הרפובליקה של ונציה 697 – 1797

כתב: גילי חסקין, ‏07/07/2024

תודה ליובל נעמן ולגדעון ביגר על הערותיהם

העיסוק ברפובליקה של ונציה אינו מוגבל כמובן רק לטיול בעיר ונציה, אלא בכול המקומות בהם שלטה הרפובליקה. האדריכלות הוונציאנית נוכחת בטיול בקרואטיה, במונטנגרו, באלבניה, בקורפו, בכרתים, בקפריסין ובפלופונס אשר ביוון.

מאמר זה עוסק בעיקר ברפובליקה של ונציה. בקרוב יעל לאוויר מאמר על העיר ונציה

ראו באתר זה: ונציה- עיר וקרנבל, קרנבל המסכות של ונציה

תקציר

הרפובליקה של ונציה הייתה מדינה ריבונית ורפובליקה ימית בחלקים של איטליה של ימינו שהתקיימה במשך 1,100 שנים משנת 697 עד 1797 לספירה. במרכזה של קהילות הלגונה של העיר המשגשגת ונציה. זוהי אחת התופעות המופלאות בתולדות הציוויליזציה האנושית. מיישוב עלוב בפאתי האימפריה הביזנטית – שנוסד על ידי פליטים שנסו על נפשם מפני פלישות הברברים בראשית ימי-הביניים – התפתחה ונציה למדינה רבת עוצמה, ששלטה באימפריה אשר כללה טריטוריות מצפון הים השחור ועד למבואות מילאנו. המשטר הרפובליקני שהתפתח בה הפך למיתוס בוונציה ומחוצה לה, ושימש מודל למעצבי משטרים בארצות אחרות. לשיא שגשוגה הגיעה ונציה במאות האחרונות של ימי-הביניים ובתקופת הרנסאנס.

בכל מקום שבו שלטה ונציה הוצב פסל האריה המכונף בכיכרות המרכזיות, על חומות הערים ובמקומות רבים אחרים. זאת כדי לציין כי הרפובליקה היא השולטת במקום. הפסל נחשב גם למעין קמיע ששמר על שלומה של ונציה ושל אלה החוסים תחת כנפיה. לא בכדי כונתה הרפובליקה של ונציה "סרניסימה" (Serenissima), תואר שמשמעו "השלווה ביותר", לאור היציבות יוצאת הדופן של המשטר בה. הוונציאנים היו אומה של סוחרים, וככאלה היה להם עניין מיוחד בשמירתו של השלום, שאפשר להם להתעשר ולשגשג. למרות זאת, ידעו הוונציאנים גם להילחם, בעיקר בים.

בשנותיה הראשונות הרפובליקה שגשגה כתוצאה מסחר במלח. במאות שלאחר מכן, מדינת העיר שלטה במסחר בים התיכון, כולל במסחר שבין אירופה לצפון אפריקה, כמו גם לאסיה.

הצי הוונציאני לקח חלק במסעות הצלב, בעיקר במסע הצלב הרביעי. ונציה תפשה את רומא כאויב ושמרה על רמות גבוהות של עצמאות דתית ואידיאולוגית, שהתגלמה על ידי הפטריארך של ונציה ותעשייה של הוצאה לאור עצמאית מפותחת, ששימשה מקלט מהצנזורה הקתולית במשך מאות שנים. ונציה השיגה כיבושים טריטוריאליים לאורך הים האדריאטי.

עוצמתה הכלכלית והצבאית של ונציה הייתה קשורה בתפקידה כמתווכת בסחר שבין מזרח למערב. בתקופות מסוימות החזיקו הוונציאנים בהגמוניה של ממש במסחר הבינלאומי באגן המזרחי של הים התיכון. רפובליקה זו שילבה נכסים רבים מעבר לים בקרואטיה המודרנית, סלובניה, מונטנגרו, יוון, אלבניה וקפריסין. המושבות שמעבר לים, שימשו בסיסים חיוניים בנתיבי הספנות של ונציה. בעיקרו של דבר הייתה ונציה מעוניינת לשלוט בעיקר באיים, בנמלים, במעגנים ובנקודות אסטרטגיות לאורך נתיבי הסחר. זאת הסיבה לכך שרוב מושבותיה היו צנועות בממדיהן ולא השתרעו על שטחים נרחבים. רק במקרים מעטים העדיפה הרפובליקה להחזיק טריטוריות גדולות יותר, והדבר אילץ אותה להתמודד עם הבעיות הכרוכות בכך. כך היה במקרה של האי כרתים, שבו שלטה מראשית המאה ה-13' ועד 1666; כך היה גם באי קפריסין, שהיה תחת שלטונה בין 1473 ל-1571, ובחצי-האי הפלופונסי, בין 1686 ל-1715.

ונציה הפכה לביתו של מעמד סוחרים עשיר במיוחד. סוחרים ונציאנים היו אנשי כספים משפיעים באירופה. העיר הייתה גם מקום הולדתם של מגלי ארצות אירופיים גדולים, כמו מרקו פולו, של מלחיני בארוק כמו אנטוניו ויוואלדי ובנדטו מרצ'לו וציירים מפורסמים כמו אמן הרנסאנס, טיציאן.

המעמד השליט היה אוליגרכיה של סוחרים ואריסטוקרטים. ונציה ורפובליקות ימיות איטלקיות אחרות מילאו תפקיד מפתח בטיפוח הקפיטליזם. אזרחים ונציאנים תמכו בדרך כלל בשיטת הממשל. העיר-מדינה אכפה חוקים נוקשים והפעילה טקטיקות חסרות רחמים בבתי הכלא שלה. פתיחת נתיבי סחר חדשים ליבשת אמריקה ואיי הודו המזרחית, דרך האוקיינוס ​​האטלנטי, סימנה את תחילת שקיעתה של ונציה כרפובליקה ימית רבת עוצמה. מדינת העיר גם ספגה תבוסות מהצי של האימפריה העות'מאנית.

במאי 1797 נכבשה העיר על ידי נפוליאון בונפרטה, ובינואר 1798 היא סופחה לאוסטריה. בשנים 1805 עד 1814 שבה ונציה לשלטון נפוליאון ואחר כך חזרה לשלטון האוסטרי. בשנת 1866, סופח חבל ונטו ובו ונציה לממלכת סרדיניה, כחלק מאיחוד איטליה שהחל לאחר מלחמת שחרור נגד אוסטריה.

הקמת העיר

זרמי הים והסחף של שפכי הנהרות, הפכו את חלקה הצפוני של דלתת הנהר פו (Po), ללגונה טבעית, ביצתית בחלקה הגדול. הלגונה מהווה סביבה אקולוגית מיוחדת: במזרח היא גובלת ביבשת, בצפון ובדרום היא מוקפת בביצות ואילו רצועת החולות במערב, הפכה לאיים של ממש – קיוגה (Chioggia), מלאמוקו (Malamocco) ולידו (Lido).[1]

במאה החמישית לספירה, התיישבו באיים פליטים שנמלטו מפלישות הברברים. הם חברו יחד לשם הגנה הדדית מפשיטות של אטילה ההוני ושל שבטים אחרים, שהתגברו עם היחלשות שליטתה של הקיסרות הרומית המערבית באזור צפון איטליה.

ההיסטוריה של הרפובליקה של ונציה, מתחילה באופן מסורתי, עם הקמת העיר ביום שישי, ה-25' במארס, 421 לספירה, על ידי השלטונות מפדובה (Padova), כדי להקים עמדת מסחר באותו אזור בצפון איטליה. האוכלוסייה המקורית של האזור הייתה מורכבת מפליטים מערים רומיות סמוכות, כמו אקווילה (Aquileia), טרסיוו (Treviso), אלטינו (Altino) וקונקורדיה (Concordia) – קונקורדיה סגיטריה (Concordia Sagittaria) המודרנית. כמו גם מהאזור הכפרי הבלתי מוגן – שנמלטו מגלים רצופים של פלישות הוניות וגרמניות, מאמצע המאה השנייה עד אמצע המאה החמישית. הפלישה וההגירה האחרונה והמתמשכת ביותר לצפון חצי האי האיטלקי, זו של הלומברדים[2] בשנת 568, הייתה ההרסנית ביותר לאזור הצפון-מזרחי, כולל ונציה. היא גם הגבילה את השטחים האיטלקיים של האימפריה הרומית המזרחית, לחלק ממרכז איטליה וללגונות החוף של ונציה. יחד עם זאת, פלישת הלומברדים, הביאה לעירוב של עמים, סגנונות ושפות. בסביבות הזמן הזה, המדינאי והסופר קסיודורוס (Cassiodorus)[3] , מזכיר את לאקונות האינקולה ("דיירי הלגונות"), הדיג שלהם ומפעלי המלח שלהם וכיצד חיזקו את האיים באמצעות סוללות. באותם ימים היה האזור נתון להשפעתה של האימפריה הביזנטית, שמוסדותיה ישבו ברוונה (Ravena), שבחוף האדריאטי. כשנחלש כוחה של האימפריה הביזנטית בצפון איטליה, בסוף המאה השביעית, התכנסו קהילות הלגונה להגנה הדדית נגד הלומברדים, כדוכסות ונציה. רוונה והדוכסות היו מחוברים רק בדרכי ים, ועם מיקומה המבודד של הדוכסות, באה האוטונומיה הגוברת.

סחר במלח

הרפובליקה של ונציה הייתה פעילה בייצור ובמסחר של מלח, מוצרים מלוחים ומוצרים אחרים לאורך נתיבי מסחר. ונציה ייצרה מלח משלה עד המאה השביעית, אז החלו סוחרים ונציאנים לקנות מלח ממצרים, אלג'יריה, חצי האי קרים, סרדיניה, איביזה, כרתים וקפריסין. הם מכרו או סיפקו מלח וסחורות אחרות לערים בעמק הפו – פיאצ'נצה (Piacenza), פארמה, רג'יו, בולוניה, בין היתר – בתמורה לסלמי, פרושוטו, גבינה, חיטה רכה וסחורות אחרות. הקמת נתיבי הסחר הללו אפשרה לסוחרים ונציאנים לסחור במטענים יקרי ערך אחרים, כמו תבלינים.

727 – 1000 היווצרות וצמיחה

בני אותו ציבור שלימים יקרא "ונציה", ישבו בארקלאה (Eraclea) שלגדות הלגונה. גם כשהפך אזור ונציה היבשתי לחלק ממלכת הלנגומברדים, שמר אזור האיים על אופיו הרומי והוסיף לעמוד תחת ריבונותה של הקיסרות הרומית המזרחית. על האזור שנחשב לפרובינציה העשירית של רומא, היה ממונה איש צבא בדרגת "דוכס" (Dux). הייתה זו דרגה צבאית גבוהה, בהתחשב בכך שמדובר בקו החזית מול אויבי האימפריה הביזנטית, הלוא הם הלנגומברדים, הגותים והפרנקים. הממונה האדמיניסטרטיבי ישב בעיר רוונה, ששכנה לגדות הים האדריאטי, מדרום לוונציה. תושבי ארקלאה, התקוממו בשנת 727 כנגד הקיסר לאון ה-III,[4] ובחרו להם כשליט משלהם את מנהיג המתקוממים.[5] המנהיג הראשון של העיר, אורסו איפאטו (Orso Ipato), אושר על ידי ביזנטיון לאחר שקיבל את התואר "איפאטו" או קונסול, על ידי הקיסר הביזנטי. הוא קיבל את התואר "דוכס" (שהופך ל"דוגי" בניב המקומי), הוא הדוג'ה (Doge) הריבוני של ונציה. לדעת כמה מן החוקרים, הטריבונים הימיים לא השכילו להנהיג בעצמם את התושבים. בחירתו של מנהיג אחד הייתה לפי גישה זו, מעשה שנועד להקל על האוכלוסייה. הדוג'ה, שנבחר על ידי חברי "המועצה הגדולה של ונציה", הפרלמנט של העיר-מדינה, שלט לכל החיים. הוא נעזר בניהול המדינה במועצה של פקידים גבוהים ממונים. אולם במשך הזמן הלכה וגברה השפעתה של אצולה המורכבת מסוחרים ובעלי הון, שהצליחה להעמיד לצידו של הדוג'ה שורה של מועצות וועדות לתפקידים מנהליים ומשניים. הללו צמצמו את כוחו של הדוג'ה, ורוקנו את אספת העם מכול חשיבות.[6]

על האי מאלמוקו (Malamoco) ומאוחר יותר על האי ריאלטו  (Rialto) ועל רצועות האדמה הסובבות אותו, קמה העיר ונציה. כאן התרכזו כבר בראשית המאה התשיעית מוסדות השלטון המקומי וכאן התפתחו נמל מבטחים ומספנה לציי אניות, שניהלו מסחר ער בים האדריאטי ולאורך הנהרות אדיגה (Adige) ופו.

הדוג'ה נחשב במשך מאות שנים, כחלק מחצר הקיסר בקונסטנטינופול. במאות הראשונות לקיומה של ונציה היו הדוג'ים השליטים בפועל. אחדים מהם אף ניסו להגיע למעמד של שליטים אבסולוטיים ולייסד שושלות עצמאיות. מה שמנע מבעדם לתפוס את עמדות הכוח הללו, הייתה העובדה שהמשפחות השולטות, שנמנו על קבוצות אתניות שונות, שמרו כל אחת בקנאות על זהותה ועל האינטרסים שלה, לפחות ב-300 השנים הראשונות לאחר ייסוד ונציה.

בזמן שלטונו של תאודאטו (Teodato Ipato), הייתה ונציה נקודת השליטה הביזנטינית היחידה בצפון. השינויים הפוליטיים באימפריה הפרנקית החלו להשפיע על חלוקת התושבים לסיעות שונות: סיעה אחת הייתה פרו-ביזנטית. סיעה שנייה, רפובליקנית באופייה, האמינה שעל ונציה לפעול להשגת עצמאות. סיעה עיקרית נוספת, שזכתה לתמיכת הכנסייה הקתולית, הייתה פרו-פרנקית. אנשיה קיוו שפפין הגוץ,[7] מלכם הקרולינגי של הפרנקים, יספק לוונציה הגנה מהלומברדים. סיעה אחרת, קטנה יותר, הייתה פרו-לומברדית. אנשיה התנגדו להסתמכות על קשרים עם מעצמות מרוחקות והעדיפו לשמור על שלום עם הממלכה הלומברדית, הסמוכה לוונציה.

בשנת 764  נבחר לתפקיד הדוג'ה, מאוריציו גלבאיו (Maurizio Galbaio), הפרו ביזנטי. שלטונו הארוך של גלבאיו (764-787) הקפיץ את ונציה קדימה למקום של בולטות לא רק אזורית אלא בינלאומית, וראה את המאמץ המרוכז ביותר עד כה להקים שושלת. מאוריציו פיקח על הרחבת ונציה לאיי ריאלטו (Rialto).[8] ירש אותו בנו, ג'ובאני, שהתעמת עם קארל הגדול על סחר העבדים ונכנס לסכסוך עם הכנסייה הוונציאנית.

השלום של ניספורוס

בשנת 803 נחתם "שלום ניספורוס" (Pax Nicephori), בין קארל הגדול, קיסר האימפריה הפרנקית וניספורוס ה-I, הקיסר הביזנטי. לאחר מספר שנים של מגעים דיפלומטיים, הכירו נציגי הקיסר הביזנטי, בסמכותו של קארל הגדול במערב.[9]

ב-811 נבחר אגנלו פרטיצ'יפאציו (Agnello Participazio) לתפקיד הדוג'ה. בתקופת שלטונו התרחבה ונציה לכיוון הים הודות לבניית גשרים, תעלות, ביצורים ובנייני אבן, והעיר גדלה לצורתה המוכרת כיום. ארמון הדוג'ה (הראשון), משכנם של דוכסי ונציה, נבנה ב-820, בהנחיית בנו של אג'נלו, ג'וסטיניאנו פרטיצ'יפאציו (Giustiniano). שני סוחרים ונציאנים גנבו מאלכסנדריה את שרידי עצמותיו של מרכוס הקדוש, מחבר אחד מספרי הבשורה הנוצרית. בדרך חזרה הם נקלעו לסערה קשה בלב ים והתפללו לעזרתו של הקדוש. זמן קצר אחר כך נשמעה מן השמים הקריאה: "שלום לך מרכוס שליחי, כאן גופך ינוח" ומיד שככה הסערה. שרידי גופתו של מרכוס הובאו לוונציה ונקברו בכנסייה הראשית של העיר.^[10] סמלה של הרפובליקה מאז היה אריה מכונף, שאחד מטלפיו נשען על האוונגליון, ועליו רשומה הכתובת: "שלום לך מרכוס שליחי" (Pax Tibi Marce, Evangelista Meus). מאז נחשב המבשר, שהאריה המכונף הוא סמלו, לפטרונה של הרפובליקה.^[11]

בזמן שלטונו של יורשו, פייטרו טרדוניקו (Pietro Tradonico), החלה ונציה לייסד צבא, שכעבור שנים ישפיע על מסעי הצלב ועל הדומיננטיות שלה בים האדריאטי. אמנם, בשנת 814 בחוזה שנחתם בין קיסר ביזנטיון לבין קארל הגדול, עדיין ניתנה גושפנקא חוקית להשתייכותו של האי אל אזור ההשפעה הביזנטי, אולם כבר ב-23' בפברואר 840, נחתם ה"פאקטום לוטארי" ((Pactum Lotharii – הסכם בין הרפובליקה של ונציה והאימפריה הקרולינגית. מסמך זה היה אחד המעשים הראשונים שהעידו על ההפרדה בין הרפובליקה המתהווה של ונציה והאימפריה הביזנטית. לראשונה מופיעה ונציה כגוף מדיני עצמאי. בפעם הראשונה הדוג'ה, ביוזמתו, לקח על עצמו הסכמים עם העולם המערבי. האמנה כללה התחייבות מצד הוונציאנים לסייע לאימפריה במערכה נגד השבטים הסלאבים. בתמורה היא הבטיחה את הניטרליות של ונציה, כמו גם את הביטחון שלה מהיבשת. ונציה הבטיחה לא לקנות עבדים נוצרים באימפריה ולא למכור עבדים נוצרים למוסלמים. הוונציאנים החלו לאחר מכן למכור סלאבים ועבדים אחרים שאינם נוצרים ממזרח אירופה, במספר רב יותר. שיירות עבדים נסעו ממזרח אירופה, דרך מעברים אלפיניים באוסטריה, כדי להגיע לוונציה.[12] לסריסים היו ערך רב במיוחד ו"בתי סירוס" קמו בוונציה, כמו גם שווקי עבדים בולטים אחרים, כדי לענות על דרישה זו.[13] בתקופה זו נטבעו לראשונה מטבעות הנושאות את שם העיר. בתקופתו של אוטו ה-I טרדוניקו (Otto I. Tradonico), ונציה פרשה את חסותה על שאר איי הלגונה ועל השיט בים האדריאטי והתחילה למלא תפקידים של הגנה ושל שמירה מפני שודדי הים הסרצנים והנרנטינים (Narentines).[14] על פי רוב, מטעם הקיסרות הביזנטית.

ונציה מתפתחת למרכז מסחר

במהלך המאות הבאות ונציה התפתחה כמרכז מסחר, ששמחה לעשות עסקים גם עם העולם האיסלמי וגם עם האימפריה הביזנטית, שאליה הם נשארו קרובים. היא הייתה למקום מפגש בין ביזנטיון ובין הקיסרות הרומית הקדושה. דרכה התנהל המסחר עם הקיסרות ובתיווכה ועל אדמתה קיימו שתי הקיסרויות את המגע המדיני ביניהן.[15]

מפנה יסודי בתולדות ונציה חל משנבחר פייטרו אורסאולו השני (Pietro II Orseolo), לדוג'ה, בשנת 991 וכיהן במשרתו עד ל-1009. בתקופתו החלה התפשטות הרפובליקה לכיוון מזרח לאורך החוף האדריאטי הצפוני, שנמשכה ב-500 השנים הבאות. בשנת 993 נחתם הסכם בין רפובליקת ונציה לבין האימפריה הביזנטית, שבמסגרתו קיבלה ונציה מהקיסר בסיליוס ה-II, זכויות סחר בקונסטנטינופול, תמורת הובלת כוחות צבא ביזנטינים בספינותיה. ונציה הייתה ליורשת של העצמה הימית של ביזנטיון ולמעצמה הימית העיקרית בים התיכון. רובו של סחר הקיסרות רוכז בידיה. דרכי התחבורה בים התיכון המזרחי וממנו, ניתנו בידי אוניותיה, שרק הן יכלו לעמוד בפניה התקפות הערבים.

הסחר הימי הוונציאני בים האדריאטי הובטח על ידי כיבוש פאגאניה (Pagania) שבקלבריה של ימינו והערים לאסטובו (Lastovo), קורצ'ולה ודוברובניק – כיום בקרואטיה – כיבוש שאירע בשנת 998, בעקבות מתקפת שודדי ים שאירעה שנה קודם. בתום הכיבוש החל אורסאולו לקרוא לעצמו "דוכס הדלמטים" (Dux Dalmatianorum). בעקבות הניצחון, ב-9' במאי 1000, נקבע פסטיבל שנתי ונציאני – חג העלייה – (Festa della Sensa), לציון הניצחון. במסגרת פסטיבל זה, הפליגו הדוג'ה והבישוף של ונציה אל מעבר ללידו של ונציה, ערכו את "טקס נישואי הים" וברכו את מי הים: "לעצמנו ולכל אלה השטים בים – שיהיה שקט ורגוע". הבישוף של ונציה היזה מים קדושים על הנוכחים בטקס. יתרת המים הקדושים הייתה נשפכת אל הים, תוך חזרה על הפסוק: "תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר" (תהילים, נ"א, ט'). בשנת 1177, בתמורה לעזרתה של ונציה במאבק הכנסייה באימפריה הרומית הקדושה, הכניס האפיפיור אלכסנדר ה-III נופך סקרמנטי לטקס, כאשר הסיר את הטבעת מאצבעו ונתן אותה לדוג'ה, בבקשה שיזרוק אותה לים, כסמל לחתונה עם הים. זריקת הטבעת לים מתקיימת בכל שנה, עם אמירת הפסוק: "אנו מתחתנים איתך, הים, כסימן לאמת ושליטה נצחית" (באיטלקית: "Desponsamus te, mare, in signum veri Perpetuique Domini"), להכרזה כי ונציה והים חד הם.

בשנת 1000 הפליג צי רב עוצמה מוונציה, כדי לפתור את בעיית הפיראטים.

הצי ביקר בכל הערים הראשיות של איסטריה (Istria)[16] ודלמטיה (Dalmatia),[17] שאזרחיהן, מותשים מהמלחמות בין המלך הקרואטי סווטיסלב (Svetislav) ואחיו קרזימיר (Cresimir), נשבעו שבועת נאמנות לוונציה. דלמטיה נותרה רשמית תחת שלטון ביזנטי, אך אורסאולו, שהפך לדוכס דלמטיה, ביסס את הבולטות של ונציה על הים האדריאטי.[18] בעקבות יזמתו הצבאית, פרשה ונציה את שלטונה על הרי החוף של דלמטיה – הגרעין הראשון לאימפריה הקולוניאלית שלה. ב- 1002- שחרר אורסאולו את בארי (Bari) – במחוז פוליה, בדרום איטליה של ימינו- ממצור הצי המוסלמי.

במאות ה-11' עד ה-13' התעשרה ונציה הודות לשליטתה בסחר בין אירופה לבין הלֶבַֿנְט,[19] והתפשטותה נמשכה לים האדריאטי ומעבר לו. ב-1082, זכתה ונציה לפריבילגיות נוספות מאת קיסרי ביזנטיון, שהקנו לה את הריבונות הכלכלית על הקיסרות. מעתה ואילך, ואילך, לא היו עוד הוונציאנים נתיני האימפריה הביזנטית. האוניות הוונציאניות שוחררו ממסי מעבר והסחורות שייבאה מהמזרח, כגון שמן, משי, תבלינים וכותנה, שוחררו ממכס. לסוחרים הוונציאנים ניתנה רשות לרכוש רובע משלהם בקונסטנטינופול, ובו מחסנים ורציפי עגינה. פריבילגיות אלו חודשו מדי פעם בפעם מטעם קיסרי ביזנטיון, מאחר שוונציה הגנה על הקיסרות מפני סכנה של פשיטות של הצי המצרי ובייחוד מפני הסכנה שהייתה צפויה לה מצד מלכות הנורמנים בסיציליה, שהייתה ליריבה משותפת של ביזנטיון ושל ונציה. המאבק בין ונציה לבין הנורמנים על השלטון הימי, נמשך דורות רבים. ציי הנורמנים הוטבעו על ידי צייה של ונציה ב-1081, בדרומו של הים האדריאטי, ושוב ב-1109.

במאי 1081 יצא צבא נורמני בן 16,000 חיילים מברינדיזי, כבש את האי קורפו ואת העיר דורס (Dorres) השוכנת לחוף הים האדריאטי במפרץ דורס שבאלבניה של ימינו. בסמוך לעיר הביס הצבא הנורמני, צבא ביזנטי בפיקודו של אלכסיוס ה-I, קיסר האימפריה הביזנטית ביום ה-18' באוקטובר. בתום הקרב שלטו הנורמנים על חלקים מיוון, שלטון שהחזיק זמן קצר בלבד. בשנת 1084 חזרו הנורמנים בפיקודו של גיסקאר תפסו מחדש את קורפו ואת האי קפלוניה. הדוג'ה דומניקו סלוו (Domenico Selvo) עמד בראש צי שנלחם בנורמנים, אך הפסיד ואיבד תשע ספינות משוטים על אנשיהן – הספינות הגדולות והחמושות ביותר בצי המלחמה. סלוו הודח והצטרף למנזר הוונציאני, אולם בעקבות הקרב (ואולי גם בעקבות מותו של גיסקר, המנהיג הנורמני), נסוגו הנורמנים מהבלקן.[20]

ראו באתר זה: על הנורמאנים =- תולדות סיציליה בימי הביניים

בתקופת שלטונו של הדוג'ה אורדלאפו פאליירו (Ordelafo Faliero) נלחמה ונציה בממלכת הונגריה, בין 1105 ל-1115, וכבשה את זארה (זאדר) ואת סבניקו (שיבניק) בקרואטיה של ימינו.

ראו באתר זה: טיול בדלמטיה

שיבניק. צילום: גילי חסקין

ונציה ומסעי הצלב

ונציה הייתה מעורבת במסעי הצלב כמעט מתחילתם: כיבוש החוף הארץ ישראלי היה משימה קשה עבור ממלכת הצלבנים שהוקמה על ידי פרשים וחייל רגלים. אי אפשר היה לשים מצור של ממש על ערי החוף, שיכלו לייבא את אספקתן בדרך הים ממצרים, או מצור הכפופה לדמשק, אילולא עזרתן של מעצמות הים הצעירות והדינמיות, של איטליה. כוחה של אמלפי תש מאז נכבשה על ידי הנורמנים שנאחזו באיטליה הדרומית. ערים צעירות יותר פנו אל הים. הרגש הנוצרי, אהבת הרפתקאות וסיכוי טוב לרווחים, הביא לידי הקמתם של ציים שפנו לעבר ארץ הקודש. ממלכת הפרנקים חתמה תחילה על חוזים עם הפיזאנים והג'נובים, שהבטיחו לאיטלקים שלל ופריבילגיות מרובים בכיבושים העתידיים. ונציה היססה תחילה אם להכניס את ראשה למלחמה רבת סיכון, העלולה לקפח את עסקות הסחר המשגשגות שלה בלֶבַֿנְט המוסלמי. בסופו של עניין הושיטה גם ונציה את ידה למדינת הצלבנים. יהושע פראוור כותב כי "העיר של מרכוס הקדוש [ונציה], לא הייתה אדישה לצליל מארקות הכסף הממורקות". התערבותם של הציים האיטלקיים הכריעה את הכף לצד הצלבנים.[21]

כעשור לאחר מסע הצלב הראשון, פיקד הדוג'ה מויטאלה פאליירו דודוני, באופן אישי, על צי בן מאה ספינות ונציאניות, שיצא לסייע לבלדווין ה-I, מלך ירושלים ולסיגורד ה-I מגנוסון, מלך נורבגיה,[22] במצור על העיר צידון (בלבנון של היום).[23]

באוגוסט 1122 יצא מונציה הדוג'ה דומניקו מיקלה ה-II (Vitale Michiel II), אף הוא בראש צי של מאה ספינות שעליהן 15,000 איש, כדי לסייע לממלכת ירושלים הצלבנית. הצי הוונציאני הביס את הצי הפאטימי, סייע לכבוש את ערי החוף הסוריות ונחת בעכו.

הסכם וורמונד

הוונציאנים הכריזו בגאון שבאו להילחם לגאולת ארץ הקודש. דבר האל מנע מהדוג'ה, שהשתתף במצור ובכיבוש של צור (1124), מלסחוט את הכתר הצלבני.

במהלך המאה ה-12', קיבלו הוונציאנים זכויות סחר נרחבות ברחבי האימפריה הביזנטית, ובתמורה שירתו ספינותיהם את צורכי ביזנטיון בצי. הדוג'ה מיקלה עלה לרגל לירושלים ב-1123, שם נחתם "פקטום ורמונדי" (Pactum Warmundi), שהיה ברית בין רפובליקת ונציה לבין ממלכת הצלבנים ונקרא על שום הפטריארך ורמונד, שערך את החוזה, בהיעדרו של המלך בלדווין שהיה שבוי.^[24] ברית זו העניקה לרפובליקה זכויות סחר נרחבות, פטור ממסים על הסחר (למעט בהבאת צליינים) ועצמאות בחלקים ניכרים של ערים רבות בממלכה הצלבנית, שבהם התנהלו חיי הוונציאנים כאוטונומיה, על פי חוקי ונציה. הפקטום העניק לוונציאנים כנסייה משלהם, רחוב, כיכר, מרחצאות, שוק, מאזניים, טחנה ותנור משלהם, בכל עיר שבשליטת מלך ירושלים, מלבד בירושלים עצמה, שם האוטונומיה שלהם הייתה מוגבלת יותר. בערים האחרות הם הורשו להשתמש במאזניים ונציאנים משלהם, כדי לנהל עסקים ולסחור בעת מסחר עם ונציאנים אחרים. בעכו הוענק להם רבע מהעיר, שם כל ונציאני "יכול להיות חופשי כמו בוונציה עצמה". בצור ובאסקלון (אם כי אף אחת מהן עדיין לא נלכדה), הם קיבלו שליש מהעיר ושליש מהשטחים הכפריים שמסביב. הפריבילגיות הללו היו חופשיות לחלוטין ממיסוי. הם הורשו להשתמש בחוקים שלהם בתביעות אזרחיות בין ונציאנים. אם ונציאני נטרף או מת בממלכה, רכושו יועד להישלח בחזרה לוונציה, במקום להיות מוחרם על ידי המלך. כל מי שגר ברובע הוונציאני בעכו או במחוזות הוונציאנים בערים אחרות, יהיה כפוף לחוק הוונציאני. כל זאת תמורת סיוע ונציאני בהטלת מצור ימי על צור. המוסלמים אכן הובסו על ידי המצור הוונציאני בצור, ומאוחר יותר גם באשקלון.

טבח הלטינים

רבים באימפריה התקנאו בכוחה של הרפובליקה ובהשפעתה הרבה, כי נוכחות הסוחרים הוונציאנים פגעה בעסקים מקומיים רבים. בשנת 1171 חל משבר יסודי ביחסי ונציה וביזנטיון, משבר שהיה עתיד לערער ולשנות את כל מדיניותה של ונציה במזרח. הקיסר מנואל קומננוס ביקש להחזיר לקיסרות הביזנטית את הריבונות על חופי הים התיכון ובא לידי התנגשות עם האינטרסים של ונציה באותו אזור. מנואל שלל את כל זכויות הסוחרים הוונציאנים יושבי הקיסרות והתיר למקומיים לטבוח בהם ולשדוד אותם. גם הדתות השונות של הצדדים החריפו את המתח. ב-1171 תקפו הוונציאנים רובע בקונסטנטינופול שבו התגוררו אנשי גנואה, והחריבו אותו. הקיסר הגיב במאסר המוני של כל הוונציאנים ברחבי האימפריה, והחרמת רכושם. בעקבות לחץ ציבורי הורה הדוג'ה של ונציה על מסע נקמה, אולם הכוחות הוונציאנים התוקפים ניגפו במגפה שפרצה בשנת 1172. הכישלון הוביל לרציחתו של הדוג'ה ויטאלה מיקלה ה-II בידי המון העם הזועם ולרפורמה חוקתית שביטלה את מעמדו האוטוקרטי של השליט והנהיגה מערכת שלטונית רפובליקאית. מכיוון שנגרם נזק לונציה ומסחרה, הגיבה הרפובליקה בכריתת ברית עם הקיסר פרידריך ברברוסה,[25] עם האפיפיור ועם גוליילמו ה-II (Guglielmo II) מלך סיציליה,[26] שהכיר בריבונותה ובזכויותיה בים האדריאטי. אף על פי שיחסי ונציה עם ביזנטיון שופרו אחרי מותו של מנואל (1180), שיורשיו חידשו את ההסכמים הקודמים ופיצו מעט את סוחרי ונציה, גמלה החלטתם של מנהיגי העיר, להבטיח את הסחר עם המזרח, שהוא מקור עושרם, על ידי מסע כיבוש צבאי.

הדומיננטיות של הסוחרים האיטלקיים גרמה לטלטלה כלכלית וחברתית בביזנטיון: היא האיצה את דעיכת הסוחרים הילידים העצמאיים, לטובת יצואנים גדולים, שנקשרו לאצולת הקרקעות, שבתורה צברה יותר ויותר אחוזות גדולות. יחד עם היהירות הנתפשת של האיטלקים, היא עוררה טינה עממית בקרב המעמד הבינוני והנמוך, הן בכפר והן בערים.

היחסים בין הצדדים נותרו מתוחים ועל סף מלחמה ישירה. כאשר תקף את קונסטנטינופול אנדרוניקוס קומננוס ה-I (Andronikos I Komnenos) ב-1182, כדי ליטול לעצמו את כס הקיסר, הוא לא מנע מההמון לתקוף את האיטלקים בעיר – בעיקר משפחות של סוחרים מונציה, מגנואה  ומפיזה – הקתולים הרומאים של קונסטנטינופול ששלטו באותה תקופה בסחר הימי ובמגזר הפיננסי של העיר. למרות שמספרים מדויקים אינם זמינים, עיקר הקהילה הלטינית, שהוערכה אז ב-60,000, נמחקה או נאלצה לברוח. במיוחד הקהילות הגנואניות  והפיזניות נהרסו, וכ-4,000 ניצולים נמכרו כעבדים לסולטנות רום (הטורקית). עשרות אלפי ונציאנים שישבו בעיר נהרגו, נכלאו או גורשו, ורכושם הוחרם – אירוע שהעלה את חמתה של הרפובליקה. הטבח החמיר עוד יותר את היחסים והגביר את האיבה בין הכנסיות הנוצריות המערביות והמזרחיות, ובעקבות זאת החל ברצף של פעולות איבה בין השתיים. על אף שהסחר חודש במהרה, העוינות בין המעצמות נותרה על כנה.

ב-1' בינואר 1193 נבחר אנריקו דנדולו (Enrico Dandolo) לדוג'ה של ונציה, על אף גילו המתקדם ועוורונו.[27] למרות גילו (85 בעת מינויו), חדות חשיבתו וכוחו הפיזי, הפכו את דנדולו לאחד הדוג'ים החשובים בהיסטוריה של ונציה. שנתיים לאחר מינויו, בשנת 1194, יזם דנדולו רפורמה במטבע הוונציאני.[28] דנדולו שינה את הרכב המטבע וקבע כי הגרוסו יהיה עשוי 98.5% כסף טהור על מנת להבטיח את היותו מטבע סחיר ברחבי אירופה והמזרח התיכון. ואכן, במהרה הפך המטבע למטבע המרכזי ששימש את הסוחרים בים התיכון, דבר שהעלה את קרנה, השפעתה ועוצמתה של ונציה.

נקמת מסע הצלב ה-IV

אינוקנטיוס השלישי – (Innocent III) ירש את האפיפיורות ב-1198, ומיד דרש מסע-צלב נוסף. קריאתו נתקלה בהתעלמות גדולה בין שליטי אירופה: הגרמנים נאבקו נגד האפיפיור ואנגליה וצרפת היו שקועות במלחמות אחת כנגד השנייה. בסופו של דבר, אורגן לבסוף צבא צלבני בצרפת ב-1199. הרוזן האיטלקי בוניפציו ממונפראט (Boniface of Montferrat). ומנהיגים אחרים שלחו שליחים לוונציה, גנואה  וערי-מדינה אחרות, כדי להסדיר חוזה משלוח למצרים, מטרת המסע.

בשנת 1202 הגיעו האבירים המשתתפים במסע הצלב הרביעי לונציה, אולם לא היה להם די מימון לשלם לספינות האמורות לקחת אותם לארץ הקודש. בשל כך הציע הדוג'ה אנריקו דנדולו, כי התמורה לשירותי הרפובליקה, תהיה מצור צלבני על זארה (היום זאדאר – Zadar  שבקרואטיה), שמרדה בוונציה ב-1183, והייתה תחת הגנתו של אימרה ה-I (Első Imre), מלך הונגריה.[29] שני הצדדים הסכימו ודנדולו, בטקס חגיגי שנערך בבזיליקת סן מרקו, הסכים להצטרף למסע הצלב ולממן אותו, והפך לאחד ממנהיגי מסע הצלב. ההכנות לחתימת ההסכם נערכו שנה שלמה, שבה הוונציאנים בנו הרבה ספינות ואימנו את החובלים שלהן, ובו זמנית ניהלו את עסקי המסחר של עירם. ונציה הסכימה להעביר 33,500 צלבנים ו-4,500 סוסים – מספר שאפתני ביותר.

הצלבנים יצאו לזארה וכבשו אותה עבור ונציה ב-15' בנובמבר 1202.

ז

מן קצר לאחר מכן אלקסיוס ה-IV אנג'לוס (Alexios Angelos), בנו של קיסר האימפריה הביזנטית איזאקיוס ה- (Isaac II Angelos) הגיע אל העיר, וההנהגה ה"חילונית" של מסע הצלב הסכימה לתקוף את קונסטנטינופול ולהושיב את אלקסיוס על כס הקיסרות, בתמורה לסיועה של האימפריה בהמשך מסע הצלב.

לאחר השלמת משימה זו נשלחו הצלבנים לתקוף את קונסטנטינופול, בהנהגת הדוג'ה העיוור, בן התשעים, כנקמה על טבח האזרחים הוונציאנים שישבו בה ב-1182. הכוח אשר הוביל דנדולו היה משמעותי ביותר, משום שהוא היווה את הזרוע הימית של מסע הצלב והשלים את הכוח היבשתי, אשר סיפקו האבירים בראשות בוניפציו ממונפראט ובלדווין ה-I. הכוח הימי של ונציה במסע הצלב הרביעי כלל חידושים טכנולוגיים רבים אשר הדהימו הן את עמיתיו והן את אויבי מסע הצלב. ישנן עדויות סותרות על תפקידו של דנדולו במסע בצלב הרביעי. מקורות היסטוריים ביזנטיים וכנסייתיים נוטים לתאר את דנדולו כמנהיג ערמומי, המונע מתוך רגשות טינה כלפי האימפריה הביזנטית ובשל עוורונו, הוא הסב את יעד מסע הצלב ממצרים לקונסטנטינופול, על מנת להביא את ונציה להישגים טריטוריאליים ומסחריים. מנגד, מקורות היסטוריים של צלבנים שלחמו עם דנדולו, מתארים אותו כמנהיג חכם ונוצרי אדוק, אשר הצלחת מסע הצלב היה בראש מעייניו. מקורות אלה מצביעים על כך שקבלת ההחלטות במסע הצלב היו משותפות ולא תחת הנהגתו של דנדולו, ולכן אין לראות בו אחראי להטיית מסע הצלב ולכישלונו.[30]

קונסטנטינופוליס נכבשה ונבזזה ב-13' באפריל 1204.

צלבנים בזזו את העיר במשך שלושה ימים, שבמהלכם נהרסו או נגנבו הרבה עבודות אומנות יווניות ורומיות עתיקות, לרבות אלו שנשמרו בתוך הארמון הגדול של קונסטנטינופול (פלאטיום מאגנום). הוונציאנים שליוו את הצלבנים, נטלו לעצמם נתח נכבד מהביזה.[31] ידועים במיוחד פסלי סוסי מרקוס הקדוש, שנשלחו לונציה והוצבו בחזית בזיליקת סן מרקו, שם מוצבים העתקים שלהם עד היום (המקור בבזיליקה). למרות שבועתם והאיום להחרמה, הצלבנים חיללו את המקומות הקדושים באופן שיטתי ובברוטליות, בעיקר על מנת להעביר שרידי קדושים למדינות אירופה. כאשר שמע האפיפיור אינוקנטיוס על מעשיהם של הצלבנים, הוא התמלא בבושה וגער בהם בחומרה. לכידת קונסטנטינופול תוארה כאחד ממעשי השוד הרווחיים והמחפירים ביותר של עיר בהיסטוריה.

בין 1205 ל-1207, לאחר נפילת האימפריה הביזנטית, השתלטה רפובליקת ונציה על טריטוריות בים הָאִגֶאִי, ביניהן האיים כרתים (קנדיה) ונגרופונטה (Negroponte), כיום אוביה (Euboea). עיר הליבה הנוכחית של חאניה בכרתים היא ברובה בנייה ונציאנית, שנבנתה על גבי חורבות העיר העתיקה סידוניה (Sidonia). בעקבות כיבוש העיר, הקימו הצלבנים, במקומה של האימפריה הביזנטית, מדינה קתולית שנקראה "האימפריה הלטינית", כאשר שלוש שמיניות משטחי האימפריה עברו לשליטת ונציה. הובטחה לה ההגמוניה על המסחר ועל דרכי התחבורה בים התיכון המזרחי. אימפריה זו התקיימה בידיה של ונציה עד תקופת הכיבושים העות'מניים ובחלקה עד למאה ה-19'. הניב הוונציאני העשיר את לשון הספנות בכל רחבי הים התיכון, במונחים לאין ספור, עד כדי יצירת מעין "לינגווה פרנקה" (lingua franca).

האימפריה הביזנטית, שקודם לכן עמדה בכמה התקפות של פולשים מוסלמים על אסיה הקטנה וחבל הבלקן, לא הצליחה להשיב לעצמה את מעמדה, ובסופו של דבר נכבשה על ידי הטורקים העות'מאנים בשנת 1453..

בין המאה ה-9' למאה ה-12', התגבשה גם צורת השלטון הפנימי בוונציה. משטר מדיני-חברתי זה היה מיוחד במינו ושונה לחלוטין מן המערכת הפיאודלית של רוב ארצות אירופה המערבית בימי הביניים ושל המלוכות שצמחו ממנו אחר כך. בניגוד לשאר הערים החופשיות באיטליה של ימי הביניים, נמנעה בוונציה התפתחות, הן של דמוקרטיה והן של שלטון יחיד, רודני או נסיכי. במקומם בא שלטון של אוליגרכיה אריסטוקרטית, שהפכה לכת סגורה.

בשנת 1172 הוקמה "המועצה הגדולה", שהייתה ארגון פוליטי של הרפובליקה של ונציה עד 1797. זו הייתה האספה הפוליטית הראשית, האחראית לבחירת רבים מהמשרדים הפוליטיים האחרים והמועצות הבכירות שניהלו את הרפובליקה, וכן העברת חוקים והפעלתם ופיקוח שיפוטי. לאחר הנעילה (Serrata) של 1297, החברות בה הוקמה בזכות תורשתית, בלעדית למשפחות הפטריקיאניות (בנות המעמד הגבוה), הרשומות בספר הזהב של האצולה הוונציאנית. המועצה הגדולה הייתה ייחודית באותה תקופה, בשימוש בהגרלה להצעת מועמדים, שלאחר מכן הצביעו עליהם.

ההתנגדות לשלטון האבסולוטי של הדוג'ה, גרם בשנת 1130 לשינוי המשטר בוונציה לקומונה (Comune), שבה אספת העם קובעת את סדר היום, לצד הדוג'ה. המשפחות השליטות מאסו בניסיון הדוג'ים להשתלט על מרכז הכוח הפוליטי בוונציה, לאור העובדה ששליטי ונציה, שנחשבו עד אז לחלק מחצר הקיסרות הביזנטית, נאלצו להתאים עצמם לאינטרסים שהיו לעתים שונים משל השליטים המקומיים. דפוס שלטון זה (קומונה), אינו המצאה ונציאנית, אלא סוג של ממשל שהיה נפוץ באיטליה באותה תקופה. שיטת ממשל זו, מצד אחד הגבילה את כוחו של הדוג'ה ומצד שני היא העניקה לו די סמכויות להתדיין עם שליטים אחרים במעמדו, במיוחד עם נציגי האימפריה הביזנטית. דפוס הקומונה קבע, אם כן, כינוס מועצה בוחרת ומפקחת על השליט, דבר שהיו לו השלכות רבות, גם על הניהול השלטוני. נקבעו מסגרות אדמיניסטרטיביות של ארגון למופת, שבבסיסו מערכת של משרדים ממשלתיים, המתמחים, כל אחד בתחומו: משפט, מסחר, מיסים, פיקוח על מוצרים ועוד.[32] ב-1143 הוקמה בוונציה  "מועצת חכמים", שנקראה אחר כך "המועצה הגדולה" ועליה הוטלו תפקידי החקיקה.

להבדיל משאר ערים איטלקיות, לא הייתה לה לוונציה אצולה של בעלי-אחוזות, בתוך מעמד-הסוחרים החדש שלה. אף כי חברי המועצה הגדולה, גאים היו לראות עצמם בתור אצילים, הרי משך דורות על דורות עסקו במסחר ולא ראו כל פחיתות-כבוד בדבר. בתורת סוחרים הבינו את האומנים ובעלי-המלאכה שעמהם באו בקשרי מסחר, ופיקחותם עמדה להם לשתפם בחגיגות הדתיות והפטריוטיות שהיו מסממני-החיים של ונציה. כמעט ולא היו בוונציה רציחות מדיניות, לא היו מרידות פרולטאריות, ורק מעט-ביחס מן היריבות בין קבוצות, ששיבשו את הליכי קבלת-ההחלטות בשאר ערים רפובליקאיות.[33]

1204 – 1350 תור הזהב של מסחר וכוח

ראה באתר זה: השלום המונגולי

בשנת 1221 חתמה ונציה על הסכם סחר עם האימפריה המונגולית – המעצמה האסייתית הגדולה של אותה תקופה. לאחר הכיבוש המונגולי וייצוב האימפריה היבשתית הגדולה בעולם, התקיים באירואסיה "השלום המונגולי" (Pax Mongolica). דרכי הסחר היבשתי הנקראות "דרכי המשי" נפתחו, והסחורות זרמו מקוריאה ווייטנאם ועד הונגריה. בתקופה זו יצא מרקו-פולו למסעותיו מוונציה לסין. גם למעצמה ימית כמו ונציה היה חלק בשלל, כשהביאה סחורות בחלק מהלבנט ומהים השחור לאירופה ולהפך. מהמזרח הובאו סחורות כמו משי, כותנה, תבלינים, סמים, דוחן, פנינים, חרסינה ונוצות בתמורה לסחורות אירופיות, כמו דגן, מלח, כסף, בדים עדינים, סוסים, פשתן וסחורות אחרות. סחורות מזרחיות רבות הובאו דרך נמלים ונציאנים, מה שהפך את ונציה לעיר עשירה ומשגשגת מאוד. אולם המושבות, גדולות כקטנות, לא היו רק תחנות בדרך המסחר. הוונציאנים השתדלו להפיק מהן רווחים, או לפחות לדאוג לכך שאחזקתן לא תגרום להם הפסדים. המוצרים שהפיקו המושבות הצטרפו למוצרי המותרות שייבאה ונציה מן המזרח במערך מסחרי-יצרני, שהקפיטליזם המסחרי הגיע בו לתחכום מירבי. פרט לאי כרתים, שבו הייתה התיישבות גדולה יחסית של ונציאנים, נוהלו המושבות על ידי קבוצה מצומצמת של נושאי משרות שנבחרו מקרב אצילי ונציה במועצה הגדולה של המטרופולין.^[34]

מאמצע המאה ה-13' הועמדה האימפריה הקולוניאלית של ונציה בפני ההתעוררות הלאומית-מדינית המחודשת של היוונים מזה והתחרות המסחרית והמדינית של גנואה מזה. בינתיים הגנואנים, שראו בכיבוש קונסטנטינופול משום איום על האינטרסים שלהם, כרתו ברית עם קיסרות ניקאה[35] והצליחו ב-1260, במאמץ רב להשיב את השלטון הביזנטי לקונסטנטינופול ולדחוק את רגלי הוונציאנים מהטריטוריות החדשות שכבשו. אובדן קונסטנטינופול וכן הזיכיונות הרבים שהשיגה גנואה מידי היוונים, חיבלו במסחרה של ונציה. הרפובליקה ניסתה לשוב לקונסטנטינופול והקימה נגד ביזנטיון את האפיפיורות ואת בית אנז'ו, שליטי איטליה הדרומית. ונציה הצליחה, הודות לכוחה הימי הרב, להחזיק ברוב עמדותיה בים הָאִגֶאִי ובשליטה על הגישה אל מצרי הדרדנלים והבוספורוס אל הים השחור.

ונציה נאלה להתמודד עם ענקי סחר נוספים, כמו פיזה וגנואה, על השליטה בתחנות הסחר של הים התיכון. הונציאנים הבינו שהאיים הדלים במשאבי הטבע עליהם ישבו, לא יביאו למדינתם חוסן כלכלי. הם הבינו שאם ישתלטו על שווקי המזרח, הם יוכלו להוות תחנת ביניים במעבר של סחורות מאסיה לצפון אירופה. לשם כך הקימו צי משוכלל, מערך של סוכנים בתחנות מסחר אסטרטגיות, טכניקות מתקדמות של ניהול ספרים, מערך של ביטוח להובלת סחורות ובניית אוניות סחר ואוניות מלחמה. מלחמת סבאס הקדוש (1256–1270) הייתה סכסוך בין הרפובליקות הימיות האיטלקיות היריבות של גנואה (בסיוע בעלי ברית) לבין ונציה (בסיוע בעלי ברית) על השליטה בעכו ובממלכת ירושלים. ב-1264 הטביעו הוונציאנים את הצי הגנואזי  ליד טראפני (Trapani) במערב סיציליה, ואילצו את שליטי קונסטנטינופול להרשות לסוחרי ונציה ושוב ולהתיישב בעיר.

בשנת 1294 פרצה מלחמה נוספת בין ונציה לבין גנואה. במקביל בזז קיסר האימפריה הביזנטית אנדרוניקוס השני  (Andronikos II) את כרתים ואסר את הוונציאנים בקונסטנטינופול. בתגובה על מעשים אלה תקף הצי הוונציאני את גלאטה (Galata) שבקונסטנטינופול וצר על הארמון הקיסרי בבלכרנאה. הדוג'ה פייטרו גראדניגו (Pietro Gradenigo) שלח 68 ספינות לתקוף צי של גנואה באיסקנדרון (İskenderun, כיום בגבול טורקיה-סוריה). ב-1298 חדר הצי הגנואזי  לים האדריאטי, שהיה בשליטתה הבלעדית של ונציה, פגש את הצי הוונציאני ליד האי קורצ'ולה (Curzola) והנחיל לו תבוסה גדולה. לבסוף בשנת 1299 נאלצו הוונציאנים לחתום על הסכם שלום עם גנואה. הייתה זו המלחמה הראשונה עם גנואה, מבין שלוש. האבסורד הוא שבין הערים מפרידים בקושי 400 קילומטר נוחים למדי למעבר רגלי, אך בין הערים המלחמות נערכו רק במרחקים עצומים, כמאבקים ימיים, כיאה למעצמות ימיות.

המוות השחור

ההיסטוריה של ונציה קשורה קשר הדוק להיסטוריה של המגפה, והתנסויותיה של העיר עם המחלה עיצבו את החברה, התרבות ונהלי בריאות הציבור שלה ושל העולם במשך מאות שנים קדימה.

ונציה הייתה אחת הערים הגדולות באירופה, ובאמצע המאה ה-14' הייתה צפופה בפליטים מהרעב באזור הכפרי בשנת 1347 ומרעידת האדמה בינואר 1348. המגפה שהגיעה למסינה על גבי ספינות גנואזיות שנמלטו מעיירת סחר העבדים הגנואזית קפא (Kaffa) שבחצי האי קרים, עוד באוקטובר 1347. העיר שהייתה תחת מצור מונגולי, נפגעה מהמגפה כשגופות חולים הושלכו לבין חומות העיר. מאימת המגפה ברחו תריסר ספינות גנואזיות  לסיציליה, כשהן מביאות את המוות השחור איתן למסינה. תוך חצי שנה, באפריל 1348, הגיעה המגפה לוונציה הצפופה עם ספינות גינואזיות, ותוך זמן קצר הרחובות הפכו זרועים בגופות החולים, הגוססים והמתים, ובריחות הבוקעים מבתים שבהם ננטשו המתים. בין 25 ל-30 בני אדם נקברו מדי יום בבית הקברות ליד ריאלטו, וגופות הועברו לקבורה באיים בלגונה על ידי אנשים שנדבקו בהדרגה מהמגפה ומתו בעצמם. מעריכים שייתכן שעד 50% מכמאה אלף תושבי העיר מתו. כל כך הרבה ונציאנים ברחו מהעיר, כולל פקידי המדינה, עד ששאר חברי מועצות העיר אסרו על הוונציאנים לעזוב את העיר ביולי, על ידי איום באובדן תפקידם ומעמדם אם יעזבו, כדי למנוע את קריסת הסדר החברתי.

בתגובה להתפרצות, הרשויות הוונציאניות יישמו אמצעי הסגר קפדניים, שכללו בידוד אנשים נגועים ובני משפחותיהם באזורים ייעודיים. במהלך התפרצויות מאוחרות יותר, הם אפילו קבעו אי הידוע בשם לאזרטו (Lazzaretto) – האי של אלעזר הקדוש, שאליהם היו שולחים אנשים להסגר. בעיר הטילו תקנות בריאות מחמירות, כמו חובת רחצה ושריפת בגדים מזוהמים, כדי לנסות למנוע את התפשטות המחלה. למרות הצעדים הללו, המוות השחור המשיך לפגוע באזרחים רבים של ונציה. דרך נוספת שהמוות השחור הותיר את חותמו על ונציה והעולם הייתה המילה ששמענו לעתים קרובות בשנים האחרונות – "הסגר", "קרנטינה". מקור ההסגר באי לאזרטו בוונציה בתקופת המגפה. השם קרנטינה בא מהביטוי האיטלקי "Quaranta Giorni", שפירושו "40 יום". באותו זמן, הרפובליקה הוונציאנית יישמה מדיניות של דרישה מכל הספינות המגיעות לעיר, לעגון מחוץ לעיר למשך 40 יום לפני שאפשרה לנוסעים ולצוות להיכנס לעיר. תקופת בידוד זו נועדה למנוע את התפשטות המגפה מנמלים זרים והייתה ידועה כ"קרנטינה" באיטלקית. שיטה זו הוכיחה את עצמה כיעילה למדי בשליטה בהתפשטות מחלות ובמהרה אומצה ברחבי אירופה. עם הזמן, תקופת הבידוד השתנתה, אבל המונח "קרנטינה" נשאר.

מסכות המגפה של ונציה הן חלק ייחודי מההיסטוריה והתרבות של העיר. מסכות אלו נחבשו על ידי רופאים במהלך התפרצויות המגיפה, במיוחד בהתפרצויות המאוחרות של המאות ה-17' וה-18'. המסכות הידועות גם בשם "מסכת הרופא" או "מסכת המקור", כיסו את הפנים ובחזיתן היה מקור דמוי ציפור, העשוי מעור או מתכת, שכיסה את אפו ופיו של הלובש אותו. ה"מקור" היה מלא בעשבים ארומטיים, כמו נענע, ציפורן ועלי כותרת של ורדים. האמינו כי אלה מגנים על הלובש מפני הריח הנורא של מחלה ומוות שנחשבו כמפיצים מחלות. למסכות המגפה היו גם עיניות זכוכית, שאפשרו לחובש אותן לראות, תוך הגנה על עצמו מפני המחלה. כדי להגן עוד יותר על הרופאים, בנוסף למסכות אלו, הם היו עוטים גלימות ארוכות וכפפות ידיים, כדי לכסות את העור ככל שיכלו. אין הוכחה ודאית עד כמה המסכות הללו היו יעילות בהגנה מפני התפשטות המחלות, אבל הן הפכו לסמל חשוב לתגובתה של ונציה למוות השחור. היום הלבוש ומסכות הרופאים הם סמל של העיר והם תחפושת פופולרית במהלך חגיגות הקרנבל השנתי.

ראובאתר זה: קרנבל ונציה

מלחמות הסחר על הנתיב המזרחי

גנואה רצתה להקים מונופול מוחלט של סחר באזור הים השחור (המורכב מתבואה, עצים, פרווה ועבדים). כדי לעשות זאת, היא הייתה צריכה לחסל את האיום המסחרי שהציבה ונציה באזור זה. גנואה יזמה סכסוך מתמיד עם ונציה, אחרי קריסת ההגמוניה המונגולית על נתיב הסחר של אסיה התיכונה, שהיה עד כה מקור עושר משמעותי עבורה. משהמונגולים (למעשה הטטארים מאורדת הזהב – יורשי המונגולים) איבדו את השליטה על האזור, הסחר הפך להיות הרבה יותר מסוכן והרבה פחות רווחי.[36] למלחמה היו תוצאות מעורבות. ונציה ובעלות בריתה ניצחו במלחמה נגד המדינות היריבות באיטליה, אולם הפסידו במלחמה נגד מלך הונגריה לואי הגדול, שהביאה לכיבוש ההונגרי של ערי דלמטיה.

בין 1350 ל-1355 התחדשה המלחמה בגל נוסף, ובין 1378 ל-1381 נלחמה ונציה בגנואה  בשלישית. ב-1380 הגיעו הגנואזים, בהנהגת האדמירל פייטרו דוריה (Pietro Doria), עד פאתי הלגונה שמדרום לוונציה ונעצרו רק ליד קיוג'ה (Chioggia). אחד הפתחים החשובים, שחיברו את הלגונה לים האדריאטי. הם צרו על ונציה במשך שנה תמימה, אך הוונציאנים  לא נשברו. כל אנשי העיר, עשירים ועניים, משפחות מייסדות וחדשות, נרתמו למאמץ המלחמתי. מלאי המזון אזל, הנזקים הכלכליים היו עצומים, אך בני ונציה התגייסו לצי שארגן האדמירל ווטור פיזני (Vettor Pisan) ועשירי העיר תרמו מכספם לחימוש הספינות. ב-21' ביוני 1381, הכתה ונציה את הצי הגנואזי בקרב קיוג'ה, על אף שהלחימה נמשכה עוד כשנה, והסתיימה פורמלית ב-8' באוגוסט 1381, אז חתמו ונציה וגנואה על הסכם השלום של טורינו. לכאורה לא נתן חוזה זה יתרון משמעותי לאף אחד מהצדדים, אך בפועל סיים את התחרות הארוכה בין ונציה לגנואה על הסחר הימי: אחריו לא הייתה עוד גנואה גורם משמעותי בסחר בים האדריאטי. ונציה נטלה מאימפריית גנואה את עמדת הכוח במזרח הים התיכון, אך גם שילמה מחיר גבוה: היא ויתרה על דרישותיה בדלמטיה, הכירה בזכויות של גנואה על קפריסין והאי טנדוס (בוזג'אאדה) נקבע כאזור ניטרלי.[37] מלחמת קיוגה ציינה עבור הוונציאנים את הרגע בו הפכו לעם מאוחד. למעמד השליט נכנסו, כמחווה על מאמציהן, שלושים משפחות חדשות, שהצליחו להשתלט על מעמד הדוג'ה (עד 1612).

לאחר קרב קוסובו ב-1389, העות'מאנים כבשו את רוב הבלקן והקטינו את האימפריה הביזנטית לאזור המקיף את מחוז קונסטנטינופול, אותו חסמו מ-1394 ואילך. בעיני הבויארים (האצילים) הבולגרים, העריצים ושליטי הבלקן העצמאיים האחרים, מסע צלב חדש היה יכול להיות הזדמנות מצוינת להפוך את מהלך הכיבוש העות'מאני על כנו ולהחזיר את הבלקן מהשלטון האסלאמי לחיק הנצרות. בנוסף, קו החזית בין האסלאם לנצרות נע באיטיות לעבר ממלכת הונגריה. ממלכת הונגריה הייתה עתה הגבול בין שתי הדתות במזרח אירופה, וההונגרים היו בסכנת תקיפה בעצמם. הרפובליקה של ונציה חששה שהשליטה העות'מאנית בחצי האי הבלקני, שכלל שטחים ונציאנים כמו חלקים ממורה ודלמטיה, תפחית את השפעתם על הים האדריאטי, הים היוני והים הָאִגֶאִי.

ב-1393 כבשו צבאותיו של מוראט ה-I, סולטאן האימפריה העות'מאנית, את העיר טַרְנוֹבוֹ (Ternovo) שהייתה בירתה של האימפריה הבולגרית השנייה.[38] הצאר הבולגרי איוון שישמן נמלט לניקופול ועמד במשך שנתיים נוספות במתקפות העות'מאניות. ב-1395 נכבשה ניקופול ואיוון שישמן הוצא להורג בעריפה. האפיפיור בוניפאציוס ה-IX הכריז על מסע צלב חדש נגד הטורקים, למרות שהפילוג המערבי פיצל את האפיפיורות לשניים, עם אפיפיורים יריבים באביניון שבצרפת וברומא האיטלקית, והימים שבהם לאפיפיור הייתה הסמכות לקרוא למסע צלב חלפו מזמן. ונציה סיפקה צי ימי לתמיכה בפעולה, בעוד ששליחים הונגרים עודדו את הנסיכים הגרמנים של הריין, בוואריה, סקסוניה וחלקים אחרים של האימפריה, להצטרף. זיגמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, הנהיג צבא צלבני של כוחות הונגרים, קרואטים, בולגרים, וולאכיים, צרפתים, בורגונדים, גרמנים ומגוון כוחות (בסיוע הצי הוונציאני). ב-25' בספטמבר 1396 נערך קרב ניקופוליס, במהלכו הביסו העות'מאניים את הקואליציה הנוצרית, במחיר נפגעים כבד לשני הצדדים. לאחר הקרב נסוגו הכוחות הנוצרים, מה שהוביל לסופה של האימפריה הבולגרית השנייה.

ונציה מתרחבת ביבשת

ונציה, שהייתה מבודדת על-ידי הלגונות שלה ועד למאה ה-14' לא הטרידוה שום התחייבויות מדיניות או טריטוריאליות ביבשת, ריכזה את כל מעייניה בסחר מעבר לים. ספינות ונציאניות טיפלו בחלק גדול מתנועת עולי-הרגל לארץ-הקודש; סוכנים ונציאנים היו קונים תבלים הודיים, שטיחים, אריגי-דמשק ועדיים באלכסנדריה ובביירות, עץ ופרוות מסקנדינביה, צמר מאנגליה, אריג מפלאנדריה ויין מצרפת. היא הקימה לה קיסרות של תחנות-מסחר בים הָאִגֶאִי ובלֶבַֿנְט, וכך נעשתה העשירה ביותר בכל מדינות-הערים האיטלקיות ואגב כך גם הפחות איטלקית שבהן. השווקים שלה היו שוקקים המולה קוסמופוליטית ובני כל הלאומים נתקבלו בהם בברכה: מעטים היו המקומות המשוחדים פחות נגד יהודים, ואפילו כופרים מוסלמים היו בני-חורין לקנות ולמכור שם.

בתחילת המאה ה-15' חל שינוי הדרגתי בפעילותה ובאופייה של הרפובליקה. חשיבותם של שטחי הקרקע יבשתיים הסמוכים לוונציה, גדלה. אזורים אלה, שנקראו "טרה פרמה" (terra ferma – אדמה יציבה) הפכו אותה ממעצמה ימית בלבד, למעצמה אירופית שהיא גם בעלת טריטוריה ביבשת. ונציה החזקה, בעלת יכולת צבאית ופיננסית אדירה, הפנתה את מבטה אל היבשת והפכה למדינה  בעלת עושר רב. הרפובליקה השתלטה על ערים חזקות ועשירות כמו פדובה, ורונה, ויצ'נזה, טרביזו, אודינה וברשיה. ונציה הפכה לאיום אסטרטגי למדינות השכנות: מילנו, פירנצה, מדינת האפיפיור ואף צרפת. הודות לחקלאות ולתעשייה שפותחו בטרה פרמה. חוזק בסיסה הכלכלי של הרפובליקה, שהסחר שלה עם הלֶבַֿנְט פחת. השמירה על טרה פרמה מכיבוש זר דרשה הקמה של צבא קבע יבשתי בן אלפי אנשים. שמירה על התנהגות לא תוקפנית ביבשת, בשילוב עם בניית ביצורים מודרניים, הקלו על ונציה לגייס ביבשה שכירי חרב רבים בעת צורך: ונציה הייתה מסוגלת לגייס כוחות רגלים גדולים מאוד, עד כ-10,000 איש, בהתראה קצרה ובמלחמות ארוכות, וגם הרבה יותר מכך: יותר מ-30,000 איש. בנוסף הקימה הרפובליקה מיליציות בטרה פרמה, שהתבססו על מקומיים והגיעו לכדי 20,000 איש, בעיקר לשימוש כחילות מצב. להם נוספו אחרי 1560 עוד 18,000 חיילים במושבות שמעבר לים.

הוונציאנים הרחיבו את הרפובליקה לאזורים באיטליה ולאורך החוף הדלמטי, מאיסטריה ועד אלבניה, שאותה רכשו ממלך נאפולי ב-1409 תמורת 100,000 דוקט בלבד. ונציה הציבה בדלמטיה אצילים ששלטו במקום, בתגובה לאיומי ההתפשטות מצד ג'אן גלאצו ויסקונטי (Gian Galeazzo Visconti), דוכס מילאנו. שליטה בנתיבי הסחר היבשתיים מצפון-מזרח לונציה הייתה חיונית לבטיחות המסחר. עד 1410 גדל הצי הוונציאני לכדי 3,300 ספינות, שנשאו 36,000 איש. הרפובליקה השתלטה על רוב ונטייה (השם הקדום של צפון-מזרח איטליה – כיום המחוזות ונטו ופריולי-ונציה ג'וליה), בכלל זה ערים חשובות כמו ורונה ופדובה.

ב-1408 נרגעה המתיחות בדלמטיה כאשר נחתמה שביתת נשק עם זיגמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ומלך הונגריה. מיד בתום שביתת הנשק פלשה ונציה לפטריארכיה של אקוויליה, והשתלטה על טרוגיר, על ספליט (בקרואטיה של ימינו), על דורס (באלבניה) ועל ערים נוספות. כך הצליחה ונציה לחבר את מושבותיה האדריאטיות.

אחרי 1402 החלו הטורקים העות'מאניים להתאושש מכיבושיו של טימור לנג, ובמהרה התחוור כי הם האיום העיקרי על נחלותיה של ונציה במזרח. ונציה השתייכה למחנה הנוצרי הגדול, שהתייחס לאסלאם בכלל ולאימפריה העות'מנית בפרט, כאויבו העיקרי. מיקומן הגיאוגרפי של ונציה ונחלותיה הקולוניאליות, באזור המשיק לעולם העות'מני, הפכו את הרפובליקה לגיבורה ראשית בעימות שבין הנצרות המערבית לעולם האסלם. מצד שני, ונציה הפיקה את רווחיה בסחר בינלאומי, שהיה הבסיס העיקרי של כלכלתה, מפעילות באותם אזורים שעליהם השתלטו העות'מניים ולכן לא הייתה מעוניינת לשבש את הפעילות המסחרית בעימותים צבאיים. אולם במערכת המורכבת והממושכת של היחסים בין שתי המעצמות, לא היה ניתן כנראה להימנע, משורה של מלחמות עקובות מדם, בין האימפריה המוסלמית בעלת השטחים הענקיים, לבין הרפובליקה המסחרית העשירה, אך המוגבלת במשאביה ובכושר עמידתה בעימותים צבאיים ממושכים. חוסר איזון זה בין שתי המעצמות, בא לידי ביטוי במלחמות בין ונציה לעות'מנים.[39]

העות'מנים החלו ללחום ברפובליקת ונציה ב-1423, במלחמה שארכה שבע שנים וכללה מתקפות ימיות במטרה להשיג שליטה בים הָאִגֶאִי ובים האדריאטי. סלוניקי, העיר השנייה בחשיבותה באימפריה הביזנטית, העבירה את נאמנותה לוונציה, בתקווה שזו תספק להם הגנה מתקיפות העות'מנים, אך אלה הצליחו לכבוש אותה ב-1430. ב-1453 בא סופה של האימפריה הביזנטית, כשהעות'מנים כבשו את קונסטנטינופול, והשיגו שליטה במצר הבוספורוס. במהרה העלה הסולטאן את מס המעבר במצר, והוונציאנים נאלצו לשלם מס מעבר גבוה יותר מאשר הסוחרים המקומיים, לראשונה מאז 1082. בהמשך ניצלו העות'מאניים את השליטה בקונסטנטינופול גם לבנייה של צי מלחמה.

למרות הכיבוש העות'מני של קונסטנטינופול, הצליחה ונציה להשאיר בעיר מושבה של סוחרים, שקיבלה כמה מהפריבילגיות שהיו לה תחת שלטונה של ביזנטיון.[40] אולם למרות התבוסות שספגו העות'מנים מהמלך יוהן הוניאדי (John Hunyadi) מהונגריה וסקנדברג (Skanderbeg) באלבניה, פרצה מלחמה נוספת ב-1463  [41].   העות'מנים הרסו את המבצר הוונציאני בארגוס (Argoa). ונציה כרתה ברית עם מתיאס קורווינוס (Matthias Corvinus) מהונגריה ותקפה את איי יוון בים ובולגריה ביבשה. עם זאת, בעלות הברית נאלצו לסגת בשתי החזיתות, לאחר מספר ניצחונות קלים. המבצעים צומצמו בעיקר להרס בודדים ולהתקפות גרילה, עד שהעות'מאנים עברו למתקפת נגד מסיבית ב-1470: היא הביאה לאובדן של כמה אחזקות ונציאניות באלבניה וביוון, והכי חשוב באי נגרופונטה (Euboea), שהיה מדינת חסות ונציאנית במשך מאות שנים. המלחמה גם ראתה את התרחבותו המהירה של הצי העות'מאני, שהפך להיות מסוגל לקרוא תיגר על הוונציאנים והאבירים ההוספיטלרים על עליונות בים הָאִגֶאִי.

ונציה מספחת את קפריסין

בשנים האחרונות של המלחמה הצליחה הרפובליקה להחזיר את הפסדיה על ידי השתלטות על קפריסין – אי שהיה קודם לכן ממלכה עצמאית של שושלת צלבנית ממוצא צרפתי. לאחר מותו בשנת 1473 של גיום ה-II, המלך האחרון של לוסיניאן (Guy de Lusignan‏),[42] השתלטה הרפובליקה של ונציה על האי, בעוד שאלמנתו הוונציאנית של המלך המנוח, המלכה קתרין קורנרו (Catherine Cornaro), שלטה להלכה בלבד. ונציה סיפחה רשמית את ממלכת קפריסין ב-1489, בעקבות התפטרותה של קתרין. הוונציאנים ביצרו את ניקוסיה על ידי בניית חומות ניקוסיה, והשתמשו בה כמרכז מסחרי חשוב. במהלך השלטון הוונציאני, האימפריה העות'מאנית פשטה לעתים קרובות על קפריסין.

במשך קרוב למאה שנה הייתה קפריסין, לא רק הטריטוריה הוונציאנית הגדולה ביותר מעבר לים, אלא גם מקור חשוב להכנסות ובסיס חיוני לסחר הוונציאני בלֶבַֿנְט.[43] לאחר כיבוש האימפריה הביזנטית בידי הסולטאן העות'מאני מהמט ה-II ("הכובש"), חיפשו תושבים של טריטוריות ביזנטיות לשעבר את חסות הוונציאנים. זו התקופה שבה הגיעה האימפריה הוונציאנית לשיא התפשטותה.^[44] כמו כן, חיפשו הוונציאנים ו ברית עם השאה של פרס ומעצמות אירופיות אחרות, אך לאחר שקיבלו תמיכה מוגבלת בלבד, יכלו לבצע התקפות בקנה מידה קטן בלבד באנטליה, הליקרנסוס וסמירנה. המלחמה הסתיימה בהסכם שלום שנחתם ב-1479. שלום זה אפשר לעות'מאנים להפנות את כוחותיהם לזירות אחרות, וב-1480 הם כבשו את רודוס ואת אוטרנטו שבפוליה.

באותה שנה בא סופו של השלום עם העות'מאנים ונפתחה בין האימפריות מלחמה שארכה חמש שנים. הסולטאן העות'מאני באיזיט ה-II מינה את האדמירל כמאל רייס, שתקף את לפנטו (נפפקטוס, כיום ביוון) בדרך היבשה, ובמקביל שלח צי גדול כדי לתמוך במתקפה גם בכוח ימי. הדוג'ה באותו זמן, אנטוניו גרימאני, לא היה איש צבא מנוסה אלא איש עסקים ודיפלומט, והוא הובס בקרב זונקיו (Zonchio), באוגוסט אותה שנה. היה זה הקרב הימי הראשון שבו השתמשו בתותחים על גבי הספינות. בדצמבר תקפו הוונציאנים את לפנטו בניסיון להחזיר לעצמם את השליטה בעיר, אך העות'מאנים זכו בה בחזרה. באוגוסט 1500, הפסידו שוב הוונציאנים בקרב מודון מול העות'מאנים. עד 1503 נפלו בידי הטורקים גם מודון (מתוני – Methoni) וקורון (קורוני – Koroni) שביוון, ערים שכונו בונציה "שתי עיני הרפובליקה". ונציה בחרה להעדיף שלום על מלחמה, והכירה בכיבושי הטורקים. לאחר שקרל ה-IIX, מלך צרפת, פלש לאיטליה ב-1499 התעצמה נוכחות המערב בונציה.

ונציה של המאה ה-15' הייתה סמל לשגשוג, אבן שואבת לאוכלוסייה הכפרית, שחיפשה בה תעסוקה ולשכירי חרב, שבאו לשרתה במלחמותיה, ומעל לכול, עיר תעשיה מפותחת וסמל תרבותי לעולם המערבי.

מלחמה התנהלה בין האימפריה העות'מאנית האסלאמית לבין הרפובליקה של ונציה מ-1499 עד 1503, על השליטה באדמות שהיו במחלוקת בין שתי הצדדים בים הָאִגֶאִי, הים היוני והים האדריאטי. המלחמה נמשכה, הטורקים בפיקודו של אדמירל כמאל רייס, ניצחו ואילצו את הוונציאנים להכיר בהישגיהם ב-1503.

רנסאנס ונציאני

רנסאנס היא "לידה מחדש" במובן ההגותי, התרבותי, המדעי והאומנותי והמשתמע מכל אלה. תנועת הרנסאנס סיימה את הקיפאון של ימי הביניים. לרנסאנס הוונציאני היה אופי מובהק בהשוואה לרנסאנס האיטלקי הכללי במקומות אחרים. הרפובליקה של ונציה הייתה נבדלת מבחינה טופוגרפית משאר מדינות הערים של איטליה מתקופת הרנסאנס, כתוצאה ממיקומן הגיאוגרפי, שבידד את העיר מבחינה פוליטית, כלכלית ותרבותית, ואיפשר לעיר את הפנאי לרדוף אחר הנאות האמנות. השפעת האמנות הוונציאנית לא פסקה בסוף תקופת הרנסאנס. הפרקטיקות שלה נמשכו באמצעות יצירותיהם של מבקרי אמנות ואמנים שהפיצו את בשורתה ברחבי אירופה עד למאה ה-19'. למרות שירידה ארוכה בכוחה הפוליטי והכלכלי של הרפובליקה החלה לפני שנת 1500, ונציה נותרה באותו תאריך "העיר האיטלקית העשירה, החזקה והמאוכלסת ביותר" ושלטה בטריטוריות משמעותיות ביבשת, שכללה כמה ערים קטנות שתרמו אמנים לבית הספר הוונציאני, במיוחד פדובה, ברשיה וורונה. שטחי הרפובליקה כללו גם את איסטריה, דלמטיה והאיים שנמצאים כיום מול חופי קרואטיה, שגם הם תרמו. ואכן, "הציירים הוונציאנים הגדולים של המאה השש עשרה היו לעתים רחוקות ילידי העיר" עצמה, וחלקם עבדו בעיקר בטריטוריות האחרות של הרפובליקה, או רחוק יותר. אותו הדבר נכון לגבי האדריכלים הוונציאנים. אף על פי שבשום אופן לא היה מרכז חשוב של ההומניזם הרנסאנסי, ונציה הייתה המרכז ללא ספק של הוצאת ספרים באיטליה, וחשובה מאוד מבחינה זו ומהדורות ונציאניות הופצו ברחבי אירופה.[45]

יוהן גוטנברג (Johannes Gutenberg) ממציא הדפוס האירופי, מת חסר פרוטה, הדפוסים שלו הוחרמו על ידי נושיו. מדפיסים גרמנים אחרים חיפשו מקומות רווחיים יותר, ולבסוף הגיעו לוונציה, שהייתה מרכז הספנות המרכזי של הים התיכון בסוף המאה ה-15'. "אם תדפיס 200 עותקים של ספר בוונציה, תוכל למכור חמישה לקפטן של כל ספינה שיוצאת מנמל", אומר פאלמר, שיצר את מנגנון ההפצה ההמונית הראשון של ספרים מודפסים. הספינות יצאו מוונציה כשהן נושאות טקסטים דתיים וספרות, אך גם חדשות מעולות מכל העולם הידוע. מדפסות בונציה מכרו חוברות חדשות באורך ארבעה עמודים למלחים, וכשהספינות שלהן הגיעו לנמלים מרוחקים, המדפסות המקומיות היו מעתיקות את החוברות ומעבירות אותן לשליחים רכובים שהיו דוהרים איתן לעשרות ערים. בשנות התשעים של המאה ה-16,  כשוונציה הייתה בירת הדפסת הספרים של אירופה, עותק מודפס של יצירה גדולה מאת קיקרו, עלה רק משכורת של חודש למורה בבית ספר. הדפוס לא השיק את הרנסאנס, אבל הוא האיץ מאוד את הגילוי מחדש ושיתוף הידע.

הרדיפה אחר הכסף העשירה את ונציה ועוררה עליה את קנאתם של שאר חלקי העולם הנוצרי, שכן העושר לא היה מוצנע. העמודים שעליהם נבנתה העיר נאנקו תחת כובד הארמונות של נסיכיה-הסוחרים. ב-1495 דיווח שגריר צרפתי, פיליפ דה-קומין, לאמור: "הבתים גדולים ורמים מאוד, ובנויים אבן; הישנים שבהם כולם צבועים, אלה העומדים זה כמאה שנה מצופים שיש לבן מאיסטריה… ומשובצים פורפיר וסרנפנטין. מבפנים יש להם לרובם… ארובות מפוארות של שיש, מיטות שעינן כעין הזהב, פתחים כיוצא בזה, וריהוטם מפואר ביותר. קיצורו של דבר, זו העיר הנהדרת מכל אשר ראיתי מעודי, המיטיבה ביותר לנהוג כבוד בכל השגרירים והזרים, אשר לה הממשלה החכמה ביותר, והיא עובדת את האלוהים בכובד-הראש הגדול ביותר". כובד-ראש זה הופגן באורח ונציאני טיפוסי. התהלוכות הדתיות שבעיר היו טקסים אזרחיים לא פחות מאשר כנסייתיים; מפוכחים בהידורם צעדו פקידי-המדינה בין נציגיהם של מסדרים דתיים. המפוארת שבכל כנסיות ונציה, סן-מרקו, לא הייתה הבזיליקה של העיר אלא בית-התפילה הפרטי של הדוג'ה, ראשה של מדינת ונציה.

המדינה מילאה תפקיד יחיד-במינו בכל חייה של ונציה. לא די ששלטה על הכנסייה, אלא שברשותה היה גם המפעל התעשייתי הגדול ביותר, ה"ארסנל" – מספנה עצומה. היא החכירה את הגליאונים של ה"ארסנל" לסוחרים יחידים. וגם אם היו עסקיו של כל סוחר וסוחר עניין שביוזמתו הפרטית שלו, היה סחרה של ונציה בכללותו היה כפוף לתכנון ממלכתי. המדינה היא שהוציאה רישיונות למסחר מעבר-לים. המדינה היא שקבעה את נתיבי השיט ומועדי ההפלגה לארבע שיירות-הסחר שהיו עוזבות את ונציה מדי שנה בשנה – אחת ליוון ולקושטא; אחת לים השחור; אחת לסוריה, מצרים וחופה הצפוני של אפריקה; ואחת לאנגליה ופלאנדריה (. היו תקנות שנועדו למנוע מכל בעל-רישיון מלהתעשר יותר מדי ולהציל כל מי שצפוי לסכנה של פשיטת-רגל. הקפיטליסט הוונציאני הסכים לצעדים האלה מפני שלמד לחשוב כי האינטרסים האישיים שלו כרוכים באינטרסים של המדינה. הצי של המדינה סייר בנתיבי-הים שבהם הילכו מטעניו; הדיפלומטים שלה נשאו-ונתנו על החוזים שבכוחם להשיג סחורות מארצות רחוקות, לפעמים עוינות. המסים שהוטלו עליו הוטלו על-ידי אנשים שדאגותיהם זהות עם דאגותיו, שכן עם הממשלה נמנו אנשים כמוהו עצמו

הדעיכה

הגילוי הפורטוגלי של נתיב הים להודו, היה המסע הימי המתועד הראשון ישירות מאירופה אל תת היבשת ההודית, דרך כף התקווה הטובה. בפיקודו של החוקר הפורטוגלי ואסקו דה גאמה. המסע בוצע בתקופת שלטונו של המלך מנואל ה-I בשנים 1495–1499, ולמעשה הרס את מונופול הנתיב היבשתי של ונציה על הסחר המזרחי.

ראו באתר זה: המסעות הפורטוגליים לגילוי הדרך להודו

עם ראשית המאה ה-16' החלה ירידתה של הרפובליקה הוונציאנית ממעמד של מעצמה אירופאית. ניסיונם המדיני וכישוריהם הדיפלומטיים של מנהיגיה, לא הצליח אלא להאט את התהליך שהיה תוצאה הכרחית של הלחץ הטורקי הגדל והולך, מהעברת נקודת הכובד של המסחר העולמי אל המערב, בעקבות פתיחת נתיבי מסחר חדשים וגילוי אמריקה. גורם נוסף שפגע בכוחה של הרפובליקה, היה עלייתן של מעצמות גדולות מגובשות באירופה, כגון צרפת וספרד, שהפכו את איטליה לזירה עיקרית להתמודדות ביניהן.

למשך מספר שנים אחרי 1503, הקרבות המשמעותיים היחידים באיטליה, היו בין פירנצה לפיזה. ונציה נזהרה מיצירת סכסוכים מזוינים באזור, אולם ב-1507 החלו להיאסף בגבולה הצפוני של הרפובליקה חיילים גרמנים, כהכנה למסעו המתוכנן של מקסימיליאן ה-I, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, לרומא. הכוננות בצבאה של ונציה עלתה, ובמאי 1507 אושרה הגדלה של צבאות שכירי החרב ב-25%, במטרה לגייס עוד 10,000 איש תוך חודש. בסתיו החלו צבאות האפיפיור לחדור לרומאניה ואילו הגרמנים התרכזו בטרנטו. כוחות ונציאניים שנאספו על הדרך הראשית מאוסטריה לדרום גרמו לגרמנים לשנות את נתיבם מזרחה, אבל כוח נוסף של 2,500 חיילים ונציאניים, בפיקודו של ברתולומאו ד'אלוויאנו (Bartolomeo d'Alviano), איגף אותם בהרים וניתק את הגרמנים מבסיסם. הם תקפו את הגרמנים בעמק ליד פייבה די קאדורה (Pieve di Cadore) והכו אותם שוק על ירך. התבוסה מנעה ממקסימיליאן מלהגן על עריו בגבולה המזרחי של ונציה ובפריולי, והרפובליקה כבשה תוך זמן קצר את פורדנונה (Pordenone), גוריציה, טריאסטה ופיומה (רייקה). ב-5' ביוני 1508 חתמו הצדדים על שביתת נשק.[46]

הניצחון על הגרמנים היה מהגדולים שידעה הרפובליקה מזה שנים רבות. הוא חיזק את ביטחונם העצמי של הוונציאנים. אך אלה קנו להם אויב חדש – הקיסר, ונוצר מצב שבו כל שכנותיה של ונציה היו אויבות לה. לאחר הכרעת הגרמנים החזיקה ונציה בצבא יבשה גדול ומנוסה, שכלל בין היתר 8,000 אבירים עוטי שריון וכוחות רגלים נאמנים. צבא זה היה חזק דיו לעמוד מול כל אחת מיריבותיה של הרפובליקה בנפרד, אך ב-15' בדצמבר 1508 חתמו יריבותיה האיטלקיות של ונציה, על הסכם ליגת קמבריי (League of Cambrai) ויצרו קואליציה חזקה כנגדה.

באופן רשמי הייתה ליגת קמבריי הסכם בין לואי ה-XII מצרפת, לקיסר מקסימיליאן ה-I (Maximilian I), מהקיסרות הרומית הקדושה, כדי ליצור ליגה שמטרתה העיקרית היא יציאה למסע צלב נגד הטורקים, אבל היה בה סעיף שקבע כי הצדדים יאחדו כוחות יחד עם האפיפיור ומלך ספרד, כנגד רפובליקת ונציה. האינטרסים של כל המעצמות והשליטים שחתמו על ההסכם או הצטרפו אליו בהמשך, התלכדו למטרה עיקרית אחת: לאזן את השפעתה של ונציה על טרה פרמה.

ב-15' באפריל יצא ממילאנו הצבא הצרפתי – כ-40,000 חיילים ופלש לשטחי ונציה, שמיהרה לגייס צבא שכירי חרב בן עשרות אלפי אנשים, ולרכזו ליד ברגמו. ב-27' באפריל פרסם האפיפיור "בולה אפיפיורית" חריפה, שבה קרא לנידוי מוחלט של ונציה, וחייליו פלשו לרומאניה. מקסימיליאן ומלך ספרד המתינו מהצד, וב-14' במאי התחולל בין הצרפתים לונציאנים קרב אניידלו (Agnadello), מזרחית למילאנו.

בקרב זה נחלה ונציה מפלה ניצחת. ליגת קמבריי הוכיחה את בדידותה של ונציה במערך המדיני האירופאי ואת חוסר יכולתה לנהל מדיניות עצמאית, לאחר דלדול כוחה במזרח. בזו אחר זו איבדה ונציה את השליטה על ערי היבשה שלה. היה זה אחד הקרבות החשובים במלחמות האיטלקיות. ונציה נחלה בקרב מפלה קשה וטראומטית, שעלתה לה באלפי אבדות. לאחר המפלה השתלטו הצרפתים על לומברדיה, כבשו את ברשה, קרמונה, קרמה וברגמו והגיעו עד ורונה. בשבוע האחרון של מאי החליטה ונציה לנסות לשכך את זעמו של האפיפיור, והעבירה את הערים הרומאניות פאאנצה (Faenza), רימיני, רוונה וצ'רביה (Cervia) תחת שלטונו. צבא ונציה, שניגף בברשה (Brescia) ואחר כך בפסקיירה, הגיע לורונה כדי למנוע את נפילתה בידי הצרפתים, אך אנשי ורונה סירבו להכניס את החיילים לעיר. ב-25' במאי הצביע הסנאט בונציה לתת לתושבי ורונה פטור קבוע מהמס על קמח, אך ללא הועיל: העיר נפלה בידי הצרפתים ב-2' ביוני.[47] תוך זמן קצר איבדה ונציה את כל טרה פירמה, למעט השליטה בטרוויזו ובכמה כפרים בקרבת לגונת ונציה. ניקולו מקיאוולי התייחס לקרב אניידלו בספרו "הנסיך", וכתב כי "ביום אחד איבדה ונציה את מה שכבשה ונלחמה למענו במשך 800 שנה".

למרות שתוך כמה שנים הצליחה הרפובליקה להשיב לעצמה את נחלותיה האבודות, זכרה של מפלת אנדיילו צרב בבשרה ובזיכרונה. המפלה הביאה לרפורמה בארגון צבא היבשה, שאמנם נשאר מושתת על שכירים, אך משקלם הסגולי של המפקדים האזרחים, אצילים ונציאנים, גדל לאין ערוך. כמה חודשים לאחר הקרב הבין האפיפיור יוליוס ה-II כי הריסה מוחלטת של רפובליקת ונציה, שהייתה אז המעצמה האיטלקית היחידה שביכולתה לעמוד מול מעצמות כמו צרפת או הטורקים, תסכן את מעמדו. עוינותו לונציה פחתה והוא ניסה להפריד בין צרפת לקיסר. הדוג'ה אנדראה גריטי כבש מחדש את פדובה מהצרפתים, והצליח להחזיק בה, למרות מצור של כוחות הקיסר. ונציה השתלטה מחדש גם על ויצ'נצה, ברשה וורונה. ניצחונות אלה לא שינו את המגמה: לאחר אירועי 1509 נפסקה התפשטותה של רפובליקת ונציה.

חולשתה של ונציה בלטה כשניסתה לשמור על ניטרליות בהתמודדות בין קארל ה-V [מלך ספרד בשנים 1516–1556 (שם כונה קרלוס ה-I) וקיסר האימפריה הרומית הקדושה בשנים 1519–1556] לפרנסואה ה-I מלך צרפת. יחד עם זאת, נתנה תמיכה מסויגת לצרפת. נצחונו של הקיסר ב-1530 החריף את מצבה של ונציה וצמצם את חופש הפעולה המדיני שלה. ונציה נאלצה להשלים עם ההגמוניה הספרדית באיטליה ולהתאים את מדיניותה לדרושות ספרד. בהסכמה מסוייגת של האחרונה, המשיכה ונציה להופיע במזרח כחיל חלוץ, נוכח ההתפשטות העות'מנית.

לאחר התבוסה לליגת קמבריי, התגברו הסכסוכים בין הסרניסימה לבין הטורקים. בשנת 1537 אילץ אותה השולטן העות'מני סולימן ה-II לוויתורים נוספים בים הָאִגֶאִי ועל מבצרים ועמדות בדלמטיה.

האי קפריסין, שהיה מדינה צלבנית (ממלכת קפריסין) עד שסופח לוונציה בפברואר 1489, הותקף על ידי הטורקים כמעט מיד. הם פשטו על חצי האי קרפס (Karpass) שבקפריסין, בזזו אותו, שבו תושבים ומכרו אותם לעבדות. הוונציאנים חפצו לכבוש מחדש את נחלותיהם, אך לאחר מפלת 1509 נמצאו במצב בעייתי: על אף היותם מעצמה ימית בעיקרה, לא נותר להם כוח ימי חזק דיו להתמודד לבדם עם צי מלחמה טורקי. ב-1537 כבש האדמירל העות'מני ח'יר א-דין "ברברוסה",[48] כמה מאיי יוון שהיו בשליטה ונציאנית, ובהמשך תקף את קורפו, השמיד גידולים חקלאיים ושבה את רוב תושבי המקום. הוא צר על המבצר הוונציאני באי, אך זה היה מוגן היטב ועמד במצור. הטורקים החליטו לעזוב את האי ותקפו את קלבריה. בספטמבר 1538 איגדו מספר מדינות את כוחותיהם בקורפו, במסגרת קואליציית "הליגה הקדושה" כנגד הטורקים. ארמדה שבה שולבו צי ונציאני, צי ספרדי, צי של האפיפיור פאולוס ה-III וצי של הקיסר קארל ה-V, יצאה לתקוף את "ברברוסה" בפרווזה (Prevesa) שבצפון יוון. בראש הצי המשולב עמד האדמירל אנדראה דוריה (Andrea Doria),[49] שהיה אז בן 72. המתקפה נכשלה. ח'יר א-דין מחץ את צי הליגה וב-1539 תקף הצי הטורקי את לימסול והרס אותה. בחששם מהאימפריה העות'מאנית המתחזקת, ביצרו הוונציאנים את קירניה, ניקוסיה ופמגוסטה (Famagusta), אך ערים רבות אחרות בקפריסין נפלו בידי הטורקים. באוקטובר 1540 חתמו הוונציאנים על הסכם שלום שבו שילמו לטורקים 300,000 דוקאט והכירו בבעלות הטורקים על הטריטוריות שכבשו ובהיותם בעלי זכות שווה לונציאנים במימי הים האדריאטי. מנגד הבטיחה ונציה את חופש הסחר שלה לאלכסנדריה וביירות, וקיבלה רישיון גישה למספר ערים טורקיות, ביניהן קונסטנטינופול, גלאטה, גליפולי ולפנטו.[50] בסיכום שלוש שנים של מאבק בעות'מנים, מחירו של הסכם זה היה גבוה מאוד עבור הוונציאנים. הוא הבטיח את שליטת הטורקים בים התיכון למשך יותר משלושים שנה – עד קרב לפנטו.

בשנת 1570 החליט השולטן העות'מני סלים ה-II, בהתייעצות עם יועצו היהודי דון יוסף נשיא, לכבוש את קפריסין. השמועות שעל תפקידו המרכזי של דון יוסף בהחלטה היו מוגזמות, אך הן גרמו להרעת מעמדם של היהודים בתחומי הרפובליקה. המצור העות'מני על ניקוסיה נמשך כחודש וחצי והסתיים בכיבוש הרסני ועקוב מדם. לאחר מכן, התרכז הצבא העות'מני שמנה לפיה הערכה כ-100,000 חיילים, מול פמגוסטה (Famagosta). מגיני העיר עמדו במצור כ-11 חודשים, למרות נחיתותם המספרי והמרחק הרב שהפריד בינם לבין טריטוריות ונציאניות אחרות. בעוד פמגוסטה מנסה לעמוד בפרץ, ניסו הוונציאנים להחיש עזרה ואספקה לנצורים, תוך כדי ארגון קואליציה צבאית רחבה, שתתמודד מול העות'מניים.

ב-1' אוגוסט 1571 נכנעו הוונציאנים לאחר שהובטח להם שיוכלו לעזוב את קפריסין באופן חופשי. למרות זאת, מפקד הכוח העותמאני, לאלה מוסטפא פאשה, שאיבד כ-50,000 מאנשיו במהלך המצור, הפר את הבטחתו וכלא את הוונציאנים. ב-17' אוגוסט עונו באכזריות מפקדי הכוח הוונציאני, בפיקודו של מרקו אנטוניו ברגדין וניתלו.

מכיוון שלטורקים היה יתרון במלחמה יבשתית, החליטו הוונציאנים להגיע להכרעה בים, באמצעות צי בינלאומי גדול, שבמרכזו יעמוד צי המלחמה הוונציאני. השותף הראשי היה פיליפ ה-II מלך ספרד, שהיה נתון במאבק נגד העות'מנים בצפון אפריקה. הצטרפותה של ספרד לברית הוונציאנית, הבטיחה את השתתפותה של גנואה, על הצי החזק שלה, שהייתה בת חסות של הכתר הספרדי. האפיפיור פיוס ה-V העניק למלחמה מעמד של מסע צלב, דבר שהבטיח מחילת עוונות למצטרפים. בסופו של דבר התארגן צי של 208 אניות מלחמה, למעלה ממחציתן ונציאניות. היה זה הישג מרשים של הארסנל (המספנה הממלכתית של ונציה), המפעל התעשייתי הגדול ביותר באירופה של אותה עת. שאר האניות בצי הקואליציה באו בעיקר מגנואה ומנחלותיה של ספרד בדרום איטליה – ממלכת נאפולי וסיציליה וכן ממדינת האפיפיור ומדינות איטלקיות. ספינת המלחמה המובהקת בימי הביניים נקראה גליאה (Gallea), או "גלירה" (Galera) והופיעה החל מהמאה התשיעית. היא הייתה חד טורית, כלומר שכל החותרים ישבו באותו מפלס והשתמשו במעקה חיצון, שתמך במשוטים. היו בה כ-25 זוגות משוטים בכל צד.[51] המפקד העליון של הקואליציה, היה דון חואן מאוסטריה, אחיו החורג של מלך ספרד פיליפ ה-II. העות'מנים ארגנו אף הם צי ענק, שנכנס לים האדריאטי ופשט על טריטוריות של הרפובליקה בקורפו ובמקומות אחרים בחוף הדלמטי.

בונציה התכוננו לגרוע מכול וחסמו את פתחי הלגונה בשלשלאות. אולם הצי העות'מני שב על עקבותיו לעבר לפנטו (Lepanto), נמל בחוף הצפוני של מפרץ קורינטוס, ששימש בסיס אספקה לשייטת ענקית זו. ההתמודדות בין שני הציים לא נערכה בלפנטו אלא בפתחו הצפוני-מערבי של מפרץ פטרס, ב-7' באוקטובר 1572. הצי של הליגה הקדושה הפליג מזרחה ממסינה שבסיציליה. הקרב נמשך כשעתיים ובמהלכו ספגו העות'מנים מפלה ניצחת – הרבה בזכות הצבת שש גליצאות[52] ונציאניות במערך הקדמי של הצי הנוצרי. התותחים שהפעילו מסיפונן גרמו הרס רב לצי העות'מני ושיבש את מהלכיו. אבדות הטורקים נאמדות ב-30,000 נפש. שלל המלחמה היה גדול במיוחד: 117 גליאות עות'מניות וספינות קטנות רבות נוספות.[53] לניצחון של הליגה הקדושה חשיבות רבה בהיסטוריה של אירופה ושל האימפריה העות'מאנית, ומסמל את נקודת המפנה של ההתפשטות הצבאית העות'מאנית לים התיכון, אם כי המלחמות העות'מאניות באירופה יימשכו עוד מאה שנה. זה הושווה זה מכבר לקרב סלמיס,[54] הן בשל הקבלות טקטיות והן בשל חשיבותו המכרעת בהגנה על אירופה מפני התפשטות אימפריאלית. קרב ימי זה היה גם בעל חשיבות סמלית רבה בתקופה שבה אירופה נקרעה במלחמות הדת שלה, לאחר הרפורמציה הפרוטסטנטית. האפיפיור פיוס ה-V קבע את "סעודת גבירתנו של הניצחון" ופיליפ ה-II מספרד ניצל את הניצחון כדי לחזק את מעמדו כ"המלך הקתולי ביותר" ומגן הנצרות מפני פלישת מוסלמית. הניצחון בקרב הימי הגדול לא החזיר לוונציאנים את קפריסין, שהיה עבורם מושבה עשירה ואובדנה נמשל לקטיעת זרוע אחת של ונציה. אולם הניצחון שיקם את מורך הלב בוונציה ובאירופה כולה, בכל הקשור במאבק באיום העות'מני וניפץ את מיתוס ההצלחה העות'מני. הניצחון תרם בסופו של דבר להביא את הטורקים למשא ומתן, שהסתיים בחתימת חוזה שלום עות'מני-ונציאני בשנת 1573, בו נטל חלק מרכזי שלמה אשכנזי, רופאו של הווזיר העותמני סוקולו מהמט פאשה. במהלך המגעים החשאיים, הצליח אשכנזי, לגרום לביטול צו הגירוש, שהוציאה ונציה כנגד היהודים בתקופת המלחמה. אחר כך הצליחה ונציה לזכות ב-72 שנים של שלום בחזית העות'מנית, עד למערכה על כרתים שהתחילה ב-1645. עד אז יכלו הוונציאנים לשקם את מערכות הסחר הבינלאומי שלהם בים התיכון, שידע בתקופה זו שגשוג שאין כמותו.[55]

לפי ההיסטוריון הכלכלי יאן דה פריס (Ian De Paris), כוחה הכלכלי של ונציה בים התיכון ירד באופן משמעותי עד תחילת המאה ה-17'. דה פריס מייחס ירידה זו לאובדן סחר התבלינים, ירידה בתעשיית הטקסטיל חסרת התחרות, התחרות בהוצאת ספרים עקב הכנסייה הקתולית המתחדשת, ההשפעה השלילית של מלחמת שלושים השנים על שותפות הסחר המרכזיות של ונציה, והעלייה במחיר של ייבוא ​​כותנה ומשי לוונציה.

פתיחת מסחר התבלינים מהמזרח וביסוס נתיבי הסחר החדשים לאמריקה ולמזרח, פגע קשות בכלכלת ונציה, שלא החזיקה עוד במפתח המונופולי למסחר בין המזרח לאירופה. נוסף על כך, מלחמת שלושים השנים (1618-1648) במרכז אירופה, צמצמה את השווקים באירופה, ומערכות בריתות שוונציה הייתה מחויבת להן, משכו אותה לקרבות-משנה שהתחוללו בשולי מלחמה זו בצפון איטליה. מגפה נוספת שהתחוללה בוונציה בין 1629 ל-1631 התישה את כוחה עוד יותר.

במאה ה-17' איבדה ונציה את מעדה כמובילת הכוח הנוצרי במזרח, נגד הטורקים ואת מקומה תפסה אוסטריה. המחצית השנייה של המאה ה-17' אופיינה במלחמות ממושכות עם האימפריה העות'מאנית ובאיבוד מאחזים של ונציה. המערכה החמישית בין ונציה לאימפריה העות'מאנית, נקראה "מלחמת כרתים" והתקיימה בין 1645 ל–1669. כרתים הייתה מאחז ונציאני מאז מסע הצלב הרביעי ב-1204, במשך כ-450 שנים. ונציה הובילה קואליציה נוצרית שכללה גם את כוחות אבירי מלטה, צרפת ומדינת האפיפיור. המערכה ניצתה ב-28' בספטמבר 1644, לאחר שכוח של אבירי מלטה השתלט על ספינה שנעה מקונסטנטינופול לאלכסנדריה ועליה עולי רגל למכה וטבח ברבים מהם, כולל הקאדי של קהיר. מאמצי פישור שנמשכו כל אותו חורף נכשלו וביוני 1645 פלשו כוחות עות'מאניים לכרתים והחלו בכיבוש האי. כרתים (קנדיאה) נותר באותה עת המעוז הגדול ביותר של ונציה בים התיכון. במאי 1648 נכבש כמעט כל האי והחל המצור העות'מאני על בירת האי קנדיאה (הרקליון), שהייתה מבוצרת ביותר ולא ניתנה לפריצה באמצעות תותחים. המצור נמשך 21 שנים, כאשר במהלכן התחוללו מספר קרבות ימיים שנועדו להשאיר את נתיבי האספקה לעיר מן הים פתוחים. כאשר הצליח הצי העות'מאני לחסום את שיירות האספקה נכנעה העיר. כך נפלה כל כרתים לידי העות'מאנים.

ב-1684, זמן קצר לאחר התבוסה הטורקית במצור על וינה, נכנסה ונציה לברית הליגה הקדושה, עם אוסטריה נגד העות'מאנים. רוסיה הצטרפה מאוחר יותר. בתחילת מלחמת מוראה (1684–1699) כבש פרנצ'סקו מורוסיני (Francesco Morosini) את האי לבקאס ויצא לכבוש מחדש את הנמלים היווניים בפלופונס. בין יוני 1685, כאשר נחת בקורונה (Corone), לאוגוסט, כאשר כבש את פטראס, לפנטו (Lepanto) וקורינתוס, הוא הבטיח את הפלופונסוס עבור ונציה. בספטמבר, במהלך ההתקפה על אתונה, תותח ונציאני פוצץ את הפרתנון. הנכסים הוונציאנים גדלו מאוד גם בדלמטיה, אם כי הניסיון להחזיר את נגרופונט (Negropont) ב-1688 היה כישלון. יורשיו של מורוסיני לא הצליחו להשיג תוצאות מתמשכות בשנים הבאות, למרות שציים גדולים נשלחו החוצה, ולמרות כמה ניצחונות מבריקים – במיטליני (Mitylene) ב-1695, באנדרוס ב-1697 ובדרדנלים ב-1698.

חוזה קרלוביץ' (Treaty of Karlowitz) שנחתם ב-1699, נתן יתרון לאוסטריה ורוסיה יותר מלוונציה, שלא הצליחה להחזיר את בסיסיה בים התיכון שכבשו הטורקים במאתיים הקודמות.[56]

המלחמות עם העות'מנים ואובדן השליטה על כרתים ומוריאה (פלופונס) ב-1699, גרמו לונצינים תחושה של דכדוך, למרות הטריטוריות הנרחבות שעוד נותרו ברשותם ועל אף חוסנה הכלכלי של האימפריה. בהמשך ניצלה ונציה את מעורבות העות'מאנים במלחמת האימפריה העות'מאנית-הליגה הקדושה, על מנת לכבוש מחדש את מוראה (הפלופונסוס בדרום יוון) בו החזיקה ונציה בין 1685 ל-1714.

מהמאה ה-17' ואילך החלה התרבות הצרפתית לחדור לוונציה. סגנון הלבוש והנימוסים הצרפתיים השתלטו בהדרגה על העיר. תקופת ההשכלה והאנציקלופדיסטים של המאה ה-18' הביאו לפריחה תרבותית חסרת תקדים בונציה והשפיעה אף על תכניות הלימוד לאצילים ועל הספרים שנדפסו ונקראו בעיר. את ונציה של המאה ה-18' אפיין איבוד נחלות, משבר מנהיגות, שקיעת מעמד השליט ואיבוד שווקים ותעשיות. העיר לא הצליחה בעוד מועד לכרות ברית עם בני המעמד השליט בערי היבשת. ונציה נחשבה אמנם לעיר זוהרת מבחינה חברתית, שהתפארה בארמונות, מוזאונים, בתי קזינו, ספריות, קונצרטים וחיי לילה סואנים. אך כל אל היו רק פסאדה, שכיסתה על הסתיידות מערכות, תחושת ריקנות והסתאבות ודיכאון גדול שאחז במעמד השליט.[57]

ב-9' בדצמבר 1714 פתחו העות'מאנים במתקפה על מוראה, במטרה לכבוש מחדש את חצי האי הפלופונזי. על אף שונציה נעזרה בכוחות ספרד, מדינת האפיפיור, ממלכת פורטוגל, ממלכת הבסבורג, אבירי מלטה והיידוקים (לוחמי גרילה בלקניים), גברו הכוחות העות'מאניים. תחילה נפלו קורינתוס ונאפפליו ולבסוף נפלו בזה אחר זה המעוזים האחרונים של ונציה באזור יוון בוטרינט (באלבניה), לפקדה וקורפו. התקפה מכיוון בוסניה העות'מאנית על דלמטיה הונציאנית ב-1716 הובילה להתאחדות מחודשת של הקואליציה הנוצרית בראשות קארל ה-VI, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, למספר קרבות ימיים בים הָאִגֶאִי ולתנופת הצלחה, שבשיאה מצור אוסטרי על בלגרד. ההצלחה האוסטרית הובילה את העות'מאנים לחתום על שלום פוז'ארוואץ (Pace di Passarowitz) ב-21' ביולי 1718.[58] המרוויחה העיקרית מהסכם זה הייתה אוסטריה, בעוד ונציה איבדה סופית את אחיזתה בפלופונס ובכרתים, אך שמרה לעצמה את האיים היוניים ואת דלמטיה. ונציה לא השתקמה מאז מבחינה צבאית וימית. צי הסוחר שלה התדלדל וכוחה הכלכלי והפוליטי ביבשת אירופה הפך כמעט לבלתי רלוונטי. עם זאת, המשיכה ונציה לשלוט בצפון איטליה ושטחים אלה ידעו במאה ה-18' שנות שגשוג וביטחון.

הדעיכה

נפילת הרפובליקה של ונציה הייתה סדרה של אירועים שהגיעה לשיאה ב-12' במאי 1797 ופירוק הרפובליקה של ונציה בידי נפוליאון בונפרטה ואוסטריה ההבסבורגית. בשנת 1796, הגנרל הצעיר נפוליאון בונפרטה, נשלח על ידי הרפובליקה הצרפתית שזה עתה הוקמה, להתעמת עם אוסטריה, כחלק ממלחמות העצמאות הצרפתיות. הוא בחר לעבור דרך ונציה, שהייתה ניטרלית רשמית. בחוסר רצון אפשרו הוונציאנים לצבא הצרפתי האדיר להיכנס לארצם, כדי שיוכל להתעמת עם אוסטריה.

ונציה וגנואה לא הצטרפו לברית הערים האיטלקיות שהתנגדה לנפוליאון, ושתי הערים נותרו ניטרליות. נפוליאון הוא זה שהנחית את המכה המכרעת על ונציה, שיש המכנים אותה "מכת החסד" לעיר הגוססת. הוא נוכח שהמעמד השליט בונציה אינו משכיל לנהל את הטריטוריה היבשתית שברשותו והחליט להיפטר מהאצילים בדרכו האכזרית.

ב-15' באפריל 1797 הודיע נפוליאון על אולטימטום לפיו על ונציה להיכנע. ונציה סירבה מבלי לדעת שקיים נספח סודי לשלום לובן (Peace of Leoben), אשר סימן את סופה של הקואליציה האנטי צרפתית הראשונה, בו הבטיח נפוליאון שונציה והשטחים שבשליטתה בדלמטיה ואיסטריה יועברו לשליטת אוסטריה. ב-25' באפריל 1797 נחת הצי הצרפתי בחופי הלידו. הונציאנים תקפו בתותחיהם את הצי ואף הטביעו את אחת הספינות, אולם הצי הונציאני אשר כלל באותה עת ארבע ספינות מלחמה ושבע ספינות משמר, לא יכול היה לעמוד בפני הצי הצרפתי. ב-12' במאי הודיע הדוג'ה לודוויקו מאנין על כניעה, ועזב את ארמון הדוג'ה יומיים לאחר מכן. המועצה העליונה הגוף הסוברני של ונציה, הכריזה על פיזורה. ב-16' במאי 1797 נכנסו החיילים הצרפתיים לכיכר סן מרקו והסכם הכניעה נחתם, במסגרתו איבדה ונציה את עצמאותה, הסכימה לשלטון צרפת והפכה לחלק מממלכת לומברדיה-ונציה, שהייתה בשלטון אוסטרי.

ביבליוגרפיה

Contarini, Gasparo (1599). The Commonwealth and Government of Venice. Lewes Lewkenor, trans. London: "Imprinted by I. Windet for E. Mattes." The most important contemporary account of Venice's governance during the time of its flourishing; numerous reprint editions.

Ferraro, Joanne M. Venice: History of the Floating City (Cambridge University Press; 2012). By a prominent historian of Venice. The "best book written to date on the Venetian Republic." Library Journal (2012).

Garrett, Martin. Venice: A Cultural History (2006). Revised edition of Venice: A Cultural and Literary Companion (2001).

Grubb, James S. (1986). "When Myths Lose Power: Four Decades of Venetian Historiography." Journal of Modern History 58, pp. 43–94. The classic "muckraking" essay on the myths of Venice.

Howard, Deborah, and Sarah Quill. The Architectural History of Venice (2004)

Hale, John Rigby. Renaissance Venice (1974) (ISBN 0571104290)

Lane, Frederic Chapin. Venice: Maritime Republic (1973)

Laven, Mary. Virgins of Venice: Enclosed Lives and Broken Vows in the Renaissance Convent (2002). y.

Madden, Thomas, Enrico Dandolo and the Rise of Venice. Baltimore: Johns Hopkins University Press, 2002.

Madden, Thomas, Venice: A New History. New York: Viking, 2012.

הערות

[1] דורית ריינס (ער') (1999), מטרופוליס ונציה: עיר גדולה, ת"א: מגזין ארץ הצבי, עמ' 8. להלן: "מטרופוליס ונציה: עיר גדולה"

[2] הלומברדים (או לונגוברדים, "ארכי, הזקן", לטינית: Langobardi) היו עם גרמאני מצפון אירופה, שפלש במאות הראשונות לספירה מסקנדינביה למרכז גרמניה. הם התיישבו בעמק הדנובה, משם פלשו לאיטליה הביזנטית בשנת 568, תחת הנהגתו של המלך אלבוין. הם ייסדו ממלכה לומברדית באיטליה שבירתה הייתה פביה, ששרדה עד שנת 774. היא סגלה לעצמה את החוק הרומאי, הדת הקתולית והשפה הלטינית. הלונגברדים תקפו את רומא בשנת 773, אך נוצחו על ידי קארל הגדול, שבא לאיטליה כדי להגן על האפיפיור, ועם הבסת מלכם האחרון, דזידריוס, נטל לעצמו את התואר "מלך הלונגברדים" (בשנת 774). בכך הגיעה ממלכת הלנגוברדים לקצה. על – שמם נקרא חלקה הצפוני של איטליה – לומברדיה ובשמות של מקומות רבים בו שמקורם בלומברדית, ששפתם שכחדה.

[3] פאביוס מאגנוס אורליוס קאסיודורוס סנאטור (Flavius Magnus Aurelius Cassiodorus Senator;‏ 485 לערך – 585 לערך), היה מדינאי, סופר ואחד האבות המייסדים של תרבות ימי הביניים. קאסיודורוס שילב בהשכלתו את המערב והמזרח, את התרבות היוונית, הרומית והגותית. שילב ידע דתי קתולי עם אריאני. הוא תמך במדע ובטכנולוגיה כתב ספר המתאר את המלכים הגותיים, ספרי לימוד וספר דקדוק. (אורה לימור, ראשיתה של אירופה, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג, יחידה 6, עמ' 93).

[4] לאון ה-III היה קיסר האימפריה הביזנטית מ-717 ועד מותו ב-741, ומייסד "השושלת הסורית". בתקופתו הושם קץ לחוסר היציבות ממנו סבלה ביזנטיון מזה שנים, הקיסרות הצליחה להגן על עצמה מול הערבים ומבחינה דתית דגל לאון ה-III במדיניות של איקונוקלאזם (ניתוץ פסלים וצלמיות האל).

[5] האנציקלופדיה העברית, "ונציה", כרך ט"ז, עמ' 419-420. ראו גם: אורי ריינס, מטרופוליס ונציה: עיר גדולה, עמ' 33.

[6] האנציקלופדיה העברית, כרך ט"ז עמ' 411.

[7] פפין ה-III או הצעיר (Pippinus Iunior‏; 714 – 768), הידוע גם כפפין הגוץ, היה שליט הפרנקים משנת 751 עד למותו בשנת 768. המלך הראשון לשושלת הקרולינגית. בנו הצעיר של קרל מרטל ("הפטיש"), ואביו של קארל הגדול. הוא היה השלישי שנשא את השם 'פפין' בביתו, אחרי פפין הזקן ופפין האמצעי, ונודע בשל כך כ'צעיר'. הכינוי 'הגוץ' החל להופיע עבורו ברשומות במאה ה-12'. לאחר המלכתו יצא פפין לשני מסעות מלחמה נגד הלומברדים בצפון איטליה, בראשות המלך אייסטולף. בכך שירת פפין את האינטרס של הכס הקדוש למנוע התפשטות של אייסטולף לכיוון שטחם. לאחר שניצח את אייסטולף, בשנים 745 ו-756, דחק אותם מאדמות שתפסו מידי הכנסייה, ולאחר מכן החזיר והוסיף לאפיפיור שטחים (רוונה ופנטאפוליס) שמאוחר יותר יהוו את הגרעין למדינת האפיפיור ויכונו "מתת פפין". בשנת 759 הדף את המוסלמים מגאליה לאחר שכבש את נרבון. בשנת 763 כבש את בוואריה, והפך את טאסילו, שליטה, לנתינו. באותו שנה הוא גם כבש את מחוז ספטימנה מהמוסלמים. בשנת 768 ניצח את דוכס אקיטן, וסיפח את ארצו לממלכתו.

כיבושיו הרבים, מערכותיו הצבאיות המוצלחות, והתמיכה האפיפיורית בה זכה, החזירו לממלכה הפרנקית את כוחה והשפעתה מימי המלך כלוביס ה-I. (איינהרד, חיי קארל הגדול, תרגום יצחק חן, נספח א: קארל הגדול והמזרח, עמ' 108–109).

[8] Langer, William Leonard; Hedges, James Blaine (1940). An Encyclopedia of World History, Ancient, Medieval and Modern, Chronologically Arranged: A Revised and Modernized Version of Ploetz's "Epitome". Houghton Mifflin. p. 225.

[9]. האמונה הרווחת, שהמשא ומתן בין ביזנטיון והפרנקים, שהתנהל בתחילת המאה התשיעית, הפך את ונציה ל'פוליטיקה עצמאית', מבוססת רק על עדויותיהם המאוחרות של ההיסטוריונים הונציאנים, ולכן מפוקפקת.

[10] Norwich, John Julius (1982). A History of Venice. New York: Alfred B. Knopf., p. 29.

[11], בנימין ארבל, "דרום יוון בעקבות הווניציינים", מסע אחר און ליין. פרס הקולנוע "אריה הזהב" מגיע מסימן זה של השליח מרכוס.

[12] Slavery, Slave Trade. ed. Strayer, Joseph R (1982). Dictionary of the Middle Ages. Volume 11. New York: Scribner.

[13] Larissa Tracy (ad.) (2013), Castration and Culture in the Middle Ages. Boydell & Brewer.

[14] שודדי ים סלאבים שבסיסם היה נהר נרטבה (Neretva), שבדרום דלמטיה.

[15] האנציקלופדיה העברית, שם.

[16] איסטריה (בקרואטית ובסלובנית: Istra; באיטלקית: Istria) הוא חצי האי הגדול ביותר בים האדריאטי ומשתרע בין מפרץ קוורנר במזרח למפרץ טריאסטה בצפון. מקור שמה של איסטריה (בלטינית: Histria) בהיסטרים (Histrii), עם שישב בחצי האי לפני שנכבש על ידי הרומאים בשנת 178 לפנה"ס. רובה של איסטריה שוכנת בתחומי קרואטיה; כמעט כל חצי האי שייך למחוז הקרואטי הנושא את שמו (Istarska županija), ואילו הפינה הצפון מזרחית שלו שייכת למחוז פרימוריה-גורסקי קוטר (Primorsko-goranska županija). עם זאת, רצועה צרה בצפונו של חצי האי שייכת לסלובניה (ערי החוף איזולה, פיראן, פורטורוז' וקופר), ואילו העיר מוג'ה (Muggia, פרוור דרומי של העיר טריאסטה) שייכת לאיטליה.

[17] דלמטיה (בקרואטית: Dalmacija, באיטלקית: Dalmazia) הוא אזור גאוגרפי והיסטורי בחוף המזרחי של הים האדריאטי בקרואטיה. דלמטיה משתרעת מהאי ראב בצפון ועד למפרץ קוטור במונטנגרו בדרום. האזור כולל את רצועת החוף של הים האדריאטי ואת רוב האיים השייכים לקרואטיה, וכן את חלקה דרומי והמרכזי של שרשרת האלפים הדינריים. ראו באתר זה: החוף הדלמטי.

[18] הרפובליקה של ונציה History Maps, https://history-maps.com/he/story/Republic-of-Venice

[19] פירוש המילה levant בצרפתית הוא "עולה" או "זורח" (מהפועל lever), ובהשאלה פירושה "מזרח" (המקום שממנו זורחת השמש). בראיה אירופוצנטרית מדובר על המזרח הקרוב, לבנון-סוריה-ישראל-ירדן, ולעיתים גם לכל האימפריה העות'מנית מיוון עד מצריים.

[20] Paul Stephenson (2000), "The Norman Invasion, 1185–1186", in: Byzantium's Balkan Frontier: A Political Study of the Northern Balkans, 900–1204, Cambridge University Press, pp. 284–288,

[21] יהושע פראוור (1985), הצלבנים, דיוקנה של חברה קולוניאלית, הוצאת מוסד ביאליק, עמ' 84.

[22] סיגורד ה-I מגנוסון, (Sigurd Magnusson 1089-1130), המכונה גם "סיגורד הצלבן", מלך נורבגיה (1103-113030) והמלך הסקנדינבי הראשון שהשתתף במסעי הצלב. הוא חיזק את הכנסייה הנורבגית על ידי בניית קתדרלות ומנזרים והטלת מעשרות, שסיפקו מקור הכנסה אמין לכמורה. תקופתו מוגדרת על ידי ההיסטוריונים כ"תור הזהב של נורבגיה". הוא הוביל את "מסע הצלב הנורבגי (1107–1110). התקבל בחום על ידי בולדווין, מלך ירושלים, ועזר לפרנקים בכיבוש של צידון. לאחר שהשאיר את הצי שלו בקונסטנטינופול, כמתנה לקיסר הביזנטי אלכסיוס ה-I (Alexios I Komnenos), חזר סיגורד בדרך היבשה לנורבגיה בשנת 1111. הקים את הבירה קונגהל (בשכונת קונגאלווי בשוודיה של היום) ובנה בה טירה, שם החזיק שריד שנתרם על ידי המלך בולדווין. סיגורד מת בשנת 1130 ונקבר בהאלווארדסקיקן (כנסיית האלווארד) באוסלו.

(Riley-Smith, Jonathan (1996). The First Crusade and the Idea of Crusading. University of Pennsylvania Press. p. 132)

[23] Morris, James; Morris, Jan (1960). The World of Venice. Pantheon Books. pp. 42–43.

[24] יהושע פראוור (1963), תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, ה' מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, עמ' 104.

[25] פרידריך ה-I, קיסר האימפריה הרומית הקדושה לבית שטאופן (הוהנשטאופן) (1122 – 1190) היה קיסר גרמניה והקיסרות הרומית הקדושה. הוא נודע יותר בשם פרידריך ברברוסה כלומר פרידריך אדום הזקן.

[26] גוליילמו ה-II היה מלך ממלכת סיציליה הנורמנית. הוא מלך במשך 23 שנים החל מפטירת אביו ב-7' במאי 1166, ועד מותו ב-11' בנובמבר 1189. גוליילמו מכונה "הטוב". הוא חסר ארגון צבאי, אהב בדידות, רדף תענוגות ויצא לעיתים נדירות בלבד מביתו בארמון פלרמו.

[27] דנדולו היה אחד ממפקדי הכוח שיצא לתקוף את הביזנטים (כוח שבראשו עמד הדוג'ה ויטאלה מיקלה ה-II). בשובם לונציה נהרג מיקלה על ידי ההמון הזועם. דנדולו ניצל בלא פגע, וזמן קצר לאחר מכן מונה לשגריר ונציה בקונסטנטינופוליס, עת שונציה ניסתה להגיע להסכם שלום עם ביזנטיון. המשא ומתן המחודש הסתיים לאחר 12 שנים, והסכם שלום נחתם בשנת 1186, אולם במהלך שנות כהונתו בקונסטנטינופוליס רכש דנדולו שנאה עזה כלפי הביזנטינים. לא ידוע בוודאות מתי התעוור דנדולו וכיצד. על פי מסורות שנשמרו בכתבים (אשר אין ודאות כי הן נכונות, ומרבית ההיסטוריונים המודרניים לא מקבלים אותן), דנדולו התעוור בעת שהותו בשגרירות ונציה בקונסטנטינופוליס בשנת 1171. לא ברור כיצד התעוור – כאשר לפי סברה אחת עוור על ידי הביזנטים. ישנה סברה אחרת לפי התעוור כתוצאה ממכה שקיבל בראשו בין השנים 1174–1176.

[28] הוא הורה על הטבעת מטבע הגרוסו השווה 26 דינארו, ומטבע הקווארטארולו השווה רבע דינארו. דנדולו החזיר למחזור את מטבע הביאנקו השווה חצי דינארו, שלא הוטבע מאז שנת 1174.

[29] Morris, James; Morris, Jan (1960). The World of Venice. Pantheon Books. pp. 42–43.

[30] עדות נוספת לכוונותיו של דנדולו בנוגע למסע הצלב הרביעי, נמצאת בבניית האניות אשר ונציה בנתה עבור מסע צלב זה. חוקרי התקופה מאמינים כי האניות נבנו בצורה שמתאימה יותר לעגינה במצרים מאשר תקיפה ימית על קונסטנטינופול. כיום היסטוריונים נוטים יותר להאמין למקורות של הנהגת מסע הצלב מאשר למקורות הביזנטיים והכנסייתיים, בין השאר משום שהמקורות הצלבניים יותר מדויקים ופחות מוטים.

[31] Ruth Macrides (2010), "1204: The Greek Sources", in Angeliki Laiou (ed.), Urbs Capta: The fourth Crusade and its consequences, p. 141.

[32] מטרופוליס ונציה: עיר גדולה, עמ' 37.

[33] שם, שם.

[34] בנימין ארבל, "דרום יוון בעקבות הונציאנים", מסע אחר און ליין.

[35] האימפריה של ניקאה עם נפילתה של קונסטנטינופול לידי הצלבנים בהנהגת ונציה ב-1204, קמו שלוש ישויות יווניות עצמאיות על הריסותיה של האימפריה הביזנטית – האימפריה של ניקאה במערב אסיה הקטנה, האימפריה של טרפזונטס בצפונה, ודספוטט אפירוס (Δεσποτάτο της Ηπείρου) לאורך חופו המזרחי של הים היוני. הייתה הגדולה מביניהן. האימפריה התקיימה עד שנת 1261 עת הוחלפה באימפריה הביזנטית המתחדשת, ובירתה הייתה בעיר ניקאה שלחופי ים השיש (כיום איזניק בטורקיה).

[36] ראו באתר זה: הכיבוש המונגולי, השלום המונגולי

[37] Elisabeth Crouzet-Pavan, Lydia G. Cochrane (2005), Venice Triumphant: The Horizons of a Myth, The Johns Hopkins University Press, p. 74.

[38] האימפריה הבולגרית השנייה הייתה ממלכה אשר התקיימה משנת 1185 ועד 1422.

[39] בנימין ארבל, "ונציה מול העות'מנים", בתוך דורית ריינס (ער'), מטרופוליס ונציה: עיר גדולה, עמ' 64.

[40] Lucas, Henry Stephen (1934). The Renaissance and the Reformation. New York: Harper & brothers. p. 25.

[41] ראו באתר זה: תולדות אלבניה בתקופה העות'מנית

[42] גי ד'ליזיניאן (Guy de Lusignan‏, מתורגם גם "גי מליזיניאן") (1150–1194) היה מלך ירושלים שהוביל את הצבא הצלבני למפלתו בקרב חיטין. התבוסה וכיבוש ממלכת ירושלים בידי צלאח א-דין, ובמיוחד כיבוש העיר ירושלים, היו מהגורמים המרכזיים למסע הצלב השלישי, אשר בעקבותיו ויתר גי על כתר ממלכת ירושלים בתמורה לשליטה בקפריסין, שם יסד שושלת צלבנית שמשלה באי עד לכיבושו בידי ונציה בשנת 1489. גי דה ליזיניאן, תואר על ידי פרופסור יהושע פראוור כאדם "שחסר היה שיקול פוליטי אך לא חסר מעולם אומץ והעזה". (יהושע פראוור (1963), תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, עמ' 35).

[43] בנימין ארבל, מטרופוליס ונציה: עיר גדולה, עמ' 64.

[44] Chambers, D.S. (1970). The Imperial Age of Venice, 1380-1580. London: Thames & Hudson. The best brief introduction in English, still completely reliable.

[45] Brown, Patricia Fortini (2004), Private Lives in Renaissance Venice: Art, Architecture, and the Family.

[46] M. E. Mallett and J. R. Hale (2006), The Military Organization of a Renaissance State: Venice c. 1400 to 1617, Cambridge University Press, p. 63

[47] Kenneth M. Setton (1984), The Papacy and the Levant, 1204-1571, Vol. 3: The Sixteenth Century to the Reign of Julius III, American Philosophical Society, chapter 2.

[48] ח'יר א-דין פאשה, המכונה "ברברוסה" (בטורקית: Barbaros Hayrettin Paşa; ‏1478–1546), היה שודד ים, מדינאי ואדמירל עות'מאני בשירות הסולטאן סולימאן המפואר ואביו, סלים ה-I, שפעל בים התיכון, במחצית הראשונה של המאה ה-16', ויריבו הגדול של עמיתו הנוצרי הג'נובי, אנדראה דוריה.

[49] אנדראה נולד למשפחת דוריה, משפחת אצולה בג'נובה. משפחתו התפתחה שם והחלה להיות דומיננטית החל מראשית המאה ה-11'. רבים ממשפחה זו היו מפקדים חשובים בצבא ג'נובה, אדמירלים ושליטי העיר. ב-1503 מונה דוריה לאדמירל של ג'נובה ונלחם רבות בספינות הטורקים ובעושי דברם, ששדדו בים התיכון והפריעו לסחר בו. דוריה ידע לנצל את המצב הפוליטי באירופה בזמנו, שבו נלחם קארל ה-V קיסר גרמניה וספרד, ביריבו המושבע פרנסואה ה-I, מלך צרפת. ב-1524 הוא העמיד את עצמו לרשות מלך צרפת, אך ב-1528 קיבל את הצעתו של קארל ה-V, ועבר לשירותו. מאז ועד לסוף ימיו פעל דוריה בשירות הספרדים. החל מניצחונו של קארל במלחמה ב-1529, וכלה במסעות המלחמה של קארל לתוניס ולאלג'יר, שבהם השתתף ונטל חלק מכריע בניצחון קארל ב-1536 על ח'יר א-דין.

[50] M. E. Mallett and J. R. Hale (2006), The Military Organization of a Renaissance State: Venice c. 1400 to 1617, Cambridge University Press, p. 232.

[51] שרה ארנסון (1990), הים המכותר, תולדות הציוויליזציה הים תיכונית, משרד הביטחון, עמ' 145.

[52] גליאצה (Galeazza) היא גליאה כבדת-חימוש, מונעת במשוטים ובמפרשים גם יחד, שפותחה על ידי הונציאנים באמצע המאה ה-16'. חימושה כלל תותחים שהוצבו לא רק בחרטום ובירכתיים, אלא גם בין ספסלי החותרים. על שלושת תורני הספינה הונפו מפרשים לטיניים, אשר שימשו לשיוט בלבד, והורדו לקראת הקרב. ההתנגשות הימית האחרונה בה השתתפו גליאסות הייתה ב-1715.

[53] רוג'ר קראולי (2013), אימפריות הים: הקרב הסופי על השליטה בים התיכון 1521–1580, מאנגלית: חגי אברבוך. תל אביב: אופוס.

[54] הקרב בו הכריע הצי היווני בפיקוד תמיסטוקולס, את הפרסים בשנת 480 לפני הספירה.

[55] בנימין ארבל, מטרופוליס ונציה: עיר גדולה, עמ' 64-65.

[56] חוזה קרלוביץ היה הסכם שנחתם בעיר קרלוביץ (Karlowitz) שבסרביה ב-26' בינואר 1699 בין האימפריה הרומית הקדושה (אוסטריה), האיחוד הפולני-ליטאי, הרפובליקה של ונציה ורוסיה הצארית לבין האימפריה העות'מאנית. הסכם זה סיים את מלחמת האימפריה העות'מאנית-הליגה הקדושה (1683–1699) אשר הוכרעה צבאית לטובתה של אוסטריה כבר בקרב זנטה ב-11' בספטמבר 1697. בעקבות קונגרס בן חודשיים בין האימפריה העות'מאנית מצד אחד והליגה הקדושה של 1684 (קואליציה של האימפריה הרומית הקדושה, האיחוד של פולין-ליטא, רפובליקת ונציה ופיוטר הגדול, הצאר של רוסיה) מהצד השני, נחתם ההסכם ב-26' בינואר 1699. במסגרת ההסכם נאלצו העות'מאנים לעשות ויתורים טריטוריאליים נרחבים: רובה של הונגריה, טרנסילבניה וסלאבוניה נמסרו לאוסטריה. פודוליה הועברה לשליטת פולין. חוזה קרלוביץ סימן את תחילת סופה של ההגמוניה העות'מאנית בדרום-מזרח אירופה, ואת הפיכתו של בית הבסבורג לכוח הדומיננטי באזור.

[57] מטרופוליס ונציה: עיר גדולה, עמ' 41.

[58] שלום פוז'ארוואץ באיטלקית: Pace di Passarowitz) הוא הסכם שלום שנחתם ב-21' ביולי 1718 בעיר הסרבית פוז'ארוואץ בין האימפריה העות'מאנית מצד אחד ובין ממלכת הבסבורג והרפובליקה של ונציה מצד שני. הסכם השלום, ששיקף את המצב הצבאי בשטח לאחר המלחמה ההבסבורגית-עות'מאנית (1716–1718) והמלחמה הונציאנית-עות'מאנית (1714–1718), קבע שהאימפריה העות'מאנית הפסידה את הבאנאט של טימישוארה, אולטניה, צפון סרביה וצפון בוסניה לאוסטריה, והרפובליקה של ונציה איבדה את אחיזתה בחצי האי פלופונז ובכרתים, אך שמרה לעצמה את האיים היוניים ואת דלמטיה.