רמות מנשה באביב

פינת חמד ליד הבית

כתב: גילי חסקין

ראו גם, באתר זה: הפינה שלי – הגלבוע ;  הפינה שלי – הכרמל. אביב.; טיול לפריחת האדמוניות בהר הילל

 לייתר הסיורים בארץ 

מעת לעת אני נשאל, אם אחרי כל כך הרבה נסיעות בעולם, אני יכול עדיין להתלהב. האם מי שחוזה בקרחוני אנטארקטיקה, בדובי קוטב בשפיצברגן, בגורילות של אוגנדה, יכול להתפעל מנחל צין. התשובה היא כן רבתי. גם מי שטייל בטוסקנה, יכול למצוא עניין רב בעכו. בניגוד למטיילים רבים, בקבוצות שאני מוביל, אינני משווה כל מפל לאיגווסו (Iguasu), כל קרחון לאופסלה (Upsala) שבפטגוניה וכל הר לקנצ'נגונגה (Kangchenjunga) שבמזרח ההימליה. גם בארצנו הקטנטונת, יש מקומות היכולים להקפיץ את המטייל לשיאי ריגוש גבוהים, כמו הר מירון, מצוק ההעתקים במדבר יהודה, או הקניונים שבערבה. אבל גם כאן, איני צריך להתאמץ, כדי ליהנות מפכים קטנים, הנמצאים ממש ליד הבית, כמו למשל, רָמות מְנַשֶּׁה, שמשתפלות בין הכרמל להר אמיר. האזור נקרא כך כי נמצא בתחום נחלתו של שבט מנשה, שהיתה הגדולה מבין נחלות השבטים. נכלה שבברכת משה מוגדרת : "וּמֵרֹאשׁ, הַרְרֵי-קֶדֶם; וּמִמֶּגֶד, גִּבְעוֹת עוֹלָם" (דברים, ל"ג, 15). שבט שהיה לו קשר הדוק לשכנו, אפרים, שהרי שניהם נצר לבית יוסף.

הפעם איני רוצה להמליץ על האתרים המוכרים, הנמצאים בתחום השמורה הביוספרית רמות מנשה, ביניהם עמק השלום, מערת הפלמ"ח, אנדרטת הקיבוצים, נחל השופט, מעין עין ריחניה, וידועה מכולם היא גבעת הרקפות. כל אחד מהם, כבודו במקומו מונח. גם לא על יער הזורע, או יער משמר העמק, שיש לי אליו חיבה מיוחדת. לאחר שטוויתי במזרח טורקיה, את קשרי האהבה עם מי שעתידה היתה להיות אשתי, גמלה לי זו, בסיור ביער "שלה" במשמר העמק. באותם ימים יכול היה "היער" שליד הקיבוץ, להתחרות בקסמיו בעיני, ביערות ויקטוריה שבדרום אוסטרליה.

לפני שאגלוש בהרהורים נוסטלגיים, אני רוצה להמליץ על  טיול של חצי יום, למשל בבקר של יום שישי , לגבעות הקרטון הלבנבנות, המתרוממות בעדינות מעל לבקעת הנדיב, שבתקופה זו של השנה, מחצית אפריל, היא מוריקה להפליא וזמורות הגפן מתכסות בעלווה רעננה. באמצע מארס, הגפנים עדיין עירומות וענפיהן נראות מיוסרות, שהרי הרה מענה את דיוניסוס. משבוע לשבוע צצים עוד עלים, ובאמצע אפריל, הכול ירוק. אמות אמותיהן הובאו לכאן על ידי הבארון רוטשילד, עבור הייקב שהקים בזיכרון יעקב.  זהו לא אזור פראי. לא עוצר נשימה. אבל המדרונות המתונים, מתארן הרך והמעוגל, הארוטי משהו, של הגבעות, משרה על המטייל תחושת שלווה.

שולי הגבעות מכוסים בחורש ים תיכוני צפוף ובאלונים גבוהים, שהם שרידי יער הפארק, שעד למאה ה-19 כיסה את כל השרון ושוליו, כולל האזור הזה. מקור שמו של השרון, במילה הבבלית העתיקה "א-שרנו", שהוראתה יער עבות (גם המילה "אשרה" נגזרת משורש זה, ומשמעה עץ עבות, שהיה למקום פולחן).  לא היה כאן יער במובן של ה-Forest של האזור הממוזג ואין טעם לדמיין כאן טייגה אסייתית. מדובר ביער פארק, תצורת צומח בה גדלים אלונים גדולים, במרווחים גדולים יחסית; אופייניים לשולי החבל הים תיכוני. שולה סלע, המרצה לבוטניקה במכללת בית ברל, נהגה להמחיש: "בחורש אפשר בקושי להזדחל בין העצים, ביער אפשר ללכת זקוף בין העצים וביער פארק, אפשר לרקוד בין העצים". הנביא ישעיהו מבשר לערבת המדבר כי: "פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן הֵמָּה יִרְאוּ כְבוֹד יְהוָה הֲדַר אֱלֹהֵינוּ" (ל"ב ה'). היה כאן יער של עצים עבי גזע, בעלי נוף רחב ורב הוד. שורש המילה "אלון", במילה "אל", שהוראתו כוח ("היה לאל ידי"). זהו גם שמו של מי שעמד בראש הפנתיאון הכנעני, אביהם של האלים בעל, מות, ענת וים. לא לחינם נאמר "חסון הוא כאלונים" (עמוס ב' 9). להבדיל מהאלון המצוי, שעליו הירוקים מכסים את הבדים כל השנה, אלון התבור עומד בשלכת בעצי החורף. כפי שנאמר: "כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן, אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם" (ישעיהו פרק ו, 13). עד ראשית המאה ה-19 כיסה היער את מרבית שטחו של השרון וגבעות אלונים שפרעם שבגליל התחתון, אלא שהשלטון המצרי והפלחים כרו את מרבית האלונים. היער כמעט ולא שרד בראשית המאה ה-20.   ומה שלא עשתה הכריתה, עשו הגצים שנפלטו ממנועי הקיטור והשריפות שהציתו.

בחורף ובראשית האביב, גדלות כאן רקפות וכלניות ובראשית אפריל רואים את הסייפנים גאים בדגלם הסגול, את עמודי הפריחה של העיריות ואת תורמוס ההרים הכחול עמוק. אני ממליץ לצאת בראשית אפריל של השנה הבאה, כשהקורונה תיזכר בקושי כחלום רע, לסיור ולשוטטות  בגבעות השוליים של רמת מנשה. הטיול מתחיל ביער אלונה, שכשמו כן הוא, עתיר אלוני תבור (ולא מעט עצי אלון מצוי). זהו גם שמה של המועצה האזורית המאחדת את שלושת מושבי "חרות", שבין זיכרון וגבעת עדה "אביאל, עמיקם וגבעת ניל"י. עד למלחמת הקוממיות, שכן כאן הכפר הערבי "סינדיאנה" ששמו נובע מ"סינדיאן" – אלון תבוא בערבית. בחודש מארס היער מנוקד במאות נקודות אדומות של כלניות. אבל גם באפריל, כשמרבית הכלניות והנוריות מפנות את מקומן לפרגים, ניתן למצוא במעבה החורש, כלניות, רקפות רעננות, פרחים זעירים של עין התכלת, סייפנים וקוציץ סורי שבולט בעלים ירוקים-סגולים. אולם הפרח הדומיננטי בחורש ושוליו, הוא הקידה השעירה שמנמרת את הנוף בכתמים צהובים. בשולי השמורה, קוטפות פועלות ערביות, עלי זעתר ריחניים, שטבילה שלו בשמן זית, עושה נפלאות לטעם של שניהם. תוספת של שום, תגרש את האורחים, אבל תעשיר את בלוטות הטעם.

המסלול עובר בשטחים החקלאיים המטופחים שבין עמיקם לגבעת ניל"י, הליכה מרנינה בנוף של שדות מעובדים בחריצות, עם מטעי שסק מכוסים ברשתות, עם תלמים ישרים וכרמים לרוב. כרמי ענבים, כרמי שקדים וכרמי זיתים. זהו שטח חקלאי, אך גם בכזה ,יש לא מעט יופי. השביל מטפס מעל למטעי התפוחים ופרדסי הרימונים, חוצה על גבי אבנים את זרם המים הדקיק של נחל ניל"י, שבמהלך חודש מאי ייבש וממשיך לערוץ הגדול יותר של נַחַל תַּנִּינִים (בערבית: ואדי א-זֵרְקַא, "הנחל הכחול"). זהו נחל איתן, שתחילתו ברמות מנשה, בין דליה לבין עין השופט. הנחל זורם דרום-מערבה לים התיכון ונשפך לים דרומית לקיבוץ מעגן מיכאל. עד למאה ה-19 חיו תנינים סמוך לשפכו ומכאן שמו. הזוחלים המסוכנים שחיו בו, העניקו לו בעת העתיקה את השמות "קרוקודילון" ו"תמאסיח". בנחל התנינים צמחיה עבותה, וסבך צמחי גדות (קנה מצוי, סוף, הרדופים וכדומה), צפרדעים המקרקרות בקול, עשרות ראשנים הקופצים בבהלה אל המים ואפילו בירכיות צבעוניות מעופפות בפתאומיות מתוך הסבך ומשיקות בבהלה את כנפיהן הירוקות.

לעתים רואים כאן אנפות ומגלנים, שלדגים ואנפות הבקר. לעתים אפשר לצפות בפרפור העקוד הצולל אל הנחל, בולט בראשו הגדול.  מבלי משים אני מזמזם ומזייף בקול את מילות השיר "נחל תנינים", שכתב אהוד מנור, שגדל וחי לא הרחק מכאן, בבנימינה הסמוכה:

" שוב אני כאן לידך

ושוב הולם ליבי איתך,

אך איפה הם כולם,

אותם ילדי השמש?

הסירות כולן טבעו

וחברי כולם נסעו,

גשרון העץ שהתמוטט

עוד מטייל בין שתי גדותיך.

התזכור את השמיים

שטיילו על פני המים,

את הכוכבים שרחצו בין קני הסוף?

התזכור שירי ירח

וחצב בודד פורח,

את המחצבה שהתעטפה באור כסוף?

הולכים בנוף של גבעות מוריקות. זהו נוף פסטורלי באמת, היינו, נוף של כרי דשא. לעתים רועים כאן פרים ענקיים, שצבעם חום לבן . הפעם לא ראינו עדרי צאן, אבל הבחנו ברישומן של שיני העזים בעצי האלון הקצוצים בקפידה, בקוו ישר, בגובה אליו מגיעות שיני העז שצווארה מתוח אל על. הגבעות הירוקות, גרעיני הדגן המגיעים לשלב בו הם נקראים "אביב" וניתנים לאכילה לאחר שמהבהבים אותם על גבי מחבת ("כִּ֤י הַשְּׂעֹרָה֙ אָבִ֔יב ").

חמוקי הגבעות הירוקות והכסות הצהובה גרמו לבלוגרים ישראלים לכנות את המקום, "טוסקנה של ישראל". נו. שוין. טוסקנה זה לא, אבל זה שלנו. במהלך חודש אפריל, צבען של הגבעות הולך ודוהה, לצד הדרך נראים עמודי פריחה גדולים של החוטמית הזיפנית, שהילדים מכנים "ורד הקוצרים". עוד קצת, ובתום חמישה וחצי ק"מ של הליכה, מגיעים למאגר גלעד, המוכר גם בשמו הרשמי "מאגר נחל רז". למעשה, אלו שני מאגרים. הבריכה המערבית, הגדולה, נבנתה על ידי חברי קיבוץ גלעד, כמאגר מים לאצירת מי נחל רז, טרם שיישפך לנחל התנינים ולהשקות במימיו את מטע האבוקדו שניטע לא הרחק מכאן. אל המאגר מופנים לעיתים גם מי קולחין של הקיבוצים, כך שמימיו אינם אידיאליים לשחייה. אבל,  מסיבות לא ברורות נוצרה בריכה גדולה ממערב למאגר ובצמוד לו. בריכה זו ניזונה ממי הנחל בלבד ולכן המים אינם מזוהמים. בשנים גשומות, מי המאגר עולים על גדותיהם ומציפים את העצים עד שאלו טובלים במים. במים שוחות בירכיות ואגמיות. אם יהיה לכם מזל כמו לנו, תוכלו לראות שם בז גדול. מסביב לבריכה הגדולה, צומחים עצי אלון תבור, היוצרים פינות חמד מוצלות, בהם ניתן לשבת, לשתות קפה ואפילו לשחות במים העמוקים.

בחורף ניתן ורצוי לשלב את הסיור עם גבעת הרקפות המפורסמת,  שבחודשים ינואר ופברואר מכוסה בשמיכה וורודה וענוגה. באביב המאוחר, אפשר לצפות במרבדי הפרחים, היוצרים משטח גדול, בוהק באדום. ימים אלו הם "שירת הברבור" של הפרגים. סופו של הזמן האדום. עוד מעט יתחיל הזמן הסגול.

השילוב של הירק והמים, שלא לדבר על ה"בונוס" הצבעוני של הפרחים, מעניק תחושה של קפיצה קטנה לחו"ל. מקום אידיאלי לפיקניק, לטבילה במים, לצפייה באגמיות, ולקצת שקט. כל כך קרוב לעומס התנועה ולמצוקות החנייה של פרדס חנה ויחד עם זאת, כל כך רחוק.