ראה גם מאמר מקוצר, שפורסם במגזין האלקטרוני של YNET, ונשא את הכותרת הצהובה: "למה נטפלים ליגאל עמיר?"
חודש נובמבר בפתח ומן הסתם שוב נידרש לרצח רבין. בעשור הראשון שלאחר הרצח, הרבו אמצעי התקשורת והנואמים בעצרות לעסוק שיבוחו ובקילוסו של הנרצח, במקום לעסוק ברצח. כנראה שיותר קל לעסוק בערבות הבוכיות מאשר להפנות אצבע מאשימה לכל מי שעמד מאחורי האווירה הציבורית שהובילה לרצח. בשנתיים האחרונות לעומת זאת, עבר הדגש מעיסוק בנרצח לעיסוק ברוצח. כך למשל, יובל רבין הקדיש את עיקר נאומו ליגאל עמיר, בו בברית המילה שנערכה לבנו הרך .
העיסוק ברוצח מזין התייחסות לא מאוזנת, ולעתים היסטרית. הדבר בא לידי ביטוי לא רק בדיונים היכן ואיך יש לקיים את ברית המילה אלא גם ב"חוק יגאל עמיר", אותו חוק מוזר שקבע שיגאל עמיר לא ישוחרר לעולם, משום שרצח ראש ממשלה. כאשר הזמר אריאל זילבר טען שיגאל עמיר אינו גרוע מכול רוצח אחר, ויש לקצוב את עונשו, הקים השמאל קול זעקה, במעיין התניה פבלובית. אפילו חבר כנסת שקול וחריף כרן כוהן, השתלח באריאל זילברג על חוצפתו כביכול. אדם שטוען שטען שרצח הוא רצח הוא רצח, נשמע לי הפעם יותר הגיוני ממי שטוען שיגאל עמיר, שרצח בגלל אידיאולוגיה, שטנית ומעוותת ככל שתהיה, נופל מבחינה מוסרית מייצור שטני שרצח את בתו הפעוטה, כדי להרע לאשתו.
אני סבור שרוצח בדם קר, פלילי או פוליטי, לא ראוי לראות את אור השמש, אך כל עוד וקיים בחוק הנוהג לקצוב את עונשם של רוצחים, אין להחיל את העונש הזה רק על רוצח פוליטי. ייתר על כן, אם בכל זאת מתעקש מאן דהוא לקבוע מדרג של רוצחים, הרי הרוצח הפוליטי נמצא במקום נעלה מבחינה מוסרית, מזה של הרוצח הפלילי. הרוצח הפוליטי היה מוכן למסור את חייו ובמקרה דנן את חירותו, כדי למנוע תהליך פוליטי, שעבורו הוא אסון לאומי, בעוד שהרוצח הפלילי עשה זאת מתאוות בצע או רשעות. מנקודת מבטם של יגאל עמיר וחבר מרעיו, הוא מרטיר שהקריב את חייו כדי להציל את ארץ ישראל. אמנם, מה שעבור יגאל עמיר הוא הצלה, עבורי הוא אסון, אך אינני סבור שיש להעניש אדם בשל פגיעה אנושה שפגע באידיאולוגיה שלי או בחלומותי.
בפרספקטיבה היסטורית, חלק ניכר של הרוצחים הפוליטיים נתפסים כאידיאולוגים, או אפילו כמרטירים, שמסרו את נפשם על מזבח הכלל. חלק מהם הופך אפילו לדמות מופת, לא רק בעיני החוג המצומצם שהם היו רק ידו הקטלנית, אלא גם בעיני חלק ניכר מן הציבור הרחב, הכולל גם את מתנגדיהם.
בתולדותיהן של תנועות לאומיות שזורים לעיתים מעשי רצח פוליטיים והתנועה הציונית אינה יוצאת דופן מכלל זה. כך למשל, המקרה של הירש לֶקֶרט. פועל 'בונדיסט' שהשתתף בהפגנת האחד במאי 1902, שחמישים ממשתתפיה נעצרו ושר הפלך הווילנאי, פון־ואל, פקד להלקות עשרים ושמונה מפגינים, מתוכם עשרים היו יהודים. ה'בונד' – ארגון הפועלים היהודי – פרסם הודעה בה קרא לנקמה. כאשר פון-ואל יצא ממופע של קרקס, ירה לקרט בזרועו וברגל ופצע אותו. הוא נעצר, נשפט, התנהג בכבוד וניתלה ב-10 ביוני 1902. שמו של לקרט הועלה על נס ה'בונד' ולימים הפך לסמלן של קבוצות יהודיות נוספות ומופת ליהודי המוכן להיאבק עד הסוף, גם עבור ארגוני מחתרת יהודיים שתפישתם היתה שונה לחלוטין מדרכו.
דוגמא נוספת היא פנחס דשאבסקי, סטודנט מחוגי הציונים הסוציאליסטיים בקייב, שניסה להתנקש בחיי פבל קרושיאבן, ראש המסיתים לפרעות קישינייב. ב-4 ליוני 1903 דקר אותו בסכין לאור היום, ברחוב סואן בסנט פטרבורג. מעשהו של דשאבסקי לא זכה לאותו הד אשר זכה לו מעשה ההתנקשות של הירש לקרט. הן משום שהביצוע היה שלומיאלי והן משום שבשנת 1903 כבר היו מעשי ההתנקשות חיזיון נפרץ במציאותה של רוסיה. משפטו נערך בדלתיים סגורות ועונשו היה קל יחסית. ב-1910 ביקר בארץ־ישראל והתקבל בלבביות על־ידי היישוב. ברל כצנלסון, מי שלימים הטביע את המושג "טוהר הנשק", כתב בהערכה רבה על דאשבסקי ומעשהו ההרואי.
כאשר התגלתה אי יעילותה של ההגנה העצמית היהודית בפרעות 1905, מול הכוחות הסדירים של הצבא והמשטרה, שעשו את הפרעות בגלוי, חשו בני נוער יהודיים כי יש לעשות מעשים חריפים יותר. מניה וילבושביץ (לימים שוחט) הצטרפה לחבורת טרוריסטים מאנשי הס"ר שזממו לרצוח את שר הפנים ויאצ'סלב פון־פלאווה (שאסר על קיומם של ארגוני הגנה עצמית)- כנקמה על ארגון פרעות קישינייב. אם כי התכנית נכשלה.
ב-1926 רצח שלום שוורצבּורְד, יהודי בן אוקראינה, את סֶמיון פֶּטְליוּרָה, האישיות המרכזית בממשלה הלאומית האוקראינית בעת הטבח הגדול שנעשה ביהודי אוקראינה שבע שים קודם לכן, כשישב שקט ובוטח בגלות פוליטית בפאריס. השופטים הצרפתים שהאזינו לפרשת הטבח באוקראינה, זיכו את הנוקם היהודי מכל אשם.
ב-30 ביוני 1924 נורה בירושלים ד"ר ישראל יעקב דה־האן. פרשיה זו שכונתה גם "הרצח הפוליטי הראשון בארץ־ישראל", הסעירה בשעתו את היישוב היהודי הקטן ולא חדלה לגרות את דמיון הבריות, עד עצם היום הזה. דה־האן, שימש מעיין דובר ו"שר חוץ" לחוגים החרדים ולסניף אגודת ישראל בירושלים. כמו כן עסק בהסתה אנטי־ציונית ונחשד בשיתוף פעולה עם הוועד הפועל הערבי, נגד הישוב. פעילותו האנטי ציונית של דה־האן, נתפשה כפעילות מכוונת לפגוע במאמץ לבניית הבית הלאומי. הרצח בוצע ביוזמת מפקדים ב'הגנה'. האדם היחידי שמוזכר שם בפרשת דה-האן הוא זכריה אוריאלי ("זכר"), מפקד ה'הגנה' באזור ירושלים, שחיפש מתנדבים למשימה. כנראה ששני אנשי 'הגנה', מפקדים בולטים בסניף ה'הגנה' בירושלים, אברהם תהומי ואברהם גיורא (קריצ'בסקי) ארבו לו וירו בו למוות. הפרשה תוסיף לרחף כצל כבד מעל ראשי היישוב עוד שנים רבות. הריגת דה־האן בשנת 1924, בוצעה בסמכות וברשות. לימים הופנתה האצבע המאשימה אל רחל ינאית בן צבי. אמנם, אין הוכחה שידה היתה במעל, אולם הרצח מוכיח שכמה מחברי תנועות הפועלים היו קרובים לשיטות פעולה אלה. עולם הדמדומים של כיתות קושרים מסתוריות, המחליטות על מעשי טרור משיקולים אידיאליסטיים היו חלק מהרומנטיקה שעלייה חונכו. לפיכך, המחשבה בדבר רצח פוליטי לא היתה זרה להם. תהומי מכול מקום, התראיין בגלוי ולא ניסה להסתיר אן להביע חרטה על מעשהו.
הרשימה ארוכה. אליהו חכים ואליהו בית צורי, שני חברי לח"י שהתקשו בלורד מוין במצרים, קודם כל משום שהיה סמל של השלטון הבריטי ובמעשיהם תרמו תרומה שלילית להרעת יחסיה של התנועה הציונית עם בריטניה בכלל ועם צ'רצ'יל בפרט. מעשה הרצח שלהם זכה לגינויים מקיר לקיר כולל מצדו של מפקד האצ"ל מנחם בגין וכנראה שפגע אנושות במאמץ לאחד את שני הארגונים. לימים הפכו השנים לגיבורים ועל שמם נקראים רחובות ברמת אביב.
ב-1948 נרצח בירושלים הרוזן פולקה ברנדוט, שליח האו"ם למציאת הסדר במזרח התיכון. ברנדוט שסבר שיש לבנא"ם את ירושלים, ועשה את תפקידו כשליח של האו"ם, ארגון ששנה קודם לכן הצבע בעד הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל, נרצח בשל תוכניותו. לא די שהרוצח, יהושע כהן, לא נענש על כך, אלא עם הזמן הפך רעהו של דוד בן גוריון ולימים גם לסמל ולמופת לאהבת הארץ. מדי שנה מתקיים בבית ספר שדה כפר עציון יום עיון לזכרו של האיש. אכן, נפתלות דרכי ההיסטוריה. לאחר מותו של רבין, התברר לציבור שהוא מסר פיקדון לאמריקאים והבטיח למעשה את רמת הגולן תמורת שלום אמת. לשיטתו, הציל יגאל עמיר את ירושלים ומעשהו נבדל מזה של ברנדוט רק משום שרצח יהודי.
היחס המפרגן לו זוכים רוצחים פוליטיים לעולם לא יהיה נחלתם של הרוצחים הפליליים ואפשר להניח שבפרספקטיבה היסטורית יהפוך עמיר לאידיאולוג . אפשר כמובן להצטער על כך, אבל יחד עם זאת, למרות הסלידה הקשה שהוא מעורר וכמותו האידיאולוגיה שלו ולמרות שבעיני רבים רצח עם רבין גם את נשמתה של המדינה, יש להתייחס אליו, כמו לרוצח רגיל ולבטח לא להחמיר עמו.
שלום גילי,
קראתי הבוקר את המאמר והתכוונתי לשלוח לך יישר כוח, אבל הקדמת אותי. לא שאני מסכים עם כל מילה שכתבת (רחוק מזה), אבל הכיוון הכללי הוא נכון מאוד. לפי התגובות ראיתי שדרכת על כמה יבלות ונגעת בכמה עצבים חשופים, וטוב שעשית כך וודאי ראית איזה עניין הרשימה עוררה.
אנחנו מתעסקים יותר מדי ביגאל עמיר מכל הכיוונים. מבחינה משפטית ומוסרית הוא כמו כל רוצח אחר. מבחינה פוליטית הוא שונה, גם מן הדוגמאות שאתה הבאת. דה האן לא היה ראש ממשלה נבחר, ברנדוט לא היה ישראלי וכמוהו מוין. ארלוזורוב ככל הנראה לא היה רצח פוליטי אלא פלילי. המיוחד ברצח רבין הוא הערעור שהוא היווה, ושתומכי עמיר ממשיכים, על מקור הסמכות של המדינה ושל החברה הישראלית. כשאין הסכמה על מקור סמכות החברה מתפוררת. בעיני, מקור הסמכות הוא העם באמצעות נציגיו הנבחרים. הימין הקיצוני מערער על כך ורואה את מקור הסמכות באלוהים באמצעות רבניו המוסמכים או הממונים מטעם עצמם. השמאל מערער על מקור הסמכות מכיוון שאיבד את ההגמוניה עליו, ורוצה במקומו מסמך כתוב (חוקה, קונסטיטוציה, חוקי יסוד) באמצעות מפרשיו (דהיינו בג"ץ), ומאז רצח רבין אנחנו מתדרדרים במדרון.
ושוב, יישר כוח
יואב
גילי שלום וברכה,
קראתי בעניין רב את כתבתך בנושא יגאל עמיר.אני רוצה לשבח את עמדתך המאוד נכונה,מוסרית ואנושית וכן להעלות את אומץ לבך הציבורי בהעלותך עמדות אלו בפומבי,זאת בניגוד לעמדת העדר השועט…העדר הלינצ'י המקובל.יישר כח וכל טוב.
בהערכה,בני בסביץ' 054-4615215
שלום גילי
הרבה פעמים אני קורא את טוריך, ומזדהה עימם. קשה לי להבין מה עקץ אותך הפעם. האמת היא יחסית כמובן, אבל העובדות מראות שיש כמה סוגי רצח, ואפילו בעיני המחוקקים והשופטים בישראל:
1. רוצחים ערביים (אזרחי ישראל) מטעמים לאומניים, ימותו בכלא. אין קוצבים את עונשם, ואין להם זכויות לחופשות.
2. רוצחים יהודיים שרצחו ערבים מטעמים לאומניים, ומשתיכים למחנה הנכון (כן, אלו שמהם יצא יגאל עמיר), משתחררים לאחר מספר מועט של שנים.
3. נשים רוצחות, מקבלות תמיד יחס אחר, ומפלה לטובה, לעומת רוצחים גברים. גם אם רצחו את ילדיהן, ובודאי אם רצחו את בני זוגן.
הנה כי כן, יש כמה וכמה סוגי רצח, והיחס הציבורי, המשפטי והערכי אליהם, שונה בתכלית זה מזה.
ועכשיו לסוגיה העיקרית שאליה התיחסת – היחס לרוצח ראש הממשלה יגאל עמיר. ההתכחשות ליחודו של רצח פוליטי, לרצח של ראש ממשלה יהודי, במדינתו הריבונית של העם היהודי, 50 שנה לאחר השגת עצמאות, נובעת רק מדבר אחד: רגשות אשמה עמוקים, או שמחה עזה של המחנה ממנו בא הרוצח, וחוסר יכולת להתמודד עימן. מפה כל תיאוריות הקונספירציה ההזויות, זעקות הקוזק הנגזל על הכפשת מחנה שלם (מפי מי שעסקו בכך באינטנסיביות עצומה לפני הרצח), מפי מי שעד היום מקימים תענית לזכר רצח מלך בישראל, בידי מתנקש יהודי. הזמר הנכבד שאותו אתה מצטט, שמח לדעתי על הרצח, למרות שלא יודה על כך בפומבי. ודאי היום הוא חושב שטוב עשה יגאל עמיר, וצריך לחזק את ידיו.
אינני שייך לשמאל ההזוי, ודעותי הן מרכז וימינה, אבל בקרע שבין הציונות האמונית, הרואה בשיבת ציון אתחלתא דגאולה, לבין הציונות ההרצליאנית, הרואה את מטרת הציונות ב"הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל" אני יודע בדיוק איפה אני נמצא.
לציונות האמונית, אורבת הסכנה שתמיד ארבה ליהודים – של משיחיות שקר, וחורבן שכבר חווינו אותו יותר מפעמיים, בגלל חוסר אבחנה בין חזון למציאות, ופרשנות יצירתית לרצונו של האל. אנחנו החילונים, המתנה הגדולה שקיבל המחנה האמוני (ולדעתי המפוכחים שבהם יודעים ומעריכים זאת), שישמור עליו, גם במחיר של סכנה למלחמת אחים, מגלישה במדרון השבתאי.
פה יש לך ככותב חילוני אחריות, שלדעתי נכשלת בה. כל הניתוח ההיסטורי וההיקשים, נראים לי (תסלח לי על הבוטות), כ"הרוצה לשקר ירחיק עדותו". בעצם, כל העיסוק ברוצח, מטרתו אחת – זיכוי המחנה האמוני מהרצח, ומוטב לומר את זה בפה מלא, ולא להביא עדויות על רציחות משנת תרפפ"ו.
שבת שלום
גדעון מגל קציר
גילי, שלום וברכה!
ראיתי ונהניתי, סוף סוף מחשבה שפויה בפסטיבל סנט. רבין.
רק שכנסיית ה"שלום" לא תניח לך, זו פגיעה בקודש הקודשים…
וכמובן מפריע למסע התעמולה של השמאל…
אותו השמאל ששנא את רבין בחייו…
ועל כך נאמר "גדולים"… במותם יותר מבחייהם…
אגב, נהניתי גם מכתבתך על ירדן.
כל טוב ושבת שלום,
איציק
גילי יקירי
רצח הוא דבר נורא בכל הנסיבות. אבל אידיאולוגיה אינה נסיבות מקלות. נהפוך הוא. הפשעים הגדולים בהסטוריה נעשו בשמה של אידיאולוגיה ועיתים קרובות מתוך אמונה בה. די אם תביט הן באידיאולוגיות דתיות לאורך הדורות ולאידיאולוגיות של דתות חילוניות בנות המאה ה-20.
רוצח בשל בצע כסף / תאווה מינית / קנאה / השלם את החסר – הוא אדם מתועב. רוצח בשם אידיאולוגיה או מתוך אידיאולוגיה הוא אדם שלוקח לעצמו את הזכות להיות אלוהים ולגזור על כל מי שדעתו שונה את מותו. אני עוסק לא מעט באסלאם והשלכותיו. בניגוד להרבה שוטים איני סבור שהאסלאם לעצמו יש בו קנאות יותר מאשר בכל דת אחרת. מצד שני אין ספק שמאמינים פאנאטים הרשו לעצמם, בשם האסלאם, לקטול אינסוף אנשים, בימים ההם כבזמן הזה. הם עשו זאת מתוך אמונה שלמה שזה יביא לגאולה. עורפי ראשו של דניאל פרל האומלל – מן הסתם גם אתה ראית את הסרטון הנורא ההוא – האמינו שזו הדרך הנכונה.
כמה נרצחו בשם הנצרות? רק הנתון המזעזע של השמדת הילידים בדרום אמריקה. קרוב יותר אלינו: מספר הטבוחים בכיבוש הצלבני בירושלים.
את יוסיף ויסאריונוביץ' דג'וגאשוילי כבר הזכרתי? אם לא הוא, רבים מרוצחיו האמינו שהם עושים את הדבר הנכון. אה, על רובספיר והגיליוטינה דיברנו?
רצח מטעמים אידיאולוגיים גרוע בעיני שבעתיים מרצח על רקע פלילי / רומנטי / מצוקה כלכלית. אגב להזכירך: גם רצח על כבוד המשפחה הוא רצח מטעמים אידיאולוגיים.
יישר כח על המאמר!!! גם אני מאמין שרצח פוליטי הוא פחות חמור מרצח אחר, ואף עשוי לפעמים להיות מוצדק: https://www.youtube.com/watch?v=7zUrWZeCJ7U .
מוצדק?
במאמר ניסיתי לטעון שרצח פוליטי, שבוצע ממניעים אידיאולוגיים, פסולים ככל שיהיו, אינו יותר חמור מרצח אחר. אבל מוצדק?
רצח הוא רצח, הוא רצח