; הֵמָּה, בָּאִים בְּתוֹךְ הָעִיר, וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל יֹצֵא לִקְרָאתָם, לַעֲלוֹת הַבָּמָה

הבאר ידועה כמקום לזיווגים (עבד אברהם (בראשית כ"ד), סיפור יעקב (בראשית כט 2-12; סיפור משה (שמות ב' 15-20). הבחורות מאריכות איתו בדברים. במקום להגיד 'כן' אומרות משפט בן שלושים (!) מילים. שאול לא מתייחס אליהן ולא מתלהב. על כך מוסבר בגמרא:  "כדי שתוכלנה להסתכל ביופיו של שאול.  כלומר הנערות מרבות לדבר, כדי להסתכל ביופיו של שאול. "מלמד שהיו מביטות בנויו של שאול ולא היו שבעות ממנו" (דעת ר' יהודה). שאול הוא האיש שלא יקרה לו מה שקרה עם דוד ועם שלמה, אדיש לעניין.  גם לאחר שהתמלך, לא מצאנו בשאול שהיה אחוז תאוות נשים, משפחתו קטנה – באופן יחסי, אשתו היא אחינעם בת אחימעץ; שילדה לו ארבעה בנים (יונתן, ישוי (אישבעל, אישבושת), מלכישוע ואבינדב) ושתי בנות – מירב ומיכל. פילגשו – רצפה בת איה, שילדה לו שני בנים – אַרְמֹנִי ומְפִבֹשֶׁת.

4. "וכסף וזהב לא ירבה לו מאד".

לשאול אין כסף ואילו רק לנערו יש 1/4 שקל כסף: "ז וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ, וְהִנֵּה נֵלֵךְ וּמַה-נָּבִיא לָאִישׁ–כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ, וּתְשׁוּרָה אֵין-לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים:  מָה, אִתָּנוּ.  ח וַיֹּסֶף הַנַּעַר, לַעֲנוֹת אֶת-שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר, הִנֵּה נִמְצָא בְיָדִי רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף; וְנָתַתִּי לְאִישׁ הָאֱלֹהִים, וְהִגִּיד לָנוּ אֶת-דַּרְכֵּנוּ (שמ"א, ט', 2).

5. "לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו".

קיש לא דואג רק לשאול אלא גם לנער: ה הֵמָּה, בָּאוּ בְּאֶרֶץ צוּף, וְשָׁאוּל אָמַר לְנַעֲרוֹ אֲשֶׁר-עִמּוֹ, לְכָה וְנָשׁוּבָה–פֶּן-יֶחְדַּל אָבִי מִן-הָאֲתֹנוֹת, וְדָאַג לָנוּ.

בשמ"א מתוארת צניעותו של שאול

• כא וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר, הֲלוֹא בֶן-יְמִינִי אָנֹכִי מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה, מִכָּל-מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן; וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי, כַּדָּבָר הַזֶּה.
• שאול לא מגלה לדודו שהוא נהיה מלך: טו וַיֹּאמֶר, דּוֹד שָׁאוּל:  הַגִּידָה-נָּא לִי, מָה-אָמַר לָכֶם שְׁמוּאֵל.  טז וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, אֶל-דּוֹדוֹ, הַגֵּד הִגִּיד לָנוּ, כִּי נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת; וְאֶת-דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא-הִגִּיד לוֹ, אֲשֶׁר אָמַר שְׁמוּאֵל. (שמ"א, י').
• שמבקשים אותו הוא מתחבא. כב וַיִּשְׁאֲלוּ-עוֹד, בַּיהוָה, הֲבָא עוֹד, הֲלֹם אִישׁ;  {ס}  וַיֹּאמֶר יְהוָה, הִנֵּה-הוּא נֶחְבָּא אֶל-הַכֵּלִים.
• מוחל על כבודו: כז וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ, מַה-יֹּשִׁעֵנוּ זֶה, וַיִּבְזֻהוּ, וְלֹא-הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה; וַיְהִי, כְּמַחֲרִישׁ.  {פ}
• איננו נוקם ונוטר: יב וַיֹּאמֶר הָעָם, אֶל-שְׁמוּאֵל, מִי הָאֹמֵר, שָׁאוּל יִמְלֹךְ עָלֵינוּ:  תְּנוּ הָאֲנָשִׁים, וּנְמִיתֵם.  יג וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, לֹא-יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה:  כִּי הַיּוֹם עָשָׂה-יְהוָה תְּשׁוּעָה, בְּיִשְׂרָאֵל (שמ"א, י"א).

נראה כי צניעותו היתרה של שאול היתה בעוכריו.

ברור שהוא צריך להיות "לבלתי רום לבבו מעל אחיו", אבל יש לשים לכך גבול. לא צריך להיות צנוע מדי, בעל אישיות חלשה (אם לתלמיד חכם צריך להיות שמינית שבשמינית של גאווה, מלך בוודאי צריך יותר).

ביישנותו מתוארת מספר פעמים. במדרש ובפירוש רש"י על בסיס המדרש, מפורשת הקללה שהוא מקלל את בנו "בן נעות המרדות" – שכאשר היה צריך לחטוף את אשתו, כמתואר בספר שופטים, לאחר מעשה פילגש בגבעה, שבני בנימין חטפו מבנות שילה, התבייש שאול ואחינועם העיזה פניה ורצה אחריו ו"חטפה" אותו.

צריך למצוא את 'דרך האמצע' – לא להיות גאותן מדי ולא להיות צנוע מדי. חז"ל אמרו על כך: "מפני מה זכה שאול למלכות? מפני הענווה". לימים יטען רבי יהודה, ששאול נענש מפני שלקה בענוותנות יתר ומחל על כבודו, שנאמר: וּבְנֵ֧י בְלִיַּ֣עַל אָמְר֗וּ מַה־יֹּשִׁעֵ֙נוּ֙ זֶ֔ה וַיִּבְזֻ֕הוּ וְלֹא־הֵבִ֥יאוּ ל֖וֹ מִנְחָ֑ה וַיְהִ֖י כְּמַחֲרִֽישׁ" (שמ"א, י"ז, 27).

טקסי ההמלכה

בספר שמואל, בפרקים ט'-י"א, מתוארים שלושה טקסי המלכה שנערכו לשאול,.

א. חיפוש האתונות

שאול נשלח בפקודת אביו לחפש אתונות שאבדו לו. לאחר מסע ארוך וכושל באזור נחלת בנימין, מציע נערו של שאול, להיעזר בנביא, כדי שייעץ להם לגבי מיקום האתונות. שמואל, הנביא שבעיר, מצווה על ידי האל, למשוח למלך את שאול וכאשר הוא בא לבקש את עצתו, שמואל מזמין אותו לאכול יחד איתו מהסעודה הגדולה שנערכת. בבוקר למחרת, שמואל מושח את שאול למלך בסתר, על גג בקצה העיר ומשלח אותו לביתו.

מפרשי המקרא המסורתיים מדגישים, כי שאול לא נבחר בידי הקב"ה, אלא על ידי שמואל. לאחר מכן שלח הקב"ה את שמואל, לבחור בדוד בן ישי. בבחירת שאול, המרכיב האנושי גדול יותר מאשר בבחירתו של דוד. ישנו הבדל עקרוני בין בחירת שאול לדוד: בחירת שאול ביוזמת העם, ובחירת דוד ביוזמה אלוהית. תחילה הקב"ה שולח את שמואל אל משפחת ישי, יושבים שם שבעה בנים, והשאלה היא במי לבחור?

כמובן, שמואל בוחר בגדול, כמו שאול. מה שמסופר על שאול שהוא מרשים וגבוה, זהו קריטריון אנושי. אך הקב"ה אומר לשמואל ללכת דווקא אל הקטן, ומביא נימוק: " הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם, וַיהוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמ"א, ט"ז, 7). יש כאן, ללא ספק, עקיצה על חשבונו של שאול. על פי מה שהעיניים ראו, שאול היה מתאים וההסכמה האלוהית למשיחת מלך, ממשיכה את היוזמה הזו של העיניים, להיות ככל העמים. רוצים במלך גדול ומרשים – הקב"ה מסכים.

לאחר המשיחה הראשונה, שאול מתנבא. התנבאותו נחשבת בסיפור, כאות עיקרי להכשרתו למלוכה, בין שאר אותות ששמואל נתן לו, לאחר משחו לנגיד: "אַחַר כֵּן, תָּבוֹא גִּבְעַת הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר-שָׁם, נְצִבֵי פְלִשְׁתִּים; וִיהִי כְבֹאֲךָ שָׁם הָעִיר, וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִאִים יֹרְדִים מֵהַבָּמָה, וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר, וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים.  ו וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ יְהוָה, וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם; וְנֶהְפַּכְתָּ, לְאִישׁ אַחֵר.  ז וְהָיָה, כִּי תבאינה (תָבֹאנָה) הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה–לָךְ:  עֲשֵׂה לְךָ אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ, כִּי הָאֱלֹהִים עִמָּךְ.  שמואל א, י', 5-7). ההתנבאות באה על ביטויה בהתנהגות אקסטטית מופלגת והיתה כרוכה בזמרה ובנגינה. אצל שאול היא סימלה את צליחת רוח אלוהים. לדעת מרטין בובר ואחרים, למתנבאים היתה מעצם טבעם, גם תכלית פוליטית, לעורר את העם להתנגדות לפלישתים, שנציביהם ישבו בגבעת האלוהים. כלומר, שאול לקח חלק במעשה התעוררות, לפני מלכותו, כיאה למי שמתעתד להילחם בפלישתים[9]. לפי השקפת חוקרים שונים, כגון הארכיאולוג וחוקר המקרא, ויליאם פוקסוול אולברייט, שמואל היה מנהיגם של בני הנביאים ומחייה תנועת הנביאים באותו דור. מסתבר שתנועת הנביאים, שמה לה למטרה, ללחום לשחרור ישראל מעול פלישתים. לחץ הפלישתים בימי שמואל, הוא שדחף מהעם לבקש משמואל, להמליך עליהם מלך לשפטם, ככל הגויים והוא שהביא להמלכת שאול[10].

ב. ההמלכה הפומבית

שמואל מכנס את כל העם למצפה. על ידי הטלת גורלות או האורים והתומים מתוך כל שבטי ישראל נבחר שבט בנימין. מתוכו משפחת המטרי ומתוכה נבחר שאול בן קיש. הסופר היהודאי שאינו אוהד לשאול, משתמש בביטוי לא מכבד "ויילכד שאול" ומתאר את ההגרלה, באופן מטריד: וַיִּלָּכֵד שָׁאוּל בֶּן-קִישׁ (שמואל א, י' 20). בכול זאת, מדובר במלך… המספר המקראי משווה בינו לבין עכן, אשר לקח מן החרם…. "וַיִּלָּכֵד, עָכָן בֶּן-כַּרְמִי" (יהושע, ז' 18).

שאול עצמו באותו זמן "נחבא אל הכלים" (שמ"א, י', 22). והעם נאלצים להוביל אותו אל שמואל בכוח. שאול מיד בולט בגובהו מעל כל העם: וַיִּגְבַּהּ, מִכָּל-הָעָם, מִשִּׁכְמוֹ, וָמָעְלָה" (שמ"א י' 23).  והעם מקבל אותו למלכם. כאשר שאול חוזר לביתו, מתלווה אליו קבוצה, המכונה "חיל", מעין יחידה אישית של המלך, בדומה לגיבורי דוד ומולם עולה אופוזיציה המכונה "בני בלייעל", שמסרבים להגיש מנחה לכבוד שאול. שאול מתגלה כאישיות חלשה, כשהוא בוחר להחריש.

המשיחה בשמן היא חלק מתהליך טקסי של הקדשה. כרגיל היו יוצקים את שמן המשיחה מתוך קרן. כך אצל דוד: "יג וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת-קֶרֶן הַשֶּׁמֶן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו, וַתִּצְלַח רוּחַ-יְהוָה אֶל-דָּוִד, מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה (שמ"א טז, 13). את שאול משח שמואל מתוך פך. גם בן הנביאים, שליחו של אלישע, משח את יהוא מתוך פך השמן (מל"ב, 9, 1).

המלבי"ם[11] מסכם: הקב"ה אומר לשמואל ללכת ולמשוח את דוד, "מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך". אומר על כך המלבי"ם: "ואמר 'מלא קרנך' בכינוי, כי שאול נמשח בפך ולכן לא נמשך מלכותו, כי סיבת בחירתו היה מפני רצון העם, ועל כן בחר איש גבה קומה, שימצא חן בעיני העם. אבל דוד נמשח בקרן ובשמן הקודש, כי אז בא העת שימלוך מלך יושב על כיסא ה' ומרוצה לה', לא המרוצה לעם בלבד, וזה שאמר "מלא קרנך" – המיוחד לך למשוח מלכות קיים שעליו רמזה חנה בתפילתה "רמה קרני" – ולא 'רמה פכי' כדברי חז"ל, וזה שאמר "כי ראיתי בבניו לי מלך" – המיוחד לי ולא לעם בלבד. וכמו שכתוב בספרי: כל מקום שנאמר 'לי' קיים לעולם". ובכן, בשורות האלו של המלבי"ם, אפשר לסכם את עניין המלכת שאול, שאכן נעשתה בהסכמתו של הקב"ה, על ידי הנביא, אבל נבעה מפני רצון העם, והיא מלכות לשעה, כי היתה תלויה ברצון הציבור בלבד. על רצונו של העם במלך, נמתחה קודם לכן, ביקורת קשה על ידי שמואל, ועוד יותר על ידי הקב"ה, שאמר לו: "כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי-אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם. (שמ"א, ח', 7)".

מכל מקום, שאול ה"מושבניק" מבין ש"עבדו עליו". כל הטקס לא נראה לו והראייה, הוא חוזר לבית אביו, לחרוש בשדה.

ג. המלכה בגלגל, אחרי מלחמת יבש גלעד

מלחמת יבש גלעד

תושבי יבש גלעד נמצאו מאז ומעולם, בהיותם יישוב ספר, בסכנת כיבוש מצד עמון. בתחילת מלוכתו של שאול, עולה נחש מלך עמון למלחמה על יבש גלעד ודורש מהם הסכם כניעה מבייש – ניקור העין הימנית של כל תושבי המקום. זקני יבש שולחים קריאה לעזרה והשליחים מגיעים אל יישובו של שאול, גבעת שאול. "יָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים גִּבְעַת שָׁאוּל וַיְדַבְּרוּ הַדְּבָרִים בְּאָזְנֵי הָעָם וַיִּשְׂאוּ כָל-הָעָם אֶת-קוֹלָם וַיִּבְכּוּ".

מדוע פנו אנשי מנשה לשבט בנימין בבקשת עזרה? (האם יש קשר בין "עין ימין", לבין "בנימין"?).

הם פנו לבנימין, משום שהם קרובי משפחה (אחרי פרשת פילגש בגבעה, נוכחו בני העם ששבט בנימין עומד להיכרת. מצאו שייבש גלעד לא יצאה להילחם בבנימין, לכן יצאו עליה למלחמה, הרגו את תושביה, למעט הנערות, ששילחו בכרמים ובני ישראל חטפו אותן.

מדוע אנשי יבש גלעד לא יצאו להילחם בבנימין, יחד עם כל השבטים?

דומה שאת התשובה יש לחפש במגילות היוחסין של בני רחל, המובאות בדברי הימים א' פרק ז, פסוק 15, בהן מסופר על נשואי מכיר בן מנשה, אבי גלעד, עם חפים ושופים, הנזכרים באותו הפרק כראשי אבות לבנימין: "ּמָכִיר לָקַח אִשָּׁה, לְחֻפִּים וּלְשֻׁפִּים, וְשֵׁם אֲחֹתוֹ מַעֲכָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִי צְלָפְחָד; וַתִּהְיֶנָה לִצְלָפְחָד, בָּנוֹת. (דברי הימים א, 7 16)  מכיר הוא בן מנשה וחופים – משפחה נכבדה בבנימין ו"בְנֵי בִנְיָמִן, בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל, גֵּרָא וְנַעֲמָן, אֵחִי וָרֹאשׁ; מֻפִּים וְחֻפִּים, וָאָרְדְּ" (בראשית מ"ו, 21). כלומר, עוד בשחר ימי האומה, ונראה שעוד במצרים, נוצרו קשרי נישואין בין גלעד לבין בנימין. קשרים אלה עמדו במבחן, הן בימי הגבעה והן בימי שאול ועל רקע יחסים אלה נבין את נבואת עובדיה (פסוק יט) שבעתיד יירש "בנימין את הגלעד": יט וְיָרְשׁוּ הַנֶּגֶב אֶת-הַר עֵשָׂו, וְהַשְּׁפֵלָה אֶת-פְּלִשְׁתִּים, וְיָרְשׁוּ אֶת-שְׂדֵה אֶפְרַיִם, וְאֵת שְׂדֵה שֹׁמְרוֹן; וּבִנְיָמִן, אֶת-הַגִּלְעָד.

שאול הוא המלך היחידי ששגרת יומו הינה עבודה רגילה – "אחר הבקר". "ה וְהִנֵּה שָׁאוּל, בָּא אַחֲרֵי הַבָּקָר מִן-הַשָּׂדֶה".

מצד אחד מתואר שאול, כאדם עממי מהמדרגה הראשונה ומשום כך נוהג בפשטות. מצד שני הוא תקיף, מוציא את העם למלחמה, כלומר בעל כשרון הנהגה: "וַתִּצְלַח רוּחַ-אֱלֹהִים עַל-שָׁאוּל, בשמעו (כְּשָׁמְעוֹ) אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִּחַר אַפּוֹ, מְאֹד: ז וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ, וַיְשַׁלַּח בְּכָל-גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים לֵאמֹר, אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל, כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ; וַיִּפֹּל פַּחַד-יְהוָה עַל-הָעָם, וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד  (שמ"א, י"א).

למרות שמדובר בפעולה מנהיגותית ברורה, הסופר היהודאי מתאר אותה באופן המשווה לאופן בו ביתר האיש הלוי, את גופת פילגשו, בפרשת פילגש בגבעה. הסופר מזכיר לנו את הקשר בין שאול לפרשת פלגש בגבעה: "וַיָּבֹא אֶל-בֵּיתוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ, וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ, לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים; וַיְשַׁלְּחֶהָ, בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל" (שופטים י"ט, 29).

אחרי הניצחון, מתבצעת ההכתרה.

יד וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-הָעָם, לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל; וּנְחַדֵּשׁ שָׁם, הַמְּלוּכָה.  טו וַיֵּלְכוּ כָל-הָעָם הַגִּלְגָּל, וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת-שָׁאוּל לִפְנֵי יְהוָה בַּגִּלְגָּל, וַיִּזְבְּחוּ-שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים, לִפְנֵי יְהוָה; וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל-אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, עַד-מְאֹד (שמ"א, י"א). התמונה המצטיירת: העם רוצה מלך ושמואל בוחר בו. הוא בחר במלך שיש בו שתי תכונות מנוגדות, אך משלימות באופן יוצא מן הכלל זו את זו: שאול הוא משכמו ומעלה מהעם, גיבור, אמיץ ולוחם, ומצד שני הוא נחבא אל הכלים.

כביכול, נראה שזו המציאות ההיסטורית. קודם התגלה שאול כמושיע, שצלחה עליו רוח אלוהים (שמואל א', 11, 14) ולאחר התשועה, בחר בו העם למלך. אולם הכתובים מראים שבפרשת המלחמה בעמונים, שאול אינו מושיע, המזעיק את בני עמו, כמו השופטים-המושיעים, אלא הוא כופה עליהם יציאה למלחמה. יש לשער שתחילה הומלך שאול במצפה, אולי רק על מקצת השבטים שבהר אפרים (שבטי רחל). לאחר שנזעק להצלת יבש גלעד וניצח, פגה ההתנגדות למלכותו והוא הומלך בגלגל (גם דוד הומלך פעמיים: תחילה על יהודה ואחר כך על כול ישראל).

ייצוב הממלכה

שאול מרד בשלטון הפלשתים והיה הראשון לייסד צבא סדיר לעם ישראל, שבראשו עמד בן דודו אבנר בן נר. הוא ייצב את גבולות הממלכה על האזור ההררי של יהודה שומרון והגליל, כאשר הוא נלחם כנגד עמון ומואב במזרח, פלשתים במערב, צובא בצפון ועמלק בדרום, ולכולם הנחיל תבוסות קשות [וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ: וַיַּעַשׂ חַיִל וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ: (שמואל א' יד, מז-מח). על מלחמתו של שאול בשוסי המדבר אומר בעל ספר דברי הימים ה', י"א:" וּבִימֵ֣י שָׁא֗וּל עָשׂ֤וּ מִלְחָמָה֙ עִם־הַֽהַגְרִאִ֔ים וַֽיִּפְּל֖וּ בְּיָדָ֑ם וַיֵּֽשְׁבוּ֙ בְּאׇ֣הֳלֵיהֶ֔ם עַֽל־כׇּל־פְּנֵ֖י מִזְרָ֥ח לַגִּלְעָֽד".

הנוסח שלפנינו: "ובימי שאול" אינו מתכחש לאמת, אבל גם אינו אומר את כל האמת. במלים "בימי שאול" נתכוון סופר דברי הימים לטשטש את חלקו של שאול בניצחון גדול זה. העם שבעבר הירדן נלחם על קיומו – וכי המלך עמד מנגד?! המלחמה הייתה בימיו וכי הוא לא היה שותף לה? וכי לא עמד בראשה? והוא איש גיבור חיל.

מסתבר ששאול בראש חייליו הקבועים ובגיוס כל יוצאי צבא בין שבטי עבר הירדן, עשה מלחמה נגד שבטי המדבר שהציקו ליושבי הספר. כך הבינו זאת חז"ל ואמרו: "וסייעו להם אחיהם בית ישראל. מסתבר שהייתה מלחמה של כל העם, עם שאול בראש, והיא הוכתרה בהצלחה, ושלומם של שבטי עבר הירדן הובטח למשך הרבה דורות".

למרות זאת, מלכות שאול היא בסימן של ארעיות. שאול מתקשה למלוך באמת. ופירושו של דבר, שאם ישנה משימה מוגדרת, מלחמה מסוימת, הוא יבצע אותה בצורה טובה. אבל למלוך ולמשול פירושו לארגן את המדינה אחרת, לאחד את שבטי ישראל. בזה שאול אינו מצליח.

האם יש בירה לממלכתו? אמנם ישנו מקום מושבו של המלך, אבל אין בירה. המרכז הרוחני, המשכן, עומד במקום שעמד תמיד, ואין קשר משמעותי בינו לבין כלל הציבור. ומה עם האיחוד בפועל של כל שבטי ישראל? כמעט שלא נעשה דבר.

המאבק בשמואל

מכשלה לא פשוטה במלכותו של שאול, היא דמותו של שמואל הנביא. שמואל הצדיק, שנולד נימול והיו שטענו כי הגיע לרום מעלתו של משה רבנו, לא מצליח להתמודד רעיונית עם הדרישה למלוכה. מאדם בעל שיעור קומה כשלו, אפשר היה לקבל הסבר מעמיק ומקורי מהו "משפט המלך אשר ימלוך עליהם". ניתן היה לצפות לעימות גדול בין איש הדת לרעיון המלוכה, בין מלכות שמים לשלטון בשר ודם. ניתן היה לצפות ששמואל יוקיע את דרישת הזקנים להיות "ככל הגויים". שיסביר שעם ישראל אינו עם ככל העמים. אלא שבניגוד לירמיהו (שנאבק בתפישותיו החברתיות והפוליטיות של יהויקים), עמוס (שסיכן את חייו בעימות נגד ירבעם וכוהניו) או אליהו ("הרצחת וגם ירשת"), שלא חפצו בשלטון לעצמם, מנחיל נאומו של שמואל אכזבה, כשהוא מצטייר כנאום בחירות של עסקן מפלגתי. דברי שמואל אודות המעשרות שייקח המלך (כמו הכהונה…) מעידים על כעס, שמנע שיקול דעת נאות. כאשר שמואל פורש, הוא תוקף את מוסד המלוכה, מציג את הדרישה למלך כאילו באה מן האיום העמוני: יא "וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת-יְרֻבַּעַל וְאֶת-בְּדָן, וְאֶת-יִפְתָּח וְאֶת-שְׁמוּאֵל; וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם, מִסָּבִיב, וַתֵּשְׁבוּ, בֶּטַח.  יב וַתִּרְאוּ, כִּי-נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ לִי, לֹא כִּי-מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ:  וַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם, מַלְכְּכֶם.  יג וְעַתָּה, הִנֵּה הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם–אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם; וְהִנֵּה נָתַן יְהוָה עֲלֵיכֶם, מֶלֶךְ "(שמ"א י"ב). למרות שאחת הסיבות לדרישת העם למלך היתה כישלונו שלו, בכך שהוא עצמו העמיד יורשים מושחתים: " א וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל; וַיָּשֶׂם אֶת-בָּנָיו שֹׁפְטִים, לְיִשְׂרָאֵל.  ב וַיְהִי שֶׁם-בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל, וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה–שֹׁפְטִים, בִּבְאֵר שָׁבַע. ג וְלֹא-הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו, וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע; וַיִּקְחוּ-שֹׁחַד–וַיַּטּוּ, מִשְׁפָּט (שמ"א ח).

שאול נפל קורבן לשאיפות הפוליטיות של שמואל, שלא שש לוותר על מעמדו. בנאומו נגד המלך בשמואל א, פרק ח', אין אפילו אידיאה אחת. כל כולו וכחנות קטנונית. לאחר ששאול גבר על נחש העמוני ונמשח בגלגל על ידי שמואל, מכנס האחרון את העם ותוקף את המלוכה ואת המלך הצעיר. הוא מציג דפוס שלטון אידיאלי, ללא שליט קבוע, בו מתרחשות צרות על העם, רק כאשר הוא חוטא.

זהו דגם קלאסי של מאבק בין איש הדת לשליט האזרחי. כך המקרה של הנרי השני מלך אנגליה שאנשיו רצחו את תומס בקט, הארכיבישוף מקנטברי. כך המקרה של האפיפיור גרגוריוס השביעי, שנאבק בקיסר גרמניה היינריך הרביעי וכפה עליו את ההליכה המפורסמת לקנוסה.

נגד שמואל לא התמודדו היינריך הרביעי ולא הנרי השני. גם לא דוד המלך, אלא שאול, אדם שניחן בעוז רוח במלחמותיו, אך רעד כעלה נידף בעימותו עם הנביא. שיא הציניות היה במלחמה עם הפלישתים, המתוארת בפרק י"ג, שהיתה האירוע הראשון שבגינו איבד שאול את המלוכה:. שמואל לא היסס להפעיל את סמכותו וכוחו, גם אם פעולתו סכנה את העם. למרות החולשה הישראלי מבחינה מספרית וטכנולוגית ולמרות הנפילה המוראלית בעם נוכח העצמה הפלישתית, לא היסס שמואל להכשיל את מלך ישראל ולסכן את עצמאותה וקיומה של המדינה כולה, בשם האינטרסים הדתיים אותם ייצג ובשם תאוות השלטון הפרטית שלו.

ה וּפְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לְהִלָּחֵם עִם-יִשְׂרָאֵל, שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רֶכֶב וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים פָּרָשִׁים, וְעָם, כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת-הַיָּם לָרֹב; וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְמִכְמָשׂ, קִדְמַת בֵּית אָוֶן.

הכוחות לא חולקו שווה בשווה. מול 3,000 איש של שאול ישנם 30,000 רכב ו6,000 פרשים וכן עם כחול אשר על שפת הים לרוב של פלישתים. יחס עצום של רכב (לפרעה 300, לסיסרא האויב החזק ביותר בימי השופטים, היו 900). שאול נמצא בגלגל שבבקעת הירדן ואילו פלשתים נמצאים בהר (מכמש). הטעות האסטרטגית הגדולה ביותר, היא לרדת לתחתית ההר. מצב זה ממשיך להחמיר. החיילים עזבו את שאול, שאול לא מצליח לעצור את העם מלברוח ממנו: "ו וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי צַר-לוֹ, כִּי נִגַּשׂ הָעָם; וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם, בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים, וּבַצְּרִחִים, וּבַבֹּרוֹת. ז וְעִבְרִים, עָבְרוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶרֶץ גָּד, וְגִלְעָד; וְשָׁאוּל עוֹדֶנּוּ בַגִּלְגָּל, וְכָל-הָעָם חָרְדוּ אַחֲרָיו". מלך ישראל וצבאו, חיכו לשמואל הנביא, שיואיל בטובו לבוא ולהעלות את העולות לה' לפני היציאה לקרב, חיכו וחיכו ושמואל לא בא: ח "וייחל (וַיּוֹחֶל) שִׁבְעַת יָמִים, לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל, וְלֹא-בָא שְׁמוּאֵל, הַגִּלְגָּל; וַיָּפֶץ הָעָם, מֵעָלָיו".

הקרבת קורבנות היתה זכותם הבלעדית של הכוהנים, אלא שאיש מהם לא העז להשפיע באמצעותה על מועד היציאה לקרב. שמואל עשה זאת, כדי להעמיד את שאול במבחן בלתי אפשרי.  היה זה איחור ממושך, שגרם להתמוטטות מוראלית בעם. לאחר שפקעה סבלנותו של שאול, הוא הקריב את הקורבנות, בהבינו שהוא קורא תיגר על הסמכות הדתית, אלא שסכנה זו היתה פחותה מהסכנה שנקפה מהפלישתים. שמואל מופיע בדיוק במועד המתאים, דבר המוכיח כי נמצא בקרבת המחנה ומלמד על רשעותו. היתה זו מלכודת שטמן שמואל לשאול. אך שאול לא אזר אומץ, כדי להעמידו במקומו והתנצל בשפה רפה. מקור חולשתו של שאול שלא הבין מה קורה באמת. שהדיון אינו מי יקריב קורבנות, אלא מי ישלוט.

"יא וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, מֶה עָשִׂיתָ; וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כִּי-רָאִיתִי כִי-נָפַץ הָעָם מֵעָלַי, וְאַתָּה לֹא-בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים, וּפְלִשְׁתִּים, נֶאֱסָפִים מִכְמָשׂ. יב וָאֹמַר, עַתָּה יֵרְדוּ פְלִשְׁתִּים אֵלַי הַגִּלְגָּל, וּפְנֵי יְהוָה, לֹא חִלִּיתִי; וָאֶתְאַפַּק, וָאַעֲלֶה הָעֹלָה. יג וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל, נִסְכָּלְתָּ:  לֹא שָׁמַרְתָּ, אֶת-מִצְוַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ, כִּי עַתָּה הֵכִין יְהוָה אֶת-מַמְלַכְתְּךָ אֶל-יִשְׂרָאֵל, עַד-עוֹלָם.  יד וְעַתָּה, מַמְלַכְתְּךָ לֹא-תָקוּם:  בִּקֵּשׁ יְהוָה לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ, וַיְצַוֵּהוּ יְהוָה לְנָגִיד עַל-עַמּוֹ–כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ, אֵת אֲשֶׁר-צִוְּךָ יְהוָה".

הסופר המקראי (היהודאי) טוען שהיה צריך להתאפק ולהמתין ומרמז לחטא העגל: "ה וַיַּרְא אַהֲרֹן, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַיהוָה מָחָר. ו וַיַּשְׁכִּימוּ, מִמָּחֳרָת, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים; (שמות ל"ב 6).  זהו ביטוי יחידאי שמופיע רק בשני מקומות אלו, יוצר את הדמיון. כמו שאהרן נפל ונכשל כך גם שאול נפל ונכשל. מפרשי המקרא טוענים, כי הכישלון מתרחב בכך ששאול אינו לוקח אחריות ואינו מודה בחטאו. להבדיל מדוד המודה בחטאו בפרשת בת שבע ואומר "חטאתי לה'" (כאילו שאפשר להשוות בין שני החטאים).

שאול מתחמק בשלוש טענות: א. העם אשם. ב. שמואל אשם. ג. טיעון מוסרי – אין להלחם ללא הקרבת קורבנות. הקורא החילוני יתמה מדוע שאול אינו מעמיד את שמואל במקומו. הפרשן המקראי יצביע, על כל ששאול לא מכה על חטא. שאול מאשים מישהו אחר או מתרץ בטעמים אידיאולוגים. כאשר אתה לא מקיים את צו ה' ומתרץ בטעמים אידיאולוגיים, זה כמו להקריב לעגל הזהב. ישנו עונש מיידי. מפרשי התנ"ך טוענים, כי רק אחרי שנתנה הזדמנות לשוב בתשובה והוא לא מודה אזי הוא נענש (אם הוא היה מודה אולי הוא לא היה נענש).

המקרה השני שבגינו מאבד שאול את מלכותו היה מלחמת עמלק (פרק ט"ו): "ב כֹּה אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת, פָּקַדְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל–אֲשֶׁר-שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ, בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם.  ג עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל, עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר [….] ז וַיַּךְ שָׁאוּל, אֶת-עֲמָלֵק, מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מִצְרָיִם. ח וַיִּתְפֹּשׂ אֶת-אֲגַג מֶלֶךְ-עֲמָלֵק, חָי; וְאֶת-כָּל-הָעָם, הֶחֱרִים לְפִי-חָרֶב. ט וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל-אֲגָג, וְעַל-מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל-הַכָּרִים וְעַל-כָּל-הַטּוֹב, וְלֹא אָבוּ, הַחֲרִימָם; וְכָל-הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס, אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ. י וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-שְׁמוּאֵל, לֵאמֹר. יא נִחַמְתִּי, כִּי-הִמְלַכְתִּי אֶת-שָׁאוּל לְמֶלֶךְ–כִּי-שָׁב מֵאַחֲרַי, וְאֶת-דְּבָרַי לֹא הֵקִים; וַיִּחַר, לִשְׁמוּאֵל, וַיִּזְעַק אֶל-יְהוָה, כָּל-הַלָּיְלָה". למרות הציווי על השמדה טוטאלית שאול חומל על אגג והעם  חומל על הצאן (הפסוק בנוי בעיקרון של תקבולת – "ויחמל שאול –על אגג, והעם – ועל מיטב הצאן)[12]. שוב שאול נגרר אחרי העם, במקום לבצע את צו אלוקים.

שאול לא הורג את אגג. היה נהוג להשאיר מחיים את מלכו של העם המנוצח, כדי להבליט ולהאדיר את ניצחון המלך המנצח. יש המפרשים זאת כיהירות, עת שאול מותיר את המלך השבוי, בתור אנדרטת הניצחון הכי טובה. למרות שאפשר לראות זאת, כאדם סלחן,. עצוב לחשוב שה' הסיר את מלכותו של שאול מעליו, רק מפני שלא רצח שבוי….

שמואל נאלץ למשוח מלך, כי הבין  שאין ברירה. לא היתה תחלופה מתקבלת על הדעת לרעיון המלוכה. אך מאז עשה את הכול כדי להתעמר בשאול. מעבר לכך, שמואל, שהיה קורבן להתעללות, הפך למתעלל בעצמו. שמואל נלקח מבית הוריו כילד קטן והושם במקדש עם כהן זקן ושני בנים מושחתים. הקשר היחידי שנותר לו עם משפחתו, היה דרך מעיל שעמו היתה מביאה לו מדי שנה, כדי שיתאים למידותיו הגדלות: " וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה-לּוֹ אִמּוֹ, וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה–בַּעֲלוֹתָהּ, אֶת-אִישָׁהּ, לִזְבֹּחַ, אֶת-זֶבַח הַיָּמִים (שמואל א', ב' 19). המעיל היה לשמואל סמל. הקשר לקיום הוריו והוכחה לקיום בית ומשפחה שנגזלו ממנו (כעת מובן מדוע רתח מזעם, כששאול במקרה קרע את כנף מעילו. גם כאשר יגיע שאול לבעלת האוב, יזהה את שמואל על פי המעיל). לכן, כפי שמסביר פרויד הקורבן הפך למתעלל. שמואל היה אדם בודד. לא מוזכרת אשה. רק שני בנים מושחתים. לכן אין פלא שהוא מקנא בשאול, שגדל במשפחה אוהבת.

רדיפתו את דוד

מאז ששאול מתגלה בחולשתו כנגד גָּלְיָת, לעומת דוד שמנצח בקרב. בעקבות תשואות הקהל, מתחיל שאול לקנא בדוד, לחשוש מפניו ואף לנסות להרוג אותו, בעוד בניו, יהונתן ומיכל, אוהבים את דוד ודורשים את קרבתו וטובתו: "וַיְהִי, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל-שָׁאוּל, וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן, נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד; ויאהבו (וַיֶּאֱהָבֵהוּ) יְהוֹנָתָן, כְּנַפְשׁוֹ […] ג וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד, בְּרִית, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ, כְּנַפְשׁוֹ (שמ"א, ח' 1). "וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת-דָּוִד, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ: כִּי-אַהֲבַת נַפְשׁוֹ, אֲהֵבו (שמ"א, כ). "וּמִיכַל בַּת-שָׁאוּל, אֲהֵבַתְהוּ" (שמ"א י"ח, 28). יא וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל-בֵּית דָּוִד, לְשָׁמְרוֹ, וְלַהֲמִיתוֹ, בַּבֹּקֶר; וַתַּגֵּד לְדָוִד, מִיכַל אִשְׁתּוֹ לֵאמֹר, אִם-אֵינְךָ מְמַלֵּט אֶת-נַפְשְׁךָ הַלַּיְלָה, מָחָר אַתָּה מוּמָת.  יב וַתֹּרֶד מִיכַל אֶת-דָּוִד, בְּעַד הַחַלּוֹן; וַיֵּלֶךְ וַיִּבְרַח, וַיִּמָּלֵט.  (שמ"א, ט'). אפשר לומר באירוניה, שכולם אהבו את דוד. שאול, מיכל, יונתן ובעיקר דוד, אהבו את דוד….

שאול יודע שדוד יהיה המלך הבא ושבכך תגדע שושלתו שלו, ולכן מנסה לעצור אותו ומתייחס בגסות לבנו, שמנסה לדבר טובות על דוד: "וַיִּחַר-אַף שָׁאוּל, בִּיהוֹנָתָן, וַיֹּאמֶר לוֹ, בֶּן-נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת: הֲלוֹא יָדַעְתִּי, כִּי-בֹחֵר אַתָּה לְבֶן-יִשַׁי, לְבָשְׁתְּךָ, וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ. לא כִּי כָל-הַיָּמִים, אֲשֶׁר בֶּן-יִשַׁי חַי עַל-הָאֲדָמָה, לֹא תִכּוֹן, אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ; וְעַתָּה, שְׁלַח וְקַח אֹתוֹ אֵלַי–כִּי בֶן-מָוֶת, הוּא" (שמ"א, כ' 30).

לאחר רדיפה ארוכה, נאלץ דוד לעזוב את גבול ישראל. במהלך רדיפת שאול את דוד שנחשד כמורד במלכות, שאול חושד בכהני נוב ששיתפו פעולה עם דוד ותומכים בו והורגם, מעשה שנחשב לכתם הגדול ביותר בימי מלכותו: "יח וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, לדויג (לְדוֹאֵג), סֹב אַתָּה, וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים; וַיִּסֹּב דויג (דּוֹאֵג) הָאֲדֹמִי, וַיִּפְגַּע-הוּא בַּכֹּהֲנִים, וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ, נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד.  יט וְאֵת נֹב עִיר-הַכֹּהֲנִים, הִכָּה לְפִי-חֶרֶב, מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה, מֵעוֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק; וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה, לְפִי-חָרֶב" אחד ההסברים למעשה נורא זה, הוא שהם (שמואל וה') פשוט קלקלו אותו. אחרי שנענש על הימנעותו מרצח אגג, הוא מקבל את הסטנדרטים שהיו נהוגים באותם ימים.

בספר שמואל ניכרת מגמה לטהר את דוד ולהרשיע את שאול. הרקע ההיסטורי לרדיפה אחרי דוד, הוא מאבק על סמכות וכוח, שהתחזק משעה שדוד נעשה שר לאנשים מרי נפש מיהודה, שנחשבו לקושרים על מלכות שאול: "וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל-אִישׁ מָצוֹק וְכָל-אִישׁ אֲשֶׁר-לוֹ נֹשֶׁא, וְכָל-אִישׁ מַר-נֶפֶשׁ, וַיְהִי עֲלֵיהֶם, לְשָׂר; וַיִּהְיוּ עִמּוֹ, כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ" (שמואל א', כ"ב, 1-3), כולל  יצירת קשר עם מלך מואב. בסיפורים אלה מוצג שאול כמלך עריץ, המקנא בגדולת שר האלף המצליח ושואף להמיתו. אבל המניע לרדיפה אחרי דוד ואנשיו ביהודה הוא ממלכי ואין לו קשר לרוח הרעה שתקפה את שאול. זו נוגעת רק לראשית הפירוד בין שאול לדוד.

אולם גם כאשר הוא רודף את דוד, שנאתו אליו לא שלמה, ואהבתו לדוד חוזרת ומתגלית. בשני המקרים בהם הם נפגשים, לאחר מרדף ממושך, שאול מכנה את דוד "בני" ומברך אותו: "וַיֹּאמֶר, אֶל-דָּוִד, צַדִּיק אַתָּה, מִמֶּנִּי: כִּי אַתָּה גְּמַלְתַּנִי הַטּוֹבָה, וַאֲנִי גְּמַלְתִּיךָ הָרָעָה. יח ואת (וְאַתָּה) הִגַּדְתָּ הַיּוֹם, אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתָה אִתִּי טוֹבָה–אֵת אֲשֶׁר סִגְּרַנִי יְהוָה בְּיָדְךָ, וְלֹא הֲרַגְתָּנִי".  יתכן שבכך טמון ההסבר לקצה של ממלכת שאול. בגלל מבנה אישיותו ואהבתו את דוד, הוא נמנע מלעשות מה שכול מלך היה עושה – לשמור על מלכותו ולחסל את המאיים עליה.

יחסי השנאה-חיבה היו הדדיים. במהלך הרדיפות ניתנה לדוד האפשרות לפגוע בחייו של שאול פעמיים, אך הוא לא עשה זאת. גם כאשר אנשיו ניסו לשדלו לפגוע בשאול הוא אומר: "חָלִילָה לִּי מֵיהֹוָה מִשְּׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ ה'"(שמ"א כ"ו, 11). אולי מחמת יראת הכבוד שרכש לשאול (ואולי משום שהיה זקוק ללגיטימציה מהעם – כפי שעשה ב"קינת דוד" – העם לא היה סולח לו, לו פגע במשיח ה').

המוטיב האידאי העיקרי בסיפורים אלה, הוא הדגשת כישלונו של שאול והצדקת מלכות דוד בעתיד. משום כך מסתמן בהם שאול כאיש שררה וגם כאיש רפה בזמן מצוקה. לכן מובאת גם הודאת שאול, בשעת רצון, במלכות העתידה של דוד וביכולתו להקים בית מלוכה: "וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי, כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ; וְקָמָה, בְּיָדְךָ, מַמְלֶכֶת, יִשְׂרָאֵל.  כא וְעַתָּה, הִשָּׁבְעָה לִּי בַּיהוָה, אִם-תַּכְרִית אֶת-זַרְעִי, אַחֲרָי; וְאִם-תַּשְׁמִיד אֶת-שְׁמִי, מִבֵּית אָבִי.  כב וַיִּשָּׁבַע דָּוִד, לְשָׁאוּל… (שמ"א, כ"ד, 9-23.)".

מתוך חשיפת הגרעין ההיסטורי לסיפורים אלו, ניתן ללמוד, כי תודעת הלגיטימיות של מלכות שאול משיח ה', היתה מושרשת בעם, או לפחות בחלקים ממנו. מלכתחילה הצטייר שלטון זה כמלוכה תורשתית ויונתן נחשב ליורש המלך. הראייה המכריעה לתודה זאת, היא שגם לאחר המפלה בגלבוע, הוסיפה מלכותו של איש בשת, בן שאול, להתקיים: "וְאַבְנֵר בֶּן-נֵר, שַׂר-צָבָא אֲשֶׁר לְשָׁאוּל–לָקַח, אֶת-אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן-שָׁאוּל, וַיַּעֲבִרֵהוּ, מַחֲנָיִם. ט וַיַּמְלִכֵהוּ, אֶל-הַגִּלְעָד, וְאֶל-הָאֲשׁוּרִי, וְאֶל-יִזְרְעֶאל; וְעַל-אֶפְרַיִם, וְעַל-בִּנְיָמִן, וְעַל-יִשְׂרָאֵל, כֻּלֹּה" (שמ"ב, ב 9).

התבונה המדינית

בסיפור ניכר עיסוק כפייתי של שאול בעצמו ובמשפחתו. שאול מבזבז אמצעים, זמן וכוח, כדי לתפוש את דוד ולנקום בו. לעתים על חשבון הממלכה. דוד, לעומת זאת, מראה תבונה מדינית. לאחר שעולה לשלטון, קודם כל מרגיע את כל הרוחות, ומשיב את הסדר על כנו.  כאשר אלו יישכחו, יפסיקו להיות מוקד לתסיסה חברתית מדינית, אפשר יהיה לטפל בהם. מבלי להיכנס להערכת התכונות האישיות המוסריות, דבר שחשוב לעשותו כשלעצמו, אלא התבוננותן בתוצאות המדיניות של שליטה וממשל.

שאול איננו מסוגל לזה. הוא איש טוב באופן בסיסי, אולם הוא אינו מסוגל לעצור בעצמו. הוא חושב (בצדק) שכל הזמן חותרים כנגדו. הוא הרג את כל אנשי נוב, עיר הכוהנים, כי נדמה היה לו שנתנו לדוד שם מקלט. שאול שוגה בכך ומפסיד לגיטימציה; שהרי, בנוסף לניצחון מול האויב יש צורך לנצח בתודעת העם. הישג כזה חשוב בהרבה מההישג הצבאי כשלעצמו.

בשבע השנים של מלחמת האחים בין דוד, שמלך בחברון, לבין יורשיו של שאול, נתעוררה תעמולת השמצה, שאת הדה אנו מוצאים בדברי סופרי בית דוד. כשאנו מסכמים את פעלו של שאול, לפי ששת הפסוקים שבסופו של פרק י"ד, מתקבלת תמונה אחרת מן המקובל: הוא איחד וליכד את העם, השליט בו משטר מדיני ובטחוני, נלחם והצליח בכל אויבי ישראל מסביב. יחד עם זאת, נדמה ששאול לא מבין שהמלחמה נגד הפלישתים היא המלחמה של פעם. כאשר הוא עולה לשלטון, עוד בטרם ייצב את שלטונו, הוא מבין שהסכנה תבוא מצפון. הוא כורת ברית עם הכרתי והפלתי (פלשתים) ויוצא צפונה, אל מול ארם.

בעלת האוב

הגם שספר שמואל עוין לשאול, הוא שומר על מידה של הגינות, בוודאי ביחס לספר דברי הימים. בעל דה"י אף טורח לנמק את השיטתיות של מעשה העיבוד שלו, בהוספת פסוק המתאר את שאול כמלך חוטא, שראוי היה לכך שמלכותו תילקח ממנו: "יג וַיָּמָת שָׁאוּל, בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּיהוָה, עַל-דְּבַר יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא-שָׁמָר; וְגַם-לִשְׁאוֹל בָּאוֹב, לִדְרוֹשׁ. יד וְלֹא-דָרַשׁ בַּיהוָה, וַיְמִיתֵהוּ; וַיַּסֵּב, אֶת-הַמְּלוּכָה, לְדָוִיד, בֶּן-יִשָׁי. במילים אחרות, המלוכה הוסבה לדוד, לפי בעל דה"י, רק מפני ששאול חטא ונענש. כדי לתגבר את חטאיו של שאול הוא מביא נימוק מפורש: ("וגם לשאול באוב לדרוש…"), שאליו נלווים שני רמזים: הרמז השני ניתן בכתוב: "דבר ה' אשר לא שמר". כתוב זה רומז להתנהגותו של שאול, לפני קרב מכמש (שמ"א י"ג, יג-יד: "לא שמרת את מצות ה'… כי לא שמרת את אשר צווך ה'"). דה"א י', יג מעוניין, אפוא, להפליל את שאול לאורך כל דרכו כמלך: מקרב מכמש ועד השאילה באוב לפני קרב הגלבוע. מן הראוי להדגיש, כי בשמ"א כ"ח שאילת האוב אינה מתפרשת כחטא, אלא כמוצא של חוסר ברירה. ואילו תאורו של בעל דה"י, מושפע מספרות החוק (דברים י"ח, יא; ויקרא י"ט, לא, כ', ו, כז) והספרות ההיסטוריוגראפית (מל"ב כ"א, ו, כ"ג, כד), שמטעימות כי השימוש באוב הוא תועבת ה' וחוטא אחר, הראוי לשמצה, הנו לא פחות ולא יותר מאשר מנשה מלך יהודה, האחראי לחורבן הבית הראשון (ו וְהֶעֱבִיר אֶת-בְּנוֹ, בָּאֵשׁ, וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ, וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים" (מל"ב כ"א 6), תועבה שתקן יאשיהו (כד וְגַם אֶת-הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת-הַתְּרָפִים וְאֶת-הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל-הַשִּׁקֻּצִים, אֲשֶׁר נִרְאוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם–בִּעֵר, יֹאשִׁיָּהוּ: (כ"ג, כו), כ"ד, ג; ירמיהו ט"ו, ד). פסוקים יג-יד בדה"א י' מלמדים כי המעבד היה מעוניין ליצור בקורא אנטגוניזם כלפי שאול, אפילו במחיר מתיחת אנאלוגיות למנשה.

סופו של שאול.

סופו של שאול טרגי. הוא יוצא למלחמה כנגד פלשתים בהר הגלבוע, מתוך ידיעה שייהרג, על פי נבואת בעלת האוב. המלחמה מסתיימת בתבוסת ישראל. בניו של שאול, ביניהם יהונתן, נהרגים, וכשקשתי האויב שאיגפו אותו קרבים אליו, בוחר שאול ליפול על חרבו:  "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ, פֶּן-יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ-בִי, וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו, כִּי יָרֵא מְאֹד; וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת-הַחֶרֶב, וַיִּפֹּל עָלֶיהָ.  ה וַיַּרְא נֹשֵׂא-כֵלָיו, כִּי מֵת שָׁאוּל; וַיִּפֹּל גַּם-הוּא עַל-חַרְבּוֹ, וַיָּמָת עִמּוֹ. (שמ"א, ל"א).

שאול מת על חניתו, ייתכן כי זהו הנער שליווהו בחיפוש האתונות. הפעם היחידה ששאול אינו מפתח תלות בעם או בנער. נושא הכלים לא מסוגל לעשות כלום, פעם ראשונה שאינו מפתח תלות זו הוא מת (טרגיות). זהו תיקונו האישי של שאול. בתפקיד הוא נכשל, הנהגתו נפלה ועברה לדוד.

בעל ספר שמואל מעצב תמונת עולם שהינה יותר דמוית מציאות ולכן גם יותר מורכבת. בעיצוב העולם שלו הניגודים נוגעים זה בזה. טוב ורע משמשים יחדיו. בספר שמואל, לכל אורכו, מתקיימת המתיחות של דמויות מורכבות, שיש להן גם חולשות וגם תכונות נשגבות, ושל אירועים שאינם חד-משמעיים, אלא מהווים פסיפס של מכלול גורמים. בספר שמואל, למותו של שאול בגלבוע, יש תפקיד של חתימה וסיכום לעיצוב הכולל של אישיותו ומאבקיה, כפי שהיא מופיעה לכל אורך הספר (שמ"א ט'-ל"א). שאול מופיע כדמות חיובית, רגישה, ישרה, שלא הצליחה להתמודד בעת ובעונה אחת עם הלחצים החיצוניים – האויבים ובראשם הפלשתים – ועם הלחצים הפנימיים, שבמרכזם שמואל ולצדו דוד. מספר זה, המעוניין להבליט את הטראגי בדמותו של שאול, המלך הראשון, טורח לפאר את סיפור מותו הן על-ידי הזכרת אנשיו המתים עמו ונושא כליו השם קץ לחייו לצידו, הן על-ידי תאור קבורתו בידי אנשי חיל הנאמנים לו מיבש-גלעד, והן על-ידי הימנעות מכל התייחסות, בשלב זה, לנער העמלקי. עם זאת, כיוון שהוא מעוניין להדגיש כי ה' מאס בשאול והעדיף את דוד, הוא צירף לאחר מכן את סיפור הנער העמלקי. כדברי אהרליך: "מיתה זו מכל מיתות שבעולם היא שיש בה כדי ללמדנו כמה מאס ה' בשאול ובחר בדוד. שהרי בשעה שהיה דוד מנצח את עמלק שנואי נפש ה', המית עמלקי את שאול. וכאילו לא די לכתוב בחרפת שאול כמות שהיא, שם בפיו השאלה הזאת לאחר מי אתה, וחרפה יתירה נודעת לשאול שהמיתו עמלקי, איש חרמו של ה'". אהרליך גם מדגיש כי תשובת הנער לדוד: "בן איש גר עמלקי" (שמ"ב א', יג) באה להזכיר את עוון שאול "שלא החרים את עמלק כדבר ה' ביד שמואל הנביא, ולא זאת בלבד כי הניח עמלקים לגור בארץ ישראל..". נמצא אפוא, כי באמצעות סיפור הנער, שהנו דווקא עמלקי, סגר בעל ספר שמואל את פרשת שאול והעמלקים שראשיתה בפרק ט"ו. מן הראוי שבהקשר זה ניתן אף את הדעת לדרישות השונות שהוטלו על דוד ושאול. שאול, בניגוד לדוד, נדרש להחרים את העמלקים ורכושם. דוד היה רשאי לקחת את שלל העמלקים ולחלקו בין היוצאים לקרב ובין הנשארים בעורף ואף לשלוח ברכה לזקני יהודה (שמ"א ל', לא). מכאן שעיקר חטאו של שאול לא היה קשור לסוגיית ההחרמה אלא לאי-הציות לדבר הנביא שהוא דבר האל. כך נסגר המעגל העמלקי בחייו של שאול. שאול נענש בהסבת מלכותו כיוון שחטא באי-ציות לדבר האל בפרשת העמלקים, ועתה עמלקי מביא את סמני מלכותו אל דוד, מי שעתיד לרשת המלכות.

קבורת שאול ובניו.

שמואל ב' ל"א, יב-יג: "ויקומו כל איש חיל וילכו כל הלילה וייקחו את גוית שאול ואת גוית בניו מחומת בית-שן ויבאו יבשה".

יש לציין, שעל-פי המסופר בספר דברי הימים, תקעו הפלישתים את גלגלתו של שאול בבית דגון. מכאן ניתן להסיק שאנשי יבש קברו את גוויות שאול, שהיתה בבית דגון. תיאור זה מפחית מגבורתם של אנשי-יבש, שלא הורידו את גוויות שאול ובניו מחומת בית שאן, ובנוסף לכך, שני, יש בו זלזול בכבוד המת, שגלגלתו לא נקברה עם עצמותיו.

המשפט הבא נשמע מוזר: וַיִּקְחוּ אֶת עַצְמֹתֵיהֶם וַיִּקְבְּרוּ תַחַת הָאֶשֶׁל בְּיָבֵשָׁה וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִים.  בשעת שריפת גוף אדם גם העצמות נשרפות ומתפוררות. התרגום הארמי מסביר: "ושרפו עליהם כמו ששורפים על מלכים שם". מדובר במנהג, שנועד לבטא את הכבוד שרחשו למלכים, כגון: על המלך אסא נאמר (דה"ב ט"ז, י"ד): "וישכיבהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרקחיים במרקחת מעשה וישרפו לו שרפה גדולה עד למאד". ועל יהורם מלך יהודה, שלא היטיב לעשות נאמר (שם כ"א, י"ט): "ולא עשו לו עמו שרפה כשרפת אבותיו". כאשר ירמיהו מעודד את צדקיה, כי ייתן יד לשחרור העבדים, ככתוב בתורה, הוא מנבא לו (ל"ד, ה): "בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשנים אשר היו לפניך כן ישרפו לך…".

מנהג זה של שריפת בשמים לכבוד המת, היה מקובל גם על אומות העולם, אבל חז"ל לא ראו בזה מנהג עכו"ם ואמרו: "שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי שנאמר בשלום תמות ובמשרפות אבותיך הראשונים… וכשם ששורפין על המלכים כן שורפין על הנשיאים, אבל לא על הדיוטות. מה הן שורפין עליו? מיטתו וכל כלי תשמישתו. מעשה כשמת רבן גמליאל הזקן ושרף עליו אונקלוס הגר יותר משבעים מנה. תוס' שבת ז (ח) יח; צוק. 118 (29); סנהדרין ד', ב; צוק. 420 (28). יחסו של סופר דברי הימים כלפי שאול ברור – אין חולקין לו כבוד מלכים, ולכן השמיט את הנאמר בפסוק יב וכתב: "ויקומו כל איש חיל וישאו את גופת שאול ואת גופת בניו ויביאום יבישה ויקברו את עצמותיהם…".

למרות שגם חז"ל נטו חסד לדוד, תיקן המדרש את עיוותי הסופר מבית דוד: "כשנהרג שאול ובניו אמרו אנשי יבש גלעד: האיש שהצילנו מחרפת בני עמון, אין אנו חייבים לגמול לו חסד? עמדו כל הגיבורים שלהם והלכו כל הלילה לחומת בית-שן שנאמר ויקומו כל איש חיל ויקחו את גופת שאול. ואבלים מנחמים בלחם וביין, שנאמר: ויין למרי נפש, אנשי יבש גלעד היו גומלים חסד עם שאול ובניו בצום ובכי ומספד, שנאמר ויצומו שבעת ימים… לאחר שנה שנהרג שאול בא רעב שלש שנים בימי דוד. עמד דוד לפני הקב"ה והתפלל. אמר לו: "על שאול, אתה בארץ והוא (קבור) בחוץ לארץ (כי עבר הירדן נחשב חו"ל). מיד עמד דוד ולקח את כל חכמי ישראל ואת גדוליהם, ועברו את הירדן ובאו ליבש גלעד ומצאו את עצמות שאול ויהונתן בנו, שלא שלטה בהם רמה, לקח עצמותם ונתנם בארון, וצווה להעביר את ארונו בכל גבול ישראל, בכל שבט ושבט, והיה הגבול אשר נכנס בו ארונו של שאול, היו יוצאים הם ובניהם ובנותיהם וגומלים לו חסד, עד שבא לארץ בנימין. ויקברו אותו בגבול נחלתו. כיוון שראה הקב"ה שגמלו לו חסד כל ישראל נתמלא רחמים ונתן מטר על הארץ…".

כך החזירה האגדה לשאול את כבודו, שנטלו ממנו סופרי בית דוד.

דמותו

דמותו של שאול בספר שמואל היא דמות רבת תהפוכות. בעוד שבטקסי ההמלכה, שאול מצטייר כאדם צנוע ושקול שמוכן להבליג גם על עלבונות קשים כדי למזער את הפגיעה בעם, בתקופת רדיפתו את דוד, שאול מתנהג בקפריזיות ופוגע בסביבתו, אף ללא הבחנה.

מצד אחד, שאול מתואר כמלך דתי וסגפן – דיבורו דתי והוא מזכיר פעמים רבות את שם ה', אך מצד שני חשיבות ציוויי הנביא היא יחסית ואינה מוחלטת ופעמיים הוא נכשל בהפרת ההוראה שנתן שמואל (ראה לעייל). שאול מקפיד מאוד על מצוות התורה, אם כי לעתים הקפדה זו הופכת לאירונית. תכונה זו מתבטאת היטב במלחמת ישראל בפלשתים במכמש, לאורכה שאול מתייעץ בכהן, מציב אבן כדי למנוע מהעם "לאכול על הדם: " לב ויעש (וַיַּעַט) הָעָם אֶל-שלל (הַשָּׁלָל), וַיִּקְחוּ צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר וַיִּשְׁחֲטוּ-אָרְצָה; וַיֹּאכַל הָעָם, עַל-הַדָּם. לג וַיַּגִּידוּ לְשָׁאוּל לֵאמֹר, הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַיהוָה לֶאֱכֹל עַל-הַדָּם; וַיֹּאמֶר בְּגַדְתֶּם, גֹּלּוּ-אֵלַי הַיּוֹם אֶבֶן גְּדוֹלָה.  לד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל פֻּצוּ בָעָם וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ, וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם, וְלֹא-תֶחֶטְאוּ לַיהוָה, לֶאֱכֹל אֶל-הַדָּם".

מזכיר את האיסור מספר ויקרא י"ז

" יא כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר, בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ, לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם:  כִּי-הַדָּם הוּא, בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר.  יב עַל-כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, כָּל-נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא-תֹאכַל דָּם; וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם, לֹא-יֹאכַל דָּם".

שאול מקפיד על קיום שבועת הצום, שנשבעו העם, אפילו במחיר חיי בנו יהונתן – גיבור הקרב: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-יוֹנָתָן, הַגִּידָה לִּי מֶה עָשִׂיתָה; וַיַּגֶּד-לוֹ יוֹנָתָן, וַיֹּאמֶר טָעֹם טָעַמְתִּי בִּקְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר-בְּיָדִי מְעַט דְּבַשׁ–הִנְנִי אָמוּת. מד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, כֹּה-יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף:  כִּי-מוֹת תָּמוּת, יוֹנָתָן.  מה וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל-שָׁאוּל, הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל–חָלִילָה חַי-יְהוָה אִם-יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה, כִּי-עִם-אֱלֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה; וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת-יוֹנָתָן, וְלֹא-מֵת"  (שמ"א, י"ד).

לאורך כל הסיפור, קל לראות שהמספר מעריך יותר את יהונתן הפרגמאטי מאשר את שאול המקפיד על הכללים, עד כדי אבסורד. תכונה זו מתבטאת גם לפני מותו של שאול בקרב על הגלבוע, שם, מהערת אגב של בעלת האוב, אליה שאול הולך במצוקתו, נלמד כי שאול הקפיד להכרית את בעלי האוב והיידעונים, האסורים לפי התורה: "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁאוּל אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִי מִן הָאָרֶץ וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי." (שמואל א' כח, ט).

חז"ל מעירים כי הקפדתו של שאול במצוות, נרמזת גם בדברי הנער העמלקי אל דוד: " וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל זְרֹעו"ֹ (שמו"ב, א, 10), שחכמים פרשו זאת כתפילין שביד ושבראש.

במהלך סיפורו של שאול מורגש מעבר, אף כי הדרגתי, משמחתו הפנימית שבראשית מלכוו, לאחר נצחונו על בני-עמון – "וישמח שם (= בגלגל) שאול וכל-אנשי ישראל עד-מאד" (שם יא, טו), עד לשמחתו החיצונית בלבד, לאחר ניצחון דוד על גלית, כפי עדותו של יהונתן:  "ראית ותשמח" (שם יט, ה), עובדה שלא נזכרת בפרק המתאר את עצם הקרב, ועד לקדרות-רוח קיצונית "ובעתתו רוח-רעה" (שם טז, יד) שדוד מנסה להפיגה בכינורו – "ורוח לשאול וטוב לו וסרה מעליו רוח הרעה" (שם שם, כג). לאחר ששמואל מושח את דוד למלך, שאול נתקף במצבי רוח קשים, או כתיאור ספר שמואל: "וְרוּחַ יְהוָה סָרָה, מֵעִם שָׁאוּל; וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ-רָעָה, מֵאֵת יְהוָה.  טו וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי-שָׁאוּל, אֵלָיו:  הִנֵּה-נָא רוּחַ-אֱלֹהִים רָעָה, מְבַעִתֶּךָ.  כדי להילחם במצבי הרוח האלו, שאול נעזר בנגינתו של דוד, אך גם במהלך הנגינה הוא נתקף זעם וניסה להרוג את דוד. עם בריחת דוד ממלאה רוח רעה זו את כל ישותו, הוא מחפש את בטחונו בחניתו אשר בידו עד כדי חמלה: "ויאמר שאול ברוכים אתם =לה', כי חמלתם עלי!" (שם כג, כא), ועד לבכיו המזעזע ליד מערת עין-גדי "וישא שאול קלו ויבך" (שם כד, טז). היו ששיערו, בעקבות תיאור המקרא, ששאול סבל ממניה דיפרסיה.

כאשר שאול מנסה לרצות את שמואל בפרשת הקרבת הקורבנות, תשובת שמואל מאוד מעניינת בנוגע למעשיו ומחדדת את  התכונות הבעייתיות אצל שאול: "יז וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל–הֲלוֹא אִם-קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ, רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה; וַיִּמְשָׁחֲךָ יְהוָה לְמֶלֶךְ, עַל-יִשְׂרָאֵל". די להטיל על האחרים את האחריות. אתה אומר שאתה צנוע וקטן אולם אתה בעצם מלך על ישראל. שאול טשרניחובסקי מתאר תחושה זו בשירו "שאול בעין דור" – "מדוע מאחר הצאן לקחתני ולנגיד על עמך כיון זה שמתנו?"

בפרק כ"ח עומד שאול במבחן האומץ הגדול ביותר, בו גורלו נחרץ מראש, דווקא במקרה זה שאול יוצא ונלחם. שאול, שהיה כבר אדם מבוגר, אב לבנים לוחמים, יוצא לקרב (בניגוד לדוד שקם בצהרים ושוטט על הגגות), כלומר שאול עומד במבחן האומץ (יוסף בן מתתיהו מתייחס לכך ב"מלחמת היהודים"). ידע שהוא הולך למות ולא ברח ולא גרם להסגרת עמו בידי האויב מתוך אהבת החיים, וזהו אומץ אמיתי.

נראה שהמשבר והטרגדיה של שאול, הגורמים לו לעשות את מרבית שגיאותיו ,נובעים מכך שהוא נותן ללבו להשתלט על מוחו. במילים אחרות, מאפשר לרגשותיו להכתיב את מעשיו. תכונת האופי הזאת בולטת מאד כאשר משווים אותו לדוד. כמעט בכול מעשה שלו, בין אם הימנעות מתוחכמת בפגיעה בשאול ובין אם בוגדנות ובהפרת שבועה, כשהוא מסגיר את נכדי שאול לגיבעונים. כמעט תמיד הוא מצליח לשמור על פיכחון.

תכונה זו של רגשנות ספונטנית, של פעולה שאינה נובעת מתוך חשבונות ותככים כלשהם, מבטא שאול בכול מהלך חייו. הצד החיובי שבתכונה זו, הוא הנותן את הטון בדמותו כאיש אציל. שאול במיטבו, בצד היפה של דמותו, מבטא את בן האצילים הכפרי בחום, בפשטות ובנאמנות. הוא האיש המובא מאחורי המחרשה, להיות מלך. אותו צירוף של תכונות גם יוצר את חטאו ונפילתו. הקיצוניות של הרגש שאין לבעליו שליטה עליו. חכמים הגדירו זאת כ"מי שהוא רחמן על אכזרים, סופו שיהיה אכזר על רחמנים". אותו אדם, שאינו יכול להביא את עצמו להרוג את העמלקים, גם אם זו נתפשת כמצווה, הוא האיש שפוקד להרוג את כוהני נוב, ואת בני ביתם. שתי תופעות אלו אינן שני אלמנטים מנוגדים בדמותו של שאול, אלא בעצם שני מופעים של אותו גורם עצמו. אין בשאול פגם של רדיפת נשים או של שנאה פרטית. הוא ללא דופי. כפי שאמרו חז"ל: "מפני מה לא נמשכה מלכות שאול? מפני שלא היה בה שום דופי". אבל הנהגה מבוססת על אנשים שיש בהם דופי. היכולת לעקם דברים בגלל צרכים פוליטיים, בגלל צורכי השעה וצורכי הזמן, הם חלק מתפקידי ההנהגה. התום של שאול. חוסר היכולת לכבוש את לבו מפני צרכיה שעה והדיפלומטיה, הספונטניות לגבי ביטוי רגשותיו (ברחמים, באיבה, בנקם), אלה הם מוקדי היופי באישיותו של שאול ואלה הם שמכשילים אותו בסופו של דבר.

מות שאול ובניו הונצח בתנ"ך בקינת דוד (שמואל ב' א, יט-כז.) בקינה מצוינת בין היתר גבורתו הגדולה של שאול שחרבו לא חוזרת ריקם מדם חללים, שהוא ובנו קלים מנשרים וגיבורים מאריות, וכן גם השלל הרב שהם משיגים בלחימתם.

התנ"ך מציג את שאול כמלך שנכשל ומלכותו נקרעה ממנו על שום שלא מילא את צווי אלוהים ולא סר למרותו של שמואל, מוטיב השיגעון ומערכת היחסים המורכבת עם יונתן בנו ועם דוד מחזקים את הצד הבעייתי בדמותו, כמו גם חוסר הביטחון שלו. אולם מנקודת ראות אובייקטיבית, בניתוח מפעליו המדיניים והצבאיים, מתגלה מלך ראשון, שללא כל מסורת שלטונית, מצליח לארגן צבע קבע יש מאין, קבע בסיס אדמיניסטרטיבי לממלכה והביס את אויביו: פלשתים, עמונים, אדומים ועמלקים. למרות זאת, בזיכרון הלאומי הוא מהווה דגם טרגי של מלך צדיק ומסור, שהודח מתפקידו מסיבה לא מוצדקת.

רבי יוחנן מציין שמחלו לו על עוונותיו לאחר מותו ושהוא בעולם הבא במחיצתו של שמואל הנביא, על סמך הפסוק " וּמָחָר, אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי" (שמואל א', כ"ח, 19). חכמים הביאו ראיה לדבריהם מהפסוק הקשה "ו ינתן- (יֻתַּן-) לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים, מִבָּנָיו, וְהוֹקַעֲנוּם לַיהוָה, בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר יְהוָה" (שמ"ב, כ"א).

דמותו בדברי חז"ל

חז"ל העריכו את שאול ודיברו עליו אך טוב ושיבחו את אישיותו, שלא מצאו בה רבב.

חז"ל אף הם העירו, ששאול סולק ממלכות לאחר חטא אחד ודוד לא סולק ממלכותו, גם לאחר שחטא פעמיים. בתלמוד ובמדרשים מאדירים את דמותו והוא נחשב למלך צדיק, שהסתבך בחטא הקנאה.

הערות

[1] גרשון גלילי, "הקרב האחרון של שאול בגלבוע וכינונה של מלכות דוד בחברון", במעבה ההר, גיליון 10, אביב תש"ף (2020),  (להלן: הקרב האחרון), עמ' 10

[2] ראו למשל א' ברטל, מלכות שאול: המלך הראשון בישראל, תל אביב, 1982, 125 – 129

[3] יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא: גיאוגרפיה היסטורית (מהדורה מתוקנת) ירושלים, עמ' 221-225.  על צפון הארץ בתקופת ההתנחלות וראשית המלוכה ראו:  רפי פרנקל, "הגליל העליון במעבר מתקופת הברונזה המאוחרת לתקופת הברזל". בתוך: נ' נאמן וי' פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכיאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, ירושלים, 1990, עמ' 16 – 33 .

[4] וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב, וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו; וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים, וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו.

[5] וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה אֲרַחֵם, וְהוֹשַׁעְתִּים בַּיהוָה אֱלֹהֵיהֶם; וְלֹא אוֹשִׁיעֵם, בְּקֶשֶׁת וּבְחֶרֶב וּבְמִלְחָמָה, בְּסוּסִים, וּבְפָרָשִׁים.

[6] אֵלֶּה בָרֶכֶב,    וְאֵלֶּה בַסּוּסִים; וַאֲנַחְנוּ,    בְּשֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר.

[7] . יִשָּׂשכָר, חֲמֹר גָּרֶם–רֹבֵץ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם (בראשית, מ"ט , 14).

[8] ג יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ, וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו (ישעיהו א' 3).

[9] מ"מ בובר, תרביץ כב, (תשי"א) עמ' 1-20

[10] ב' אופנהיימר, הנבואה הקדומה ביראל, ירושלים תשל"ג, עמ' 138-155

[11] [רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל (1809 – 1879) (המלבי"ם) בזמנו היה ידוע גם בכינוי המגיד מקמפן. מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים]

[12] חמלה = רחמים. חמלו – היה   להם חבל על הצאן הטוב (התקמצנות), כמו במשל כבשת הרש – "ויחמל לקחת מצאנו ובקרו".