רצח רבין, מה למדנו, הרהורים ליום הזיכרון ה-19

06 בנובמבר, 2014

יום הזיכרון ה-19 לרצח רבין

עוד "יום רבין" עבר, עוד יום של שירי תוגה וגעגוע לאיש שלאחר מותו הפך לאגדה. עוד יום של הגיגי דליה והגיגי יובל. עוד שנה מתווספת למניין השנים שמעמעם את הזיכרון. 19 שנה חלפו מאז הרצח ואני שואל את עצמי מה למדנו? כבר שנים שאנו עוסקים יותר מדי ברבין ופחות מדי ברצח. שרים בערגה על הערבות הבוכיות במקום לזעוק נגד הנבלה שנעשתה בישראל.

מכיוון שחששנו להתעמת עם הרצח ולהתחשבן עם מה שקדם לו, העדפנו לעסוק בנרצח וברוצח. עשינו את שניהם גדולים מהחיים והחמצנו את העיקר..

במשך שנים סיפרנו לעצמנו סיפורים והמצאנו את רבין מחדש. כנראה שלא היה די לנו בכך שהיה ראש ממשלה טוב מאד בקדנציה השנייה שלו ונלחם באומץ כדי להביא שלום. אלו שתי סיבות ראויות להכניסו לפנתאון הלאומי. אבל לא הסתפקנו בכך. סיפרנו שהיה מפקד גדול בשדה הקרב, שהיה צנוע, ישר דרך, מסתפק במועט ורחוק מתככים. אכן, רבין תרם רבות לבניית כוחו של צה"ל, אבל לא הוביל כוחות בשדה הקרב והתמוטט ברגע האמת שנקרא מלחמה. קודם לכן היה רמטכ"ל פוליטי, שאשכול ראה בו אדם מסוכן, שמחרחר מלחמה עם סוריה. רצה לפטרו ולא העז.

הוא היה שגריר מצוין, אבל מכתביו ויומנו של אבא אבן שופכים אור על אדם יהיר, חסר משמעת, בוחש בקדירה פוליטית, שגם כאן, לא נמצא העוז להעביר אותו מתפקידו. האגדה על החיים הצנועים מביכה מכולן. רבין שיושרו האישי נישא ברמה, עשה חלטורות כמרצה, בזמן שעבד כשגריר אצל כולנו. למעריצים אני מציע לתחקר את משפחתו של אברהם בן ארצי, החתן לשעבר, קצין בסיירת מטכ"ל שנפצע קשה בתאונה, הושלך בגירושיי בזק (קשרים לא הזיקו לאיש) ונושל מהרכוש המשפחתי. רבין שנא כסף כמעט כמו ששנא אלכוהול.

מדברים ללא הרף על החיוך המבויש ואני זוכר אדם נגרן וממורמר. בניגוד ליגאל אלון, שנהג בכבוד רב ביצחק שדה מפקדו, לאחר שהפך לפקודו, רבין לא גילה את גדלות הנפש הראויה כדי לנהוג כך באלון, מפקדו מן הפלמ"ח, כשזה נהיה לשר בממשלתו.

איננו מפסיקים לספר לעצמנו סיפורים על יושרו האישי שגרם לו להתפטר מתפקידו בגלל חשבון הדולרים. מבלי להכיר שליושר הזה יש שם – אהרון ברק – שאילץ אותו להתפטר. אנחנו מדברים על ההבדל בינו, הצבר הג'ינג'י מכדורי, לבין הפוליטיקאים התככנים, כשאנו רוצים לשכוח את "פנקס שירות". קשה להאמין. ראש מפלגה שהודח, כותב ספר בו הוא מכפיש את מועמדה של מפלגתו לראשות המלחמה. ספר שצוטט מיד ובחדווה על ידי היריבים הפוליטיים. יש להזכיר שאת הכינוי "חתרן בלתי נלאה" שדבק בפרס, המציא אמנם העיתונאי דב גולדשטיין, אך הוא עשה זאת בברכתו של רבין שהמשיך בחברותו במפלגה ובו זמנית הטיל רפש בעומד בראשה. רבין, שבחר בנתיב של חיסול חשבונות פומבי, לא התחרט, לא התנצל ולא חזר בו מאמרות שנדפסו בו, למעט מהכרזתו הרברבנית שרגלו מעולם לא תדרוך בממשלתו של פרס. גם בחייו היה לרבין דימוי יותר חיובי מהמהות שלו, אך זה הוכפל עשרת מונים לאחר מותו, עד שהועלה למדרגה של קדוש.

גם ביגאל עמיר נסכנו כוחות שלא היו לו. הררי נייר נכתבו על המחבל היהודי שעצר את תהליך השלום. כאילו שעם רודף שלום הפך את עורו בגלל מעשה נפשע. כאילו שלא צפינו כיצד מעמדו של רבין מתדרדר בסקרים. כאילו שלא ראינו את ביבי נתניהו, האיש שהגיח משום מקום, עובר אותו בהליכה. רבין איבד רבים ממאחזי התמיכה שלו והדבר התבטא הן בתקשורת והן במכתבים שנערמו בלשכתו.

רבים מאנשי השמאל הביטחוני, הימין הרך, חברי התנועה הקיבוצית ופעילים בפריפריה, הודיעו לו שלא יבחרו בו שוב. דומני שאחת הסיבות שרבין הסתייג מללכת לעצרת שבה נרצח, לא רק משום שתפקידה של ממשלה הוא למשול ולא לארגן לעצמה עצרות, אלא משום שחשש שלא יצליח להקהיל אלפים. רבין, שגרר אחריו את ההחלטה האומללה לגרש 800 אנשי חמאס אל החורף הלבנוני, ללא זכות שימוע, וסחב על גבו את הפעולה הכושלת לחילוצו של נחשון וקסמן ז"ל, לא היה נבחר שוב. ביבי היה גובר עליו בהפרש ניכר. מי שטוען אחרת נותן הופך את יגאל עמיר לדמות נדירה, שהצליחה לעצור את מהלך ההיסטוריה.

יגאל עמיר עשה מעשה איום. מעשה שזיהם את האתוס התרבותי של כולנו. הוא היכה את הדמוקרטיה השבירה שלנו מכה קשה, אבל לא השפיע על תהליך השלום. עליית נתניהו היתה בלתי נמנעת, פרי מעשיהם של ארגוני הסירוב שחוללו את הפיגועים, ופרי הקצנתה של החברה הישראלית, שהלכה ופנתה ימינה מאז מלחמת ששת הימים.

העדפנו להתרכז ברוצח ובנרצח, כדי לא לעסוק בגורמים לרצח ובעיקר בהסתה הנוראית שהציגה את רבין כבוגד בעמו ובדה לגיטימציה שנעשתה תהליך השלום. ציבור לא קטן, לא קיבל את הלגיטימיות של רוב נבחר, גם אם דחוק, והעניק משקל רב יותר לפסקי הלכה ולהבטחות אלוהיות. אינני מאשים את מחצית העם ולא את רבע העם, אבל שולח אצבע מאשימה למנהיגי הימין שראו את המראות ושמעו את הקולות. לא כולם כמובן. היו ביניהם מנהיגים ישרים שלא היו מוכנים להשתתף בהתרת הדם הזו, אבל אריאל שרון וכול מי שעמד לצדו על הבמה הארורה בכיכר ציון, מול תמונתו של רבין במדי אס אס, נתן את ידו לחרפה. אסור במיוחד להתעלם מהתפקיד שהיה לנתניהו בהכשרת הקרקע להתנקשות ברבין. ראש השב"כ, כרמי גילון הזהיר אותו כי הוא משחק באש. אבל הוא התעלם מהאזהרות והמשיך להשתעשע בגפרורים, גם כשהריח את אדי הבנזין שהאוויר סביבו היה רווי בהם. בצילום שאי אפשר להתכחש לו, מתועד נתניהו בקרבה גדולה מדי לארון הקבורה ולחבל התליה שנישאו בהפגנה הגולה שקדמה לרצח.

אין לי ספק שביבי לא רצה שרבין יירצח. אין לו אישיות קרימינלית ובמדינה מתוקנת הדבר היה מחסל לצמיתות את הקרירה הפוליטית שלו. אבל ידיו היו במעל.

רבין נרצח ועמו משהו בנשמתנו. הנוער יצא לכיכר כדי להדליק נרות במסיבת אבל קולקטיבית, הנצחנו את שמו של רבין בעשרות רחובות ומוסדות, אבל לא באנו חשבון עם המסיתים והמדיחים. הנרות כבו מהר ועמם חשבון הנפש הפוליטי. כך קרה שביבי נתניהו נבחר לראשות הממשלה שבעה חודשים בלבד לאחר הרצח. כך קרה שאריק שרון הפך אף הוא לראש ממשלה. כך קרה שפרס, שהרבה לצטט את המושג ההזוי "מורשת רבין", קפץ אל בין זרועותיו הפוליטיות, התברג במפלגתו, בזכותה הפך לנשיא ואפילו זכה לתשואות רמות מהמחנה שלו.

הפכנו את הנרצח לקדוש, למנהיג -על, שמותו שינה את מהלך חיינו ואת עתידנו, במקום להישבע לזכור ודבר לא לשכוח.